בע"ה יג אלול התשעו
מישל בן שושן
כי תצא לעד3
קן ציפור – אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד
אסור להרוג שני דורות של בעלי חיים יחד. כדי לעורר את האדם בצורך להשאיר אפשרות לשיקום הנזק שהוא גורם בעולם. שולחים את האם כדי לאפשר לה לעשות שוב ציפורים חדשים אחרי שאנו נוכל הציפורים האלה בקן. וכן, כששוחטים שור, אנו יכולים לחשוב שהוא כבר השאיר צאצאים. כששוחטים בנו של השור, אנו חושבים שהשארנו את אביו שיכול לעשות שוב בנים אחרים.
התורה מכניסה בנו ההכרה של הנזק שאנו גורמים לעולם ולבריות. הנזק צריך להיות מבוקר והכי קטן שאפשר. יש לכבד כל מין ואין לבוא לידי הכחדת המין.
שתי נשים
לא יוכל לבכר בן האהובה על פני בן השנואה הבכור.
אי אפשר שלא לחשוב על סיפור יעקב שביכר את יוסף, בן רחל האהובה.
ייתכן מאוד שהמצווה באה מתוך דאגה שטעויות שכבר קראו אצל אבותינו לא יחזרו על עצמן!
יש כאן דוגמא לקשר בין החלק המשפטי לחלק הסיפורי של התורה.
הרב אורי שרקי טוען שזה מורה שיש קשר בין עם ישראל וההיסטוריה שלו למצוות עצמן!!!
מכות
עדיין לא מצאתי פשר לפשט הפסוק הזה:
כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע: (ב) וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר: (דברים פרק כה -א)
לא מצאתי מקרה שבו יש סכסוך בין שני אנשים, וכשהשופט יכריע לרעת האחד, יגזור עליו מכות! המכות הן, לפי הרמב"ם, נתנות במקרים של הפרתם מצוות ולא בסכסוך בין אנשים!
החכמים חשבו על אפשרות הלכתית אחת: עדים זוממים. אם אי אפשר לעשות להם את מה שזממו לעשות (כגון שהעידו שאשת הכהן היתה גרושה) אז מלקין אותם!
אולי מדובר על מקרה שבו בית הדין , דרך אגב סכסוך בין אנשים, מגלה שבן אדם עבר על מצוות התורה או החכמים שמחייב מלקות ואז הפסוק מדבר על הגבלת מספר המכות?
לפי הרב אמנון בזק, זה אחד מהשינויים בן התורה שבכתב למה שעשו מזה החכמים אחרי שהשתנו המנהגים והתרבויות!!
ייבום ותשובה (הרב אורי שרקי)
שתי המצוות האלה דומות מאוד
- הייבום מאפשר לתקן תקלה: אדם מת בלו בנים. קרוב משפחה יוכל להביא מאשתו בן על שמו.
- התשובה מאפשרת לאדם לתקן חטאים או עוונות .
אבל מוצאים אנו עוד קשר בניהם:
- בייבום, יש הגבלה למי שיכול להיות יבם. לא כל אחד יכול ליבם את אשת המת (כמו בסיפור תמר!) אלא אחיו של המת וגם אז יש אפשרות לצאת בלי ייבום אלא בחליצה. כלומר, נראה שהייבום היה קיים כבר לפני התורה והתורה באה כדי לצמצם אותה בגלל כל מני עיוותים שעלולים להיגרם מזה.
- גם בתשובה יכולים להיות עיוותים נלווים!! ויש להגביל אותם ולתקנם! כמו שאומר הרב שרקי:
" לפעמים הקצנת הפרישה מן החיים הבאה בעקבות הרצון להיטהר מגורמי החטא, יש בה בעצמה מעין חטא, ויש לדאוג אחרי התשובה לשוב בתשובה מנזקי התשובה הבלתי נמנעים"
השבת אבדה
המצווה נראית מאוד הגיונית ומוסרית. קניין הוא דבר בעל ערך ויש להחזיר קניינו של אדם אם נאבד.
אבל יש לפחות שתי מצוות נלוות שמקשות על ההגיון הזה:
- אין להשיב אבדה לגוי!!!
- ואין להשיב עבד שברח מידי אדוניו!!(אם הוא ברח בחוצה לארץ ובא לארץ ישראל לבקש מקלט ולהתגייר)
אם כן, השבת אבידה אינה מצווה גורפת! יש להחזיר האבדה רק במקרה ויודעים שזה יהיה לטובה! כלומר שהבעלים יעשו שימוש טוב בחפץ שיוחזר להם!!במידה ועובדי עבודה זרה היו משתמשים לרעה בחפצים, אין להחזיר להם. אבל, במקרה והשבת האבדה לגוי תגרום לקידוש השם, הגדלת כבוד הדת היהודית, כן יש להחזיר האבדה לבעל הגוי. (ראה סיפורו של שמעון בן שטח)
ארץ ישראל היא ארץ מקלט! וזה ערך חשוב כשלעצמו שיכול לגבור על ערך השבת אבדה!
היציאות והזכרון
נראה לי שכמעט כל הנושאים בפרשה נוגעים לעניין היציאה.
יציאה
- למלחמה
- יציאות הגוף (יתד תהיה על אזניך…)
תוצאות
- אם אתה שונא אשתך, אתה עלול להוליד בן סורר ומורה….
הוצאות
- כל העניינים הכספיים
כמו כן, יש בפרשה שלנו לפחות ארבע מצוות של זכירה
- דברים פרק כד (ט)
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם:
- דברים פרק טו (טו)
וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם:
- דברים פרק כד (כב)
וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:
- דברים פרק כה (יז)
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם:
כאילו כל יציאה , גורמת לשכוח מאיפה באנו!
יש לטפל בתוצאות היציאה , ואחת מהם היא השכחה!!
נגד חוקי חמורי (הרב יונתן גרוסמן)
- הסגרת עבד
: "לא תסגיר עבד אל אדניו אשר ינצל אליך מעם אדניו. עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו, לא תוננו" (דברים כ"ג, טז).
נראה כי ציווי זה עומד כאלטרנטיבה לחוק המזרח הקדום שהיה קיים באותה תקופה. בחוקי חמורבי (שנכתבו, ככל הנראה, קצת לפני מתן תורה) מצווה המלך הבבלי חמורבי את נתיניו (סעיפים 16-17, תרגום לבנון):
"כי יצפין איש בביתו עבד בורח או שפחה בורחת, שייכים להיכל המלך או לאזרח, ולא הוציא אותו(ה) אל מחוץ לביתו לקריאת הממונה, נותן המחסה מות יומת. כי יתפוס איש עבד בורח, או שפחה בורחת בשדה, והסגירו אל אדוניו, אדון העבד למסגיר שני שקלים ישלם".
2 לא יומתו אבות על בנים
: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומתו" (דברים כ"ד, טז).
יש כמה פרשנויות לפסוק הזה:
- איסור עדות של הקרובים. בית הדין לא יכול להמית אדם על עדות בנו או אביו.
- או איסור הריגת בנים של חוטא. כמו שראינו אצל המלך אמציהו מלך יהודה במלכים ב' י"ד, ה-ו.
"ויהי כאשר חזקה הממלכה בידו, ויך את עבדיו המכים את המלך אביו. ואת בני המכים לא המית, ככתוב בספר תורת משה אשר צוה ה' לאמר: לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות, כי אם איש בחטאו יומת (ימות כתיב)".
כלומר, אין להרוג בני המורד (במיוחד שזה היה המנהג אצל המלכים שרצו להכחיד כל נקמה משפחתית אחרי שהרגו מורדים). יש להרוג אך ורק האנשים האשמים.
- יש עוד אפשרות שלישית שמגלה הרב הרב גרוסמן:
. כך כתוב בחוקי חמורבי (על פי תרגום לבנון, סעיפים 229-230):
"כי יבנה בנאי בית לאיש, ולא עשה מלאכתו באמונה, ונפל הבית אשר בנה והמית את בעה"ב – מות יומת הבנאי הזה. ואם את בן בעה"ב המית – את בן הבנאי הזה ימיתו".
כאילו הענישה היא יחסית לנזק. אם נהרג בעל הבית, אז בעל העבודה ימות. אבל אם בנו מת, אז בנו של הבנאי ימות! כוח עבודה שווה יוחסר למשפחה!!
נגד תפיסה זו שהיתה מקובלת בזמן ההוא באה התורה לאסור זאת.
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 