בע"ה כט אדר א' התשע"ט
מישל בן שושן
פקודי פי 4
סיכום:
לא היה יום אחד לחנוכת המשכן אלא שניים. הראשון, ב1 בניסן, שמתואר בסוף הפרשה שלנו, יום בו הענן וכבוד ה' ירדו, כמו בהר סיני, כדי שמשה יוכל לקבל את דבר ה'. והשני, שמונה ימים אחר כך, ב8 בניסן, בו הכהנים התחילו בעבודת הקרבנות , יום בו ירדה אש על המזבח , יום בו מתו נדב ואביהו.
אם יש שתי חנוכות זה בגלל שיש שני תפקידים למשכן.
- אחד , משכן ההתגלות, משכן העדות, אוהל מועד, המשכן של משה, ששייך לספר שמות, וממשיך את מעמד הר סיני
- והשני, משכן הקרבנות, העבודה, שבו עובדים הכהנים, ששייך לספר ויקרא.
- הדברים החסרים בסוף הפרשה
בפרק מ', הפרק האחרון של הפרשה והספר כולו, מתאר את חנוכת המשכן ב1 בניסן
- ה' מצווה למשה
- להקים את כל חלקי המשכן במקומם
- למשוח את כל הכלים על ידי שמן המשחה
- להכין את הכהנים לעבודתם (לרחוץ אותם, להלביש אותם…)
- משה מקיים את מצוות ה':
- הוא מקים כל כלי המשכן במקומם
- חנוכת המשכן
כמו שרואים במבנה של הפרק לעיל, חסרים שני דברים: משה איננו לוקח את שמן המשחה והוא לא מטפל בכהנים! ובכל זאת, ענן ה' יורד על המשכן. והתורה מציינת שמשה עשה הכל כראוי ( וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה). לאן נעלמו שני השלבים שה' ציווה למשה לעשות?
את שני השלבים האלה, אנו כבר מצאנו אותם קודם לכן, בפרשת תצווה (ב). ואנו נמצא אותם שוב בפרשת צו (ה) בתיאור ארוך של שבעת ימי המילואים למה הם נדחו לשם?
כי התורה רצתה להפריד בין שני הפנים של המשכן. וכנגד שני הפנים האלה, יש שתי חנוכות המשכן!
- החנוכה הראשונה
כשאנו מתבוננים על הפסוקים האחרונים בפרשה שלנו (ג) (אלה שמתארים את חנוכת המשכן הראשונה), קשה שלא להשוות אותם עם הפסוקים המסיימים את פרשת משפטים (א).
בשני המקרים הענן יורד (פעם על הר סיני ופעם על המשכן) וכבוד ה' מלא את המקום (הר סיני או המשכן) בשני המקרים משה איננו יכול להיכנס. בהר סיני זה נמשך שישה ימים שלמים ורק ביום השביעי ה' קורא לו. במשכן, משה לא יכול להיכנס עד שה' יקרא לו בפסוק הראשון של פרשת ויקרא (ד)
אם התורה משתמשת באותם המילים ובתיאור מאוד דומה, זה , כנראה , כדי להשוות בניהם ולהגיד לנו שמה שקרה בהר סיני, הדיבור עם משה , ביחידות, בפסגת ההר, שם הוא נותן לו את הדברות והמשפטים, אותו הדבר קורה כאן במשכן. ה' רוצה לדבר עם משה ביחידות. העם איננו מעורב. המשכן ממשיך לאורך זמן מה שקרה בהר סיני באופן חד פעמי. כל כלי המשכן נמצאים במקומם ומשה כבר התחיל להפעיל את כולם. התורה בעצמה מאשרת שהכל נעשה כדין (וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה). אם כן, מטרת החנוכה הראשונה הזו היא להכתיר את החלק הראשון של תפקיד המשכן.
הרמב"ן מגדיר את כל ספר שמות כ"ספר הגאולה". הוא כולל במושג "גאולה" גם את בניית המשכן. אכן, עבורו, הגאולה איננה מסתיימת ביציאת מצרים אלה במעמד הר סיני. ומכיוון שבניין המשכן, מטרתו להמשיך את המעמד הזה לאורך זמן, אז כל החלק הזה של המשכן (משכן ההתגלות, משכן ההתוועדות עם משה) הוא חלק מהגאולה. ולכן, חשוב מאוד להפריד בין התפקיד הזה של המשכן לחלק השני בספר ויקרא.
בהשוואה שעשינו, אמרנו שבשני המקרים (הר סיני וכאן) ה' קורה , בסוף, אל משה. אחרי זמן מה של הימנעות, ה' קורא למשה. אבל, הפסוק הזה שמחובר , במשמעותו ובכרונולוגיה עם סוף ספר שמות, נותק ממנו והמסורת יצרה ספר חדש, ספר ויקרא, שבו, מתחיל החלק השני של המשכן.
| הר סיני | משכן |
| שמות כד טו | שמות מ |
| ויכס הענן את ההר | ויכס הענן את אהל מעד |
| וישכן כבוד ה' על הר סיני | וכבוד ה' מלא את המשכן |
| ויכסהו הענן ששת ימים | ולא יכל משה לבא אל אהל מעד כי שכן עליו הענן |
| ויקרא אל משה ביום השביעי | ויקרא אל משה וידבר אליו מאהל מעד |
| דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה… | דבר אל בני ישראל…אדם כי יקריב מכם קרבן |
- החנוכה השנייה
מיד אחרי שמשה נקרא להיכנס, בא' בניסן, לתוך המשכן שהוא הקים באותו יום, ה' מוסר לו את כל הדינים של הקרבנות. כלומר, מתחילים לדבר על הפן השני של המשכן, הקרבנות והעבודה של בני האדם להתקרב אל ה'. בסוף כל הדינים האלה, ה' יצווה את משה, שוב (בפרשת צו)(ה), אחרי שעשה זאת בפרשת תצווה ובסוף פקודי, למשוח את הכלים ולהכין ולקדש את הכהנים. במשך התקופה הזו של שבעה ימי "מילואים", יעשו קרבנות והכהנים חייבים להישאר בתוך המשכן. עוד סימן שמבהיר שהמשכן כבר הוקם ולא פורק.
בתום התקופה הזו שבה משה מקדש את הכהנים ומעביר להם את סמכויות הכהונה (משה משמש בינתיים ככהן גדול), מגיעים ליום השמיני, כלומר השמיני לחודש ניסן ואז אש יורדת מהשמיים ואוכלת את הקרבנות וכל העם מתפלא, משתחווה ושמח לראות במו עניו שכל הפרויקט של המשכן הצליח. באותו היום נכנסים נדב ואביהו ונשרפים. כל זה מתואר בפרשת שמיני (ו).
בין שתי החנוכות, ימי מילואי הכהנים מפריד היטב בין שני התפקידים של המשכן. עוברים מהמשכן של משה בלבד למשכן של הכהנים. בעצם, תפקיד שבעת ימי מילואים הוא כפול:
- המעבר בין משה לכהנים
- ומעבר בין התגלות לעבודה
| חנוכה ראשונה :א ניסן | חנוכה שנייה: ח ניסן | |
| ביטוי חיצוני | ויכס הענן את אהל מעד | ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח |
| המטרה | התוועדות עם משה | התחלת עבודת הכהנים |
| מה רואים העם? | – | וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם |
- הוכחות ווויכוחים
פרשת צו :ויקרא פרק ח
(לג) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם…:(לה) וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים
פרשת שמיני :ויקרא פרק ט
(א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְקֹוָק:(ז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה …
(כג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד יְקֹוָק אֶל כָּל הָעָם:(כד) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְקֹוָק וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:
רש"י ויקרא פרק ט (א) ויהי ביום השמיני – שמיני למלואים, הוא ראש חודש ניסן, שהוקם המשכן בו ביום
במדבר ט טו: וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל העדות
כולנו חונכנו על פירוש רש"י שמצטט את המדרשים, ועבור העמדה המסורתית שלו, שבעת ימי המילואים התחילו בכג' באדר והסתיימו ב1 בניסן. כך שעבור רש"י יש רק יום חנוכה אחד, והיום "השמיני" הוא הראשון בניסן.
אבל מסתבר שהראב"ע חולק עליו ומצדד בעמדה שהצגנו לעיל והוא מסתמך על עמדת רבי עקיבא:
כשדנים בספרי על זהות האנשים שהיו טמאים בפסח ובקשו לחגוג את פסח שני, מעלים את האפשרות שמדובר במישאל ואלצפן שסחבו את הגופות של נדב ואביהו מחוץ לקדש הקדשים ביום חנוכת המשכן:
ספרי במדבר פיסקא סח ד"ה (סח) (סח) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, מי היו נושאי ארונו של יוסף היו דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו שנטמאו לנדב ואביהוא .. נמצינו למדים שחל שביעי שלהם להיות ערב פסח.
ואם כן, אם הם היו טמאים בפסח, זה אומר שנדב ואביהו מתו בח בניסן!! בדיוק כפי שהרבנים שציטטנו לעיל מציעים. האם רש"י קרא את עמדת רבי עקיבא? ומה יש לו לענות עליה? לא נדע.
אבל יש עוד טענה נגד העמדה של רש"י: לא כתוב בשום מקום שמשה הקים את המשכן כל יום והוא סתר אותו כל יום, כפי שטוען המדרש! אלה פעולות שהכתוב היה מדווח עליהם!
ועוד טענה כבדת משקל: ה' מצווה לכהנים שלא לצאת מהמשכן במשך שבעה ימים. המשכן, אם כן, עמד על כנו מהיום הראשון של המילואים. וביום הזה של הקמתו, התורה מדברת על ה1 בניסן!
אם כן, נראה לי ברור שהעמדה שהצגנו לעיל מצדדת בפשט הפסוקים. ויש לה בסיס רעיוני מוצק.
| שמונה ימי מילואים | ||||
| כד אדר | א ניסן | ח ניסן | יד ניסן | |
| רש"י, הרמב"ן ….. | שבעת ימי מילואים | חנוכת המשכן | ||
| רבי עקיבא
ר' אברהם אבן עזרא |
חנוכת משכן ההתגלות- משה. 7ימי מילואים | חנוכת משכן הקרבנות. אהרון | ערב פסח | |
| שמונה ימי מילואים | ||||
- תפקיד הכהנים
אם ממשיכים את קו המחשבה הזה, איך נסביר שבספר שמות, פרשה שלמה (תצווה) עוסקת בכהנים? אם באמת ספר שמות עוסק רק במשכן ההתגלות ולא במשכן הקרבנות, למה מתוארים בו הקרבנות כמו קרבן התמיד ולמה מתוארים בו הלבשת הכהנים? בעצם, נראה שלכהנים יש שני תפקידים:
- תפקיד אחד בתוך משכן ההתגלות. הם עוזרים למשה ויחליפו את משה אחרי מותו בתפקידם שלו במשכן הזה. הם עוסקים בכל פעולות התמידיות. הדלקת נר תמיד, קטורת תמיד, קרבן התמיד ולחם התמיד. הפעולות התמידיות מתאימות מאוד למשכן ההתגלות של ספר שמות. הם עוזרים לתת מקום לשכינה הבאה מלמעלה לכיוון מטה אל העם.
- תפקיד של מתווכים בין העם לה' על ידי הקרבנות היוצאים מגדר התפקוד התמידי. הם עוזרים לכפר על חטאיהם של ישראל, הם מציינים את המועדים, כדי לחבר מלמטה לכיוון מעלה את העם.
| תפקיד הכהנים | |
| במשכן ההתגלות | במשכן הקרבנות |
| מנורה קטורת לחם קרבן התמידיים | קרבנות מזדמנים, לא תמידיים |
| בהמשך לעבודת משה | מתווכים בין העם לה' |
| בגדים "לתפארת" | בגדים "לכפרה" |
כאן אולי המקום לענות על השאלה הראשונה: למה משה לא מקיים את מצוות ה' (2 מתוך שלוש) ואינו מקדש את הכהנים לקראת הקמת המשכן ב1 בניסן?:
הכשרת הכהנים אינה מתאימה ל1 בניסן! היא רק תבלבל אותנו. לכן, זה נדחה ל8 בניסן. ייתכן שיש מקום להכליל את הכהנים במשכן הראשון. כי אכן יש להם תפקיד כמו שראינו לעיל במשכן ההתגלות.(ולכן יש הצדקה מצד מצוות ה' לצוות על שלושת הדברים בפרק מ בפרשה שלנו) אבל, נראה שהתורה רצתה להפריד לגמרי בין שני המאורעות ומתארת את הקדשת הכהנים רק לקראת החנוכה ב8 בניסן.
6 המשכן אחד:
עד כה , תיארנו שני פנים שונים של המשכן. הסברנו שהתורה אפילו חילקה בין התיאור של שני הפנים בשני ספרים שונים (שמות וויקרא). ה' אפילו מצווה לעשות שני ימים חנוכה נפרדים לכל אחד מהפנים האלה. הוא אפילו ביקש שיהיו שבעה ימים שיפרידו בין שני החנוכות האלה.
אבל, ברור שמדובר בסופו של דבר באותו המשכן. פן אחד מאפשר קיומו של הפן השני ולהפך.
לבנות בית שבו ה' יורד ומדבר אל משה, זה יפה אבל זה לא מחזיק מעמד לאורך זמן בגלל כמה סיבות:
העם מנותק ממה שקורה שם , וראינו מה קרה עם העגל בגלל הניתוק הזה
הקשר הזה בין ה' והעם איננו יכול להתקיים אם אין מהלך מהצד השני של התקרבות של העם . אם אין "עבודה" של העם כל הזמן כדי לתחזק את הפן הראשון.
הפן השני של המשכן, ה פן של הקרבנות, נראה לנו היום כמיותר, כבעייתי , כפחות אצילי מהפן הראשון. אנחנו מרגישים שהמקדש הופך לבית מטבחיים, לרועש, לגשמי, אולי מלא דם, מלא אלימות, מלא יצרים, לוקח בחשבון יצרי לב האדם וחטאותיו. היינו מעדיפים משהוא "סטרילי" נקי ויפה כמו המשכן הראשון, של משה. נר, קטורת, לחם ודיבור עם האלוהים לפני ולפנים.
הרבה דתות היו מסתפקים בפן הזה וגם אנו היום, מעדיפים אולי לחשוב עליו יותר מאשר על הפן ה"ברברי", הדתי, הפולחני היצרי של השני, הקרבנות
אבל נדמה לי שזה החידוש הגדול של היהדות: אין קודש, אין קשר עם האלוהים ללא עבודת האדם בעולמות הכי גשמיים. כמו הרבה דברים בתורה, יש הרבה בחינות לכל דבר. יש הרבה פנים, לפעמים סותרות לכל דבר. יש משה ואהרון. יש ענן ואש, יש פסוקים שנראים סותרים. כל הגדולה שלנו היא לעשות שהתורה תהיה "אחת" ושהמשכן יהיה אחד. ושעם ישראל יהיה אחד ושארץ ישראל תהיה אחת. אבל בלי לטשטש את ההבדלים הקיימים. להיפך, יש ללמוד את כל הפנים הסותרים, ורק אחר כך יש לחבר ביניהם!!
- לימנו
נראה לי שאנו חיים בתקופת מיוחדת שבה המהלך החשוב של הציונות איבד את ערכו בעיני הרבה ישראלים. הרוח החלוצית, צדקת הדרך בהקמת המדינה , פגה אחרי שב"ה הקמנו המדינה והיא מסגסגת.
יש אולי צעירים ומבוגרים שמרגישים חסרי תוכן, חסרי אופק, חסרי משמעות לגבי המשך הדרך בתוך המדינה.
הם כאילו הקימו המשכן בפן הראשון וזה התעייף כל זמן שאין את ה פן השני שבא מיד כדי למלא את החסר. חסרה העבודה של ספר ויקרא. חסר הפן הפחות נחמד של ה"דתיות", של הפולחן, של התורה והמצוות וההתמודדות עם התעלות רוחנית שיש לחדש כל הזמן.
בעצם, אני מרגיש שאנו חיים בין ספר שמות לספר ויקרא!
עם , מצד אחד, בחברה שלנו דחייה של הצד הדתי אבל מצד שני, הרגשה של חוסר משמעות כדי להמשיך את רוח הציונות ולהפיח בו תוכן.
לכן, אני מרגיש שדווקא אלה שמתעסקים יותר בפן הפולחני, הדתי, ההלכתי, התורני, הם אלה שחייבים לבוא ולהציע, במילים ומרעיונות המחודשים המתאימים, לחילונים שבנו את השלב הראשון וחסרי משמעות להמשיך את החלק השני, של התוכן, ושל העבודה.
- קרבנות הכהנים
ללא קשר עם מה שקדם, ברצוני לסכם בטבלה את הקרבנות שעליהם מדובר בפרשיות תצווה וצו לגבי הקדשת הכהנים בשבעת ימי המילואים והקרבנות שהוקרבו ביום חנוכת המשכן ב8 בניסן:
| הקדשת הכהנים ב7 ימי המילואים | קרבנות חנוכת המשכן ביום השמיני | |
| הכהנים | פר לחטאת | עגל לחטאת |
| אייל לעולה | איל לעולה | |
| אייל מילואים | ||
| העם | שעיר לחטאת | |
| עגל לעולה | ||
| כבש לעולה | ||
| שור לשלמים | ||
| איל לשלמים |
- מה מאפיין את פרשת פקודי לעומת פרשת וייקהל?
19 פעמים ספרתי, בפרשת פקודי ,את הביטוי "ויעש משה כאשר ציווה ה'".
בעוד שבפרשת וייקהל, הביטוי הזה לא מופיע בכלל! למרות שבצלאל עשה בדיוק את כל מה שציווה ה'!
החידוש בפרשת פיקודי הוא שמשה הוסיף, עבור כל כלי, את התחלת תפקודו. הוא לא מציב את השולחן במקומה אלא הוא שם עליה "ערך לחם" וכן הוא מדליק נר במנורה ומקטיר קטורת על המזבח. המעשה הזה ש"מכה בפטיש" הוא הסיום האמתי של עשיית הכלי: התחלה סמלית של תפקוד הכלי. ורק אז ניתן להגיד "כאשר ציווה ה'".
דרך אגב, ההפעלה הסמלית הזו אינה "עבודה" ולכן היא לא דורשת משיחת הכלי והקדשתו שייעשו יותר מאוחר לקראת השמיני בניסן.
מקורות
| משפטים | תרומה | תצווה | כ תישא | ויקהל | פקודי | ויקרא | צו | שמיני |
| (א) | (ב) | (ג) | (ד) | (ה) | (ו) | |||
| חוקים..
סוף מעמד הר סיני |
ה' מצווה
לבנות כלי המשכן |
ה' מצווה
בגדי הכנהנים והקדשת הכהנים |
עגל | משה מצווה לישראל
לבנות כלי השמכן |
דו"ח התרומות
עשיית הבגדים הקמת המשכן |
ה' מצווה למשה את חוקי הקרבנות | הקדשת הכהנים
בשבעת ימי המילואים |
חנוכת השמכן |
(א) סוף פרשת משפטים:
- שמות פרק כד (טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר:(טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:(יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְקֹוָק כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(יח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: פ
(ב) פרשת תצווה
שמות פרק כט (א) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם: …(לה) וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם: …(לז) שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ:
(ג) סוף פרשת פקודי :שמות פרק מ
- וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד:(ג) וְשַׂמְתָּ שָׁם אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת ..(ד) וְהֵבֵאתָ אֶת הַשֻּׁלְחָן ..וְשַׂמְתָּ אֶת הֶחָצֵר סָבִיב ..
- (ט) וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ ..
- (יב) וְהִקְרַבְתָּ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם:(יג) וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְכִהֵן לִי:..(טז) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה:
- (יז) וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן:(יח) וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן ..( ס(כב) וַיִּתֵּן אֶת הַשֻּׁלְחָן בְּאֹהֶל מוֹעֵד עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן צָפֹנָה מִחוּץ לַפָּרֹכֶת:(כג) וַיַּעֲרֹךְ עָלָיו עֵרֶךְ לֶחֶם לִפְנֵי יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: ס( (לג) וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה: פ
- (לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:(לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:(לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:(לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ:(לח) כִּי עֲנַן יְקֹוָק עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:
(ד) ויקרא פרק א
- וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיקֹוָק מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:
(ה) פרשת צו :ויקרא פרק ח
- וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת:(ג) וְאֵת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:(ד) ..וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם:(ז) וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל …
- וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם:
- (לג) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם…:(לה) וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים
(ו) פרשת שמיני :ויקרא פרק ט
(א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:(ב) וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ :עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת –וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם
- וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת –וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ ..לְעֹלָה:– וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים
- (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְקֹוָק:(ז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה …
- (כג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד יְקֹוָק אֶל כָּל הָעָם:(כד) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְקֹוָק וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 