בע"ה חי אייר התשעה

מישל בן שושן

 

בהר גז

 

מצווה לקנות את ארץ ישראל

אנו, היום, מנסים למצוא "פתרונות" :"איך לעקוף את מצוות השמיטה". אלה בהיתר מכירה ואלה בקנית אוכל אצל הגויים. במאמר זה, ה"גלילי זהב" מוצא מצווה לרכוש ככל הניתן אדמות בארץ ישראל כדי שהאדמות האלה תוכל "לשבות". כי אם הן נשארות תחת בעלות נכרית, הארץ איננה שןבתת!.

אכן הפסוק ברור: "ושבת הארץ". כלומר, המצווה היא יותר על הקרקע עצמו מאשר על הבעלים. כאילו יש צורך שהארץ "תשבות". ואם היא שייכת לנכרי, היא לא תוכל לשבות כי אין לו מצווה לשבות בה. כך שהרב מוסיף מצווה על כל מצוות השמיטה וטוען שיש לכל יהודי מצווה לקנות קרקע בארץ ישראל כדי לקיים בה מצוות השמיטה. זו דרישה שנראית מאוד קשה בזמן שאנו מוכרים קרקעות יהודיים!

טוב שיש רבנים שנשארו נאמנים לרוח ולכתב התורה בכוונות שלה ולא מתפשרים עם היפוך הדברים!

 

איך רוכשים קרקע?

הרב יוצא בחריפות נגד כל יהודי שיחשוב שיש לגזול קרקע מגוי,בטענה ש"זה שלו", או שכך כתבו בנביאים או בתורה. להיפך: יש לשלם את מלוא המחיר עבור כל קרקע שאנו רוכשים מבעליו הערביים. בלי לחץ ובלי אונאה.

לאלה שטוענים ההיפך, ומנסים לגנוב בכוח קרקעות, קורא הרב "חלושי המוח"!.

 

במקרה של מלחמה (אם אויבים תוקפים אותנו ואנו משיבים מלחמה) אז ברור שכל שטח כבוש הוא בבעלותנו כי חוקי המלחמה הם חוקים שונים מחוקי השלום.

מעניין שרוב השטחים שמדינת ישראל רכשה, הם :

או מקנייה (הקק"ל) במלוא הכסף שנדרש על כל קרקע.

או בתגובה לתוקפנות מלחמתית. בין במלחמת העצמאות, בין במלחמת ששת הימים (ירדן תקפה אותנו ) בין במלחמת יום כיפור (סוריה תקפה אותנו ).

אם כן, רוב הקרקעות שיש היום בידי ישראל, נרכשו כחוק, לפי הקריטריונים של ה"גלילי זהב".

 

איזה סטאטוס יש לעברים?

הרב קובע, דרך אגב , בפירושו, שיושבי הארץ הנכריים הם בגדר "גר תושב" שי שלהחיותם! אין הם עובדי עבודה זרה. אין הם משבעה העמים ולא מעמלק. הם פשוט "גרי תושב"!!

 

מטרת השביתה

מטרת השביתה בשבת היא שנוכל להתפנות מהעבודה , כדי ללמוד תורה!

כך שנת השמיטה , היא שביתה מעבודת הקרקע כדי שנוכל להתפנות וללמוד ולהתרענן מבחינה רוחנית!

לכן הן קרויות "שבת לה'" כלומר, להתייחד עם ה'.

 

וספרת לך

המילה "לך", בכל התורה, פירושה "לטובתך, להנאתך".

אם יש מצווה, יש לקיים אותה כמצווה. אם כן, למה כתוב "לך"? האם שואלים אותנו האם זה נראה לי טוב לי? האם המצווה תלויה בקבלת ההנאה שלה? למה במצוות מסויימות בלבד כתוב, אם כן "לך, לכם, לה.." אם זה "להנאת" האדם, אז ניתן לו לבחור האם זה באמת להנאתו והוא יחליט אם ליים או לא המצווה!

אלא שה"לך- להנאתך" בא כדי לתת לנו את כוונת המצווה עצמה:

אין לספור סתם. לא "מעבירים" ימים בספירה סתם.  לא סופרים את הזמן שעובר כדי לחכות לסייום הספירה ואז , סוף סוף, נפרטים מהימים הבטלים האלה כדי להגיע למצב יותר טוב. לא.

אלא שהספירה חייבת להיות בכוונה של שיפור עצמי. אני צריך לספור את ההתקדמות האשיית בימי הספירה.

תלמיד איננו סופר את שנות הלימוד שלו כדי לחכות שזה יעבור סתם. אלה כל שלב בלימודים, אמור להקנות לו מעלה מסויימת. אם היה כתוב רק ."וספרת", אז כן הייתי יכול חשוב שיש רק להעביר הזמן. אבל "לך" מראה על כוונת הספירה.

גם הספירה של טמא, גם ספירת העומר וגם ספירת שנות השמיטה והיובל, הם הזדמנות להתעלות בכל שלב. לרכוש מעלה נוספת. לטובת האדם הסופר.

 

ספירת העומר

ב49 ימי הספירה, אנו אמורים לתקן את 49 שערי הטומאה. אבל האם באמת אנו יכולים לעשות זאת בפועל? ברור שלא. אלא אנו "לוקחים על עצמנו" לתקן. זו "קבלה". אם האדם מקבל על עצמו לעבוד על עצמו ולהשתפר, זה העיקר. כל שאר העבודה, תיעשה במשך החיים שלו. "לא עליך המלאכה לגמור" אבל "אין אתה בן חורין להיבטל ממנה"! לכן, כל 49 ימי הספירה, הם "קבלה על עצמנו לתקן את המידות שלנו" כדי שנוכל ביום החמישים "לקבל על עצמנו" את התורה עצמה. מדובר תמיד על "קבלת" התורה ולא על קיום כל התורה. זו שאיפה. אבל היומרה להגיד שאנו כבר "מקיימים" או "קיימנו" את התורה , זה לא רציני.

 

להיות אדם לפני בן התורה

הרב קובע שאין התורה והמצוות יכולות לעזור לאדם שלא תיקן את עצמו (או קיבל לתקן את עצמו) בנושא המידות. צריך להיות "בן אדם" ראוי לשמו לפני שניגשים אל קבלת התורה.

לכן, התורה לא ניתנה מיד. היא ניתנה רק אחרי ספירת 49 ימי קבלת המידות.

 

7X7

אם אפשר לצמצם את כל מידות האדם לשבע מרכזיות (חסד- גבורה- תפארת- נצח- הוד- יסוד- מלכות), היהדות איננה מוגדרת על אף אחת מהמידות אלה על מיזוג המידות. או במילים אחרות "אחוד המידות" כלומר, ללמוד לחיות גם עם החסד, וגם עם הגבורה, הדין, וגם כל שאר המידות!! זה קושי עצום. כל דת, בדרך כלל, עובדת למידה אחת (דין עבור האסלאם, חסד עבור הנצרות..) אבל היהדות דורשת שנעמיק את כל אחת מהמידות ונשלב ביניהם! לכן, יש שתי מערכות:

מערכת השבע= העמקת כל מידה משבע המידות

מערכת ה49= מיזוג בין המידות. ללמוד איך לחיות את ה"חסד שבגבורה" וכן האלה…

רק אז, אנו מגיעים לשבועות (קבלת התורה) או ליובל (קבלת החירות האמיתית).

נראה לי מעניין שבסוף כל מערכת זמן יש את השבת בימים, ויום כיפור בחגי השנה (שבת שבתון) ויום כיפור גם ביובל שבו אנו מכריזים בתקיעת שופר ביום כיפור על שנת היובל! כי כיפור נופל "בעשור לחודש השביעי) כאילו יש כאן שילוב בין שתי מערכות : השלמת(10יום העשירי-כיפור) ומערכת העבודה המעמיקה (חודש השביעי7)

 

שמיטה ומידות

שנת השמיטה היא מבחן של הקשרים החברתיים. הסדרה מלאה מצוות של התחשבות העשירים כלפי העניים. איסור אונאה, איסור ריבית, צדקה, הפקרת היבול….כל אלה פונים אל "מידות" היהודי כדי שיהיה "בן אדם" מוסרי ודואג לשני. מערכת הספירה של השנים, יחסית לשמיטה וליובל, מאלצות האדם להיות קשוב כל הזמן לצורכי האחר ולחברה שבו הוא חי. אכן, הספירה של השמיטה, כמו זו של העומר, פונה אל תיקון מידות האדם והחברה.

 

איסור ריבית

"את כספך לא תתן לו בנשך…אני ה' א' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים"

מה הקשר עם יציאת מצרים??  לפי הרב, הבעיה העיקרית היא בעיית ה"עצמיות", או בלשוננו היום "האגואיזם". אם אני נמצא במרכז העולם או שאני "פונה" גם לעבר צורכי האחר.יציאת מצרים אמורה היתה להנחיל בעם ישראל היציאה מהעצמיות, מהאגואיזם. הדאגה להיותנו עם. לצאת מהמצרים של קטנות הראייה. הרחבת האופקים של האדם אל עבר האחר, החברה, העולם כולו. במצרים, כנראה, כל אחד דאג להצלחה ולשיפור התנאים האישיים בלבד.  יישוב ארץ ישראל, דורש ביטול העצמיות. לכן כל מי שיושב בארץ נקרא "בנו" של ה'. למרות שהוא (עדיין) לא מקיים תורה ומצוות. כי הוא עושה העיקר: הוא חי , דואג, עמל, עם כל עמו ומשותף לגורל הכללי. הוא גם חווה את החיים עם האחר השונה, כל יום בישוב בארץ.

 

שמעתי מרבי הרב גיל ברנהיים:

איסור הריבית הוא איסור לבקש תשלום עבור הזמן שעובר. אין הזמן שייך לי כמו שאין הקרקע שייך לי או האדמה. יש ערך לעבודה, כלומר, לערך המוסף של האדם על הקרקע ועל הזמן. אבל הזמן עצמו, כמו הארץ, שייכים לה' בלבד.

וזה מקשר את מצוות הריבית לשאר נושאי הסדרה!