ארבעה בנים
מישל בן שושן מתוך שיעור של הרב תמיר גרנות
1. מקורות
כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה. אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.
- חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם? וְאַף אַתָּה אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן.
- רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי – וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.
- תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְיָ מִמִּצְרָיִם, מִבֵּית עֲבָדִים.
- וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל – אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.
מכילתא דרבי ישמעאל בא – מס' דפסחא פרשה יח ד"ה והיה כי
… נמצאת אומר ארבעה בנים הם :
אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול.
- חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אותנו אף אתה פתח לו בהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.
- רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם לכם ולא לו ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים (שמות יג ח) לי ולא לך אלו היית שם לא היית נגאל.
- תם מה הוא אומר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים.
- ושאינו יודע לשאול את פתח לו שנא' והגדת לבנך ביום ההוא וגו'.
תלמוד ירושלמי מסכת פסחים פרק י דף לז טור ד /ה"ד
תני ר' חייה : כנגד ארבע' בנים דיברה תורה
בן חכם בן רשע בן טיפש בן שאינו יודע לשאל
- בן חכם מהו אומ' מה העדות והחקים והמשפטי' אשר צוה יי' אלהינו אותנו אף אתה אמור לו בחוזק יד הוציאנו יי' ממצרים מבית עבדים
- בן רשע מהו אומר מה העבודה הזאת לכם מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה מכיון שהוציא את עצמו מן הכלל אף אתה אמור לו בעבור זה עשה יי' לי לי עשה לאותו האיש לא עשה אילו היה אותו האיש במצרים לא היה ראוי להיגאל משם לעולם
- טיפש מהו אומר מה זאת אף את למדו הילכות הפסח שאין מפטירין אחר הפסח אפיקימון שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת
- בן שאינו יודע לשאל את פתח לו תחילה אמר ר' יוסה מתניתא אמר' כן אם אין דעת בבן אביו מלמדו
ארבעה בנים בתורה
שמות פרק יב :(כב) וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר:(כג) וְעָבַר יְקֹוָק לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְקֹוָק עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף:(כד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם:(כה) וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְקֹוָק לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת: (כו) וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם:
(כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:
שמות פרק יג : (ב) קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא:(ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְקֹוָק אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ:(ד) הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב:(ה) וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ יְקֹוָק אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה:(ו) שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַיקֹוָק:
(ז) מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ:
(ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְקֹוָק לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:
שמות פרק יג :(יא) וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ יְקֹוָק אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ:(יב) וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַיקֹוָק וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַיקֹוָק:(יג) וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה:
(יד) וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: (טו) וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְקֹוָק כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיקֹוָק כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה:
דברים פרק ו : (י) וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ: (יא) וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב …(יז) שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּךְ:(יח) וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְקֹוָק לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֶיךָ:..: ס
(כ) כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם:
(כא) וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה:(כב) וַיִּתֵּן יְקֹוָק אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ:(כג) וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ:(כד) וַיְצַוֵּנוּ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה:(כה) וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ:
פרשנות על נוסח ההגדה שלנו:
כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה. אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.
- חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם? וְאַף אַתָּה אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן.
- רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי – וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.
- תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְיָ מִמִּצְרָיִם, מִבֵּית עֲבָדִים.
- וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל – אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.
——————————————————————————————————-
כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה.
זו דרשה, שמקורה הקדום ביותר, נראה בתלמוד הירושלמי (ולא בבלי בכלל). ככל דרשה, יש לנסות להבין מה משמעותה. ואין להתייחס אליה כפשט אלה כדרש! לדרש מותר לשנות מילים או משפטים של התורה כדי ללמד אותנו דברים.
בכל התורה כולה, נמצאו ארבעה מקומות שבהם התורה מדברת על בן ששואל ו/או על התשובה שיש לתת או להגיד. המקומות הם בספר שמות בפרק יב, בפרק יג פעמיים ובספר דברים.
למה יש חשיבות לקשור בין יציאת מצרים ל"בנים"?
כתוב ב תלמוד בבלי מסכת קידושין דף סט עמוד א : עבד אין לו חייס
כלומר, לעבד (מדובר שם בסתם עבד כנעני), אין לו השתייכות (חייס- ייחוס) לאביו או לבניו. אנחנו מכירים למשל את עניין הגר שהתגייר: היא מתנתק מהמשפחה הקומת שלו. גם לו אין חייס מלמעלה. כמובן שכשייוולדו לו בנים, יהיה לו חייס למטה. אבל עבד אין לו חייס לא למעלה ולא למטה.
היציאה מעבדות , מעניקה אפשרות לייחוס!! מעכשיו יש לו בן.
הבן עושה את האב בן חורין! לא מבחינה ביולוגית , אלא בגלל שהיא דורשת ממנו להיות חלק משרשרת של חיים חופשיים בהיסטוירה: מה שלא יעשה אדם בחייו, יעשו צאצאיו או צאצאי אחיו. השייכות לעם, חייבת להיות בשני המישורים:
- במישור האופקי: אני חי בדור הזה יחד עם כל בני דורי ואנחנו העם החי בדור הזה.
- במישור האנכי: אני שייך לאבותי ולבני אחרי. הדור שלי ממשיך היסטוריה ארוכה שעוברת דורות.
עבד הוא זה שחי את חייו במנותק משני המישורים.
מספיק שאחד מאבותי חווה גאולה כדי שאני אוכל להבטיח לצאצאים שלי בגאולה אפשרית. גם אם אני חוויתי גלות וצרות, העובדה שאבותי חוו גאולה אחת, מאפשרת לי לחיות בעולם שבו הגאולה אפשרית. וזה נותן לי את הזכות והחובה להעביר הלאה את האפשרות הזו.
אפשר להיות אופטימי כי היה טוב. לכן יהיה טוב. ולכן אני יכול להשתייך לטוב. חובה עלי ללמד את האופטימיות הזו למרות מה שאני חי בפועל היום ומה שבני יחיה בפועל כדי שהאופטימיות תמשיך להיות ברקע.
אבותינו יצאו ממצרים, לכן, בזכות הקשר הבן דורי והלאומי, היציאה מכל מיצר היא חלק מהחיים של כל אחד.
אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.
הדרשה קוראת לבנים האלה בתארים שונים. לא כן עושה התורה שמדברת על "בן" בלבד. למה הדרש עושה זאת? זה חלק מהפרשנות שלו של השאלות בתורה. באיזה קונטקס הן נאמרות. המדרש מגיע למסכנה אחרי עיון מעמיק בפסוקים של התורה ומרחיק לכת בפרשנותו עד כדי קריקטורה של כל עמדה.
יש לשים לב שבירושלמי, ה"תם" נקרא "טיפש". ויש מקום להשוות את החכם מול הטיפש והרשע מול שאינו יודע לשאול. ולא כמו שאנו רגילים לעשות: חכם מול רשע. כי הרשע יכל בהחלט להיות חכם. והחכם אינו בהכרח "צדיק". כך שאין מקום להנגיד אותו מול הרשע. הטיפש הוא זה שאין ראיה כוללת של הדברים, של מי שלא העמיק לפני ששואל אלה שואל מיד אחרי שדבר מציק לו.
הערה: לפי המשנה ( פסחים פרק י משנה ד ):
מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה
יש רק שני סוגי בנים:
- בן שיש לו דעת ושואל מעצמו כי מה שהוא רואה מולו מעורר את מחשבתו.
- ויש בן שאיננו שואל מעצמו. כי הוא לא ערני מספיק או לא יודע לשאול או שאין הוא שם לב למה שקורה
כלומר, שאלת "מה נשתנה" היא שאלה שהאב שואל את הבן במקרה מיוחד שבו הבן לא שאל מעצמו שאלה אישית, במילים שלו.
המשנה הזו איננה, כנראה , קשורה לברייתא שלנו של ארבעה בנים. ואם רוצים לקשר ביניהם, יש להגיד ששלושת הבנים הראשונים (חכם רשע ותם) הם בנים ששואלים מעצמם (ולא צריך להגיד להם "מה נשתנה") והבן הרביעי, הוא זה שבמשנה ,איננו שואל כי אין לו דעת, ולו אביו אומר "מה נשתנה"!!
חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר?
לפני ששומעים אותו, כבר הדרש קורא לו חכם! מכאן, נראה שארבעת הכינויים הם פנים שונות שקיימות בכל בן. ייתכן שבכל אחד יש מידה יותר מפותחת משלושת האחרות ולכן נקרא לו במידה הזו. ועלינו להבין במה שאלתו היא חכמה:
מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם?
השאלה הזו לקוחה מספר דברים פרק ו.(ראה במקורות לעיל) מה הוא הקונטקסט שעליו הבן הזה שואל? לא מדובר בכלל על פסח. מדובר על המצוות והתורה בכללותה. זו הפרשה שבה כתובה קריאת שמע. ה' נותן לנו את ארץ כנען בתנאי שאנו נשמור על כל המצוות והחוקים. הבן הזה נקרא "חכם" כי משוט הוא שואל שאלה עקרונית מאוד וכוללת. למה עלינו לשמור מצוות כדי לזכות בארץ? מה משמעות המצוות והקשר עם ה'?
הערה: הנוסח שמכילתא ובירושלמי, מצטטים את הפסוק בצורה לא מדויקת. הפסוק בתורה אומר "אשר ציווה ה' אלוהינו אתכם". ובמקורות של הדרשה כתוב "אשר ציווה ה' אותנו". כנראה שהדרשה במקורה, רצתה ליצור ניגוד עמוק עם מה שיאמר הרשע "לכם" כדי לנענה לו "לי ולא לו". אם הדרשה היתה משאירה הגרסה המקורית של התורה "אתכם" עבור החכם, היינו שואלים מיד "אבל החכם גם הוא אמר "אתכם", כמו הרשע שאמר "לכם"!". אבל, כנראה ש"צדיק דייקן ומחמיר" (כמו שיש לנו היום הרבה) העתיק את הפסוק ותיקן ה"טעות" של הדרשה המקורית והוא מצטט את הפסוק כתיקונו. הוא בעצם שינה את הדרשה כדי לכתוב פסוק "כשר" אבל בכך הוא איבד את הכוונה של הדרשה!! לעניות דעתי, יש מקום לשנות את הנוסח שלנו ולכתוב מה שכתוב בתלמוד "אותנו" למרות שזה מעוות מילה בתורה!! כי שוב אנחנו עוסקים בדרשה שמותר לה לעשות עיוותים כאלה למען המסר הפרשני שלה!
וְאַף אַתָּה אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן.
ההגדה והדרשה אינן משתמשות בתשובה של התורה לשאלה הזו, הכתובה בספר דברים:
"(כא) וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה:(כב) וַיִּתֵּן יְקֹוָק אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ:(כג) וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ:(כד) וַיְצַוֵּנוּ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה:(כה) וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ:
זו תשובה ארוכה ומפורטת שמסבירה שיציאת מצרים היא המקור ליצירת עם ישראל. שהעם הזה איננו יכול להתקיים ללא שמירת החוקים המיוחדים שנתן לו ה'. זה לטובתו. זה האוויר לנשימת היהודי בארצו. זו אכן שאלה עמוקה וחכמה ולכן, כנראה קוראים לשואל "חכם"
ייתכן שההגדה (והדרשה) לא כותבים את התשובה הארוכה הזו כי פשוט היא תמשיך להגיד "עבדים היינו לפרעה.." כלומר, זו התשובה באריכות ההגדה!
ובמקום זאת, התשובה היא ללמד את הבן החכם הזה את כל הלכות פסח. כלומר את כל המשניות של מסכת פסחים. מ"אור לארבעה עשר….ועד.….אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן"
הרב תמיר גרנות מצטט גרסה ישנה של הדרשה הזו שבה כתוב במפורש "עד". וכך נראה שצריך לקרוא:
וְאַף אַתָּה אֱמָר פתח לו בהִלְכוֹת הַפֶּסַח עד "אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן".
נראה לי, שההדגה בחרה להשיב לחכם על השאלות העקרוניות שלו בלימוד כל ההלכות המעשיות. כי היא רואה שכל מה שכתוב במסכת פסחים, לא רק הלכות אלה גם משמעות החג. ומשמעות חג הפסח היא לא חג נוסף כלל החגים אלה מקור הווית העם היהודי ומשמעות נוכחותו בהיסטוריה. מכיוון שהבן שואל בערב פסח, זו הזדמנות פז כדי להישען על הלכותהפסח. בתורה, הבן שואל שאלה זו, ללא קשר עם פסח ולכן התשובה היא עמוקה אבל כללית. כאן, יש לנו כלים מיוחדים לענות לו עוד יותר עמוק ממה שהתורה ענתה בספר דברים.
הנוסח שלנו, הלך כמו המכילתא שמחליף בין התשובות לחכם ולטיפש (תם), שכתובים בתלמוד הירושלמי!
רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר?
כמו שהערנו לעיל, הרשע איננו המנוגד לחכם. החכם איננו "צדיק". הדרשה רואה בשאלה שלו רשעות בכך שהוא מוציא את עצמו מכלל העם. נעיין שאלתו:
מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?
זו שאלה שלקוחה מפרק יב בשמות. בה, התורה מתארת דור מאוחר שייוולד בארץ ישראל ויתמה על מה שהוא רואה. אם נעיין בגרסה של הירושלמי המקורית, נבין יותר טוב:
בן רשע מהו אומר מה העבודה הזאת לכם מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה מכיון שהוציא את עצמו מן הכלל אף אתה אמור לו בעבור זה עשה יי' לי לי עשה לאותו האיש לא עשה אילו היה אותו האיש במצרים לא היה ראוי להיגאל משם לעולם
מה "הטורח"? כלומר הדרשה קוראת את המילה "עבודה" במובן הרחב של כל ה"דתיות" ( היינו שומעים היום "הגלותית"!) שאתם ממשיכים לעשות בכל שנה ושנה? מספיק עם הדברים האלה! עכשיו אנחנו בארץ ישראל, נהיה עם כמו כל העמים, ישראלים ולא יהודים, ארץ כמו כל הארצות, נורמאליים!!
הקריאה המיוחדת הזאת של הדרשה, מבטא בהחלט טענה עמוקה שכבר נשמעה בתופת התלמוד הירושלמי בארץ ישראל. והיא מוכרחה לקשור אותה לאחד מהפסוקים בתורה! כאילו החכמים שמעו טענות כאלה כל הזמן ורצו לקבע אותה. שהשאלה תישאל ושניתן לה תשובה! זו דרשה ולא פשט הכתוב. לכן, הדרשה מכוונת את המילים של הפסוק למה שהיא רוצה לאמר לנו. ייתכן מאוד שפשט הפסוק איננו מתכוון לבן שרע בכלל. אבל הדרש כן! ולמה הדרש בחר במילים האלה כדי לבטא את עמדת הרשע? כנראה שזה המקום הראשון שבו התורה מדברת על דור צברי שייוולד בארץ.
לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו
הדרשה הזו של "לכם ולא לו" היא דרשה שמטרתה להביא תובנה. שוב אחזור על ההבדל המהותי בין פרשנות של הפשט לדרשה. לדרש יש כוונה ומותר לו להשתמש בכל דבר כדי להגיע למטרתו. ולכן, הדרשה עיוותה את הפסוק של החכם וכתבה שם "אותנו" במקום "אתכם" רק כדי לאפשר לה להגיד כאן "לכם ולא לו"!!
איך החכמים בדרשה הזו עונים לטענה החמורה של הישראלי החילוני שמתנגד לדת. שרוצה להיות "נורמאלי"?
היום היינו מנסים "להכיל" אותו. לנסות לשכנע אותו. להראות לו את הצדדים היפים שבדת, לבקש ממנו להתחשב "במסורת". לא לפגוע ברגשות הציובר הדתי. לחפש "צביון" מיוחד כי בכל זאת אנחנו יהודים, יש לנו משהוא מיוחד כמו שלכל עם יש……
החכמים במדרש הם הרבה יותר אלימים! נחרצים! הם פשוט "זורקים אותו החוצה" הוא מרגיש ניקור, אז מנקרים אותו עוד יותר!
זה מאוד זר לחינוך שלנו היום. וקשה לנו עם זה.
ובכל זאת, נראה לי שהאכזריות של התשובה של החכמים כאן, מצביעה על האכזריות של החיים עצמם. אפילו כשהיהודים בקשו להתבולל ולהתגייר, רדפו אותם בתור יהודים והרגו אותם. כאילו המציאות עצמה היא אכזרית! אי אפשר לברוח מהזהות היהודית!! אם תברח, הגויים ימצאו אותך! הילדים שלך יחקרו אותך. העבר לא יכול להימחק!
החכמים מבקשים להעמיד בפני הרשע את האכזריות של המציאות הזו. מדובר על הזהות שלך ועל הזהות של העם שלך. והדרך היחידה לשרוד היא להיכנס פנימה! בדומה לדג שמורד באחיו ומחפש לצאת מהמים. חבריו יכולים רק להגיד לו דבר אחד: שם, תמות!
וֶאֱמֹר לוֹ: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי – וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.
הפסוק שמובא בתשובה לרשע , היא התשובה שנותנים לשאינו יודע לשאול! כאילו זה הבסיס, התמצית של כל ההגדה כולה. הדרשה ממשיכה בסגנון שנקטה ב"לכם- ולא לו" ומביאה פסוק שבו יש את המילה "לי " להמשיך ולהגיד "לי ולא לו" . אבל בעצם התורה כבר ענתה לשאלה במילים אחרות:
שמות יב: (כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:
הפסוק הזה ברור: איך נוצר עם ישראל? כל מי ששם דם על המשקוף מזבח הפסח, לא רק שניצל מהמוות אלה בעיקר, הוא קיבל כרטיס כניסה לעם היהודי! זה היה המעשה שהפך עברי מצרי לבן ישראל. כל מי שסירב להשתתף בעבודה הזו, לא נ כנס בכלל בעם היהודי. כך שהעבודה הזו, הדת, המסורת, הם הסיבה והמהות של מי ששייך לעם היהודי. אי אפשר לשחק . אי אפשר לפסוח על שני הסעיפים. מי מעבד את העבודה זהו נכנס ומי שלא יצא!! זו באמת כוונת פשט הפסוק וכוונת הדרשה נראית קולעת מאוד.
תָּם מָה הוּא אוֹמֵר?
קשה לתרגם את המשמעות של "תם". הירושלמי קורא לו "טיפש". נראה לי שזה אדם שכן התעורר מול מציאות שמציקה אותו. הוא מבחין בשוני. הוא ער לבעיה. אבל זו לא בעיה עמוקה , פילוסופית. זו שאלה פשוטה על עניין פשוט. הטיפש הזה מתואר כך, כנראה, בניגוד לחכם שמנסה להרחיב את היריעה המחשבתית ולא סתם לקלב תשובה קצרה מיידית כדי לפתור מה שמציק לו כרגע.
מַה זֹּאת?
השאלה לקוחה מפרק יג, בחלק השני של "קדש כל בכור". זו שאלה על העבודה המיוחדת של פטר חמור ופטר בכור בהמה בכלל. כמובן שהמצווה הזו קושרה ליציאת מצרים. ה' הרג כל בכור מצרי כי הם שעבדו את "בני בכורי ישראל" ישראל הוא הבן הבכור של ה' בתוך משמחות העמים. הפסוקים כאן מתארים את ההצלה של היהודים בצד ה' שבחר בהם. זו התערותה דלעלה! זו בחינה אחת משתי בחינות ביציאת מצרים:
- הבחינה הראשונה(חלק ראשון בפרק יג-פרשה ראשונה של קדש לי כל בכור) היא המעשים שבני ישראל עשו במצרים כדי לזכות להיות בין היוצאים.
- בחינה שניה (החלק השני בפרק יג- פרשה שניה בקדש לי כל בכור) היא שה' עשה הכל כדי להוציא את בנו בכורו ממצרים.
שתי הבחינות כתובות בשני החלקים של פרק יג. התם שואל את השאלה של הבחינה השניה. כאילו הוא פסיבי, ושואל על החלק האלוהי ביציאה. ה' מצווה אותנו להקריב את הבכורות למקדש מבחינה זו שהוא פעל לפדות את בכורו ישראל.
וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְיָ מִמִּצְרָיִם, מִבֵּית עֲבָדִים.
התורה עצמה נתנה את התשובה הזאת לשאלת התם. אבל היא האריכה מאוד בזמן שההגדה מקצרת ואורמת רק את המלים הראשונות . הנה התשובה של התורה:
וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: (טו) וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְקֹוָק כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיקֹוָק כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה:
אכן, תשובה עניינית שמקשרת בין פדיון הבכור ליציאת מצרים. ההגדה מקצרת ומצטטת רק "בחוזק יד" כדי לבטא את עיקר הדברים: לא בזכותנו אלה אפילו בעל כרחינו הוציאנו משם. ולכן, אנחנו חייבים להודות לו על כך ו"להחזיר" לו את הבכורות.
כאמור לעיל, התלמוד הירושלמי נותנת תשובה שונה לתם (הטיפש).(אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן) היא חושבת אולי על בן אחד היפראקטיבי שקם מהחבורה שלו אחרי שאכלו והלך לשולחן של חבורה אחרת, כדי לראות מה יש להם עוד להציע!. ואז אנחנו אומרים לו: רגע! אסור לך לאכול יותר. כבר אכלת שם את הצלי של פסח, אסור לך לאכול שום דבר בנוסף. אין אפיקומן! טיפש מי שלא משתייך לחבורה לגמרי. טיפש הוא זה שמנסה לאכול מכל הצלחות! אם השאלה היתה "מה זאת" במובן, למה ה' בחר בעם ישראל? ולמה אנחנו לא יכולים להיות כמו כל הגויים, באן התשובה היא שאתה לא יכול להיות גם יהודי וגם גוי! גם בחבורה זו וגם בחבורה אחרת!!
וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל
יש בן אחד שאינו שואל בתורה. בחלק הראשון של פרק יג (הפרשה הראשונה של קדש לי כל בכור). שם אין שאלה יש רק מצווה "והגדת לבנך ביום ההוא ". מכאן מצוות סיפור יציאת מצרים. בעצם, זה הפסוק שבגללו או בזכותו אנחנו מספרים ביציאת מצרים. זה עיקר סיבת ה"מגיד".
כבר קראנו לעיל את המשנה שאומרת שיש רק שני סוגי בנים:
- אלה ששואלים מעצמם
- ואלה שלא שואלים מעצמם ולמרות זאת, על הבא ללמדו ענייני דיומא על ידי שאלות ותשובות.
ייתכן שכל ההגדה היא כתובה עבור הבן הזה, מי שלא שואל מעצמו.
למה ההגדה חייבת להיות בצורת "שאלות"? כי עיקר הערב הוא לא "זכר ליציאת מצרים" אלה נסיון לשחזר את החוויה של היציאה. לזכור את יציאת מצרים, עושים בכל יום, בקריאת שמע . זה דורש רק זכרון, מחשבה. שייכות עבודתנו לנקודת ההתחלה העקרונית הזוץ
אבל בליל הסדר דבר אחר לגמרי מתבקש מאתנו: לחוות היציאה. ומה קרה ביציאה? ההשתייכות לעם ישראל. על ידי בחירת ה' ועל ידי מעשה קרבן הפסח בכל בית שאכן בחר להשתייך לעם. ברית המילה היא מעשה שמאפשר לתינוק להיות יהודי מבחינת ה'. קרבן הפסח מכניס אותו בתוך העם. מי שלא מל, איננו יכול לאכול הקרבן. כל שנה, אנחנו חותמים שוב על החוזה שמכניס אותנו לתוך העם. ועלינו לחוות את ההשתייכות לעם בתור בית, בתור משפחה. העם מורכב מתאים משפחתיים ולא רק מיחידים. לכן, יש להתעורר ממש ברגע הזה. כל אחד חייב להתעורר למציאות של שייכות להיסטוריה של כל העם .
כדי לעורר את האדם לחוויה, אי אפשר להסתפק באמירה. שאלה אמיתית, שבאה מנפש האדם היא העשויה לעורר אצלו עניין. לכן הכל מתרחש בשאלות ותשובות.
אַתְּ פְּתַח לוֹ,
במידה ואין שאלה ספונטנית (וזה עדיף), יש לעורר שאלות! . הפתיחה, היא כל דבר שעשוי לגעת בנפשו של הבן ולעורר אותו לשאול.
שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.
לגבי בן ששואל, אין לנו דאגה. הוא ישאל. אם זה לא היום, זה מחר, או בכל יום. הבעיה היא עבור מי שאיננו שואל. עבורו מסדרים את כל הסדר. זו הזדמנות להביא אותו להעמקת שאלת הזהות היהודית. באותו היום, עם כל מה שמונח לפניו, מצה ומרור, ביום המיוחד שבו הגאולה היתה אפשרית, במועד הגאולה, יש לתפוס טרמפ על כל זה, כדי לעורר את הבן הזה. "בעבור זה". הדרש תמיד חיפש משמעות למילה "זה". בתורה, מנסים להעמיד את "זה" על הצבעה על דבר מיוחד. כשה' אומר למשה "בחודש הזה" הדרש אומר שה' הראה לו את הלבנה בחידושה. כשכתוב "זה יתנו", אז אומר המדרש שהראה לו מטבע של מחצית השקל…
אם כן, המדרש עקבי וטוען שכאן, המילה "זה" דורשת להצביע על מצה ומרור המונחים לפניו!
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 