בע"ה ו אדר ב' התשע"ט
מישל בן שושן
ויקרא פי 4
למה מתחילים ספר חדש?
כל מה שנאמר בספר ויקרא קרה בדיוק בהמשך לספר שמות. גם הנושאים נראים כממשיכים את עניין בניית המשכן. יצירת ספר חדש בדיוק במקום הזה (בין הקמת המשכן למצוות הקרבנות) דורש הסבר. ואם כבר, אולי נבין גם את הפרדת ספר במדבר גם הוא המשכו של אותם המאורעות.
ההסבר נמצא כנראה בסוף פרשת פקודי:
שמות (סוף פקודי )פרק מ
A (לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:(לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:
B(לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:(לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ:(לח) כִּי עֲנַן יְקֹוָק עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:
מיד אחרי הקמת המשכן על ידי משה, שני דברים קורים: A ו B
A: ענן ה' וכבוד ה' יורדים וממלאים את המשכן. זה מזכיר את הפסוקים על רדת הענן על הר סיני בסוף פרשת משפטים:
שמות (סוף פרשת משפטים) פרק כד (טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר:(טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:(יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְקֹוָק כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(יח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה
גם שם, משה לא היה יכול להיכנס בגלל הימצאות הענן. עד שביום השביעי ה' קרא לו. אם כן, ההמשך הטבעי של הפסוקים הראשונים של סוף פרשת פקודי, זה התחלת ספר ויקרא :"ויקרא אל משה".
B : אבל, עלינו לחפש את סיבת הימצאות הפסוקים האחרונים באותו הקטע: תיאור הענן שהוא הסימן למסעות. הפסוקים נראים מנותקים מהקשרם. עדיין לא מדובר על מסע. אם נחפש אחורה, זוכרים את המסע הראשון של עם ישראל: מיד אחרי יציאת מצרים:
שמות (בשלח) פרק יג (כ) וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר:(כא) וַיקֹוָק הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה:(כב) לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם:
גם שם, היה מדובר בענן ובמסע. הענן מנחה את דרך העם.
אם נחפש בתורה דברים דומים, מוצאים כמה קטעים בספר במדבר:
- במדבר (נשא) פרק ז (א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם:(ב) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים:(ג) וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי יְקֹוָק שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר …
- במדבר (בהעלותך) פרק ט ( (טו) וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר:(טז) כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה:(יז) וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:…
- במדבר פרק י (יא) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת:(יב) וַיִּסְעוּ בְנֵי
אכן, ספר במדבר עוסק בנסיעה לקראת כיבוש ארץ כנען, ושם מדובר הרבה על הענן והאש שמנחים את העם.
לכן, קל מאוד להציע שהפסוקים של סוף פרשת פקודי AוBמסכמים בעצם שתי בחינות הקיימות בספר שמות ופותחים את שני הספרים הבאים: ספר ויקרא וספר במדבר:
| שמות יג: הענן: ההנחיה על ידי ההשגחה וההיסטוריה (1) |
שמות מ': הענן וכבוד ה' המשכן והמסע (3) |
ספר ויקרא : העבודה, הדת, הכהנים (4) |
| שמות כד: כבוד ה': ההנחיה על ידי הדיבור והעבודה במשכן (2) | ספר במדבר: החברה, ההשגחה, הלאומיות, הלויים (5-6-7) |
שמות ויקרא
במדבר
שני הספרים (ויקרא ובמדבר) הם שני המשכים אפשריים לספר שמות. הם מפתחים כל אחד, שתי בחינות שונות הקיימות ביסוד התורה בקשר להתגלות ה' אל האדם
- התגלות דרך הדיבור, הנבואה, ועבודת האדם להתקרב אל אלוהיו (הקרבנות)
- התגלות דרך המאורעות. דרך ההיסטוריה, כשהאדם מגלה שמאחורי המציאות ה' משגיח על העולם.
כשהעם יוצא ממצרים, ה' מנחה אותו. התורה לא מדברת על דיבור אלא על ניסים (מכות, קריעת ים סוף, ועמוד ענן ועמוד אש..) . הפן הזה נרמז בסוף פרשת פקודי B
אבל ברור שבניין המשכן, ממשיך את מעמד הר סיני, דרכם, ה' מדבר אל העם, ובעיקר אל משה ומצווה לו חוקים. בנוסף, האפשרות ליצירת קשר הדוק יותר על ידי הקרבת קרבנות ויצירת מקום מיוחד שבו ניתן לה' לשכון בתוך העם, מפתח את האפשרות השנייה, המרומזת על ידי סוף פרשת פקודי A.
ספר ויקרא, אם כן, הוא ספר שמפתח את העבודה "פנימה", בתוך המשכן. עבודת הכהנים, עבודת הקרבנות, ענייני הקדושה והטהרה. הייתי מדבר על ספר ויקרא כספר הדת .
אבל ספר במדבר מפתח את הפן השני: ארגון המחנה "בחוץ", עם הלויים, בעיות החברה, המשברים במנהיגות ובאמונת העם. גם כיבוש הארץ מופיע בו . הייתי מדבר על ספר במדבר כספר הלאום, הפוליטיקה, ענייני החברה.
למה התורה מפרידה בין שני התחומים (הדת והפוליטיקה)?
זו שאלה קשה ומסובכת.
אבל, ברור שיש הפרדה. וזו הסיבה העיקרית של יצירת שני ספרים שונים
ייתכן שהפרדת שני פנים של אותו עניין מאפשרת העמקת הלימוד של אותם פנים. במיוחד כששני הפנים האלה שולבו כבר בספר קודם ואמורים לשכון יחד בחיי העם.
אבל ייתכן שיש דרישה עקרונית בהפרדת הרשויות בין הכהן והמלך. בין העבודה הרוחנית והעבודה הגשמית הלאומית. כדי לתת משקל לשני הפנים בלי להקל באחת מהם.
הרבה יהודים שהחיים בגלות ( ללא חיים גשמיים ולאומיים) התרגלו לגלות את רצון ה' אך ורק בכתובים. אם ה' דיבר, שומעים לו. אם זה כתוב, אז נאמין. אבל אם קורה דבר בהיסטוריה, דבר שזועק התייחסות כי דרכו ה' מתגלה אל האדם, אז יהודים אלה שוללים כל חשיבות למאורעות האלה. כל עוד הדבר איננו כתוב, הוא לא קיים.
ספר במדבר מתאר מאורעות, ארגון המחנה, הכנה למלחמה, כיבוש הארץ. עניינים אלה נראים "לא דתיים", לא שייכים להתגלות ה'. אבל, נראה לי, עצם הכנסת כל העניינים האלה בתוך התורה עצמה, אומר לנו שגם הם "תורה"! הרבה דתיים מקבלים את ספר שמות וספר ויקרא כספרים העיקריים ורואים בספר במדבר סיפורים בעלמה והם לומדים רק את הקטעים המדברים על מצוות מתוך ספר זה .
לכן, הצבת ספר במדבר בהקבלה לספר ויקרא, באותה החשיבות, כהמשך לספר שמות, מעמיד נכונה את הדברים!
| ספר ויקרא | ספר במדבר |
| הכהנים | הלויים וכל המחנה |
| עבודה בפנים התגלות בדיבור ובעבודה | המחנה בחוץ. התגלות בהיסטוריה השגחה |
| קדושה, טהרה, קרבנות | המסעות, ארגון החברה, החטאים, כיבוש הארץ |
| דת | פוליטיקה |
חובה ורצון
חוקי הקרבנות מתחילים ברשימה של קרבנות נדבה (עולה, מנחה, שלמים). והפסוקים ברורים: אלה קרבנות שהאדם, כל אדם, עושה מרצונו .:
ויקרא פרק א (א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיקֹוָק מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:(ג) אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק:
אדם "כי יקריב", כלומר אם הוא מחליט להקריב. "לרצונו".
אבל, מיד אחר כך, באות כל מיני הגבלות, כל מיני חוקים מאוד דייקנים. אפילו אם האדם משנה את דעתו, מחייבים אותו להביא את הקרבן שהוא התנדב להביא בהתחלה. רש"י מוסיף:
רש"י ויקרא פרק א יקריב אתו – מלמד שכופין אותו. יכול בעל כרחו, תלמוד לומר לרצונו, הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:
"מכין אותו עד שיאמר רוצה אני"!! זה נראה פרדוקס גדול!
הרמב"ם הסביר שהאדם, מטבעו, רוצה לתת, רוצה לעשות את הטוב. אבל היצר הרע שלו , לפעמים שולט עליו ואז הוא מסרב. המכות שנותנים לו, כופין את היצר הרע שלו כדי לאפשר ביטוי של היצר הטוב שלו והא רצונו!!
בתרבות המודרנית, ייתכן שהזמנו על הגדרת "רצון האדם". מה הוא הרצון? את מה הוא מבטא? האושר, החירות, נמדדים על ידי סיפוק הרצון של האדם. ככל שהוא מצליח לספק את רצונו, הוא חי בחופש והוא אמור להיות מאושר. מדברים על הרצון כצורך בסיסי .
מהרגע שמגדירים זאת, גם האדם וגם החברה מסביבו "עובדים על הנחת העבודה" הזו
השאלה שדורשים את האדם לשאול את עצמו כל הזמן היא: מה אני רוצה?
ומצד שני, כל העולם הכלכלי בא כדי להשפיע על הרצון של האדם, כדי לעורר אצלו רצונות, כדי למכור לו מוצרים ושירותים, יותר ויותר יקרים ומיוחדים. החברות הכלכליות יוצרים כל הזמן ,רצונות" חדשים כדי מקור יותר. האדם, נמצא אז במרוץ שבו הוא יכול מהר לאבד שליטה.
המרוץ הפנימי בתוך נפשו של האדם שרץ אחרי מציאת הרצון שלו, רץ אחרי חיפוש הרצון שלו
והמרוץ של ההצעות של העולם הכלכלי והפוליטי שמצד אחד מחדירים לתוך נפשו רצונות (הפרסומות) וונותנים לו הרגשה שזה בדיוק רצונו.
האם זה גורם לאדם יותר מאושר? אולי אושר רגעי של סיפוק. אבל, מבחינה גלובלית, לא בטוח שהאדם יותר מאושר. להיפך, הוא והחברה הקפיטליסטית נמצאים במרוץ אין סופי. הרצון הופך למוצר והמוצרים לרצונות.
ייתכן שהאדם מטבעו זקוק לחיות בתוך הפרדוקס הזה של הכפייה ושל החופש. אולי זו אשליה לחשוב שהאושר תלוי בביטול כל כפיה וביטוי של "רצון" חופשי. האם קיים חופש מוחלט כזה? ואפילו אם הוא היה קיים, האם הוא היה מספק את האושר המובטח?
כבר בפרשת תרומה, ה' ביקש ש"כל נדיב ליבו" ייתן תרומה חופשית , לא כפויה התלויה אך ורק ברצון הטוב.
אבל בפרשת כי תישא, ה' מצווה לתת מחצית שקל. חובה קבועה המוטלת על כל נפש.
המשכן ייבנה על ידי שתי התרומות האלה, הרצונית והכפויה. הכפויה תשמש בסיס, מסגרת (האדנים) כדי לאפשר ביטוי של החופש. אין חופש ללא מסגרת כפייתית! הכפייה מאפשרת להוציא לפועל את הרצון!
וכמידת הכפייה ומקורה, ייווצר רצון יותר טהור, יותר טוב לאדם, יותר אמיתי
מי קובע מה הוא האמת? מה הוא באמת הרצון של האדם. האם זה פשוט מה שהוא חושב ברגע זה שזה הרצון שלו או שמה הנסיבות שבו הוא נמצא הם אלה שמכתיבות את רצונו, והוא תלוי בגורמים שונים שמשפיעים על מה שהוא מחשיב כרצונו.
נראה שספק ויקרא מתחיל עם "קרבנות נדבה" כי הוא רוצה לקבוע שהמטרה היא ביטוי הרצון והעיקר הוא החופש. אבל, מיד התורה עוברת לחובות ולמגבלות וחוקים. הם נראים כסותרים את האושר של האדם אבל הם בעצם באות כדי לעזור להביע את הרצון והחופש.
חייבת להיות למקיים מצוות, האמונה שאכן מי שמצווה לו חוקים, מכיר את הצרכים ונפש האדם עד כדי כך שהכפיות האלה ייטיבו לאדם כדי להוציא לפועל את רצונו , את החופש שלו ואת האושר שלו!
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 