בע"ה ב שבט התש"פ
מישל בן שושן
בא פי5
מבנה פרשיות המכות (לע"ד)
פרשת שמות :מעמד הסנה: ה' מודיע למשה על היציאה ממצב העבדות אל ארץ טובה ורחבה. על ידי מכת בכורות.
העם מסכים (ויאמן העם..) לתכנית הצלה זו.
פרשת וארא: ה' מוסיף תוכן ליציאה: קיום ברית אבות, קבלת עול מלכות שמים, הארץ היא ארץ ייעוד ולא רק . ארץ מקלט העם מסרב: (ולא שמעו אל משה ..)
ה' מתכנן לשכנע את עם ישראל במשימה השנייה והעיקרית על ידי 9 מכות. המכות אמנם פוגעות במצרים אבל המטרה היא שעם ישראל יבין מול מי (ה') הוא נמצא ומה היעוד המתבקש ממנו. ולכן, במשך 9 המכות, ה' עושה הכל כדי שפרעה לא יסכים לתת לעם ישראל ללכת .
פרשת בא: אחרי שתי המכות האחרונות מסדרת 9 המכות (ארבה וחושך), פרעה איננו מסכים יותר לשאת ולתת עם משה ומגרש אותו מפניו. זה סוף שלב 9המכות. ומתחילה המכה המכריעה שהייתה מתוכננת מראש: מכת בכורות שתגרום ליציאה. משולבים , בתוך סיפור מכת בכורות, קטעי הלכות על האופן שבו עם ישראל ייקח חלק פעיל ביציאה: קרבן פסח מצרים ולדורות.
שילוב הסיפורים (הרב סמט- הרב תמיר גרנות)
פרק יא' מכיל שני סיפורים שונים ומקבילים:
- סיפור שמתרחש בין משה פרעה וה'. זה המשכו של כל סיפור עשר המכות. בסיפור הזה בני ישראל אינם לוקחים חלק פעיל. מדברים עליהם אבל לא משתפים אותם. המשא והמתן מתנהל אך ורק בין ה', משה ופרעה ועבדיו. היציאה תלויה אך ורק ברצונו של פרעה ובהחלטה של האלוהים.
- סיפור שני, שהוא הסיפור ההלכתי, מתרחש בין ה', משה ואהרון ובני ישראל. נותנים , לראשונה בתורה, מצוות מפורטות שיאפשרו לבני ישראל לצאת ממצרים. בחלק הזה, פרעה ומצרים אינם צד חשוב בכלל.הכל מתרחש כאילו בקרבן הפסח תלויה היציאה.ולא ברצון פרעה.
ניתן לראות, למטה במקורות, את הקטעים שמסומנים בחץ. הם הקטעים ההלכתיים. והם, בלושה מקומות, הוכנסו בתוך רצף הסיפור הראשון של המשא ומתן בין משה ופרעה.
הכל מתרחש כאילו שני מישורים פועלים במקביל. לכל אחד יש את ההיגיון הפנימי שלו. והוא לבדו יכול להצדיק את יציאת מצרים.
- בסיפור הראשון, ה' החליט להוציא את עמו. הבעיה היא קבלת האישור מפרעה ומהרגע שיהיה אישור, היציאה תתבצע, אפילו בלי הסכמת או ידיעת העם היוצא!
- בסיפור השני, הכל תלוי במעשה בני ישראל. במידה והם יזו על דלתות ביתם דם הפסח, הם ינצלו מהמוות והם יצאו בזכות מעשיהם הפעיל. וזאת, ללא קשר עם הסכמת פרעה ברקע.
שילוב שני הסיפורים ביחד הוא נעשה ביודעין, בכוונה תחילה. ונראה שהכוונה היא שנבין שבהיסטוריה, קיימים שני המישורים תמיד ביחד.
- לה' יש תכנית והיא תתבצע, ללא קשר עם מעשה בני האדם
- על האדם לפעול כדי להביא את תכנית ה' לתכליתה, כאילו הכל תלוי באדם.
ייתכן שיש, למרות הכל השלכות מסויימות בין מישור אחד לשני. למשל, יסום התכנית של האלוהים, זמנה, האופן שבו היא תתבצע. וכל מני מרכיבים אחרים, יכולים להיות תלוים במעשה האדם הפרטי והכללי. אבל על האדם לחיות את שני המישורים גם יחד.
פסח ומצה (לע"ד)
שמתי לב, שהפסוקים המספרים על אפיית המצות, איננו נמצא בחלק ההלכתי אלא בחלק הסיפורי:
שמות פרק יב (ל) וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה ..(לא) וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְקֹוָק כְּדַבֶּרְכֶם:..(לג) וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים:(לד) וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם:(לה) ..(לז) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף:(לח) וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד:(לט) וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם:
רש"י וגם צדה לא עשו להם – לדרך. מגיד שבחן של ישראל, שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו…
אני מציע לקרוא את הפסוקים בניגוד להסבר של רש"י. "וגם צידה לא עשו להם", מפרש רש"י, שהם נתנו אימון מלא בה' ולא היו צריכים להכין צידה לדרך. זה שבח של מעשה אמוני גדול מאוד. נראה לעניות דעתי לפרש אחרת: בני ישראל לא האמינו שהם יצאו! הם לא התכוננו בכלל. הם אפילו לא ידעו מתי זמן היציאה. הם פשוט נדחפו החוצה ביוזמת המצרים. הראייה לכך, חוץ מזה שהם לא הכינו צידה לדרך, היא שהם התכוונו לאפות לחם. הם הכינו את הבצק שלהם לאכול, למחרת בבוקר את ארוחת הבוקר שלהם במצרים כיום רגיל. ואז הם קורשו בין רגע. והבצק שלהם לא הספיק להחמיץ כי כך התכוונו לעשות: שיחמיץ! כי הם לא ידעו על היציאה או שלא האמינו לה. כשהם הגיעו לסוכות, מחוץ לגבול מצרים, רק אז היה להם מנוחה כדי לאפות הבצק שלא החמיץ במצרים.
איך אפשר להבין את מה שכתבתי, לאור כל ההכנות שהתבקשו בני ישראל להכין מבעוד מועד?
פשוט מאוד: הפסוקים האלה שייכים לחלק הסיפורי שבו רק המשא והמתן בין משה ופרעה חשוב. זה נמצא בחלק של המישור העליון, של התכנון האלוהי להוציא אותם אפילו ללא ידיעתם. המצה שאכלו בסוכות מסמלת את המישור הזה : המישור הסיפורי שהתרחש "מעל לראשם" של בני ישראל!
אכילת הפסח, לעומתו, מסמלת את ההכנה, הזכות, המעשים, קיום מצוות הפסח, שאפשר לבני ישראל לצאת! זה המישור התחתון, של היוזמה האנושית.
לכן, נראה לי שיש מקום לכרוך את הפסח עם המצה ולאכול את שניהם ביחד!! כדי לעשות את מה שעשתה התורה כשהיא שילבה את שני המישורים (הסיפורי וההלכתי) בפרק יא' של התורה!
עם ישראל יהיה אלוף בחיבורים בעין אלה בהיסטוריה. אמונה שלמה באל המשגיח , המגן, והמשפיע, ומצד שני, עשייה יום יומית כאילו הכל תלוי רק בהם.
זריקת הדם בבית (הרב מידן)
כשקוראים את מצוות פסח מצרים, אנו בטוחים שזה תיאור חד פעמי. אכן, ההלכה אוסרת לנו לעשות אותו הדבר אחר כך. כל הקרבנות מובאים לבית המקדש ואין עבודה כזו בכל בית בארץ ישראל.
אבל בכל זאת, כשקוראים את הפסוקים, עולה תמונה שונה:
שמות פרק יב (כא) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח:(כב) וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר:(כג) וְעָבַר יְקֹוָק לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְקֹוָק עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף:(כד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם:(כה) וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְקֹוָק לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת:(כו) וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם:(כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:
אני מבקש שנקרא את הפסוקים, נקיים מכל מידע אחר:
ה' פוסח (מגן) על כל בית יהודי במצרים, בזכות הזיית הדם על הדלת. ואת העבודה הזאת בדיוק יש לעשות כשנבוא אל ארץ ישראל. זה מעשה די מוזר ולכן, על העבודה הזאת בדיוק, הבן ישאל "מה העבודה הזאת??" ונשיב לו שהבית שלנו הוא בית יהודי שה' שומר עליו תמיד מן המזיקים ושהחיים שלנו כיהודים אינם מובטחים בעולם ללא ההגנה המיוחדת של האלוהים על הבית שלנו. בכל זמן ובכל מקום. אפילו בארץ ישראל. ולכן, חשוב שאנו נעשה את ה"עבודה הזאת" של הזיית הדם של קרבן פסח,(כמו שאנו שמים מזוזה בפתח) שמבדילה אותנו משאר אומות העולם על ידי מעשה של מצווה מצדנו, אחת לשנה, בחג הפסח. כך שלא רק במצרים ה' פסח (הגן) על הבתים שלנו אלא בכל דור, בכל זמן ובכל מקום.
- ראייה לזה שבהתחלה כך היתה הכוונה , נקרא את מה שכתוב בפסח שני שעשו במדבר:
במדבר פרק ט (י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק:(יא) בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי ..(יג) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן יְקֹוָק לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא:
באיזה מצב האדם פתור מלקיים את קרבן פסח?
- אם הוא טמא
- אם הוא נמצא "בדרך רחוקה" או "בדרך"
תמיד חשבנו (בגלל שאנו מכירים את ההלכה) שהדרך הרחוקה מראה על ריחוק מבית המקדש. אבל , אם ננסה לקרוא ללא השפעת המידע שיש לנו מההלכה, הדרך היא ריחוק מהבית שלו! האדם איננו נמצא בביתו. הוא "בדרך", ולכן הוא לא יכל לעשות קרבן הפסח כי העיקר הוא הזיית הדם על דלת ביתו!!
- עוד ראייה נביא מהמשך הפרשה שלנו. אחרי היציאה, חוזרת התורה על הלכות הפסח, כמובן מדובר על פסח דורות כי כבר יצאו:
שמות פרק יב (מג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח ..:..(מו) בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה
יש כאן הוראה מפורשת שהפסח (דורות) חייב להיעשות …"בבית"! (ולא בירושלים!)
רחוק מכאן, בספר דברים, בגלל סיבות אחרות, התכנית הזו של חגיגת הפסח בביתו של כל אחד, עברה תיקון גדול: אכן בספר דברים, יש, בפעם הראשונה בתורה, עניין שבמקום אחד מסויים שייבחר על ידי ה', כל עבודות הקרבנות ירכזו שם. יהיה אסור להקריב כל קרבן מחוץ למקדש. (אולי בגלל סכנת עבודה זרה, אולי בגלל חטא העגל ובניין המשכן…) ואז התורה חייבת להגיד לנו במפורש שאפילו קרבן הפסח שהוא קשור כולו לבית, יעשה בבית המקדש ורק למחרת, יהיה אפשר לחזור לחגוג את חג הפסח בבית שבעת ימים:
דברים פרק טז (ה) לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:(ו) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם:(ז) וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ:
כבר ידענו שכל הקרבנות ייעשו במקדש. כאן יש אזהרה מיוחדת לקרבן פסח כי בהגדרתו הוא שייך לבית של כל יהודי! ומעכשיו, ההלכה קובעת שאין לעשות אותו בבית.
נשארת לנו הבעיה של שאלת הבן . הוא שאל בגלל שהוא ראה את "העבודה הזאת" של הזיית הדם על דלת ביתו. אבל עכשיו שהקרבן ייעשה בבית המקדש, הבן יראה רק שמביאים לו בשר צלי. ולכן, המציאו החכמים כל מני דרכים להפתיע את הבן כדי שישאל בכל זאת. אמנם לא על הזיית הדם כי הוא לא נוכח בבית המקדש, אלא ישאל על דברים שנמציא עבורו בליל הסדר על השולחן.
והגעתם על המשקוף (לע"ד)
שמות פרק יב (כב) וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף …
אונקלוס שמות פרק יב (כב) … ותדון לשקפא ולתרין ספיא מן דמא דבמנא
אונקלוס מתרגם "והגעתם"= ותדון, כלומר לשון הזיה. כמו הייזת הדם על הפרוכת בכיפור..
נזכור שפועל זה כתוב בסיפור הברית מילה ששתה ציפורה לבנה:
שמות פרק ד (כד) וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְקֹוָק וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ:(כה) וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי:
מה פרוש "ותגע לרגליו"?? לכאורה חשבנו שהיא מעדה בכריתת הברית ונגעה בטעות ברגל של בנה על הצור ששימש אותה לכרות העלה. אבל אם נפרש "ותגע" כמו בפרשה שלנו, שהיא הזתה את הדם אל עבר הרגליים, זה פותח לנו את המחשבה לקראת הרעיון שהדם המציל את בני ישראל ממלאך המוות הוא זה שמציל כאן את משה ממלאך המוות. בשני המקרים, ביציאת מצרים(באמצע מכת בכורות) פתאום מלאך המוות בא להרוג את הבכורות של בני ישראל! למרות שבפרוש הם תמיד נצלו ממכות מצרים וניתנה הבטחה מפורשת שהם יינצלו גם ממכת בכורות:
שמות פרק יא(ה) וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:(ו) וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף:(ז) וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְקֹוָק בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל:
כלומר, אין שום הצדקה לקרבן פסח . אין צורך להציל אותם מהמוות כי יש הבטחה שלא יאונה להם כל רע במכת בכורות. אז למה מלאך המוות מבקש להמית בכורות ישראל?? זו בדיוק אותה השאלה שאפשר לשאול לגבי משה בדרך במלון: למה מבקש ה' להמית את משה???
- בשני המקרים אין שום סיבה להמתת הבכורות הישראלים ואין סיבה להמית את משה.
- בשני המקרים זה קורא באמצע מכת בכורות.(אצל משה אין כמובן מכת בכורות אבל זה קורה מיד אחרי שה' מבשר למשה על מכת מכורות העתידית על מצרים)
- בשני המקרים הדם מציל ממוות
- בשני המקרים של "הזיית דם", "ותיגע לרגליו" ו"הגעתם אל המשקוף".
כאילו , בממד מקביל לכל מה שנאמר, להגיון הסיפורי, יש להינצל ממלאך המוות שמקטרג מצדו! כאילו יש לשלם מחיר על ההפליה בין ישראל למצרים. יש לשלם מחיר למלאך המוות למרות כל ההבטחות של ה'!! וזה על ידי הדם. דם המילה ודם הפסח. "בדמייך חיי"!!
ניתן לחשוב עכשיו לרגליו של מי היא נגעה בדם? האם לרגל התינוק הנימול? או לרגלי משה עצמו? אונקלוס טוען שמדובר על קרבה למשה! כאילו כך קרה הדבר: מלאך המוות בא להרוג את משה
ציפורה מוציאה דם מעלת בנה
היא לוקחת מהדם הזה ומזה לעבר משה או לעבר רגליו (כאילו הם שתי מזוזות של גופו!) ובכך היא מצילה את משה שהולך להיות החתן שלה. גם קרבן הפסח יגרום שעם ישראל יהיה בברית עם ה'. זה דם הברית! כמו שהתינוק נכנס לברית אברהם כך עם ישראל עם דם הפסח נכנס לברית לאומית ודתית עם ה'.
למה קרבן פסח?(הרב תמיר גרנות)
לא דובר לפני פרק יא על קרבן פסח. כמו שראינו לעיל, אין גם שום הצדקה לקרבן פסח. אם הוא בא כדי להציל את בני ישראל ממיתת הבכורות, כבר ראינו שה' בעצמו הבטיח שכמו בכל המכות האחרות, ה' יציל את ישראל ויפלה בין מצרים ובין ישראל. אפילו אצל הכלבים של בני ישראל תהיה דממה מרוב שקט. אז למה יש להקריב קרבן פסח??
לעיל הצענו שיש "לשלם" מחיר של דם על ההצלה ממלאך המוות. אולי היה די בדם המילה שמלו בני ישראל לפני צאתם ממצרים!
הרב תמיר גרנות מבקש לשים לב שבמכת דבר, פרעה הציע למשה שאת ה"עבודה" שהם מבקשים לעשות במדבר, יכולים לעשות במצרים ובכך, אין צורך ביציאה:
שמות פרק ח (כא) וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ:(כב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַיקֹוָק אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ:(כג) דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַיקֹוָק אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ:
משה מסרב להצעה. הוא טוען בפני פרעה שהקרבת קרבנות במצרים היא "תועבה" ולא רוצה שהמצרים יסקלו את בני ישראל בהקריבם בארץ מצרים. ייתכן, שהסיבה העיקרית שחושב עליה משה היא שהם רוצים בעצם לצאת ממצרים וההקרבה לה' היא רק תירוץ לעיני פרעה. אולי גם משה חושב שהקרבן לה', העבודה לה', חייבת להיות מתוך חירות גמורה ולא כשהם עדיין עבדים לפרעה!. אין טעם לעבוד את ה' כשאנחנו עבדים לפרעה.
לכן, מציע הרב תמיר גרנות, שעכשיו שבני ישראל כבר יצאו מעבדות מצרים, אפילו שהם נמצאים פיזית במצרים, אפשר לעבוד את ה' במצרים!! הקרבת הקרבן במצרים היא בעצם יישום התכנית של עבודת ה' שתוכננה מראש, אבל הפעם בתוך מצרים כי מצרים אינה כבר ארץ עבדים עבורם. פרעה כבר נכנע!
ניתן מהצעה זו לפרש שמההתחלה, כשה' ביקש שיצאו ישראל ממצרים כדי לעבוד את ה' במדבר, זה לא היה שקר או תרמית אלא בקשה אמיתית. והיא לא התבצעה בהר סיני אלה כבר במצרים, מהרגע שהעבדות הסתיימה!!
אני מציע להמשיך את הרעיון ולפרש את "שלושת הימים" שמבקש ה' לצאת כדי לעבוד אותו במדבר, הם שלושת הימים שעברו מאז שהם לקחו את הפסח (ביום 10 בניסן) ועד לזביחה שלו ביום 14 בניסן!
מכות ארבה חושך ובכורות (הרב תמיר גרנות)
למה המסורה חתכה בין מכת ברד לשלושת המכות האחרונות? למה להכניס את שני המכות ארבה וחושך לתוך פרשת בא ולא להשאיר אותן בפרשת וארא?
הרב תמיר גרנות (כמו גם הרב סמט) מציע שמכת הברד היתה אמורה להיות המכה האחרונה. היא השביעית, והמספר הזה היה מספק אותנו להבין שזה מכלול ראוי כמו כל דברים שנמנו עד שבע. מכת ברד היא המכה הכי ארוכה מבחינת התיאור שלה בתורה והיתה בהחלט ראויה להיות האחרונה. מה כתוב בסוף פרשת וארא?:
שמות פרק ט (כז) וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם יְקֹוָק הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים:(כח) הַעְתִּירוּ אֶל יְקֹוָק וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד:
פרעה חזר בתשובה! לגמרי, לפי כל הדרישות של הרמב"ם! הגענו אל הנקודה שאלה , כנראה, רצינו להגיע מההתחלה. מה היה צריך לעשות משה בשבל זה? פשוט לקום ולצאת ממצרים. אבל משה לא עושה כן!!
(כט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל יְקֹוָק הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַיקֹוָק הָאָרֶץ:…ופרעה חזר מהבטחתו!
למה משה עשה כן?
כי המטרה של שבע המכות הראשונות היתה אכן לשכנע את פרעה (וגם את בני ישראל) כי ה' הוא האלוהים וכו'.
אבל שתי המכות הבאות: ארבה וחושך, מטרתם בעיקר לשכנע את בני ישראל סופית:
שמות פרק י (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ:(ב) וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק:
מה שמיוחד לפרשת בא , זה שהיא כבר מעוניינת בפרעה. היא אך ורק מעוניינת לחנך את בני ישראל.
ועוד סיבה עיקרית: ה' לא רוצה שבני ישראל יצאו כי פרעה החליט כך! כי אז הם יצאו ממצרים אבל לא מפרעה! אם זה רק בזכות פרעה, אז הם עדיין תחת השפעתו. הם עדיין לא בני חורין.
ה' חיכה לנקודה שבה אין יותר משא ומתן עם פרעה. כשפרעה יכריז:
שמות פרק י (כח) וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי ..
הסתיים המשא ומתן ומתחילה מלחמה. והניצחון חייב להיות מוחץ כדי שבני ישראל יצאו מכוח הניצחון ולא בזכות פרעה. (ייתכן שהמטרה הזו תושג לגמרי בקריעת ים סוף)
כל בן נכר לא יאכל בו (הרב תמיר גרנות)
אחרי הפסוקים הדרמטיים של יציאת מצרים:
שמות פרק יב (מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְקֹוָק מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:(מב) לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיקֹוָק לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיקֹוָק שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם: פ
חוזרת התורה על הלכות קרבן פסח:
שמות פרק יב (מג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ:(מד) וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ:(מה) תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ:(מו) בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ:(מז) כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ:(מח) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ:(מט) תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:(נ) וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ: ס
אבל כבר נאמר הכל על הקרבן הזה. ברור שמדבור על פסח דורות, אבל גם עליו נאמר כבר הכל. מה החידוש כאן?
כל עיסוק הפסוקים האלה מטרתם אחד: להגדיר מי יכול להשתתף בקרבן הפסח ומי לא. לקבוע גבולות של עם ישראל. "הגר" הוא כמו תמיד גר תושב. הוא קיבל עליו 7 מצוות בני נוח ולכן מותר לו לשבת בארץ ישראל כאזרח עם זכויות וחובות. אבל, במידה והוא רוצה להשתתף בקרבן הפסח, אז עליו למול את עצמו כי קרבן הפסח איננו רק הגדרת לאומית אזרחית , הוא גם הגדרה דתית! ולמה לדון בזה עכשיו? כנראה בגלל הערב רב שיצא איתם!!
שמות פרק יב (לח) וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד:
משה , לפי המדרש והזוהר, התעקש להוציא הגויים האלה באמונה שהם יתגיירו. ה' קובע את הגבולות של היציאה הזו של הערב רב!:
מה קרה בין ה10 ל14?
בראש חודש, ה' מצווה לקחת שה בעשירי בחודש ולהקריב אותו ביום 14. השאלה היא :"למה ליצור מרחק בין יום הלקיחה ויום הזביחה?". יש כמה תשובות שהוצעו:
- התשובה הנפוצה ביותר היא שבמשך התקופה הזו בני ישראל יראו למצרים שהם הולכים לשחוט אחד מהאלילים שלהם ולהראות לעצמם שבאמת הם משכו ידיהם מעבודה זרה.
- הצעתי לעיל שאם מניחים שקרבן פסח הוא העבודה שביקש ה' מההתחלה לבצע במדבר, "דרך שלושהת ימים", אולי שלושת הימים האלה הם ה11,12,13 בניסן!
- הרב מידן מציע ששלושת הימים האלה שימשו את בני ישראל לבצע את ברית המילה. אחת מהלכות הפסח היא שאין ערל יכול לאכול אותו. אם כן, ייתכן שהיו מבני ישראל שרצו לצאת ולהשתתף בקרבן שלא זכו לימול עד כה. שלושה ימים זה מספיק לעבור את שלושת ימי ההבראה. הרב מידן מסתמך על מה שקרה בכניסה לארץ:
יהושע פרק ד (יט) וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ:….יהושע פרק ה (ב) בָּעֵת הַהִיא אָמַר יְקֹוָק אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית:(ג) וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת:…(ה) כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ:….(י) וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ:
- בעשירי בניסן הם נכנסו לארץ.
- אחר כך יהושוע מל אותם
- בארבעה עשר הם הקריבו הפסח
זה בדיוק הסדר שמציע הרב מידן עבור מה שקרה במצרים!
- הרב תמיר גרנות מעדיף להשוות בין ימי תשרי לימי ניסן כשהעשירי בניסן מקביל ליום הכיפורים וה14 לסוכות
מה היא עבדות מצרים?? (מי השילוח- הרב גרנות)
ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו. מי שהוא נכרי מדברי תורה לא יבין ולא ירגיש הטעם. כי באמת טעם הפסח היא, שהאדם ירגיש טעם צאתו לחירות, וירגיש שטוב יותר משיהיה נכנע תחת שעבוד ועול טובות עולם הזה, כי במצרים היה עיקר השעבוד כדאיתא (במכילתא יתרו א') שאין עבד היה יכול לברוח ממצרים, לפי שהיתה משופעת בחמדות עולם הזה, כמו שנאמר (בראשית י"ג,י') כגן ה' כארץ מצרים, והיה נוח לו להיות עבד במצרים מלהיות שר בארץ אחרת. והוציאנו השי"ת ממצרים שנקבל עלינו עול תורה ומצות, ואז מבין האדם שכל אלו החמדות המה הבלים ואין בהם שורש חיים כלל. אבל מי שהוא נכרי מדברי תורה אינו מבין טובת יציאת מצרים, אף שעל הגוון יקיים גם כן מצות הפסח, לא ירגיש בו טעם כלל, למשל מי שיש לו בן משכיל וטוב וכששומע אביו שמהללים אותו אז יתענג מאוד, אבל איש נכרי אין לו שום תענוג מזה, וזה כל בן נכר לא יאכל בו.
כתוב על קרבן הפסח: "כל בן נכר לא יאכל בו". להלכה, ברור שהתורה מתכוונת לאסור על גויים להשתתף בקרבן הפסח. אבל המי השילוח מרחיק את האיסור , באופן רעיוני, לכל מי שלא הפנים מה משמעות יציאת מצרים עבורו. הוא נוכרי לרעיון, נכרי לחירות. הוא מתנכר לחירות המתבקשת.
לפי המי השילוח, הרעיון הבסיסי של יציאת מצרים היא היציאה מכל קיבוע מחשבתי ולא רק שעבוד פיזי. ייתכן שלבני ישראל היו חיים "טובים" במצרים. וראיה לכך היא החזרה במדבר על רצון לחזור למצרים. במצרים לא היו שומרים, כלבים וחומות שמנעו היציאה ממנה. כל מי שהיה גר במצרים היה מרגיש שחייו אינם יכולים להתנהל במקום אחר. עבד במצרים היה מרגיש יותר טוב ממלך בארץ אחרת! היציאה ממצרים היתה קשה לביצוע לא בגלל אמצעי כליאה שהיו בה. אלא בגלל שמי שישב במצרים לא היה יכול לעלות על דעתו שכדאי לו לצאת משם. ולכן כל השכנוע היה מופנה כלפי היהודים עצמם!
לפי מי השילוח, עד היום, מצווה על כל אחד לצאת ממצרים. כלומר, לצאת מהקיבוע שהוא עלול להיכנס בו כהרגל ונוחיות. אפילו אדם "דתי" יכול להיות משועבד לדפוסי התנהגות שמקבעים את מחשבתו ומעשיו. ועל זה הרב מזהיר: אפילו יהודים עלולים להיות "בני נכר" לרעיון החירות. במצב כזה אין לאכול את קרבן הפסח! רק מי שמשתתף ברעיון החירות האמיתי מוזמן לאכול הקפסח.
חקת הפסח ופרה אדומה)מי השילוח )
זאת חקת הפסח. במדרש (שמות רבה פרשה י"ט,ב') נאמר חקה בפסח ונאמר חקה בפרה ואי אתה יודע איזה מהן גדולה. משל לשתי מטרונות דומות שהיו מהלכות שתיהן כאחת נראות שוות מי גדולה מזה אותה שחברתה מלוה אותה וכו'. כך בפסח נאמר חקה ובפרה נאמר חקה ומי גדול הפרה שאוכלי פסח צריכין לה שנאמר (במדבר י"ט,י"ז) ולקחו לטמא מעפר שריפת וכו'.
הענין בזה כי חקת הפסח הוא נגד דיבר אנכי ה' אלקיך שהוא כולל כל מצות עשה, וחקת הפרה הוא נגד לא יהיה לך שהוא כולל כל מצות ל"ת, ובאמת מהראוי ע"פ שכל, שלא יוכל האדם להשיג יקרת המאמר אנכי ה' אלקיך קודם שיהיה לבו מזוכך מלא יהיה לך, כי תחילה צריך האדם לסור מרע ואח"כ לעשות טוב, אך הש"י ברוב רחמיו הקדים מאמר אנכי קודם לא יהיה לך, כי באם לאו לא היה אדם בעולם שיכול לבוא להשיג דיבור אנכי, כי מי הוא האיש אשר יאמר זכיתי לבי בכל מצות ל"ת, …. וע"ז אמר אודה שמך היינו הטובה והגדולה שעשית עמנו לתת לנו תחילה דיבר אנכי, כדי שאח"כ יברר בלבנו הדיבור לא יהיה לך, ומשה רבינו ע"ה היה נגד אנכי, ור' עקיבא בן יוסף היה נגד לא יהיה לך, כידוע שכל נפשות ישראל המה בשורש דבוקים כל אחד ואחד באותיות התורה, והנה נשמת מרע"ה היה נגד דבור אנכי ועסקו היה בעוה"ז לברר בעולם אחדותו ית' שמו בעולם, ונשמת ר"ע היה נגד לא יהיה לך והוא לברר ולנקות כל רע וסיג פסולת שבלב ישראל להרחיקם מרע שהוא בכלל לא יהיה לך, ומה שחידש תמיד גדרים וסייגים חדשים, היינו שהוסיף שגם זה הוא בכלל לא יהיה לך וצריך לנקות מזה ג"כ, וכן כל ההלכות איסור והיתר פסול וכשר טמא וטהור, הם לברר הרע מן הטוב, וזה הענין המבואר בגמ' (מנחות כ"ט:) בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות, אמר לפניו רבש"ע מי מעכב על ידך, אמר לו אדם אחד יש אחר כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ תילי תלים של הלכות, חלש דעתו עד שהגיע להלכה אחת א"ל זו מנין א"ל הלכה למשה מסיני.
לפי שראה איך התפשט ר"ע את הדבור לא יהיה לך עד שהוסיף כמה גדרים וחלש דעתו, והנה זאת ידוע כי שורש כל, הוא אנכי ה' אלקיך, ולא יהיה לך אינו רק שמירה שלא יתרחק האדם מה' אלקיו לכן חלש דעתו, עד שהגיע להלכה אחת היינו שראה משה למה צריך כ"כ גדרים א"ל הלכה למשה מסיני, הלכה אחת היינו אנכי כי זה הוא עיקר בתורה כדאיתא (זוהר דברים רס"ד:) שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד זה עיקר גדול בתורה. ולא יהיה לך הוא רק לשמור לבית ישראל שלא יטו מאנכי ה' אלקיך, אז נתקררה דעתו שהבין כי לו ניתן העיקר.
במאמר הארוך הזה, מי השילוח מסביר את המדרש שמשווה בין מצוות הפסח ומצוות פרה האדומה. בשני המצוות כתוב שהן "חוקה". המדרש שאל "מי גדול?" פסח או פרה?
השאלה מתחילה להיות מעניינת כשמניחים שמצוות הפסח היא אב לכל מצוות עשה בתורה ומצוות פרה היא אב לכל מצוות לא תעשה. כמו שהדיבור "אנכי ה'" הוא אב לכל מצוות עשה ו"לא יהיה לך" הוא אב למצוות לא תעשה.
| חקת הפסח | תכלית | אנוכי ה'.. | מצוות עשה | משה | תורה שבכתב |
| חקת התורה פרה אדומה | אמצעי | לא יהיה לך.. | מצוות לא תעשה | רבי עקיבא | תורה שבעל פה-הלכה |
הפרה "משרתת" את הפסח כי יש להיות טהור (על ידי הפרה) כדי שנוכל להקריב הפסח שהוא העיקר .
יש גם השוואה בין משה שמייצג התורה בכתב ורבי עקיבא שמייצג את התורה שבעל פה (ההלכות והסייגים)
משה מופתע לפגוש את רבי עקיבה שמרבה לעשות סייגים ומניעות בהלכה. למה? כי העיקר הוא "אנוכי ה'"! זה המצוות עשה, הכיוון החיובי. זה קרבן פסח. הצד של ה"לא תעשה" איננו בא אלא כדי לשרת את הכיוון החיובי. כדי שלא נתעה. כדי לשים גדרות ולשר בזה את התורה שבכתב. ואכן, משה נרגע כשהוא מבין שרבי עקיבא איננו אוסר ומסייג אלא כשמטרתו היא התורה שבכתב , אנכי ה'. ממה פחד משה? מזה שה"לא תעשה", שהסייגים, יהפכו לעיקר! כי אז הכל מסולף!
וזו הסיבה שהחכמים אסרו לעשות סייגים לסייגים. גזרות על גזרות
רש"י מסכת ביצה דף ב עמוד ב והא דאמרינן בכולי תלמודא שאין גוזרין גזרה לגזרה
כי אז אין "משמרת למשמרתי" (כלומר סייגים שמטרתם להגן על התורה) אלא משמרת למשמרת(דבר שהופך ה"לא תעשה" לעיקר!!!
מקורות: מבנה פרשת בא
שמות פרק י (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה ..שתי המכות :ארבה וחושך.
שמות פרק י (כד) וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְקֹוָק רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם:(כה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלוֹת וְעָשִׂינוּ לַיקֹוָק אֱלֹהֵינוּ:(כו) וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת יְקֹוָק עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה:(כז) וַיְחַזֵּק יְקֹוָק אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם:(כח) וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת:(כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ: פ
שמות פרק יא (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה:(ב) דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב:(ג) וַיִּתֵּן יְקֹוָק אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם: ס
(ד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר יְקֹוָק כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם:(ה) וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:…(ח) וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף: ס
(ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:(י) וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק יְקֹוָק אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: פ
שמות פרק יב (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:(ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:..פסח מצרים פסח דורות (28פסוקים)
שמות פרק יב (כח) וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ: ס
(כט) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיקֹוָק הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:(ל) וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת:(לא) וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְקֹוָק כְּדַבֶּרְכֶם:…. (לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת:(לו) וַיקֹוָק נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם: פ
(לז) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף:(לח) וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד:(לט) וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם:(מ) וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:(מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְקֹוָק מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:(מב) לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיקֹוָק לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיקֹוָק שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם: פ
(מג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ:(מד) ….הלכות קרבן פסח.(6פסוקים)
(נ) וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ: ס(נא) וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְקֹוָק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם:
פרק יג: שתי פרשיות של קדש לי כל בכור (22פסוקים)
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 