בע"ה ו אייר התשעז מישל בן שושן קדושים פי מתוך רעיון של הרב מנחם לבטאג ישיבת הר עציון   בפרשת קדושים חודרים, בפרק שלם (פרק כ) על מצוות איסורי העריות שכתובות בפרשה הקודמת, אחרי מות בפרק יח. כמעט כל המצוות בפרשה הראשונה מופיעים גם בשניה. ונשאלת אם כן השאלה, למה לחזור על אותם הדברים? כמובן שזו הזדמנות לבדוק ההבדלים וללמוד מהם. הרב לבטאג, כהרגלו חוקר מבנה הדברים ולומד מהם. בניתי שתי טבלאות. הראשונה משווה בין מצוות העריות עצמן. טבלא שניה תשווה בין מבנה הפרקים עצמם, כלומר, הפסוקים שקודמים למצוות העריות והפסוקים שאחריהן. טבלא ראשונה: איסורי העריות בשתי הפרשיות:   ויקרא יח      אחרי מות   ויקרא פרק כ       קדושים     ט כִּי-אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ מוֹת יוּמָת  אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ. {ס} ו אִישׁ אִישׁ אֶל-כָּל-שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה  אֲנִי יְהוָה.   י וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת-אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת-יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת. {ס} ח עֶרְוַת אֵשֶׁת-אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה  עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא.   יא וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-אֵשֶׁת אָבִיו עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה מוֹת-יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם דְּמֵיהֶם בָּם. {ס} ט עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת-אָבִיךָ אוֹ בַת-אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן.   יב וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-כַּלָּתוֹ מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם  תֶּבֶל עָשׂוּ דְּמֵיהֶם בָּם {ס} י עֶרְוַת בַּת-בִּנְךָ אוֹ בַת-בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן  כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה.   .  יג וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם. {ס} יא עֶרְוַת בַּת-אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ.   יד וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת-אִשָּׁה וְאֶת-אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן וְלֹא-תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכְכֶם. {ס} יב עֶרְוַת אֲחוֹת-אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה  שְׁאֵר אָבִיךָ הִוא.   טו וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת וְאֶת-הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ. {ס} יג עֶרְוַת אֲחוֹת-אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה  כִּי-שְׁאֵר אִמְּךָ הִוא   טז וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל-כָּל-בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ וְהָרַגְתָּ אֶת-הָאִשָּׁה וְאֶת-הַבְּהֵמָה מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם. {ס} יד עֶרְוַת אֲחִי-אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה  אֶל-אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב דֹּדָתְךָ הִוא.   יז וְאִישׁ אֲשֶׁר-יִקַּח אֶת-אֲחֹתוֹ בַּת-אָבִיו אוֹ בַת-אִמּוֹ וְרָאָה אֶת-עֶרְוָתָהּ וְהִיא-תִרְאֶה אֶת-עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא. {ס} טועֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה  אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ.   יח וְאִישׁ אֲשֶׁר-יִשְׁכַּב אֶת-אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת-עֶרְוָתָהּ אֶת-מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִוא גִּלְּתָה אֶת-מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם. {ס} טז עֶרְוַת אֵשֶׁת-אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה  עֶרְוַת אָחִיךָ הִוא.   יטוְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה  כִּי אֶת-שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה עֲו‍ֹנָם יִשָּׂאוּ. {ס} יז עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה  אֶת-בַּת-בְּנָהּ וְאֶת-בַּת-בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִוא.   כ וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-דֹּדָתוֹ עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה חֶטְאָם יִשָּׂאוּ עֲרִירִים יָמֻתוּ יח וְאִשָּׁה אֶל-אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח  לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ.   כא וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת-אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִוא עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה עֲרִירִים יִהְיוּ. יט וְאֶל-אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ.     כ וְאֶל-אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא-תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע  לְטָמְאָה-בָהּ.     .  כא   וּמִזַּרְעֲךָ לֹא-תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת-שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.   פסוקים : א-ב-ג-ד-ה כב וְאֶת-זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה  תּוֹעֵבָה הִוא.     כג וּבְכָל-בְּהֵמָה לֹא-תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה-בָהּ וְאִשָּׁה לֹא-תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא.     הערות מתוך עיון בטבלא: סדר האיסורים שונה. בפרשה הראשונה (אחרי מות) נראה שהסדר הוא לפי הקרבה המשפחתית: מתחילים עם הקרובים ביותר ומסיימים ברחוקים יותר. בפרשה השנייה, מופיעים עונשים מפורטים לכל איסור. והסדר תלוי בדרגת העונשים. בפרשה הראשונה, אין עונשים ספציפיים. יש רק עונש כרת גורף, בפרשה השנייה מופיע המוסג "קדושים" בניגוד לפרשה השנייה שמציינת יותר ש"אני ה'".   מסקנות: בפרשה הראשונה, ה' מדבר אל עם ישראל ומתאר את האיסורים כפגיעה בקשר בין ה' וכל יהודי. אם יהודי עובר על האיסור, ה' בעצמו יטפל בו, על ידי עונש הכרת. אבל בפרשה השנייה, ה' מצווה לכלל ישראל להקים מערכת (משפטית) שתטפל בעברות האלה. והעובדה שהחברה בעצמה דואגת לכפות את איסורי העריות עושה אותה "קדושה,. כאילו מושג הקדושה נובע מקבלת האחריות של הכלל על רמת המוסריות של הפרט! כמו שאומר הרב קוק, הקדושה קשורה לכלל!   נעיין עכשיו בטבלא השנייה:

אחרי מות קדושים           א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.     א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן…..לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם.  ו   וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל-הָאֹבֹת וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת-פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ.    ג כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ.  ז וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים  כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.   ח וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם  אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם.     ד אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.  ה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם  אֲנִי יְהוָה. עריות    (טבלא ראשונה) כד אַל-תִּטַּמְּאוּ בְּכָל-אֵלֶּה  כִּי בְכָל-אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם.  כהוַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲו‍ֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת-יֹשְׁבֶיהָ. כו וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה  הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.     כב וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-כָּל-חֻקֹּתַי וְאֶת-כָּל-מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא-תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ. .  כג וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם  כִּי אֶת-כָּל-אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם.  כד וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת-אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר-הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים.  כז כִּי אֶת-כָּל-הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי-הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ.  כח וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם.  כט כִּי כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם.    כה וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין-הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין-הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא-תְשַׁקְּצוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא. כו וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי.  ל וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.  כז וְאִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי-יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם.  {פ}

 

 

 

 

 

יש כאן , בברור מבנה כיאסטי בשתי הפרשיות:

 

פרשה ראשונה:

אני ה'

הבדלות מעמים אחרים

ושמרתם את חוקותי..

איסורי העריות

ושמרתם את חוקותי

הבדלות מעמים אחרים

אני ה'

 

פרשה שנייה:

עונש על המולך, אוב וידעוני

והתקדשתם והייתם קדושים

ושמרתם את חוקותי

דיני העריות

ושמרתם את כל חוקותי

והייתם לי קדושים כי קדוש אני אני ה'

עונש על אוב וידעוני

 

 

דרך אגב, על ידי גילוי המבנה הזה, אנו מבינים את הפסוק האחרון של פרשת קדושים:

 

כה וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין-הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין-הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא-תְשַׁקְּצוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא. כו וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי.   כז וְאִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי-יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם.  {פ}

 

כמה הגיוני היה לסיים את הפרשה על ידי הפסוק כו'.

כמו שהתחילה הפרשה ,קדושים תהיו.. היה הגיוני לסיים עם ,והייתם לי קדושים כי קדוש אני..

 

מה עושה כאן הפסוק האחרון, פסוק כז':

איסור אוב וידעוני שכבר ראינו לעיל והמילים האחרונים "ירגמו אותם דמיהם בם"!!!

אנו מכירים את הדאגה של החכמים לסיים עלייה לתורה או הפסקה בים פרשיות עם מילים טובות ולא במיתה!

אם כן מה עושה פה הפסוק הזה?

 

המבנה הכיאסטי מסביר הכל:

יש לחזור על האוב והיידעוני כי זה משלים המבנה הכולל!

 

מסקנות:

פרשת קדושים מחדשת יחסית פרשת אחרי מות:

היא רוצה לבנות מערכות אזרחיות שתדאג להעניש, (במקום ה' בעצמו) את אלה שיעברו על עקרונות שתוארו בפרשה הקודמת.

זה מאוד מזכיר את מה שקרה בספר שמות:

עד למתן תורה ועד בכלל, ה' מדבר אל כל אחד ומצווה לו אישית. כל אחד חייב אך ורק כלפי האלוהים עצמו!

אבל, בפרשת משפטים, ה' דורש לתת סמכויות לבתי הדין, לחברה בעצמה, לכפות את ההלכות . האדם נמצא חייב כלפי החברה, כלפי בתי הדין.

 

	אני ה': ה' הוא המעניש את החוטא	בית דין אנושי אחראי על העונשים
ספר שמות	פרשת יתרו-מתן תורה	פרשת משפטים
ספר ויקרא	פרשת אחרי מות	פרשת קדושים

 

 

 

בשני הספרים (שמות וויקרא) מתחילה התורה בתיאור מצוות המחייבות את האדם כלפי ה'

ואחר כך היא מצווה להקים מערכות שיהיו אחראיות על אכיפת החוקים האלה.

והמעבר הזה בין החובה כלפי האלוהים לחובה כלפי מערכות החברה נקרא קדושה!!

אנו מבינים אולי את המילים:      "והייתם קדושים כי קדש אני":

• והייתם קדושים= תקימו מערכות שיאכפו את החוקים בעצמכם, תהיו בעצמכם קדושים מחויבים לחברה
• כי קדוש אני= ותלמדו זאת מהחלק הראשון: כשבקשתי מכם להיות מחויבים רק כלפי!

העטיפות

ראינו בטבלא השנייה שכל רשימת איסורי העריות, "עטופה" משני הצדדים, על ידי נושאים זהים.

יש מקום לדון בבחירת הנושאים האלה כ"עטיפות" לעריות.

 

אוב ויידעוני

האיסור הוא ללכת שולל אחרי מגידי עתידות. העתיד של האדם צריך להיות, בעיקר בידיו. הוא צריך להאמין שמעשיו והתנהגותו יכולים לשנות את העתיד. האמונה בעתיד כתוב מראש מנוגד לתפיסה הבסיסית של התורה.

איסור העריות ואיסור מסירת העתיד בידי המזל, הם הסימנים העיקריים שמבדילים בין עם ישראל לעמים מסביבם.

 

בנוסף, יש מקום להשוות בין שני המקורות לאיסור האוב והידעוני, לפני ואחרי הפרשה:

 

• ויקרא פרק כ (ו) וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ:

 

• ויקרא פרק כ (כז) וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם: פ

 

יש בהחלט שינוי בעונשים.! בפסוק ו מדובר על "כרת" ובפסוק האחרון, כז', מדובר על עונש בידי בית דין, בסקילה. רש"י מעיר:

• (כז) כי יהיה בהם אוב וגו' – כאן נאמר בהם מיתה ולמעלה כרת. עדים והתראה בסקילה, מזיד בלא התראה בהכרת ושגגתם חטאת, וכן בכל חייבי מיתות שנאמר בהם כרת:

מכאן לומדים כלל: כשיש התראה, עדים, אז הבית דין יכול להעניש את האדם בסקילה. אבל אם אין אף אחד שיכול להעיד, אז ה' מטפל בעונש בעצמו. וזה עונש כרת.

 

זה בדיוק נושא כל הפרשה: לתאר את המערכת החדשה של בית הדין שיכול להעניש במקום שה' יעניש בעצמו את האדם החוטא. כך שהעם יהיה קדוש.

 

מתן תורה

כשמדובר בפעם הראשונה על עניין הקדושה, במתן תורה, משה מצווה "לך וקידשת את העם". ואיך הוא עושה זאת? על ידי הפרדה בין הגברים לנשים. "אל תיגשו אל אישה" . יש גם להתרחק מההר.ומי שעובר על איסור זה, עונשו סקילה, על ידי בית דין אנושי, דבר שיציין הקדושה. בדיוק כמו בעניין שלנו!

 

מסקנה

נראה לי , שאנו לומדים כאן עניין חשוב מאוד:

נדמה לנו שיש הבדל בין האידיאל ,המושלם, וזה הקשר עם האלוהים. האלוהים דן את האדם, לבין המציאות הפרגמאטית, הנמוכה יותר, כשבית דין אנושי דן את האדם.

נדמה לנו שיש מעלה על המערכת הראשונה. ושהמערכת השנייה (בתי דין אנושיים) היא פחות אידיאלית ומורכבת מפשרות, הריאליזם מול האידיאל.

 

אבל לומדים כאן שמושג הקדושה מוענק רק כשאנו מתפקדים לפי המערה השנייה דווקא!!

כלומר, כשהחברה מספיק בוגרת כדי לקחת על עצמה האחריות למעשי בני האדם, אז, יש סיכוי שנהיה "קדושים"!!

העבודה שה' הוא קדוש, מקבל משמעות עבור האדם רק כשהוא מקבל חלק מהסמכויות שאמורות להיות בידי ה'! רק אז יש אפשרות לעם להיות קדוש: כשהוא מקבל חלק מהאחריות של האלוהים.

רק אז אנו יכולים להיות "קדושים… כי קדוש אני ה' "!

בע"ה כז ניסן התשעו

מישל בן שושן

 

קדושים מוש

 

הקהל

הרשי הראשון בפרשה מדגיש ש"מצווה זו (של קדושים תהיו) נאמרה בהקהל" משה מדבר מול כל קהל ישראל יחד. רש"י לומד זאת מהמילים "אל כל עדת בני ישראל". אבל יש חשיבות עצומה לפרט הטכני הזה: המאור ושמש קובע: אין קדושה אלא כשהאדם נכלל בכלל ישראל. אסור שהאדם יחשוב שעליו "להתבודד" ולפרוש מהציבור כדי להיות יותר קדוש. בטענה שהציבור וענייני הכלל מפריעים לו בעבודתו לה'.

לכן אין אומרים קדיש וקדושה , אלא במניין של לפחות עשרה אנשים.

זה מאוד חשוב עבור המאור ושמש בגלל הנטייה של כמה חסידים לפרש את מה שיאמר רש"י אחר כך: פרושים תהיו . הם פירשו הפרישה הזאת כמצווה להיות מנותקים מהציבור!! וזה, עבור המו"ש בדיוק היפך כוונת רש"י .

ההתבודדות, שהיתה נפוצה אצל החסידים, היא, עבור המו"ש מהלך אינטימי פרטי שאפשר לקיים אותו, אפילו כשאנו שוהים באמצע הציבור והקהילה. למשל בשעת התפילה בלחש, בזמנים של חשיבה עצמית. אבל אסור ללכת ביערות, לגור מחוץ ליישוב בני האדם כדי להיות קדושים. כי אין קדושה אלא בציבור.

 

פרושים תהיו

אם כן איך אפשר להבין "פרושים תהיו מן העריות ומהעברות"? יש לכבד מרחק בין האדם לבין הדברים הקדושים כדי שהיחס ביניהם יהיה יחס פורה.

 

קדושת חפץ

איסור נגיעה בחפץ מסויים, במצב מסויים, או איסור כניסה במקום קדוש במצב מסויים, אינם איסורים בשל סכנה שמה החפץ או המקום ייפגעו על ידנו או שמה אנו ניפגע מהנגיעה הזאת או מהכניסה הזאת. או איסור שבא להרחיק אותנו מהחפצים או מהמקומות האלה. ההיפך הוא הנכון. הקשר שלנו עם המקום או החפץ חשובים מאוד. וכדי לשמור על הקשר, היחס ביננו, יש לכבד ולשמור מרחק. חייבים להיות נמשכים כל הזמן אל עבר החפץ, המקום ההוא, אבל בלי שנרגיש שהשגנו אותו לגמרי או שקנינו אותו אחת ולתמיד. כי אז, היחס מת!

 

 

קדושת ה'

הפסוק מסביר לנו מה היא הקדושה: קדוש= אני ה'!

מה הוא ה'?

האמת היא שאין לנו מושג! אי אפשר לראות אותו. וכאן חשיבות הסתרתו מהשגתנו: תמיד יישאר חלק לא ידוע בתפיסתנו של ה'! תמיד יישאר מרחק. והמרחק היא הקדושה!

מצד אחד אני אמור להתקרב כל הזמן אל ה'. לנסות לדעת אותו (בלשון הרמבם) לאהוב אותו. אבל כל הזמן, אני צריך לשאול את עצמי על מה הוא רוצה ממני! אסור שאחשוב שהשגתי את ה' פעם אחת ולתמיד. זו ההגדרה של עבודה זרה!!

התורה מסבירה לי איך יש להיות קדוש כלפי העולם מסביבי: תיצור ותשמור על מרחק , כזה שקיים בינך לבין ה'! קדושים תהיו כי קדוש אני ה'!

 

הקידושין

כשאיש ואישה מתחתנים מדברים על קדושין. כי יש לשמור על מרחק מסויים בין איש ואשתו כדי שהקשר בניהם יהיה פורה כל הזמן. שאחד יוכל להפתיע את השני, לשמור על חשק, על הפיתוי, החדשנות, הכבוד.

 

עם קדוש

העם מורכב מ12 שבטים. 70 פנים שונות. כדי להשאיר את האדם כל הזמן בקדושה: אני לא יכול לחשוב שמה שאני הוא הדבר הנכון. הנה יש אנשים אחרים שחושבים אחרת. הנה יש אנשים שונים. אם כן, האפשרויות להיות בן אדם שונות וזה אמור ללמד אותי על כלל האפשרויות של ההוויה האנושית. זה פותח אותי למימדים שונים ולא להסתגר בהוויה שלי כאל ההוייה היחידה האפשרית או הנכונה.

זה יכול להסביר שאין קדושה אלא בציבור. רק אז , ריבוי האפשרויות שומר על המרחק ביני לבין תפיסת העולם שלי  .

 

ארץ הקודש

היא ארץ מיוחדת שמאלצת את הגרים בה שלא להיות מקובעים בדעותיהם. איך?

1. למשל על ידי כינוס כל השבטים השונים במקום אחד. פתאום לומדים שיש דרכים שונות להתפלל אל ה'! דרכים שונות להיות יהודיים! וזה פותח מימדים חדשים בפני האדם
2. על ידי כך שההשגחה מטפלת במי שגר בארץ הזו באופן מיידי וישיר. אם ה' רואה שמשהוא לא בסדר במוסריות או בהתנהגות בכלל, אז הוא שולח אויבים שמערערים את השקט של היושבים בה. כך שהם לא יכולים לשבת לבטח בארץ, כשהם מתנהגים בצורה לא מוסרית. המאורעות שמתרחשים בארץ הזו מאלצים את היושבים בה להיות כל הזמן על הכוונת, לחפש כל הזמן דרכים להבין מה ה' רוצה מהם. וכל פעם שיהיו בטוחים שמצאו דרך מקובעת, המציאות תאלץ אותם לחשוב אחרת! הארץ מאלצת את היושבים בה לחיות בקדושה, בתנועה , בחיפוש.

 

קדושת התורה

יש בתורה מספיק בעיות כדי שהאדם הלומד לא יוכל להיות רגוע כשהוא לומד אותה. הוא כל הזמן חייב לנסות למצוא יישוב סתירה ופענוח הסתרה. התורה בנויה בצורה כזו שהיא מלאת תפיסת עולם סותרות, כיוונים שונים. היא מאלצת את הלומד לחפש משמעות וטעמים כל הזמן. היא יוצרת מרחק בינה ובין הלומד אותה. כאילו היא אומרת לו: אתה לא תתפוס אותי אחת ולתמיד. בוא אחרי, רוץ אחרי, תימשך אלי,אבל אתה לא תתפוס אותי לגמרי!

 

הדבקות

המאור ושמש יודע שעל ידי ההגדרות האלה של הקדושה, המושג של "דבקות" הנמצא בראש סולם הערכים של החסידים , נמצא בבעיה.

אכן אם מתרגמים "דבקות" מלשון דבק. אז הדבק זה מה שמבטל אחת ולתמיד המרחק! ואמרנו שהקדושה היא שמירת המרחק!

בעצם, הדבקות היא לא ביטול המרחק ביני לבין הקדוש ברוך הוא, אלא "דבקות במטרה" להשגת רצון הבורא. לא להרפות מלחפש מה ה' רוצה ממני. ברגע שאני חושב שמצאתי אחת ולתמיד, אני מפסיק לחפש, ואז אני מבטל הקדושה.האדם יכול לחשוב:" אם אני לא אדע אף פעם מה ה' רוצה ממני באופן מוחלט, אחת ולתמיד, אז אני מתעלם מקיומו! זו הסכנה הגדולה! לפעמים איש יכול לחשוב זאת על אשתו! הדבקות באה כדי להחזיר את האדם מול האתגר האין סופי להישאר כל הזמן עובד את ה' בעבודת חיפוש רצונו. הדבקות, בין איש ואשתו היא המחויבות להישאר ביחד למרות הקשיים של חוסר הבנה, למרות ההבדלים הבלתי ניתנים לגישור. הדבקות דורשת מהאדם "לא להרפות" בעבודת החיפוש , אהבה לרצות לרצות(עם פתח בריש), למרות חוסר הביטחון שזה בדיוק מה שצריך לעשות.

 

קדושת הלימוד

כשאני לומד מאיך אני צריך להדליק את החנוכייה. אני חייב ללמוד שיש דעה אחרת שטוענת שיש להדליק אותה בצורה הפוכה! ובכל זאת, עלי להדליק בשיטת בית הלל. אבל אני חייב לחשוב על האפשרות של שמאי בו בזמן! כלומר, לעשות מעשה ולשמור על המרחק ביני לבין המעשה. ייתכן שהמעשה איננו נכון! יכול להיות שהמעשה הוא אחר. ואם נגיע למסכנה הפוכה, אז אני אצטרך לעשות המעשה ההפוך!. כלומר, המעשה הוא נכון בינתיים!

כשאני לומד בישיבה בפולין במאה הקודמת, אני עושה את רצון ה'. אבל אם יום אחד יבואו להגיד לי שיש לעלות לארץ ישראל, אני צריך להיות מפסיק קדוש כדי לעזוב את הגמרא ולעלות מיד! כי רצון ה' , היום, שונה מרצון ה' אתמול. עלי לעשות את רצונו המשתנה. אם אני נשאר לומד הגמרא ולא עולה לארץ, ביטלתי מצוות "קדושים תהיו" כי אני קובע ומקבע את  רצון ה'! ועתיד הישיבות האלו , ידוע לצערנו.

 

אשר קדשנו במצוותיו

המצוות מאלצות את האדם להות במרחק עם המציאות. לחשוב על המציאות. לא להיות עבד המציאות.

למשל, אדם רעב. לפני שהוא אוכל, אומרים לו :"רגע!" האם זה כשר? האם זה חלבי? האם נטלת ידיים? האם מקור האוכל מהארץ? מהאדמה? תברך! ורק אחר כך תאכל!! לא להיות כמו בהמה ולאכול מיד. יש לשים מרחק ביני לבין האוכל. לא כי האוכל זה דבר רע, אלא כדי שהאכילה תהיה בעלת משמעות.

וכן כל מצוות התורה. הן מציבות אותי במקום שאני אוכל לראות את המציאות אחרת. המצוות עוזרות לשים מרחק ביני לבין העולם. הם מוסיפות לי הזדמנות להיות קדוש יותר. ה' קידש אותנו על ידי המצוות= אפשר לנו יותר קדושה, יותר מרחק עם העולם, יותר משמעות עם העולם, על ידי המצוות.

 

 

 

קדושת השבת

בשבת, אנו תופסים מרחק עם עולם העשייה.אני מפסיקים להיות משועבדים לעשייה. לא כי העשייה רעה אלא כדי לתת משמעות לעשייה שלנו. שנחשוב, ניקח מרחק. לחייה משהוא אחר מאשר העשייה. כדי שהעשייה שלנו בימי השבוע תקבל משמעות אחרת כל הזמן.

 

קדושתי למעלה מקדושתכם

המו"ש מצטט פירוש ששמע בצעירותו: התפיסה שלכם על קדושתי, תתעשר כל הזמן על ידי המעשים הקדושים שלכם. אם בפירוש הראשון, הבנו שהקדושה שלנו , אנו לומדים אותה מעצם זה שה' הוא קדוש, עכשיו יש הלימוד ההפוך: אתם תבינו יותר כמה אני קדוש ככל שאתם תהיו קדושים! הקדושה שלי מתעלה בזכות קדושתכם!

והוא מוסיף עוד פירוש:

כדי להבין את החכמה העליונה, את כוונת הבורא בעולם, אל תעשו שמיניות באוויר. אלא תלמדו את החכמה הקטנה, החכמות של הטבע, המדע, תסתכלו בעולם הקטן שמסביבכם. תתבוננו ביצורים, בתהליכים, בכל מה שקורה בעולם, משם אתה תוכלו להשיג דברים גדולים על משמעות העולם! קדושתי (משמעות  העולם, טעמי החיים, כוונת הבורא) היו למעלה, (מתוך ההתבוננות בעולם הקטן שלכם) מקדושתכם (הקטנה כביכול).

בע"ה ט אייר התשעה

מישל בן שושן

 

אחרי מות קדושים לעד5

 

נראה לי ששתי הפרשיות "אחרי מות" וקדושים" עוסקות בעניין אחד:לא לחינם המסורת מחברת בניהן בשנים שאנו זקוקים לחבר בין סדרות שונות בגלל חוסר שבתות.ברצוני להציע הסבר לקשר הזה:

 

1. 1. אחרי מות

הפרשה מורכבת מכמה נושאים שונים ואנסה לגלות עניין משותף בניהם

 א.  מיתת בני אהרון

נדב ואביהו רצו להתקרב אל ה' בהתלהבות ואהבה גדולה. ללא שום מעצור וללא יראה. ההתלהבות שלהם שרפה אותם. המפגש עם ה'שרף אותם.

ב.יום כיפור

הוא היום המיוחד בשנה שבו האלוהים מגלה את אהבתו הגדולה אל עם ישראל. באותו יום, אין יותר מידת דין. הוא "מוחק את כל המינוס בבנק" סתם כך. אהבה עצומה כזו עלולה להביא לאסון: בני ישראל יחשבו שאין יותר מידת דין במשך השנה והכל הפקר (ניתן לבזבז כסף בלי הגבלה והיכנס למינוסים ללא גבולות). זו סכנה אמיתית, לכן, יש סדר, הגבלות, יראה, צמצום עצום. בקשה לעינוי הנפש. צום. הצבת יום זה ארחי ימים נוראים ב10 לחודש השביעי דווקא (ולא ביום 1 בניסן שבו נתנת המצווה הזאת וקורה המקרה של מיתת בני אהרון) אחרי תקופה של דין וחזרה בתשובה. כל זה לאפשר את הכפרה הגדולה ביום הזה.

ג. איסור אכילת בשר מחוץ למשכן

הסכנה דומה: לשחוט בהמות בהרגשה של עליונות ועבודה זרה (יזבחו לשעירים). שימוש בדם החיות ככוח עליון אלוהי. במשכן, זה יהיה תחת פיקוח. יראה .מעניין שהמצווה הזו תתבטל בכניסה לארץ. שם, כנראה, הבגרות וקדושת הארץ מספיקה ואין צורך להעמיס את תפקוד המקדש בשחיטת חולין.

ד. איסור עריות:

קרבה היא דבר רצוי אבל אם מגזימים בקרבה אז מגיעים למעשים איומים. אפשר להרוס הקשר שרצינו ליצור בגלל חוסר גבולות בקשר.

ה. אם כן, הפרשה "אחרי מות" מציבה את הבעיה : מסוכן מאוד להתקרב יותר מדי אל הדברים החשובים ביותר, כי אז הורסים את עצמנו ואת הקשר שרצינו ליצור עם הדבר הנכסף.

 

 

2. פרשת קדושים

היא מפרשת את "גופי התורה" שעניינה מצוות שאמורות לקדש את ישראל, כלומר, לאפשר קשר בלי להרוס אותו. המצוות , ארץ ישראל, התורה עצמה, עם ישראל בעצמו , אמורים לאפשר להתמודד עם הבעיה שניצבת בפרשה הקודמת.

קדושה= מרחק שכופים על האדם , כדי לשמור על יחס חי ומשמעותי עם דבר נכסף חשוב ובעל ערך.

אם כן, יש תמיד צורך בקשר וצורך במרחק. הקשר הוא החשוב . המרחק הוא האמצעי כדי לא להרוג את הקשר.

האהבה היא העיקר. היראה באה כדי להגן על האהבה.

 

1. חפצים קדושים

כמו למשל כלי המשכן. אסור לכל אדם, לנגוע בכלים האלה. גם הלויים שהיו מרימים הכלים בנסיעתם לא היו נוגעים ממש בהם ולא רואים אותם (הכהנים היו מכסים אותם בבדים). תפקיד הלויים היה , בין השאר לאסור מגע וביאה אל המשכן. לא בגלל שהחפצים ה"קדושים" האלה מסוכנים , אלא כדי שהחפצים הקדושים יהיו בעל משמעות אין סופית עבור האדם. ברגע שנוגעים בחפץ, מבטלים מרחק. המרחק נותן הזדמנות לאדם לחשוב, לדמיין, ליצור  משמעויות שונות. הכלי, החפץ, הוא בעל משמעות אין סופית. כל נגיעה , מצמצת המרחק. אם כן, קדושת חפץ היא המרחק שיש לשמור עם החפץ כי הוא אמור להיות בעל משמעויות עבורי.

 

2. ארץ ישראל

"ארץ הקודש" קדושה כי היא מציבה את ישראל בתחת לזרקור. כל ארץ נמצאת על הבמה אבל ארץ ישראל נמצאת תחת הזרקור! אי אפשר להתכסות. הכל נראה מיד. הריאקטיביות בה, מהירה וחזקה. "עיני ה' בה". כל מעשה של האדם, מיד נידון וגורם מיד לתגובה של האלוהים. אין הרבה "סלחנות". המדרשים מדברים על חוסר מתווכים בין הארץ לאלוהים (כמו שיש לכל העמים האחרים ולכל הארצות האחרות) האלוהים מטפל בה ישירות! אם כן, הישיבה בארץ הזאת, מאלצת את האדם להיות במגע עם ה"קדושה", לגלות בחוויה של הישיבה עצמה, את הקדושה. זו ארץ שבה ניתן לגלות את הקודש. ולפעמים מוכרחים לגלות בה את הקודש. ה"קודש" הוא הקשר החזק מלווה במרחק שישמור על הקשר עם הרוחניות. עם ישראל איננו יכול לאורך זמן, להתנהג בארץ הזאת, בשאננות. הוא יהי כל הזמן "מזועזע", "ער", בגלל דברים שקוראים בארץ הזו. אי אפשר לנוח בה. האדם הגר בארץ הזו נמצא "על האש" כל הזמן. הוא לא יכול ל"הירדם". וזה מאלץ אותו לחיות במתח של הקדושה.

"מקום קדוש", עבורי, איננו מקום מאגי. הוא רק מסמל כלליות עם ישראל. כי הקדושה מפנה אל דבר אחר. כמו שהציבוריות מוציאה אותי מהפרט אל עבר הכלל. בית המקדש הוא מקום שבו הכל מפנה אותי לריבוי ולאחדות בבת אחת.

 

3. עם ישראל קדוש

זו לט מחמאה או אות כבוד שאפשר להתהדר בו. להיפך. זו מציאות מחייבת ולא נוחה! עם ישראל מורכב מ12 שבטים ומ70 נפשות שונות. עם דעות שונות. כל יהודי חייב לקבל על עצמו "גלוי שכינה", במילים לא דתיות, הוא חייב להיות "בעל השקפת עולם" עמוקה. מכיוון שיש המון השקפות עולם שונות, וזו היתה כוונת הבורא, להרבות בהשקפות עולם ולחקור אותן ככל שנדרש, אז עם ישראל מכיל בתוכו את כול ההשקפות האפשריות בעולם. בעצם, הוא מכיל בתוכו נציגות של כל ההשקפות עולם שקיימות אצל כל עמי הארץ.

הייחוד של עם ישראל הוא בזה שהוא אמור ליצור "עם אחד" עם כל הגילויים השונים האלה. כלומר, להגיד שהריבוי הזה נובע ומכוון לאחדות!! במילים דתיות, להכריז "ה'(אחד) הוא האלוהים(תופעות רבות ומנוגדות)"

יהודי נמצא מול יהודים אחרים שחושבים אחרת. היהדות תעזור לכל אחד להעמיק את השוני והחקירה הזו. (ראה "תורה קדושה"- בהמשך). אם כן, כשנפגשים יהודים רבים (לפחות 10), הם נמצאים במצב מיוחד מאוד: יש ריחקו בניהם ויש קשר בניהם. אז, הם יכולים ל"קדש". להיגד קדיש. להכריז על "קדשות ה'". כי הם מעדים על אחדות (הם ביחד) ומרחק בין השונים.

יהודי שנמצא בארץ ישראל, נמצא מול עדות שונות ומחזקות את הריבוי והשוני. כי בגלות, כל עדה יכולה ליצור אחידות מסויימת בתוך עצמה. אבל, המפגש של כל העדות בארץ אחת מאלצת להסכים "שיש יהודים אחרים"! יש יהדות אחרת. יש השקפות עולם שונות! ובכל זאת, יש לגלות אחדות בין כולן!! לכן, היישוב בארץ הקודש היא בעצמה קדושה עצומה. היא מכפילה את הקושי: גם להיות שייך לעם קדוש וגם לשבת בארץ קדושה!

 

4. התורה קדושה

התורה היא אוסף של מילים, מצוות, שזועקים לפרשנות! התורה שבעל פה היא החיוב של כל יהודי לפרש ולהבין את משמעות התורה שבכתב שקיבל. הגמרא למשל, היא אחד הפסיפסים האפשריים של הפרשנות המרובה הזו. אין פחד להציג מחלוקות בתוך הפרשנויות. להיפך, התורה דורשת זאת מכל יהודי! אלא שיש מנגנונים כדי שנגיע להסכמות בנושא ה"הלכה". אבל חשוב לא פחות לשמור על הכבוד לכל הפרשנויות האחרות, גם אם הן לא התקבלו להלכה. קדשות התורה היא גם כן אחדות בתוך הריבוי. יש בתורה המתח העצום של הקדושה: קשר אל האחד ומרחק ממנו בגלל ריבוי האפשרויות של הפרשנות לרצון נותן התורה. קיבוע התורה שבעל פה הוא אסון. זה היה , כנראה הכרחי בגלל סכנות מסוימות, בתקופות מסוימות, אבל זה מנוגד להגדרת קדושת התורה עצמה.

 

5. אנשים קדושים

אלה אנשים שמכילים את ריבוי הזהויות של עם ישראל. לא לחינם מגדיר הרב קוק הקדושה כדבר הנוגע לכלל ישראל. אדם שמקובע בדעותיו ונוחה כל השקפה אחרת, איננו יכול להיות קדוש! החכמים הגדולים שנקראו "קדושים" היו מלאי רחבת נפש כדי לקבל בתוכם את כל האפשרויות, כל גילויי השכינה של כלל ישראל כולו. כל אדם שמוסר נפשו לכלל עם ישראל הוא קדוש כי הוא מסמל בנפשו את אחדות העם למרות ייחודו הפרטית שלו. חיילי צהל, למשל, הם "קדושים. בחייהם. על אחת כמה וכמה במותם.

 

6.השבת

יום שבו מפסיקים לעסוק מעיסוק הרגיל, יוצר מרחק בין האדם למעשי ידיו. מרחק זה איננו בא כי המעשים פסולים אלא כדי שכל החיים שלו, כולל המעשים שלו, יקבלו את המרחק הנכון. כדי שהיחס שלו למלאכות, יהיה בעל משמעות.יום השבת קדוש כי הוא מאלץ מרחק עם עולם העשייה (שהיא חשובה מאוד) כדי לתת לעולם הזה משמעות. וכן המועדים השונים שחלים בתוך שנת העבודה החקלאית ועונות השנה: יש לקחת "פסק זמן" במעברים האלה (בין עונות השנה השונות) (ובין המהלכים החקלאיים השונים) כדי שהאדם לא יהיה "משועבד" אליהם אלה יהיה בעל השקפה עליונה גבוה,על העולם שלו. מי מקדש הזמנים? מי שאמור לגלות קדשוה בהם, האדם! קידוש השבת על ידי הבורא הוא סמל למה שהאדם, כיוצר בעולם היצירה, ילמד ממנו איך עושים זאת.

 

7 איש ואישה

בין זכר לנקבה יש מרחק טבעי מובנה. אם כן, נשאר "רק" ליצור הקשר בניהם כדי לדבר על קדושה! ה"קידושין" הם החתונה היהודית. קשר בין איש לאשתו הוא כל כך עקרוני שחייבים להכניס קדושה(מרחק, כבוד, גבולות) בקשר הזה. אי אפשר לקיים את ההוראה" והיו לבשר אחד" כפשוטו. כי יש כאן שני גופים ושני מינים שונים. אבל זו הוראה , הנחייה, חשובה, (שהבורא עזר בקיומה בעזרת היצר המיני), שיש להתקרב אל האחר השונה כל כך כדי ליצור משמעות וקשר פורה. כמו , למשל,ילדים!

 

8 המצוות

אנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו" כי אחד הכלים של הקדושה היא המצווה. המצווה היא החיוב שהאדם לא יתנהג בלי לשים לב לעולם שבו הוא חי. המצווה מאלצת את האדם מרחק בינו לבין החיים הטבעיים, הבהמיים.

אדם אוכל. הוא קשור בטבעיות לצורך ולהנאה הזאת. המצווה תאלץ אותו לקחת מרחק עם המעשה החשוב הזה: מה אתה אוכל? אתה בשרי או חלבי? זה כשר? יש לנטול ידיים. יש לברך. לפניה ולאחרי האכילה… המצווה מאלצת אותי לחשוב. היא אמורה להרחיק אותי מהרגל החיים השגרתיים והטבעיים. טבעי שאני אוכל את לחמי. לא טבעי שאני אפרוס אותו עם חברי שרעב. המצווה מאלצת אותי לתת צדקה. לחשוב על הזולת. השונה. להתנהג במוסריות (ולא רק לפי חוקי הטבע). המצוות הן הזדמנויות שניתנות לאדם כדי להתעלות מהמצב הטבעי , החייתי , אל עבר השקפה "רוחנית" מוסרית, שמתאימה לכוונת הבורא לברוא "אדם" ולא סתם עוד חייה.

 

9 ה' קדוש

"קדושים תהיו כי קדוש אני ה'"

הדבר הבולט ביותר באלוהים, זה שהוא "לא נראה". אין שום ראייה להימצאותו. המרחק האין סופי בין העולם המציאותי של האדם וקיום אלוהים שאיננו נראה ואיננו מוחשי, הוא סמל הקדושה העמוקה ביותר. אדם שאומר שהאלוהים לא קיים, מתחיל לדבר, בעצם, על עולם הקדושה! הקדושה היא המנגנון שיאפשר לאדם להיות במרחק עם האחר, עם המציאות, עם עצמו, עם האלוהים. האדם , בטבעו, זקוק להרגשה של קרבה בלתי אמצעית. האילוץ להתיחס לאלוהים שאיננו מציאותי בחושים שלו, מנחה אותו להבין על מה מדובר בחיוב הקדושה.

איך אתם, בני האדם יכולים להבין מה היא קדושה? כש תכירו שיש דברים שאתם לא "תופסים"! למשל, אלוהים אחד שלא נראה! כמו שיש מרחק עצום, אין סופי בין המציאות שלכם והמציאות של אלוהים ללא גוף, כך תבינו שעליכם לפתח את סוג המרחק הזה בינכם לבין הזולת ובין הדברים החשובים אחרים שהקשר איתם דורש משמעות. אתם תוכלו להיות קדושים כשתרגישו כמה אני קדוש, בלתי נתפס.! ה' איננו מקובע. הוא לא נראה. הוא יוצר, כך, מרחק אדיר ביני ובינו. להיות קדוש , זה לשמור על העמימות הזאת. להיות כל הזמן בחיפוש אחרי רצונו המשתנה. הוא "חי". אם כן, הוא איננו מקובע. רצונו חי , משתנה. ואני חייב להיות כל הזמן בתהליך חי ותוסס של  חיפוש אחרי רצונו. אדם שבטוח שהוא הבין הכל. שהוא עושה בדיוק מה שצריך שהוא בטוח במה שה' רוצה, איננו יכול להיות קדוש! ה' קדוש ולכן הוא הוציא אותי ממצרים: הוא מבקש ממני לצאת כל בזמן מקיבועים. במצרים.

 

אם כן, הקדושה היא תנועה שבה מחויב האדם להתקרב ולהתרחק בו בזמן  כדי לתת מרחק, מרחב תמרון שבו יהי אפשרי יצירת קשר משמעותי ומתמשך. עניין הקדושה נוגע לכל התחומים: הזמן, המרחב, הנפש, והגדרתו , לעניות דעתי חשובה כדי להתרחק מתרגומים שמסלפים את משמעות הקדושה עד כדי חשיבה הפוכה מהנדרש.

 

אבל כל זה, היא השקפת עולמי בלבד. אני מקבל באהבה כל ההשקפות האחרות. חוץ מאלה הנוגעות לעבודה זרה, כמו שמחייבת אותי ההלכה!

 

בע"ה ג אייר התשעה

מישל בן שושן

קדושים גז

 

משפטים מובחרים מהגלילי זהב בפרשה שלנו:

"עיקר חיי האומה תלוי בראש ובראשונה בירושת הארץ. שאם אין ארץ אין אומה יכולה להתקיים. ואם יש אומה וארץ אז יש תורה"

"עיקר תורת קדשנו תלויה בארץ..שבלעדיה אי אפשר שיתקימו עליה. אבל אם אין ארץ אין תורה"

"מי שמתפאר בתורתו על אדמת נכריה, אף שמכל מקום הוא מקבל שכר עליה, דומה לזה שמתפאר במזוזה נאה שבידו ואין לו בית לקובעה"

"התורה היא אמצעי שעל ידה יתקים הישוב בארץ כמו הלחם שהוא אמצעי לחיי האדם"

"כל מה שברא ה' בעולמו לא ברא אלא בשביל התורה. חוץ מדבר אחד והוא עם ישראל: שהתורה נבראה בשבילו"

"צורכי היישוב בארץ דורשים זמן רב. מה עם התורה? ה' נתן את יום השבת כדי שנלמד תורה בשבת. וכל מה שעושה האדם בשביל יישוב הארץ, הוא מקיים את דברי ה' והוא מקבל שכר עסק בגופי תורה כשהוא מזכה הרבים ומקיים הממשלה בישראל"

" ששכולה ישיבת ארץ ישראל ככל המצוות שבתורה"

"גם אלה שנחשבו "אילני סרק (לא מקיימי מצוות התורה בעם ישראל), בחו"ל, כשמתיישבים ומיישבים את ארץ ישראל הופכים לעצי פרי והיישוב בארץ הוא "עץ חיים""

"לא כתוב עץ חיים לעמלים בתורה אלא עץ חיים למחזיקים בה, כלומר, מחזקים את יישוב הארץ"

(והוא לא ידע שפרשת קדושים תיקרא בשבוע של יום העצמאות!)

 

 

לא תלך רכיל בעמך

מי שמלבין פני חברו ברבים, לוקח על עצמו את חטאיו!! עוונות הנעלב הולכים אל המעליב! והמצוות של המעליב באים אל הנעלב! "לא תישא עליו חטא"= חבל לך שתיקח את החטאים שלו עליך!!

 

לא תשנא את אחיך בלבבך

אבל במקומות אחרים מדברים על "שונאך"! אם כן יש שנאה מותרת ויש שינאה אסורה!

השנאה המותרת היא הכאב על שחברו מתנהג רע. אל תשלים אף פעם עם זה! אבל אסור שזה יגרום לך לשנוא אותו בלב! כלומר להתנתק ממנו רגשית. הוא תמיד אחיך.

 

ואהבת לרעך כמוך אני ה'

• חשובים מאוד המילים האחרונים " אני ה'" . אם אתה מבזה את חברך, אתה מבזה את ה'! אהוב את חברך כמו שאתה אמור לאהוב אותי! זה מאוד קשור לפסוק "ואהבת את ה' אלוהיך". לכן יש כאן "אני ה'". זו לא מצווה בינך לבין החבר אלא גם כלפי ה'!!
• "ה' צילך": כשאדם צוחק הצל שלו צוחקת וכשהוא בוכה הצל שלו בוכה. "צל" כאן הוא כמו הדמות שרואים במראה. היא עושה מה שאני עושה. כך אם אדם עושה דבר ה' מתנהג כלפיו כמין מראה. מעשה האדם משפיע ישירות על היחס של ה' כלפיו כאילו ה' היה הצל של האדם.

"זה אלי ואנוהו": אנוהוא= אני והוא. קשורים. אדם מרחם על חברו למטה, אז ה' מרחם עליו מלמעלה.

• אדם נוהג לסלוח לעוונות של עצמו. אבל בדרך כלל, כשהוא רואה פגם בחברו, זה בגלל שהוא נגוע באותו הפגם והוא מתעלם מזה. הפסוק מבקש מהאדם לרחם על חברו לפחות כמו שהוא מרחם על עצמו . ואז ה' ירחם על שניהם! אהוב את חברך כמו שאתה אוהב את עצמך אז אני אהוב את שניכם!

 

והתקדשכם והיתם קדושים

תתחילו אתם ואני מבטיח לכם שכך תהיו. הקדושה היא מהלך. אם מתחילים המהלך, אז אנו קדושים!

 

"אותם החכמים בעינהם שאינם חפצים לקבל מסורת אבותם ואינם רוצים ללכת בעקבתיהם אינם בכלל ישראל קדושים! כי הם פוסקים מלהשתייך לשלשת הארוכה" זה מצדד את הרעיון שפתחתי במקום אחר על ההשתייכות של היהודי להוריו. הוא יהודי קודם כל כי הוא בנם של אביו ואימו. אחר כך, הוא מוסיף תוכן ומשמעות כשהוא משתייך גם לסבים, להרמבם, למשה, לאבות.. אבל הכל בנוי, ביסוד, על מסורת אבותיו.

אם רוצה אדם לדעת אם הוא עושה המצוות לשם שמים או לשם עצמו, יראה אם יבחר בין המצוות. אם עושה ומקבל את כולן, זה סימן שהוא לשם שמים עובד.

בע"ה ה אייר התשע"ב

מישל בן שושן

 

קדושים אה

 

קדושים תהיו

אחרי שהזהירה התורה על העריות בפרשה הקודמת במצוות "לא תעשה", באה מצווה זו של "קדושים תהיו" כדי לתת שכר למי שלא עובר על העריות כאילו הוא גם קיים "מצוות עשה" בזה שהוא קדש את עצמו! וזה מתחזק על ידי שהאדם , בדרך כלל, חייב לקיים כמי סייגים (מבחינת עשה) כדי שלא לעבור על העריות.

הא"ה מסכים שהאדם נמצא במלכודת:

או שיבטל מעצמו כל היצר המיני, ואז יבטל מצוות פרו ורבו וקיום המין האנושי! וזה אסור לגמרי

מצד שני, היצר המיני מושך אותו לכיוון העריות! וגם הם אסורים!!

הא"ה מציע שהאדם "ילך בן הטיפות"!! ושהוא יקיים את מצוות פריה ורביה בתור מצווה ולא כל כך בתור תאווה!! (זה נראה לי מאוד תיאורטי ובלי הוגן!)

ואם האדם יטען: "אסור קרי בלילה" איננו תלוי בי!, בא הכתוב:" כי קדוש אני ה' אלוהיכם", להבטיח לו שאם הוא יתנהג כמו שצריך שכל מה שקשור בתחום המודעות,אז ,אני ה', אעזור לכם בכל מה שלא תלוי בתודעה שלכם!

 

כי קדוש אני

מצוות הקדושה היא אין סופית, בלתי פוסקת. יש בה אין סוף דרגות. אי אפשר להגיד שסיימנו לקיים אותה. כמו שה' הוא אין סופי בקדושתו!

 

איש אמו ואביו תיראו (יט-ג)

• גם מצווה זו קשורה לעריות!: כשבאה עבירת עריות לאדם, יזכור את אביו ואימו וזה יעזור לו לפרוש מהעריות!
• כשבן ירא מאביו, יש יותר סיכוי שבנו ירא ממנו. (זה מסביר שינוי הלשון מיחיד לרבים בפסוק)
• איש שמתנהג עם אמו ואביו כמנהג אב ואם, לזה תיראו. אבל מי שמזלזל בכבוד הוריו, פטור ממורא!!
• אמו היא בחינת ליל שבת(סעודת חקל תפוחין) (לע"ד: וינוחו בה) ואביו בחינת יום שבת(סעודת עתיקה קדישא) (לע"ד וינוחו בו). יש להקדים ליל שבת ליום! ולכן כתוב "איש אמו ואביו" הקדים האם לאב.

 

ואלוהי מסכה לא תעשה לך, אני ה' א'(יט-ד)

מסכה= אל תבנה מסכים שמפרידים בניך לבין מקור החיים!

אני ה' אלוהיכם= רק כך אני אוכל להיות ה' אלוהיכם, מקור חייכם!

 

לא תעשוק את רעך (יט-יג)

כשאדם עושה עבירה, הוא עושק את כלל ישראל!

 

לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא

התוכחה יכולה לגרום לאדם שמוכיחים אותו לשנוא אותי! לכן ה' מבקש קודם כל לכל ישראל שלא ישנאו אחד את השני. אבל מי ערב בכך שהוא לא ישנא אותי אחרי התוכחה? לכן ה' מציע : אם אתה לא רוצה שישנא אותך כשתוכיח אותו, אז לא תישא עליו חטא! כלומר אף פעם אל תחשוד בחברך שהוא חטא!!תמיד תחזיק את רעך בכשרות!!

 

ואהבת לרעך כמוך(יט-יח)

מצווה לאהוב את אחיך בתנאי שהוא "כמוך"!! כלומר, אין לאהוב האפיקורסים והמומרים וצריך לשנוא אותם!! (דברי הא"ה!)

 

 

מפני שיבה תקום והדרת פני זקן(יט-לב)

צריך לכבד החכם יותר מבעל שיבה.

 

וכי יגור אתך גר בארצכם…(יט-לג)

ארצכם= ארץ הקדושה כי שם מקום השכינה.

 

ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אתם ולא תקיא אתכם הארץ..(כ-כב)

כבר אמרנו לעיל שהארץ יכולה להקיא את יושביה רק אם ישראל לא יעשו את רצונו של מקום. אבךל בא הפסוק הזה שנית כדי להסביר שיש לדאוג על כלל ישראל שישמרו את מצוות ה' ולא רק האדם הפרטי בלבד. כי יכולה הארץ להקיא גם אותו בגלל שהוא לא מיחה ביד הכלל!!

 

והיתם לי קדושים..(כא-כו)

אל יאמר אדם "אי אפשי לאכול חזיר" אלא יאמר שהוא רוצה לאכול חזיר ויש לו חשק לאכול חזיר, רק מה, הוא לא אוכל כי ה' ציווה לו לא לאכול. כלומר, יש לשמור את המצוות לא בגלל שהם "נראות לנו טוב" אלא בגלל שה' ציווה אותן לנו. תהיו קדושים רק בגלל שאני מצווה. תהיו "לי" קדושים ולא "לכם"!!

 

 

 

 

 

 

בע"ה ח אייר התשע"ג

מישל בן שושן

 

קדושים מי

 

 

קדושים

קדושה היא לשון זימון, שייכות והבדלה!(חלק ב) ובישוב הדעת (חלק א)

"זימון" מלשון "הנני מוכן ומזומן" כל הזמן, מוכן לעשות את רצון ה'. אפילו אם מתברר לי שרצון ה' שונה ממה שחשבתי עד כה!

"הבדלה" מובדל מכל מנהג והרגל שיקבע אותי בתוכו. במיוחד של הגויים.(חלק ב)

האדם צריך לעמוד "פנים מול פנים" נגד ה'. כלומר, כל הזמן מנסה לדעת מה הפנים של ה' מורים לו לעשות. ומכיוון שהפנים משתנים ויש להם הרבה "פנים", אז האדם צריך לפתוח את עצמו כל הזמן לרצון ה' (פני ה')המשתנה מול רצונו שלו (הפנים של האדם)המשתנה גם כן!

 

והתקדשתם ,והייתם קדושים

אין אדם יכול להיות "קדוש" לגמרי, כמו שהרמ"י מבין זאת, עם הדרישה האדירה הזאת!"כי באמת, לזכך הלב שיהי נמשך אחר רצון ה' אינו בכוח האדם! רק בסיעתא דשמיא!" לכן, יש הבטחה מה':

"והתקדשתם" =אתם תעשו כפי יכולתכם,

ואז אני מבטיח שאני אשלים ו"תהיו קדושים"!

 

אשר קדשנו במצוותיו (לע"ד)

נראה לי שמטרת המצוות היא לתת הזדמנות לאדם להסתכל על העולם מגבוה! שלא להיות משוקע , אלא להיות במבט גבוה, במרחק. וכך, כל מצווה יכולה לעזור להיות יותר "קדוש"!

 

קדושים תהיו

ולא כתיב "היו". כאילו זו הבטחה :אני מבטיח לכם שתהיו קדושים!

כמו שהגשם, אחר שהוא התחיל לרדת איננו יכול לחזור לשמים , כך הקדשת עם ישראל היא דבר בלתי הפיך. הם יהיו קדושים!

אבל בכל זאת, האדם צריך להיזהר בכל כוחו להישמר מכל האיסורים (איש אביו ואימו תיראו..) (חלק ב)

 

קדושים תהיו (חלק ב)

כשיש הרחקה מאיסורי עריות, יש קדושה!

כי הקדושה היא מרחק . האדם המתרחק מתאוות העריות, מראה שהוא יכול להתרחק מכל התאוות כי העריות היא סמל כל התאוות.

 

ואהבת לרעך כמוך..אני ה'

פרשת קדושים היא מקבילה לפרשת "ויצא" כי היא הפרשה השביעית בספר כי פרשת ויצא: כי אחרי כל הבירורים שעשו האבות , נולדו להם השבטים בפרשת ויצא. וכל שבט, יש לו שמירה מיוחדת משלו.אבל כולם נוגעים לכלל. כמו שה' אוהב אותו למרות חסרונותיי, הוא אוהב את חברי למרות חסרונותיו. ולכן, אני צריך לאהוב את חברי למרות חסרונותיו.

כל העולם נראה ריבוי אין סופי של ניגודים ופרצופים שונים. אבל אלה כולם רק "לבושים". ובעומק, יש אחדות. וזאת ניתן להבחין כשרואים את הכלל. ויש לראות את טובת הכלל לעומק!(חלק א)

 

ואיש אשר ייקח את אחותו..חסד הוא

איך יכול להיות שהמדרש כותב שבדורות הראשונים, כל אדם נולד עם אחותו והתחתן איתה! אם התורה אסרה זאת?

אלא, "עולם חסד יבנה" ואכן היתה מידת החסד גדולה מאוד. אבל , באז שנתנה התורה, אסור לעבוד את ה' בחסד. החסד לבדו, כשהוא מוקצן אסור לגמרי!

 

אל תפנו אל האלילים

אליל= יראה של שטות!

אליל הוא מלשון "אליה", הזנב של הבהמה, שהוא החלק הכי רחוק מהראש! ושם הדעת נקטן!

 

אלוהי מסכה לא תעשה לך:

מסכה= קבוע כמו המתכת אחרי שהתקררה וקיבלה צורה אחת שאי אפשר לשנות!

כשאדם עושה מעשה או נהנה מהנאה ,כי הוא איננו יכול לזוז ממנו, אז זה מסכה!

כשאדם "לא יכול לזוז ולהתנענע" או כשהאדם "נמצא רגיל בהנאה אפילו קטנה מאוד, עד שהוא לא יכול לפרוש ממנה, זה נקרא מסכה"

 

לא תעשוק את רעך

" כל דבר טוב שהאדם יכול להמציא לחברו ולא ממציא, נקרא עושק"!!

"ואף תפילה שיכול האדם להתפלל על חברו ואיננו מתפלל נקרא עושק"!!(ברכות יב:)

 

אני ה'

1. פירוש הרב צבי הופמן: מספר הפעמים שכתוב בסדרה הזאת "אני ה'" הוא 3+5+7 כמו מספר המילים בברכת כוהנים!
2. הרמ"י נותן פירושים שונים ומנוגדים (אבל משלימים) לשני הביטויים:

• א. "אני ה'"= אל תחשוב שאתה הגעתה לסוף דעתי! רק אני ה' יודע את הכוונות שלי ושלך! הישאר עניו בקשר לצדקות שלך! ואל יתחכם האדם יותר מדי! ואל יאמר האדם "יודע אני את טעמי המצוות"!
• ב. "אני ה' אלוהיכם"= בכל זאת,אל תכנסו לדיכאון! אני עוזר לכם! אני שוכן בתוככם! אל תהיו יותר מדי "ראש קטן".

 

לא תקיפו פאת ראשכם

הפאות  יורדות מהראש אל הלב.

כשמחשבה רעה באה לראש שלך, אל תכניס אותה ללבך! כי שם היא תקבל יותר תוקף!

מהמקום של הפאות יוצאים המחשבות. לכן, יש להיות שם ביראה גדולה

 

 

26-04-09

מישל בן שושן

 

קדושים שם

 

 

אין קדושה אלה מצד הכלל!

 

אין אדם יכול להיות קדוש אם הוא לא מתחבר בזאת לכלל ישראל.

לכן פרשה זו נאמרה בהקהל

לכן כתוב "דבר אל כל עדת בני ישראל….קדושים תהיו.."

כי כל אחד מישראל יש לו חלק קטן של ה"פאזל" האלוהי. החלק שלו מאוד חשוב אבל הוא רק חלק קטן! והוא צריך לעבור דרך הכלל בעבודתו את הבורא. בדיוק ההיפך ממה שאנו רואים בהרבה דתות שה"קדושים" הם אלה שפורשים מן הציבור.

הקדוש הוא זה שעוסק בשביל הציבור, חושב עבור הציבור כולו, עובד את ה'  רק בגלל שהוא חלק מהציבור.

וכן כל דבר שבקדושה עוסקת בציבוריות הישראלית.

כי קדושה היא חיבור.

ישנם חיבורים לא טובים. כמו ה"קדשה"= הזונה, שהיא מתחברת עם כל אחד.  אבל הקדושה היא החיבור הנכון עם כל הציבור.

 

 

למה חכמים קבעו שהקדושה קשורה לפרישה מהעריות?

 

הרי בפרישה נדמה שלא עושה שום דבר טוב במיוחד רק "לא עושים דבר רע"! אלה, שהאדם לא יכול שלא להתחבר.

אין וואקום! אם אני לא מתחבר בדרך הטובה, אז אני מחובר לדברים לא טובים. וכן להיפך. הימנעות מחיבורים לא נכונים, גורם לי להתחבר לדברים טובים ויוצר מצב של קדושה!

האדם לא יכול להישאר ניטראלי! אם הוא לא מתקדם, אז הוא נסוג!

איך ישראל זכו לקבל את התורה? רק על ידי שלושה ימי הגבלה, בפרישה מוגזמת זכו לרגע לחבור מוגזם. אבל המטרה היא לא בחיבורים המוגזמים ובפרישות המוגזמות (כמו זו של משה מאשתו) אלא בחיבורים נכונים ובפרישות נכונות.

נראה שלכן , ביום החיבור הגדול שהוא יום כיפור (ראה קובץ על פשרת אחרי מות שם- ששם הוסבר שבעצם הוא יום שבו אהרון עושה את מעשה נדב ואביהו אבל במסגרת נכונה), ביום זה, קוראים בפרשת העריות: יש להיזהר מחיבורים לו נכונים, במיוחד ביום החיבורים שהוא יום הכיפורים!

30-04-08

מישל בן שושן

קדושים העד

 

 

דבר

למה התורה עשתה הפסק בין סוף הפרשה הקודמת (אזהרות לגבי עריות), לבין סוף הפרשה קדושים , העוסקת באותו עניין (עונשי העריות)?

כי בפרשה הקודמת, איסורי העריות באו כדי לשלול מעם ישראל האפשרות ללכת בתרבויות מצרים וכנען. לכן, עכשיו צריך לתת להם תוכן חיובי (ולא רק שלילי כמו "אל תעשו כך וכך). "קדושים.." צריך להוות תוכן לתרבות החדשה של ישראל. רק אחרי שהתרבות הזאת מבוססת (ואכן יש בפרשה סיכום של עיקרי התורה עם 51 הלכות חדשות ועוד כמה חזרות על מצוות שכבר התבארו), אז אפשר לטפל באנשים שעדיין עוסקים בתרבות המעוותת של מצרים וכנען, בנושא העריות.

 

קדושים תהיו:

הפרישה מהתאוות האסורות גורמת להשאיר את החלקים הטובים שבאדם להתבטא. התאוות האסורות הם מכשול לטוב שבאדם לזרום. לכן זו לא הוראה שלילית אלה גם חיובית. כמו שאפשר  לנשוף אוויר מזוהם, וממילא, יכנס אוויר צח!

כי הרי "קדוש אני.." הטוב נמצא בעולם. עיקר ההנחיות הם בעצם לא ליפול בידי הרע, ואז הטוב פועל!

 

כל עדת בני ישראל

כל אחד ואחד צריך למצוא לו את הדרך להיות קדוש בפרישות ממותרות ודרכים רעים. כל תרי"ג המצוות הם כוללניות. הם שייכים לכולם. אבל בתוך עולם הפרטי , הרשות של כל אחד, כל אדם, לפי מדרגתו, לפי נטיותיו, לפי היצר שלו, צריך לפעול כדי לקדש עצמו בדרך שלו.

כאן אולי מקום הנדרים, הגדרים,ובעיקר דרכי הפעולה והמחשבה האישיים של כל אחד. "קדושים תהיו" נותן כיוון, ועל כל אחד למצוא הדרך להגשים אותו.

 

**איש ..

הנציב מחלק את הפרשה לשני חלקים נפרדים:

1. החלק הראשון , מן הפסוק הזה (יט-ג) ועד לפסוק (יט-כב): עוסק בכל מה שיועיל להשכנת שלום בתוך החברה הישראלית. הנציב טורח להסביר כל מצווה ופסוק בכיוון הזה: איך המצווה הזאת תורמת לשלום.
2. החלק השני, מן הפסוק "וכי תבואו אל הארץ"(יט-כג) והלאה: הנציב מסביר כל מצווה ופסוק במידה שהם תורמים להגדלת הפרנסה בישראל: איך זה מטיב עם איכות החיים של האדם מישראל.

כך שבשני העניינים האלה: שלום ופרנסה, הפרשה מגדירה את שני המימדים העיקריים של החברה היישראלית.

 

 

 

 

 

איש אימו ואביו תיראו( יט ג)

"איש" = איש חשוב. אפילו אם האדם מאוד חשוב, מצווה עליו לירא את אביו ואת אימו.

אפילו אם הוא יחיד להוריו, והם מאוד אוהבים אותו ומוותרים על הכבוד והיראה שלו כלפיהם, מצווה עליו לירא אותם ולכבדם.

 

 

ואת שבתותי תשמרו(יט –ג)

זה כולל גם שבתות וגם חגים.

אחת המטרות העיקריות שלהם היא להשכין שלום בין הבריות. כשמפסיקים לעבוד, לדאוג לפרנסה, אז אפשר להתפנות לתענוג, ולהזמנת חברים, פגישות עם חברים, השכנת יחסי רעות ואחווה. לכן החכמים הלכו רחוק בהתקנת עירובי חצרות , בניגוד למצווה מפורשת של התורה על איסור הוצאה, כדי להצליח את המפגש בין הרעים בשבתות וחגים.

(ראה, בחלק השני, למטה, המטרה השניה של המועדים לגבי הפרנסה)

 

 

ואהבת לרעך כמוך(יט-יח)

לפי הנציב אי אפשר להבין משפט כמשמעו, כי הרה יש הלכה מפורשת שאומרת שחיי קודמים לחיי חברי! לכן הנציב נדרש לפירושים אחרים: פירוש הרמב"ם ופירוש הגמרא בירושלמי:

1. פירוש הרמב"ם: מה שאתה מצפה מחברך לעשות לך, תעשה לו. וזה , כמובן ביחס הספציפי שיש בין שני האנשים. לא לצפות מזר מה שנצפה מחבר קרוב. לכן, אני לא אעשה לזר , מה שאני אעשה עבור קרוב.   ואז, מבינים את התחלת הפסוק (איסור נקמה ונטירה) כהקדמה למצווה זו: איך אני אהיה מסוגל לוותר על הנקמה או על הנטירה? אם אני אחשוב על המצב ההפוך: אני זה שגרמתי לו צער ועליו לנקום כלפי, אני הייתי כמובן רוצה שיוותר על הנקימה או על הנטירה שלו כלפי. אז, אני צריך לעבוד על עצמי בכיוון שהייתי רוצה שהוא היה עובד על עצמו.
2. התלמוד הירושלמי :

אם יד ימין, בטעות, חתכה בסכין יד שמאל של אדם אחד. האם יד שמאל תרצה לנקום ביד ימין? לא , כי שתי הידיים שייכות לגוף אחד!. אם האדם יחוש שזולתו שייך כמוהו לאותו גוף, עם ישראל, אז לא ירצה לנקום בו. דרך אגב , אנו חשים זאת לפעמים בין בני משפחה אחת.

כנראה שעבור התלמוד הירושלמי  , ניתן להגיע למדרגה עליונה זו של הרגשת כל אחד מישראל כגופו ממש!

 

את שבתותי תשמורו (יט-ל)

אותו פסוק כמעט חוזר כאן, בחלק השני של הפרשה. החלק שהנציב טוען שהוא מטפל בעניין הפרנסה. (החלק הראשון עסק ב"שלום").

כאן, שמירת השבת מביאה פרנסה . כתוב "ששת ימים תיעשה מלכתך.. ובשביעי תשבות" . בקריאה הפוכה :"אם תשבות ביום השביעי, אז כל מלאכתך תיעשה, תהיה ברכה במלאכה ובפרנסה".

יום טוב מביא פרנסה דרך ברכת הארץ ופירותיה, כי הרי לחגים יש בעיקר פן חקלאי בתורה. הארץ מתברכת על ידי החגים וכך האדם העובד אותה.

 

 

 

ושמרתם את כל חקותי (יט-לז)

אחרי כל ההסברים והטעמים שתרח הנציב להביא על כל מצווה, הוא מזהיר: אל לתלות את עשיית המצוות בטעמים שהביא או טעמים כל שהם, אלא, יש לקיים המצוות כחוקות, רק כי הן נתנו לנו על ידי ה', ללא סיבה כל שהיא. הטעמים, ההסברים, כל לימוד והבנת המצוות הם תוספות למצווה ולא עיקר הווייתן.

 

ועשיתם אותם(יט-לז)

1. יש אפשרות ראשונה להבין משפט זה: לעשות מצוות= לקיים מצוות עשה.
2. אבל יש מובן אחר שהנציב מעדיף: לעשות מצוות= לחדש בכל דור ובהתאם למצבים השונים מצוות חדשות המתאימות לאדם ולדור החדש!

 

ואל בני ישראל תאמר (כ-ב)

איסור הבאת הבן לקרבן למולך, מובא כאן בין שני נושאים: למעלה מסופר על עניין המשקולות (מזני צדק..) לעניין העריות. למה?

1. עריות:

• מטמא הארץ ומכלה הפירות ומסלק השכינה
• אבל האדם הנכשל בזה , עושה זאת בגלל תאווה רגעית ולא מחוסר אמונה.

2. משקלות:
   • אין בהם חומרת עונש העריות
   • אבל האדם העובר עליהם עושה זאת בגלל בעיה של אמונה וקלקול המידות.
3. מולך:
   • מטמא את הארץ ומסלק השכינה
   • האדם חסר מידות מוסריות קבועות ולא רגעיות.

כך שמוצאים בעבירת המולך חומרה של עריות (בתוצאות שלה)וחומרה של משקלות(בסיבות שלה).

 

והתקדישתם והייתם קדושים(כ-ז)

כבר קראנו אותו פסוק בסוף פרשת שמיני אחרי מאכלות אסורות.

שם הקדושה הייתה על פרישה ממאכלים אסורים.

כאן, הפרישה היא בענייני פרנסה: לבקש פרנסה בעבודה: קרבנות ותפילה.

 

**ועשיתם אותם(כ-ח)

העשייה כאן מצביעה על עשייה של בני אדם בעולם החידוש בעסוק בתורה.

 

לא תלכו בחוקות הגוי(כ-כג)

כי את כל אלה עשו.. ואקוץ בם:

יש הבדל מהותי בין ישראל לגויים בהקשר לשייכות לארץ ישראל: כשהגוים היו כאן, ה' לא הזהיר אותם שאם יחטאו הם יגורשו. ה' לא נתן להם עצות כדי לא לגלות! לישראל הוא כן מזהיר ודואג שלא יגורשו על ידי מעשיהם!

 

ואמר לכם אתם תרשו את הארץ(כ-כד)

ירושה= אפילו אם ישראל יוגלו, הארץ תישאר שלהם והם יחזרו אליה.וזה גם הבדל בנינו לבין הגויים האחרים

 

הבדלתי אתכם מן העמים(כ-כד)

ההבדל העיקרי הוא שהעמים לא צריכים להיות מוסריים ולשמור מצוות כדי לקבל פרנסה , כדי שהארץ תיתן פירותיה.

אבל ארץ ישראל תיתן פירותיה רק ביחס לזכיות של עם ישראל!

 

אשר הבדלתי לכם לטמא(כ-כה)

הבהמות הטמאות, הן לא טמאות בעצמן, אלא יחסית לכם הן טמאות. למשל הן לא טמאות עבור הגויים.

ישראל הם במדרגה כזו שהבהמות האלה טמאות יחסית אליהם.

 

והייתם לי קדושים…ואבדיל אתכם(כ-כו)

אתם צריכים להבדיל את עצמכם מהגויים. והפרישות שתחליטו לבצע בנוסף למצוות כדי להיות קדושים, היא מעבר להגיון האנושי הרגיל שהגויים גם כן פורשים מהם. יש דבררים שההגיון והטבע מאלץ לפרוש ממנו כי דרכו פוגעים בגופינו או בנפשנו. אבל הפרישות שלכם צריכה לנבוע מהיחס אלי , לכן כתוב "והייתם לי קדושים".

 

 

30-04-08

מישל בן שושן

קדושים העד

 

 

דבר

למה התורה עשתה הפסק בין סוף הפרשה הקודמת (אזהרות לגבי עריות), לבין סוף הפרשה קדושים , העוסקת באותו עניין (עונשי העריות)?

כי בפרשה הקודמת, איסורי העריות באו כדי לשלול מעם ישראל האפשרות ללכת בתרבויות מצרים וכנען. לכן, עכשיו צריך לתת להם תוכן חיובי (ולא רק שלילי כמו "אל תעשו כך וכך). "קדושים.." צריך להוות תוכן לתרבות החדשה של ישראל. רק אחרי שהתרבות הזאת מבוססת (ואכן יש בפרשה סיכום של עיקרי התורה עם 51 הלכות חדשות ועוד כמה חזרות על מצוות שכבר התבארו), אז אפשר לטפל באנשים שעדיין עוסקים בתרבות המעוותת של מצרים וכנען, בנושא העריות.

 

קדושים תהיו:

הפרישה מהתאוות האסורות גורמת להשאיר את החלקים הטובים שבאדם להתבטא. התאוות האסורות הם מכשול לטוב שבאדם לזרום. לכן זו לא הוראה שלילית אלה גם חיובית. כמו שאפשר  לנשוף אוויר מזוהם, וממילא, יכנס אוויר צח!

כי הרי "קדוש אני.." הטוב נמצא בעולם. עיקר ההנחיות הם בעצם לא ליפול בידי הרע, ואז הטוב פועל!

 

כל עדת בני ישראל

כל אחד ואחד צריך למצוא לו את הדרך להיות קדוש בפרישות ממותרות ודרכים רעים. כל תרי"ג המצוות הם כוללניות. הם שייכים לכולם. אבל בתוך עולם הפרטי , הרשות של כל אחד, כל אדם, לפי מדרגתו, לפי נטיותיו, לפי היצר שלו, צריך לפעול כדי לקדש עצמו בדרך שלו.

כאן אולי מקום הנדרים, הגדרים,ובעיקר דרכי הפעולה והמחשבה האישיים של כל אחד. "קדושים תהיו" נותן כיוון, ועל כל אחד למצוא הדרך להגשים אותו.

 

**איש ..

הנציב מחלק את הפרשה לשני חלקים נפרדים:

1. החלק הראשון , מן הפסוק הזה (יט-ג) ועד לפסוק (יט-כב): עוסק בכל מה שיועיל להשכנת שלום בתוך החברה הישראלית. הנציב טורח להסביר כל מצווה ופסוק בכיוון הזה: איך המצווה הזאת תורמת לשלום.
2. החלק השני, מן הפסוק "וכי תבואו אל הארץ"(יט-כג) והלאה: הנציב מסביר כל מצווה ופסוק במידה שהם תורמים להגדלת הפרנסה בישראל: איך זה מטיב עם איכות החיים של האדם מישראל.

כך שבשני העניינים האלה: שלום ופרנסה, הפרשה מגדירה את שני המימדים העיקריים של החברה היישראלית.

 

 

 

 

 

איש אימו ואביו תיראו( יט ג)

"איש" = איש חשוב. אפילו אם האדם מאוד חשוב, מצווה עליו לירא את אביו ואת אימו.

אפילו אם הוא יחיד להוריו, והם מאוד אוהבים אותו ומוותרים על הכבוד והיראה שלו כלפיהם, מצווה עליו לירא אותם ולכבדם.

 

 

ואת שבתותי תשמרו(יט –ג)

זה כולל גם שבתות וגם חגים.

אחת המטרות העיקריות שלהם היא להשכין שלום בין הבריות. כשמפסיקים לעבוד, לדאוג לפרנסה, אז אפשר להתפנות לתענוג, ולהזמנת חברים, פגישות עם חברים, השכנת יחסי רעות ואחווה. לכן החכמים הלכו רחוק בהתקנת עירובי חצרות , בניגוד למצווה מפורשת של התורה על איסור הוצאה, כדי להצליח את המפגש בין הרעים בשבתות וחגים.

(ראה, בחלק השני, למטה, המטרה השניה של המועדים לגבי הפרנסה)

 

 

ואהבת לרעך כמוך(יט-יח)

לפי הנציב אי אפשר להבין משפט כמשמעו, כי הרה יש הלכה מפורשת שאומרת שחיי קודמים לחיי חברי! לכן הנציב נדרש לפירושים אחרים: פירוש הרמב"ם ופירוש הגמרא בירושלמי:

1. פירוש הרמב"ם: מה שאתה מצפה מחברך לעשות לך, תעשה לו. וזה , כמובן ביחס הספציפי שיש בין שני האנשים. לא לצפות מזר מה שנצפה מחבר קרוב. לכן, אני לא אעשה לזר , מה שאני אעשה עבור קרוב.   ואז, מבינים את התחלת הפסוק (איסור נקמה ונטירה) כהקדמה למצווה זו: איך אני אהיה מסוגל לוותר על הנקמה או על הנטירה? אם אני אחשוב על המצב ההפוך: אני זה שגרמתי לו צער ועליו לנקום כלפי, אני הייתי כמובן רוצה שיוותר על הנקימה או על הנטירה שלו כלפי. אז, אני צריך לעבוד על עצמי בכיוון שהייתי רוצה שהוא היה עובד על עצמו.
2. התלמוד הירושלמי :

אם יד ימין, בטעות, חתכה בסכין יד שמאל של אדם אחד. האם יד שמאל תרצה לנקום ביד ימין? לא , כי שתי הידיים שייכות לגוף אחד!. אם האדם יחוש שזולתו שייך כמוהו לאותו גוף, עם ישראל, אז לא ירצה לנקום בו. דרך אגב , אנו חשים זאת לפעמים בין בני משפחה אחת.

כנראה שעבור התלמוד הירושלמי  , ניתן להגיע למדרגה עליונה זו של הרגשת כל אחד מישראל כגופו ממש!

 

את שבתותי תשמורו (יט-ל)

אותו פסוק כמעט חוזר כאן, בחלק השני של הפרשה. החלק שהנציב טוען שהוא מטפל בעניין הפרנסה. (החלק הראשון עסק ב"שלום").

כאן, שמירת השבת מביאה פרנסה . כתוב "ששת ימים תיעשה מלכתך.. ובשביעי תשבות" . בקריאה הפוכה :"אם תשבות ביום השביעי, אז כל מלאכתך תיעשה, תהיה ברכה במלאכה ובפרנסה".

יום טוב מביא פרנסה דרך ברכת הארץ ופירותיה, כי הרי לחגים יש בעיקר פן חקלאי בתורה. הארץ מתברכת על ידי החגים וכך האדם העובד אותה.

 

 

 

ושמרתם את כל חקותי (יט-לז)

אחרי כל ההסברים והטעמים שתרח הנציב להביא על כל מצווה, הוא מזהיר: אל לתלות את עשיית המצוות בטעמים שהביא או טעמים כל שהם, אלא, יש לקיים המצוות כחוקות, רק כי הן נתנו לנו על ידי ה', ללא סיבה כל שהיא. הטעמים, ההסברים, כל לימוד והבנת המצוות הם תוספות למצווה ולא עיקר הווייתן.

 

ועשיתם אותם(יט-לז)

1. יש אפשרות ראשונה להבין משפט זה: לעשות מצוות= לקיים מצוות עשה.
2. אבל יש מובן אחר שהנציב מעדיף: לעשות מצוות= לחדש בכל דור ובהתאם למצבים השונים מצוות חדשות המתאימות לאדם ולדור החדש!

 

ואל בני ישראל תאמר (כ-ב)

איסור הבאת הבן לקרבן למולך, מובא כאן בין שני נושאים: למעלה מסופר על עניין המשקולות (מזני צדק..) לעניין העריות. למה?

1. עריות:

• מטמא הארץ ומכלה הפירות ומסלק השכינה
• אבל האדם הנכשל בזה , עושה זאת בגלל תאווה רגעית ולא מחוסר אמונה.

2. משקלות:
   • אין בהם חומרת עונש העריות
   • אבל האדם העובר עליהם עושה זאת בגלל בעיה של אמונה וקלקול המידות.
3. מולך:
   • מטמא את הארץ ומסלק השכינה
   • האדם חסר מידות מוסריות קבועות ולא רגעיות.

כך שמוצאים בעבירת המולך חומרה של עריות (בתוצאות שלה)וחומרה של משקלות(בסיבות שלה).

 

והתקדישתם והייתם קדושים(כ-ז)

כבר קראנו אותו פסוק בסוף פרשת שמיני אחרי מאכלות אסורות.

שם הקדושה הייתה על פרישה ממאכלים אסורים.

כאן, הפרישה היא בענייני פרנסה: לבקש פרנסה בעבודה: קרבנות ותפילה.

 

**ועשיתם אותם(כ-ח)

העשייה כאן מצביעה על עשייה של בני אדם בעולם החידוש בעסוק בתורה.

 

לא תלכו בחוקות הגוי(כ-כג)

כי את כל אלה עשו.. ואקוץ בם:

יש הבדל מהותי בין ישראל לגויים בהקשר לשייכות לארץ ישראל: כשהגוים היו כאן, ה' לא הזהיר אותם שאם יחטאו הם יגורשו. ה' לא נתן להם עצות כדי לא לגלות! לישראל הוא כן מזהיר ודואג שלא יגורשו על ידי מעשיהם!

 

ואמר לכם אתם תרשו את הארץ(כ-כד)

ירושה= אפילו אם ישראל יוגלו, הארץ תישאר שלהם והם יחזרו אליה.וזה גם הבדל בנינו לבין הגויים האחרים

 

הבדלתי אתכם מן העמים(כ-כד)

ההבדל העיקרי הוא שהעמים לא צריכים להיות מוסריים ולשמור מצוות כדי לקבל פרנסה , כדי שהארץ תיתן פירותיה.

אבל ארץ ישראל תיתן פירותיה רק ביחס לזכיות של עם ישראל!

 

אשר הבדלתי לכם לטמא(כ-כה)

הבהמות הטמאות, הן לא טמאות בעצמן, אלא יחסית לכם הן טמאות. למשל הן לא טמאות עבור הגויים.

ישראל הם במדרגה כזו שהבהמות האלה טמאות יחסית אליהם.

 

והייתם לי קדושים…ואבדיל אתכם(כ-כו)

אתם צריכים להבדיל את עצמכם מהגויים. והפרישות שתחליטו לבצע בנוסף למצוות כדי להיות קדושים, היא מעבר להגיון האנושי הרגיל שהגויים גם כן פורשים מהם. יש דבררים שההגיון והטבע מאלץ לפרוש ממנו כי דרכו פוגעים בגופינו או בנפשנו. אבל הפרישות שלכם צריכה לנבוע מהיחס אלי , לכן כתוב "והייתם לי קדושים".