בע"ה יד ניסן התשע"ו

מישל בן שושן

פסח מוש

 

 

חבלי המשיח הם חבלי התבגרות יותר מאשר חבלי לידה (לעד)

היציאה ממצרים נעשתה כולה כהולדת תינוק. ללא רצונו, ללא הכנה מצידו,בחיפזון, ברגע אחד. הכל נעשה על ידי האלוהים שראה שעוד מעט ואי אפשר יהיה להוציא את בני ישראל ממצרים. למה? כי הם אבדו כמעט כל זיקה ליהדותם. עוד מעט ואי אפשר בכלל יהיה להבדיל בינם לבין המצרים.

אז כן נשאר בהם משהו קטן מאוד (שני אחוזים מזהותם- כך שלא הגיעו לשער החמישים בשערי הטומאה) וכן יעשו פעולה סמלית אחת כדי להשתתף ביציאה (קרבן פסח , הדם על המשקוף..) אבל לא יותר מזה. העיקר נעשה על ידי האלוהים

המטרה בהולדת ילד היא שהוא יגדל, יתבגר ויהיה בעצמו עצמאי .

אבל, בילדות, ההורים עושים הכל עבורו. הם מאכילים אותו, מלבישים אותו, נחנכים אותו. אבל מטרה אחת יש להורים: שהוא, בסופו של תהליך יהיה בוגר ועצמאי.

ההיטוריה של עם ישראל היא תהליך של התבגרות.

האלוהים הוציא אותנו ממצרים והמשיך ללוות אותנו. על ידי ניסים במדבר, ואחר כך בלי נסיים גלויים בארץ(זה כבר סימן של גדלות). אחר כך יישום האחריות על ידי הקמת מלכות ישראל. אחר כך על ידי הפסקת הנבואה (גם זה שלב חשוב של התבגרות- לדעת לחיות בלי הדיבור האלוהי המפורש) וכן הלאה, על ידי נסיונות הגלויות.

 

השלב האולטימטיבי הוא שהעם, ייקח את עצמו בידיים וירצה , מרצונו, מכוחו, בהשתדלות גמורה, לצאת מהגלות ולהקים מלכות בארצו.

במשך כל התקופה הזו, יש מצווה לזכור את רגע הלידה: יציאת מצרים כשמדגישים את חוסר המעורבות של העם בהחלטה. יצאנו "בחיפזון",בלי שנחשוב על זה, בלי שנהיה מעורבים בהחלטות ובהכנות. הכל אז בא מלמעלה. למה יש לזכור זאת? כדי להראות לנו הדרך: בסוף, עלינו לעשות הכל מלמטה.

 

אחד הסימנים המובהקים של הגאולה האחורנה שאנו חווים בהקמת מדינת ישראל, היא שכמעט הכל נעשה על ידי כוחות אנושיים שהכריזו על עצמם שהם "חילוניים". הם הקימו מדינת ישראל, אבל כשהם מכריזים  שהם "לא דתיים". אבל הם מקיימים את המצווה הנעלה מכל, מצוותו של הבורא, אבל הם לא רוצים להתייחס בכלל אל הרצון האלוהי. כאילו זה הרצון האנושי בלבד.

הלא זו ההוכחה שהמטרה האלוהית העליונה מתגשמת?!!

 

אנו, היום בהקמת מדינת ישראל, נמצאים, כנראה, בשלב של משבר של ההתבגרות

 

הרי הורה רוצה שהילד יתבגר.

אבל במשבר ההתבגרות, הילד בועט בהורים שלו!! שלב הכרחי בהתבגרות היא הבעיטה הזו. נכון שזה "לא נראה יפה" כולם סובלים בחבלי ההתבגרות האלה, אבל, בסופו של יום, הרי הילד יגיע לשלב שבו הוא כן יכיר בהוריו, יאהב אותם, ישלים איתם והם ישלימו איתו. וכולם יכירו שהמשבר (של החילוניות) היה שלב הכרחי כדי להגיע למטרה הרצויה: שהעם בעצמו ירצה להיגאל ויעשה הכל כדי להיגאל. שהגאולה תבוא מלמטה.

כמה שמחים ההורים כשהם רואים את הילד שהתבגר והולך בכוחות עצמו בחייו, מתחתן, מקים בית משלו, יוצר חיים עצמאים, וממשיך את מהלך המסורת המשפחתית באופן אחראי , ללא כפיית ההורים.

 

אם אמשיך באותו המשל , הייתי משווה את החרדים, לאחים הקטנים של המתבגר: הם כועסים ונבהלים מהמשבר בין האח המתבגר להורים. בראיית הילד הקטן, זו חוצפה ורשעות מאין כמותה.

אם כן, נראה לי שיש לדון את משבר ההתבגרות שאנו חיים היות במדינה כשלב הכרחי חיובי ושיבוא שלב מפויס שבו רוב העם יכיר , באהבה של הבורא כלפיו . נכון שהיחס יהיה שונה מהיחס שהיה לו לפני ההתבגרות, ואכן, היהדות תקבל פנים חדשות, עם פחות כפייה ויותר אהבה והכרה אחראית. (הלא חכמנו נבאו שבאחרית הימים, המצוות יתבטלו- כלומר, נמשיך לעשות אותם אבל כבר לא בכפייה! אלה מתוך רצון ואהבה- בלי כפיית ההר עלינו, כמו שהתחלנו לעשות בפורים).

ייתכן שהמהלך הזה (ה' עושה הכל בשבילנו ואחר כך אנו עובדים קשים כדי לזכות שמה שניתן לנו בחינם) הוא מהלך הרבה יותר רחב מאשר יציאת מצרים וגאולה.גם בלידת תינוק הוא זוכה בחיים בלי שהוא דרש אותה והוא בסופו של דבר, ייקח אחריות על חייו ויזכה בהם

השם "פסח"

ה' פסח על בתי בני ישראל בנוגפו את מצרים ואת בתינו הציל

אבל איזו טענה זו? הרי ה' בא לגאול את עמו! הריגת המצרים, הוא מעשה שולי. העיקר הוא גאולת ישראל. אם כן, למה אנו כל כך מתפעלים שה' לא הרג אותנו?? למה זה הופך להיות המוטיב העיקרי, שמו של החג!!

המאור ושמש מסביר: ה' פסח= ה' דילג על כל השלבים שהיו אמורים היהודים לעבור כדי לקחת על עצמם את הגאולה. בתי היהודים היו בתים מצרים כמעט לכל דבר. לא היתה שום הצדקה לגאול את היהודים שהתנהגו כמצרים לכל דבר. כשה' "פסח" על "בתי בני ישראל" הוא פסח על זה שהבית שלהם לא היה כל כך בתי ישראל! הוא היה יותר בית מצרי. אבל הוא עשה כאילו. הוא הסתמך על המועט שבמועט: דם על משקוף.

משל להורה שרואה שהבן שלו לא עשה כלום במשך שנת הלימודים. מחר, יש לו עבודה להגיש והוא לא הכין את עצמו בכלל. הוא לא ראוי לעבור כיתה. הוא אפילו מועמד להיזרק כליל מבית הספר. אז ההורה מפעיל פרוטקציה או כותב בעצמו את העבודה בשביל הילד.

באותו הערב, ההורה משביע את בנו שהוא יעשה כל מאמץ, ממחר, כדי להתחיל וללמוד כראוי.

הילד, בסוף לא יגורש מבית הספר. הוא יעבור כיתה. אבל עליו  לעשות עבודה רבה ומכופלת כדי לזכות בהישארותו בבית הספר וכדי להצליח בכוחות עצמו במבחנים הבאים  .

הילד עבר את המבחן בכאילו. בית הספר, המורים, ההורה, "פסחו" על החוק. נתן בו אימון על מה שיעשה בעתיד.

על הילד לזכור כל השנה שהוא חייב לזכות במה שניתן לו בחינם.

 

שאלת החכם:

"מה העדות והחוקים והמשפטים"= אם בערב פסח יצאנו ללא התעוררות מלמטה, אז למה עלינו לעשות כל כך מצוות ושלבים (ארבע כוסות, שלוש מצות..) הרי אנו חוגגים הגאולה בחיפזון , מלמעלה, בלי השתתפותנו הפעילה.

ולכן, שאלה זו מאוד חכמה ובמקומה.

ועונים לו שאנו אכן טועמים את ההארה הגדולה שאליה זכינו באותו ערב, כדי למשוך הטעם הזה לשאר ימות השנה. אנו מתחילים כבר להכין את הכלים שעל ידם אנו נצטרך לעבוד ממחר כדי לזכות בכוחות עצמנו לגאולה האחרונה המיוחלת. אנו "תופסים טרמפ" על אותה ההארה כדי למשוך אותה בעבודה יום יומית. לכן, נשארים עם טעם קרבן הפסח בפה. נשארים עם ההרגשה הזו כשהולכים לישון. אם היינו אוכלים מנה אחרונה (אפיקומן) זה היה משכיח את טעם ההארה המיוחדת של אותו הערב ולא היה נשאר לנו כלים, ממחרת, כדי להתחיל לעבוד.

לכן, לא מפטירים אחר הפסח אפיקומן.

 

שבת הגדול

המצווה לקחת השה ביום העשירי בניסן, דרשה מישראל, בעצם, לעשות מעשה סמלי שיזכה אותם לגאולה. אבל, כמו שאמרנו לעיל, לא היה בהם שום כוח. הם היו מתבוללים לגמרי. הנשמה היהודית היתה כמעט כבויה בתוכם. מאיפה בכל זאת לקחו כוח לעשות זאת? אותו היום היה שבת. ובשבת, יש כוחות עלונים, מעבר להגיון ומעבר לחוקי הטבע. מעזרת כוחות אל טבעיים אלה, שבאו להם מכוח השבת, הם אכן לקחו את השה.

מכאן שהשבת, הוא יום קדוש מלמעלה (הבורא בעצמו קבע אותו כיום קדוש), בהתעוררות עליונה.

הוא זה שנותן את הכוח לבני  האדם להתעורר מלמטה, מכוחות עצמם. לחגוג את יום טוב ראשון של פסח החל באותו השבוע. יום טוב שבני אדם (הבית דין בירושלים) קובע מתי הוא יחול . קדושת המועד נקבעת על ידי בני האדם, בעזרת קדושת השבת שבאה מלמעלה.

לכן, העובדה שהם לקחו את השה בשבת היא זו שעזרה להם.

אם כן, למה ה' ביקש מהם לקחת אותו "בעשור לחודש"?ולא בשבת? אולי כי זה שולח אותנו ל"עשור לחודש" אחר   , יום כיפור, שגם בו, הכל יורד מלמעלה : ה' מכפר לישראל למרות כל מעשיהם הרעים. מעבר לחוקי הטבע וחוקי הדין. כוח חינם שבא מלמעלה. יום כיפור הוא בעצם גם העשור לחודש וגם שבת שבתון!

 

אני ולא מלאך

כשיהודי עושה מצווה, נולד מלאך שיעזור לו בהמשך חייו (לגאול את עצמו)

אבל במצרים, היהודים לא עשו שום מצווה. לכן, לא היו להם "מלאכים" שיעזרו להם להיגאל. אלה ה' בעצמו: מרצונו בלבד. אולי מתוך אהבה רבה, אולי בזכות ההבטחה אל האבות, אבל כמעט ולא בזכות מעשי היהודים במצרים. וזה "אני ולא מלאך"

שרף= מלאך שנברא אחרי מעשה טוב שהאדם עושה בהתלהבות יתרה. גם זה לא היה לבני ישראל, לא היתהלהם התלהבות גדולה ביציאה!

לא מעשים (מלאכים) ולא התלהבות (שרף) אלא רק מכוחו של הבורא בלבד.

 

יחץ (רעיון מהרב דניאל אפשטיין)

למה חוצים לשניים המצה האמצעית כבר בהתחלת הסדר?

כי העיקר הוא לשים את האצבע על המשבר שקיים בין דור ההורים ודור הילדים. יש תמיד משבר כזה. הוא טבעי ורצוי, הוא מאפשר התקדמות.

ההורה מביא את כל המסורת ומוסר אותה לדור הבא

אבל, המטרה היא לא שהדור הבא יעתיק את הדור הקודם!

אלה הוא צריך לקחת על עצמו לחדש ולהתקדם!!

ההורה חייב להכיר זאת!

הוא לא צריך לעשות שכפול הדור הקודם, אלא לעזור לדור הבא להתקדם. לתת לו כוחות.

כמו שאמרנו לעיל, המטרה היא לעבור מיציאת מצרים לגאולה האחרונה!! יש הרבה עבודה והתקדמות דרושה. הכוח נמצא אצל הדור הבא. הוא העיקר. הוא מרכז הסדר. "למען תספר באזני בנך" הוא מחויבות של הדור הקודם לעזור לדור הבא ולא לדרוש ממנו להיות בדיוק כמו הדור הקודם!!

אכן, יש משבר. והחלק הגדול נמצא אצל הילד!

ההורה הוא בעל הבית, הוא מקדש

אבל הילד אוחז בחלק הגדול של המצה. בלעדיו אי אפשר לסיים את הלילה. כי הוא העתיד, למענו עושים כל הסדר!!

 

מעשה ברבי אליעזר (הרב אורי שרקי)

כל הרבנים הגדולים האלה באים אל הצעיר שבחבורה: רבי עקיבא. כדי לדבר על יציאת מצרים של אותו הלילה= מרד בר כוכבא. "כל המרבה לספר ביציאת מצרים"= מי שיודע לצאת ממצרים גם בהווה ולא רק בעבר.

וזה מלמד אותנו על היציאה בעתיד: הגאולה האחרונה.

בידי מי קיימת ההתלהבות של הגאולה העתידית? אצל הצעירים, רבי עקיבא!!