בע"ה ג סיוון התשע"ח
מישל בן שושן
מטות מסעי פי2
הרעיון המרכזי:
נראה לי שכל הנושאים בשתי הפרשיות האחרונות של ספר במדבר אומרים דבר אחד:
בארץ ישראל, המטרה היא לקדש את החול.
לכך עניין ה"תוספת" נמצאת כמעת בכל הנושאים. תוספת שטח קדוש לארץ ישראל. תוספת מצוות על ידי נדרים, תוספת או שינוי חוקים על ידי בנות צלפחד…כאילו עולם הקודש צריך "לכבוש" שטחים בתוך עולם החול. וכשהוא הופך דבר חול לקדוש, הוא "מוסיף" מהחול אל הקודש.
למרות האזהרה "לא תוסיפו ..ולא תגרעו" סכנות התוספות מחול על הקודש והיתרון שלהן מעסיקות אותנו ערב הכניסה לארץ כי זה בעצם, סוד ארץ ישראל: לדעת איך ומתי ניתן להוסיף מחול על הקודש!
הכשרת הכלים:
אחרי מלחמת מדיין, נמצאים בשלל הרבה כלים. במקום לבקש מאיתנו לזרוק הכל כי הם "לא כשרים", הם שמשו הגויים לאכול מאכות אסורות. הם "טמאים". למרות זאת, התורה מסבירה איך ניתן לטהר אותם ואיך מכשירים אותם. אבל יתרה מזו, התורה משתמשת במונח מאוד נדיר: חוקת התורה!
וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:(כב) אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת:(כג) כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם:(כד) וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם וְאַחַר תָּבֹאוּ אֶל הַמַּחֲנֶה: (פרק לא (כא))
רק עבור דברים מאוד חשובים כמו פרה אדומה,התורה השתמשה בביטוי הזה "חוקת התורה" כאילו הכל עומד עליו. אבל בעצם מדובר רק בהכשרת כלי משומשים!!
מסתבר שאכן, זה עיקרון גדול מאוד: איך ניתן להכשיר, איך ניתן לטהר. איך ניתן לקדש את החול.
(נראה לי שמעבר למושג "קידוש החול" או טהרת הטומאה, המושג הזה מתחיל להיות יותר ויותר רלוותי גם בעולם החול עצמו: אנו זורקים יותר מדי חפצים במקום למחזר או לתקן אותם!)
אבל, בארץ ישראל, המטרה היא שונה מאשר ה"דתיות" של חוץ לארץ. כאן, מתמודדים עם הדברים הכי ארציים, גשמיים, מכוערים, טמאים. אנו חייבים לפגוש עמים שונים מאוד מוזרים וטמאים. לא באנו כדי להיכנס לתוך מקדש טהרו. אלא לארץ שבה יש תושבים ארורים (כנען) ושונאים עובדי אלילים. אנו לא באנו לארץ השלום והשלווה, אל המנוחה ולא הנחלה, אלא למלחמות, לכיבוש, לניכור כל העמים בכל מה שנעשה . ההתמודדות מול כל העניינים האלה, שמסומלת על ידי הכשרת הכלים, היא מנת חלקנו ה"דתית" בארץ ישראל!!
הנדרים
בסוף הפרשה הקודמת, התורה תיארה את כל קורבנות ה"מוספים". הקרבנות שהופכים יום חול ליום טוב. יום רגיל לחג, לשבת, לראש חודש. ה"תוספת" קדושה מובלטת על ידי תיאור הקרבן התמיד, שבא במסגרת, אחד ביום ואחד בערב, ובאמצע היום, בין שני הקרבנות האלה, יש מרחב גדול שבו עובדים כדי לקדש את החול!
אבל בסוף הפרשה הקודמת, התורה כבר משווה את העבודה הזאת של ה"מוספים" לעבודה פרטית של הנדרים:
סוף הפרשה הקודמת: אחרי קרבנות המוספים:
במדבר פרק כט (לט) אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיקֹוָק בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם:
התחלת פרשת מטות: הנדרים
במדבר פרק ל (א) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: פ(ב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק:(ג) אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיקֹוָק אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה:
הנדרים הם אפשרות שנותנת התורה להפוך פעולה מותרת לגמרי לאסורה. היא גם נותנת אפשרות לאדם לחייב את עצמו במעשה שהוא , לכתחילה איננו חייב לעשותו מדין תורה, ולהפוך את החלתתו להוסיף או לאסור דבר בהתנהגותו , כאילו זו מצווה מן התורה! התורה מאפשרת לאדם להוסיף מצווה אישית או איסור אישי! אם אדם עושה נדר שלא לאכול לחם לבן, אז הלחם הלבן הופך להיות מאכל אסור מדין תורה עבורו!! אם אדם מנדב קרבן למקדש, אי הקרבתו הופכת לעברה חמורה מדין תורה!
לא תוסיפו
החכמים לא אוהבים את הנדרים. וגם לא הנזירות והנדבות וההקדשים. כי הם חושדים בכוונות הטהורות של מעשים אלו. "לא די לך מה שהתורה אסרה..??". אבל יש גם בעיה נוספת : התורה אוסרת כל "תוספת":
דברים פרק ד (א) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם:(ב) לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם:
משה בעצמו, (אחרי שהוא ביקש, בכל זאת להיכנס לארץ- למרות הסירוב של ה'- ואחרי הש' אמר לו "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה"), מזהיר שאין להוסיף ואין לגרוע ממה שכתוב בתורה!!
זה נשמע כמו תמרור אזהרה מול כל נסיונות החידושים והתוספות.
אבל כל מה שכתוב בתורה, למשל בפרשה שלנו, מתירה ואף מכבדת את המהלכים ההפוכים מהוראה זו!!
כאילו התורה מציבה מולנו שתי קצבות הפוכות:
- מצד אחד איסור הוספה ויוזמה
- ומצד השני,דירבון ההוספה, היוזמה, החידוש, קידוש החול, לקיחת אחריות ושותפות עם הבורא בנסיון לבנות עולם טוב יותר
אנו תמיד נמצאים בין שתי הקצבות האלה. יש אנשים שידאגו להתרחק מהצד המחדש בטענה שזה מאוד מסוכן. והם צודקים. ויש אנשים שידחפו לכיוון השני בטענה שמסוכן עוד יותר להקפיא את המצב כמו שהוא בעולם משתנה מהר. שניהם צודקים! וההיסטוריה רצופה בנסיונות מכל צד, עם כישלונות והצלחות. מצד אחד , הגמישות היא סוד נצח ישראל ומצד שני, ללא הצבת הגבולות הברורים, הכל מתפורר והולך לאיבוד!
גבולות הארץ
כמה אופנית, הפרשה על גבולות הארץ! דווקא כאן, בפרשה שבה מרחיבים את הגבולות מזרחה לירדן, התורה מציירת לנו את הגבולות של הארץ המצומצמת, מערבה לירדן !
אפילו, לפני הכניסה לארץ, יוצרים הרחבה וקובעים כללים להכשרתה !
שבט מנשה
היוזמה של בנות צלפחד לשנות את חוק הירושה לטובת הבנות , נראיתה לנו כמוצאת חן בעיני משה ובעיני ה' עצמו. בדיוק כמו שהאנשים הטמאים יזמו והולידו את "פסח שני", כך, למדנו שעל ידי היוזמה והאכפתיות, ניתן לחדש מצוות בתורה!. ( למרות שתמיד יהיו אנשים שיגידו שזה היה כבר נמצא בספר החוקים המתוכנן רק שחיכו שאנשים יגלו זאת בשעתם!). אבל כאן, יש חידוש על החיודש: לטובת הכלל, שלמות נחלת כל השבט, מבקשים תיקון על התיקון! וגם הוא התקבל!! בני מנשה, "בני יוסף" (יוסף, הבן המוסיף, הבן היוזם, הבן המקשר עם העולם החיצון), מסיימים את הספר כולו כמו שמנשה סיים כבר את ספר בראשית:
סוף ספר במדבר:
במדבר פרק לו (יא) וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים:(יב) מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף הָיוּ לְנָשִׁים וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן:(יג) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ:
סוף ספר בראשית:
- בראשית פרק נ (כג) וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף:(כד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:(כה) וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה:(כו) וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם:
בני מנשה, ממשיכים לחבר בין העולם הישן, הקבוע, הדרך הסלולה, לבין העולם החדש, (חלק יושב בעבר הירדן המערבית וחלק בחלק המזרחי) בשני עברי הירדן, בעולם החידוש, התוספת. בני מנשה הם אלה שכנראה אמונים על בירור העניין המסובך והחשוב של "איך להוסיף מחול על הקודש", באיזו מידה ומתי!
מעניין לשים לב לפרט קטן: מאז ברכת יעקב, אפרים תמיד הקדים את מנשה. אבל ככל שמתקרבים לארץ, משנה מקדים את אפרים בכל הרשימות של השבטים ובנשיאים. מנשה הוא באמת הבכור, האחראי על סודה של ארץ ישראל!
מי קובע בסופו של דבר שהחידוש נכון, שהיוזמה אינה פוגעת בעיקר?
- בחוץ לארץ, הבדרים היו ברורים: ההלכה, השולחן ערוך, הראשונים. היה חשוב מאוד לשמור על הקיים.
- אבל בארץ ישראל, המצב מחייב התיחסות שונה . וייתכן שרק הזמן, ההיסטוריה תגיד, בדיעבד,, מה היתה הדרך הנכונה!. בנתיים, בארץ ישראל, פועלים במקביל כוחות מנוגדים, בשני קצווי הקשת, כמו שמותחים חבלים בקצוות שונות ומנוגדות כדי לייצב את האוהל שהולך ומתייצב באמצע!
הסבר הרש"י הראשון בפרשה:
"אל ראשי המטות" רש"י מסביר שבעצם כל פעם שמשה דיבר אל העם, הוא קודם כל דיבר אל ראשי המטות קודם. אם כן, למה דווקא כאן יש ללמוד זאת?
הוא עונה שיש קשר עם הגדרת הבית דין שיכול להפר ה נדר, הפרה, התרה, דיין מומחה, דיין הדיוט..
אבל ניתן גם להבין שמדובר כאן בכניסה להרגשות האשייות של כל אדם מישראל. מי שנודר, הוא עושה זאת מתוך הרגשות אישיות. ומי כמו נשיא השבט שלו יכול להבין ולהדריך אדם כזה בחיפוש אחרי התאמת ההלכה לגביו!. אם כן, עניין ה"מטות", שדרך הגב מופיע בכל אורך שתי הפרשיות, כמעט בכל הנושאים, הוא טיפול ההתאמה האישית של ההלכה הכללית לכל מני מצבים אישיים ושבטיים.
"זה הדבר" גם כאן, רש"י מסביר שזה הגדרת עליונות נבואת משה על שאר הנביאים שהתנבאו ב"כה". אבל למה כאן לציין זאת?. נראה לי שדווקא בעניין התוספות, החידושים, היוזמה האנושית, חייבים לערב את סמכותו האישית של משה. ולא לחשוב שמדבור בהשערות של נביאים או כחמים לא מוצלחים. משה בעצמו, שמדבר מפי גרונו של ה',: הוא זה שמצווה בתורה על האפשרות להוספות ולחידושים!!ולא סתם חכם או נביא זוטר! נותן התורה הוא זה שמצווה על האפשריות ליוזמה האנושית ולחידוש ולהוספת מהחול על הקודש.
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 