בע"ה ט אייר התש"פ

מישל בן שושן

 

אמור פי5

 

סיכום:

הנחנו בשבוע שעבר (אחרי מות קדושים) שספר ויקרא חצוי לשניים. חציו הראשון מדבר על הקדושה "בפנים", בתוך המקדש(עבודת הכהנים, הקרבנות..). החצי השני, מדבר על הקדושה "בחוץ". בעולם החול (הקדושה שנמצא ביחסים בין בני האדם וקדושת הזמנים מחוץ למקדש).

ננסה לראות איך הרעיון הזה יכל להסביר שפרשת אמור אכן נמצאת בחלק השני ושכל המרכיבים שלה, קשורים כולם לקדושה בעולם החיצוני למקדש.

 

נושאי הפרשה:

פרק כא: הגבלות לכהנים

פרק כב: הגבלות על "מי" מקריב ו"מה" מקריבים במקדש

פרק בג: המועדים.

פרק כד: המנורה, המנחות ופרשת המקלל.

 

1. הגבלות לכהנים.

 

• איסורי טומאה.

ויקרא פרק כא (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו:(ב) כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו:(ג) וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא:(ד) לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ:

 

אסור לכהנים להיטמא. העבודה שלהם בקודש מחייבת טהרה. יש להם מגבלות קשות, למשל, בנוגע למיתת קרובים. למרות חורבן המקדש וחוסר בפרה אדומה (שגורמת לכל העם להיות טמאי מת), אסור טומאת הכוהנים ממשיכה עד היום בנוגע לקרבה אל המיתה. למה? נראה לי שהסיבה עמוקה ומסבירה את הימצאות הפרקים  כא וכב כאן, בחלק השני של ספר ויקרא: המצוות האלה נאמרות לעם! נשים לב שהפסוקים מדברים על הכהנים בגוף שלישי.

"וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱ-לֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם"

"קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵא-לֹהֵיהֶם"

את המילים "אמר אל הכהנים", ניתן לפרש "אמור-אל בני ישראל- על הכהנים" (כמו ו"ַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא" (רש"י: "אל שרה אשתו – על שרה אשתו). על כל העם, הנמצא מחוץ למקדש, לדאוג שהכהנים יישארו טהורים! זו דרישה אל העם כי העם זקוק לזה שיהיו בתוכו כהנים שיסמלו את המצב האידאלי של הקדושה. זו דרישה הכרחית לקדושת העם! אם כהן ייטמא או יתחלל, יש תוצאה שלילית על היכולת של העם להיות קדוש, מחוץ למקדש!

• איסורי הגוף:

 

(ה) לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת:(ו) קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי יְקֹוָק לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ: (איסורי הגוף)

איסורים כאלה נכונים גם לשאר העם ולא רק לכהנים! בפרשת קדושים ובפרשת ראה בספר דברים ,כתוב לגבי כל העם:

ויקרא פרק יט (כז) לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ:(כח) וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי יְקֹוָק:

דברים פרק יד (א) בָּנִים אַתֶּם לַיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת:(ב) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְקֹוָק לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: ס

 

הכהנים הם חלק מהעם ועליהם חלות גם איסורים כאלה. למה לחזור כאן עליהם? נראה שכאן, התורה מסבירה לעם שהאיסור לפגוע בשלמות הגוף, היא דרישה שנוגעת לקדושה שלהם. אל תחשבו שקדושת הכהנים, האיסור על בעל מום לשרת במקדש, קשור למראה החיצוני ולגופם של הכהנים בלבד. הגוף של כל אדם קדוש!! לא פחות מקדושת הכהנים!

• איסורי חיתון:

 

(ז) אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו:(ח) וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְקֹוָק מְקַדִּשְׁכֶם:

 

הכהנים חייבים להציג את האדם השלם. האידאלי. לפחות כשהוא משרת במקדש, במקום הקדוש באופן קיצוני. ואכן, הזיווג האידאלי, הרומנטי, הקבלי, הוא זיווג ראשון כששני בני הזוג בתולים. (אין לזה קשר עם הצלחת הזוגיות. חתונה בין אנשים גרושים או אלמנים יכולה להיות הרבה יותר מאושרת ומוצלחת מזוגיות בין בתולים). מדובר על סמליות, על עולם דמיוני רומנטי אידיאלי. אבל יש לשים לב גם כאן, שהמטרה היא "אֲנִי יְקֹוָק מְקַדִּשְׁכֶם" קדושת העם כולו. לא כתוב "אישה זונה..לא תקחו" אלא "לא ייקחו!".

מהמילה "וקדשתו" לומדים החכמים על כל הכיבודים שכל העם חייב לכבד בהם את הכהנים. עליה ראשונה לתורה… עוד סימן שהפסוקים נאמרים לעם עצמו. קדושת הכהנים היא תנאי לקדושתם!

 

2. מה מקריבים ומי מקריב

 

כא:(כ) כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם:(… בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ

כב:כ) כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ

כה) וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם: פ

 

כאמור לעיל, הדרישה לשלמות הגוף היא חלק של הקדושה של המקדש. שלמות גוף הכהן המשרת, שלמות קרבן המוקרב. ה"תדמית", האסתטיקה חשובה במקדש! דרישות אלה לא קיימות בעולם הרגיל. בית כנסת לא חייב להיות יפה במיוחד. לבעלי מומים יש את כל הזכויות האזרחיות והמצוות. גם הכהנים בעלי מומים מתנהגים ככוהנים רגילים מחוץ למקדש. הם אוכלים את התרומה. רק העבודה במקדש מוגבלת לאנשים בעלי מראה שלם. אין שום סגרגציה נגד בעלי מומים, אלא יצירת עולם קטן (המקדש) בעל אופי על טבעי, כאילו מושלם, אידאלי, רומנטי…חלומי! זה לא אומר שבחוץ, יש עולם "לא מושלם". אין לראות כאן ראייה שלילית או משפילה לגבי בעלי מומים או אנשים שמתחתנים עם גרושים… למרות שזה נראה כך! זה לא! השתמשתי במילה "רומנטי" או "חלומי". והקדושה של המקדש היא אכן בריכוז לא אנושי! אבל כמו כל ריכוז, אי אפשר לאכול אותו, אבל אפשר , בדילול מתאים כן. והדילול זו הקדושה בעולם הרגיל. וזו הקדושה הגבוה יותר למרות שהיא מדוללת.

 

המגבלות האלה נוגעות לכל הדברים שנכנסים במקדש. אבל המטרה היא העם בחוץ. כאילו יוצרים "תדמית". המטרה היא שמי שרואה יושפע מהראייה שלו. אבל המטרה היא לא הכהנים עצמם, השחקנים! הסרט בנוי עבור הצופה למרות שהוא מחייב את השחקנים להתלבש, ולהביע דברים שונים מטבעם. הכהנים וכל מה שקורה במקדש הוא באמת כמו סרט תדמיתי. ולכן כל האיסורים האלה, אמנם מופנים לגבי הכהנים והקרבנות אבל הצורך המחייב זאת הוא קדושת העם בחוץ. הוא זקוק לתרכיז שקיים במקדש.

 

3. המועדים

 

כג:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי:…..

 

המועדים, נחגגים במקדש באופן מיוחד . יש קרבנות מיוחדים. הם יהיו מפורטים בפרשת פנחס בספר במדבר. כאן, מדובר על הפן החיצוני למקדש. איך העם, בחוץ, מקדש בעצמו את מועדים. הם קוראים להם "קודש". ההתנהגות של העם (הפסקת עשיית מלאכה, קידוש..) היא זו שיוצרת קדושת הזמנים.

מיקום הפרק הזה הוא הכי טבעי כאן :בחלק השני של ספר ויקרא, החלק שמתאר את הקדושה שמחוץ למקדש, הפיכת החול לקודש, גם בממד הזמן.

 

4. המנורה והמנחות:

 

פסוקים מועטים מזכירים את מצוות הדלקת המנורה ועשיית המנחות. זו לא המיקום הטבעי של מצוות אלה והתורה כבר תיארה אותן הרבה פעמים במקומות שונים. העיקר כאן, נראה לי, הוא החלק של העם בעבודות האלה: הבאת שמן הזית על ידי העם. אמנם הדלקת המנורה היא עבודה פנימית, מוגבלת לכהן. אף אחד אינו רואה אותה מבחוץ. ובכל זאת, אי אפשר להדליק אותה בלי שהעם, בחוץ, יתרום את שמן הזית. וכן בשאר העבודות כמו הקרבנות והמנחות.

כאילו הקדושה של המקדש תלויה בקדושה של העם בחוץ! אם קבענו שקדושת העם בחוץ שואבת את ההשראה שלה מקדושת המקדש, לומדים כאן שהמהלך הוא דו כיווני. הקדושה של החיים בחוץ תקבע את קדושת המקדש. ואם הנביאים איימו על חורבן הבית במידה ובחוץ, לא תהיה קדושה ביחסי אנוש בעולם החול, זה בדיוק בזכות הסינרגייה הזו!

 

5. פרשת המקלל:

 

ויקרא פרק כד (י) וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי:(יא) וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן:(יב) וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְקֹוָק: פ

מה בדיוק קרה בסיפור המוזר הזה? הפסוקים הסתירו יותר ממה שהם גילו! אבל יש שני דברים שאני רוצה ללמוד מהם:

• היתה מריבה בין שני אנשים והיתה קללה של שם.
• האשם "יצא"(לא מדובר ממה) ונקב את השם (לא מדובר על איזה שם.

כאילו יש קשר בין היחסים האלימים בין בני האדם לקללת "השם". הנה הקשר שחפשנו: הקדושה (ההפך מהחילול) מתרחשת גם כתוצאה מהיחסים בין בני האדם! קידוש השם וחילול השם, הם שני מושגים חשובים מאוד. נראה לי להגדיר אותם כך:

קידוש השם= כל מעשה שנעשה כדי להרים את התדמית של עם ישראל , של מידות עם ישראל, התדמית של אלוהי ישראל , כלומר התפקיד העליון של ישראל בעולם. מעשה זה יכול להגיע עד למסירת הנפש עבור הצלת יהודי אחד או העם כולו.

חילול השם= כל מעשה שמשפיל את תדמית היהודים בעיני הגויים או בעיני היהודים עצמם. כל מעשה שמי שרואה אותו יגרום להתרחקות מהדת, לסלידה מהעם, הוא חילול השם.

"השם"= המטרה העליונה, הרוח, המשמעות הכללית של הווית העם ישראלי. במובן של "לשם מה".

 

כשאדם מחלל את השם, הוא מוציא את עצמו מהכלל, מה "שם" של העם כולו. לכן, נראה לי, הסיפור מתחיל בתיאור יציאה. "ויצא בן .." וכן העונש יהיה להוציא אותו שוב 0הוצא את המקלל) כדי להראות את טיב המעשה שלו.

 

נמשיך בקריאה:

 

(יג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(יד) הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה …וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה:(…. אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ:(טז) וְנֹקֵב שֵׁם יְקֹוָק מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ … יוּמָת:

(יז) וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת:

(יח) וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ:

(יט) וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ:(כ) שֶׁבֶר

  .                                                     עַיִן תַּחַת עַיִן .. כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם ..

(כא) וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה

וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת:(כב) מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם ….

כג) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן ..

 

כתבנו את הפסוקים בצורה כיאסטית, כשהקדקוד הוא "עין תחת עין". ".כאשר יתן מום באדם.."

למה מצוות אלה  מופיעות כאן ולא במקומם הטבעי, בפרשת משפטים למשל? שם, רשימת מצוות אלה מופיעות כבר!:

שמות פרק כא (א) וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם:….(יב) מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת:…(יח) וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב:(יט) אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא: ס…

 

אלא שיש כאן מילה חדשה שהיא גם מילה מנחה גם בהתחלת הפרשה : "מום".

בפרשת משפטים, הנזק הנעשה לאדם, לבהמה, נמדד על ידי שמאות טכנית.

כאן, הנזק לגוף האדם הוא לא נזק הנעשה במכונית שלו. זו פגיעה חמורה בקדושת הצלם אלוהים שנמצא בנפש האדם ובגופו!.

גוף האדם איננו רשותו ולכן אסור לו לפגוע בשלמות הגוף של עצמו

גוף האדם איננו כלי כמו כל כלי. הפגיעה בו מצד אדם אחר היא פגיעה שאי אפשר לתקן אותה! עין תחת עין! ממש!! הדרישה היא אמיתית! תחליף לו עין תחת עין! אי אפשר ? אז תדע שכל מה שתיתן לו כפיצוי הוא רק פיצוי ואף פעם לא תוכל לפצות אותו ממש! למה? לא כי האבר שלו חשוב מבחינת כושר העבודה הירודה או הכאבים שלו בלבד. אלה פגעת בדבר קדוש! הגף הוא חלק מצלם האלוהים עצמו!

הקדושה שבעולם החול מגיעה עד לקדושת הגוף.

פוגע בגוף חברו, הוא מחלל את השם!!

מכאן מבינים אולי יותר את הקשר של רשימת המצוות האלה לסיפור המקלל. מריבה, פגיעה בגוף, חילול השם.

 

סיפור המקלל מסיים בעצם את ספר ויקרא.

אכן, שתי הפרשיות האחרונות "בהר ובחוקותי" נאמרו בהר סיני ומקומן הכרונולוגי איננו כאן ועל כך יש לתת לאת הדעת. אבל ספר ויקרא המתאר את קדושת המקדש ואת קדושת  העם בעולם החול מסתיים כאן עם המקלל. וזה לא סיפור "נספח" לסוף כי לא ידענו איפה לשים אותו. אלה גולת הכותרת של כל הספר: המקום שנראה לנו הכי "חול" אצל האדם, הגוף שלו, בניגוד לנשמה "העליונה" והקדושה, הוא מחוץ לערכים של הקדושה. והנה כאן, קדושת האדם כוללת את קדושת גופו וקשורה לקדושת "השם".

 

לסיכום:

ראינו שכל נושאי הפרשה עוסקים בקדושה החיצונית, הנוגעת לכל אחד מהעם כולו. ואם קדושת הכהנים מפותחת כאן, זה כדי לציין שקדושה זו היא התנאי לקדושת העם כולו. לכן , אחריות קדושת הכהנים מוטלת על העם.

החלק הראשון של ספר ויקרא (והחלק השני של ספר שמות) יצר קדושה מרוכזת במקדש

החלק השני תיאר הצורך להיות קדוש גם מחוץ למקדש.

היחס בין שתי הקדושות, הסינרגיה ביניהן ממשיכה להעסיק גם הפרשה שלנו. המטרה נשארת הקדושה החיצונית, בחיי האדם בעולם החול. אבל קדושה זו איננה יכולה לחול ללא הקדושה הפנימית. לכן באחריות כל אדם להיכר, לכבד והשתתף בקדושה זו.

קדושת האדם כוללת את קדושת גופו שהוא חלק מצלם האלוהים.

כל מעשה האדם, עשויה להשפיע על הרמת קרנה של התדמית של היהדות והיא "קידוש השם" וההיפך גם הוא נכון. חילול השם היא אחת מהערבות החמורות ביותר שקשה מאוד לתקן. פגיעה בגוף העצמי או הגוף של האחר היא חלק מחילול השם.

 

 

שפת אמת:

"אמור אל הכהנים ואמרת אליהם, לנפש לא יטמא.." שתי אמירות הקשורות לאיסור טומאה. כאילו הטהרה היא המצב של האדם בראשיתו. בעשרה מאמרות נברא העולם. האמירה אפשרה היצירה הטהורה. יש לחזור לאמירה כדי לאפשר יציאה מהטומאה.

 

בע"ה י אייר התשע"ט

מישל בן שושן

 

בהר פי 4

 

1. מיקום הפרשה

קיימים שלושה קבצי הלכות גדולים  בתורה:

• אלה שנאמרו בסיני (רובם בפרשת משפטים)
• אלה שנאמרו באוהל מועד (רובם בספר ויקרא)
• אלה שנאמרו בערבות מואב (בספר דברים)

קיימים שתי בריתות בתורה

• ברית הר סיני
• ברית ערבות מואב

כל ברית , בדרך כלל, מכילה טקס, קרבנות, אסיפת העם וקבלת הברית, רשימה של מצוות ורשימה של ברכות (במקרה ונשמור על המצוות) ורשימה של קללות (במקרה ההפוך)

 

כשמתבוננים בברית ערבות מואב שאמורה להיחתם בהר גריזים והר עיבל, מוצאים את כל החלקים של ברית:

• טקס (חצי עם על הר זה וחציו השני על ההר השני)
• רשימת מצוות שנאמרו על ידי משה בערבות מואב
• ורשימה של ברכות וקללות (פרשת כי תבוא)

 

אבל כשמתבוננים בברית סיני,

• יש טקס מרשים (מעמד הר סיני וקרבנות)
• יש הסכמת העם בברית

אבל  חסר החלק של הברכות והקללות.

 

בעצם החלק הזה , של הברכות והקללות כתוב בפרשת בחוקותי. הוא היה אמור להימצא אחרי פרשת משפטים. והנה, אנו מוצאים אותו כאן, בסוף ספר ויקרא!

איך אנו  יודעים שהוא שייך לברית סיני? כי פשוט כתוב בהתחלת פרשת בהר :

ויקרא פרק כה (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר…

ואף בסוף פרשת בחוקותי, כתוב שוב:

ויקרא פרק כז (לד) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי:

שני הפסוקים האלה עוטפים את שתי הפרשיות "בהר –בחוקותי" ומציינים את "הר סיני"

 

למה נעקרו שתי הפרשיות האלה "בהר ובחוקותי " ממקומם הכרונולוגי, אחרי פרשת משפטים?

ייתכן שהתורה רצתה לצרף לתוך ברית סיני את כל קובץ המצוות שנאמרו באוהל מועד!

 

אכן, היו לנו , מצד אחד, שתי בריתות ומצד שני שלשה קבצי מצוות! קובץ מצוות אחד (זה של אוהל מועד) נשאר מחוץ לבריתות! כדי להכליל את הקובץ הזה בתוך ברית סיני, נעקרו, כנראה, שתי הפרשיות האלה ממקומן ונכתבו בסוף ספר ויקרא, ספר הקובץ השני, כדי לתת לו תוקף של ברית, ברית סיני!

וזו התשובה הכי פשוטה לשאלה "מה קשר שמיטה אצל הר סיני?" :לא רק השמיטה , ולא רק היובל אלא בעיקר  הברכות והקללות, כולם נאמרו בסיני, כדי לחתום את הברית והם רק נכתבו כאן כדי לחבר כל ספר ויקרא לברית סיני!

נשארה שאלה נוספת: "למה לא נעקרה רק פרשת בחוקותי (הברכות והקללות) ? למה איתה, נעקרה גם פרשת בהר?"

על זה אציע לענות שמצוות השמיטה ומצוות היובל בעיקר קשורות להר סיני במהותן. השנה שחוו ישראל בהר סיני ומעמד הר סיני, דומה מאוד למה שמתבקשים ישראל לחגוג בכל שבע שנים וביובל: כאילו הם משחזרים את מעמד סיני. לא לחינם כתוב במתן תורה "במשוך היבול המה יעלו בהר" והשם הזה "יובל" שהוא קול השופר שליווה מעמד הר סיני, מאפיין אותו והוא שמה של שנת החמישים. שנה שבה, כולם חוזרים להיות שווים, כעם אחד בלב אחד, בנקודת האפס של התחלת ההיסטוריה של העם.

כדי לחבר את כל ספר ויקרא ומצוות שנתנו באהל מעוד לברית סיני, אין כמו פרשת בהר שכולה קשורה בעיקרה לסיני!

2 . ההבדל בין השמיטה ליובל

 

מבחינת ההלכה, שתי השנים נראות זהות בכל מה שקשור ליחס אל עבודת האדמה. ביובל יש תוספת של שחרור העבדים והחזרת כל הקרקעות לבעליהם המקוריים.

אבל בהארת הרב מאיר שפיגלמן, יש הבדל עקרוני בניהם:

• השמיטה היא שביתת הארץ, הארץ היא במרכזה
• ביובל, העיקר הוא שחרור האדם.

נכון שבאופן פרקטי, האדם איננו עובד את האדמה בשני המקרים, אבל בשמיטה זה בגלל שהארץ זקוקה לשבת וביובל, האדם זקוק לשחרור מהעבודה!

את זה ניתן לראות בפסוקים עצמם. כמו למשל:

לגבי השמיטה:

• וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק
• וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ
• שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:
• (ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ
• אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ

לגבי היובל:

• וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה
• דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ
• יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם
• ……

בשמיטה הארץ היא המרכז וביובל האדם. כאילו האדם והארץ  שווים! כאילו לארץ יש "אישיות", יש לה צרכים. היא יכולה להקיא את יושביה במידה והם לא יתנהגו במוסריות. האנשת הארץ היא דבר נפוץ בכל התורה. גם את הדם של הבל שקיין שפך, נבלע באדמה והיא זו שדורשת תיקון!

מאחורי "הארץ", ייתכן שהתורה מסמלת את הדרישה המוסרית של בורא עולם ביחס לבריאה.

מה שנדרש לאדם, בין השאר, זה להכיר במשולש שווה הצלעות בין הבורא, הטבע והאדם.

לאדם ניתנה הרשות (ואף החובה) לעבוד ולשלוט על הטבע. אבל, זה חייב להיעשות בכבוד כלפי הטבע. אין רק מצוות "לעבדה" , יש גם מצווה "לשמרה"!

בראשית פרק ב (טו) וַיִּקַּח יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:

שמירת היובל והשמיטה, אמורה להזכיר לאדם

• את המחויבות שיש לו כלפי הטבע. הכבוד והאחריות שיש לו כלפי הבריאה. (מטרת השמיטה)
• אבל האדם הוא גם כן חלק מהבריאה, לכן הכבוד אל האדם באשר הוא, מחייב גם כן את איפוס המעמדים החברתיים שנרכשו על ידי כוחנות או ניצול כלכלי של אדם אחד על השני.(מטרת היובל).

נראה לי, שהיום, אפילו אם אין לנו את האפשרות עדיין לקיים במלואן את המצוות האלה, יש לנו לפחות לקיים את "רוח הדברים" שמאחוריהן: שמירת הארץ, שמירת האקולוגיה של העולם, ושמירת כבוד האחד וחירותו!

 

3. אחת ושש או שש ואחד (הרב מאיר שפיגלמן)

נתאר שתי מערכות זמן שונות הקיימות בתורה:

• שש ואחת:

זו המערכת השייכת לבורא עולם, לטבע, לארץ. כשהתורה מספרת לנו שהבורא ברא את העולם ב"שישה ימים" ונח ביום השביעי, זה כדי להסביר לנו שזו מערכת זמן (שישה ימים של "חול" ויום שביעי קודש) השייכת לו ולבריאה שלו. מה שמעניין הבורא זו המטרה של כל הבריאה, הסוף, לאן זה מוביל.

• אחד ושש:

לעומת מערכת זו, ישנה מערכת שונה והיא מערכת האדם. האדם נברא בסוף יום השישי. הוא פגש קודם כל את יום השבת הקדוש. ואחר כך הוא חי את התוצאות של קדושת יום זה על ימי החול, שישה ימים אחר כך. האדם חווה את הדברים מיום ליום, מההתחלה אל עבר הלא נודע. הוא מתבסס על היום הראשון .

 

את שתי המערכות אנו פוגשים בכמה נושאים. למשל, בחגים:

חג הסוכות: היום הראשון הוא יום טוב ושאר ששת הימים הם חול המועד. לכן סוכות היא שייכת לעולם "אחד ושש" , המערכת של האדם. "ושמחת בחגך"!

ראשון של פסח: ישנן פסוקים שמציינים רק את היום הראשון של פסח כיום טוב. זה שייך לאדם. האדם יצא ממצרים וזה מה שקובע עבורו. כל השאר, הוא תוצאה של היום הראשון. זו מערכת אחד ושש.

שביעי של פסח: אבל ישנם פסוקים שמציינים רק את היום השביעי כיום טוב. כי זה החג לה'!

שמות פרק יג (ו) שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַיקֹוָק:

זו מערכת של ששה ימים ויום אחד קודש, מערכת של ה'. כי זה מציין את הכוונה, התכלית של ההיסטוריה. מה שמעניין ה' זה לאן ההיסטוריה מובילה, היום השביעי!

חג הפסח: מסמל בתוכו את כל ההיסטוריה עם חיבור בין שתי המערכות. ישנם פסוקים שמציינים גם את היום הראשון כקדוש וגם היום השביעי כקדוש. חג הפסח עונה לשתי המערכות: זו של האדם (אחד ושש) וזו של הבורא (שש ואחד). לכן הו הוא הבסיס של כל החגים (את בש..)

שבועות: אנו סופרים "שבע שבתות" כדי להגיע.. לשבת השמינית! כלומר, אנו סופרים שבע יחידות של שבוע ימים כל אחת כדי להגיע ליחידה השמינית. בעצם, היינו אמורים לחגוג את השבוע השמינית ולא רק היום הראשון של היחידה הזאת! חג השבועות היה אמור להיות חג של שבעה ימים כי הוא השבוע השמיני. (ואכן, בהלכה, ששת הימים שאחרי שבועות הם באמת "תשלומים לחג ולא אומרים תחנון בהם כאילו הם חול המועד!)

אבל התורה צמצמה את השבוע הזה ליום הראשון שלה ובקשה לספור ארבעים ותשעה ימים כדי שנגיע , לא לשבוע השמיני אלא ליום החמישים. זו הסיבה שאנו סופרים גם שבועות וגם ימים. אם כן, חג השבועות הוא היום הראשון של השבוע השמיני. למה? כי זה חג של בני האדם שחיים במערכת "אחד ושש"! שבועות , יום אחד, יום ראשון של השבוע השמיני שמכיל שבעה ימים אבל רק היום הראשון בשבוע הזה הוא קודש!

השמיטה: שש שנים תזרע שדך. .ובשביעית שנת שבתון.. זו מערכת "שש ואחד" מובהקת. ואכן, השמיטה היא שייכת למערכת הטבע, הבורא, מערכת ששמה במרכזה את הארץ, כמו שכבר למדנו בפסקה הקודמת!

היובל: לעומתה, שנת היובל, היא כמו חג השבועות: מתבקשים לספור שבע יחידות של שבע שנים כל אחת. אנו מצפים ליחידה שמינית קדושה. כלומר שבע שנים קדושות (השנה 50עד השנה 56). אבל התורה לא בקשה מאיתנו לספור רק שבע שנים שבע פעמים. אלא גם לספור חמישים שנה! כך שזה מאלץ אותנו לחגוג רק את השנה החמישים, כלומר השנה הראשונה של היחידה השמינית שמכילה שבע שנים! היובל שייך למערכת של "אחת ושש", מערכת האדם. ואכן, זה מתאים למה שהסברנו בהתחלה לגבי מרכזיות האדם ביובל!

 

 

1

 

 

 

 

 

 

1        2      3       4         5     6      7                   1     2        3     4     5      6         7

 

 

מערכת של "שש ואחד"                                             מערכת של "אחד ושש"

 

לסיכום: לימוד שתי המערכות האלה "אחד ושש" ושש ואחד", מלמדות שמטרת התורה היא לחבר בין האדם לבורא העולם! להסביר שישראל והאדם בכלל חיים במערכת שונה במקצת מהמערכת הטבעית גרדה. ובכל זאת, יש לכבד אותה ולחבר בין שתי המערכות! שוב מגיעים למסקנה שהעיקר הוא החיבור בין המערכות, האיחוד מתוך הריבוי.

כשישראל יקיימו את שתי המערכות גם יחד תבוא הגאולה:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיח עמוד ב אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלים,

 

שתי השבתות הן=שבת ראשונה, בתור אחד ושש והשנייה בתור שש ואחד!!

 

מבינים עכשיו למה התורה בקשה מאתנו לספור גם שבועות וגם ימים בעומר

ויקרא פרק כג (טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק:

וגם שנים וגם שבתות שנים ליובל!

(ח) וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה:…(י) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה ..

לא לתת לנו שיעור בחשבון אלא כדי ללמד אותנו ששבועות והיובל הם שייכים למערכת ה"אחד ושש"!!

4. עבד עברי

בפרשה שלנו כתובים כמה פסוקים הקשורים לאדם שנמכר לאדם אחר. ההגדרה של עבד בלי שהמילה "עבד" תופיע בפרוש לגביו. זה מזכיר לנו שפרשת משפטים גם היא עסקה בעבד עברי. ונראה בספר דברים, בפרשת "ראה" ששם גם כן מדובר על עבד עברי:

1. פרשת בהר: ויקרא פרק כה (לט) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד:(מ) כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ:(מא) וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב:(מב) כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד:(מג) לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ:.. (נג) כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ:

 

2. פרשת משפטים: שמות פרק כא(א) וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם:(ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:(ג) אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:(ד) אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ:(ה) וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי:(ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם:

 

3. פרשת ראה: דברים פרק טו (יב) כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ:(יג) וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם:(יד) הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ:(טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם:(טז) וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ:(יז) וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן:(יח) לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה:

עיון בפרשיות מגלה שיש כמה הבדלים בין המקרים.

בספר שמות מדובר בעבד שעובד מקסימום שש שנים, כמו בספר דברים. בעוד שבספר ויקרא, הוא יכול לעבוד עד היובל! זה מחבר בין פרשת משפטים לפרשת "ראה". אבל ב"ראה" הוא נקרא "שכיר" כמו בפרשת "בהר"!

 

מול שלושת המקורות האלה החכמים התלבטו מאוד. האם מדובר במקרה אחד של עבד (הרמוניזציה של שלושת המקרים) או שמה מדובר במקרים שונים, לפחות בין שני מקרים שונים(הפרדה ).

זו התלבטות שמלמדת יפי על התלבטויות דומות אצל החכמים כל פעם שהפסוקים נראים כסותרים בתורה. זה מראה שהתורה שבעל פה מנסה כל הזמן למצוא דרכים לאחד את כל הפסוקים, לקבוע שהתורה היא "אחת". אפילו אם היא מאירה היבטים שונים, בחינות שונות, של אותו המצב, זה כדי שנדע שהמציאות מורכבת ושיש להסתכל תמיד מנקודות מבט שונים כי אין האמת נמצאת רק  מזווית אחת.

להלכה, כמו תמיד, החכמים קובעים דרך אחת, אבל תמיד הם מבקשים שנשים לב לכל הדרכים האחרות שלא נלקחו בחשבון. כי כולם צדדים שונים של אמת אחת. ורק בגלל אילוץ אחדות ההלכה ואחדות העם, ההלכה קבעה דרך אחת לפעול בה.

למעשה, כך ההלכה קבעה:   קיימים שני מקרים של עבדות:

• עבד שמכר אותו בית דין בגלל שהוא גנב ואין לו כסף להחזיר את הגנבה. וזה מתואר בפרשת משפטים ובפרשת ראה
• עבד שמכר את עצמו מתוך מצוקה כלכלית, בלי שעבר על שום עברה, וזה המקרה של פרשת בהר

יש חילוקי הלכות הקשורים לשני המצבים השונים ויש הלכות משותפים שמנסים להמעיט ככל הניתן במעמד הזה של העבדות , מגינים על העבד ומנסים לשקם אותו ככל שניתן ביציאתו.

 

	בהר	משפטים-ראה
המקרה	מוכר עצמו	מכרוהו בית דין על גנבה
זמן העבדות המקסימלית	יכול יותר משש עד היובל	+  מקסימום שש שנים
דין רציעה	אינו נרצע	–          נרצע
מענק שחרור	אין מעניקים לו	+ מעניקים לו
שימוש העבד לצורך פריון	אין רבו מוסר לו שפחה כנענית	–          רבו מוסר לו שפחה כנענית
למי אפשר להימכר?	נמכר לגוי	+  אינו נמכר אלא לישראל
הכינויים בפרשה	שכיר-תשב	עבד    – משנה שכר שכיר

 

בעצם, יש כמה מעמדים שונים בחברה שמתארת התורה:

המעמד המועדף= העצמאי.  מתחתיו, השכיר, ואחריו המוכר עצמו, אחריו הנמכר על ידי בית דין בגנבתו, ולבסוף, העבד הכנעני.

"דברה התורה בלשון בני אדם". התורה עוסקת במצבים שקיימים בעת נתינתה. היא לא מתעלמת מהמציאות שהייתה בזמנים אלה. היא מנסה אמנם לכוון לקראת ביטול העבדות, דבר שב"ה האנושות הגיעה אליו רק לאחרונה!

בע"ה כה אדר ב' התשע"ט

מישל בן שושן

מצורע פי 4

מתוך שיעור של הרב יונתן גרוסמן

 

 

 

 

ננסה ללמוד מה היא משמעות  קרבנות העולה והחטאת? מה תפקידם האמיתי. נעשה זאת, דרך עייון בקרבנות שמביאים המצורע, היולדת, הזב והנזיר. כולם ביום השמיני לטהרתם. ורובם נמצאים בפרשיות שלנו.

 

הערה לגבי המצורע: נזכיר קודם כל את שלושת שלבי טהרת המצורע

1. השיבה אל המחנה על ידי הבאת שתי ציפורים
2. השיבה אל אוהלו (לאשתו) אחרי שבעת ימים במחנה
3. השיבה אל המשכן על ידי הבאת קרבן ביום השמיני

נעסוק בשלב השלישי, הבאת קרבנות ביום השמיני . נשווה אותם לקרבנות אחרים שמביאים ביום השמיני, כמו זה של הזב, של הזבה, של היולדת (אמנם לא ביום השמיני ממש) ושל הנזיר שנטמא.

 

 

1. יולדת ויקרא פרק יב  וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא:(ג) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:(ד) וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ:(ה) וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה:(ו) וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן:(…(ח) וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה:

 

2. מצורע ויקרא פרק יד (י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִים וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן:…
3. (כא) וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן:(כב) וּשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וְהָיָה אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה:..
4. (לב) זֹאת תּוֹרַת אֲשֶׁר בּוֹ נֶגַע צָרָעַת אֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ בְּטָהֳרָתוֹ: פ

 

5. זב ויקרא פרק טו (יג) וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר:(יד) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח לוֹ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וּבָא לִפְנֵי יְקֹוָק אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּנְתָנָם אֶל הַכֹּהֵן:(טו) וְעָשָׂה אֹתָם הַכֹּהֵן אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְקֹוָק מִזּוֹבוֹ: ס
6. זבה ויקרא פרק טו (כח) וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר:(כט) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּקַּח לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וְהֵבִיאָה אוֹתָם אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:(ל) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְקֹוָק מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ:

 

 

7. נזיר במדבר פרק ו (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיקֹוָק:….(ט) וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ:(י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:(יא) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא:

 

 

 

 

 

לסיכום, הנה טבלה:

 

 

	עולה		חטאת
	אם יש לו כסף	אם אין לו כסף	אם יש לו כסף	אם אין לו כסף
יולדת	כבש	בן יונה או תור	בן יונה  או תור
מצורע	כבש	בן יונה או תור	כבשה	בן יונה או תור
זב- זבה	בן יונה או תור		בן יונה או תור
נזיר שנטמא	בן יונה או תור		בן יונה או תור

 

בדרך כלל יש שני קרבנות: אחד לעולה ואחד לחטאת. המינימום הוא ציפור , אבל, במקרים מסוימים (ונראה למה), עדיף להביא כבש, שהוא יותר יקר. כל המקרים האלה, כאמור, יש לפחות טומאה של שבעה ימים.  (לא נדון על קרבן האשם הנוסף במקרים מסויימים)

 

 

תפקיד העולה:

נעיין בהתחלת ספר ויקרא , שם מתואר קרבן העולה כקרבן "נדבה":

 

ויקרא פרק א (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיקֹוָק מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:(ג) אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק:(ד) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו:

 

קרבן נדבה, בא, מרצונו החופשי של האדם. ובכל זאת, כתוב שהקרבן הזה מכפר ! אם יש על מה לכפר , אז זה לא קרבן "נדבה" אלא קרבן "חובה" כמו קרבן חטאת!

לכן, החכמים הציעו שתי אפשרויות:

שהעולה מכפר על "הרהורי הלב" כלומר לא ממש עברות אלה מחשבות

או שהעולה מכפרת על מצוות עשה שלא עשיתי. כי באמת, ההלכה אינה "מענישה" על מצוות עשה שלא קיימתי. פשוט פספסתי ההזדמנות לעשות דבר חיובי! אבל לא "עברתי" על דבר חמור שיש להביא עליו חטאת. זה אולי התפקיד של העולה

אבל הפירוש של הרמב"ן מגלה כיוון חדש:

 

רמב"ן ונרצה לו לכפר עליו – על מה הוא מרצה לו? .. על עשה ועל לאו שנתק לעשה. לשון רש"י. ..

ויתכן לומר, כי בעבור שלא הזכיר בקרבנות הנדבה "לכפר עליו על שגגתו אשר שגג" כאשר בקרבנות החטא, ואמר "ונרצה", היה לרבותינו במשמעות הזה שיכפר על המזידים שאינם רצויים לפניו, כי השוגג אע"פ שחטא רצוי השם הוא. אם כן אי אפשר לו לכפר על המזידים זולתי על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה שלא נזכר בהם עונש, אלא שאינם רצויים למלך בעבור שעברו על מצותו, ובמה יתרצו אל אדוניהם, בדורון הזה:…וראיתי באגדה בויקרא רבא (ז ג) תני רבי שמעון בן יוחאי, אין העולה באה אלא על הרהורי עבירת הלב. אמר רבי לוי .. העולה מכפרת על העולה על רוחכם. וכן באיוב הוא אומר והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם (איוב א ה), .. והטעם, שלפי שהוא חטא שאין מכיר בו אלא ה', לפיכך כולה כליל לה':

 

במילים אחרות ומתוך הבנתו של הרב גרוסמן, אדם מביא עולה כשהוא יכול להרגיש ריחוק מה' אבל הוא לא יודע למה! הוא לא יכול להצביע על עברה מסוימת שהוא עשה אבל, הוא באמת מרגיש שהוא מרוחק מה' וזה מפריע לו. יכול להיות שקיימת סיבה לריחוק הזה אבל רק ה' יודע מה הסיבה! ולכן רק ה' (המזבח) יאכל את הקרבן כולו!

אם כן, כל קרבן עולה בא כדי "לכפר" על הריחוק שהאדם נמצא בו בלי לדעת בדיוק למה.

 

 

 

 

תפקיד החטאת

בדרך כלל, מתרגמים את המילה "חטאת" מהשורש "חטא". אבל יש עוד אפשרות לפירוש המילה הזו, והיא נמצאת למשל בעניין הפרה האדומה:

 

במדבר פרק יט (ט) וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא:

רש"י חטאת הוא – לשון חטוי כפשוטו,

 

אם כן, "קרבן החטאת" הוא קרבן חיטוי!!

נכון שבדרך כלל "חיטוי" בא אחרי "לכלוך" . ונכון שבדרך כלל משווים "חטא" ללכלוך, אבל זה לא תמיד מדויק ונכון בכל מצב. אפשר להרגיש צורך בחיטוי בלי שעברנו על חטא!!

לכן, אין לחפש "מה חטא חטא מי שחייב להביא קרבן חטאת?" אלא , על איזה חיטוי הוא זקוק. בלי שזה יהיה בהכרח קשור לחטא כל שהוא!!

בדומה למה שאמרנו לגבי העולה, אדם יכול להימצא במצב של ריחוק מהקדושה או מה'. ואז יש שני מימדים לריחוק הזה:

הריחוק נמשך זמן רב מדי ועליו לטפל במה שגרמה אריכות הזמן הזה

הריחוק נעשה רחוק מדי, ועליו לטפל בחומרת הריחוק.

 

לכן יש שני סוגי קרבנות:

העולה= מטפלת באריכות  זמן הריחוק

החטאת= מטפלת בחומרת הריחוק

 

 

ועכשיו נברר האם זה נכון במקרים שתיארנו לעיל:

בכל המקרים יש אריכות בזמן הטומאה (יותר משבעה ימים) ובכל המקרים יש חומרה בריחוק.

אבל יש מקרים שבהם הזמן ארוך יותר, ולכן יש להביא קרבן "יותר יקר" כמו כבש. ויש מצבים של טומאה חמורה יותר ויש להביא קרבן יקר יותר כמו כבש.

• נמצא שהיולדת והמצורע ששניהם עברו תקופות טומאה ארוכים משבעה ימים, מביאים כבש לעולה
• ונמצא שהמצורע שטומאתו חמורה מכולם מביא כבש לחטאת!

 

בע"ה יג אדר ב התשע"ט

מישל בן שושן

 

צו פי 4

מתוך שיעור של הרב – פרופסור יונתן גרוסמן

1. האכילה

בפרשת צו, התורה חוזרת על דיני הקרבנות. אותם הקרבנות שהיא דברה עליהם בפרשת ויקרא. ההבדל המהותי הוא שבפרשת ויקרא, מדברים אל "האדם" שבא להביא קרבן. בעוד שבפרשת צו, מדברים אל הכהנים שאמורים לטפל בקרבנות האלה. ובעיקר, מה אוכלים מכל סוג של קרבן.

• יש חלקים מהקרבן שהכוהנים אוכלים
• יש חלקים שעולים על המזבח
• ויש חלקים שנאכלים על ידי הבעלים של הקרבן.

הסיווג של הקרבנות לפי אכילתם מצביעה על החשיבות של האכילה בעבודת הקרבנות.

 

פרשת ויקרא: האדם					פרשת צו : עבודת הכהן: נאכל על ידי
נדבה	עולה			עולה		הכל למזבח
	מנחה			מנחה		חלק המזבח וחלק הכהנים
	שלמים			מנחת הכהנים		"
חובה	חטאת			חטאת		המזבח והכהנים
	אשם			אשם		המזבח והכהנים
				שלמים		המזבח, הכהנים ובעל הקרבן

 

מתוך הטבלה הזו, נראה בברור שה"שלמים" בהופיעו בפרשת ויקרא במקום השלישי, מופיעים בפרשת צו במקום השישי.  בפרשת ויקרא, הקרבנות חולקו , כאמור, לפי כוונת האדם המקריב. מתחילים בקרבנות נדבה ומסיימים בקרבנות חובה. אבל בפרשת צו, מתחילים עם הקרבן שכולו עולה על המשבח ו"נאכל" שם על ידי האש. ומסיימים עם השלמים שבאכילתם משתתף בעל הקרבן.

2. התודה

 

קרבן השלמים נחלקים, בפרשה שלנו, לשנים:

• שלמי תודה
• שלמי נדר או נדבה

קרבן התודה הוא קרבן מאוד מיוחד ונראה למה:

 

קיימת חלוקה בין כל הקרבנות לפי סדר השחיטה והאכילה:

• קדשי קדשים: הם קרבן העולה וקורבן החטאת והאשם
• קדשים קלים: הם בעיקר קרבנות השלמים

אם נסווג אותם לפי שלושה קריטריונים נקבל טבלה מסכמת זו:

 

 

	קדשי קדשים (עלה, חטאת, אשם.)	קדשים קלים (שלמים…)
שחיטה	בצפון המזבח	בעזרה
מקום האכילה	בעזרה	בירושלים
זמן אכילה	יום ולילה	יום לילה ויום

 

 

 

אם נבחן את שני קרבנות השלמים המתוארים בפרשה לפי הקריטריונים האלה, נמצאים כמה הבדלים:

השלמים שהם נדרים או נדבה , שייכים לקדשים קלים בכל שלושת הקריטריונים. אבל קורבן התודה שייך לקדשים קלים על ידי שני הקריטריונים הראשונים ולקדשי קדשים בקריטריון השלישי:

ויקרא פרק ז (טו) וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר:(טז) וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת ..:(יז) וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף:

 

 

	שלמים : נדר	שלמים: תודה
שחיטה	בעזרה	בעזרה
מקום האכילה	בירושלים	בירושלים
זמן האכילה	יום לילה ויום	יום ולילה

 

3. זמן האכילה

הקריטריון השלישי, זמן אכילת הקרבן הוא זה שמקשה לנו בקרבן התודה. בתור קרבן "שלמים", הקרבן תודה אמור להיות קרבן קדשים קלים. אבל הוא לא נאכל לשני ימים ולילה בינהים אלא רק  יום ולילה כמו הקדשי קדשים.

למה יש הבדל בין זמני האכילה?

• א. יום ולילה

הקרבנות החשובים ביותר, "קדשי הקדשים" נאכלים באותו יום שמקריבים אותם וגם בלילה שאחרי. כי בבית המקדש, היום מתחיל בבוקר ומסתיים בלילה. מחוץ למקדש, היום מתחיל בערב ומסתיים בסוף היממה שממחרת, כמו שאנו רגילים בשבת או בחגים.

לכן, כל מה שקשור לקרבנות בבית המקדש, נאכל לפי הזמן של ה', , זמן המקדש: מהבוקר ועד סוף הלילה. המזבח מתחיל "לאכול" הקרבנות מהבוקר ועד לסוף הלילה. הכהנים, הקשורים למזבח (הם אוכלים מה שהמזבח לא אוכל) גם הם אוכלים לפי זמן המזבח: יום ולילה. כל מה שנשאר למחרת, אסור לאכול אותו והוא "נותר" ונשרף.

• ב. לילה ויום

זה היום של בני האדם: מתחילים את היום בערב שלפני

• ג. יום ולילה ויום

קרבן השלמים הוא חיבור ה', הכהנים והאדם המקריב. לכן, זמן אכילתו הוא שילוב בין זמן האכילה של המקדש וזמן האכילה של בני האדם:

 

		יום	לילה	יום
קדשי קדשים	זמן המקדש	יום ההקרבה והלילה אחריו
	זמן האדם		היום מתחיל בערב של היום לפני
קדשים קלים	השלמים: נדר , נדבה	יום ולילה ויום
קרבן תודה		יום ההקרבה והלילה אחריו
קרבן פסח			רק בלילה

 

קרבנות השלמים אמורים "לעשות שלום" בין עולם המקדש והאדם. בין ה', הכהנים והאדם, על ידי זה שכל אחד משלושתם אוכל חלק מהקרבן וגם זמן האכילה של הקרבן כולל את הזמן של המקדש והזמן של האדם.

הערה: קרבן הפסח, נאכל רק בלילה! רק מה שמשותף בין שני הזמנים!!

 

מסקנה:

קורבן תודה הוא קרבן שלמים, ובתור כך הוא קרבן "נדבה", קרבן שמביאים ללא שום חובה. אבל יש בתודה דבר שמייחד אותו: לא אומרים תודה רק מתוך נדבה . מרגישים מחוייבות כלפי מי שאומרים תודה. ולכן, יש בו דינים השייכים לקרבנות שאינם "נדבה" , לא שהם לגמרי "חובה" , אבל בכל זאת, יש מאפיין אחד ששייך לקדשי קדשים.

 

 

בע"ה ו אדר ב' התשע"ט

מישל בן שושן

 

ויקרא פי 4

 

למה מתחילים ספר חדש?

כל מה שנאמר בספר ויקרא קרה בדיוק בהמשך לספר שמות. גם הנושאים נראים כממשיכים את עניין בניית המשכן. יצירת ספר חדש בדיוק במקום הזה (בין הקמת המשכן למצוות הקרבנות) דורש הסבר. ואם כבר, אולי נבין גם את הפרדת ספר במדבר גם הוא המשכו של אותם המאורעות.

 

ההסבר נמצא כנראה בסוף פרשת פקודי:

 

שמות (סוף פקודי )פרק מ

 

A (לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:(לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

 

B(לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:(לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ:(לח) כִּי עֲנַן יְקֹוָק עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:

 

מיד אחרי הקמת  המשכן על ידי משה, שני דברים קורים: A  ו B

A: ענן ה' וכבוד ה' יורדים וממלאים את המשכן. זה מזכיר את הפסוקים על רדת הענן על הר סיני בסוף פרשת משפטים:

שמות (סוף פרשת משפטים) פרק כד (טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר:(טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:(יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְקֹוָק כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(יח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה

גם שם, משה לא היה יכול להיכנס בגלל הימצאות הענן. עד שביום השביעי ה' קרא לו. אם כן, ההמשך הטבעי של הפסוקים הראשונים של סוף פרשת פקודי, זה התחלת ספר ויקרא :"ויקרא אל משה".

 

B : אבל, עלינו לחפש את סיבת הימצאות הפסוקים האחרונים באותו הקטע: תיאור הענן שהוא הסימן למסעות. הפסוקים נראים מנותקים מהקשרם. עדיין לא מדובר על מסע. אם נחפש אחורה, זוכרים את המסע הראשון של עם ישראל: מיד אחרי יציאת מצרים:

שמות (בשלח) פרק יג (כ) וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר:(כא) וַיקֹוָק הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה:(כב) לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם:

גם שם, היה מדובר בענן ובמסע. הענן מנחה את דרך העם.

אם נחפש בתורה דברים דומים, מוצאים כמה קטעים בספר במדבר:

 

1. במדבר (נשא) פרק ז (א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם:(ב) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים:(ג) וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי יְקֹוָק שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר …

 

2. במדבר (בהעלותך) פרק ט ( (טו) וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר:(טז) כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה:(יז) וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:…

 

3. במדבר פרק י (יא) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת:(יב) וַיִּסְעוּ בְנֵי

אכן, ספר במדבר עוסק בנסיעה לקראת כיבוש ארץ כנען, ושם מדובר הרבה על הענן והאש שמנחים את העם.

 

לכן, קל מאוד להציע שהפסוקים של סוף פרשת פקודי AוBמסכמים בעצם שתי בחינות הקיימות בספר שמות ופותחים את שני הספרים הבאים: ספר ויקרא וספר במדבר:

שמות יג: הענן: ההנחיה על ידי ההשגחה וההיסטוריה  (1)	שמות מ': הענן וכבוד ה' המשכן והמסע  (3)	ספר ויקרא : העבודה, הדת, הכהנים  (4)
שמות כד:  כבוד ה': ההנחיה על ידי הדיבור והעבודה במשכן (2)		ספר במדבר: החברה, ההשגחה, הלאומיות, הלויים (5-6-7)

שמות                                                     ויקרא

במדבר

 

 

שני הספרים (ויקרא ובמדבר) הם שני המשכים אפשריים לספר שמות. הם מפתחים כל אחד, שתי בחינות שונות הקיימות ביסוד התורה בקשר להתגלות ה' אל האדם

1. התגלות דרך הדיבור, הנבואה, ועבודת האדם להתקרב אל אלוהיו (הקרבנות)
2. התגלות דרך המאורעות. דרך ההיסטוריה, כשהאדם מגלה שמאחורי המציאות ה' משגיח על העולם.

כשהעם יוצא ממצרים, ה' מנחה אותו. התורה לא מדברת על דיבור אלא על ניסים (מכות, קריעת ים סוף, ועמוד ענן ועמוד אש..) . הפן הזה נרמז בסוף פרשת פקודי B

 

אבל ברור שבניין המשכן, ממשיך את מעמד הר סיני, דרכם, ה' מדבר אל העם, ובעיקר אל משה ומצווה לו חוקים. בנוסף, האפשרות ליצירת קשר הדוק יותר על ידי הקרבת קרבנות ויצירת מקום מיוחד שבו ניתן לה' לשכון בתוך העם, מפתח את האפשרות השנייה, המרומזת על ידי סוף פרשת פקודי A.

 

ספר ויקרא, אם כן,  הוא ספר שמפתח את העבודה "פנימה", בתוך המשכן. עבודת הכהנים, עבודת הקרבנות, ענייני הקדושה והטהרה. הייתי מדבר על ספר ויקרא כספר הדת .

אבל ספר במדבר מפתח את הפן השני: ארגון המחנה "בחוץ", עם הלויים, בעיות החברה, המשברים במנהיגות ובאמונת העם. גם כיבוש הארץ מופיע בו . הייתי מדבר על ספר במדבר כספר הלאום, הפוליטיקה, ענייני החברה.

 

למה התורה מפרידה בין שני התחומים (הדת והפוליטיקה)?

זו שאלה קשה ומסובכת.

אבל, ברור שיש הפרדה. וזו הסיבה העיקרית של יצירת שני ספרים שונים

ייתכן שהפרדת  שני פנים של אותו עניין מאפשרת העמקת הלימוד של אותם פנים. במיוחד כששני הפנים האלה שולבו כבר בספר קודם ואמורים לשכון יחד בחיי העם.

אבל ייתכן שיש דרישה עקרונית בהפרדת הרשויות בין הכהן והמלך. בין העבודה הרוחנית והעבודה הגשמית הלאומית. כדי לתת משקל לשני הפנים בלי להקל באחת מהם.

 

הרבה יהודים שהחיים בגלות ( ללא חיים גשמיים ולאומיים) התרגלו לגלות את רצון ה' אך ורק בכתובים. אם ה' דיבר, שומעים לו. אם זה כתוב, אז נאמין. אבל אם קורה דבר  בהיסטוריה, דבר שזועק התייחסות כי דרכו ה' מתגלה אל האדם, אז יהודים אלה שוללים כל חשיבות למאורעות האלה. כל עוד הדבר איננו כתוב, הוא לא קיים.

ספר במדבר מתאר מאורעות, ארגון המחנה, הכנה למלחמה, כיבוש הארץ. עניינים אלה נראים "לא דתיים", לא שייכים להתגלות ה'. אבל, נראה לי, עצם הכנסת כל העניינים האלה בתוך התורה עצמה, אומר לנו שגם הם "תורה"! הרבה דתיים מקבלים את ספר שמות וספר ויקרא כספרים העיקריים ורואים בספר במדבר סיפורים בעלמה והם לומדים רק את הקטעים המדברים על מצוות מתוך ספר זה .

 

לכן, הצבת ספר במדבר בהקבלה לספר ויקרא, באותה החשיבות, כהמשך לספר שמות, מעמיד נכונה את הדברים!

 

ספר ויקרא	ספר במדבר
הכהנים	הלויים וכל המחנה
עבודה בפנים התגלות בדיבור ובעבודה	המחנה בחוץ. התגלות בהיסטוריה השגחה
קדושה, טהרה, קרבנות	המסעות, ארגון החברה, החטאים, כיבוש הארץ
דת	פוליטיקה

 

 

 

 

 

חובה ורצון

 

חוקי הקרבנות מתחילים ברשימה של קרבנות נדבה (עולה, מנחה, שלמים). והפסוקים ברורים: אלה קרבנות שהאדם, כל אדם, עושה מרצונו .:

ויקרא פרק א (א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיקֹוָק מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:(ג) אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק:

אדם "כי יקריב", כלומר אם הוא מחליט להקריב. "לרצונו".

אבל, מיד אחר כך, באות כל מיני הגבלות, כל מיני חוקים מאוד דייקנים. אפילו אם האדם משנה את דעתו, מחייבים אותו להביא את הקרבן שהוא התנדב להביא בהתחלה. רש"י מוסיף:

 

רש"י ויקרא פרק א יקריב אתו – מלמד שכופין אותו. יכול בעל כרחו, תלמוד לומר לרצונו, הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:

 

"מכין אותו עד שיאמר רוצה אני"!! זה נראה פרדוקס גדול!

הרמב"ם הסביר שהאדם, מטבעו, רוצה לתת, רוצה לעשות את הטוב. אבל היצר הרע שלו , לפעמים שולט עליו ואז הוא מסרב. המכות שנותנים לו, כופין את היצר הרע שלו כדי לאפשר ביטוי של היצר הטוב שלו והא רצונו!!

 

בתרבות המודרנית, ייתכן שהזמנו על הגדרת "רצון האדם". מה הוא הרצון? את מה הוא מבטא? האושר, החירות, נמדדים על ידי סיפוק הרצון של האדם. ככל שהוא מצליח לספק את רצונו, הוא חי בחופש והוא אמור להיות מאושר. מדברים על הרצון כצורך בסיסי .

מהרגע שמגדירים זאת, גם האדם וגם החברה מסביבו "עובדים על הנחת העבודה" הזו

 

השאלה שדורשים את האדם לשאול את עצמו כל הזמן היא: מה אני רוצה?

ומצד שני, כל העולם הכלכלי בא כדי להשפיע על הרצון של האדם, כדי לעורר אצלו רצונות, כדי למכור לו מוצרים ושירותים, יותר ויותר יקרים ומיוחדים. החברות הכלכליות יוצרים כל הזמן ,רצונות" חדשים כדי מקור יותר. האדם, נמצא אז במרוץ שבו הוא יכול מהר לאבד שליטה.

המרוץ הפנימי בתוך נפשו של האדם שרץ אחרי מציאת הרצון שלו, רץ אחרי חיפוש הרצון שלו

והמרוץ של ההצעות של העולם הכלכלי והפוליטי שמצד אחד מחדירים לתוך נפשו רצונות (הפרסומות) וונותנים לו הרגשה שזה בדיוק רצונו.

 

האם זה גורם לאדם יותר מאושר? אולי אושר רגעי של סיפוק. אבל, מבחינה גלובלית, לא בטוח שהאדם יותר מאושר. להיפך, הוא והחברה הקפיטליסטית נמצאים במרוץ אין סופי. הרצון הופך למוצר והמוצרים לרצונות.

 

ייתכן שהאדם מטבעו זקוק לחיות בתוך הפרדוקס הזה של הכפייה ושל החופש. אולי זו אשליה לחשוב שהאושר תלוי בביטול כל כפיה וביטוי של "רצון" חופשי. האם קיים חופש מוחלט כזה? ואפילו אם הוא היה קיים, האם הוא היה מספק את האושר המובטח?

 

כבר בפרשת תרומה, ה' ביקש ש"כל נדיב ליבו" ייתן תרומה חופשית , לא כפויה התלויה אך ורק ברצון הטוב.

אבל בפרשת כי תישא, ה' מצווה לתת מחצית שקל. חובה קבועה המוטלת על כל נפש.

 

המשכן ייבנה על ידי שתי התרומות האלה, הרצונית והכפויה. הכפויה תשמש בסיס, מסגרת (האדנים)  כדי לאפשר ביטוי של החופש. אין חופש ללא מסגרת כפייתית! הכפייה מאפשרת להוציא לפועל את הרצון!

וכמידת הכפייה ומקורה, ייווצר רצון יותר טהור, יותר טוב לאדם, יותר אמיתי

מי קובע מה הוא האמת? מה הוא באמת הרצון של האדם. האם זה פשוט מה שהוא חושב ברגע זה שזה הרצון שלו או שמה הנסיבות שבו הוא נמצא הם אלה שמכתיבות את רצונו, והוא תלוי בגורמים שונים שמשפיעים על מה שהוא מחשיב כרצונו.

 

נראה שספק ויקרא מתחיל עם "קרבנות נדבה" כי הוא רוצה לקבוע שהמטרה היא ביטוי הרצון והעיקר הוא החופש. אבל, מיד התורה עוברת לחובות ולמגבלות וחוקים. הם נראים כסותרים את האושר של האדם אבל הם בעצם באות כדי לעזור להביע את הרצון והחופש.

 

חייבת להיות למקיים מצוות, האמונה שאכן מי שמצווה לו חוקים, מכיר את הצרכים ונפש האדם עד כדי כך שהכפיות האלה ייטיבו לאדם כדי להוציא לפועל את רצונו , את החופש שלו ואת האושר שלו!

בע"ה כד אייר התשע"ד

מישל בן שושן

בחוקותי מ

 

1. ההוויה או העשייה?

 

ויקרא פרק כו (ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם:(ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ:

יש , בפסוק הראשון, שני סוגים של "מצוות": החוקים והמצוות. רש"י הבחין בזה ושואל:

רש"י ויקרא פרק כו (ג) אם בחקתי תלכו – יכול זה קיום המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו, הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה:

ואת מצותי תשמרו – הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים, כמו שנאמר (דברים ה א) ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם:

בדרך כלל, מסבירים שה"חוקות" , אלה מצוות שאין לחקור אותם. יש לקבל אותם איך שהם. ההסבר הזה , נובע, לפי מניטו, מטעות. הטעות התחילה מהפרשנות הלא מדוייקת של המדרש המובא ברש"י בפרשת "חוקת":

רש"י במדבר פרק יט פסוק ב (ב) זאת חקת התורה – לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה:

אומות העולם(והשטן) הם אלה ששואלים אותנו ואי אפשר לענות להם. אבל בני ישראל חייבים ללמוד אותם. למה? כי כל פעם שמדובר ב"חוקות" זה נוגע לזהות של עם ישראל. ואת זאת, הם לא יכולים להבין. לכן, כדאי שלא ניכנס איתם להסברים ולשכנוע כי פשוט הם לא יבינו. אבל כל יהודי חייב לחקור וללמוד גם את החוקים.

"אין לך רשות", אתה הגוי! לא אתה היהודי!

מניטו מגדיר את שני המושגים:

חוק= נוגע לזהות , להווייה, למשימות החשובות של היהודי.

מצווה= המעשים, מה שעליו לעשות.

 

העיקר הוא החוק! המצווה היא אמצעי. כי המעשים שלנו מעצבים את האישיות שלנו. אבל, הם לא מספיקים כדי לדעת מה אני ומה עלי לעשות בחיים כיהודי. זה החלק של החוקות.

 

כדי לקבל את הברכות, לא מספיק לשמור ולעשות את המצוות. (זה הכרחי אבל לא מספיק)

עלי ללמוד ולחקור תחומים הרבה יותר רחבים ואפורים מהמצוות. עשיית המצוות, היא עבודה יחסית קלה. הרבה יותר קשה ללכת בחוקות ה'.

ללכת בחוקות ה', זה ללמוד באופן אין סופי את התורה: לא רק המצוות , כאמור, אלא גם ההיסטוריה, דברי ה', כל מילה, לכל פירוש. לעמול בתורה עד שהיא תגיד לי משהוא! אף פעם אני לא יכול להיות בטוח שהבנתי, אבל עלי לקבל אחריות על המסקנות שאליהם אני מגיע כל פעם. מדובר בהשקפת עולם, בהחלטות גורליות. בהגדרה שלי על משמעות חיי כיהודי. וזה הרבה יותר מאתגר וקשה כי זה לא מוגדר כמו שהמצוות מוגדרות.

ללא מצוות אין סיכוי להגיע לחוקות. אבל בלי לנסות ללכת בחוקות, אין כיוון ומשמעות לקיום המצוות!

אלא שני תחומים שונים שחייבים להשלים אחד את השני כל הזמן.

 

כדי להרחיב את הנושא, ברצוני להציע פירוש על פסוקים ידועים:

שמות פרק כ (ד) …. פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי:

(ה) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי:

משל: יש גלגל שמונע על ידי דוושה ידנית. עשיית המצוות היא סיבוב הגלגל על ידי הדוושה. ככל שעושים מצוות, כך מעניקים לגלגל כוח ומהירות. כיוון הליכת הגלגל הוא בידי מתן הכוונה לדרך מסוימת , על ידי החוקות. כלומר, על ידי מה שהיהודי החליט שזה מה שה' דורש ממנו.

 

אדם שמפסיק לסובב את הגלגל, יכול ליהנות עדיין מתנועת הגלגל, בזכות ההנעה הקודמת שלו או של אבותיו. אם הדור השני, גם הוא לא מקיים מצוות ולא מניע את הגלגל  , הוא יכול עדיין ליהנות ממה שהניעו אבותיו, וכן עד לדור הרביעי. אחר כך, הסיכוי שהגלגל יהיה מונע קלוש ביותר. אחרי שלושה או ארבעה דורות של הפסקת קיום מצוות, קשה מאוד , עדיין להיות יהודי!. בינתיים, בדורות השני, השלישי והרביעי, , אפילו בלי שקיימו מצוות, ניתן להבחין במידות יהודיות, בזהות יהודית, בגאונות יהודית. בדרך כלל, אנשים כאלה יכולים להתפרסם בעולם כגאונים יהודים, למרות שהם לא קיימו מעולם תורה ומצוות. רק בזכות אבותם! אנשים כאלה נהנים מזכות אבותם ומתפרסמים בתחומי החול כ"יהודים".(איינשטיין, מרקס, וודי אלן…..).

זה , לעניות דעתי : פוקד…ועל רבעים לשונאי" כלומר, הגלגל ימשיך לנוע עדיין עד ארבעה דורות למרות שהם עזבו את קיום המצוות.

אבל , "לאוהבי, ולשומרי מצוותי" כלומר, לאלה שממשיכים כל הזמן לקיים מצוות ולסובב בכך הגלגל, אין סוף לדבר, עד אלף דור ייהנו מהתנועה היהודית בתוכם!

 

כדי לזכות בברכות, אין די בשמירת מצוות. יש גם לעמול , במשך כל החיים, בנסיון להבין "מה ה' דורש ממני". לאן הוא רוצה שאני אלך? מה עלי לעשות כיהודי היום?. כל מני שאלות עקרוניות שבהם כל אדם מערב את אחריותו בהם. התחום הזה של "ההליכה בחוקות ה'" איננה כתובה בשום שולחן ערוך. היא יכולה לנבוע רק מעמל רב בתורה, בהיסטוריה, בחיים עצמם. והמצוות הם גם כלי הכרחי וחשוב כדי לעצב אותו.

 

הרב קוק, חידש את המושגים "זכות ההוויה" ו"זכות המעשה". בכך, הוא הרים את קרנם של אלה שלא קיימו תורה ומצוות אבל ידעו להקים מדינה!

 

לפי המשל שלי, הם זכו בקריאה טובה של דרך ההיסטוריה בזמן הנכון ובמירות הנפש הראויה, בזכות קיום תורה ומצוות של הדורות הקודמים. הם השתמשו בתנועת הגלגל שאבותם הניעו בכל כוחם במשך דורות.

אבל, בני בניהם שממשיכים בחוסר קיום תורה ומצוות, מסתכנים באבדן דרך כי הגלגל מאבד כבר את האינציה שלו. ומול הבעיה הזו אנו, נראה לי, מתמודדים בדור שלנו.

• חשוב מאוד שמקיימי תורה ומצוות יעסקו בהליכה בחוקות ה'
• וחשוב לא פחות שבני אלה שידעו ללכת בדרך ההיסטוריה הנכונה, יחזרו לשמור ולעשות את מצוות ה'!

 

2. האבות בסדר הפוך

 

ויקרא פרק כו (מב) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר:

פסוק זה מופיע בחלק הנחמות (ראה "מבנה הפרק" למטה). אחרי שכל הקשרים נותקו , כביכול , בין היהודי וה', אחרי הגלות, אחרי החורבן, נשאר בכל זאת חוט קטן שדרכו האדם וה' מנסים לשחזר את הקשר שנפגם בניהם.

אחרי שבני ישראטל "מתוודים", כלומר, מבינים מה קרה להם, ה' גם הוא נוקט בכמהצעדים כדי לשקם הקשר.

בניהם, ה' זוכר את האבות . הברית, ההבטחות, הזכויות של האבות. אבל למה הפסוק מונה את האבות בסדר הפוך: קודם כל יעקב ואחר כך יצחק ואחר כך אברהם? רש"י כבר השיב על השאלה הזו:

רש"י ויקרא פרק כו וזכרתי את בריתי יעקוב – למה נמנו אבות אחורנית, לומר כדאי הוא יעקב הקטן לכך, ואם אינו כדאי הרי יצחק עמו, ואם אינו כדאי, הרי אברהם עמו, שהוא כדאי. ו

איך יכול להיות שזכות יעקב לא תספיק? הרי הוא כולל את מידות אבותיו. יעקב ייסד את מידת הרחמים שמחברת בין החסד של אברהם והדין של יצחק! איך זכות יצחק, שהיא, לכאורה פחותה , מצומצמת מזו יעקב תעזור במקרה וזו של יעקב לא עוזרת??

נראה להסביר באופן פשוט:

כשנמצאים מול בעיה מורכבת, כדאי לפרק אותה לבעיות קטנות יותר!!

אחת הבעיות של היהודי, זה שמשימתו בחיים היא לאחד את המידות. זו משימה שמאלצת אותו להיות מורכב בעצמו! להסתבך!.

למשל, אם נחשוב על המשימה הענקית שדברנו עליה לעיל: "ללכת בחוקות ה'" כלורמ  לחשוב כל הזמן, בכל דור, בכל שעה, "מה בדיוק ה' מצפה ממני כיהודי ?" ולקחת החלטות ואחריות בכיוון שנראה לנו , אז אנו עלולים להסתבך מאוד!

יהודים רבים חשבו שהמשימה העליונה היא להיות קומוניסט! או אחרים, להיות "הומניסט" או אחרים להיות ציוני, ואחר יחשוב שהעיקר הוא להיות חרדי ,וכן הלאה.. כל הכיוונים השונים האלה עלולים לגרום לפירוד ואבדן דרך!  הקושי בהבחנה בין עבודת ה' ועבודה זרה גדול מאוד ואין לזלזל בו בכלל.

לכן, אחת הבעיות העיקריות של אבדן הדרך ועזיבת דרך ה', קשורה בבילבול בגלל מורכבות המשימות.

ההתיחסות אל יעקב, למרות שהיא נכונה ושלמה, יכולה, לפעמים, להיות מסמבכת! ועדיף, לפעמים לחזור למידת הדין, ולמידת החסד, הפשוטים, כדי להבין בחזרה איך יעקב חיבר בניהם.

 

מניטו משווה פסוק זה למשנה ידועה בפרקי אבות:

משנה מסכת אבות פרק א משנה ב [ב] שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים:

גם במשנה  הזאת, הסדר נראה הפוך: הרי שהתורה מקבילה ליעקב (תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב) והעבודה קשורה לעבודת יצחק, במידת הגבורה ומסירת נפשו כקרבן. וגמילות חסדים קשורה למידת החסד של אברהם.

בריתי יעקב	תורה
ביריתי יצחק	עבודה
בריתי אברהם	גמילות חסדים

 

אם כן, אותה שאלה נשאלת. האם התורה איננה מספיקה להיות עמודו של העולם? האם התורה איננה כוללת בתוכה גם את סדרי העבודה (ספר וקירא למשל) או גמילות חסדים (כל מצוות הצדקה ואהבת הזולת..)? למהיש צורך בעמוד של גמילות חסדים בנוסף לעמוד התורה? הרי "כולה בה"!

אלא שלפעמים, כן יש צורך בפירוק התורה לעמודים בסיסים יותר. כדי  לתת לאדם קוים מנחים ברורים וחשובים. יהודי , יכול בקלות להתבלבל ולחשוב שלימוד התורה מנקה אותו מלעשוק בגמילות חסדים. וכן לגבי העבודה.

 

זה בעצם לימוד גדול עבור כל אדם כשהוא נמצא מול פירוק מערכות (כמו שניצבים אחרי הקללות, עם ישראל וה'). ואז העצה היעוצה לו היא לחזור למרכיבים החשובים של חייו. לפרק את המורכבות לעיקרים ברורים ובסיסיים.

ולכן, אם זכותו של יקעב לא תעזור, אז כן יש לחזור ליצחק ולאברהם!

אם לימוד התורה מבלבל את היהודי, עליו לחזור לעקרונות הבסיסיים של גמילות חסדים ועבודה!

זה הייתרון בשלושה עמודים ולא באחד בלבד!

כי אם המטרה העליונה היא אחדות בין המידות, העיסוק באחת עלולה לסטות מהמטרה!

כשאנו מתפללים לאלוהי אברהם ולאלוהי יצחק ולאלוהי יעקב, זה מאלץ אותנו להיות מול אחדות של ריבוי ולא מול אחידות עקרה!

 

3. מבנה הפרק

הרב אלחנן סמט, ניתח את כל הפרק של הברכות והקללות. וברצוני להביא עיקר מסקנותיו:

מבנה הפרק בקיצור:

הברכות		11 פסוקים-116מילים
החלק הראשון של הקללות	תנאי ותוצאה1	13 פסוקים
	תנאי ותוצאה 2
	תנאי ותוצאה 3
	תנאי ותוצאה 4
הלק השני של הקללות	תנאי ותוצאה 5	13 פסוקים
הנחמה		7 פסוקים- 117 מילים

 

אנו רואים שהקללות הרבה יותר ארוכות מהברכות. למרות זאת, ניתן לראות זאת בעין טובה כשמבחינים שה' , בעצם, איננו שובר את כל הכלים בבת אחת. הוא מזהיא אותנו: אם אתם לא בסדר, אז אשלח לכם אזהרות. ואם זה לא עוזר, אז נשלח לכם אזהרות יותר חומרות. וכן לאה , ארבע פעמים. בכל שלב, יש "תנאי"= אם לא תשמעו.. ותוצאה "אף אני….."

אבל יש שלב שני שבו, יש ממש שבירת כלים. יש חורבן, גלות וכמעת ניתוק הקשר בין ה' לעמו. החלק הזה, הוא כל כך חמור שהוא ארוך בדיוק כמו החלק הראשון( 13 פסוקים)

אבל דווקא מתחתים הבור הזה, יכולה לצמוח תשובה מצד ישראל ומגיעים לפסוקי הנחמה שהם באותו מספר המילים כמעט של הברכות!

הרבה יותר קל ליצור קשר (ברכות) ולהצהיר על הטוב בשלמותו.

הרבה יותר מסובך, ארוך וקשה, לנסות לשחזר  את הקשר שנותק.

אריכות הקללות מראה שה' בעצם מעוניין מאוד במניעת הניתוק ומעוניין בשחזור הקשר.

• יש לשים לב שכל הקללות (הרבה יותר החלק הראשון) הורסים, אחד אחד את כל הברכות. וזה ניתן לראות בטבלה למטה שמפרטת את ההקבלות, מילה במילה.
• יש לשים לב שבכל שלב של הקללות ,וכן בברכות, מדובר תמיד על שני מישורים: העם והארץ

ה'

 

הארץ                           עם ישראל

 

גם בברכות וגם בקללות, מה שעומד ע הפרק זה הקשר של ה' עם העם , הקשר של ה' עם הארץ והקשר בין העם והארץ. כאילו יש כאן משולש שעליו התורה דברה כבר בפרשת בהר.

• הארץ שייכת לה' (כי לי כל הארץ)
• בני האדם שייכים לה' (עבדי הם)

שתי ההשתייכויות האלה קובעים את היחס הנכון בין היהודי וכלל ישראל אל ה' ואל הארץ

מבנה הפרק ביתר הרחבה:

 

			הקללות (33)	הברכות (11)
13   פסוקים	1	תנאי	(יד) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה: (טו) וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי	(ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם:
		תוצאה	(טז) אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת .. וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם .. (יז) וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם: ס	(ה) .וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע . ט) וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם .. (ח) וְרָדְפוּ .. וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: (ז) וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם ..
	2	תנאי	(יח) וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם:
		תוצאה	(יט) וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם ו ְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה: (כ) .. וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ:—(כו)	(יג) .. וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם (ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם .. וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ
	3	תנאי	(כא) וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי ..
		תוצאה	..(כב) וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם .. וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם:	ו: וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה .. ט: וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם
	4	תנאי	(כג) וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי:
		תוצאה	(כד) … בְּקֶרִי ..(כה) וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר . (כו) … וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ: ס	ו: וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם ט:וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי .. ה: וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂבַע
13     פסוקים	5	תנאי	(כז) וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי:
		תוצאה	(כח) וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי … (ל) וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם: (לא) .. וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם…… (לז) … וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם:…	(יא) .. וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם יג) . וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת: פ
הנחמה   7 פסוקים   117 מילים		נחמה	(מ) וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי: (מא) אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם:(מב) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר:(מג) וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם:(מד) וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם ְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם:(מה) וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְקֹוָק: (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: פ	הברכות :   סה"כ 11 פסוקים שהם 116 מילים

 

 

 

4. הערכים

פרשת הערכים מאוד תמוה. גם בתוכנה וגם במיקומה, כאן, אחרי הקללות.

נראה לי להציע הסבר על מיקומה:

בברכות ובקללות, הכל נמדד לפי מעשיו והחלטותיו של האדם. לפי קיום המצוות וההליכה בחוקותיו, האדם והכלל כולו היה מאושר ומקבל את כל הטובות, או להיפך.

זה יכול לגרום לדיכאון מסויים, במיוחד אחרי פרשה ארוכה של קללות.

לכן, בא אולי הפרק האחרון של הערכים ומדגיש שיש עוד מימד אחר חשוב לא פחות:

האדם שווה בערכו , גם ללא התחשבות למעשיו או כישוריו או החלטותיו!

לאדם יש ערך שנקבע אך ורק על פי מינו וגילו!

זה מאוד מאזן את הפרשה כולה!

כובד האחריות שהיתה מוטלת על כתפי האדם, פתאום נעלמת לרגע. והנה : יש לכל אדם ערך! אפילו שמגיעים להרגשה של אפסיות, התורה מעודדת אותנו: יש לך תמיד ערך שאיננו תלוי במעשים שלך!

 

לגבי שאלת קביעת הערכים השרירותית והמספרים שניתנים, הנה טבלה מסכמת לגבי ערכי בני האדם:

 

הגיל	זכר	נקבה
חודש עד 5שנים	5שח	3שח
5-20	20שח	10שח
20-60	50שח	30שח
60+	15שח	10שח

 

הרב אמנון בזק חיפש בתנך איפה מוצאים סכומים דומים לגבי בני האדם. והוא מצא שכל הערכים של הזכר, קשורים בכוח הפריון שלו! ומספרי ערכי הנקבה קשורים לכוח העבודה שלה! הזכר דומה לשדה שנותן זרע: ולפי היבול נקבע ערכו:

• ויקרא פרק כז (טז) וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַיקֹוָק וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף:

והנה כמה מהפסוקים:

 

• שמות פרק כא(לב) אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל: ס
• במדבר פרק יח (טז) וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא:
• במדבר פרק ח (כה) וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד:

(אם כן חמישים שנה הוא גיל הפרישה מהעבודה- ולא שישים, הגיל המקסימאלי להוליד באופן טבעי)

• בראשית פרק כה כו) וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם:
• דברי הימים א פרק ב (כא) וְאַחַר בָּא חֶצְרוֹן אֶל בַּת מָכִיר אֲבִי גִלְעָד וְהוּא לְקָחָהּ וְהוּא בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת שְׂגוּב:
• שמות פרק ל (יד) כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְקֹוָק:
• דברים פרק כב (כח) כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ:(כט) וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו:
• תלמוד בבלי מסכת כתובות דף לג עמוד א אמר קרא: ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף, הנאת שכיבה חמשים,
• הושע פרק ג (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי עוֹד לֵךְ אֱהַב אִשָּׁה אֲהֻבַת רֵעַ וּמְנָאָפֶת כְּאַהֲבַת יְקֹוָק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵם פֹּנִים אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים:(ב) וָאֶכְּרֶהָ לִּי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּסֶף וְחֹמֶר שְׂעֹרִים וְלֵתֶךְ שְׂעֹרִים:
• רש"י הושע פרק ג וחומר שעורין – ערך זכר מבן עשרים שנה ומעלה ועד בן ס' חמשים שקל והם דמי פדיון חומר שעורין שגם הוא חמשים שקל כסף,ולתך שעורין דמי פדיון קרקע לתך שעורין למקדש,

עשרים וחמשה שקלים הוא ערך הקצוב מבן חדש עד ה' שנים חמש שקלים ומבן חמש שנים עד בן עשרים שנה והיה ערכך עשרי' שקלים הרי עשרים וחמשה

• רש"י הושע פרק ג ובשם רב האי מצאתי דבר הגון, ואכרה לי וגו', קצבתי דמי כופר פדיונה לנגדי בדמים קלי' האומר ערך נפשי עלי אם מבן ששים ומעלה והיה ערכך חמשה עשר שקל:

יש יוצא מהכלל שמלמד על הכלל:

בראשית פרק לז (כח) וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה:

מכאן שיוסף נמכר, לא בגלל כוח העבודה שלו אלא בגלל כוח הפריון שלו! כי הוא נמכר בעשרים כסף, כי לפי גילו היה מתחת לגיל עשרים! וזה מסביר את הסיפור של אשת פוטיפר מזווית חדשה!

בע"ה יז אייר התשע"ח

מישל בן שושן

 

בהר מ

 

1 משמעות השמיטה והיובל עבור מניטו

 

בהתבסס על שני שיעורים שנתן מניטו ב1984 וב1995, ניתן לסכם כך:

לכוחות השוק ולכלכלה הליבראלית יש כוח אדיר ונזקים משניים (כלפי שכבות החלשות) שקשה מאוד למתן. לתורה אין הצעה ברורה לסוג החברה והכלכלה. אבל היא מאוד דואגת לנזקי הכלכלה הליבראלית. לכן, היא מגבילה אותה בכל מני דרכים.

• השבת: באופן פרטי, האדם מתבקש לא להתמכר לעבודה ופעם אחת בשבוע הוא מתבקש להפסיק לרוץ אחרי הפרנסה ולעשות חושבים על משמעות חייו .
• השמיטה: פעם בשבע שנים, המירוץ הכלכלי והפיכת החקלאות לאמצעי להרוויח כסף נפסק לגמרי. מנוע הדרסני של הכלכלה הקפיטאליסטית מתבקש להיעצר. לא רק האדם הפרטי מתבקש לעשות חושבים על מקום האקולוגיה והכבוד שיש לתת לחלשים בחברה , אלא כל החברה כולה ביחד.
• היובל: פעם בחמישים שנה כל המערכת הכלכלית החפשית נעצרת לגמרי ובנוסף לשביתת עבודת האדמה, יש שחרור כל העבדים ואיפוס כל הדהירה הכלכלית החופשית .
• בנוסף שלושת המוקדים האלה בזמן, התורה מרבה לצוות על הדאגה לחלשים ביותר בחברה\ וזה, ללא תלות בזמן מסויים. בעצם, אומר מניטו, אפשר להבחין בכל המצוות של התורה כוונה להפוך את האדם והחברה ליותר מוסרית. אין התורה משלה אותנו כאילו, בעולם הזה, הכל מושלם. היא גם לא מציעה סוג ממשל או שוג כלכלה מועדף. אבל היא מנסה להגביל את ההתפרעות של קיצוניות כל מודל כלכלי וחברתי. בעצם, בעולם הזה, יש קבלה של הרעיון שהארץ היא "תוהו ובוהו" ואנו אמורים , בעולם הזה, "רק" לנסות לשפר ככל שנוכל את המצב. והמצוות, הכוללות בראשם עניין השבת, השמיטה והיובל, באות כדי לעזור לאדם לתקן ככל הניתן את העולם.

2. הקשר עם "הר סיני" (מניטו)

 

ויקרא פרק כה (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק:

 

רש"י ויקרא פרק כה(א) בהר סיני – מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן

בראש הפרשה, כתוב שמצוות היובל והשמיטה נאמרו "בהר סיני". ומכאן רש"י מסיק שכל המצוות נתנו בהר סיני כולל ראשי הפרקים וכולל כל הדקדוקים שלהם. למה יש לציין זאת כאילו זה לא היה מובן מאליו ולמה לציין זאת דווקא במצוות השמיטה?

"תורה מסיני" קשור להיות התורה תורת גאולה. עשרת הדברות מתחילות ב"אנוכי ה' ..אשר הוצאתיך ..מבית עבדים". כלומר, המטרה האולטימטיבית היא הגאולה. הגאולה מהשעבוד הקלאסי אבל גם השעבוד ממצב האדם שנמצא בגלות בעולם הזה. כל המצוות, אמורות להביא , בסופו של דבר לגאולת האדם באשר הוא. התקווה האדירה שזה אפשרי, עוברת דרך הגאולה של עם ישראל. כל העולם כולו יודע (פחות או יותר במודע) שאם גאולה אפשרית , היא חייבת לעבור דרך גאולת עם ישראל.

זו הסיבה של מצוות השמיטה והיובל הם האב טיפוס של כל המצוות שמטרתן לגאול את האדם ממצב העבדות בעולם. וזו הסיבה שדווקא במצווה זו חוזרת התורה ומציינת שזה קשור לתורה מסיני.

הסיבה השנייה היא שהמוסר שדורשת התורה להנחיל בעולם איננו קשור לחוקים שבני האדם חוקקים עבור עצמם. יש הבדל מהותי בין ה"לגאליות"(שמירת החוק) לבין המוסר. למרות שלרוב, החוקים אמורים להיות מוסריים והשופטים אמורים לעשות צדק לפי המוסר, ברוב המקרים זה לא המקרה!

למשל, מגילת רות מתחילה במילים "ויהיה במי שפוט השופטים…ויהי רעב בארץ" כי כל שעבוד , כל מלחמה, כל חוסר מוסריות, מתחילה עם הכרזה של עשיית מוסר וקביעת חוקים שמובילים בסופו של דבר לחוסר מוסריות!

גם היום, במדינת ישראל, מניטו מזהיר (כבר ב1984) על שלטון החוק בדורס את המוסר למרות ההצהרה שהוא בא להגן על המוסר!

"תורה מסיני" היא מערכת חוקים שניתנת מלמעלה, מהתגלות של בורא עולם. הוא זה שקובע מה מוסרי. והמוסר הזה איננו תלוי באינטרס ובסטיות של בני האדם. לכן, שביתת הארץ לא נעשית עבור אינטרס של בן אדם או אידיאולוגיה אלא בגלל שהארץ שייכת לבורא "כי לי כל הארץ".

 

3. הספירה (מתוך שיעור של הרב אלחן סמט –ישיבת הר עציון)

 

בשלושה מקומות בתורה מושג הספירה מופיע:

• הזב והזבה צריכים לספר שבעה ימים נקיים מכל זיבה ולהיטהר בסופם (וקירא טו-יג-כח)
• בין יום הבאת העומר לבין הבאת שני הלחם במקדש יש לספור 50 יום (ספירת העומר)
• יש לספור שבע שנים כדי לקבוע שמיטה ושבע שמיטות כדי לקבוע יובל.

למה להשתמש במילה "ספירה", במיוחד במונחי מצווה "וספרת לך" "וספרת לה" "וספרתם לכם"..?

למרות המינוח הזה, ההלכה לא לומדת על ספירה בפועל בפה. לפחות לא לגבי הזב והזבה. ואפילו לגבי ספירת העומר, ההלכה קבעה על מצווה לספור בפה ועם ברכה רק משום "קבלה" (רמב"ן- רבי אברהם אבן עזרא..) רמב"ם, לומד ההלכה הזו , דווקא מהלכה שבית דין חייב לספור כל שנה שהשנה היא כך וכך לשמיטה וכך וכך ליובל. התורה דורשת בהרבה מקומות ונושאים שונים לעשות דבר אחרי כך וכך ימים . אבל היא לא נוקטת במושג "לספור" רק בשלושת המקרים שהבאנו לעיל. למה?

נראה לעניות דעתי להציע סיבה פשוטה: בכל שלושת המקרים האלה מעורבת האחריות הבלעדית של האדם והוא חייב לקחת אחריות על הספירה כי דברים חשובים ודתיים תלוים בספירה הזו:

1. ספירת העומר

• אכן, יש חגים ומועדים שאנו מקדשים בגלל שה' לבדו קבע שיש לעשות כן בימים האלה. למשל השבת, מתקדשת על ידי האדם בכל יום שביעי מאז בריאת העולם ואין האדם מעורב בקביעת מועד השבת
• בניגוד לשבת, המועדים נקבעים על ידי התורה (למשל ב15 בניסן חג המצות) , אבל בני האדם מתערבים בקביעת מתי יחול חודש ניסן (עיבור השנה) ומתי יחול ה15 בו (עיבור החודש)
• ויש מועדים שזמן חגיגתם תלויה לגמרי בידי האדם: יום הבאת העומר נקבע, לכתחילה, אך ורק על ידי למשל "אגודת החקלאים בארץ ישראל"! שיקבעו מתי מתחילה עונת הקציר. באותו היום מתחילים להביא העומר למקדש וזה פותח את עונת הקציר. חג השבועות נקבעת בדיוק חמישים יום אחרי תאריך זה. ללא ספירה לא חוגגים שבועות. נכון שהחכמים הגבילו את החופש האדיר הזה וקבעו שיום הבאת העומר נקבע "ממחרת השבת", כלומר ממחרת הפסח או ממחרת השבת שאחריו (לפי הצדוקים). זה אמנם מגביל מאוד את קביעת יום הבאת העומר אבל זה עדיין מאפשר לשבועות לחול בימי 5 או 6 או 7 בסיוון לפי השחודשים בני 30 או 29 ימים. רק מאוחר יותר, אחרי קביעת הלוח בקביעות, אנו חוגגים כל שנה שבועות ביום 6 בסיוון. אבל יש לזכור שבמקור, לפי התורה אין קביעה מוחלטת של יום הבאת העומר. נסכור מה כתוב בנידון:

ויקרא פרק כג (ט) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן:(יא) וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְקֹוָק לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן:………(יד) וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם: ס(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק:

ברור שהבאת העומר ושבועות אינן קשורות בכלל, בפסוקים האלה, לפסח. הם קשורות לביאה לארץ ולעונת הקציר בלבד. החכמים תלו כל הקביעה שלהם על המילים "ממחרת השבת". אבל אם נקרא, כמו יהודה הלוי את הפסוקים כפשוטם, הרי שהם לגמרי מנותקים:

• ספר הכוזרי מאמר ג אות מא  ואמור שלא נחלוק עם הקראים במה שהם טוענים עלינו מן המובן ממלת ממחרת השבת ועד ממחרת השבת שהוא מיום ראשון, ואחר כן נאמר שאחד מן הכהנים או השופטים או המלכים, הרצוים עם דעת הסנהדרין וכל החכמים ראה כי הכונה מן המספר ההוא לשום חמשים יום בין בכורי קציר שעורים ובכורי קציר חטים, ושמירת שבעה שבועות שהם שבע שבתות תמימות, ונתן לנו דמיון בתחלת יום מהשבוע, לומר אם תהיה ההתחלה מהחל חרמש בקמה מיום ראשון תגיעו עד יום הראשון, להקיש ממנו שאם תהיה ההתחלה מיום שני נגיע עד יום שני. והחל חרמש מונח אלינו בכל עת שנראה שהוא ראוי נתחיל בו ונספר ממנו. וקבעו אותו שיהיה יום שני של פסח, ולא יהיה בזה סתירה לתורה, והתחייבנו לקבלו לתורה, מפני שהוא מן המקום אשר יבחר ה' עם התנאים הנזכרים.

אם כן, במקור, נראה שמצוות הספירה של העומר היא שקובעת מתי יחול חג השבועות! ומי קובע אותה? זמן הקציר!! אין תאריך לחג השבועות מן התורה. והעובדה שהחכמים קבעו תאריך, בא רק אחר כך, כדי שלא לתת, כנראה יותר מדי חופש ובלבול בחגי ישראל.

2. ספירת השמיטות והיובלות

מתי מתחילים לספור השמיטות? רק אחרי שרוב עם ישראל נכנס ומיישב בארצו. רק אז מתחילים לספור. אם כן, זה תלוי לגמרי בעם ישראל! אין הקביעה של התחלת השמיטות תלויה בבריאת העולם אלא בכניסה ובהתישבות של ישראל בארצו.

הנה שוב דבר מאוד חשוב שיש לו השלכות אדירות בעולם ההלכה שנקבע אך ורק על ידי מעשי בני האדם! ולכן, הספירה כולה תלויה בהחלטה של בני האדם בתי מתחילים לספור. זה קובע מתי נעשה היובל!

ומכיוון שהאחרות מוטלת על כתפי אלה שהתחילו לספור, כל העם, ובית הדין גם הוא , מקבל אחריות , כל שנה, על  הספירה הזו, כמו שכל אחד מישראל מקבל עליו אחריות על זה שהחליטו להתחיל לספור ביום התחלת הקציר.

3. הזב והזבה

אנו מאמינים בזב שהוא נקי. כמו שבעלה מאמין לאשתו שהיא טהורה. הספירה של הזה או של הזבה היא קבלת אחריות אשית , פרטית שיש לה המון השלכות הלכתיות (כניסה למקדש, ..). לכן, נראה לי, כתוב "וספרה לה" כלומר באחריותה ובידיעה שהספירה שלה תלויה אך ורק בה ובאחריותה.

 

לסיכום: אם כן,  למעשה, בכל שלושת הפעמים שהתורה דורשת "וספרת לך- לה- וספרתם לכם- וספר. לו…) ההדגשה היא על ה"לו-לה-לכם.."  והיא דורשת קבלת אחריות על קביעת ההתחלה, משך וסוך הספירה כולל כל ההשלכות ההלכתיות הכרוכות בקביעות אלה.

 

4. אופיו האמיתי של יום הכיפורים (הרב מנשה וינר)

 

את היובל, מציינים דווקא ביום כיפור. למרות ששנת היובל מתחילה בראש השנה, רק ביום כיפור תוקעים בשופר באמצע היום (בחילול עשיית מלאכה ביום כיפור!) ומכריזים על היובל:

ויקרא פרק כה (ח) וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה:(ט) וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם:(י) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ:(

למה לא לעשות זאת בראש השנה ולמה "לחלל" את יום כיפור כדי להכריז על היבול?

כדי להשיב על שאלות אלה, הרב וינר מבקש לבחון מה אופיו של יום הכיפורים .

היום אנו חיים את יום כיפור בצורה מיוחדת מאוד: יום תענית, כולנו בבתי הכנסת, תפילות והרהורי תשובה. האם זה אופיו של יום כיפור בתנ"ך?

 

1. חנוכת המקדש על ידי שלמה:

נקרא , בשני המקורות המציינים את אותו האירוע את החגיגה מסביב לחנוכת המקדש הראשון:

 

מלכים א פרק ח (…(סה) וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם:(סו) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ:

דברי הימים ב פרק ז ((ח) וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֶת הֶחָג בָּעֵת הַהִיא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מְאֹד מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרָיִם:(ט) וַיַּעֲשׂוּ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצָרֶת כִּי חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ עָשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים וְהֶחָג שִׁבְעַת יָמִים:(י) וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי שִׁלַּח אֶת הָעָם לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק לְדָוִיד וְלִשְׁלֹמֹה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ:

ברור ששלמה והעם חגגו במשך שבעה ימים (מיום השביעי בתשרי ועד ערב סוכות, ועוד שבעה ימים (מה15 בתשרי ועד שמיני עצרת), אכלו , שמחו, זבחו קורבנות… השאלה היא: איפה נמצא בסיפור יום הכיפורים שחל ב10 לחודש? ואכן הגמרא שואלת ועונה:

תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף ט עמוד א אמר רבי יוחנן: אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים, והיו דואגים ואומרים: שמא נתחייבו שונאיהן של ישראל כלייה, יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא.

 

2. שאלה דומה אפשר לשאול בחנוכת המקדש השני:

 

עזרא פרק ג (א) וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּעָרִים ס וַיֵּאָסְפוּ הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל יְרוּשָׁלִָם: ס

ד) וַיַּעֲשׂוּ אֶת חַג הַסֻּכּוֹת כַּכָּתוּב וְעֹלַת יוֹם בְּיוֹם בְּמִסְפָּר כְּמִשְׁפַּט דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ:…ו) מִיּוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הֵחֵלּוּ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַיקֹוָק וְהֵיכַל יְקֹוָק לֹא יֻסָּד…

אפילו לפני בניין הבית השני, הקריבו עולות על המזבח בירושלים, מציינים את ראש השנה וסוכות אבל אין זכר ליום כיפור! וכן אחרי בניין הבית:

נחמיה פרק ז  (עב) ..וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵיהֶם: ח.. לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי:(….. (יד) וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי:(…(יז) וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא

מה עם כיפור? מתארים ראש השנה וסוכות ושוב שוכחים לציין את כיפור ב10 בחודש!

 

 

3. מטרת יום כיפור:

 

התורה מדברת על יום כיפור , הרבה לפני פרשת אמור, בשני מקמות שונים:

בניין מזבח הקטורת

1. שמות פרק ל (ח) וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְקֹוָק לְדֹרֹתֵיכֶם:(ט) לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו:(י) וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַיקֹוָק: פ
2. פרשת אחרי מות:

ובפרשת אחרי מות: אם הכהן רוצה להיכנס לקדש הקדשים , הוא חייב להיכנס בתנאים מסויימים שיגרמו ל"כפר על הקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם". כלומר, המפגש המיוחל בבית המקדש יכול לקרוה אך ורק אם הקדש "נקי". נקי , למשל מטומאות בני ישראל. כל מה שהם עשו במשך השנה משפיע על המצב של הקדש! לפני שנפגשים עם ה', יש לטפל בחטאים שמונעים המפגש. עבודת יום כיפור , מטרתה המפגש. והמפגש מצריך כפרה של הקדש, כפרה של חטאי עם ישראל.  כל הבעיה , ביום כיפור היא : האם זה יצליח?? האם  הכהן יצליח לקבל הכפרה? האם הוא יוכל להיכנס, ועוד יותר מתוח: האם הוא יוכל לצאת מקדש הקדשים בשלום? האם ה' יקבל את כל העבודה של יוםפ הכיפורים ויסלח לכל עוונות בני ישראל כדי שנוכל להתחיל שנה חדשה נקי ומלאת תקווה? זה המתח האמיתי. זה המבחן. לכן, ביום כיפור כולם עמדו במתח רב מסביב למקדש והסתכלו על הלשון של זהורית האדומה התלויה בשער וראים האם, בנס, היא תהפוך ללבנה, סימן שהכל הצליח.

במידה וזה אכן הצליח, פרצה , אז, שמחה ענקית ולא היה יום יותר שמח מזה בשנה. כמו שמתואר במשנה:

משנה מסכת תענית פרק ד משנה ח [ז] אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו כל הכלים טעונין טבילה ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים

מתי זה קרה? כנראה אחרי חצות היום, כשהכהן יצא מקדש הקדשים חי!

עכשיו ניתן להבין למה לא חגגו יום כיפור בחנוכת שני בתי המקדש:

כי בית המקדש עדיין לא נטמא מטומאות בני ישראל בשנה שעברה: כי לא היה בית מקדש עדיין שייטמא! בחנוכת המקדש, מרגישים בדיוק את השמחה שחלה כשבית המקדש נטהר מטומאות בני ישראל! באותו יום, כולם מימילא שמחים מאוד עד כדי כך שאין צורך לציין את יום הכיפורים. חנוכת המקדש עולה על יום כיפור!!

4. ראש השנה או כיפור?

 

יחזקאל פרק מ (א) בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה לְגָלוּתֵנוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אַחַר אֲשֶׁר הֻכְּתָה הָעִיר בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הָיְתָה עָלַי יַד יְקֹוָק וַיָּבֵא אֹתִי שָׁמָּה:

איך יחזקאל קורא ליום כיפור "ראש השנה".?

האמת איתו: יש עשרת ימי תשובה בין ראש השנה וכיפורף הכנה ליום כיפור שנדע בו האם הצלחנו להתכפר. אז נדע שהשנה תהיה מבורכת! כל עוד לא עברנו את המבחן של כיפור, לא יודעים מה מציבו בשנה הבאה? איך אנו נכנסים לתוך השנה החדשה? לכן, כיפור הוא באמת התחלת השנה כי רק אז יודעים מה טיבה של שנה זו.

ולכן, שנת היובל , תוכל להתחיל בשמחה באמת רק ביום כיפור! זה באמת יום התחלת השנה החדשה. וכשבאותו היום, מכריזים על חזרה לטהרה שלמה, בשחרור עבדים, באיפוס מנגנוני הכלכלה המעוותים, אז מרגישים כאילו אנו עומדים בהתחלה ממש.

5. מתן תורה

 

ההרגשה של התחלה של תהליך מחדש ניתנת דווקא ביום שבו קבלנו את הלוחות השניים. וקבלנו את הכפרה על חטא העגל. היום שבו, שוב חורת לאיתנה משמעות תקיעת השופר ששמענו ביום מתן תורה ב6 בסיוון:

שמות פרק יט (יג) לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר

כאן המקום לזכור שמשמעות המילה "יובל" היא השופר ששמענו במתן תורה בהר סיני! השופר שהכריז על המפגש בין ה' והאדם. המפגש שאיליו אנו חותרים. המפגש הזה דורש כמה תנאים:

שחרור האדם מהעבדות

מוסריות ביחסים בין בני האדם

ואת שני התנאים האלה, מנסים לחדש ביובל! ביום כיפור דווקא!

בע"ה יא אייר התשע"ח

מישל בן שושן

 

אמור פי2

מתוך החידושים של הרב אלחנן סמט-ישיבת הר עציון

 

האם השבת היא מועד?

השאלה נובעת  מהעובדה שיש פעמיים המשפט "אלה מועדי ה'.." , פעם אחת לפני ופעם אחרי מצוות השבת.

ויקרא פרק כג (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם :

מוֹעֲדֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי:

(ג) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיקֹוָק בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם: פ

(ד) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְקֹוָק מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם:

(ה) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיקֹוָק:(ו) וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת

1. מועדי ה' אשר תקראו אותם…..
2. שבת
3. אלה מועדי ה'…..
4. פסח, שבועות, ראש השנה……..

יש שתי פתיחות "אלה מועדי". לפי הפעם הראשונה, שבת אכן היא מועד,אבל מכיוון שכתוב שוב :"אלה מועדי" אחרי השבת, נראה שהשבת הוצאה מהרשימה והמועדים הם רק פסח, שבועות…

רש"י בעצמו מצטט השאלה של המדרש :"מה עניין שבת אצל המועדות?". אם שבת איננה מועד,למה היא מופיעה כאן? הרמב"ן נותן תשובה יפה:

התורה התחילה לתת את רשימת המועדים: פסח, שבועות,….אבל היא רוצה שנדע שבמועדים, מותר לבשל, כי אסורה רק "מלאכת עבודה". אבל יש לדעת שבשבת אסור לבשל ו"כל מלאכה" אסורה. היינו יכולים לשאול: מה קורא אם יום טוב נופל בשבת: האם מותר לבשל לכבוד שמחת המועד או שאסור לבשל בגלל שבת? מה יותר חשוב? מה דוחה מה?. לכן, התורה מביאה כאן את השבת . וזה דומה מאוד למה שקרה בהתחלת בפרשת ויקהל: גם שם משה יורד מהר סיני ועומד להסביר שיש לבנות משכן:

 

	שמות ל"ה – ויקהל		ויקרא כ"ג – אמור
(א)	"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם: אלה הדברים אשר צוה ה' לעשת אתם".	(א-ב)	"וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם: מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש, אלה הם מועדי".
(ב)	"ששת ימים תֵעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העשה בו מלאכה יומת".	(ג)	"ששת ימים תֵעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו שבת הוא לה' בכל מושבתיכם".
(ד)	"ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר: זה הדבר אשר צוה ה' לאמר".	(ד)	"אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם".
(ה)	"קחו מאתכם תרומה לה'…".	(ה)	"בחדש הראשון בארבעה עשר… פסח לה'…".

בפרשת ויקהל, צייון מצוות השבת לא באה אלא כדי ללמד ששבת דוחה את בניין המשכן.

 

אם כן, התורה מוכנה "לבזבז" כמה פסוקים על השבת "רק " כדי להודיע מה דוחה מה!! כנראה שזה מספיק חשוב! בפעם הראשונה, בויקהל (וגם ב"כי תישא") כדי ללמד ששבת דוחה בניין המשכן

בפעם השנייה (כאן ) כדי ללמד ששבת דוחה יום טוב בעניין מלאכת אוכל נפש

 

1. עניין סדר העדיפות, גם בהלכה, חשוב מאוד. עד היום, מה שמגדיר את העדה הדתית (חרדים, ציונים,..) היא לא הימצאות של מצוות ברשימה, אלא סדר עדיפות שלה יחסית למצוות אחרות . למשל, האם לימוד התורה חשוב יותר מהעליה לארץ, האם דרך ארץ קודם לתורה, האם השלום חשוב יותר מאמירת האמת… ניתן להגיד שמה שעושה את האדם זה סדר העדיפויות שלו בחיים.
2. נראה לי שהפרט ה"זוטר" הזה על השבת (האם הוא דוחה או לא , אוכל נפש או בנין המשכן), איננו זוטר בכלל אלא מגדיר את השבת עצמה! כי אין דרך טובה יותר להגדיר (מלשון גדרים מסביב) דבר מאשר להשוות אותו לדבר הדומה לו.

ואכן, למדנו מפרשת ויקהל שכל המלאכות האסורות בשבת הן אלה שעזרו לבנות המשכן

אם כן, עניין איסור "כל מלאכה" ולא "מלאכת עבודה" חייב ללמד לנו דבר חשוב על השבת עצמה. וזה מזמין אותנו להשוות את השבת למועדים.

 

היום, אנו חיים את השבת והימים הטובים, כמעט בצורה זהה :

בשניהם אנו הולכים לבית הכנסת, עושים סעודות, מזמינים אורחים, מכינים האוכל לפני, שמים פלטת שבת ומיחם למים, ולא מבדילים כמעט בין שבת ליום טוב. אבל בינהם יש הבדלים עקרוניים שיש לזכור :

 

שבת	מועדים
נקבע על ידי ה' בבריאת העולם	נקבע גם  על ידי בני האדם (סנהדרין)
נקבע על ידי מחזור השמש	נקבע על ידי מחזור השמש וגם הירח
נאסרת בו "כל מלאכה"	מותרות כל מלאכות עבור אוכל נפש
מצוות עונג	מצוות שמחה
כל אחד נשאר בביתו (איסור הוצאה)	מותר להזמין אורחים ולהוציא חפצים כדי לאפשר זאת
המוקד הוא הבית הפרטי	המוקד הוא ירושלים והמקדש.

 

השבת מזמין את האדם לפנימיותו, אל משפחתו, ביתו. בעוד שהימים הטובים מזמינים לשמוח ביחד, במפגש עם שאר העם, בין בירושלים במקדש, בין בהזמנות בין חברים.

גם העונג והשמחה פונים אל עבר תחומים שונים. שהמחה היא חיצונית בעוד שהעונג הוא פנימי , אישי.

השם "מועד", עצמו, מצביע על התוועדות, פגישה. בין האדם וה', ובין בני האדם בניהם. בעוד ששבת, דורש שביתה, גם מהאדם עצמו, כדי לאפשר גילוי הפנימיות שלו.

 

 

ששת ימים

שמונה פעמים בתורה, מוזכרת מצוות השבת כשהיא מסיימת את מחזור השבוע.

בחמישה פעמים, כתוב "ששת ימים תעשה מלכתך. (המלאכות שלך)

ובשלושה מהם, כתוב "ששת ימים "תיעשה מלכה או יעשה מלאכה" (כאילו המלאכה איננה שלך והיא נעשית מעצמה): פעם בפרשת ויקהל (המצוטט לעיל) פעם בפרשת כי תישא, אחרי מצוות המשכן, ופעם שלישית כאן בפרשה שלנו. בשלושת הפעמים, מצוות השבת באה "רק" כדי להגיד שהיא דוחה מלאכת בניין המשכן או היתר הבישול ביום טוב.

שמות ל"א, טו         "ששת ימים יֵעשה מלאכה              וביום השביעי שבת שבתון"

ל"ה, ב          "ששת ימים תֵעשה מלאכה             וביום השביעי… שבת שבתון"

ויקרא כ"ג, ג          "ששת ימים תֵעשה מלאכה             וביום השביעי שבת שבתון"

 

לפי ההסבר של הרמבן שהבינו לעיל, זה ברור: כאן, בשלושת הפעמים, מדובר על מלאכות שה' ציווה לעשות: המשכן ויום טוב. ולכן המלאכה איננה ביוזמתך אלא בצווי ה'. וזה מסביר שיוני הגרסאות.

הגאון מווילנה  הולך בכיוון הזה ומסביר ש"ששת ימים" הם ששת הימים הטובים: ראשון של פסח, שביעי של פסח, שבועות, ראש השנה, סוכות ושמיני עצרת. בימים האלה, מותר לבשל עבור מצוות שמחת המועד. אבל כשמגיע שבת, אסור.

 

 

 

מבנה הפרק

 

אם מנתחים את כל הפרק של המועדים, יתברר שניתן לחלק אותו לשניים. כל מחצית כוללת 22 פסוקים.

המחצית הראשונה כוללת	המחצית השנייה כוללת
שבת	ראש השנה
פסח-7ימים	יום כיפור
יום הבאת העומר ב16 בניסן	סוכות
יום הבאת שני הלחם (שבועות)	שוב סוכות בתוספת שמיני עצרת

 

בכל מחצית, יש חג של שבעה ימים (פסח או סוכות

בכל מחצית יש שני ימים בודדים הקשורים זה בזה באופן עמוק: יום הבאת העומר-שבועות//ראש השנה וכיפור

בכל מחצית יש יום אחד שאסורה בו "כל מלאכה" (שבת וכיפור) בעוד שבשאר אסורה  רק "מלאכת עבודה"

 

כל יחידה של מועד (פסח, עומר..) מובדלת מהשאר בפרשה פתוחה שמתחילה במילים של הקדמה:

וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ובדרך כלל גם עם המילים: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר

חוץ מארבעת הימים הבודדים (עומר-שבועות-ראש השנה וכיפור) שמופרדים בפרשה סתומה ובחוסר הקדמה

כאילו , בכל מחצית, יש שני ימים שמחוברים בניהם באופן עמוק. ואכן, החיבורים ידועים:

1. בין יום הבאת העומר ושבועות: יש ספירת העומר של חמישים ימים בניהם
2. בין ראש השנה וכיפור: החכמים חיברו אותם על ידי המושג "עשרת ימי תשובה".כשהשני מסיים תהליך שהתחיל בראשון.

 

פעמיים סוכות!

 

יש לשים לב לדבר מוזר מאוד:   במחצית השנייה, חג הסוכות מופיע פעמיים:

 

(לג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(לד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיקֹוָק:(לה) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:(לו) שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיקֹוָק בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:

(לז) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיקֹוָק עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ:(לח) מִלְּבַד שַׁבְּתֹת יְקֹוָק וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַיקֹוָק:

(לט) אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן:(מ) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:(מא) וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ:(מב) בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת:

(מג) לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:

(מד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יְקֹוָק אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פ

 

בפעם הראשונה, זו חג של שבעה ימים ואין זכר לסיבה של החג או למצוות הקשורים לחג.

אחר כך, יש משפט מסכם של כל המועדים :"אלה מועדי.." כאילו סיימנו.

ושוב, מופיע חג הסוכות, אחרי סוף הרשימה, ועכשיו, עם מצוות הלולב והסוכה.

יש הרגשה כאילו התורה "שכחה" לציין הפרטים האלה ומוסיפה אותם אחרי משפט הסייום!

 

ניתן להסביר, עם הרב אלחנן סמט, שמדובר בפן הארץ ישראלי של סוכות!!! כי אכן בכל מחצית, יש חגים אוניברסליים שחגגו ישראל במדבר ויש הפן הארץ ישראלי שנחגג אך ורק בארץ ישראל:

 

 

חגים ארץ ישראליים:

 

אכן, נשים לב שכל מחצית של 22 פסוקים שתיארנו לעיל, יש שני חלקים שונים: החלק הכללי וחלק שבו מצויין שזה נחגג אך ורק בארץ ישראל:

מחצית ב	מחצית א
כג-כה       יום הזכרון כו-לב       יום הכיפורים לג- לח      סוכות (במדבר)	א-ג       שבת ד-ח       פסח וחג המצות	במדבר
לט-מד     סוכות בארץ	ט-יד     יום הנפת העומר טו-כב  יום הבאת שתי הלחם	בארץ

החלקים ששייכים לארץ ישראל מתחילים בהנחייה מיוחדת:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן

(לט) אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים

לא מביאים את העומר ואת שני הלחמים של שבועות אלא בארץ.

וכן, לא לוקחים לולב ויושבים בסוכה רק בארץ ישראל!!

 

כאילו סוכות מכילה בתוכה שני חגים: אחד אוניברסאלי ואחד ארץ ישראלי

וכן פסח הוא חג אוניברסלי שיש לו פן ארץ ישראלי, חקלאי, הקשור לקציר החיתים והשעורים: העומר ושבועות!!

 

החיבור בין החלקים:

אם כן , יש לנו חלוקה בתוך חלוקה. והחלוקה השנייה , ברורה, ומחלקת בין המועדים האוניברסאלים לבין החלקים הארץ ישראלים. אבל החכמים באו וחיברו בין החלקים האלה:

1. 1החיבור בין שבועות לפסח:

לכאורה, בתורה, אין קשר. אבל החכמים פרשו את המילים "ממחרת השבת" שבו חלה הבאת העומר למקדש, כמחרת  הפסח! כך שמתחילים לספור חמישים ימים מה16 בניסן. הם לא הסכימו לפרש כמו הצדוקים שמדובר במחרת שבת כפשוטו. דבר שמנתק לגמרי את שני המועדים.

בנוסף, החכמים קראו לשבועות :"עצרת". כדי לחבר עוד יותר שבועות לפסח. כאילו שבועות הוא העצרת של פסח.

 

2. החיבור בין שני חגי סוכות

הכל כפול בסוכות. כל הקרבנות כפולים וכן החג עצמו הוא גם סיום של "שלושת הרגלים" (פסח-שבועות-סוכות) וגם סיום של "חגי תשרי" (ראש השנה-כיפור וסוכות).

התורה מחברת בניהם : חלים באותם התאריכים!

אבל העובדה שהסוכות נבנות "למען ידעו דורותיכם כי ….בהוציאי אותם מארץ מצרים", רוצה לחבר בין הסוכות הראשון, של חגי תשרי ליציאת מצרים, לפסח.

ישנה תוספת בחג הסוכות השני: שמיני עצרת. הוא לא מופיע בחג הסוכות הראשון. הוא מקביל, כנראה , לשבועות, אבל מעניין לציין שהוא מופיע בסוכות הארץ ישראלי דווקא. כאילו עולם השמיני (עולם השלמות) איננה יכולה להתגשם אלא בארץ ישראל.

 

3. מצוות הפאה

יש "קוריוז" באמצע המחצית הראשונה: מצוות פאת השדה שאסור לקצור. המצווה אינה קשורה , לכאורה לחגים. והיא מצווה שכבר מוזכרת במקומות אחרים. היא "הושתלה" כאן כדי להדגיש, כנראה, את שייכות הבאת העומר שקוצרים אותו ושבועות שבו מביאים ראשית הקציר ,למצוות הקשורות בארץ.

 

 

 

לסיכום:

 

היום, בעקבות אלפיים שנות גלות וחורבן המקדש ,אנו חוגגים את כל המועדים והשבתות בצורה כמעט שווה. ניתוח הפרק שלנו לחלקיו השונים מבליטים את ההבדלים

בין השבת, היום השביעי, השייך לעולם הזה, שנקבע על ידי הבורא ,לפי מחזור השמש

לבין המועדים, שמפנים אותנו לעולם השמיני, ושנקבעים על ידי ה', האדם, הירח והשמש

ישנה גם חלוקה לא פחות חשובה שגילינו:

בין המועדים האוניברסליים, שנחגגו, כנראה , גם במדבר על ידי בני ישראל, לבין החגים שנחגגו ך ורק בארץ ישראל.

בגלות חגגנו את כולן כדי לא לשכוח אותן לכשנחזור לארצנו ונחזיר להן את המשמעות המקורית

עכשיו שב"ה, מתחילים לחזור לארצנו, עלינו ללמוד את ההבדלים והמשמעויות המקוריות כדי שנוכל לחדש המשמעות שלהם ושל חזרתנו לארץ גם יחד. לקראת המשך גאולתנו…!

 

נראה לי להציע קשר בין כל חלקי פרשת אמור:

 

החוקים שמצווים לכהן להיות "אדם מושלם" . כאילו המוות איננו קיים, כאילו אין מומים באדם, כאילו אין טומאה,…. כאילו הכהן העובד במקדש נמצא בעולם מושלם, עולם של יום השמיני

גם הבהמות המובאות למקדש, נמצאות בעולם שאין בו מום, בעולם השמיני. (דרך אגב, שור או כבש כי ייוולד, נשאר שבעת ימים תחת אימו ורק ביום השמיני יוכל להיות קרבן במקדש!)

כמו כן, במישור הזמן, השבת הוא קדושת עולם הזה, יום השיבעי

אבל המועדים, משלבים את העולם הזה , שולם השבע, עם עולם השמיני, עולם העצרת, עולם הטהרה הגדולה, עולם השלמות, העולם שמייחלים אליו, עולם שמתפתח רק מנקודת המקום המיוחד: ארץ ישראל.

 

לגבי שלושת הנושאים האחרונים של הפרשה, אחרים כבר הסבירו שמדובר ברמזים על שלושת החגים שעם ישראל יקבע מעצמו להשלמת בניין העצמאות שלו:

1. נרות המנורה—–חג החנוכה
2. לחם הפנים——עניין האכילה בחג הפורים
3. החוצפה של האיש הישראלי——-חג העצמאות!