בע"ה כח אב התשעו

מישל בן שושן

 

ראה מוש

 

מצוה

יש חשיבות ב"דיבוק חברים". זו אחת הדרכים לקנות את התורה (פרקי אבות). למה?

כשאדם עובד את ה' לבד, הוא עלול להיות בעל גאווה ,ומצד שני, לצאת מה"איזון" הדרוש. יש בלימוד התורה ובעבודת ה' צורך חיוני לאיזון וענווה. כשהאדם נמצא בחבורה, מתאסף עם קהל רב לשמוע שיעורים, או להתפלל במניין, הימצאותו במחיצת אנשים שונים, עוזרת לו להישאר בענווה (אנשים אחרים חושבים אחרת ואני לא גאון הדור) ובאיזון(לא לעבוד את ה' באהבה מוגזמת בלי יראה או ביראה מוגזמת בלי התלהבות)

במילה "מצווה" יש השורש "צוותא".

מטרת המצווה היא לחבר את האדם לעולם, לחבר אותו לאנשים מסביבו וגם לחבר אותו לה'.

לא נכון לעבוד את ה' במנותק להכללה בחברה.

המצוות, אמורות לעזור לאדם להיות כל הזמן רגיש לסביבה שלו, לעולם ולאנשים.

רמז , מגלה המאור ושמש, נמצא במילה מצוה:

מ-מקביל ב"את בש" (א מקביל לת- ב מקביל לש….) לאות י

צ מקביל לאות ה

נמצא שהמילה מצוה מקבילה לשם ה' כששתי האותיות הראשונות (מצ) מקבילות לשתי האותיות הראשונות של שם ה' ושתי האחרונות הן זהות.מ-צ-ו-ה  //    י-ה-ו-ה

אם כן, המושג מצוה, שהיה יכול להיות קשר בין האדם לה' בלבד, מסתבר כחיוב להיות קשור לכל העולם.

שם ה' בעצמו מורכב מ- יה : הקשר האנכי עם הבורא ו- וה: הקשר האופקי עם העולם. בדיוק כמו המצוה.

 

האדמו"ר בחסידות

מכאן, מסביר המאור ושמש את החשיבות בחסידות, להתכנס אצל הרבי (הצדיק) מדי פעם. שם, כל אחד מרגיש את המימד של הציבוריות, הענווה והאיזון בעבודת ה'.

תפקיד הצדיק הוא לאו דווקא לתת שיעורי תורה מופלגים, אלא להיות דמות מחברת שדואגת לכל אחד. מלא ענווה ואמפתיה כלפי כל חסיד. תפקיד הצדיק הוא לחבר בין כל החסידים.

נראה לי שמה שהחסידים הראשונים (ובניהם המאור ושמש) רצו לחדש, דומה למה שהרב קוק הסביר לגבי הנפש הפרטית והנפש הכללית שמתגלה במיוחד בארץ ישראל. החסידים, התחילו ליישם את עניין ההתכללות בעירם בחו"ל אבל ההתכללות האמיתית היא בארץ ישראל.

 

לשכנו תדרשו ובאת שמה

כל מקום מקבל רושם ממה שהאנשים עשו בו במשך הזמן. במקום הזה חלה אווירה מיוחדת שנוצרה בעקבות מה שהאנשים עשו במקום הזה לאורך שנים. המו"ש מסביר שאכן יש קדושה במקומות הקדושים. בהר הבית, בכותל המערבי, בירושלים, והקדושה לעולם קיימת.

 

משה קיבל תורה מסיני

הר סיני הוא ההר הקטן ביותר. כדי לקבל התורה יש להיות בענווה.

מהענווה אפשר לקבל התורה.

משה קיבל את התורה מכוח השפלות של הר סיני.

 

נביא שקר

המו"ש עושה הקבלה בין הנביא שקר לבין אנשים בדורו שמתיימרים להיות "צדיקים" ולמשוך אחריהם קהלי חסידים. הם עושים, כביכול כמה ניסים ובזכות הניסים האלה בונים חצרות של חסידים.

המו"ש מזהיר מפני הזייוף הזה. הוא קורא לחסידים לבדוק את מי הם מעריצים! חשוב שיהצדיק יהיה "מוכר", בהתנהגות ראויה לאורך זמן, ולא להיסחף אחר השמועות והניסים.

מכאן, ניתן להבין שהוא מפרש את הוראות התורה שלא להאמין בנביא שקר, אפילו אם הנביא ההוא אומר לאנשיו שהוא נביא ה' ,ולא אומר להם "אני בא כדי להסית אותכם מדרך התורה" אלא להיפך, נביא השקר יגיד תמיד שהוא ממשיך את מסורת ישראל . לכן, הקושי בהבחנת נביא השקר גדול ומאוד ומוטל על כתפי כל יהודי!!

את מי להאמין, את מי לשמוע? מה היא עבודת ה' ומה היא עבודה זרה? זה לא פשוט כשכולם מדברים בשם התורה והאלוהים! זה מבחן אמיתי שאנו, בדורנו , מעצים כי יש הרבה רבנים מכל המגזרים שנותנים הוראות הפוכות בשם אותה התורה! האחריות היא אך ורק על היהודי עצמו ואין לו לגלגל את האחריות על רב זה או אחר!!.

 

אין מזל לישראל

המזל של ישראל הוא האין!

 

ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת..

הרי אנו יודעים ששבעת ימים יש לאכול מצות! המו"ש דורש הפסוק הזה כך:

ששת ימים= ששת אלפים שנות העולם הזה.

תאכל מצות= יש לצמצם את עצמנו ולהילחם נגד היצר הרע. "מצות" מלשון מלחמה. כמו "ריב ומצה" (ישעיהו נח-ד)

ביום השביעי= באלף השביעי, יבוטל היצר הרע ולא נצטרך לשום מלחמה אפילו לא נגד היצר הרע.

או פירוש אחר:

תאכל מצות= תצטרך להאמין בה'. המצה היא לחם האמונה.

אבל ביום השביעי, הכל יהיה כל כך ברור לכולם כך שלא נצטרך להאמין, תהיה עצרת לה'ץ

 

שדי

השם שדי מורה על צמצום האדם כלפי ה'. בניגוד לשם ה' שהוא התפשטות ההתגלות.

לכן, במזוזה, השם שמופיע בחוץ הוא שדי: כדי להתחיל ביראה. אבל בפנימיות, אחרי שנכנסים ליראה, מגיעים להתגלות האהבה והתפשטות בעבודת ה'. שם ה' מופיע בתוך המזוזה.