בע"ה ג סיוון התשע"ט

מישל בן שושן

https://divretorah.com/

 

 

שמות פי 4

 

ברית מילה ויציאת מצרים

 

אנו נבחן את הקשר בין מצוות ברית המילה והיציאה ממצרים. יש הלכה פסוקה שאוסרת לכל מי שהוא "ערל", שלא עבר ברית מילה, לאכול מקרבן הפסח (1). מצד שני, אנו יודעים שבני ישראל נימולו לפני היציאה ממצרים(2).  יש כאלה שנימולו, במשך כל שנות שהותם  במצרים, ולאלה שלא, אז היו חייבים לעבור ברית מילה ערב צאתם ממצרים. עד כדי כך שיש מדרשים ופרשנים שמדברים על ערבוב בין שני סוגי הדם: דם הפסח ודם המילה ששמו על המשקוף ביציאתם ממצרים(3)!. ננסה אם כן לבחון הקשר בין שני העניינים האלה: המילה והפסח.

 

• מי הוא הבן שנימול על ידי ציפורה?

שמות פרק ד (כד) וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְקֹוָק וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ:(כה) וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי:(כו) וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת:

התורה ספרה לנו עד כה שלמשה היה בן אחד ,וקרא לו גרשום. אבל, בפסוק כ' נאמר שהיו לו עוד ילדים:

(כ) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם

לכן, כל הפרשנים הסיקו שמדובר, כנראה בבן השני , אליעזר, שהתורה מספרת לנו על קיומו בפרשת יתרו:

שמות פרק יח (ב) וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ:(ג) וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה:(ד) וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה

הפרשנים הסיקו,  שהבן שציפורה חתך לו הערלה בפסוקים לעיל, הוא נולד לא מזמן. אולי ימים ספורים לפני היציאה לדרך, ולכן היה על משה למול את בנו אליעזר ביום השמיני, ומיכוון שמשה יצא לדרך בלי למול את בנו, ה' רצה להרוג את משה על העברה הזו! על ידי ההסבר ה זה, פוטרים שתי שאלות:

1. למה ה' רצה ביקש להמית את משה?
2. מי הוא הבן שעדיין לא עבר ברית מילה?

אבל הסבר זה קשה מצד אחר: אין עונש מוות למי שלא מל את בנו! יש לאו אבל לא מיתה! ועוד, משה היה מצווה לצאת למצרים ויש איסור לעשות מילה במקום מסוכן, כמו הדרך. ולכן רבבות מבני ישראל לא מלו בארבעים שנות הנדודים במדבר!. למה שה' ירצה פתאום להרוג את משה, זה שבחר בו לגאול את ישראל, רק בגלל שעבר עברה כביכול?.  על הקושי הזה, הרב יואל בן נון מציע פתרון מהפכני שמסביר המון דברים. והנה הפתרון המוצע:

 

הבן שעליו מדובר , איננו אליעזר. מדובר בגרשום, הבן הבכור. (נסביר את חשיבות הבכורה למטה). גרשום לא נימול במדיין. לא אחרי שמונה ימים ולא אחרי שנים רבות. כל זמן שגרשום היה במדיין, גרשום היה "בהמתנה". או , ליתר דיוק, גרשום היה שבוי על ידי יתרו. וכאן המקום להביא מדרש מעניין:

מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מס' דעמלק פרשה א ד"ה ואת שני ר' אלעזר המודעי אומר, בארץ נכריה. אמר משה, הואיל וכל העולם עובדי עבודה זרה, אני אעבוד למי שאמר והיה העולם. שבשעה שאמר משה ליתרו, תן לי צפורה בתך לאשה, אמר לו יתרו, קבל עליך דבר זה שאומר לך ואני נותנה לך לאשה, אמר לו מהו, אמר לו בן שיהיה לך תחלה יהיה לעבודה זרה, מכאן ואילך לשם שמים, וקבל עליו. אמר לו השבע לי, וישבע לו, שנ' :"ויואל משה".

יתרו השביע את משה, לפני שהוא נתן לו את ציפורה לאישה, שהבן הבכור שייולד, יהיה בן מדיני, שייחנך לפי המסורת המדיינית (שהמדרש מכנה אותה "עבודה זרה"). משה הסכים לתנאי הזה. וזה הפירוש של הפסוק :

שמות פרק ב (כא) וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה: (כב) וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה: פ

נכון שיש עוד אפשרות לתנאי של יתרו: שמשה לא יעזוב את מדיין בלי הסכמת יתרו. כמו שמביא רש"י במקום:

רש"י (כא) ויואל – ..ומדרשו לשון אלה, נשבע לו שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו:

למרות השבועה של משה, משה לא וויתר על גרשום לגמרי. כי הוא נתן לו שם שמכיל בתוכו ההכרזה שהוא לא מכאן! המשמעות הסמויה של השם  גרשום הוא: אני עברי! (גר הייתי בארץ נכירה= אני לא שייך לא לעם הזה המדייני ולא לארץ הזו מדיין). וייתכן מאוד שמשה סירב שגרשום יעבור ברית מילה לפי המנהג המדייני (כי מדיין הוא בן קטורה שקבלו על עצמם את ברית אברהם ומלו לשמונה ימים- (4). כי משה לא רצה לוותר על בנו בכורו גרשום כ"מדיני". אם כן, גרשום נשאר לא מהול . הוא נשאר בספק זהות!!

 

• ספק זהות

 

קשה להבין את כל העניין אם לא מתעכבים על עניין הזהות העברית. הרי משה בעצמו עבר ייסורים גדולים בקשר לזהותו העברית:

משה נולד עברי אבל הוא גודל ואומץ על ידי בת פרעה. הוא גדל כמצרי וכונה, על ידי ציפורה "איש מצרי הצילנו מן הרועים". אבל, מצד שני, משה ידע שהוא עברי. שני הסיפורים של היציאה להגן על אחיו העברים, מצביעים על הבחירה של משה לעזוב את הזהות המצרית, במחיר חייו , כדי לחבור לאחיו העברים.

מצד שני, משה אולץ להתקשר ליתרו, כהן מדין. ובכך, הוא ישב ימים רבים אצל ראש הכהונה במדיין! הוא התחתן עם בת כהן מדין. כשהכתוב אומר "ויואל משה לשבת את האיש"(9), היא מציינת העובדה שהוא וויתר על חלקים גדולים מזהותו על חשבון הזהות המדיינית. ועל הפרק, הבן הבכור שלו, גרשום, הוא קלף שעליו מתווכחים יתרו, כהן מדין ומשה העברי!

מעניין לשים לב שהסיפור של ברית מילת הבן, מתרחש "בדרך". בין מדין שמשה עזב למצרים שמשה גם כן ברח ממנה וחושש לחזור אליה. רק בדרך, משה הוא עצמאי לגמרי לגבי הזהות.

אי אפשר להמשיך לחיות על שתי האפשרויות: או מצרי או מדייני או עברי!!

ה' מאלץ את משה לבחור אחת ולתמיד. למרות שהבחירה קשה ומסכנת את חייו. רק בסיכון החיים ניתן לתת ערך לבחירה ההחלטית.

אבל העניין הרבה יותר רחב: עם ישראל כולו נמצא בבעיה זהותית: בני ישראל נולדו כולם במצרים. כל הדור שנולד בארץ מת. כולם מצרים! לכולם יש את הפיתוי וההרגל של התבוללות. רובם נשארים נאמנים לזכרון שהם עברים. האנטישמיות עוזרת להם, אולי, שלא לשכוח שהם עברים. אבל הם נמצאים עמוק במצרים!!

כל יציאה ממצרים תדרוש בחירה אמיצה והחלטית: תבחרו בזהות שלכם! כרגע יש חלון היסטורי חד פעמי לצאת ממצרים. ואם אתם בוחרים לצאת, תדעו שאתם נכנסים לברית מילה, ברית זרע אברהם. וזה יעלה לכם ביוקר רב. ברית דמים. עם סכנת הכחדה בפתח.

 

לכן, לא רק משה נמצא בספק זהות, לא רק גרשום נמצא בספק זהות, אלא עם ישראל כולו נמצא בספק זהות. הגיע הרגע שבו יש לבחור!!

 

בעצם, משה, ציפורה וגרשום , נמצאים כאן "על פרשת דרכים"! הם בדרך , במלון, בפרשת דרכים זהותית. אי אפשר לשחק על שני המישורים יותר! ולפני שנכנסים למצרים, חייבים לבחור ולקבוע סופית כי אנחנו עברים! כי זה מה שעומד להידרש לכל העם כדי להוציא ותם ממצרים!

 

היום, בדור שלנו, אנו חווים בעיות כאלה. חצי מהעם נמצא בחו"ל ומרגיש את הספקות האלה:

1. נאמנות כפולה: גם למדינת ישראל וגם למדינת הגלות. גם אזרחי מדינה גויה וגם יהודים (דתיים או לא)
2. התבוללות ורצון לעזוב לגמרי הזהות היהודית. עם או בלי התנגדות למדינת ישראל
3. הזדהות למדינת ישראל אבל הישארות בגלות
4. עליה לארץ ישראל אבל הזדהות עם הערכים של הגויים ודחיית הערכים היהודיים
5. …..

כל האפשרויות קיימות. תקופת סוף הגלות, מלווה בחבלי ספקות של הזהות. כמו חבלי לידה כשהילד מפסיק לנשום ולאכול דרך מערכות האם והוא חייב לנשום בכוחות עצמו. בלידת תינוק, זה נעשה אוטומטית ובצורה טבעית. אבל ביציאה מהגלות, נדרשת מעורבות חופשית במלוא ההכרה והרצון. ומכאן הקשיים.

 

האם אחרי היציאה ממצרים הספקות האלה ייעלמו לגמרי? ברור שלא!

החכמים מעמיסים על ה"ערב רב" את כל הבעיות האלה. הרצון לחזור למצרים, הספק להמשיך בדרך והספק לכניסה לארץ.. כל הבעיות , כביכול, נובעות מהערב רב. יכול להיות. אבל, אולי כל יהודי , שעבר דרך הגלות, יש בו מהערב רב! יותר מדי קל לחצות לשני חלקים את העם:

1. העם, הוא הערב רב שגורמים לכל הבעיות הזהותיות
2. ישראל, עם הדם הטהור, שאין להם כל היסוס וספק של זהות

לעניות דעתי, הבעיה הרבה יותר מורכבת. והנה, שבתוך משפחת הגואל עצמו, בראש הפירמידה, עומד שמה, האיש שנחנך אצל פרעה, שנשא לאישה את בת כהן מדיין! האיש המצרי, האיש העברי, האיש המדייני, כולם מתקוטטים בקרבו של משה. רק מתוך בירור הזהות ניתן לעבור תהליך של גאולה!! והגאולה גורמת לתהליכי בירור הזהות!!

הערה: למה ציורה היא זו שכורתת את ערלת בנה?. ייתכן שהיא מייצגת כאן את אביה יתרו. היא מצייגת החלק המדייני של גרשום. היציאה ההחלטית מהמדיניות, היא בעל משתעות עמוקה יותר אם דווקא ציפורה כורתת את ברית בנה ,הרבה יותר ממשה! היא מכריזה "חתן דמים למולות" כאילו היו כאן שתי בריתות, שני ברית מילה, זה של גרשום וזה של משה שניהם יצאו מספק הזהות שלהם. אבל ראו למטה עוד הצעת הסבר לריבוי "מולות".(7)

 

 

 

 

• הבכורה

 

בכל סיפורי ספר בראשית, למדנו שהבכורה היא עניין מורכב וחשוב גם יחד. הבכור הוא זה שמקבל את האחריות של המשימה בסיפור התולדות. להיות בכור זו לא פריווילגיה בלבד אלא בעיקר מחוייבות כבד משקל.  אי אפשר להסתפק בבכורה הטבעית, יש לקחת על עצמנו את המשימות והאחריות כדי לזכות בתואר של בכור.

 

וזה הזמן לשאטול שאלה לגבי הפסוקים שלנו. אכן, לפני הפסוקים שמדברים על מילת בנו של משה, כתובים פסוקים(כב- כג) שנראים לא במקומם:

שמות פרק ד (יח) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם:(..(כ) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ:(כא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם:

(כב) וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְקֹוָק בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל:(כג) וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ:

(כד) וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְקֹוָק וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ:(כה) וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי:(כו) וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת: פ

למה שעכשיו דווקא, כשהילדים והאישה נמצאים על החמור, בדרך, ה' מדבר , דרך משה, עם פרעה ומודיע לו שעם ישראל הוא "בני בכורי"? ולמה דווקא עכשיו, לפני שבכלל התחלנו לדבר עם פרעה, אומרים לו שהוא סירב לשלח את ישראל למרות כל המכות שכבר הוא קיבל??? הרי ברור שהפסוקים האלה לקוחים ממקום אחר, הרבה יותר מאוחר. ושם באמת אפשר להרגיש שהיו חסרים לנו:

שמות פרק יא (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה:

………????

(ב) דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב:(ג) וַיִּתֵּן יְקֹוָק אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם: ס

(ד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר יְקֹוָק כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם:(ה) וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:

כאן, בין פסוקים א' וב', מקומם של שני הפסוקים הכתובים אצלנו, שבעה פרקים קודם. זו ההתראה על מכת בכורות שהייתה חסרה!

אם כן, למה התורה לקחה את הפסוקים האלה ממקומם והשתילה אתם בסיפור שלנו??

עכשיו מתחילה להתברר התמונה:

בני ישראל הם "בני בכורי"

ולכן ה' מאיים להרוג את "בנך בכורך" של פרעה

ולכן…ה' מאיים להרוג את משה, או/ו את בנו בכורו!!

 

וזה מחזק עוד יותר את ההצעה שמדובר על גרשום ולא על אליעזר!!

 

יש לנו חיזוק עוד יותר ברור, בתרגום ירושלמי של התורה (בתרגום כתר יונתן):

כתר יונתן (ירושלמי) שמות פרק ד (כד) ויהי בדרך בבית המלון ויפגוש בו מלאך של יי ויבקש להרגו מן בעבור גרשום בנו שלא היה מהול על ענין יתרו חמיו שלא נתן [עזב] למולו אך אליעזר היה מהול בתנאי שהתנו ביניהם:(כה) ותיקח ציפורה צור ותכרות את עורלת גרשום בנה ותקרב את כריתת המילה לרגליו של מלאך החבלה ותאמר חתני רצה למול וחמיו עיכב עליו ועתה דם כריתה הזה יכפר על החתן שלי:(כו) וירפה מלאך חבלה מִמנו בכך שיבחה ציפורה ותאמר מה חביב הוא דם המילה הזה שהציל את חתני מִן ידו של מלאך חבלה:

 

הפסוקים הושתלו כאן כדי להסביר לנו במה מדובר: משה לא עשה את הברית מילה לבנו בכרו גרשום בגלל ספק הזהות והשבועה שלו ליתרו. אחרי שהוא עוזב את מדין ולפני שהוא מתחיל בתהליך היציאה, משה חייב להבין שעל זה כל הבעיה עם עם ישראל: יש לבחור בהזות. ובמיוחד כשמדובר בבכור כי הבכור היא זה שאחראי על המשמעות והמשימה של כל העם.

 

זה מסביר למה עלינו לכתוב על היד ובין העניים (התפילין) את המצווה של הקדשת כל הבכורות של כל עם ישראל לדורותיו:

שמות פרק יג  (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא: (יב) וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַיקֹוָק .. וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה:(יד) וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:…(טו) וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְקֹוָק כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיקֹוָק כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה:

יציאת מצרים קשורה לעניין הבכורה של עם ישראל ושל הבכורים בכל משפחה!

• האיום של המיתה

עכשיו עלינו להבין למה ה' ביקש להרוג את משה

שמות פרק ד:((כד) וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְקֹוָק וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ:

והקשר עם ברית המילה של בנו מיד אחר כך.

קודם כל נזכור עניין חשוב מאוד שלא שמים לב אליו מספיק:

כשבני ישראל היו במצרים, ה' העביר משחית (או מלאך או הוא מעצמו) כדי להרוג כל בכור בארץ מצרים. זו היתה התכנית: להרוג כל בכור. אבל "כל בכור" זה כולל…כל בכור! ואם כל עם ישראל הוא "בני בכורי" של ה', הרי שיש במעמד של בכור לכל אחד מבני ישראל!! אם כן, כל ישראל נמצאים תחת איום מיתה מיד המשחית שבא אל ביתכם לנגוף!!(5). איך אפשר להינצל ממיתה במצרים? על ידי הדם! והפרשנים מדברים לא רק על דם קרבן פסח אלא גם על דם המילה!!

ייתכן מאוד (אבל לא ראיתי זאת עדיין באף מקור) שקרבן הפסח הוא תחליף לדם המילה לכל אלה שכבר נימולו ולא עשו ברית מילה באותה הלילה! הדם של הקרבן פסח בא לסמל את דם המילה, הדם ששופכים מהשה שישראל נמשלו לו. כדי ל"שחזר" את טקס הברית מילה כל שנה, לא מבקשת התורה לחזור למול את עצמנו אלא להקריב קרבן פסח במקום!

במה קשורה הברית מילה לסכנת מוות?

1. קודם כל , ברור בהברית היא ניתוח מסוכן וחוששים ממנו ומתוצאותיו שעלולות להיות מסוכנות. לא סתם מכריזים בעל פה או מקיימים מעשה אלה חותכים בשר בגוף ונשארת הצלקת תמיד. זו הכרזה מאוד "אלימה" ומאוד אמיצה של שייכות לברית ולעם.
2. אבל, הרבה יותר עמוק מזה, נראה לי שלידת עם ישראל חייבת לקרות תחת איום מוות כדי שיוכל לזכות בחייו! כדי שעם ישראל ירגיש שהוא לא טבעי. שחייו לא טבעיים. במידה והוא יבחר להמשיך לחיות בצורה "טבעית", "כמו כולם", אז חייו בסכנת הכחדה!! כאילו אומרים ליהודי במצרים: או שתהיה מצרי או שתהיה עברי. כמצרי, אתה חייב מיתה, אז תבחר להיות עברי!! למה? כי אתה בכור! והבכור מחוייב למשימות מעל לטבע, מעל לרגיל.
3. הרי לידת יצחק, ה"בן" הראשון בתולדות עמנו, היתה אל טבעית. שני הוריו היו עקרים. ואפילו ארחי שהוא נולד, מבקש ה' להרוג אותו! רק אחרי שאברהם מראה את מחויבותו לסיפור העל טבעי של זרעו, יצחק ניצול. אבל הוא חייב תמיד לזכור שהוא היה אמור למות!
4. גם דוד המלך, לפי המדרש, לא היה אמור להיוולד. שבעים שנותיו ניתנו במתנה על ידי אדם הראשון (שחי 930 שנה במקום 1000). וגם כל חייו, דוד המלך הרגיש שחייו ניתנו לו במתנה שאין מצדו כלום. (וזו מידת המלכות)
5. להגיד שאני אמור להיות מת, זה להכריח אותי להרגיש שאני חייב לזכות בחיים! ולא לקבל את חיי כדבר מובן מאליו . קודם כל, מרגישים שיצאנו מהמוות. רק אחר כך , יכולים להיות יהודים! כאילו כולנו "ניצולי שואה", שואת מצרים. וזה השם שנותנים לחג המסמל את ה"תעודת זהות" הלאומית שלנו: "פסח". למה לזכור כל שנה שהיינו אמורים להיהרג על ידי המשחית? לולי דם הברית, היינו כולנו מתים!! אנו חיים אך ורק בזכות הדם על המשקוף! בלי הדם, היינו מתים! ברוך השם שה' פסח על בתינו! זה נראה לנו פשוט אבל למה שה' ירצה להרוג את העם שהוא מתכוון לגאול?? זה בדיוק אותה השאלה ששאלנו לגבי משה: למה שה' ירצה להרוג את מי שבחר בו כגואל? והתשובה ברורה עכשיו: כי אין גאולה בלי המודעות שאנו "על טבעיים", ניצולי החיים!
6. בעצם, כל אדם, באשר הוא, חייב להרגיש שהוא לא סתם בהמה. שחייו ניתנו לו בחסד אבל עליו כל חייו לזכות בהם. העם היהודי חייב להיות זה שמייצג רעיון זה בפני כל העולם!

 

 

 

• המילה

מעשה ברית המילה היא גרימת מום באדם הטבעי. האדם נולד ערל. זה הטבע . גרימת "נכות", מחייבת ממנו להרגיש "חסר"!! והוא חסר דווקא באבר של הקשר.

כשם שאין לב שלם מלב שבור, אין האדם יכול להרגיש את אנושיותו אלא על ידי ההרגשה שהוא חסר. כי החוסר הזה שמה אותו במצב שהוא יחפש כל הזמן משמעות, קשר, דיבור.

אדם שמרגיש מלא, שלם, מושלם, יחיה באופן טבעי, כבהמה.

נדרש מבן ישראל שיחווה על בשרו את החוסר הזה כדי להיות שייך לעם שהוא עד בפני כל האנושות על האנושיות של בני האדם!

 

החוסר הזה, עשוי להביא את האדם להיות אנושי, להיות "נפש ממללה". הדיבור הוא הסמל של האנושיות.  הדיבור עשוי למשוך את האדם לכיוון שלמות, לכוון משמעות. הוא אף פעם לא יגיע  לשלמות  בתור בן אדם בעולם הזה. שלמותו היא אנושיותו . ואנושיותו היא הדרישה להתקשר אל האחר. אל אשתו דרך אבר הברית, אל זולתו באהבת הזולת, אל ה', האחר!

 

כשהאדם בוחר להישאר , כביכול "טבעי", מצרי, הוא מפספס להיות אנושי!

רק מי שחי במצריות, הטבעיות, ובחר לצאת ממנה אל עבר הדרישה להיות בן אדם, יכול לקבל את הדיבור בהר סיני. ולהיות עד עבור כל אלה החרים שלא שכן אפשר לצאת ממצרים וכן חייבים לצאת ממצרים!!

 

כשכואב לבהמה, זה כואב. אבל היא לא "סובלת" במובן הזה שהיא לא חושבת על הסבל הקיומי, על המשמעות של הכאב. היא לא שואלת את עצמה "למה כואב לי" האם אני הולך למות, למה אני חי, מה משמעות חיי, מה משמעות הסבל האנושי?…" פשוט כואב לה. לא מדובר על כאב חזק יותר או פחות אלא על משהוא אנושי שקשור לעצם היות אדם , אדם.

 

כשבני לבני ישראל "כואב" במצרים, זה כואב באמת  . אבל, זה צריך להיות מתורגם ל"סבל" כלומר לסבל אנושי, המחפש מילים כדי לבטא את המצוקה הקיומית שלו כבן אדם. . בני ישראל "צועקים" זועקים, עולה שוועתם אל האלוהים. אבל, מה שיושיע אותם באמת , זה היכולת לדבר, לשמוע קול מדבר, לתרגם במילים ושהמילים ינקזו את הסבל כדי לכוון אותו למשמעות.

 

הרב תמיר גרנות מצטטת את הזוהר (6) שאומר שמשה הוא מסמל את ה"קול" שאיננו עדיין בשל להיות "דיבור". עם "מילים". המילים, הם מה שבדיבור מביע את הסבל האנושי ומוציא אותו מכלל סתם כאב.

 

לכן, משה מכריז שהוא "ערל  שפתיים".

שמות פרק ו (יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְקֹוָק לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם: 

ולכן ה' בחר בו! כי הוא יודע שהקול שלו חייב לעבור לכלל דיבור. משה מרגיש שבמצרים, הדיבר נמצא  בגלות!! וזה מה שהוא מכריז .

דווקא הברית מילה, היא הסרת הערלה! היא תעזור לעבור מ"ערל שפתיים" ל"מדבר": ולכן, יציאת מצרים היא השלב ההכרחי לפני קבלת הדיבור האלוהי. מי שלא חחוה הברית מילה. מי שלא מלרגשי חסר בגופו, איננו יכול לחוות את הגאולה של הדיבור! הגאולה של הקול שמוצא מילים, שיכול להתחבר אל הדיבור של הבורא שייתן משמעות לחיו של האדם! ולכן, אי אפשר לאכול מקרבן הפסח בלי ברית מילה:

שמות פרק יב (מח) … וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ:

 

לא לחינם, כנראה, התורה בחרה באותה מילה כדי לציין גם את הברית באבר הקשר והדבר היוצא מהפה כדי לתקשר: המילה.  וההפך שלו :"הערל". קשר בין ברית המעור וברית הלשון.

אם אני מדבר (דיבור בעל משמעות, ולא סתם דיבור של דברים בטלים), זה בגלל שאני מרגיש אנושי, חסר, לא שלם, בדרישה, בספק, בתשוקה, בחיפוש. ברית המילה בגוף היהודי והברית מילה של העם כולו על ידי חבלי ההיסטוריה שלו, גורמת לישראל להיות עדים לאנושיות ולבשורה של הדיבור!!

 

 

מקורות:

(1) שמות פרק יב (מח) … וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ:

 

(2) יהושע פרק ה (ב) בָּעֵת הַהִיא אָמַר יְקֹוָק אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית:(ג) וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת:(ד) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ כָּל הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם:(ה) כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ:

 

(3) דם מילה ודם פסח:

1. יחזקאל פרק טז (ו) וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי:
2. רש"י יחזקאל פרק טז לפי שבדם פסח ודם מילה נגאלו
3. מכילתא דרבי ישמעאל בא – מס' דפסחא פרשה ה ד"ה והיה לכם נתן להם הקדוש ברוך הוא שתי מצות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שיגאלו שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך
4. מכילתא דרבי ישמעאל בא – מס' דפסחא פרשה טז ד"ה היום אתם רבי שמעון בן יוחאי אומר בזכות המילה הוציאם הב"ה שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך..
5. שמות רבה פרשה יז ד"ה ג ד"א ולקחתם וטבלתם בדם אשר בסף, מה ראה הקב"ה להגן עליהם בדם כדי לזכור להם דם מילת אברהם, ובב' דמים ניצולו ישראל ממצרים בדם פסח ובדם מילה, שנא' ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי, בדם פסח ובדם מילה, והגעתם אל המשקוף, בזכות אברהם, ואל שתי המזוזות, בזכות יצחק ויעקב, ובזכותם ראה את הדם ולא יתן המשחית.

(4) רמב"ם הלכות מלכים פרק י הלכה ח אמרו חכמים שבני קטורה שהם זרעו של אברהם שבא אחר ישמעאל ויצחק חייבין במילה, והואיל ונתערבו היום בני ישמעאל בבני קטורה יתחייבו הכל במילה בשמיני, ואין נהרגין עליה.

 

(5) שמות פרק יב (יא) וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק:(יב) וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְקֹוָק:(יג) וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:….. (כג) וְעָבַר יְקֹוָק לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְקֹוָק עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף:

 

(6) זוהר כרך ב (שמות) פרשת וארא [דף כב עמוד א] ת"ח כתיב הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים, מאי ואני ערל שפתים והא בקדמיתא כתיב לא איש דברים אנכי וגו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי, וקודשא בריך הוא הוה אותיב ליה מי שם פה לאדם וגו', והוא אמר ואנכי אהיה עם פיך, ס"ד דלא הוה כן והשתא אמר ואני ערל שפתים אי הכי אן הוא מלה דאבטח ליה קודשא בריך הוא בקדמיתא,

אלא רזא איהו, משה קלא, ודבור דאיהו מלה דיליה הוה בגלותא והוה איהו אטים לפרשא מלין ובגין דא אמר ואיך ישמעני פרעה בעוד דמלה דילי איהי בגלותא דיליה דהא לית לי מלה, הא אנא קלא מלה גרע דאיהי בגלותא ועל דא שתף קודשא בריך הוא לאהרן בהדיה, ת"ח כל זמנא דדבור הוה בגלותא קלא אסתלק מניה ומלה הוה אטים בלא קול כד אתא משה אתא קול, ומשה הוה קול בלא מלה בגין דהוה בגלותא וכל זמנא דדבור הוה בגלותא משה אזיל קלא בלא דבור והכי אזיל עד דקריבו לטורא דסיני ואתיהיבת אורייתא ובההוא זמנא אתחבר קלא בדבור וכדין מלה מליל הדא הוא דכתיב ה"ד (שמות כ) וידבר אלהים את כל הדברים האלה, וכדין משה אשתכח שלים במלה כדקא יאות קול ודבור כחדא בשלימו ועל דא משה אתרעים דמלה גרע מניה בר ההוא זמנא דמלילת לאתרעמא עלוי בזמנא דכתיב ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך מיד וידבר אלהים אל משה, תא חזי דהכי הוא דשרא מלה למללא ופסק לה בגין דעד לא מטה זמנא דכתיב וידבר אלהים וגו' ופסק ואשלים קלא הדא הוא דכתיב ויאמר אליו אני ה', בגין דדבור הוא בגלותא ולא מטא זמנא למללא (ותא חזי) בגיני כך משה לא הוה שלים מלה בקדמיתא (דהכי אתחזי) דאיהו קול ואתי בגין דבור לאפקא ליה מן גלותא, כיון דנפק מן גלותא ואתחברו קול ודבור כחדא בטורא דסיני, אשתלים משה ואתסי ואשתכח כדין קול ודבור כחדא בשלימו,

 

(7) "חתן דמים למולות". אולי המילה "מילה" בריבוי מסמלת גם את שני המובנים של "מילה". ברית המעור וברית הלשון! (לעד). גם "דמים" בריבוי, דם הבירת ודם פסח. "בדמייך חיי"

 

(8): ייתכן מאוד שכל בני ישראל המשיכו לעשות ברית מילה. לפחות שבט לוי. יש אומרים שמשה נולד מהול אבל יש אפשרות שנעשת לו ברית מילה וזה מה שראתה בתיה אצלו והכירה בו כעברי:

שמות רבה פרשה א מנין הכירה בו, אמרה רבי יוסי ב"ר חנינא שראתה אותו מהול

 

(9) הערה: יש ספר בשם "ויואל משה" שנכנתב על ידי הרב מסאטמר, רבי יואל טיטנבאום. הוא ראש תנועה אנטי ציונית מובהקת. וייתכן שהכותרת של ספרו , מבלבד הרמז על שם הרבי, יואל, מסמלת את ההתחייבות של היהודים, כביכול, להיות משועבדים לגויים, לקבל את מרותם, את התנאים לגות בלי להרגיז אותם בכל מיני מלחמות, התקוממויות, ובקשת עצמאות! בדיוק כמו שעשה, משה, בשלב הזה של חייו בגלות מדין שלו!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תפקיד הנשים ביציאת מצרים: (הרב יעקב מידן)

 

למה הנשים חייבות לשתות ארבע כוסות בפסח, למרות שהיא מצווה שהזמן גרמא? עונה הגמרא:

 

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קח עמוד א ואמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בארבעה כוסות הללו, שאף הן היו באותו הנס.

• רש"י שאף הן היו באותו הנס – כדאמרינן (סוטה יא, ב) בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו, ..
• תוספות שאף הן היו באותו הנס – ואי לאו האי טעמא לא היו חייבות משום דנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא אף ע"ג דארבעה כוסות דרבנן כעין דאורייתא תיקון.
• היו באותו הנס – פי' רשב"ם שעל ידם נגאלו וכן במגילה ע"י אסתר ובחנוכה ע"י יהודית וקשה דאף משמע שאינן עיקר ועוד דבירושלמי גריס שאף הן היו באותו ספק משמע באותה סכנה דלהשמיד להרוג ולאבד והא דאמרינן דפטורות מסוכה אע"ג דאף הן היו באותו הנס כי בסוכות הושבתי התם בעשה דאורייתא אבל בארבעה כוסות דרבנן תיקנו גם לנשים כיון שהיו באותו הנס.

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יא עמוד ב  דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים, בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן

תשובת המסורת לשאלת שיתוף הפעולה של הנשים ביציאת מצרים מוכרת. היא בעצם מדברת על זה שלמרות התנאים הקשים, הם לא הפסיקו להוליד ילדים.

אבל אם נעיין בפשט של הפרקים הראשונים של הפרשה מגלים שבפועל, הנשים הן אלה שיצרו את התנאים לגאולה:

1. המיילדות העבירות, במסירות נפש אדירה, גורמות למרד השקט המוצלח ביותר על ידי סירוב פקודת המתת התינוקות
2. מרים: היא, לפי המדרש שכנעה את הוריה להינשא שוב אחרי שהתגרשו , כדי להוליד, אולי, משה
3. מרים: היא זו שעוקבת אחרי משה בתיבה. ולא אהרון !
4. מרים מסכנת את נפשה כשהיא מתכננת את גדילת משה אצל אימו יוכבד
5. יוכבד היא זו שמצפינה את התינוק שלושה ירחים.
6. יוכבד היא זו שבונה את התיבה, ולא עמרם!!
7. בת פרעה היא שמצילה את משה והיא שנותנת לו את השם
8. ציפורה היא זו שמציעה את המקלט למשה הבורח
9. ציפורה היא זו שמצילה את חיי משה וחיי בנה על ידי ברית המילה לבנה.
10. הנשים שואלות משכנותיהן כלי כסף וכלי זהב ושמלות כדי למלא אחר התכנית האלוהית בשעת היציאה.

 

למרות שהיינו יכולים למצוא בכל התפקידים האלה גברים, רק הנשים נמצאות בנקודות המפתח האלה של הגאולה.

וכאן המקום לענות על השאלה : למה הנשים אינן זקוקות לברית מילה כמו הגברים?

ולעניות דעתי התשובה ברורה: הן אינן צריכות לגרום לעצמן חוסר בגופן כדי להבין מה היא אנושיות. כי הנשים הן אנושיות מטבען.   למשל, הן פחות מחפשות "סיפוק מיני בלבד" כשהם נכנסות למערכת יחסים. הן דורשות, בדרך כלל, הרבה יותר קשר אנושי, משמעותי, מחייב, לבניין תא משפחתי או להולדת צאצאים. בעוד שהגברים נוטים יותר להתנהג בצורה בהמית בענייני קשרים עם הזולת.  ייתכן שלכן, הנשים יותר קרובות לעניין הגאולה מאשר הגברים. הגברים חייבים לעבור הרבה יותר "מצוות" כדי להגיע , אולי, להבנה שיש כבר לנשים.

אם הגבר נמצא בגלות, האישה יכולה לגאול אותו!

 

שני הימים של משה (הרב מדן)

התורה מספרת שני סיפורים שקראו למשה בשני ימים:

1. ביום הראשון משה רואה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. משה הורג המצרי
2. ביום השני, משה רואה שני אנשים עברים ניצים ומנסה להכניס אצלם מוסר ושלום.

הרב מידן מסביר את ההתנהגות של משה

• ביום הראשון, כממשיך דכה של אימה שלו. דרך הנשים במצרים: לאומניות. הרגישות של כלל העם הנמצא תחת שעבוד והצורך להגן עליו ולהצילו, לצאת לגאולה
• ביום השני, משה מבטא יותר את המוסר של אביו עמרם. עמרם היה ראש שבט וראש קהילה . אדם מוסרי חשוב שלימד מסורת ומוסר. הוא לא השתתף בגאולה במיוחד. אבל הוא כן בעל מוסר. ואכן, משה מגלה את הפן של אביו עמרם, ביום השני, בסיפור השני!

הצרעת של יד משה (הרב מידן)

בין האותות שה' מלמד את משה לעשות מול עם ישראל כדי לשכנע אותו, יש אות צרעת ידו של משה. רוב הפרשנים מדברים על עונש למשה שלא האמין לעם ישראל.

אבל הרב מדן מעיר שמשה צדק לגמרי כשהוא ביקש יותר ויותר אמצעי שכנוע לעם שלא יפסיק למרוד ולסרב להאמין בו בהמשך!

הרב מידן מציע הסבר אחר לגמרי: ידו המצורעת של משה היא לא עונש למשה על שלא האמין שעם ישראל יאמין, אלא זה אות לכל דבר. אות שמשה חייב להראות לבני ישראל. כדי ללמד אותם שכל מי שלא מאמין במשה ייענש על ידי הצרעת! כלומר הצרעת היא איום לכל מי שלא יאמין במשה עצמו!!

וכך באמת קרה למרים שהביעה ספק במשה וכן כל העם כמה פעמים במדבר..!

וכן מובטח לכל מי שלא יאמין לנביא אמת שישלח ה' לעם ישראל בהמשך

 

שאול ומשה (הרב מדן)

המדרש שמספר שמשה, בהיותו רועה צאן יתרו, הגיע להר סיני בזכות דאגתו לעז שהלך לאיבוד, נראה מלא השראה מהסיפור המקביל , כשאול מגיע אל שמואל באותם התנאים!!

כאילו המדרש רוצה לגרום לנו לעשות הקבלה בין משה לשאול.

הם שניהם המלכים הראשונים של העם

הם מתוארים כאנשים מאוד ענווים

אבל יש דברים שונים בניהם. הענווה אצל שאול נובעת, כנראה מתוך הרגשה של חולשה. בעוד שאצל משה היא נובעת מהכרה אמתית של מעמדו מול ה'

 

 

אנונימיות המוחלטת.למה?

 

ההבדל המשמעותי בין הפרק הראשון של הפרשה והפרק השני הוא שהראון מדבר על הבעיות הלאומיות, הכלליות של עם ישראל במצרים

בעוד שהפרק השני מדבר על סיפור אנושי קטן, של משפחת משה.

כאילו , הסיפור הקטן , המשחתי, האנושי, האישי, ייתן לנו יותר מידע על מה שמתרחש בגדול (כמו שלפעמים, כדי לספר את סיפור השואה מעדיפים לספר סיפורו של אדם אחד או קבוצה אחת .

אבל, ברור שהסיפור האישי של משה מחפש לשים את הדגש על האדם שהולך להיות הגואל של כל הכלל.

עובדה אחת מעניית בפרק השני והוא שהפרק מתעקש להשאיר את כל הדמויות "אנונימיות".:

 

שמות פרק ב  (א) וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי:(ב) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן … וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד ..ד) וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק ..(ו) וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה:(ז) וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד: (ח) וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד: (ט) וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ: (י) וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ:

התורה מודיעה לנו בפירוש, בהמשך את שמות המעורבים בסיפור: עמרם, יוכבד, מרים, משה, בתיה.. אבל היא מתעקשת להשאיר את כל הדמויות ללא שמות ומדברת על איש, בת, אחות, ילד, נער…

כאילו התורה רוצה להגיד שהסיפור איננו קשור לזהות של האנשים המעורבים אלא על השתייכותם לכלל ישראל. בתור איש, אחות ,אח, נער, ילד עברי..

כדי לציין שהזכות של משה להפוך לגואל איננו נובע מזה שהוא בן עמרם או בן יוכבד או  אח של מרים. אלא מזכותו הוא , לפי סיפורו ולפי מעשיו. רק העובדה שהוא בן לוי מוזכרת , אולי כי להם היה מעמד מיוחד ומהמעמד כן עזר לו בהמשך.

 

האנונימיות ממשיכה בשני הסיפורים בהמשך:

 

(יא) וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו:(.. אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי ..:(יג) וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ:

 

גם כאן, חשוב מאוד שלא נדע מה שמות המעורבים, מלבד משה שכבר קיבל את השם שלו. כי חשובה ההתנהגות של משה כלפי הדמויות כדמויות מסוימות: מצרי, עברי, רע, רשע, ולא כדתן ואבירן או שמות אחרים שהיו נותנים לחשוב שהתנהגותו נגועה אישית