בע"ה כח' תשרי התשע"ד
מישל בן שושן
נח נה
הקשר בין נוח לשבת
השם "נוח" הוא מאותו השורש של "מנוחה". כי , כמו שאומר רש"י, נוח איננו בא מהשורש "לנחם" אלא מהשורש להניח. כשלמך אביו קורא לבנו "נוח" בגלל ש"זה ינחמנו ..ומעיצבון ידינו", רש"י "קופץ" ושולל כל תרגום של המילה ל"נחמה". כי אם כן, אומר רש"י, היו צריכים לקרוא לו "מנחם" ולא נוח! אם כן, נוח הוא מלשון מנוחה, כמו שהשבת היא מנוחה. כתוב , לגבי השבת: "וינח ביום השביעי". כך ייכתב לגבי התיבה של נוח. "ותנח התיבה". אם כן, יש קשר מילולי בין נוח והשבת. אבל מה הוא הקשר העמוק שהכתיב את הקשר המילולי הזה?
בשבת, מפסיקים "ללכת לכל כיוון". לוקחים מרחק מהמלאכה, מימי המעשה.ביום הראשון פעלנו בכיוון מסויים. גם הבורא ברא דברים מסוימים בכיוון מסוים(למשל במידת החסד בבריאת האור). ביום השני, הבורא פעל בצורה שונה ופעל בכיוון אחר(למשל בכיוון מידת הדין, בהפרדת המים העליונים והתחתונים). וכן בכל יום, הבורא פעל בכיוון שונה. גם אנו פועלים בימי החול בכל מני כיוונים. אבל בשבת מפסיקים לעבוד. לא שאנו סולדים את עניין העבודה או שחושבים שהמלאכה היא דבר רע. אלא כדי לתת לעבודה של ימי החול כיוון וטעם. כשהאדם מפסיק לעבוד, הוא מוזמן לחשוב על טעם העבודה, על הכיוון שהוא צריך לתת לחייו . הוא מחפש הנקודה המקשרת בין כל הדברים שהוא היה משועבד להם במשך השבוע.
גם נוח , הוא כנראה איש שמפסיק לרוץ! ("עמוד נוח!").איש שנח כדי לחשוב על משמעות הריצה של כל שאר בני האדם מאז אדם הראשון. כולם לפניו רצו לכל עבר, והם הובילו את האנושות לכישלונות עצומים. נח איננו ממציא גדול או מטיף מוסר. אבל הוא לפחות יודע להפסיק את הריצה כדי לחשוב.
בזה, נוח מאוד דומה למה שהשבת דורשת מהאדם. להפסיק לעבוד כדי לחשוב. המרחק שנוצר בין האדם והמלאכה תאפשר לו למצוא (או לפחות לחפש) כיוון , משמעות לכל הריצות שלו במשך ימי השבוע שעבר. לפחות, אם לא נרוץ לא נרוץ לעשות רע!
לכן אפשר לגנות את עמדת נוח כי הוא לא רץ לשום מקום. הוא לא רץ לעשות טוב.
אבל מצד שני, הוא גם לא רץ לעשות רע! ובתקופתו זה היה מאוד חשוב! כי כולם רצו לעשות רע.
אם כן, אחרי סדרה של שישה ימי בראשית, מגיע יום השבת שמזמין את האדם לתת הכיוון לכל הבריאה. כמו כן, באותה סדרה (בראשית), אחרי עשרה דורות של בני אדם ש"הולכים לכל כיוון" ומקלקלים את הבריאה, נולד נוח. הוא יאפשר לאנושות למצוא פתח מילוט. יהיה אפשר להתחיל ולבנות אנושות חדשה ממנו.
| פרשת "בראשית" |
| פרק ראשון: סיפור בריאת העולם |
שאר הפרקים: סיפור בני האדם |
| ששה ימים, שש קצוות – עשרה מאמרות- |
עשרה דורות מאדם ועד נוח- רצים לכל קצה אפשרי |
| שבת נותן לכל הבריאה כיוון. הנקודה המרכזית. |
נוח מנסה להרגיע הריצה ומחפש נקודה מרכזית |
הקשר בין נוח למצוות אבר מן החי
הרמב"ם אומר ש "6מצוות בני נוח" כבר ניתנו לאדם הראשון. אבל השביעית, ניתנה לנוח והמצווה הזאת היא "איסור אכילת אבר מן החי".
אכילת אבר אחד מבהמה חיה , שוללת את המכלול שנקרא "חיים". אחרי שהבהמה מתה, הגוף שלה מקבל משמעות אחרת. הוא הופך להיות "בשר". אבל לאכול אבר אחד מהמכלול שהוא יצור חי, זה לשלול הווית נקודה מרכזית ועקרונית שיש בבהמה והיא החיים שלה.
נוח, ראינו לעיל, בא כדי לאפשר למצוא נקודה עקרונית מרכזית שתיתן טעם למכלול החיים. כמו שהשבת בא לתת טעם למכלול שהוא הבריאה. אם כן, מצווה זו של איסור אכילת אבר מן החי מאוד מתאימה למה שנוח בא לחדש.
הקשר בין נוח לברית המילה
המדרש אומר שנוח נולד מהול. והזוהר אומר שנוח קשור לברית. ברית המילה נמצאת באמצע הגוף. מבחינה נפשית , המין הוא גם הכוח המניע את האדם. לא לחינם חכמי הקבלה מדברים עבורו על מידת ה"יסוד". יסוד מחבר את כל החלקים מעליו. לכן, נח קשור לעניין הברית מילה
אפשר להגיד שהוא אפילו מאפשר את כריתת ברית.(לאו דווקא ברית המילה אלא כל ברית) כי כשרוצים לכרות ברית, עושים זאת עם האדם או הגוף המרכזי. אם רוצים לסחוב עץ, קושרים את החבל מסביב לגזע ולא לענף!). רק מי שמנסה להגיע לנקודה המרכזית, מסוגל לכרות ברית. לכן, אחד מהיתרונות של נוח , הוא שהוא מנסה להגיע לנקודה המרכזית, וזה יאפשר לה' לכרות איתו בריתות.
נוח הוא לא טרפה!
הגמרא (עבודה זרא ו-א) מפרשת המילה "תמים" כאילו הוא חיה שיש לשחוט אותה והיא צריכה להיות "תמימה" כמו שכתוב בכל קרבן, כלומר לא חולה באברים בפנימיים שלה.
הרב מסביר שבעצם הגמרא רוצה להגיד לנו שנוח היה "טוב מבפנים". כלומר, לא רק המעשים החיצוניים שלו מצאו חן בעיני הבורא אלא גם תכונותיו ומידותיו הפנימיות. אם כן נפרש עכשיו את המילים של הפסוק:
נוח איש צדיק (כשמסתכלים על חיצוניותו) ותמים (באבריו הפנימיים, כלומר במידותיו).
אלה תולדות נוח נוח
המדרש(בראשית רבה פ"ל ה) חותך את הפסוק וקורא: אלה תולדות נוח: נוח!
כלומר, עיקר פעולתו של נוח הוא שהוא היה בן אדם ! הוא היה באמת מה שנראה. נוח היה באמת נוח. הוא היה תוכו כברו!. אמנם נח לא שכנע את האנשים מסביבו לחזור בתשובה. הוא לא פעל, כמו אברהם בזמנו ובדורו, לפרסם את החידוש שהיה בו (עניין השבת שמפורש לעיל). הוא "רק" טיפל באישיותו. ויחסית לתקופה זה דבר אדיר! כי כולם אז חיפשו להתפשט לכל כיוון בלי לאמת את המידות הפנימיות ולחפש כיוון כללי לחייהם.
לעניות דעתי, ניתן להגיד ש"נח היה גם כן חן". כמו שכתוב בסוף פרשת בראשית: "ונח מצא חן בעיני ה'". משחק המילים הזה בין "נח" ל"חן", רוצה אולי להראות שנוח היה הוא עצמו בין שרואים אותו מהחוץ ומהפנים שלו. גם הפוך הוא היה נח!
מציאת החן אפשרית כשהאדם מפסיק לרוץ. כשהוא מתבונן על הפנימיות, על משהוא אחר ממה שנראה מבחוץ .
יפת אלוהים ליפת וישכון באוהלי שם
רבן שמעון בן גמליאל במסכת מגילה (ח-ב) טוען שאפשר לכתוב ספר תורה ביוונית. וההלכה כמותו, מול החכמים. (היום ההלכה השתנתה כי זו לא אותה כתיבה יוונית!). טעמו של רבן שמעון בן גמליאל הוא שהתורה דורשת ומקווה שיפת (אבי יוון) יוכל לשכון באוהלי שם.
שם= עשיית העיקר, המצוות, קיום התורה.
יפת= המידות הפנימיות. היופי הפנימי שיכול גם להתבטא ביופי חיצוני.
העיקר הוא שם. (יפת יכנס באוהל שם ושם לא נכנס באוהל יפת). אבל יש גם חשיבות להכניס בתוך שם אתיפת. כלומר שהמעשים צריכים לא רק להיות נכונים, אלא הם צריכים להיות גם יפים! ושישפיעו לטובה על פנימיות האדם עד כדי כך שזה ייראה יפה גם מבחוץ! כמו שאומרת המשנה באבות: "תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם"
לע"ד: בתקופת רבן שמעון בן גמליאל, יוון שלטה בארץ. התרבות היוונית לא נדחתה על ידי החכמים הפרושים! למרות הרגשת זרות ו,גלות יוון", החכמים הכירו בטוב שיש בתרבות יוון ולא פחדו להכיר בזה.
כל הסלידה שיש ליהודים מכל תרבות גויה, נולדה, כנראה מהגלות הארוכה שהיינו מוכרחים להגן על ייחודיות יהודית ולא להתבולל בתוך תרבויות העמים. אבל יש לנו כאן הוכחה שזו הרגשה נקודתית (אפילו אם היא נמשכה אלפיים שנה), הרגשה גלותית, שלא היתה לגמרי נפוצה אצל חכמנו בארץ ישראל בתקופות הישנות יותר.
אם ההלכה אסרה אחר כך את כתיבת ספרי תורה ביוונית זה כנראה רק בגלל הפחד להתבוללות ובגלל הדאגה להישרדות לשון הקודש ולא בגלל שתרבות זרה פסולה רק בגלל שהיא זרה!
אם כן ברכת נוח לבניו "יפת אלוהים ליפת וישכון באוהלי שם" היא תקווה שבאחרית הימים, ייווצר שיתוף פעולה פורה בין העמים, ובמיוחד בין יוון וישראל!
שמעתי היום חידוש:
רש"י מסביר את המילה "צוהר"(.. תעשה לתיבה), מקור אור. או חלון או אבן שמאירה. בכל אופן, צוהר הוא מקור אור. זה יכול לתת פתרון לפרוש המילה "זהב טהור" שכתוב למשל לגבי עשיית המנורה.
אכן, אי אפשר להבין ש"זהב טהור" פירושו מתכת שמכילה רק זהב. כי הזהב איננו יכול להיות חדק ומעמיד מבנה גדול כמו המנורה. הזהב הוא יותר מדי רך אם לא מערבבים אותו עם מתכות אחרות.
אם כן, ניתן לפרש "טהור"= מאיר. כמו שהארמית מפרשת טהור= צוהר. כמו "צהריים", מאיר מאוד.
אם כן, "זהב טהור" יכול להיות "זהב מבריק", "זהב מאיר". וכך ניתן אפילו להבין את משמעות המילה באופן יותר רחב. הטהרה היא תכונה של הארה!
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 