בע"ה יא טבת התשעו
מישל בן שושן
ויחי מוש
נסתמו עניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד (לעד)
רש"י שואל למה הפרשה שלנו "סתומה", כלומר, שאין מרווח בין סוף הפרשה הקודמת לנוכחית, בכתיבה בספר תורה. והוא נותן שתי תשובות:
"נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד
ביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו"
אבל עדיין אין שעבוד!השעבוד יתחיל רק בספר שמות! השעבוד יתחיל יותר ממאה שנה אחרי מות יעקב!
והפרשה שלנו עדיין לא מדברת על ברכות יעקב אבינו לבניו!
נראה לי שיש להבין במילה "שעבוד", לא את עינוי העבודה הפיזית אלא העובדה שהיהודים נמצאים בחו"ל ולא אכפת להם מזה! כלומר, נסתמו להם העיניים להסתכל על המצב מלמעלה. פרשת ויחי מספרת דווקא שטוב ליהודים במצרים. אין צרה ואין שעבוד פיזי עדיין. רחוק מזה. אלא שהתכנית של הקדוש ברוך הוא מתחילה לפעול:
ה' רוצה שהיהודים יתחילו להרגיש מצרים לכל דבר. ואחר כך, עליהם להרגיש שהם לא מצרים! ויהיה מסע ארוך כדי לשכנע שעליהם לצאת משם!! רק השילוב של שני המהלכים ההפוכים האלה,יוליד את "עם בני ישראל"!!!
עם ישראל אמור להציג את כל האנושות כולה. בגווניה ובדעותיהם השונות. בשביל זה, עליהם "להיטמע" בגלות. ומשם, לצאת ולהרגיש עם אחד מתוך כל ההבדלים הקיימים בניהם (הבדלים הנובעים מההבדלים הקיימים בין כל בני האדם) הם אמורים להיות העם המייצג את כל האפשרויות להיות בן אדם וגם להרגיש שהם עם אחד. כל זאת, כדי לזכות בארץ המיוחדת הזאת והעיד בפני כל העולם על אחדות הבריאה והבורא.
לכן, ה' מבטיח לאברהם שזרעו ירד לגלות ויצא משם. רק כך, העם הזה יזכה לארץ המובטחת.
אם כן, אנו נמצאים בשלב הראשון: השלב שה' רצה שהיהודים יהפכו למצרים!!!
ואכן, היהודים הופכים למצרים! איך? בסתימת העיניים והלב היהודי שלהם!!
אין מקום יותר לגלות הקץ כי ה' רוצה עכשיו שלא יחשבו על היציאה. עכשיו, עליהם להיות מצרים!!
לכן, נראה לי, יש דווקא ברווחת החיים הטובים של היהודים במצרים סתימת העניים והלב!!
וזה נכתב "ברמז" בתורה. על ידי הסרת המרווח המתוכנן בין הפרשיות. אין רווח, אין מקום להסתכל לעניים פקוחות! יש לרדת למצרים!
למה נכתב "ברמז" ולא בפרוש? כי בפרוש, באופן ברור, אין לזכור שהם יהודים! ה' עושה הכל כדי שיהיה סתום! לכן, הוא אומר לקורא שיש כאן התחלת תוכנית ההטעמה במצרים, ברמז בלבד!!
לסיכום: יש שתי תקופות מקבילות לשתי כוונות הפוכות של ה':
- ה' רצה שבני ישראל ישכחו את זהותם וייטמעו בזהות המצרית. כדי שיהיו מצריים. זה נמשך, בערך 120 שנה בתוך מצרים.במשך התקופה הזאת, היהודים חיו ממש כמו מלכים במצרים.
- אחר כך, ה' ביקש מהם לצאת משם ולעורר מחדש את הזהות שלהם. כך, הזהות היהודית הייחודית מתעוררת מתוך ההבדל העמוק עם הזהות המצרית!! וזה קרא ב70 השנים האחרונות של השהייה במצרים, עם השעבוד, המכות והיציאה.
אם כן, ה' היה צריך להשכיח את הזהות היהודית מהיהודים במצרים, והוא גרם ל"סתימת עיניהם וליבם" של ישראל והוא זה שסתם את גלוי הקץ מאת יעקב לבניו! למרות שהשעבוד לא התחיל והם מרגישים מצוין שם, מה שקורא זה שהם שוכחים את זהותם, וזו היא "צרת השעבוד" למרות שהשעבוד האמיתי, העינויים, יתחילו יותר ממאה שנים יותר מכן!!
כדי שהזהות של היהודים , מצד אחד, תשכח מהם (בתקופה הראשונה) ותשוב אליהם, בתקופה השנייה, הם היו חייבים לשמור על כמה סימנים, כמו המלבוש, הלשון והשמות שלהם.
המטרה העליונה היא: שישראל יהיו המייצגים של כל האפשרויות להיות אדם (במצרים היו מיוצגות כל הזהויות) ואחר כך, הם היו צריכים להרגיש עם אחד. רק כך הם יכלו לנחול את הארץ שנמצאת במרכז העולם, שבה אחדות ה' צריכה להתגלות. אחדות מתוך ייצוג של כל האפשרויות השונות.
במילים אחרות, ישראל היו צריכים "להוציא את ניצוצות הקדושה ממצרים".
ויקרבו ימי ישראל למות
למה הפסוק עובר משם יעקב (ויחי יעקב בארץ מצרים..) לשם ישראל (ויקרבו ימי ישראל למות)?
יעקב= השם הבסיסי של יעקב, השם שהוא לא יאבד אף פעם. בכל מצב. זה מביל לנפשו ולרוחו של יעקב.
ישראל= השם שלו כשהוא זוכה למעלה רוחנית, זו הנשמה העליונה שלו
(תזכורת:כשילד נולד, אביו ואימו נותנים לו את ה"נפש" שלו.
אחרי שהוא לומד לדבר, הוא רוכש ה"רוח" שלו
כשהוא מתחיל לחשוב, להתפלל, ללמוד, לרכוש מודעות רוחנית, הוא יכול להגיע למדרגת "נשמה". לא כל הזמן, אלא מידי פעם, בזמנים שהוא כן מגיע למעלה הוא זוכה לנשמה הזו ובזמן הרגיל, הוא נשאר בנפשו וברוחו הבסיסיים)
לכן, "יעקב " אבינו לא מת. הבסיס יישאר תמיד, בזרעו.בכל מצב, כל יהודי יישאר עם מדרגת "יעקב" בתוכו
אבל, המדרגה של "ישראל" התחילה לדעוך בהיותו במצרים ואכן מדרגה זו מתה. היו צריכים לחכות למשה רבנו כדי לעורר את הזהות של ישראל הזו שנרדמה לה.
לוז או בית אל
יעקב קרא למקום "בית אל", אבל "לוז" היה שם המקום לפני כן. כשיעקב מבקש לברך את מנשה ואפרים, הוא מזכיר את הופעת ה' ,בלוז בארץ כנען" ולא את השם שהוא בעצמו נתן למקום: בית אל" למה??
לוז= העצם הקטנה שנמצאת בעורף. לדעת המדרשים, הלוז נברא אחרי שאדם הראשון חטא בחטא עץ הדעת. אם כן, העצם הזו לא חטאה! והיא תישאר תמיד, גם אחרי המוות. משם יתעורר הגוף לתחייה בתחיית המתים.
אם כן, לוז= המצב הבסיסי המקשר, בלי קשר לחטאי האדם, את האדם לשורשו העליון. גם אם האדם חוטא בין אם לאו, הלוז הוא הסימן של הקשר שלו למה שהוא היה אמור להיות.
"בית אל" זה שידרוג של הלוז! במידה והאדם יזכה למדרגה עליונה, בתפילה ובעבודת המידות שלו, הוא הופך את גופו לבית אלוהים, מדרגה שאדם רגיל לא נמצא בה באפן רגיל ותמידי.
לכן, כשיעקב מבקש לברך את בני יוסף, הוא יודע שהם יחטאו בעתיד. בכל זאת, הוא מברך אותם מבחינת "לוז", כלומר בזכות היותם "בני יוסף" בלבד. הם מבטאים את היהודי הבסיסי, שנתווסף לעם על ידי זכות אבותיו בלבד ולא בזכויות עצמו.
למה התווספו שני שבטים מיוסף דווקא (לעד)
כי יוסף הוא נקרא כך על שם מה שאמרה רחל :" יוסף ה' לי בן אחר". ללא קשר עם לידת בנימין, יוסף הוא זה שאחראי על התוספת. תוספת ילדים, תוספת שבטים, תוספת רעיונות. הוא הילד הגאוני, שאחראי על החידושים ועל התוספות מעבר למסורת. לכן, יוסף פותח הדרך לתוספת השבטים בעם.הוא "ערך המוסף" של העם!
לא בזכות מנשה ואפרים עצמם יעקב מברך וממנה אותם אלא היותם "בני יוסף":
לכן, כשיעקב שואל את יוסף :" מי אלה?", הרי הוא כבר מכיר אותם כבר יותר מחמש עשרה שנה! אלא הוא שואל בעצם, לדעת המו"ש: האם הם יכולים לחבר בין ה"מי" ל"אלה"? כלומר האם הם ראויים?
תזכורת:
"אלה" = סימן למציאות כפי שהיא.
"מי"= סימן לשאלה של האדם על מה יש מאחורי המציאות.
החיבור בין הגשמי, המציאותי לרוחני, ה"מי", עושה את המילה "אלוהים" שהיא מחברת בין "אלה" ו"מי".
יוסף עונה לו "בני הם"! כלומר, אל תעביר אותם תחת זכוכית מגדלת על צדקותם. אלא תברך אותם רק בזכות שהם "בני" ותו לא!
האל הרועה אותי (המי השילוח)
יעקב מברך בשם "האלוהים אשר התהלכו אבותיי לפניו אברהם ויצחק, האלוהים הרועה אותי מעודי…"
אברהם ויצחק מועדפים על נוח כי נוח הלך "אחרי ה'" בלבד, הוא לא יזם. האבות ,כן יזמו ,והלכו "לפני ה'"
אבל יש מגרעת באברהם ויצחק: זה שהם הלכו לפי מידה אחת בלבד וכל הזמן יזמו, אמנם לפני ה', אבל משכו לכיוון מסויים: אברהם בחסד ויצחק בגבורה.
לעומתם, יעקב היה מוכן ללכת בכל כיוון שה' רצה: כלומר היתה לו מוכנות לשנות כיוון לפי רצון ה' המשתנה. זו המעלה הגבוה ביותר. הוא לא יוזם בלבד , הוא יכול להיות קשוב כל הזמן לרצון ה'. הוא לא מקובע בכיוון מסויים. כמו שה תחת שרביט הרועה. הוא כל הזמן משתנה יחסית לרצון הרועה.
המעלה הזו תמשיך על ידי דוד המלך :"ה' רועי וישעי.."
סדר האבות
לפעמים, קוראים סדר שונה ממה שמקובל. למשל:"וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור (ויקרא כו מב).
יש בעצם לשים לב למי שנמצא באמצע השלושה ומי מתחיל הרשימה:
- בדרך כלל הנה הסדר: "אברהם- יעקב- יצחק" כאן, יעקב עושה החיבור בין אברהם ליצחק. יעקב הוא הבריח התיכון המחבר בין הקצוות של החסד והדין.
- בראש השנה,שהוא יום הדין, יש להפוך הדין לרחמים. לכן, שמים יצחק במרכז :" אברהם- יצחק- יעקב". למשל, בקולות השופר,
- אברהם-תקיעה.
- יצחק שברים, תרועה,מידת הדין,
- ויעקב תקיעה אחרונה- מידת הרחמים.
המטרה היא לעגן את מידת הדין, למתן אותה בעזרת החסד של אברהם מימין והרחמים של יעקב משמאל.
- במידה ויש בעיה של זכויות, במקרה "חרום", אז משתמשים בסדר הזה: יעקב- ויצחק-אברהם. כמו בקללות של ויקרא. אז, שמים הרחמים מימין והחסד משמאל כדי להגן מפני מידת הדין של יצחק באמצע.
הקבצו ושמעו בני יעקב
- הקבצו= להתחבר, כשכל אחד מרגיש "קטן" בעיני עצמו, כדי שיוכל להתחבר עם אחיו.
- שמעו= שמעו את עצמכם, זה את זה- "וישמע שאול את העם" (שמואל א טו ד). כאן השורש "שמע" הוא באמת קיבוץ בעצמו!
ושמעו אל ישראל אביכם= שמעו אל המטרה העליונה של עם ישראל, ש"אביכם" בשמים תכנן עבורכם.
להיות בשמחה תמיד
בברכת שמעון ולוי, יעקב מבטא את רתיעתו מהקיצוניות שלהם "בסודם אל תבוא נפשי.." למה? כי יעקב חושב, כמו המו"ש, שהדרך הנכונה היא לא הקיצוניות, אפילו בעבודת ה'.
לפעמים, אנשים צדיקים מאוד, חוזרים כל הזמן בתשובה ומרגישים שהם אפסיים, בלי ערך, ונופלים בדיכאון ומתנתקים מהסובבים אותם. לכאורה, הם עושים זאת כי הם רוצים להיות אמיתיים, רציניים, דבוקים בה' ובעבודה. אבל, לדעת המו"ש (ולדעת יעקב אבינו בפירוש הזה), הם מפספסים העיקר
כי יש שני קריטריונים שיכולים להגיד לאדם האם דרכו נכונה בעבודת ה':
- האם הוא שמח
- האם הוא מחובר עם הבריות
השמחה היא הדרך העיקרית בעבודת ה'. כל הזמן שהאדם צריך לחשוב על מעשיו ולתקן אותם, הוא מיד חייב לחשוב שלא להגזים ולכעוס על עצמו ולא להיכנס לדיכאון. כי העקיר היא השמחה בעבודה. אם הוא מרגיש שהוא איבד את שמחת החיים שלו, סימן שעשה טעות בתהליך. ועליו לחזור לשמחה. כי היא מצווה גדולה מאוד להיות בשמחה, תמיד!
הקריטריון השני, ההתחברות עם האנשים הסובבים אותו, הוא גם כן טסט חשוב לדעת אם הוא לא סוטה מהדרך הישרה של עבודת ה'. הכעס על עצמו או הגאווה (הוא חושב הוא באמת עובד את ה' ולא האחרים…)יכולים להטעות אותו ולתת לו לסטות מהדרך הנכונה. עליו לעבוד את ה' "בכל דרכיך", בכל הכיוונים. וכדי לברר זאת, החיבור עם האנשים האחרים הוא מבחן אמיתי. מי שמתנתק מהסביבה עובד ה' בקיצוניות מסויימת וזה אסור לגמרי.
גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב
גד= מלשון אגודה, חיבור. משבט גד יבוא אליהו הנביא שידע לחבר בין כל חלקי העם.
מתי? באחרית הימים, בעקב של ההיסטוריה, בעקבתא דמשיחא
שנים עשר שבטים
כמניין 12 האפשרויות לכתוב את ארבע אותיות ה'
כי השבטים מסמלים את כל האפשרויות להשיג את הבורא. כל האפשרויות להיות בן אדם הראוי לשם הזה
חזק חזק חזק
גימטרייה של "חזק"= 115
שלוש פעמים חזק= 345= משה.
כשמסיימים ספר בקריאת התורה, מזכירים, ברמז את משה רבנו באמירת שלוש פעמים "חזק". משה מחבר בין כל חלקי התורה ומחזק את אחדות העם על ידי התורה עצמה.
לעד:
מעניין שדווקא בין הספרים, כשיש הפרדה בין ספרים שונים בתורה שאמורה להיות "אחת", שם ,דווקא , אומרים המילות "חזק".
יש שתי אפשרויות:
- כשמסיימים קריאת ספר, יש עצב מסויים, לכן יש להתחזק למרות הסיום
- (לדעתי, זאת הסיבה העיקרית): החוזק של התורה בא מה"גמישות" שלה. העובדה שיש הפסקות, פרקים, פרשיות, פתוחות וסגורות, כדי לתת לקורא מרווח שיתבונן ויחשוב. זה מה שנותן הכוח לתורה. כמו קנה הסוף מתכופף ולא נשבר, בניגוד לעץ שנתלש ברוח חזקה, כך חוזק התורה נובע מגמישותה והכנסת חשבת הקורא באמצע הכתב.
ההזכרה של משה רבנו שמחבר את כל התורה כמקשה אחת, היא מרגיעה אלה שאינם יכולים לקבל את העובדה שגמישות היא כוח! לכן, נראה לי, החכמים הכניסו את האמונה בזה שמשה הוא זה שכתב את כל התורה כולה בבסיס האמונה היהודית, כדי לאזן את העובדה שהיא נכתבה ספרים ,ספרים!
כמו עמוד שדרה, אצל האדם, שבנויה מחוליות נפרדות, כך התורה בנויה בהרבה ספרים, פרשיות שונות. הגמישות של האדם מוענקת לו על ידי הגמישות של עמוד השדרה שלו. היא נותנת לו החוזק האמיתי, החוזק של בן אדם, ולא החוזק של גוש מקובע.
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 