בע"ה טו אייר התשעז
מישל בן שושן
אמור פי
המקלל
בסוף הפרשה, מופיע סיפור מוזר : הן בתוכנו (אנו לא מבינים בדיוק מה קרה) הן במיקומו (למה כאן?) וכמובן במשמעותו. הנה הקטע:
י וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. יא וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן. יב וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְהוָה.
יג וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יד הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה. טווְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ. טז וְנֹקֵב שֵׁם יְהוָה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת. יז וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת. יח וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. יט וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. כ שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ. כא וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת. כב מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. כג וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.
כנראה שמשהוא שנולד מאמה ישראלית ואבא מצרי נאבק עם איש ישראלי אחר. במשך המאבק, הוא השתמש בשם ה' כדי לנגח את יריבו. (או אולי, הוא קילל את שם ה') . בני ישראל שמסביבו מביאים אותו למשה כדי לדעת מה עושים במקרה כזה. משה פונה אל ה'. ה' מתחיל לענות שצריך לרגום אותו באבנים אבל הוא מנצל את ההזדמנות כדי לתת כמה הלכות נזיקין (שאנו כבר מכירים ממקורות אחרים) באמצע הסיפור. בסוף, מוציאים המקלל להורג.
הרב מארי שפיגלמן מבקש להשוות הסיפור הזה עם סיפור מוזר נוסף: משה שהורג איש מצרי ובורח ממצרים בהתחלת דרכו:
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו.יב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל. יג וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ. יד וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר.טו וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר
אכן, יש כמה פרטים בשני הסיפורים שנראים זהים. או לפחות שמזמינים אותנו לעשות את ההשוואה:
- בסיפור של משה יש יהודי מול גוי ולמחורת יש שני יהודים. בסיפור המקלל שלנו, כאילו קופצים לדור הבא ואנו מול שני אנשים, אחד יהודי (אבא מצרי ואמה יהודיה) מול יהודי אחר(אבא ואמה יהודיים). כאילו שני הסיפורים של משה הופכים לסיפור מסכם אחד.
- בשני המקרים האנשים "ניצים"(וינצו) אותו הפועל המיוחד כדי לתאר המאבק בין האנשים.
- משה הורג את המצרי על די שם המפורש (רש"י והמדרש). משה השתמש בשם ה' כדי לפתור את הבעיה! זה בדיוק מה שעושה המקלל, אבל אז, זה נחשב לעוון חמור!
- שני האנשים העברים, למחרת, כועסים על משה ומתלוננים נגדו :" מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ??". זה מזכיר מאוד את האזהרה שבסיפור של המקלל: " אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ" . ברור שכאן המילה אלוהים מתארת את השופטים. אסור לקלל את השופטים. יש לקבל את סמכותם. בדיוק מה שלא עשו שני העברים הניצים מול משה! משה רצה להיות שופט, לקחת את החוק לידים. הוא הורג את המצרי. הוא קורא למי שמרים את ידו "רשע"! בלי לשאול מה הסיבה של הריב הזה. כאילו הוא כבר דן את המקרה והחליט מי רשע בסיפור! זה בלתי מקובל על ידי העברים!. אצלנו, השומעים לא מגיבים. הם מביאים את המקלל למשה כדי שהוא יחליט מה לעשות. עברנו כברת דרך מאז. העם מוכן לקבל מרות משה. בם לא לוקחים את החוק לידים כמו שעשה משה בעצמו בתחילת הדרך.
- הסיפור של משה "נשמע". פרעה הוא זה ששומע. ואצלנו, יש "שומעים". הם אלה שהיו עדים והם צריכים לקחת אחריות וחלק בהריגת המקלל! גם פרעה ביקש להרוג את משה.
- הסיפור של משה גורם לו לברוח. לצאת מן המחנה! כמו שנידון המקלל בסיפור שלנו. משה בורח ליתרו ונשאר שם זמן מה. משה הבין שעם ישראל עדיין לא מוכן לצאת. במקום להודות לו על הריגת המצרי הצורר, הוא נאשם על ידי היהודים עצמם שהוא הרג המצרי! הוא בא להציל את אחיו והם לא מעוניינים! להיפך, משה הוא גורם שמפריע להם להמשיך בחייהם ולריב!
- מיד אחרי הסיפור של משה, הוא מגיע להר סיני ונגלה לו שם ה' בסנה . שם הוא מתבשר על היציאה ממצרים, העבודה בהר סיני והכניסה לארץ כנען, מטרת היציאה, כמו שהבטיח לאבות.
גם הפרשה שלנו של המקלל תביא את הקורא להר סיני!: מיד אחרי הסיפור הזה שמסיים את פרשת אמור, מגיעים לפרשת הר סיני ומצוות התלויות בארץ!!
לסיכום ביניים:
יש הקבלה ברורה בין שני הסיפורים.
המדרשים כבר ניסו לחבר בין שני הסיפורים כשהם טוענים למשל, שהאיש המצרי, האבא של המקלל הוא האיש המצרי שמשה הרג. המדרשים ש"ידעו" איך משה הרג את המצרי: "על ידי שם המפורש!". איך הם יודעים זאת? כנראה שהם קישרו בין הסיפורים וראו שכאן מדובר בנקיבת שם ה' והם קשרו זאת לסיפור הראשון.
הנה טבלא מסכמת:
| משה | ויצא | עברי מול מצרי
עברי מול עברי |
ניצים | הורג על ידי שם ה' | פרעה שומע | משה קורא לעצמו "גר הייתי" | משה מגיע
להר סיני |
מי שמך לאיש שר ושופט? |
| המקלל | ויצא | בן אבא מצרי מול ישראלי
|
וינצו | מקלל על ידי שם ה' | העם שומע | המקלל הוא "גר" | הפרשה הבאה חוזרת
להר סיני |
אלוהים לא תקלל |
שני הסיפורים זהים בכמה פרטים ובכמה פרטים אחרים, מרגישים שוני . השוני נובע מההתקדמות מאז ועד הנה.
אפשר למדוד את ההתקדמות:
- אין אדם יחיד שלוקח את החוק לידים. כאן, כולם מחכים, שואלים ומקבלים את הדין מלמעלה.
- השימוש בשם ה' נאסר. לא כל אחד יכול להשתמש בשם ה'. כבר בעשרת הדברות היה ברור "לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא". אבל כאן, מדגישים את השימוש לרעה: כשמשתמשים בשם ה' כדי לנגח יריב.
- אם נתבונן על שתי ההערות האלה: קבלת מרותו של האלוהים ואיסור שימוש בשמו, זה מסכם את רוב הבעיות שיש לאנשים שרוצים להיות דתיים ומשתמשים בזה כדי לנגח אנשים אחרים!. זה שאני כפוף לאלוהים איננו יכול לאפשר לי להשתמש ב"כיפה" הזאת כדי להרגיש עליון על האחרים!
מסקנה עיקרית:
הרב שפיגלמן מציע לקרוא את שני הסיפורים כשאחד שולח אותנו לשני וכל מה שנמצא באמצע, נמצא בסוגרים בין שני הסיפורים:
אם נצייר את מהלך הסיפור הכללי של התורה, באופן כרונולוגי וגם כהמשכו של טקסט בעל חוט מקשר, ונרכיב בתוך ההמשכיות הזו את שני הסיפורים שלנו, נקבל:
העם מצוות התלויות בארץ הכניסה לארץ
במצרים
משה המקלל
ה' מתכנן להוציא אותם חוזרים לתכנית המקורית
ושולח את משה הר סיני והכניסה לארץ
כדי להוציא אם העם
משבר: יש לחכות מחנכים את העם
העם איננו מוכן לצאת! על ידי מצוות וחוויות
היהודים רבים בניהם שיאפשרו להמשיך במשימה
נחשוב על המשמעות של הסיפור של משה בהתחלת דרכו: משה חושב שהכל ירד מהר ובקלות: הורגים המצרים, מוציאים היהודים ממצרים ונוסעים לארץ כנען.
מתברר שזה לא כל כך פשוט! יש מצד אחד האידיאל ומהצד השניה המציאות!
ה' יודע זאת ומבקש ממשה להמתין. משה יישאר אצל יתרו הרבה שנים. עד אשר העם יהיה קצת יותר מוכן לצאת. בשביל זה צריך זמן, צריך גם הכבדת השעבוד. וגם עשר מכות כדי שהעם סוף סוף יהיה מוכן לצאת ברגע האחרון.
לא שהמוכנות הזו היא שלמה וסופית. אלא שהיא המינימום הנדרש כדי להמשיך בתהליך הגאולה.
ייתכן שכל מה שקרא מאז ועד עכשיו, באמצע ספר ויקרא, אחרי קבלת התורה, הכמת המשכן, המצוות הרבות וקביעת חוקים כדי להכיר בצורך לעבוד את האלוהים, סוגרים אז מעגל ופונים הלאה אל המשך תהליך הגאולה.
ייתכן מאוד שסיפור המקלל בא כדי לסגור את הסוגריים הארוכות שנפתחו על ידי סיפור הריגת המצרי על ידי משה. זה מאפשר לדבר עכשיו על המצוות התלויות בארץ, כמו השמיטה והיובל שאנו נקרא בפרשה הקודמת. פרשה שמתחילה במילים "בהר סיני" כאילו כדי לקשור אותנו להתחלת המהלך, בהר סיני שהיה אמור להיות ההכנה לכניסה לארץ.
משה שאל בהתחלה האם יש אנשים? "יב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ"
אין איש שייקח את הדברים לידים. "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש" כתוב בפרקי אבות.
עכשיו שוב חוזרים להימצאותם של אנשים. אמנם ניצים, אבל שמוכנים לקבל מרות ודיני נזיקים. מכאן אפשר להמשיך!
מה היה הסמל של אי היכולת , חוסר המוכנות, של העם להיגאל? זה שהם ניצים! המריבות בין היהודים! זה הסימן לחוסר המוכנות לגאולה.
גם בסיפור של המקלל יש מריבות. אבל יש עכשיו מערכת משפטית, יש דיני נזיקים. יש אלוהים למעלה שמשגיח ומראה את הדרך.
האם תכף ניכנס לארץ? לא! כי שוב יהיו בעיות אחרות. ההיסטוריה של העם היהודי עוד ארוכה מאוד. לפעמים ה' מזרז תהליכים ופועל מלמעלה . אבל לפעמים הוא מחכה שמצידנו שאנו נשתפר ונתקדם לגאולה בעצמנו, מלמטה!
יום העצמאות
בפרשת אמור, יש את רשימת כל החגים באריכות רבה.
אבל אחרי פרשת המועדים, יש שלוש פרשיות שהקשר בינן ובין המועדים לא ברור.
הרב אורי שרקי מביא את הפירוש המעניין הזה: שלושת הפרשיות האלה הן רמזים לשלושה מועדים חדשים שבני ישראל יקבעו בעצמם, בנוסף למועדי ה' בתורה:
- פרשת הדלקת המנורה—-מקבילה לחנוכה. (הקשר ברור למדי)
- פרשת לחם הפנים——-מקבילה לפורים (עניין הסעודה, האוכל כפתח לחטאים או לקדושה)
- פרשת המקלל——-מקבילה ליום העצמאות!!
ברצוני לנסות ולהסביר הקשר האפשרי בין יום העצמאות ופרשת המקלל, לפי הפירוש שהבינו לעיל:
יום העצמאות מסמל את סוף הזמן הארוך של הגלות. זמן שהיה דרוש כנראה לחנך את עם ישראל ולהביא אותו להיות ראוי להמשך ההיסטוריה שלו בצורה ראויה. כמו שעם ישראל היה צריך לחכות לגאולה במצרים בגלל חוסר המוכנות שלו לצאת (פתיחת הסוגריים על ידי סיפור הריגת המצרי), כך עם ישראל היה מוכרח לחיות בגלות ארוכה עד שיחזור לארצו ויסגור הסוגריים שנפתחו בחורבן הבית.
סיפור המקלל מסמל את סופו של תהליך ארוך שנגרם בגלל חוסר המוכנות של העם למלא את משימתו.
לא לחינם בסיפור הראשון היה מדובר ב"איש עברי" ובסיפור האחרון ב"איש ישראלי"!
לעיון נוסף בפרשת המקלל: דיני הנזיקין
הרב שפיגלמן מצא שהפרשה של המקלל כתובה בצורה כיאסטית. הנה טבלא ובה כתובה כל הפרשה : בעמודה הראשונה הפסוקים כתובים מלמעלה למטה, כרגיל ובעמודה השנייה, הפסוקים כתובים מלמטה למעלה. זה מראה את הצורה הכיאסטית: הקבלה בין העניינים:
| התחלת הפרשה | סוף הפרשה | |||||
| יג וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר
|
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.
|
|||||
| יד הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה | וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן | |||||
| טו וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר | כג וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל | |||||
| אחריות
על המעשה |
תוצאות המעשה | |||||
| אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ. טז וְנֹקֵב שֵׁם יְהוָה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה | ? | |||||
| . כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָתיט | . כב מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. | |||||
| יז וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת. יח | וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת | |||||
| . וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. | כא וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה | |||||
| וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ | כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ | |||||
| כ שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר | שֵׁן תַּחַת שֵׁן | |||||
| . עַיִן תַּחַת |
כשמתבוננים על שני העמודים, יש הקבלה בתוך כל שורה. אבל יש הבדלים קטנים. למשל, "נפש תחת נפש" או בין "ינתן בו" ויעשה לו".
דיני הנזיקין האלו, כמו שאמרנו לעיל, הם לא חדשים. הימצאותם כאן יכול לסמל את ההתקדמות הרבה בין המצב שהו היו בני ישראל במצרים לבין המצב היום, עם חוקים ומערכת משפטית.
ההתקדמות היא ברובה בתיקון החברה. לא שנעלמים המריבות והנזיקין אלא שיהיו העם מוכנים לקבל חוקים וליישמם.
יש שתי סיבות לעונשים בנזיקין:
- או שאדם חייב לשלם על הנזק שהוא גרם
- או שהאדם חייב לשלם עבור חומרת המעשה שלו.
זה נראה דומה אבל לא:
למשל, אדם שתכנן רצח . אבל האדם השני לא מת. התכנית לא הצליחה! האם במקרה כזה הוא ייענש על פי מה שהוא זמם לעשות לאחיו או לפי מה שבפועל נגרם? לפי שתי התפיסות שהבאנו לעיל, העונש יהיה שונה!
אם כן, נראה שבעמודה הראשונה, העונשים נקבעים לפי חומרת המעשה
ובעמודה השנייה, העונשים נקבעים על פי חומרת הנזק שנגרם בפועל!
כאילו הפרשה שלנו רוצה לתאר את שני הקריטריונים האלה בשילוב , אחד מול השני!
פרשת אמור
- אמירה ודיבור
הפרשה מתחילה ב"אמירה", לשון רכה, אל הכהנים רודפי שלום ובעלי החסד.
ומסתיימת ב"שלומית בת דברי". ובעיית קללה. שימוש לא נכון ב"שלום" וב"דיבור"."למטה דן" מידת הדין.
זה מסביר למה כתוב "הכהנים בני אהרון". היה מספיק להגיד "אל הכהנים" למה בני אהרון?=(הזוהר) ולא בני לוי! כי אהרון הוא בעל החסד ולו מתאים אמירות ושלום.
- הקשר בין חלקי הפרשה (הרב שפיגלמן מקור ראשון)
הקדושה באה מלמעלה אבל ה' מבקש שהיא תבוא גם מלמטה:
א. קדושת הכהנים
שלא כהרגלה, התורה מדברת קודם כל על הכהן ההדיוט ואחר כך על הכהן הגדול.כאילו היא רוצה להדגיש שבפרשה שלנו, יש להתחיל הקדושה מלמטה
- הכהן הגדול= קרוב לה'
- כהן הדיוט= במקום העם. הם לא יכולים לשרט, הם עושים העבודה במקומם
דרך אגב, המחלוקת בין קרח ומשה חלה על העניין הזה: האם הכהן הגדול הוא נבחר מתוך הכהנים האחרים או הוא נבחר על ידי ה' בעצמו? נראה שהכהנים ההדיוטים, הם צמייצגי העם והכהן "הגדול מאחיו" הוא גם נבחר מתוך כלל הכהנים אבל הוא מיד מקבל סמכות כאילו הוא נציג ה' מלמעלה!
ב. המועדים
תיאור המועדים מתחיל בשבת. פוסק. ומתחיל שוב במועדים. להראות שגם אנחנו מקדשים את השבת שהתחיל ה' בעצמו לקדש אותו מלמעלה
- שבת= מלמעלה קדוש
- המועדים= מלמטה נקדש אותם
ג. הדלקת המנורה
בפרשת תרומה היתה מצווה לבנות מנורה להדליק בה 7 נרות. אבל בפרשת תצווה היתה מצווה להדליק נר תמיד, ללא קשר עם המנורה. כאן, הפרשה מחברת בין שתי המצוות: נר התמיד שנדלק על ידי בני האדם ללא קשר עם המשכן, נדלק דווקא במנורה
- נר תמיד= מלמטה
- המנורה= מלמעלה
ד. לחם הפנים
- השולחן הוא כלי המשכן. בית ה'
- הלחמים, שהאדם מכין, באים מלמטה, מהעם, והם מתקדשים בחיבור עם השולחן
ה. המקלל
ריב בין בני אדם , דיני נזיקין, נקבע גורלם ודינם על ידי ה' אבל על בני האדם ליישם את הדינים האלה. אפילו אם אדם מקלל את שם ה', ה' דורש מבני האדם להעניש אותו על ידי בית דין של מטה.
לסיכום:
בכל התחומים, הפרשה שלנו מדגישה הצורך בהשתתפות האדם והחברה בקדושת העולם. ה' מקדש את העולם מלמעלה, כדי שהאדם יקדש אותו בלמטה. כך ניתן להיפגש, ה' והאדם. בהתוועדות, במועדים!
המקלל
עוד דבר על ההשוואה בין סיפור המקלל והריגת המצרי על ידי משה (תוספת לעניין הראשון במאמר הזה):
גם המקלל וגם משה, נידונים כאנשים מעורבי זהות.
- משה נולד אמנם מהורים יהודיים אבל הוא גדל , חונך, ונראה כמו מצרי
- המקלל הוא בן מצרי ואם יהודיה.
שניהם מתקשים למצוא את מקומם בחברה "בתוך בני ישראל", "במחנה".
למשה לקח זמן עד שהוא מצא חן בעיני העם וקבלו אותו כמנהיג .(ועדיין לא לגמרי, הוא היה זקוק לאהרון אחיו שלא נגע בבית פרעה והתרבות המצרית!). למקלל, יש בעיה דומה. יש ניקור כלפיו כנראה מצד העם. במקום לפנות למשה ולהסביר לו מה הבעיה שלו, הוא ישר מקלל. כאילו הקבלה בחברה "מגיעה לו". ואנו יודעים שלא כן הדבר. בכל חברה, האדם חייב לעמול כדי להתקבל בתוכה!
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 