בע"ה יז אייר התשע"ב
מישל בן שושן
בחוקותי נה
"אם בחוקותי תלכו, ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם.."
על מה מדברת התחלת הפסוק "תלכו"? כנראה היא לא עוסקת בקיום המצוות כי על זה מדובר בהמשך. יש כאן דרישה יותר עמוקה, מאחורי קיום מצוות.
הרבי מסוכטשוב, כמו שעשה כבר המי השילוח(החברותא שלו) ובאותה צורה, מסביר שיש שלושה שלבים במעמד הנפשי של האדם מול קיום המצוות ורצון ה':
- השלב הראשון= התמימות הנמוכה.
מדובר במצבו של כל אדם דתי. קבלת עול מצוות. זה קיים בכל דת. תדמית האיש הדתי היא שהוא עושה מה שאומרים לו. התמימות, כאן, היא במובנה הפשוט וה"נמוך" ביותר. אין התורה מעוניינת ליצור אנשים דתיים שמצייתים לכל דבר בלי לחשוב. אבל השלב הזה הוא חיוני כדי להגיע לשלבים הבאים:
- השלב השני: לחשוב!
הזוהר דורש מהיהודי לחשוב. לקבל אחריות על מעשיו. הוא לא יכול להישאר "ראש קטן", בלי אחריות. לציית בעיוורון למה שאומרים לו! השלב הזה הוא הקשה ביותר. הוא נראה כסותר לגמרי את השלב הראשון. אבל הוא מאפיין את הדת הישראלית. בניגוד לכל דת אחרת, יש מצווה ללמוד, לחקור ולקבל אחריות. כשאדם הראשון חטא, טענתו היתה שהאלוהים שלח לו "רב גדול" שהיא אשתו, חווה, והיא זו שהנחתה אותו לאכל. הוא ציית למצוות האישה (שהיא שליחת האלוהים). זו היתה הטעות שלו: אפילו אם אתה מקבל הוראה, צו, בכל אדם ,גדול ונכבד שיהיה, אתה זה שמקבל אחריות על המעשה שלך! מי מטועה ומטעה, מקבל אחריות על הדיבור שלו, וזה סיפור אחר, בינו לבין האלוהים. אבל אתה , אינך יכול להשליך את האחריות על מי שציווה עליך או הנחה אותך!! אם כן, כל מה שאני לומד, כל מה שהרבנים, הנביאים, או כל סמכות אחרת אומרת , צריך לעבור בחינה על ידי. אני זה שבסופו של דבר מחליט ואחראי על מעשי. מצווה עלי להיות מבקר וחושב.!!
- שלב שלישי= התמימות הגדולה
יש סכנה גדולה בשלב השני: הגאווה לחשוב שאני יכול לשלוט על הכל. לחשוב עד הסוף. שאני יחידי בעולם. שהכל עומד על כיתפותי . יש כאן סחרור השליטה עצמית והגאווה. השלב השלישי, דורש מהאדם, אחרי שהוא עבר את השלב השני, למסור את עצמו אל האלוהים!! והכיר בעובדה שהוא לא שולט על הכל. הוא חייב לעשות כל מה שביכולתו. אבל על ההמשך, על השאר, הוא שם בטחונו באלוהים שישלים עבורו את הבירור. "לא עליך המלאכה לגמור"! אפילו את השלב השני קבע ש"אין אתה בין חורין להימלט מהעבודה"! השלב הזה יכול להגיע אחרי עמל רב. הוא לפעמים מאוד קצר כי אחריו חוזרים החשבונות והשלב השני. אבל הוא מחוייב המציאות , לפחות באופן תיאורטי. נראה לי שהוא מקביל לשלב שבו האדם אומר "בעזרת ה'" או "מזל טוב" אחרי שהוא כבר עשה עבודה רבה בתכנון ובבירור. יש רגע, באהבה, שבו יש להרפות, לשחרר, לתת לזמן, לטבע, לאחר, לאהבה, לאלוהים, לתפוס פיקוד במקומנו. זו תמימות של שלמות ולא של קטנות.
המחשת רעיון זה ברגלים:
- פסח, הוא סוג של תמימות ראשונית. ה' החליט וביצע, עבור ישראל את היציאה ממצרים. לא היה לנו הרבה מה לעשות ולהחליט. ביצענו כמה מצוות בכפיה ויצאנו!
- ספירת העומר: זה זמן החשבונות! סופרים, עובדים. הזמן שמפריד בין יציאת מצרים לקבלת התורה, הזמן במדבר, ההתלבטויות, החשבונות, יאריכו המון זמן. לפעמים כל חיי האדם, וכל חיי ההיסטוריה האנושית! לכן, שלב זה מסומל על ידי המספרים 7X תקופת החיים בעולם הזה. זו עבודה אין סופית, סיזיפית, בעלת ספקות, טעויות וקבלת אחריות על כל דבר. תשלום על טעויות, תשלום על קבלת הלטות..
- חג השבועות: זה השלב של התמימות! כמו שמצווה התורה "שבע שבתות תמימות תהיינה". התמימות היא עיקר חג השבועות. מעניין שאין תאריך לחג הזה. כי הוא סוף תהליך של ספירת העומר. כל זמן שלא הגענו לתמימות, אנו עדיין בתהליך הספירה והחשיבה. הכל תלוי בעבודה העצמית. שבועות היא סמל השער החמישים. זה שאנו כבר לא סופרים (למרות מצוות התורה "תספרו חמישים יום") כי הוא מעבר לעולם הספירה: הוא בתמימות שמעבר לחשבונות! ייתכן ששלב זה אוטופי. אבל הוא הכרחי, לפחות עבור השלב השני: שנדע שיש שלב כזה! שאנו לא אדוני העולם ואדוני עצמנו ללא גבולות! כמו באהבה, זה הרגע שבו אנו משחררים את עצמנו ונמסרים למשהו שמחוצה לנו. זה כמו באומנות.
לג בעומר
כמה אפשר לחשוב ולתכנן ולקבל על עצמנו?
אפילו בשלב השני של העבודה, יש שתי תקופות: מהראשון עד ליום ה33, האדם מתבקש להפעיל את כל אחריותו ועבודתו. מה33 ועד ל49, האדם ממשיך לעבוד , אבל בידיעה שהאלוהים ממשיך עבורו את הבירורים! מתחילה ההרפיה בעבודה מה לג בעומר ועד שבועות כדי להגיע להרפיה השלמה בשבועות!
לכן, המסורת קבעה כל מני הגבלות במשך התקופה הראשונה. ושחררה אותנו מהם בשנייה!
השבת:
גם במשך השבוע תהליך דומה מתרחש:
- השלב הראשון: השבת שממנו יצאנו. מהמנוחה שנתנה לנו כמתנה.תמימות הלידה!
- השלב השני: קבלת עול הפרנסה והעבודה. חשבונות!
- השלב השני: השבת שאליו אנו נכנסים בתמימות: כאילו אנו מתנערים מהאחריות של עול הפרנסה! מוסרים הכל בידי שמים! ה' הוא מלך העולם. הוא המנהיג!
גם כאן, השבת, כמו התמימות, מקבלים את שני התפקידים: השלב הראשון והשלב השלישי. על ידי אותו השם, ("התמימות" ו"השבת" עבור שני השלבים, למרות שהם מציינים שני מצבים שונים). אכן, יש בשבת כפילות. כמו שבתמימות יש כפילות משמעות!
זה יוצר אומנם בלבול מסויים.
הרבה יהודים, חושבים ש"לעבוד את ה' בתמימות", זה לעבוד אותו על פי התמימות הראשונה. הם לא רוצים לחשוב. הם נותנים לרב שלהם לחשוב במקומם. הם חושבים שכך הם דתיים יותר! הרב מחליט על הכל.
אבל האמת היא שרק התמימות של השלב השלישי היא המטרה !! והיא דורשת המון עבודה וקבלת אחריות באמצע!!
"אם בחוקותי תלכו"
- המי השילוח דורש את המילה "אם":
"אם=ספק"!!: האדם צריך לעבוד את ה' כל הזמן בספק! ספק האם הוא עושה את רצון ה'! כי רק בצורה כזו הוא יוכל להגיע לתמימות האמיתית ולגלות סודות החיים! אדם שעובד את ה' בהיותו משוכנע שהוא צדיק, שהוא עושה את הדבר הנכון כל הזמן. בלי לחקור, בלי לחשוב, בלי לבדוק את עצמו, מחטיא את המטרה!
- אם כן, "אם בחוקותי תלכו" זו דרישה לעבוד את ה' בתמימות השלישית. ללכת, פירושו לקחת סיכונים. אבל פירושו גם להתמסר בשלב מסוים לתמימות.
לכן, המדרש העיקרי שמפרש את הרעיון הזה הוא דרש על הפסוק מתהילים:
"חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותך": קודם כל קבלת עול מצוות. אחר כך חישוב, בירור וקבלת אחריות ובסוף, הרגליים, הופכים לעשות את רצון ה' אפילו מעבר לידיעתי, כהרגל שני! זו התמימות הרצויה!
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 