בע"ה ז ניסן התשע"ד

מישל בן שושן

 

פסח נה

 

המרור

הוא המרירות, המוות (מרור=מות), היצר הרע.

יש לעבוד את ה'  בשני היצרים. אם כן, גם עם היצר הרע! אין להרוג את היצר! יש להשתמש בו!

לכן, יש מצווה לאכול מרור!

אבל אין מצווה לאכול מרור סתם לבד. חייבים לאכול אותו כרוך עם קרבן פסח. כלומר, הוא צריך להיות טפל לעשייה הטובה. הוא ההתלהבות, היצירה, היוזמה, האהבה.

אבל לבד, אין מצווה מדאורייתא לאכול מרור. ולכן היום (שאין קרבן פסח)אכילת מרור  היא רק מדרבנן. וגם אותו אנו כורכים עם החרוסת ועם המצה. לדעת הילל, יש לאכול אותו, רק כרוך.

 

החיוב לאכול מצה

יש כמה פסוקים סותרים בתורה

1. "שבעת ימים תאכל מצות…"
2. "ששת ימים מצות תאכלו אך ביום השביעי עצרת.."
3. "ביום הראשון תאכלו מצות.."

מהפסוק השני, לומדים שהיום השביעי, אין בו חיוב לאכול מצות. אם כן , אכילת מצה ביום השביעי היא רשות בלבד. אבל הגמרא מביאה כלל : "דבר שיוצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא". מכאן, שאם ביטול חיוב אכילת מצה ביום השביעי באה, היא באה ללמד על כל שאר הימים!!

אם כן, במשך כל שבעת הימים, אין חיוב לאכול מצה!

אבל יש לנו הפסוק השלישי שמחייב לאכול ביום הראשון.

מכאן שההלכה מסכמת: רק בלילה הראשון יש חיוב לאכול מצה. בשאר הימים אכילת מצה היא רשות.

 

טעם ההלכה:

המצה מסמלת את הביטול של כל יוזמה אנושית. ה' הוציא אותנו ממצרים מיוזמתו. אנו , יצאנו כתינוק שיוצא מרחם אימו. לא היתה לנו כמעט שום התעוררות מצידנו.

בקריעת ים סוף, אנו היינו כבר יותר ערים למה שקורה. ראינו דברים. האמנו. העם מגיב. הוא צועק, הוא מתפלל, הוא כבר יותר מבוגר! השביעי של פסח מסמל את סוף ההיסטוריה. (כתוב בו "אז ישיר משה"- לעתיד לבוא!)

אם כן, אין יותר חיוב לאכול מצה.

אבל ההשגה של יום שביעי של פסח, מאירה "באור חוזר" על ששת הימים הראשונים.

אכן, לפעמים, מאורע מסויים או הבנה מסויימת מסבירים לנו את מה שקרה לנו לפני כן.

הרבה חסידים מסבירים למשל שכולנו סובלים בחוסר הבנה של המציאות ובמיוחד של הייסורים הארוכים שאנו עוברים בגלות. אבל יבוא יום, ואז "הכל יתברר לנו". באור חוזר.

אם כן, ההבנה שלנו בשביעי של פסח, מאפשרת לנו להבין שבעצם כל הששה ימים הראשונים שהיינו כביכול "תינוקות שנולדים" בלי דעת, השתתפנו במאורע חשוב מאוד !

אם כן, גם עבור ששת הימים הראשונים, אין חיוב לאכול מצה!

אבל נשאר לנו הפסוק שמחייב אותנו לאכול מצה ביום הראשון. כאילו אין אנו מבינים "הכל". יישאר תמיד נקודה בלתי מובנת. ומהנקודה הזאת, שבה אנו מכירים שאין אנו שולטים על הכל, בנקודה הזאת של הענווה וביטול הגאווה של החכמה האנושית, מתוך הנקודה הזאת נפתחים אפיקים חדשים! כי מי שחושב שהוא הבין הכל, איננו יכול לחשוב אחרת. הוא אטום לכל חידוש ולכל תפיסה חדשה.הוא נשאר תפוס בידע ובהבנה הישנה שלו!

 

טעם המצה:

אכילת מצה היא החזרה אל ה"לא ידיעה", ביטול השליטה על העולם על ידי השכל והחכמה שלנו. המצה מזמינה אותנו לענווה ולפתיחות לשמוע דברים חדשים! אנו כביכול מספיקים לאכול הלחם התפוח שתיפחנו במשך השנה עם כל ההשגות שלנו. חוזרים אל נקודת האפס כדי אפשר מילוי מחדש ולכיוונים חדשים. אין החידוש יכול להתחיל אלא אחרי ביטול מה שאני כבר יודע (החמץ). כל ידיעה, ובמיוחד אם היא מלווה בתפיסת עולם, סותמת הקבלה לדעה נוספת. כי אני מפחד לשמוע משהוא שעלול לסתור את הדברים שאני תופס בכוח,וש"מחזיק" אותי! מה יקרה אם אני אקבל דעה אחרת? זה מפחיד מאוד! כל העולם שלי בנוי על דעה זו. לכן, קשה לי לעזוב לרגע אותה! זה הקושי האמיתי בביטול החמץ!!

האכילה של המצה והפסקת אכילת חמץ מחייב אותי להרפות מהתפיסות הישנות שלי (אפילו אם אני אקבל אותן בחזרה ) כדי להיפתח. אני בין חורין רק אם אני לא מפחד לעזוב את התפיסות הישנות!

 

שאלות הבנים

אם כן, בפסח, הרבה יותר מהמורה או המחנך , אני צריך להיות הילד השואל. האדם המוכן לשמוע שאלות המוכן לעשות "טבולה רזה" ולחשוב מחדש על הכל. בעצם, אני צריך לחזור לילדות . לילדות הסקרנית והפתוחה. אני צריך לתת לילד שבתוכי לשאול.

 

הפסח

למה דווקא שה.למה לא בקר?

כי המצרים לא אכלו בשר מן הצאן. כמו שכתוב בספר בראשית: "כי תועבת מצרים כל רועה צאן". אבלבשר כן אכלו, כמו שיהיה כתוב :"בישבנו על סיר הבשר באוכלנו לחם לשובע". מצרים אכלו בשר אבל לא צאן.

אכילת צאן על ידי ישראל היא הכרזה שהם כבר לא אוכלים על שולחן המצרים! כמו שבן גדל ואינו סומך על שולחן אביו. ישראל מראים שהם עצמאים ואוכלים משולחן גבוה!

הטלה הוא השולט באותו חודש, על האסטרולוגיה. שחיטת השה באותה לילה היא הכרזת מלחמה נגד האיסטגנינות ועל הדת המצרית שהחשיבה את הטלה כאליל.

 

מצה מרור ומצה

למה לא אוכלים מרור (סמל השעבוד) לפני המצה (סמל השחרור)?

כי רק אחרי השחרור התגלה לנו שהינו משועבדים!ואז גם הבנו שהשעבוד היה לטובתנו .

 

הזמנת אורחים

היא סמל הפתיחות שאנו חייבים להיות בה באותו ערב!

הרב בני לאו הסביר שמצד אחד אין להכניס בבית כל אדם(הסיפור של פלמו בגמרא) אבל מצד שני, יש להיות פתוח לזר. צריך למצוא האיזון הנכון בין שני החיובים.

אברהם לא הכניס את האורחים בתוך ביתו! כדי לשמור על הבית! הוא נתן להם אוכל אבל לא סיכן את ביתו.

לוט, לעומתו, הכניס את המלאכים בביתו ואפילו הציע את בנותיו בתמורה! זו הגזמה שאיננה במקומה! ולכן בני בניו, עמון ומואב יואשמו באי הכנסת אורחים כשבני ישראל ירצו להיכנס דרכם לארץ ( "על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים")

 

שתיית כוסות יין

כמו בפורים, היין מוציא אותנו מדעתנו! כדי שנרפה מתפיסות העולם שלנו ונהיה קשובים, אנו חייבים לאבד , מעט, את הדעת שלנו!

כל כוס יין יפתח לנו אופק חדש בהבנה

יש ארבע אופקים חדשים שעלינו לפתוח באותו ערב . כל פתיחת אופק היא "גאולה" בפני עמה. יש 4 לשונות של גאולה ולכן יש ארבע כוסות יין.