ראש השנה-וילך פי5

בע"ה כט אלול התש"פ

מישל בן שושן

 

וילך פי- ראש השנה

הסתר פנים מול הזיכרון

נראה החכמים עמדו על זה שנקרא בסביבות חגי תשרי את פרשיות הברית, וילך ושירת האזינו. אני אנסה להוכיח שלימוד מערכת הברית ומערכת הסתר הפנים שמתוארת בפרשת וילך ובשירת האזינו, מסבירה את תכליתו ומשמעותו של חג ראש השנה.

 

פרשת וילך:

נשים לב לכרונולוגיית האירועים:

 

משה כותב את "כל התורה" ונותן אותה לכהנים הלויים:

 

דברים פרק לא (ט) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל….בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת:… תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם:(יב) הַקְהֵל אֶת הָעָם … וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת:

 

התורה שכותב משה היא התורה שיש לקרוא מול כל הקהל פעם בשבע שנים.

מיד אחר אחר כך, ה' קורא למשה ויהושוע כדי להגיד להם משהוא חשוב וחדש:

 

(טו) וַיֵּרָא יְקֹוָק בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן …(טז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ:(יז) וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה:(יח) וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא ..

 

החידוש הוא מערכת "הסתרת הפנים" האפשרית. ולכן, יש לכתוב "שירת האזינו" שהיא מסמלת את האפשרות של הסתרת הפנים וכדי שהיא תעמוד לעד אפילו בעת הסתרת הפנים. השירה אומרת בעצם שאפילו מצב ההסתר פנים היא מצב אפשרי, מתוכנן, מוצהר על ידי ה' בעצמו מראש:

 

(יט) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:(כ) כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי:(כא) וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי:

 

ואז, משה כותב את השירה . אחרי שהוא כבר כתב את "כל התורה" ונתן אותה לכהנים הלויים. כתיבת השירה מחוץ לתורה היא רק שלב ראשון, אחר כך, הכתיבה הזאת נכללת בתוך כתיבת כל התורה כולה, כולל השירה, כלומר, כולל אפשרות ההסתר פנים. ולכל התורה הכתובה, כולל השירה, קוראת התורה שהדברים הם "עד תומם". כולל הכל!

 

(כב) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא …(כד) וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם:(כה) וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק לֵאמֹר:(כו) לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד:…(ל) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם:

 

"עד תומם", כלומר כולל הכל. למה יש לציין זאת? כי זה דבר מאוד מוזר ונועז לכלול בתוך תורת משה עניין ההסתר פנים!

בכל התורה כולה (עד כה) למדנו שה' נמצא כאן, מול האדם, ולפי מעשה האדם הוא נותן לו ברכה או קללה. יש שכר למעשה טוב ועונש לעברה. הכל היה ברור , הגיוני, ובמובן מסויים מרגיע! אפילו העונשים הקשים ביותר באו בגלל שיש כאן סיבה, ויש כאן יישות (ה') שנוכחת ודואגת להעניש החוטאים.

 

מערכת "הסתר פנים"

אבל המערכת החדשה הזאת של "הסתר הפנים", מתארת מערכת שונה לגמרי מכל מה שנכתב בתורה לפני כן. ה' מסתיר את עצמו כאילו הוא לא נמצא יותר. ואז מקבלים ייסורים נוראים. ולאו דווקא יותר קשים מהייסורים שמתוארים כעונשים. אבל יש דבר הרבה יותר קשה במערכת הזו: אין כבר מי שמשגיח!

כשאדם סובל ויודע על מה , למה, ובגלל מה, זה מקל על הסבל. הרבה פעמים, כשרופא אומר לפציינט שהוא מכיר את המחלה שממנה הוא סובל. שזה מוכר, שזה מובן, אפילו אם אין הרבה טיפולים מוצעים, יש הקלה רק ההודעה הזו שיש רופא שמכיר את הבעיה.

במערכת "הסתר הפנים", אין שום הגיון, אין על מי להתלונן או לתלות את סיבת הייסורים. יש הרגשה של עזיבה. אנחנו נמצאים לבד.

 

מערכת "הסתרת הפנים" ה יא מערכת שהיא ההיפך הגמור מכל מערכת הברית. אפילו  יותר גרועה מהפרת הברית (כי אז, אפילו אם מתגרשים, שני הצדדים ממשיכים להיות נוכחים בעולם!) כי הסתר פנים זה ההיפך הגמור של מערכת שכר ועונש, מערכת ההשגחה, מערכת ההתגלות, …כל מה שעשה עד כה את תורת משה, קשר עם בורא עולם שמשגיח עליו.

פתאום, מערכת הפוכה מתוארת. אין דין ואין דיין. כאילו ה' כבר לא נמצא !!!

 

החידוש היותר גדול זה שהתורה עצמה, ה' עצמו, משה עצמו, מדברים על האפשרות הזאת!

 

עכשיו נבין מה שקורה בכרונולוגייה של הפרשה:

משה כותב את כל התורה (זאת שמסבירה את השכר והעונש ונוכחות הבורא)

אחר כך, יש תיאור של האנטיתזה של התורה שנכתבה (מערכת הסתר הפנים)

ואחר כך, דרישה לחבר בין שי הדברים. לכלול את שירת ההסתר הפנים בתוך התורה.

עכשיו "התורה" כוללת בתוכה את שני הממדים ההפוכים זה מזה!! זו גדלות התורה האמיתית. זו גדלות היהדות! מול כל דת או אמונה אנושית, כולל האלילות. בכולן, יש מערכת כוללת אחת שמסבירה את המציאות באופן הרמוני וכולל.

כאן, התורה מכילה בתוכה שתי מערכות הפוכות ביחד! היא כוללת מערכת הדין וההיגיון וגם מערכת של הפקרות ! שלילת המערכת הראשונה!!

זו גדולת היהודות וזה יכול להגדיר את היהודי: מי שמקבל את שתי המערכות גם יחד! כמו שכתוב בגמרא:

 

תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ה עמוד א "וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם", אמר רב ברדלא בר טביומי אמר רב: כל שאינו בהסתר פנים – אינו מהם !!

 

אדם שיקבל עליו את כל דברי התורה (הראשונה), ולא מקבל על עצמו את מערכת ההסתר פנים, יש לפקפק ביהדותו! אומר רב ברדלא בר טביומי בשם רב!! הוא לא מהם! הוא לא יהודי!!

 

חשוב שיהיו שתי מערכות שונות, שתי כתיבות. כי הן הפוכות אחת מהשניה. ולכן פעמיים כתוב שמשה כתב את התורה. פעם בלי ופעם עם הסתר הפנים. אבל עוד יותר חשוב שהתורה השנייה, הכתיבה השנייה כוללת את שתיהן.

 

נראה שהתורה הראשונה (ללא הסתר הפנים) היא מערכת אמיתית, נכונה וקיימת. היא המערכת שאנחנו מלמדים דרכה את הילדים . אבל, מהרגע שמתבגרים, מבינים שמערכת זו איננה יכולה להסביר הכל! יש צדיק שרע לו ורשע שטוב לו. יש כל מני דברים קשים מאוד להכניס במערכת הראשונה. נמהר מאוד, כל מבוגר מקבל על עצמו את העובדה שדברים אחרים והפוכים מאלה שהוא למד בילדותו מתרחשים בחיים. המערכת הראשונה ממשיכה לפעול אבל הוא מגלה שמערכת שונה והפוכה פועלת גם היא לפעמים!

 

מערכת הסתר הפנים מופנת למבוגרים בלבד!

ולכן רק בסופה של התורה, כשהעם אמור להיות בוגר ורחוק ממצב העבדות הילדותית, ה' מגלה אותה ומבקש לכתוב אותה.

 

אני מציע להבין שמערכת "הסתר הפנים" היא לא מערכת מאוד נדירה שמגיעה רק במקרה חמור מאוד. אני רוצה להבין שיש כבר בבריאת העולם, מערכת כזו: הבורא צמצם את עצמו כדי לתת מקום לבריאתו. יש חוקים בבריאה שהבורא לא רוצה להפר. הוא ברא אדם בעל חופש פעולה ואת זה, הוא מכבד לגמרי. מערכת זו היא אפילו המערכת העיקרית!

 

בנוסף למערכת הזו, ה' החליט להתערב בתוך העולם במקרים מיוחדים, לצורך גבוה. כשהוא ראה שחייבים להתערב. אבל , הוא תמיד עשה זאת במידה מצומצמת, כשההתערבות מוגדרת כיוצאת דופן.

 

למשל, ה' מדבר אל בני אדם מסויימים. הוא אפילו כורת בריתות . עם האנושות כולה , עם הבריאה . הברית הזו מחייבת אותו להתערב בניגוד למצב ההסתר פנים הרגיל.

 

עם ישראל נוצר כולו על בסיס ברית כזו. ברית עם האבות, ברית סיני, ברית ערבות מואב. כל הבריתות האלה, פועלות בניגוד למערכת המרכזית של הסתר פנים. כי היא מחייבת התערבות ונוכחות ה'. לכן, היא מכניסה את האדם, את הבריאה ועוד יותר את עם ישראל במויבויות כלפי הבורא ואת הבורא כלפי העם. אבל, יש תמיד לזכור שזה יוצא דופן לגמרי!!

 

אנחנו, היהודים, קוראי התורה, נולדנו בתוך מערכת של ברית! עבורנו, זה רק טבעי שה' נמצא כל הזמן כאן. שכל מצווה מזכה בשכר וכל עברה בעונש. זו המערכת שאנחנו חונכנו מההתחלה לפיה.

 

אבל, האמת היא שכל זה , בנוי מען מערכת שונה לגמרי, מערכת הסתר הפנים!! היא המערכת הטבעית הרגילה . מערכת הברית היא לא רגילה, היא לא טבעית. היא זו שיוצאת דופן!!

 

גילוי הסוד הכמוס הזה שמערכת הסתר הפנים, זו המערכת הרגילה, מוסתרת בכל התורה כי היא הברית. אבל, אחרי שהעם נכנס בברית הראשונה של שיני, ואחרי שהוא עבר את הברית השנייה של ערבות מואב (שהיא הרבה יותר שמה את האדם לבדו מול אחריותו), יכול ה' לגלות את הסוד: במידה ואתם תעזבו את הברית, אז אתם תיפלו מערכת הרגילה של הסתר הפנים!!

 

למה עזיבת הברית תגרום צרות רבות לעם ישראל?

היינו חושבים אולי, שעזיבת ברית ה', תשים את היהודי במצב של חופש מכל מחוייבות כל ברית. הוא כביכול ייקח אחריות על עצמו כמו כל אדם אחר בעולם שאיננו מחוייב בברית עם ישראל. היינו אולי לוקחים בחשבון האפשרות, שאם ישראל יעזוב את הברית, אז הוא יתנהג ככל העמים ויקרה לו מה שקורה לכל עם רגיל אחר, לטוב ולרע.

התורה באה ומזהירה אותנו: עם ישראל הוא איננו עם ככל העמים האחרים! הוא יותר חלש!

קיום עם ישראל איננו עומד על אותם היסודות שכל עם אחר מושתת עליהם. קיום עם יהודי הוא לא טבעי. הוא לא עם ככל העמים. הוא לגמרי תלוי בברית.

האנטישמיות היא חלק בלתי נפרד מקיום העם היהודי. ישנם כוחות טבעיים בכל העמים ובכל הזמנים שמתנגדים לקיומו של העם היהודי ולכל יהודי.

רק ברית ה' והשגחתו מגינים על העם הזה. מהרגע שהוא מסיר את השגחתו, כל הרעות שהיו כאן מאוויר מסביבו, נופלות עליו. אין שום אפשרות לעם היהודי לחיות כמו עם אחר מחוץ לברית!!

כמו ילד חולה שזקוק לטיפול יום יומי כדי לחיות. מהרגע שמפסיקים הטיפול, הוא מת!

עם ישראל הוא מאוד חלש מבחינה זו!!. קיומו תלוי בהשגחת ה'. מהרגע שמערכת הסתר הפנים הטבעית תפעל עליו, הוא אבוד!!

קשה להודיע לילד קטן, חולה כזה, מההתחלה שחייו תלויים בתרופה הזו. כל הזמן מספקים לו אותה. אבל יש רגע שחייבים כן להודיע לו. אחרי שהוא מוכן לשמוע ולהבין. כי הוא חייב לקחת אחריות על עצמו. זה מה שקורה בסוף התורה!!

 

לסיכום:

כל הזמן, פועלות במקביל שתי מערכות הפוכות

  1. מערכת של שכר ועונש, של השגחה, של דין וצדק…
  2. מערכת של הסתר פנים

שתי המערכות פועלות במגביל. מערכת אחת מכניסה רוגע וסדר בשניה. אבל הכל אפשרי על פי המערכת השנייה. זה מפחיד מאוד וזה תנאי לחופש וחיי האדם עלי אדמות.

עם ישראל נוצר כדי להיות עדים למערכת הראשונה: מערכת הברית. הוא עד שלמרות שרק המערכת השנייה נראית קיימת בעולם, קיימת גם המערכת הראשונה! עם ישראל נוצר כדי להעיר על הברי ת. על המצאות ה' מאחורי הקלעים למרות הסתר פניו.

זו הסיבה העיקרית של יצירת עם ישראל: להיות עדים מול כל בני האדם על מערכת הברית. לכן, עם ישראל חי בברית ומחייה את הברית. הברית אתו והברית עם כל בני האדם.

פרשת האזינו היא השירה שמתארת את מצב הסתר הפנים, סיבותיו ותנאיו. היא גם החוט שאליו ניתן להתקשר במצב של הסתר פנים כדי להבין שבכל זאת, ה' לא נעלם לגמרי.

 

 

 

ראש השנה

 

הנה שני המקורות היחידים על ראש השנה בתורה:

 

ויקרא פרק כג (פרשת אמור)

(כג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(כד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ:(כה) כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק: ס

 

במדבר פרק כט (פרשת פנחס):(א) וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם:(ב) וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם:(ג) וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאָיִל:(ד) וְעִשָּׂרוֹן אֶחָד לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים:(ה) וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:(ו) מִלְּבַד עֹלַת הַחֹדֶשׁ וּמִנְחָתָהּ וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם כְּמִשְׁפָּטָם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיקֹוָק: ס

 

חוץ מכל המאפיינים של כל המועדים האחרים (שבתון, מקרא קודש, קורבנות מיוחדים..) רק שתי מילים מאפיינים חג זה : זכרון- תרועה.

 

  1. הזכרון:

הנה הגדרה שאני מציע עבור מושג הזכרון:

הזכרון אומר שה' מפסיק להסתיר פניו (מה שהוא עושה בדרך כלל) כדי לזכור את הברית שכרת עם בני האדם, עם הבריאה, עם עם ישראל.

אם למשל, נלמד מה קורה במקומות בתנך שכתוב שה' "זכור", זה מתחיל להתברר:

  • בראשית פרק ח ) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם:
  • בראשית פרק יט(כט) וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט:
  • בראשית פרק ל (כב) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ:
  • שמות פרק ב (כד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב:(כה) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים: ס

 

כשהתורה כותבת שה' זוכר את נח, זה כנראה כדי להגיד שהוא החליט להתערב  בעולם למרות מערכת הצמצום והסתרת הפנים הרגילה שלו. כמו כן, כשה' "יורד" כדי לדעת מה קורה. כל ההתערבויות הבלתי טבעיות של ה' בחיי בני האדם, מתוארות בעקבות ברית, מחויבות על טבעית כלפי אדם מיוחד או האנושות כולה.

 

המצב ההפוך, מצב השכחה, הוא בעצם תיאור של הסתרת פנים בזעיר אנפין:

 

  • ישעיהו פרק מט (יד) וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יְקֹוָק וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי:
  • תהלים פרק י (יא) אָמַר בְּלִבּוֹ שָׁכַח אֵל הִסְתִּיר פָּנָיו בַּל רָאָה לָנֶצַח:

יום זיכרון= יום שבו ה' מזמין את היהודי ואת עצמו, להפר את מצב הסתר הפנים הטבעי, ולהתחבר שוב במערכת הברית. האדם חייב אז לזכור שהוא תחת מחויבות הברית והוא מבקש מה' שגם הוא יזכור את הברית השומרת עליו ועל העולם.

 

 

  1. מה הם הכלים להתחברות הזו?

 

  1. הכלי הראשון זה הזמן המיוחד שנקבע על ידי ה': החודש השביעי!

זה זמן מיוחד שבו ההתחברות אפשרית. דרך אגב, כל "שביעי" הוא זמן מיוחד להתחברות כזו. היום השביעי, הוא גם יום התחברות שבו אנחנו ממליכים את ה' על העולם, מזכירים את הברית שהוא כרת עם העולם בשעת הבריאה ומזכירים את הברית שכרת עם ישראל כשהוא הוציא אותו ממצרים. זה יום שבו היהודי מפסיק לחיות בעולם הטבעי והרגיל ומעורר עולם מקביל: עולם הברית והזיכרון.

 

  1. הכלי השני זו הקדושה

הקדושה היא האפשרות להסתכל על המציאות בצורה שונה. לקחת מרחק מהמציאות הרגילה כדי לבחון משמעות וממדים שונים של אותה המציאות. ה' קידש את יום השביעי. כלומר, הוא אפשר להכניס בעולם השיבעי את הקדושה. בעצם הקדושה מאפשרת את הזכרון. והזמן המיועד לזה הוא השביעי

 

  1. הכלי השלישי הוא השופר.

התורה עצמה מגדירה תקיעת החצוצרות והשופר כאמצעי לעורר את הזכרון:

 

  במדבר פרק י (בהעלותך- החצוצרות) (ט) וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם:

(י) וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:

 

התורה לא מסבירה למה תקיעה או תרועה הם כלי לעורר את ההתחברות של ה' אל עם ישראל ועם ישראל אל ה'. אבל נראה סביר להניח שעניין ההתעוררות של האדם על ידי כלי פשוט שמסמל את ההתערבות הראשונית של ה' באדם (וייפח באפיו נשמת חיים), הוא כלי מתאים. כי בסופו של דבר כל המצוות של ראש השנה, דורשות התעוררות הזכרון של האדם עצמו. זה מה שאמור לעורר את הזכרון של ה' לברית.

השופר הוא כלי לקרוא לה' לעזרה בעת צרה וגם ביטוי לשמחה על ההתחברות עם ה' בשמחות.

צורת השופר נראה גם מאוד מתאים למשמעות זו. הצד הקטן בפה האדם, הנשיפה- נשימה של האדם ניכנסת לתוך הכלי ויוצאת במרחב לצד השמיים, הצד שמימנו ה' נפח רוח באפיו של האדם כדי לתת לו נשמת חיים וצלם אלוהים, הברית הראשונית והעיקרית בין הבורא והאדם.

 

  1. מלכויות

המלכת ה' היא ביטוי למוכנות של האדם לשוב אל הברית. להתייצב מול ה' באמת. וגם מול עצמנו.

כדי  שה' יפסיק את הסתר הפנים שלו בשעת הזיכרון, ברור שהאדם מתבקש קודם כל להפסיק את הסתר הפנים שלו כלפי עצמו! להתייצב מול עצמי, זה והפסיק את הסתרת הפנים שלי עם עצמי.

זה מאוד קשה. כי זה מעמיד אותי מול מידת הדין. כי אני נמצא מול המלך.

אבל מצד שני, יש משהוא מאוד מרגיע בראש השנה: הפסקת הסתר הפנים! אנחנו יכולים לחלום על עולם טוב יותר, על שנה טובה, על "תכלה שנה וקללותיה".  החלום הזה מתאפשר בזכות נוכחות בעל הבית מולי. לכן, יש מצווה לאכול טוב ולשמוח בראש שנה למרות מידת הדין .

 

  1. חג אוניברסאלי

אם ראש השנה הוא בקשה לחזור לברית של ה' עם כל העולם וכל בני האדם, למה רק עם ישראל מצווה בחגיגתו? כי זה תפקיד עם ישראל! הוא נוצר כדי שהוא ילמד איך מתפעלים חיים של ברית, עולם של קדושה, אחריות עצומה לגבי החיים והעולם. כל מה שהיהודי מתבקש לעשות בכל ימות השנה, כולל חג הפסח (שמטרתו מיוחדת לעם ישראל) היא כדי להגיע למצב של אפשרות לעורר את הברית של ה' עם עולמו. המטרה של עם ישראל היא גאולת העולם כולו. גאולת עם ישראל אמיתית, מטרתה גאולת כל עמי הארץ. לעם ישראל תפקיד אוניברסאלי. ורק בגלל התפקיד הקשה הזה, הוא מתבקש לשמור על עולם מאוד מחייב של קדושה , עדות וזיכרון.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ניצבים פי5

בע"ה טו אלול התש"פ

מישל בן שושן

 

ניצבים פי5

 

  1. ברית ערבות מואב

בסוף פרשת כי תבוא הקללות הארוכות סיימו את מסכת הברכות (הקצרות) והקללות (הארוכות מאוד). בכך , ברית ערבות מואב קבלה את שלושת המאפיינים של ברית: טקס (שיעשה בשכם) , תוכן (מצוות ספר דברים) וחוזה במידה והברית תופר. כך היה גם בברית סיני:

 

ברית סיני ברית ערבות מואב
ספרי שמות ויקרא ספר דברים
טקס בהר סיני(סוף משפטים- אגנות) טקס בשכם
תוכן הברית: משפטים-ויקרא כל המצוות של ספר דברים
אם ואם:  סוף בחוקותי אם ואם: כי תבוא
הקללות מסתיימות בסוף טוב הקללות מסתיימות עם סוף רע מאוד

 

אבל, כמו שציינתי בטבלה, הקללות של ערבות מואב מסתיימות רע מאוד. אין זכר לחזרה אל הברית. להיפך, הקללות הסתיימו בניתוק מוחלט של הקשר בין עם ישראל ואלוהיו. יש חזרה לנקודת ההתחלה: לעבדות במצרים. ואפילו גרוע מזה: אף אחד לא ירצה לקנות אותנו כעבדים!

כח :(סח) וֶהֱשִׁיבְךָ יְקֹוָק מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה:

נשארנו שבוע שלם עם ההרגשה הדכאונית של הניתוק המוחלט. הרגשה של יאוש ממלא את הקורא. לא כך הסתיימה ברית סיני: היתה, בתוך הברית עצמה, הבטחה שה' יזכור את האבות והארץ ובכך, יקבץ את עם ישראל מהגלות אל הארץ. אבל כאן, בספר דברים, לא ולא!

 

בתוך פרשת ניצבים, נכתבים כמה "נספחים" אל הברית. אבל בהדגשה שאלה רק נספחים ואינם חלק מהברית עצמה. מדברים על כל מני אפשרויות. שאדם אחד לא יוכל לצאת מהברית הזו (כמו שראינו בהיסטוריה, אפילו יהודים מומרים או שהתבוללו הושמדו בתור יהודים). ובסוף, הגדרה של הבחירה בחיים. אבל לפני כן, יש את פרשת התשובה (1). במידה ואחרי הניתוק המוחלט, עם ישראל ירצה לחזור אל ארצו, אל עמו ואל אלוהיו, אז ה' יעזור לו וישוב גם הוא אל הברית. אבל מהלך זה חייב להתחיל מהעם עצמו והוא חייב להיות מלא , רציני, ושלם.

 

  1. נספח התשובה (בעקבות הרב תמיר גרנות)

בברית סיני, ה' נוכח בארץ ונוכחותו גלוייה. היא נמצאת בספר שמות ובספר ויקרא (2). בספרים האלה, ה' רוצה לשכון בארץ. ה' התאווה שתהיה לו דירה בתחתונים. בשביל זה, הוא זקוק לארץ ולעם. לכן, הוא בחר באבות ובזרעם ונתן להם את הארץ כנען. הגאולה היא "צורך גבוה". אפילו אם עם ישראל יחטא, אחרי כפרה כל שהיא, ה' מוכרח לגאול אותם ולהחזיר אותם אל ארצם.

בספר דברים, הארץ שייכת לאדם. נוכחות ה' סמוייה כדי לתת לאדם מירב הבחירה וחופש. האדם מתבקש להיות הרבה יותר "בוגר" מאשר בספרי התורה הקודמים. ברית חייבת להיות כרותה מתוך רצון העם ולא מתוך כפיה. הגאולה עשויה לבוא , אבל היא חייבת לבוא רק במידה והעם בעצמו ירגיש צורך ורצון עז. לכן, רק אחרי שבירת הכלים, שבירת הלוחות, רק אחרי פוסט מודרניזם, עשוייה גאולה מסוג גבוה זה להתרחש.

 

בפסוקים, מופיע השורש "לשוב" חמישה פעמים כשהנושא הוא העם. מ'דובר על שיבה אל הברית בין העם לאלוהיו, בין העם לארצו, בין כל אחד לעם ישראל. חזרה ורצון להיות חלק מעם ישראל ומשימתו. מדובר גם כן על תשובה אל תוכן הברית, אל התורה והמצוות.

רק שלוש פעמים מופיע השורש הזה כלפי חזרתו של ה' אל עמו ואל הברית. השיבה של העם קודמת השיבה של ה'. האחריות של הגאולה איננה על ה' כמו בברית סיני אלה על כתפי העם אחרי שכל קשר כבר נותק לגמרי. (כמו שאחדים היו מכנים זאת כמוות האלוהים, הסתרה מלאה), ביטול כל מחוייבות לדת וליראה מכפיה דתית כל שהיא. מסירות נפש בלתי מוסברת אבל רצינית מאוד עבור העם והארץ.

אי אפשר שלא לחשוב על מה שקרה במאה שלנו. אלה שהקימו את מדינת ישראל לא עשו זאת מתוך רגש דתי או מיראה מפני מצווה. אלה מתוך ההיפך! תוך דחייה של כפיה דתית. אבל במסירות נפש אדירה. ייתכן ששלב מאוחר יותר ידרוש שלבים נוספים, יותר רוחניים של שיבה רצינית זו. אבל השבר הגדול שחווינו מזכיר הרבה את השבר הגדול שבו השאירה אותנו פרשת כי תבוא בשבוע שעבר.

 

הרב שג"ר ז"ל, הרבה להסביר איך חזרה בתשובה אמיתית וחזקה הרבה יותר יכולה לצוץ ממצב כזה של שבירת הלוחות. גם הרב קוק, בלי לדבר על פוסט מודרניזם, תיאור חזרה עמוקה רצינית רצונית אל הברית הרוחנית מצד כל חלקי העם, ובעיקר אלה שהכריזו על עזיבת הדת. כאילו שלב חדש ועמוק יותר של קיום היהדות יוכל להתרחש אחרי משבר רוחני רציני והתחלת חזרה רצונית אל המקורות, הארץ, העם והתורה.

 

מתוך הסבר זה, נוכל לתת תשובה על השאלה העיקרית: למה היה צורך בבירת חדשה מלבד הברית שנכרתה בחורב?: בירת סיני היתה ברית ראשונית, כשהעם היה עדיין בחיתוליו . ברית של כפייה , של יראה, ברית שמכניסים בה ילדים , עבדים. אבל זו לא הברית הרצויה בסופו של תהליך. רק ברית רצונית מתוך בחירה חפשית, אחרי שכל הקשרים כבר נותקו, כשהכול עומד על ההחלטה של האדם. בירת בוגרת זו היא השלב הרצוי. ולכן, יציאת מצרים יכולה לבוא לידי שלמות רק בכניסה ויישוב הארץ. ספרי שמות ויקרא ובמדבר חייבם להסתיים בספר דברים וברית חורב בברית ערבות מואב. חשוב מאוד שאותו האדם, משה, יכרות את שתי הבירות. השנייה איננה יכולה להתרחש ללא הראשונה. היא משלימה אותה, היא משדרגת אותה.

אם רצינו להגזים בתיאור ההבדלים היינו אומרים ש:

שמות ויקרא ובמדבר= היהדות הגלותית, הספרים של הדורות הקודמים.

ספר דברים= יהדות של ארץ ישראל, הספר של הדורות הבאים.

אנחנו, עם ישראל מכריזים על אחדות התורה, ומחוייבים לקיים את כל דברי כל החומשים ולךקבל את שתי הבריתות גם יחד. ייתכן שהיום, המצווה העומדת לתפחם של הדורות הבאים היא קייום ספר דברים והברית שחותמת אותו יותר מכל. זו התשובה האמיתית שחייבים לעשות הדור שלנו. ואם הדתיים לא יעשו זאת בעצמם, ייתכן  שרווח והצלחה יעמוד לנו ממקום אחר.

 

ברית סיני ברית ערבות מואב
מבוססת על ברית האבות, זרעם, וארץ ישראל מבוססת רק על התשובה של עם ישראל
התשובה היא הווידוי אבל ה' הוא זה שקובע כל מהלך התשובה היא מוחלטת ושלמה
הגאולה היא חלק מהברית אין הגאולה תלויה אלה בעם, אחרי ניתוק מוחלט
אין הדדיות עקרית ההדדיות. הכל תלוי בעם ישראל

 

 

  1. נספח "ובחרת בחיים" (הרב סמט):

 

דברים פרק ל (טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע:(טז) אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:(יז) וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם:(יח) הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:(יט) הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ:(כ) לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם: פ

 

השורש "חיים" הוא מילה מנחה המופיע שש פעמים. בדרך כלל, מילה מנחה מופיעה שבע פעמים. כשהיא מופיעה במספר זוגי, זה כדי לרמז על שתי משמעויות של שורש אחד. ואכן, ניתן להבחין שתי משמעויות של השורש הזה בפסוקים שלנו:

  • חיים= דרך החיים שהתורה מצווה אותנו ללכת בה
  • חיים= איכות החיים , החיים כשכר הניתן לאדם

 

"החיים" שעליהם נצטווה האדם "החיים" כשכר לאדם
 (טו)ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב (טז) וחיית ורבית וברכך ה' אלוהיך בארץ..
(יט)החיים והמוות נתתי לפניך ובחרת בחיים (יט)למען תחיה אתה וזרעך ..

(כ)כי הוא חייך וארך ימיך…

 

ה' נותן לאדם את הבחירה החפשית לבחור בדרך שהוא מגדיר אותם בדרך החיים, של הטוב, שהוא היה רוצה שהאדם יבחר בה.

והוא מסביר לו שהבחירה בדרך שהוא מציע לו תביא לאדם חיים טובים! כלומר שזה יהיה טוב לו!

ה' איננו נשאר מחוץ למשוואה. הוא מתערב בה והוא אומר שהוא מאוד מעוניין בהצלחת האדם, בשגשוגו, בהנאתו. לכן יש כאן גם הצעה של בחירה חפשית וגם הצעה לבחור בטוב כי ה' מכיר את הדרך שבה האדם יוכל להשיג האושר האמתי!

 

למה למילה אחת יש שתי משמעויות?

כדי ללמד אותנו שבעצם שתי המשמעויות קשורות אחת בשנייה. ויש ממד עמוק שבו שתי המשמעויות זהות!

דרך המצוות של ה', חיים של אהבת ה', הם החיים הראויים לשם חיים אמתיים, הדרך היחידה שדרכה ניתן להשיג אושר! חיים בעלי משמעות הם חיים של מחויבות אל האל היוצר והחפץ בחיים.

מתוך הגדרה זו של החיים ושל רצון המצווה, ניתן להגדיר מחדש את עולם המצוות כשהמטרה היא :חיים טובים באמת. האדם עלול לחשוב שהוא לבדו, ומתוכו, יודע מה טוב לו , מה הם החיים הטובים עבורו. המצוות מדריכות אותו לחיים טובים אמתיים כשמי שברא את האדם ומכיר את דרכי החיים, אוהב אותו באמת וחפץ בחייו הטובים באמת.

 

  1. לסיכום:

הזוהר קורא למצוות "עצות". יש לקיים מצוות מתוך הכנעה למצווה. בהגדרה שנתנו לברית סיני. אבל, כבוגרים, נוכל להבין שבעצם אלה עצות טובות כדי להיטיב עם האדם! כדי להגיע לברית של ערבות מואב!!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מקורות

כי תבוא

דברים פרק כו (טז) הַיּוֹם הַזֶּה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:(יז) אֶת יְקֹוָק הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ:(יח) וַיקֹוָק הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה

             דברים פרק כח (א) וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:(ב) וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:(ג) בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה:……

(טו) וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ:(טז) אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה:…..

(מה) וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ:(מו) וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם:(מז) תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל:

(סג) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יְקֹוָק עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ יְקֹוָק עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:(סד) וֶהֱפִיצְךָ יְקֹוָק בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ …(סה) וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ …(סו) וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ:

(סח) וֶהֱשִׁיבְךָ יְקֹוָק מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה: ס(סט) אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב: פ

 

ניצבים:

דברים פרק כט (ט) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל:(י) טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ:(יא) לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם:

 

  • נספח התשובה

דברים פרק ל (א) וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:(ב) וְשַׁבְתָּ עַד יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:(ג) וְשָׁב יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:(ד) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ:(ה) וֶהֱבִיאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ…(ח) וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְקֹוָק וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:(ט) וְהוֹתִירְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב יְקֹוָק לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ:(י) כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: פ

 

לא (טז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ:(יז) וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה:(יח) וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים:(יט) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:(כ) כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי:(כא) וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי:

 

  • ברית סיני: בחוקותי:

ויקרא פרק כו (ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם:(ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ:….

(יד) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה:(…(לג) וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה:(לד) אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ:… (לח) וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם:

(לט) וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲוֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ:(מ) וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי:(מא) אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם:(מב) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר:(מג) וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם:(מד) וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם:(מה) וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְקֹוָק:(מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: פ

כי תבוא פי5

בע"ה י אלול התש"פ

מישל בן שושן

 

כי תבוא פי5

 

  1. תוכן הפרשה:

 

פרק כו                                   פרק כז                       פרק כח                             פרק כט

ביכורים      וידוי מעשר               ברית הר גריזים          ברית ערבות מואב    קונטקסטואליזציה של הברית

 

הקווים האנכיים מפרידים בין הנאומים השונים של משה. כל פעם שהתורה מדברת על משה בגוף שלישי, מקובל להגיד שנאום אחד הסתיים ונאום אחר מתחיל.

פרק כו הוא סוף הנאום השני,הארוך ביותר ,של משה ,שהתחיל בפרק ה' וכלל את עיקר קובץ המצוות של ספר דברים. מעניין לשים לב לזה בעת שהנאום הזה מסתיים בשני נאומים, שמשה מבקש מכל חקלאי לנאום , אחת לשנה (הביכורים) ואחת לשלוש שנים (ווידוי מעשר). כאילו משה רמבקש להעביר את השרביט שלו לעם עצמו. לפני מותו, משה מבקש שכל אחד ייקח את זכות הדיבור, ינאם, כפי שהוא עשה. אמנם במסגרת מוכתבת ועם מילים כתובים מראש. אבל מעניין שרק עכשיו, בסוף נאומו של משה, מדובר על נאומים של העם. באופן פרטי (ביכורים וווידוי מעשר) ובאופן כללי (ברית גריזים ועיבל).

נסכור שהיו נאומים של העם לפני כן: שירת הים, שירת הבאר, נעשה ונשמע . אבל אלה היו נאומים ספונטנים. כאן, הנאומים הם "מצווות". בדומה למצווה "ודברת בם" של קריאת שמע.

ספר דברים, אינו רק ספר דברי משה אלה גם דבריו של כל ישראלי ושל העם כולו. פתח לתורה שבעל פה.

 

  1. הביכורים:

נראה, לעניות דעתי, שהמילים "והיה כי תבוא אל הארץ" מצביעים על כך שדברים אלו נאמרו הרבה לפני כן ולא ברגע הכניסה לארץ. אנחנו אכן נמצאים בעבר הירדן כבר מלפני הרבה פרשיות. ברור שכל מה שנאמר בפרשיות הקודמות נאמר על המצב שייווצר אחרי כיבוש הארץ. אם כן, נראה שכמו שהרבה מצוות הקשורות ליישוב הארץ נאמרו בספרים קודמים , כך גם מצוות הביכורים. והמילים "והיה כי תבוא.." מוצדקות כשהדברים נאמרים הרבה לפני הכניסה לארץ, כשהכניסה נראית רחוקה ואפילו שייכת לדור הבא.

אם כן, למה פרשה זו נעקרה ממקומה הטבעי, הרבה לפני כן ונכתבה כאן?

כבר הצעתי לעיל תשובה לשאלה זו: משה רצה לסיים עם שני הנאומים של החקלאי הישראלי שמסכמים את כל הנאום שלו, על שני צדדיו המשלימים, כמו שנראה להלן.

הערה: הייתי מעז לכנות את הנאום הזה כנאום "החקלאי החילוני הישראלי". לא כדי, ח"ו בלשון קטרוג או גנאי. להיפך! נראה לי שהנאום הזה מאפשר לכל אדם ישראלי, ללא שום התנהגות דתית או התחייבות אימונית, להשתייך אל היסטוריית עם ישראל ואל עם ישראל. הנאום הזה מאפשר לתת משמעות לעובדה שהחקלאי איננו נמצא על אדמה סתמית., אלא על ארץ שיש עבורה משימה, ייעוד, ושהוא שייך לעם מיוחד ולהיסטוריה מיוחדת. לכך שלוש ראיות:

  • זה הנאום שאנחנו מזכירים ומפרשים בליל הסדר. התחלת ההיסטוריה של העם כשעדיין אין תורה ואין מצוות אלא רק שוטפות גורל ושייכות לאבות
  • אין בו איזכור של מתן תורה. למרות שהנאום מונה כמה אירועים חשובים בהיסטוריה כמו סיפור האבות, יציאת מצרים והעלייה לארץ ,אין שום אזכור למה שהקרה בהר סיני ובמצוות שהתקבלו.
  • החקלאי משתמש במילים "ה' אלוהיך" כשהוא מדבר אל הכהן ולא "ה' אלוהי". כי לא קבלת עול שמיים מתבקשת כאן אלא רק ההשתייכות לעם ולייעודו. הדברים האלה היו מאוד חשובים ל"חילונים" שבנו את מדינת ישראל בתקופה שלנו.

 

  1. ווידוי מעשר:

הרבה פרשנים העירו שהפרשה הזו איננה במקומה. היא שייכת הרבה יותר למה שכתוב בפרשת ראה:

דברים פרק יד (כח) מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ:(כט) וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה: ס

שם, מדובר על מצווה מיוחדת, כל שלוש שנים, להתפטר מכל מה שחוייבנו לתת כמעשר ולתת אותו ללווי ולעני. בפרשה שלנו, ווידוי מעשר הוא פשוט ההמשך הטבעי למצווה זו: המצווה להגיד פסוקים אלה ביום שמבערים את המעשר (ביום האחרון של פסח של השנה הרביעית והשביעית, אחרי מנחה).

אם , כן נשאל אותה שאלה ששאלנו לגבי הביכורים. למה היא נעקרה ממקומה והושמה כאן? הרב סמט מציע ששני הנאומים המחוברים כאן (הביכרוים ווידוימעשר ) באו כדי לסמל את שתי הדרכים השונים והמשלימים של עבודת האדם מול ה':

א.  הקשר אל האל עובר דרך השייכות אל העם וההיסטוריה שלו (ביכורים)

ב. הקשר אל האל עובר דרך יחס אישי, אינטימי.(ווידוי מעשר)

אלה שני המרכיבים של נאום משה הגדול: הממד האישי דתי והממד הלאומי היסטורי. כך שנאומו הגדול של משה, מסתיים עם שני הנאומים המשלימים האלה שמבטאים את העברת המסר והאחריות מדי משה אל עבר כל אחד מעם ישראל בשני אופניו.

 

  1. הווידוי

התורה איננה נוקטת בביטוי "ווידוי" אלה החכמים שכך מכנים את הנאום בשנת המעשר. למה?

המילה "ווידוי", שורשה יד"ה. משמעות השורש הוא ההתייצבות מול המצב כפי שהוא, בלי לחמוק מהאחריות של התייצבות זו. לכן, אנחנו יכולים למצוא מילים כמו "תודה", או "הודאה" שמשמעותם יכולה לנוע ביןההכרה בזה שאני חטאתי או שאני חייב למי שנתן לי משהוא, ההודאה על הכרת הטוב, או גם בהכרה ההפוכה ,שאני  "בסדר" שאני עשיתי את כל מה שצריך!.

הרב קוק (למטה במקורות) אומר שמצוות ווידוי הביכורים מסמלת את כל הווידויים החיוביים שהאדם חייב לעשות כדי להרגיש שהוא אכן בסדר! הוא מסביר שכדי להתקדם בחיים ולתקן את עצמו ולשמוח בתיקונים האלה, האדם זקוק לא רק להכאה על חטא ולהשפיל את עצמו, אלה גם, לתנועה הנפשית ההפוכה: ההכרה בכוחות החיוביים ולפעולות החיוביות שהוא עשה. זה פשוט אמור למנוע ממנו דכאון או חולשת הדעת ולהעניק לו שמחה ועונג, כוחות חשובים להתקדמותו בחיים.

נראה לעניות דעתי שהושפענו יותר מדי מהדת הנוצרית בארצותם בגלות ואנחנו הרבינו להתוודות בצורה שלילית (אשמנו, בגדנו..) ושכחנו, אולי בגלל מצב הגלות עצמו, להתוודות בצורה חיובית!

והרי מצוות וודוי מעשר היא ווידוי חיובי להפליא:

בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי:(יד) לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי:(טו) הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: ס

מתפללים לברכת ה' בזכות הווידוי החיובי של "עשיתי ככל אשר צוויתני"!

 

  1. הארורים:

 

  • למה ברית הר עיבל והר גריזים לא מכילה ברכות למרות שבכותרת היו חייבות להיאמר גם הברכות וגם הקללות. במקום זאת, יש לנו רשימה של 11 "ארורים" .
  • למה הארורים האלה דווקא?
  • מה ייחודה של ברית זו?

 

הרב תמיר גרנות מנתח את הארורים וטוען שיש בהם בעיקר חטאים שהאדם הפרטי עושה בסתר. כשאין עיני מערכת המשפט מגיעים אליהם. גם רשימת ארבעת העריות אינם אלה שהם חמורים במיוחד אלה קרבה פיזית ולא משפחתית (אשת האב, החותנת, האחות מאחד מההורים בלבד) . עברות שנעשות בהסכמה בין הצדדים שיעדיפו להסתיר הדבר. וכל אחד יוכל להצדיק את מעשיו על ידי קולת המעשה היחסית.

כל האררים נוגעים לפרט ולא לכלל!

בהר סיני, הברית נעשת כשה' ירד על ההר. מי משגיח על האדם? על מוסריותו? מול מי האדם ירא לחטוא? מול ה' הנמצא כל הזמן כאן. אם לא על הר סיני, הוא נמצא במשכן, בתוך המחנה.

אבל בספר דברים, ובמיוחד אחרי הכניסה לארץ, ה' מסתיר  את נוכחותו כדי לאדם את מלא האחריות והחופש. מול מי האדם ירגיש מחוייב ? מול מערכת משפטית אנושית! אבל נשארים כל העברות הנסתרות מעיני בית המשפט! ועליהן יש לקבוע ערכה מוסרית אחרת.

ברית ערבות מואב מעמידה את העם כולו כערכה הזו!

יש ערבות בין כל חלקי העם. מי שעולה אל ההר, זה העם עצמו. והוא עולה בשני חלקים על שני הרים כאילו כל מי שניצב כאן מרגיש מול האחים שלו, בתוך עמו . כשכל העם כולו אומר "אמן", הם הופכים כל אחד מהפרטים מחוייבים מול כל הכלל ולאו דווקא ישירות מול ה' שאיננו לוקח חלק בברית הזו!!

אמנם הכהנים והלויים הכהנים והארון נמצאים למטה במרכז. הם מסמלים את החוק האלוהי. אבל האלוהים עצמו לא נמצא. וזה ההבדל העיקרי של הברית הזו. במובן מסויים הברית הזו של ערבות מואב היא הרבה יותר חשובה כי היא לוקחת בחשבון אנשים הרבה יותר בוגרים ואחראים

 

אבמנחה ביו"ט האחרון היו מתודים. כיצד הי' הוידוי ביערתי הקדש וגו'. (משנה מעשר שני ה, י).

כשם שצריך שיהי' מוטבע באדם גודל עוצם חובתו בעבודת ד', בעשות הטוב וקדושת המעשים והדרכים, //… וע"כ כך היא מדתן של צדיקים שהם משקיפים על עצמם כמקצרים בצדקה ומעשים טובים… עכ"ז אין טוב לאדם שמדה זאת תפעול עליו יותר מדאי, עד שתדריכהו מנוחה ותגזול ממנו ששונו ושמחתו ושלות נפשו, …ע"כ נתנה לנו התורה דרך להערה שצריך האדם שישמח ג"כ לפעמים גם בביטוי שפתים על מעשה הטוב אשר עשה. וכפי המדה הראויה לחזק לבבו בעבודה, …. ראוי שימצא בנפשו קורת רוח וימלא שמחה ושלוה, ולא יהי' תמיד בעיניו כרשע וכמקצר גם במקום שיצא באמת ידי חובתו…. ע"כ כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בוידוי העונות, כן יש ג"כ תועלת לפרקים קבועים, שאמנם רחוקים הם ואינם תדירים כ"כ כוידוי של החטאים, . . ג"כ בוידוי המצות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק ארחות חייו בדרך ד'. …א"כ תיקון המעשרות כהלכתם הם כוללים את יסודי חובות האדם כולם, וללמד על הכלל יצאה תורה במצות וידוי, שלא יפליג האדם עצמו לדון תמיד את נפשו לכף חובה, ולמצא עצמו חייב ובלתי ממלא חובתו גם במקום שהוא ממלא אותה, כ"א ידון על עצמו ג"כ בקו האמת, בעין פקוחה לדעת את מעשהו למצא קורת רוח ושמחת לב במעשה הטוב, …. ע"כ דרוש לנו וידוי המצות לפרקים לחזק לבבינו אל דרך ד', כמו שדרוש לנו וידוי הפשעים למען סור מוקשי רע,

 

שופטים פי5

 

 

 

בע"ה כח אב התש"פ

מישל בן שושן

 

משפטים פי5

הכהנים הלויים (הרב תמיר גרנות)

 

 

הגמרא (1) שמה לב שב24 מקומות בתנ"ך, מופיע צמד הכינויים "כהנים-לויים". יכול להיות שמכאן, החכמים למדו שיש 24 מתנות כהונה (2). הרב תמיר גרנות מנסה להבין מה פשר המושג החדש הזה שמופיע בספר דברים ובמיוחד בפרשה שלנו.

 

הכהנים בני אהרון

בספרים שמות, ויקרא ובמדבר, כמעט בכל מקום שמדובר ב"כהנים", מתווספים אלהים המילים :"בני אהרון". (3). אהרון נבחר להיות כהן ובניו אתו, הוקדשו על ידי משה . מוסכם שכל כהן הוא משבט לוי והוא גם כן מצאצאי אהרון הכהן. הכהונה היא לא רק תפקיד אלה הפך לשם משפחה העובר, עם התפקיד והמצוות הכרוכות לסטטוס המיוחד הזה, בתורשה. עד היום, כהן מי שאביו כהן ולא נפסל ממעמד זה .

 

הכהנים הלויים:

ההגדרות  האלה (לעיל) נכונות תמיד. אבל , בספר דברים , כמה פסוקים מהפרשה שלנו במיוחד מקשים על המוסכמות האלה:

דברים פרק יח (א) לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי יְקֹוָק וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן:

(ג) וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה:(ד) רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ:(ה) כִּי בוֹ בָּחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם יְקֹוָק הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים:

(ו) וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכָּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הוּא גָּר שָׁם וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק:(ז) וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהָיו כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי יְקֹוָק:(ח) חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת: ס

 

  • שאלה ראשונה: בפסוק א', נמצאות ביחד שתי הגדרות סותרות: "לא יהיה לכהנים הלויים- כל שבט לוי..". האם מדובר על הכהנים או על כל שבט לוי? אם מדברים על כל הלויים, למה להזכיר את הכהנים שבתוכם? ולמה לקרוא להם "כהנים לוויים"??
  • שאלה שנייה: בפסוקים ג', ד', מתוארים "מתנות כהונה" שונים משאר מתנות כהונה שלמדנו בספר במדבר . שם, החלקים שניתנים לכהן הם :שוק הימין והחזה. כאן, הם הזרוע, הלחיים והקבה. האם אלה מתנות נוספות או שמחליפות המתנות הקודמות? גם ראשית הגז מופיע לראשונה כאן ולא בספרים הקודמים.
  • שאלה שלישית: בפסוקים ו', ז וח', התורה מתארת מצב שבו אדם שהוא "לוי", יכול לבחור "בכל אוות נפשו", מרצונו החופשי , לבוא לשרת בשם ה', ככל אחיו הלויים העומדים שם (במקום אשר יבחר ה'-במקדש) "לפני ה'". על מה מדובר? האם מדובר על עבודת הלויים המוכרת בספרים קודמים (לשרת את הכהנים, לשיר, להגן על המקדש..) או שמה מדובר בשירות יותר משמעותי, "לפני ה'", "בשם ה'"?
  • שאלה רביעית: פסוק ח' מאפשר ללוי הבא מרצונו לשרת , לאכול "חלק כחלק". מכיוון שדובר בפסוקים הקודמים על מתנות הכוהנים, ייתכן מאוד שהאכילה של הלוי היא בחלקים של הכהנים עצמם!

 

נקשה עוד עם הרב תמיר גרנות:

בברכת משה לשבט לוי (4), כל השבט ולא רק הכהנים ממלאים תפקידים שהיו אמורים להיות מיוחדים לכהנים: כמו הקרבת הקטורת, לשאול בתומים ותורים, להקריב קרבנות, ולברך את העם.

 

המושג החדש "כהנים לויים" מופיע פעמים רבות בספר דברים (5). הוא מעניק לכהנים הלויים האלה תפקידים נוספים שלא הכרנו עד כה, כמו ההוראה והמשפט.

 

 

הצעת הרב תמיר גרנות פשוטה מאוד: יש שלושה מצבים:

  • כהנים , כפי שהם מוגדרים בספרים שמות ויקרא ובמדבר. כולם צאצאי אהרון הכהן
  • לויים, כולם צאצאי שבט לוי.
  • כהנים לויים: האנשים האלה הם לויים שבחרו (כאוות נפשם) להיות כהנים. לזמן ארוך או לצמיתות. ואז, הם נחשבים לכהנים !

ספר דברים, ראינו זאת בהרבה עניינים בפרשיות הקודמות, , בניגוד לשאר הספרים, מעניק לאדם מקום בחירה, ואחריות, הרבה יותר גדול.

הכהונה שהייתה נקבעת אך ורק על ידי בחירת ה' באהרון והענקת הכהונה לבניו בלבד, הופכת בספר דברים לתפקיד שעשוי, במקרים מסוימים ובתנאים מיוחדים, להתרחב לכל שבט לוי. נזכור שהרמב"ם איננו שולל שאפילו אנשים משבטים אחרים ואפילו גויים, יוכלו לקבל תפקיד דומה מאוד לכהן:

רמב"ם, הל' שמיטה ויובל י"ג, יג ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו הא-לוהים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים. הרי דוד עליו השלום אומר: ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי.

הלויים קבלו את המעמד שלהם אחרי חטא העגל. הם לא השתתפו בחטא ולכן משה משתמש בהם כדי להרוג את החוטאים. הם אפילו הרגו איש את קרובו כשזה חטא. ולכן זה מופיע בברכת משה לשבט (לאביו ולאימו..אחיו..). אם כן, המעמד של הלוי נרכש על ידי הזכות שלהם והמעשים שלהם. בניגוד לזה, אין שום סיבה כתובה בתורה על בחירת אהרון ובניו לכהונה. אם כן הבדל מהותי היה קיים עד כה בין הכהונה והלוויה. ספר דברים, על ידי המושג החדש הזה "כהנים לוויים" מקרב את שני המושגים.

 

בספרי שמות ויקרא ובמדבר בספר דברים
הכהנים= בני אהרון. ה' בחר בהם כל לוי יכול להיות כהן. הלוי נבחר בזכות מעשי הלויים בעגל. וכל אחד מהם יכול לשדרג את מעמדו ולהיות כהן.
הכהונה= בחירת ה' הכהונה= תפקיד, קרבה על ידי זכות ורצון

 

פסוק בתהילים גם הוא מחבר בין שני המושגים:

תהלים פרק סה    (ה) אַשְׁרֵי תִּבְחַר    וּתְקָרֵב   יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ ..

הכהנים נבחרו. הלויים התקרבו. הכהנים הלויים התקרבו כדי לזכות להיות לויים ואחרי חטא העגל הם נבחרו כלוויים ומתוך כך, יכולים להתקרב לכהונה מרצונם!.

 

לגבי מתנות כהונה(2), נראה שמכיוון שבספר דברים אכילת בשר חולין הותרה בכל מקום, בלי החיוב להביא אותו למשכן, נוצר מצב חדש. והמתנות לכהנים הנזכרות כאן אינם תלויות במקדש או בירושלים. ונראה שגם הכהנים הלויים היו יכולים ליהנות מהם.

 

לסיכום, אפשר ללמוד שהמצב המקובע שלמדנו בספרים הקודמים, נפתח לאפשרויות רבות יותר בספר דברים. בהמשך, מצבים אלה יוכלו עוד להשתנות לפי הנסיבות.

 

כהונה נרכשת אחרת:

  • פינחס מקבל את כהונתו בזכות מעשיו ולא מתוך היותו בן לאלעזר!

במדבר פרק כה(יא) פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם …(יג) וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

  • שמואל הנביא משרת ככהן למרות שאביו היה לוי.(8) בכך, הוא הכהן הלוי המפורסם ביותר!

לוויים שמאבדים מזכויותיהם

  • עזרא הסופר (1)קנס את הלויים כי הם לא רצו לעלות לבנות בית המקדש השני. הוא פשוט אסר לתת להם יותר את המעשר הראשון ששיך להם מהתורה!
  • יחזקאל (10) מוריד מהלויים כמה מהפררוגטיבות שלהם בגלל חטאם .

(יחזקאל מ"ד, ט-יד) כֹּה אָמַר ה' א-לוהים, …הַלְוִיִּם אֲשֶׁר רָחֲקוּ מֵעָלַי בִּתְעוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר תָּעוּ … וְהָיוּ בְמִקְדָּשִׁי מְשָׁרְתִים פְּקֻדּוֹת אֶל שַׁעֲרֵי הַבַּיִת וּמְשָׁרְתִים אֶת הַבָּיִת, הֵמָּה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַזֶּבַח לָעָם …: וְלֹא יִגְּשׁוּ אֵלַי לְכַהֵן לִי וְלָגֶשֶׁת עַל כָּל קָדָשַׁי אֶל קָדְשֵׁי הַקְּדָשִׁים וְנָשְׂאוּ כְּלִמָּתָם וְתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ: ..

 

כהנים שאבדו מעמדם:

  • חוץ מהפסולים, החללים שהתורה מסירה מצאצאיהם את הכהונה בגלל נישואים אסורים, חלק גדול מהכוהנים (כמו צאצאי אביתר הכהן), איבדו, לפי יחזקאל את מעמדם. ונבחרו רק צאצאי בני צדוק!

(יחזקאל מ"ד, טו) וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי, הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם ה' א-לוהים.

 

 

בספר דברים, הכהנים והלויים מקבלים מעמד מיוחד של הוראה. הם עומדים מול המלך כאחראים על שמירת התורה שבחיקו :

דברים פרק יז (יח) וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם:

במפורש, משה מאפשר מצב שהלויים יברכו את בני ישראל כמו הכהנים:

בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה', לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.    (דברים י', ח)

 

התפקידים בין הלויים והכהנים מתערבים במיוחד בפרשה שלנו. הם מוזכרים כמעט בכל אחד מהנושאים של הפרשה שלנו:

הנה נושאי הפרשה ומהם אלה שהכוהנים  והכהנים הלויים,נזכרים בהם:

 

  • מינוי שופטים ושוטרים
  • זקן ממרא. עונש מוות למי שעובד עבודה זרה: בית דין מרכזי (כהנים)
  • מלך (כהנים לויים)
  • הכהנים הלויים (כהנים)
  • נביא
  • דין הורג בשגגה ובמזיד (כהנים ושפטים)
  • דיני מלחמה (כהן משוח מלחמה)
  • עגלה ערופה (עד כא-ט)                     (כהנים)

 

 

כשמשה יכתוב את התורה הוא ייתן אותה ללויים והכהנים. הם אמונים על כל כתבי הקדש ועל לימוד התורה והשפיטה בכלל. הכהנים הלויים, יוכלו לשאת את ארון ברית ה' למרות שרק הלויים היו אמורים לשאת אותו. נסכם אם כן את תפקידי הכהנים והלויים בטבלה:

 

  ספרים קודמים ספר דברים
תפקידי הכהנים עבודת המקדש  

 

 

 

+

ברכת העם
טהרת הצרעת
תפקידי הלויים למנוע נגיעה במשכן
עוזרים לכהנים
נושאים את המשכן
שירה
הכהנים הלויים   שפיטה: דיני ריבות
  הוראה ואחריות על כתבי הקדש

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מקורות:

 

  • 24 פעמים כהנים לויים:

 

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף פו עמוד ב דאמר ר' יהושע ב"ל: בעשרים וארבעה מקומות נקראו כהנים לוים, ….איתמר: מפני מה קנסו לוים במעשר? … שלא עלו בימי עזרא, ….ומנא לן דלא סליקו בימי עזרא? דכתיב: +עזרא ח'+ …. בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם.

 

  • 24 מתנות כהונה

 

במדבר יח : (יא) וְזֶה לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם לְכָל תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ:(יב) כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַיקֹוָק לְךָ נְתַתִּים:(יג) בִּכּוּרֵי כָּל אֲשֶׁר בְּאַרְצָם אֲשֶׁר יָבִיאוּ לַיקֹוָק לְךָ יִהְיֶה כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכֲלֶנּוּ:(יד) כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה:(טו) כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיקֹוָק בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה:(…(יח) וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין לְךָ יִהְיֶה:(יט) כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיקֹוָק נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי יְקֹוָק לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ:……

(כא) וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד:(כב) וְלֹא יִקְרְבוּ עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לָשֵׂאת חֵטְא לָמוּת:(כג) וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהֵם יִשְׂאוּ עֲוֹנָם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה:(כד) כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיקֹוָק תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה: פ

דברים פרק יח (ג) וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה:(ד) רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ:(ה) כִּי בוֹ בָּחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם יְקֹוָק הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים:

 

10מתנות הנאכלות לכהנים בתוך בית המקדש

  1. בשר קרבן חטאת.
  2. בשר קרבן אשם.
  3. בשר קרבן שלמיםשל ציבור.
  4. הנשאר מקרבן העומרהמובא בתחילת ספירת העומר.
  5. שיירי קרבן מנחה(להוציא מנחת כהן, הנשרפת כליל ואינה נאכלת)
  6. קרבן שתי הלחםשל חג השבועות.
  7. לחם הפניםהמוחלף מדי שבת על השולחן שבתוך ההיכל במקדש.
  8. לוג שמן שהמצורעמביא עם הקורבנות שלו.
  9. חטאת העוף
  10. אשם תלוי

4 מתנות שנאכלות רק בירושלים

  1. בכור בהמה טהורה.
  2. ביכוריםשל פירות משבעת המינים.
  3. "עורות קדשים" -עור בהמות קדשי קדשיםשנקרבו על המזבח
  4. המורם מתודה ואיל נזיר (חזה ושוקשל קורבן תודה והלחם הבא עמו, חזה ושוק וזרוע של איל השלמים שמקריב הנזיר בסיום ימי נזירותו והלחם הבא עמו, וכן חזה ושוק של קורבן שלמים רגיל)

10מתנות הניתנות בגבולין

  1. תרומה גדולה
  2. תרומת מעשר
  3. חלה
  4. ראשית הגז– חלק מכובד מצמר גזיזת כבשים.
  5. שדה אחוזה– שדה שאדם מקדיש ואינו פודה אותו לפני היובל.
  6. זרוע לחיים וקיבהשל כל בהמת חולין שאיננה קודש. נקראות גם סתם "מתנות".
  7. פדיון הבן
  8. פדיון פטר חמור– כבש הניתן לכהן תמורת חמור שהוא בכור לאמו האתון.
  1. חרמי כהן – דברים שאדם מחרים ניתנים לכהן
  2. גזל הגר – דבר שאדם גזל ומוחזר עתה לאחר שהנגזל מת ואין לו יורשים.

 

באדום, אלה שנזכרים בפרשה שלנו. והחיצים מראות אלה שעדיין תקפות היום.

  • הכהנים בני אהרון- בספרים שמות ויקרא ובמדבר

 

שמות פרק יט (כד) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְקֹוָק לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ

ויקרא פרק א (ה) וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְקֹוָק וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם …

(יא) וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי יְקֹוָק וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:

ויקרא פרק ב (ב) וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ ..

ויקרא פרק כא (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו

במדבר פרק ג (ג) אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן:

במדבר פרק י (ח) וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת …

במדבר פרק יז (יח) וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם:

במדבר פרק יח (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם:(ב) וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת:(…

(ו) וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַיקֹוָק לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד:(ז) וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת: ס

 

  • בחירת וברכת הלויים

בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה', לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.     (דברים י', ח)

וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה: הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ: יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ.                                                             (דברים ל"ג, ח-י)

"והִרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו" (שמות ל"ב, כז).

  • הכהנים הלויים. בספר דברים כולו. ובמסגרת, בפרשתנו:

 

דברים פרק יז (ח) כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בּוֹ:(ט) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט:(י) וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ:(יא) עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל:(יב) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל:

 

דברים פרק יז (יח) וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם:

 

דברים פרק יח (א) לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי יְקֹוָק וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן:

(ג) וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה:(ד) רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ:(ה) כִּי בוֹ בָּחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם יְקֹוָק הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים:

(ו) וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכָּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הוּא גָּר שָׁם וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק:(ז) וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהָיו כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי יְקֹוָק:(ח) חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת: ס

רש"י דברים פרק יח

ובא בכל אות נפשו וגו' ושרת – הכהן שבא ומקריב קרבנות נדבתו או חובתו ואפילו במשמר שאינו שלו. .

(ח) חלק כחלק יאכלו – .. לבד ממכריו על האבות חוץ ממה שמכרו האבות בימי דוד ושמואל, שנקבעו המשמרות ומכרו זה לזה טול אתה שבתך ואני אטול שבתי:

כתר יונתן דברים פרק יח (ח) חלק כנגד חלק בשוה יאכלו חוץ מִמתנות שיאכלו הכהנים שהורישו להם אלעזר ואיתמר אבותיכם:דברים פרק יט (טז) כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה:(יז) וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי יְקֹוָק לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם:(יח) וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו:(יט) וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:

דברים פרק יט (טז) כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה:(יז) וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי יְקֹוָק לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם:(יח) וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו:

דברים פרק כ (ב) וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם:

דברים פרק כא (ה) וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְקֹוָק וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע:

דברים פרק כד (ח) הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת: ס

דברים פרק כז (ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:….. … וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן -שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן…… יד: וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם
דברים פרק לא (ט) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:

יהושע פרק ג (ג) וַיְצַוּוּ אֶת הָעָם לֵאמֹר כִּרְאוֹתְכֶם אֵת אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאִים אֹתוֹ וְאַתֶּם תִּסְעוּ מִמְּקוֹמְכֶם וַהֲלַכְתֶּם אַחֲרָיו:…

 (ח) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן הַבְּרִית לֵאמֹר כְּבֹאֲכֶם עַד קְצֵה מֵי הַיַּרְדֵּן בַּיַּרְדֵּן תַּעֲמֹדוּ:

 

 

(8) שמואל= לוי-כהן!

 

דברי הימים א פרק ו (א) בְּנֵי לֵוִי גֵּרְשֹׁם קְהָת וּמְרָרִי:(..(ג) וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל:…(ז) בְּנֵי קְהָת עַמִּינָדָב בְּנוֹ קֹרַח בְּנוֹ אַסִּיר בְּנוֹ:(ח) אֶלְקָנָה בְנוֹ וְאֶבְיָסָף בְּנוֹ וְאַסִּיר בְּנוֹ:(ט) תַּחַת בְּנוֹ אוּרִיאֵל בְּנוֹ עֻזִּיָּה בְנוֹ וְשָׁאוּל בְּנוֹ:(י) וּבְנֵי אֶלְקָנָה עֲמָשַׂי וַאֲחִימוֹת:(יא) אֶלְקָנָה בְּנֵי אֶלְקָנָה צוֹפַי בְּנוֹ וְנַחַת בְּנוֹ:(יב) אֱלִיאָב בְּנוֹ יְרֹחָם בְּנוֹ אֶלְקָנָה בְנוֹ:(יג) וּבְנֵי שְׁמוּאֵל הַבְּכֹר וַשְׁנִי וַאֲבִיָּה:

שמואל א פרק א (א) וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי:

שמואל א פרק ג (א) וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת יְקֹוָק לִפְנֵי עֵלִי וּ

 

(9) הלויים נחשבים בספר דברים כאנשים נזקקים

וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱ-לוֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ: וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ: מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ: וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לוֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.      (דברים, י"ד, כו-כט)

 

 

בני מנשה פי5

בע"ה כו תמוז התש"פ

מישל בן שושן

מטות מסעי פי5

 

ננסה לענות על השאלות הבאות:

  1. למה ספר דברים חוזר ארבע פעמים על עיסוק בשבט מנשה, ערב הכניסה לארץ?
  2. למה שבט מנשה הוא השבט המרובה ביותר?
  3. למה משה מצרף את חצי שבט מנשה לבני גד וראובן, למרות שלכאורה הם לא בקשו שום דבר?

 

כדי לנסות ולהשיב, נציע השערה שנראית יותר ויותר מקובלת על ידי המפרשים החדשים:

בתקופת יוסף, מנשה ואפרים בניו, השתמשו, כנראה מהכוח שהוענק להם בתוקף בני השליט, כדי להתיישב בכמה מקומות משני עברי הירדן. בני אפרים, כנראה התיישבו יותר בארץ כנען, באזור בית חורון, שכם, בית אל,..ובני מכיר בן מנשה, אזור מזרח הירדן, בבשן. ההתיישבות העברית הזו התפתחה במקביל לשעבוד עם ישראל במצרים אחרי מות יוסף. אחרי יציאת מצרים, ייתכן ששני חלקי העם התאחדו. נראה לעניות דעתי שהתורה מתארת את החיבור מחדש בין השבטים הוותיקים לעולים החדשים, וזה נושא סוף הספר. נראה לי שהתורה העדיפה שלא לספר את הרקע ההיסטורי הזה כדי שכל העם יקבל עליו היסטוריה משוטפת כשיציאת מצרים שייכת לכל אחד.

 

נזכיר את תוכן שלושת הפרשות האחרונות :

פרשת פנחס:

  • פינחס
  • מפקד עם ישראל הכולל את צלפחד ובנותיו
  • בקשת בנות צלפחד
  • מינוי יהושוע
  • מוספי המועדים

 

פרשת מטות

  • דני נדרים
  • מלחמת מדין
    • המלחמה (11פסוקים)
    • תוצאות המלחמה, חלוקת השלל (30פסוקים)
  • בני גד ובני ראובן+ חצי מנשה

פרשת מסעי

  • 42מסעות
  • איך מחלקים את הארץ גורל-לפי הגודל
    • גבולות ארץ כנען
    • רשימת הנשיאים שיחלקו הארץ
  • נחלת הלויים 42 ערים
  • 6 ערי מקלט דיני גואל הדם..
  • משפחות מנשה

 

 

אם כן, יש ארבע מקומות בשלושת הפרשיות האלה שהתורה מעלה את ענייני שבט מנשה ובנות צלפחד .באריכות יוצאת דופן ובהדגשה יתרה, כשהספר כולו מסתיים בנושא הזה. נזכור את ארבעת המקורות:

בפרשת פנחס, במפקד הכללי, כשמונים לא רק השבטים אלא גם את ראשי המשפחות, מצויין כבר שם, שלחפר נולד צלפחד ושמות בנותיו:

במדבר פרק כו (כט) בְּנֵי מְנַשֶּׁה ,לְמָכִיר מִשְׁפַּחַת הַמָּכִירִי וּמָכִיר הוֹלִיד אֶת גִּלְעָד לְגִלְעָד מִשְׁפַּחַת הַגִּלְעָדִי:(ל) אֵלֶּה בְּנֵי גִלְעָד אִיעֶזֶר מִשְׁפַּחַת הָאִיעֶזְרִי לְחֵלֶק מִשְׁפַּחַת הַחֶלְקִי:(לא) וְאַשְׂרִיאֵל מִשְׁפַּחַת הָאַשְׂרִאֵלִי וְשֶׁכֶם מִשְׁפַּחַת הַשִּׁכְמִי:(לב) וּשְׁמִידָע מִשְׁפַּחַת הַשְּׁמִידָעִי וְחֵפֶר מִשְׁפַּחַת הַחֶפְרִי:(לג) וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה:(לד) אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת:

כלומר, במניין משפחות בני מנשה, התורה עצמה מציינת את בעיית צלפחד שמת ללא בנים. וזאת, לפני שבנות צלפחד ישאלו את משה. כאילו הבעיה היא עקרונית עבור התורה. הבעיה לא התעוררה על ידי בנות צלחפד אלא קודם כל על ידי התורה עצמה!! ורק אחר כך, בנות צלפחד מדברות:

במדבר פרק כז (א) וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה:(ב) וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:(ג) אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יְקֹוָק בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ:(ד) לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ:(ה) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְקֹוָק: ס

(ו) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ז) כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן:

(ח) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ:(ט) וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו:(י) וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו:(יא) וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: ס

 

בנות צלפחד מעוררות שאלה משה שואל ה' . ה' נענה לבקשתם וקובע, כביכול חוק חדש בישראל בעקבות בקשתם. כל המפרשים שאלו איך יכול להיות שהתורה לא חשבה על אפשרות זו לפני. נראה לעניות דעתי, שהתשובה קשורה להשערה ההתחלתית שלי: בנות צלפחד שייכות לעברים הוותיקים. הן, כנראה באו להצטרף לעם ישראל בשלב מסויים במסע ובכיבוש שלהם. ייתכן שגם צלפחד  נולד בעבר הירדן המזרחי ובא להתחבר לבני הדודים שעלו מהגלות. ברצוני להציע אפשרות שזה טמון בדבריהן של בנותיו:

(ג) אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יְקֹוָק בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ:

כלומר, אבינו לא שייך לאנשים שבתוככם שכל הזמן מנסים לחזור למצרים. אבא שלנו הוא מכאן!

בפרשת מטות, בנות צלפחד לא מופיעות אבל השבט שלהם כן. בני גד ובני ראשובן שעלו ממצרים ושנלחמו יחד עם הצבא הלאומי, דורשים להישאר במזרח הירדן. משה נענה להם אחרי שהם נשבעו שיעבור חלוצים עם אחיהם. משה נותן להם בנחלה רשמית את נחלתם מעבר לירדן. בני ראובן בדרום ובני גד צפונית להם. אבל, מה שמוזר, זה שמשה נותן לחצי שבט מנשה אזור הבשן בלי שהם בקרשו זאת!

 

:(לג) וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב:

 

למה משה נותן נחלה לבני מנשה? הם לא בקשו כלום לפני כן!!

על השאלה הזאת, ניסו כמה פרשנים לתת תשובות. נעשה סיקור קצר של התשובות הלאה:

  • רבי אברהם אבן עזרא סבור שבני מנשה כן הצטרפו לבקשת בני גד וראובן אבל בגלל שהיו מעט, לא מנה אותם הכתוב בבקשה אלא במתנה
  • לדעת רמב"ן:והאברבנל: משה צירף אותם כי השטח של מזרח הירדן היה גדול מדי והוא חיפש מתנדבים למלא השטחים
  • החזקוני מציע שזה היה עונש על זה שמנשה בן יוסף, גרם לאחים לקרוע את בגדיהם בסיפור הגביע ולכן העונש הוא שהשבט יקרע לשני מחוזות משני עברי הירדן!
  • המלבי"ם והרד"ק סבורים שמשה נתן לבני מנשה נחלות כי הם אלה שכבשו אותם כמו שנראה בהמשך בפסוקים
  • הנצי"ב סבור גם כן שגבורתם במלחמה במקומות האלה שכבשו כל עם ישראל היתה יוצאת דופן, וכמתנה עבור גבורתם משה נתן להם הארצות האלה. ועוד הסבר אפשרי שמשה רצה לחזק רוחנית את ראובן וגד על ידי שבט דתי יותר. וגם ליצור זיקה בין שני עברי הירדן כששבט נחלק לשניים משני העברים
  • הרב אורי שרקי וכן הרב תמיר גרנות ופרשנים ישראלים מצדדים בטענה שהעלנו לעיל שבני מנשה , כבר כבשו אזורים אלה בתקופת יוסף ולכן, משה , כאן, רק מאשר את החלקים האלה כשייכות להם בתור חלוקת הארץ. משה , בעצם, מאשרר עובדה מוגמרת שכיבוש לפני כ200 שנה לפני כן!]

 

ננסה לחזק את העמדה האחרונה הזו:

  1. בני מכיר:

כשבני גד ובני ראובן נוחלים ערים, הם נותנים להם שמות שאין להם קשר לשמות בני השבטים.

וַיִּבְנוּ בְנֵי גָד אֶת דִּיבֹן וְאֶת עֲטָרֹת וְאֵת עֲרֹעֵר:(לה) וְאֶת עַטְרֹת שׁוֹפָן וְאֶת יַעְזֵר וְיָגְבֳּהָה:(לו) וְאֶת בֵּית נִמְרָה וְאֶת בֵּית הָרָן עָרֵי מִבְצָר וְגִדְרֹת צֹאן:(לז) וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ אֶת חֶשְׁבּוֹן וְאֶת אֶלְעָלֵא וְאֵת קִרְיָתָיִם:(לח) וְאֶת נְבוֹ וְאֶת בַּעַל מְעוֹן מוּסַבֹּת שֵׁם וְאֶת שִׂבְמָה וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמֹת אֶת שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ:

אבל כשבני מנשה כובשים ערים, הערים האלה נושאים את שמות בני המשפחה

(לט) וַיֵּלְכוּ בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה גִּלְעָדָה וַיִּלְכְּדֻהָ וַיּוֹרֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בָּהּ:(מ) וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת הַגִּלְעָד לְמָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה וַיֵּשֶׁב בָּהּ:(מא) וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר:(מב) וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ:

אכן, הנה שמות בני מנשה:

מנשה

מכיר,      יאיר,    ….

 

 

גלעד

איעזר  חלק אשריאל   שכם   שמידע  חפר                                              פרש  שרש

צלפחד

מחלה חגלה מלכה נעה תרצה       אולם רקם

 

והרי כתוב בראשית פרק נ (כג) וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף:

 

"בני מכיר" הוא לפחות "גלעד". גלעד ישב על ברכי יוסף. אבל ארץ הגלעד היא מוכרת לנו כבר בהתחלת כיבוש מזרח הירדן . הזהות בין השמות נובע , כנראה משתי אפשרויות:

כשמכיר בן מנשה כבש את העיר הזאת, השם שלה היה כבר "גלעד" ואז הוא נתן שם זה לבנו הנולד לו

או שהוא נתן לעיר את שם בנו הנולד לו. או שגלעד עצמו כבש העיר הזאת ונתן לה השם שלו.

בכל האפשרויות האלה, גלעד כבש את הגלעד בתקופת יוסף, לפני כ200שנה!!

אפר להגיד אותו דבר לגבי יאיר וחוות יאיר, ונובח. כל אלה בני מכיר שנולדו על ברכי יוסף!!

 

אם כן, נראה ברור שהפסוק שלנו "וילכו בני מכיר גלעדה……" מתיחס על מאורע שקרה לפני 200שנה!! הוא כתוב כאן, כדי לחבר כין הכיבוש המוקדם הזה של הוותיקים לכיבוש החדש של העולים החדשים!

 

  1. בני אפרים :

אנחנו מכירים את המדרש שאומר שה' לא נחם את העם היוצאים ממצרים דרך ארץ פלישטים, כדי שלא יראו את בני אפרים שמתו בארץ כנען אחרי שהם עלו מוקדם.

שמות פרק יג (יז) וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה:

מכילתא דרבי ישמעאל  ד"א כי אמר אלהים זו מלחמת בני אפרים שנ' ובני אפרים שותלח וברד בנו והרגום אנשי גת (דה"א =דברי הימים א'= ז כא) ו

וכן בספר דברי הימים מסופר על בני אפרים שנהרגו בארץ כנען בתקופה קדומה ושאפרים עצמו בא לנחם אותם. אפרים נולד וחי במצרים. אם הוא התאבל על  בני משפחתו בארץ כנען, זה אומר שכן היו עברים בני אפרים שחיו מחוץ למצרים , לפני ובזמן השעבוד:

דברי הימים א פרק ז (כ) וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ:(כא) וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֵזֶר וְאֶלְעָד וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם:(כב) וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ:(כג) וַיָּבֹא אֶל אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בְּרִיעָה כִּי בְרָעָה הָיְתָה בְּבֵיתוֹ:(כד) וּבִתּוֹ שֶׁאֱרָה וַתִּבֶן אֶת בֵּית חוֹרוֹן הַתַּחְתּוֹן וְאֶת הָעֶלְיוֹן וְאֵת אֻזֵּן שֶׁאֱרָה:(כה) וְרֶפַח בְּנוֹ וְרֶשֶׁף וְתֶלַח בְּנוֹ וְתַחַן בְּנוֹ:(כו) לַעְדָּן בְּנוֹ עַמִּיהוּד בְּנוֹ אֱלִישָׁמָע בְּנוֹ:(כז) נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ:(כח) וַאֲחֻזָּתָם וּמֹשְׁבוֹתָם בֵּית אֵל וּבְנֹתֶיהָ וְלַמִּזְרָח נַעֲרָן וְלַמַּעֲרָב גֶּזֶר וּבְנֹתֶיהָ וּשְׁכֶם וּבְנֹתֶיהָ עַד עַיָּה וּבְנֹתֶיהָ:

  1. גורן האטד:

כשבני ישראל עולים ממצרים כדי לקבור את יעקב אביהם בחברון, הם עוברים דרך מזרח הירדן ומגיעים לגורן האטד כדי לעשות שם טקס האבלות. למה לא לנסוע ישירות דרך הנגב או ארץ פלישטים? כנראה שגורן האטד נמצא בגולן והם פשוט הלכו להתחבר עם הבני דודים משבט מנשה שגרו שם!!

בראשית פרק נ (י) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים:

  1. יהושע:

יהושע פרק יז (א) וַיְהִי הַגּוֹרָל לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה כִּי הוּא בְּכוֹר יוֹסֵף לְמָכִיר בְּכוֹר מְנַשֶּׁה אֲבִי הַגִּלְעָד כִּי הוּא הָיָה אִישׁ מִלְחָמָה וַיְהִי לוֹ הַגִּלְעָד וְהַבָּשָׁן:(ב) וַיְהִי לִבְנֵי מְנַשֶּׁה הַנּוֹתָרִים לְמִשְׁפְּחֹתָם …

יהושע מתאר מנשה,כבכור יוסף! ומכיר כבכור מנשה, כי בתור בכורים מגיע להם לכבוש נחלות בעודם שליטים על מצרים!

ניגש עכשיו למקור הרביעי והאחרון, שמסיים את כל ספר במדבר: תלונות בני מנשה:

 

במדבר פרק לו (א) וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:(ב) וַיֹּאמְרוּ אֶת אֲדֹנִי צִוָּה יְקֹוָק לָתֵת אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאדֹנִי צֻוָּה בַיקֹוָק לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו:(ג) וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ:(ד) וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן:(ה) וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי יְקֹוָק לֵאמֹר כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים:(ו) זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים:(ז) וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(ח) וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו:(ט) וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(י) כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד:(יא) וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים:(יב) מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף הָיוּ לְנָשִׁים וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן:

(יג) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ:

 

 

אחרי שה' שינה את חוקי הירושה בפרשת פנחס, לטובת בנות צלפחד, באים בני מנשה להתלונן על הבעיות שזה ייצור : נחלתם עלולה לעבור לשבטים אחרים במידה ויתחנתו בנות צלפחד לבני שבטים אחרים. ה' נענה שוב לבקשה זו והופך שוב החוק על ידי התנאת נישואי הבנות לבני השבט.

התורה שבכתב , קובעת שזה יהיה חוק לדורות:

ח) וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו:(

אבל התורה שבעל פה קובעת שזה אך ורק חוק נקודתי שהיה שייך אך ורק לבנות צלפחד ולבני מנשה!!

 

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קכ עמוד א אמר מר: באבות הוא אומר וכל בת יורשת נחלה. באבות אין, בבנים לא, מאי משמע? אמר רבא, אמר קרא: "זה הדבר", דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.

 

רמב"ן במדבר פרק לו (ז) ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה – לא חשש הכתוב אלא לתקן העת ההיא,

אם כן, השאלה כפולה ומכופלת: למה להתחשב כל כך לדרישות בני מנשה ובנות מנשה?? כך שפעמיים משנים את החוק כדי לרצות בקשתם??

 

אני מציע דבר פשוט: לעברים האלה שגרו בארץ כנען ובעבר הירדן, היו בטח חוקים ומנהגים משלהם. הם לא קבלו את התורה. הם עכשיו מתחברים לאחיהם העולים החדשים שבאים עם חוקים משלהם. חוקי הירושה היו, כנראה שונים. כשמשה מלמד את ישראל על חוקי הירושה לפני הכניסה לארץ, צצות כל מני בעיות. למה שבנות לא יורשות בחוקים שלכם? ואם אתם כל כך עומדים על כך שכל שבט ישמור על נחלת אבותיו, איך אפשר לאפשר ירושה דרך הגברים בלבד מצד אחד ולהתיר שנשים ינחלו נחלות מצד שני?

למה חשוב כל כך שהתורה תספר מחלוקות אלה ולמה חשוב שה' בעצמו יפסוק ויחדש, כשהוא משנה את החוקים שהוא כבר קבע בסיני??

נראה לי שהמטרה כאן היא אחדות בני שני חלקי העם הנפגשים!!

ה' מודע לפשרות שחייבים לעשות כדי לאפשר איחוד העולים עם הוותיקים!! ומוכן לוותר על מה שקבע, לטובת השלום בין חלקי העם!!

 

את דברים אלה, נראה לי שהחכמים ידעו והבינו למרות ששום דבר מזה לא נכתב במפורש.

לכן, הם לא קבלו את התיקונים האלה לדורות.

התיקונים נעשו אך ורק בגלל איחוד העם בזמן ההוא ולא כי זו תורת ה' מסיני.

 

מסכנות:

לעניות דעתי, הסבר זה מקיף ומסביר את חשיבות הנושא רגע לפני כניסה לארץ.

וזה יכול להוות עבורנו היום אור מנחה כשחלקים נכבדים מעמנו מתכנסים והולכים להמשיך להתכנס בארץ שלנו, כל אחד עם מנהגיו וחוקיו. איחוד החוקים, איחוד ההגדרות חשוב. אבל יש להתחשב בפשרות הנחוצות כדי לאפשר איחוד זה. ומי יותר מה' עצמו שמשנה את חוקיו יכול להוות עבורנו כדוגמא ודרך פעולה.

לגבי מספר הגבוה של בני מנשה יחסית לשאר השבטים (52000), ניתן להסביר אותו על ידי חיבור עם בני מנשה שישבו כאן מזמן קדום!

 

 

 

 

 

חצי שבט מנשה

 

 

 

פינחס פי5

בע"ה חי בתמוז התש"פ

מישל בן שושן

 

פינחס פי5

 

ננסה להבין את הימצאותם של כל חלקי הפרשה כיחידה אחת ,הנושאת את הכותרת "פינחס".

תוכן הפרשה

  • פינחס
  • מפקד עם ישראל
  • בנות צלפחד
  • מינוי יהושוע
  • מוספי המועדים

 

  1. פנחס השיב חמת ה':

הסיפור של פנחס מתחיל בסוף הפרשה הקודמת. הרב מנשה וינר מנסה להסביר למה הסיפור נחתך לשני חלקים על ידי המסורה, כשהחלק השני, ברכת ה' את פנחס, מופיעה בפרשה שלנו ולא בסוף הקודמת.

הצמדות הסיפור אל ברכות בלעם יכולה להיות מובנת: היצמדות העם אל בעל פעור הוא תוצאה מהעצה של בלעם. אבל למה להשאיר את הקורא במתח במשך שבוע כדי להכיר את הסוף הטוב של הסיפור? ולמה לעשות מזה כותרת לפרשה שלנו?

כדי להבין, הרב מגדיר באופן שונה שני מושגים:

  • חרון אף: זה כעס חיצוני. המתבטא בחריפות אבל שאיננו קשור לכעס פנימי. למשל, אבא יכל לכעוס על הילד ששיקר. זה הרבה יותר כדי להציב גבולות מול הילד, כדי לחנכו שהאבא יעמיד פנים של כעס. האבא ממשיך לאהוב חזק את הילד שלו. כדי לזכור הגדרה זו, נגיד שהכעס נראה על האף בלבד!
  • החמה: זה באמת כעס פנימי ומציף. כאילו כל הגוף מתחמם מבפנים. יכול להיות רצון לשבור את כל הכלים, לנתק כל מגע, להכחיד את הגורם לכעס הזה.

כשמתבוננים בסיפור כולו, ה' מציע בשלב ראשון שמשה וראשי העם יהרגו את כל החוטאים בבעל פעור. בזה, יעבור חרון אפו, על ידי מידת המשפטית האנושית שתפגע רק בחוטאים.

כה-(ג) וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בְּיִשְׂרָאֵל:(ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיקֹוָק נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְקֹוָק מִיִּשְׂרָאֵל:

אבל זה עדיין לא קורה. תוך כדי, זמרי עושה מעשה הרבה יותר נועז: במקום להיות בין הנשיאים שיעשו משפט ודין, הוא, בתור נשיא שבט שמעון, לוקח כזבי ומביא אותה מול אוהל מועד ושם הוא מבצע את זממו. זמרי , שהוא אמור להיות הדיין, הוא בעצמו מעלה על נס את העוון. הוא מציע להציב את עבודה לפעור ונשיאת בנות זרות, כעבודת ה' חדשה!

(ו) וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:

זה שובר את הכלים וחרון אף ה' הופך לחמה אמיתית.

החמה של ה' מחליטה לכלות את כל העם כולו. הקשר בין ה' וכל העם נפגם קשות. ואז המגפה מתחילה . המטרה היא כיליון ח"ו של כל העם. רק אז, פנחס בא ועושה את המעשה הנועז שלו. הוא לוקח על עצמו את חמת ה'. הוא מוסר את נפשו והורג את זמרי וכזבי. מעשה הקנאות הכשר הזה מצליח לקרר את חמת ה' והמגפה נעצרת.

(ט) וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף: פ….(יא) פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי:

בפרשה הקודמת, היינו במישור המשפטי הרגיל.

בפרשה שלנו, ה' מלמד אותנו שמעשה אדם בודד מסוגל להפוך החלטת ה', לקרר את חמתו הפנימית! אפילו אם היא נוגעת לגורל כל העם! וזה , כנראה נושא כל הפרשה, כמו שנראה בהמשך.

 

  1. פינחס בזוהר

אביא כאן כמה גימטריות ( בניגוד להרגלי) כי הן מביעות רעיונות שאנסה להבין: איך מתמודדים מול מכת המות, מול נגף הרסני שהחליט עליו ה' כביטול הקשר שלו עם בני האדם?

במדבר פרק כה (ז) וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדו

המות , מופיעה בתורה כתוצאה מאכילת עץ הדעת:

בראשית פרק ב (יז) וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:

המעשה של גרם לזה מתואר :

פרק ג  (ו) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:(ז) וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם …

המילה "מות" מופיעה בפסוקים האלה כך: מ (פריו)——-ות (ותקח-ותאכל-ותתן-ותפקחנה).

האות "מ", מסמלת את המוות האפשרית. המות המרחפת. כשהיא עדיין לא מתבצעת ומחכה את מעשה האדם.

 

את האות "מ" ראה  פינחס מרחפת על עם ישראל. הוא הרגיש שמעשה זמרי גרם לחמת ה'. זה כבר לא רק חרון אף שניתן לעצור על ידי עשיית משפט והריגת הפושעים בלבד.

ואז הוא מסר את נפשו ותפס את ה"מ" הזאת כדי להתמודד איתה ולהכניעה. וזה מתבטא בלקיחת ה"רמח":

  • פינחס +מ= רמח (208+40=248)

אבל כל מעשה מסוכן כזה דורש שלא תהיה נגיעה אישית. לא יהיה בה אינטרס אישי או דחף אינטרסנטי. הוא היה חייב לפעול אך ורק בשם ה'. בשלמות המעשה.

הרצון להתמודד עם הבעיה הענקית הזו, נבעה ממידת הגבורה של יצחק אבינו.

  • (פינחס= יצחק= 208)

והמעשה שלו איננו יכול להיות בשלמות אם הוא פועל אך ורק מתוך מידה אחת.

הוא היה צריך לשקף את כל המידות כולם, כולל זו של אברהם. בלקיחת הרמח, הוא עובר ממידת יצחק, הדין, למידת אברהם, מידת החסד

  • (רמח=אברהם=248)

 

מעשה הקנאות  של פינחס התקבל כי הוא עשה זאת , וזאת אנו ידועים בדיעבד, בפרשה שלנו, כשהוא פעל בכל מידות המרכבה כולה. כולל אברהם, יצחק, יעקב ודוד.

רק כך הוא הצליח להפסיק את פגיעת המות בעם. הוא תפס, כאמור את ה"מ" המרחפת ונהיה רמח.

אבל במעשה שלו, הוא התנגד לשתי האותיות האחרות: ו-ת על ידי צירופם של כל ארבעת עמודי המרכבה, שלושת האבות ודוד המלך ביחד:

  • רמח+ו+ת=ב(אברהם +יצחק+יעקב+דוד).(248+406=654=248+208+182+14+2)

 

לסיכום: מעשה קנאות כשר (דבר שאיננו נפוץ, פשוט וברור), חייב להיעשות בשלמות של כל המידות,למען כלל ישראל, ללא נגיעות אישיות, כשהמטרה היא אך ורק מניעת המות היוצא מחמת ה'.

 

יש עוד דרך, לפי התורה, למנוע מגפה :הצדקה, כאן בתרומת "מחצית השקל":

 

שמות פרק ל (יב) כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיקֹוָק בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם:(יג) זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ ..

 

הגאון מווילנה (מצוטט על ידי הרב מנשה וינר, מסביר, שמעשה צדיק, הוא פעולת הצדקה של כל אדם, עשוי להציל מהמות. כשמתבוננים על המילה "מחצית", האותיות הראשונות והאחרונות מבטאות את ההפרדה בין המות לחים. וה"צ" באמצע הוא זה שעושה ההפרדה ומציל ממות:

 

חי

 

 

מחצית השקל:           מ—ח—צ—י—ת             צ= צדקה, תציל ממות.

 

 

מת

 

כשפינחס רצה לקרר את חמתו של ה', הוא עשה מעשה של צדיק ובכך הפריד בין החים למות שנמצאים במילה "חמתי":

 

מת

 

חמתי         ח—מ—ת—י          פינחס הצדיק- צדקה, השיב את חמתי

 

 

חי

 

תהלים פרק קו (ל) וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה:(לא) וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה לְדֹר וָדֹר עַד עוֹלָם:

 

מעשה פינחס נחשב לו כצדקה שמצילה ממות!

  1. מניין בני ישראל

המפקד החדש בפרשה שלנו של כל העם נראה מוצדק

מדובר על הדור השני שעדיין לא נפקד ,ויש מצווה לחולל מלחמה מול מדיין, ולכן יש מקום למנות את החיילים היוצאים לקרב (למרות ששבט לוי נמנה!)

נראה לעניות דעתי, שמול כל מהלך חדש וחשוב של עם ישראל, חייב העם להכיל לפחות 600000גברים מעל גיל 20. זה המניין המינימאלי כדי לדבר על עם ישראל שמופיע בהיסטוריה. מיציאת מצרים ועד לכיבוש הארץ ועד להקמת מדינת ישראל בימנו, המספר הזה מופיע כתנאי הכרחי.

אבל, נשאלת השאלה, למה לחכות עד לפרשה שלנו כדי לעשות מפקד כזה ולא בהתחלת כיבוש מזרח הירדן בפרשת חוקת?

נראה לי שהמיוחד במפקד שלנו הוא : מניית 70 משפחות הנכללות ב12 השבטים. לא רק מספר 70 נפשות ו70 פנים שונות מרכיבות העם הזה. אלה הייחודיות של כל אחד המרכיבים הכרחי לגורל העם כולו.

וזה, כאמור לעיל, החוט המקשר לעניות דעתי בין כל מושאי הפרשה שלנו.

 

  1. בנות צלפחד:

הדרישה, היוזמה וההצלחה של בקשת בנות צלפחד לשנות את החוק, מעלה על נס המקום שהתורה נותנת לכל אדם בישראל , במידה וזה נעשה לפי כללים הגונים ,רצון כן ולשם שמים, להשפיע על כלל העם, אפילו כשזה נוגע לחוק שניתן מהשמיים! ה' בעצמו, בתוך התורה שבכתב, מסכים עם יוזמה אנושית ומשנה את החוק שנתן. ראינו זאת כמה פעמים בספר במדבר:

קרבנות הנשיאים: אף אחד לא ביקש מהם וה' קיבל הקרבנות האלה

פסח שני: טמאי המת היו פטורים מלהקריב הפסח. ובכל זאת, נוצר, בעקבות דרישתם פסח שני.

בנות צלפחד כאן

בקשת שבט מנשה (שבטן של בנות צלפחד ) לשנות שוב את השינוי שנעשה על ידי בנות צלפחד התקבל גם הוא!

 

  1. מינוי יהושוע:

מינוי יהושוע הופיע כבר בתורה לפני כן. אבל כאן, הוא מופיע כדרישת משה אל ה'!

פרק כז (טו) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק לֵאמֹר:(טז) יִפְקֹד יְקֹוָק אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה:….

פסוק חד פעמי זה, שהופך את הסדר הרגיל, מציב את משה כדואג על העם יותר מה'!! אבל הוא גם מבטא שלכל אדם יש רוח אחרת! ומשה עצמו מבקש לשמור על רוחו של כל אדם בכל הכלל! ה' הוא "אלהי הרוחות לכל בשר" והוא ידאג למנות אדם שיכל להסתדר עם כל הרוחות השונים הנושבות בתוך העם! זו ההגדרה של המנהיג שהגיע אליה משה בסוף ימיו! :"עם ישראל בנוי מריבוי שיש לשמור אותו ולכבד כל מרכיביו. כי כל מרכיב חשוב לכלל והוא יכול להשפיע על הכלל כולו לטובה!

 

  1. פרשת המוספים

מיקום הפרשה הזאת בסוף ספר במדבר מאוד הקשה על המפרשים. היינו יכולים לצפות שפרשה זו תהיה כתובה , למשל, לפני או בהקשר לחנוכת המשכן. למשל עם קרבן התמיד בספר שמות או בתוך ספר ויקרא עם קרבנות היחיד. מה היא עושה כאן??

 

  • עמדת רש"י:

רש"י במדבר פרק כח (ב) צו את בני ישראל – מה אמור למעלה (כז, טז) יפקוד ה'. אמר לו הקב"ה עד שאתה מצוני על בני, צוה את בני עלי. משל לבת מלך שהיתה נפטרת מן העולם והיתה מפקדת לבעלה על בניה וכו', כדאיתא בספרי:

רש"י, בעקבות הספרי, קושר את מות משה לקרבנות המוספים:

שמשה מבקש מה' לדאוג לעם ישראל. כמו שאימה שהולכת למות מבקשת מבעלה להמשיך לדאוג לילדים .  ה' מבקש ממשה לדאוג שהקשר שלו עם עם ישראל לא ייפסק בגלל מות משה! ה' מבקש ממשה שיתקין מערכת (המוספים) שתדאג לשמור את הקשר בין העם לה' גם אחרי מות משה. כמו שלמשל, קובעים, אחרי מות אחד או שני ההורים, לשוב ולהיפגש, כל האחים, מדי שבת בערב בבית ההורים, או להתקשר כל יום לאבא , או לבוא ולהתכנס בכל חג…כך התמיד והמוספים באים כדי לשמור על הקשר בין ה' והעם, אחרי שהאימא (משה ) ילך לעולמו!

 

  • עמדת הראב"ע והרמב"ן:

אבן עזרא שמות פרק כט פסוק מב (מב) עלת תמיד לדרתיכם יעשו ככה בבואם אל ארץ כנען, כי לא הקריבו עולות רק חמשים יום במדבר סיני, וזהו עולת תמיד העשויה בהר סיני (במד' כח, ו). ..ועל דרך הסברא לא הקריבו ישראל עולות וזבחים רק בסיני לבדו,

לדעת הראב"ע, בני ישראל לא הקריבו קרבנות במדבר. (בגלל חוסר בחומר גלם) ולכן, לפני כניסת הארץ, ראוי ללמד אותם מה שיצטרכו לעשות בארץ.

רמב"ן במדבר פרק כח (ב) וטעם צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי – כי אחרי שאמר לאלה תחלק הארץ, צוה להשלים תורת הקרבנות שיעשו כן בארץ. כי במדבר לא הקריבו המוספים .. ועכשיו חייב באי הארץ לעשות שם הכל, התמידין והמוספין ומנחתם ונסכיהם.

גם הרמב"ן , שתמיד טוען נגד העמדה של "אין מוקדם ומאוחר..", חושב שלא הקריבו מוספים במדבר ולכן, ראוי למסור מצוות אלה ערב הכניסה לארץ.

מעניין ששני הפרשני הגדולים האלה , נראים כמתעלמים מדעתו של רבי עקיבא שטוען שכן בני ישראל הקריבו מוספים במדבר:

תלמוד בבלי מסכת מנחות דף מה עמוד ב רבי עקיבא אומר: …. מה שאמור בחומש הפקודים קרב במדבר, ומה שאמור בתורת כהנים לא קרב במדבר.

לכן, חשובה מאוד עמדת הרב סמט בעניין:

  • הרב אלחנן סמט:

הרב סמט טוען שלכל ספר יש נקודת ראות שונה . כל ספר בתורה מבטא ממד שונה של אותה המציאות. כדי להאיר מזוויות שונות כל דבר חשוב ומורכב. למשל, הוא לוקח את תיאור חנוכת המשכן בשלושת הספרים שמות ויקרא ובמדבר:

 

בספר שמות, המשכן נבנה בעיקר כדי שה' ירד לשכון בתוך העם. ה' ירד במצרים להציל את עמו, הוא ירד על הר סיני להתגלות אל העם ומבקש שההתגלות הזו, מלמעלה למטה, תוכל להימשך, דרך ירידת ה' במשכן. הכלי החשוב בספר שמות הוא הארון. כי עליו, בין הכרובים ה' יתגלה למשה כדי לדבר אתו ולהגיד את דבריו. משה הוא עיקר הספר כי הוא זה שמקבל את דבר ה'. בין במצרים, בין בהר סיני, ובין באוהל מועד. חנוכת המשכן מסתכמת בספר שמות על ידי סיום הרכבתו וקריאתו של ה' אל משה (אמנם כתוב בפסוק הראשון של ויקרא כהמשכו של תהליך ספר שמות).

 

בספק ויקרא, חנוכת המשכן מתוארת מנקודת עבודת הכהנים, נציגי ה', שמקבלים את הקרבנות של העם, כדי להעלות אותם על המזבח. המזבח הוא הכלי החשוב. בחנוכת המשכן, אש יורדת על המזבח ואוכלת הקרבנות שהביאו העם. כדי להיות ראוי להתקרב אל ה' חייבים להיות טהורים, קדושים. זה ספר הקרבנות הפרטיים שמאפשר לכל אחד להתקרב , אישית אל ה' ולקבל כפרתו. הכהן הוא זה שמייצג את ה' עלי אדמות מול כל אחד שמביא את קרבנו.

 

בספר במדבר, חנוכת המשכן מתוארת אך ורק על ידי קרבנות הנשיאים (פרשת נשא).  המשכן כולו מתואר יחסית לכל מחנה העם היושב מסביבו. כל הספר מדבר על ענייני החברה, המחנה, העם. ארגונו בעיותיו, כשהמשכן הוא כלי חשוב מאוד לאחדות העם מסביבו. הלויים, הם נציגי העם מול ה'. לכן ,הקדשת הלויים תופסת מקום נרחב. אם הכהנים היו בספר ויקרא נציגי ה', הלויים, בספר במדבר הם נציגי העם. כך שהמפגש בין האלוהים והעם יכול להיעשות בעבודה משוטפת בין הכהנים והלויים. כל ספר במדבר מתעניין בענייני החברה כולה.

לכן, קרבנות המוספים, שמייצגים את הקשר בין ה' לעם, מופיע דווקא בספר שענינו כלל עם ישראל. הקשר בין ה' לעם והעם לה'. כמוש ראינו בהסבר של רש"י, קרבנות המוספים הם החלפת היעדרות משה כמתווך.  אין עניין קרבנות המוספים, עניינם של הכהנים בכלל. אמנם הם אלה שיתפלו בזה, אבל הפסוקים מתיחסים אך ורק לעם ישראל כולו. אלה קרבנות ציבור שאין מקומם בספר ויקרא אלא בספר דברים. ודווקא כשמדובר במות משה!

 

במדבר פרק כח(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ….

 

 

 

 

המשכן

ספר שמות ה' יורד ושוכן בתוך ישראל הארון משה
ספר ויקרא כל איש ישראל יכול להתקרב אל ה' המזבח הכהנים
ספר במדבר היחס בין המחנה והעם למשכן המשכן הלויים- הנשיאים

 

 

 

לסיכום:

ראינו שספר במדבר עוסק בענייני הציבור. היחס האופקי בין ה', המשכן והעם. ארגונו של העם. אבל, הפרשה שלנו מתעסקת, כנראה בדבר יותר ממוקד: איך כל אדם, כל משפחה, במידה ויוזמתו ובקשתו מוצדקת ופונה לערכאות המתאימות ופועלות לשם שמים, עשויות להשפיע על הכלל כולו ועל החלטות ה' בענייני הכלל. הקשר בין ה' לעם שהיה עד כה מוגשם על ידי משה רבנו, יוחלף על ידי קשר מתמיד במשך השנה על ידי הקרבנות הציבוריים. זה כמעט לא עניין דתי פרטי כמו שזה עניין לאומי עקרוני. מעשה פינחס הוא מעשה יוצא דופן שמטרתו להציל את כלל העם. זה לא מעשה דתי. כי אמנם ההלכה כמותו אבל לא מלמדים זאת לכולם. זה לא ענינו של משה. כי משה מתעסק בחוק וזה מעשה שנמצא כמעט מחוץ לחוק הכללי. פינחס מקבל את הכהונה על ידי מעשיו ולא מתוך זה שאביו כהן. הכהן היה תמיד מי שדואג לכלל. אהרון נבחר כי הוא רדף שלום בין כל חלקי העם. לכן, פינחס מקבל את הכהונה וברית השלום.

השלום החברתי מכבד כל חלק שונה בחברה. הוא לא מנסה להשתיק העמדות. אבל הוא גם שומר על אחדות העם וההצלה ממות ומהכחדה. המעשה של פינחס הוא יותר לאומי מאשר דתי. אבל, ניתן להגיד לעניות דעתי, שבספר במדבר, הדתי הופך ללאומי!

 

 

בלק פי5

בע"ה י תמוז התש"פ

מישל בן שושן

 

בלק פי5

 

תוכן הפרשה:

  1. סיפור בלק ובלעם
  • בלק שולח לבלעם מלאכים. ה' נראה אל בלעם. סירוב
  • בלק שוב שולח מלאכים. ה' נראה לבלעם . הסכמה על תנאי
  • מלאך ה' בא להטות בלעם מדרכו
    • הוא מכה האתון
    • הוא שוב מכה האתון
    • הוא מכה אותה פעם שלישית

המלאך מדבר אל בלעם הסכמה עם תנאי

שלוש ברכות של בלעם

  • בלק מביא בלעם אל "במות בעל" .קרבנות. בלכות
  • בלק מביא בלעם אל "שדה צופים". קרבנות. ברכות
  • בלק מביא בלעם אל "ראש הפעור". קרבנות . ברכות

ארבע משלים של בלעם לגבי "אחרית הימים" : מואב, אדום, עמלק, אשור (בבל), כיתים (יוון)

 

  1. פעור- בנות מואב- מעשה זמרי . פנחס

 

הערה: המספר 3 מאוד בולט. נראה שכל סיפור חוזר שלוש פעמים בצורה שונה. וייתכן  שמספר המתים במגפה (24000), בסיפור הפעור, מקביל ל7כפול 3 ועוד 3 : 7מזבחות שלוש פעמים ושלוש הכאות..?

 

  1. סיפור האתון

כשהתורה כתבה שהנחש דיבר אל האישה בגן עדן, היא לא עשתה מזה מאורע ניסי. פשוט הנחש מדבר! אבל כאן, התורה כותבת במפורש: "ויפתח ה' את פי האתון". כלומר, קרה כאן נס שיוצא מגדר הטבע. המשנה במסכת אבות יודעת לכלול נס זה עם 10 נסים שתכנן בורא העולם כבר בערב שבת הבריאה!:

משנה מסכת אבות פרק ה משנה ו [ה] עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות ויש אומרים אף המזיקין וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה:

אנחנו מאוד מעוניינים לשמוע מה יש לאתון להגיד! אבל אולי מתאכזבים לשמוע שהיא "רק" מתלוננת על שלוש המכות של בלעם. כל חיית מחמד יכולה להביע לבעלה רגשות כאלה של אי נעימות, בלי שום צורך שה' יפתח את פיה! פתיחת פי האתון על ידי בורא העולם משאיר אותנו פעורי פה!

אבל ההפתעה של הקורא עוד יותר גדלה כשאנחנו שומעים מה "מלאך ה'" אומר לבלעם:

 

  • :(לב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ יְקֹוָק עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי:(לג) וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי:(לד) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ יְקֹוָק חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי:
  • (לה) וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְקֹוָק אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק:

 

המלאך משתמש ב33 מילים כדי להתלונן על זה שבלעם הכה את האתון וב11 מילים (שליש) כדי לדבר על המשימה העיקרית שלו: לתת לו רשות או למנוע ממנו ללכת בדרכו!!

 

מתוך שתי ההערות האלה, הכאת האתון מקבלת חשיבות יתרה ובלתי מובנת לכאורה בסיפור הכללי. חשבנו עד כה שהסיפור של בלק ובלעם בא כדי לדבר על נושאים  חשובים: האם ניתן לקלל את עם ישראל? מה ה' חושב על אפשרות זו? מה יחס אומות העולם כלפי עם ישראל…

והנה שבורא העולם, המלאך, והתורה, מתעסקים.. בצער בעלי חיים!!

 

 

הרב יוחנן סמט בוחן עניין צער בעלי חיים בתורה. למשל, כמה מצוות בנראות קשורות ישירות לעניין הזה.

למשל:

  • שמות פרק כג (ד) כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ:
  • שמות פרק כג (ה) כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ: ס
  • שמות פרק כג (יב) ..וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר:
  • ויקרא פרק כב (כח) וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד:
  • דברים פרק יב (כג) רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר:
  • דברים פרק כב (ז) שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים: דברים פרק כב (י) לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו:
  • דברים פרק כה (ד) לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ:

יש מצוות שניתן להסביר אותן בצורה שונה (איסור הצער לבעל החי בא כדי שהאדם לא ילמד להיות אכזרי כלפי בני אדם אחרים) אבל ישנן שבברור באות להגן על בעלי החיים עצמן

בכל אופן, בהרבה מקורות בתלמוד, החכמים פוסקים שאיסור צער בעלי חיים מדאורייתא. למשל:

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף לב עמוד ב  ולעולם צער בעלי חיים דאורייתא.

 

במדרש הגדול (חלק שני עמוד קסט במהדורת שלמה פיש), מופיע משפט נחרץ של רבי יוחנן:

 

"צער בעלי חיים דאורייתא, דכתיב: "על מה היכית את אתונך" "

(הממרא הזאת מוזכרת גם בפי הרמב"ם במורה נבוכים ג' פרק יז))

 

כלומר, יש מצווה מהתורה שאסור לגרום צער לבעלי חיים, והמקור הוא הסיפור שלנו!!

 

וכאן המקום לזכור מה מקומם של בעלי החיים כלפי האדם:

בראשית פרק א (כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:(כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:(ל) וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן:(לא) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי: פ

מטרת בריאת האדם היא: שירדו בבעלי החיים שנבראו קודם לו!! הרדייה הזו איננה התעללות חס ושלום אלה שהאדם ישלוט בעולם החי כדי לעשות בו סדר, או כדי לתת לו משמעות. עליונות מחייבת. מה היה קורה אילו ה' לא היה בורא בעלי חיים בכלל? לכאורה, לא היה צורך לברוא את האדם!! זה נראה לנו הזוי אבל זה מה שכתוב. לא כתוב שה' התכוון לברוא את האדם, ובשלב מאוחר יותר, אחרי שהוא ברא אותו, הוא אפשר לו לרדות בבעלי החיים. כתוב, בפסוק שבו עדיין האדם לא נברא, כשה' משתף אותנו בכוונתו לברוא את האדם, את תכלית בריאת האדם: לשלוט על עולם החי!!

בעלי החיים מקבלים, כמו האדם, רשות לאכול את עולם הצומח אבל אין רשות לאדם לאכול בעלי חיים אחרים.

בפרק השני כתוב:

בראשית פרק ב (טו) וַיִּקַּח יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:(טז) וַיְצַו יְקֹוָק אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל:

כאן, מטרת בריאת האדם, המצווה הראשונה שהוא מקבל היא לעבוד ולשמור את הגן. כלומר, לא רק לדאוג לבעלי החיים כמו שראינו בפרק הראשון אלא גם לשמור ולעשות כל פעולה נחוצה כדי לתפעל את העולם כולו. הצומח ואפילו הדומם, האדמה עצמה.

 

כל מני קלקולים גרמו לשיבוש התכניות המקוריות. אחרי המבול ניתן רשות לאכול , בתנאים מקבילים, בעלי חיים. האדם גורש מגן עדן.. אבל התורה לא מחכה את הפסוקים הקראנו לעיל! היא השאירה אותם כסימן למטרה העליונה של הבריאה כולה ובריאת האדם בפרט!

 

אם כן, איסור צער בעלי חיים איננו פרט שולי, עבור בורא העולם. זו אחת מהכוונות הראשוניות והעקרוניות שלו.

 

בפרשה שלנו, אנחנו מוזמנים לעשות "זום אווט", לקחת פרספקטיבה רחבה יותר. לצאת מההסתכלות האינטימית בין ה' ועם ישראל. אנחנו מוזמנים לשמוע מה קורה בחוץ. ואפילו אצל האויבים שלנו. פתאום, אנחנו שומעים שה' מדבר עם גויים. שה' שולח מלאכים לגויים רשעים. ואפילו בעלי החיים יכולים להסתכל על מלאכים!

פתאום, הדרישה של התורה היא לצאת מהקופסה הצרה ולחשוב על היחס של הבורא אל עולמו ובריאתו. אמנם, עם ישראל נמצא עדיין במרכז העניינים. אבל, לבורא העולם יש יחס לכל עולמו! גם לגוים, גם לבעלי החיים, וגם לעולם כולו!

 

בפרשת קרח, למדנו שעניין הבחירה איננו התעלות ורודנות של הנבחר על השני, אלה העלאת האחריות של הנבחר על השאר. שבט לוי איננו חשוב יותר . הוא אחראי יותר על היחס של העם אל הקודש. הכהן איננו חשוב יותר משאר בני האדם אלה הוא נושא את עוון המקדש וכפרת העם. עם ישראל איננו חשוב יותר משאר האומות. אלא יש לו אחריות מוסרית ועדות של עניין האחדות כלפי אומות העולם. בני האדם אינם חשובים יותר מבעלי החיים ואלה לא על עולם הצומח או הדומם. אלה כל הבריאה חייבת להתנהל על פי סדר מסויים, כשמי שנמצא , כביכול מעל, חייב לזכות במעמד ולהיות עוד יותר אחראי לכבד את העולמות האחרים שנמצאים, כביכול מתחתיו!

 

ה' מכריז לבלעם שעם ישראל "ברוך" הוא. אבל, מהרגע שעם ישראל חוטא, באותה הפרשה עצמה, הוא לא מהסס לרצות לכלותם ובנס, הוא הורג מהם "רק" 24000! אין הברכה והבחירה מאפשרות זלזול בכללים המוסריים. להיפך. כל סטייה של אדם "נחבר" תגרום לעונש עוד יותר חמור! הדרישה ממנו חמורה יותר!

 

לסיכום, נראה לי:

היהדות , במיוחד זו של היום, הסתגרה בארבע כנפות עולמה הדתי המצומצם. הפרשה שלנו מזכירה לנו שיש מטרות עליונות לא פחות חשובות , כמו הדאגה לצער בעלי החיים, כמו הבעיות האקולוגיות העולמיות….

הלוואי שיום אחד רבנים יקבעו שבעלי חיים שעברו התעללות לפני השחיטה, אינם יותר כשרים לאכילה, כדי לאסור את הצער שהמכונה התעשייתית גורמת לבעלי החיים! הלוואי ויבוא יום ויהיו רבנים שיבקשו , כתנאי לכניסת מפלגתם  לקואליציה בממשלה, לחקוק חוקים להגנת הסביבה ובעלי החיים! כי אלה, לעניות דעתי , לא פחות "דתיים" משמירת השבת או כסף ללימוד תורה!

 

  1. חוש הראייה.

הפרשה הקודמת (חקת) הסתיימה כשעם ישראל נמצא בגאי, בערבות מואב, מול ירדן ירחו. הוא כבר כבש האמורי ועוג בבשן. אילו התורה היתה ממשיכה ומתארת את סיפור זנות עם ישראל עם בנות מואב, בלי לדבר בכלל על כל סיפור בלק, לא היינו לכאורה מפספסים שום דבר.

ובכל זאת, נראה שאי אפשר להבין מה קרה בן בנות מואב ובני ישראל, בלי לספר את כל החלק הראשון של הפרשה. יש , כנראה, עניין רב בהכללת שני החלקים האלה (סיפור בלק ומעשה זמרי ופנחס ) בפרשה אחת

הפרשה מתחילה  במילים :" (ב) וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר.." ומסתיימת עם "וירא , פנחס….ויקח רומח בידו..". בין שתי הראיות האלה, יש עוד הרבה ראיות באמצע. האתון שרואה המלאך. בלעם שאיננו רואה. ראיית חזון אחרית הימים על ידי "שטום העין", בלעם. גילוי העניים של בלעם על ידי ה' עצמו.

מה האדם רואה ומה הוא צריך לראות באמת? האם מה שהוא רואה ומבסס את הערכתו של המציאות , היא ראייה נכונה ושלמה? האם המציאות מורכבת מדברים שלכאורה לא רואים?

למה רק פנחס "רואה" את המצב ? מה הוא רואה ששאר העם לא רואים? מה משה לא וראה ופנחס כן רואה?

רוב ההחלטות של האדם נובעות מראייתו הסובייקטיבית של המציאות.

בלק מוביל את בלעם אל שלוש נקודות תצפית שונות כדי לנסות לקלל את ישראל. מה שרואים מכאן, לא רואים משם! המציאות מורכבת תמיד. עם מורכב מאוד. חיפוש אחרי נקודות טורפה מתחיל בעין רעה שיודעת לבחון הזווית המתאימה כדי לתקוף.

האם , מה שנדרש לנביא, באשר הוא, זה קושר הראייה שלו. העין הרעה בוחנת את החולשות וחצי הכוס הריקה. עין טובה, מחפשת את נקודות האחיזה של האופטימיות וכוח החיים. עין רעה הורסת ועין טובה רוצה לבנות ולחיות.

 

  1. הפעור

לכאורה, הפרשה שלנו אינה כוללת בתוכה את פירוט העצה שנתן בלעם לבלק: להזנות את בנות מואב כדי לגרום להם לעבוד עבודה זרה, עבודת הפעור. מיד אחרי שבלעם מסיים לדבר, כל אחד הולך לדרכו. ואחר כך כתוב מה שישראל עשו עם בנות מואב. אבל הקשר בין שני הסיפורים לא מפורש.

במקומות אחרים בתורה ובשאר התנ"ך כן מפרשים לנו את הקשר ההדוק. אבל הפרשה שלנו משאירה את דמות בלעם כמברך התמים שעושה רצון ה'.אבל מקומות אחרים מאשימים את בלעם בכל הצרות שנגרמות אחר בואו:

  • במדבר פרק לא (טו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה:(טז) הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּיקֹוָק עַל דְּבַר פְּעוֹר
  • מיכה פרק ו (ה) עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְקֹוָק:

 

הרב תמיר גרנות רואה בכל זאת רמז בפרשה שלנו: בנסיון השלישי של בלק, הוא מביא את בלעם אל "בעל פעור". ומשם, בלעם איננו כבר מנחש נחשים. הוא מקבל את דבר ה' ממש. ואז הוא מדבר על אהלי ישראל. כלומר, על מידת הכשרות של היחסים בתוך המשפחות היהודיות.

במדבר פרק כג (כח) וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן:… כד (א) וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי יְקֹוָק לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו:(ב) וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים…(ד) נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם:(ה) מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל:

 

וגם אחר כך, כתוב:

במדבר פרק כד (יד) וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים:

למרות שבדבריו לא כתובה עצה כל שהיא, נרמז כאן שכן בלעם נתן עצה לבלק. וייתכן מאוד שמדובר על זנות בנות מואב.

יש קשר בין המקום המיוחד, פעור, שממנו בלעם רואה את אהלי ישראל  והתוכן : עם ישראל עומד על נקודת תורפה: הפיתוי המיני.

 

עבודת הפעור, היא, לפי מה שכתוב במסכת עבודה זרה והמצצאים ההיסטוריים הכללים, עבודה הקשורה למוות. האדם נמצא מול המוות ומשם, הוא מזלזל בכל ערך אחר חוץ מאשר הנסיון להנות מכל רגע , בלי לחשוב על התוצאות. שכרון החושים של ההנאה המקסימאלית , עד למוות. יש לרעיון המוות דבר מקסים. משיכה שמפתחת היצרים המיניים השליליים. יש קשר בין היצר המיני השלילי והמוות.

 

שתי דרכים מול כל אדם בכל רגע: החיים והמוות. אפשר לדבוק בלכ אחת מהדרכים האלה.

הדבקות בחיים: הערך הליון זה החיים הנמשכים, כלומר המשמעות של החיים (כי למשמעות אין קצבה בזמן), המוסר (כי האכפתיות משאר בני האדם, בדור הזה ובדורות הבאים עוברת את זמן החיים האישיים הקצובים), הקשר עם האין סוף שחי לאורך הדורות, מעבר להווה ולמקום המצומצם של הפרט, כל אלה מכניסות את האדם לדרך של חיים שמעבר לחיים הביולוגיים שלו. "ואתם הדבקים בה' אלוהיכם , חיים כולכם היום". ההרגשה האמיתית של החיים איננה מוגבלת בשאלת החיים הביולוגים שמסתיימים במוות. הם הרבה מעבר להם.

הדבקות במוות: היא פילוסופיית חיים שונה לגמרי. נקודת המוצא היא שאנחנו הולכים למות. ולכן, יש לחיות לפני כן. והחיים האלה , הנגזרים מהמוות הבאה, מבטלת כל מה שקשור לאין סופיות ולכלל האנושות. היא מצמצמת אותי להווה ולאני בלבד. הדבקות הזו היא "הצמדה לבעל פעור" (ויצמד ישראל לבעל פעור).

 

לכן, הפיתוי לפילוסופיית הפעור היא דבר שמלווה את האדם עד היום (ובעיקר היום!).המלחמה בבעל פעור היא מלחמה יהודית מתמדת. היא מלחמתו העיקרית של משה. והוא ייקבר מול בית פעור כדי לסמל שכל חייו הוא ניסה לבנות פילוסופיה נגדית.

 

  1. זמרי

בני ישראל נמצאים בגאי. מול ירדן יריחו. משם, הם הולכים לעשות קניות אצל השכנים הערבים. שם, הם נהנים לקנות בגדים ועוד בגדים. ומשם, המוכרות מפתות אותם למעשים עוד יותר מפתים, עד לפיתוי הקיצוני של הפעור. להיפתח לגמרי לפיתויים של החיים ללא גבול. כששורפים כל ערך על מזבח המוות (זבחי מתים)

אבל מה עשה זמרי שלא עשו שאר העם?

הוא מביא את כזבי מול אוהל מועד. מול ה'. הוא מציע שהדרך הזו של הפעור, תהיה בעצמה עבודת ה'!! והנכיס את האקסטזה של הנהנתנות האין סופית בעבודת ה'!! וזה כבר חוצה כל גבול.

זה גורם לעם לבכות. כי הם מבולבלים יותר מדי. גם משה נבוך ולא מגיב. מי יכול להתנגד להתלהבות ולאקסטזה בעבודת ה'?  רק מעשה של קנאות מצד פנחס יכולה להציל את המצב.

הרב תמיר גרנות שם לב שכל פעם שיש אזהרה לעבודה זרה, ובמיוחד זו של הפעור, התורה מזהירה על בל תוסיף!

דברים פרק ד (ב) לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם:(ג) עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ:(ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם:

לסיכום:

עבודת ה' דורשת איפוק, צמצום ,כבוד וקדושה. כל התפרצות, התרחבות, התפשטות, שאין בה צמצום, מובילה לאבדון. כל אהבה שאין בה יראה, סופה בטלה וגוררת עוון.

הכניסה לארץ דורשת תעוזה, התפשטות, יוזמה רבה וחידושים. אבל , לפני הכניסה, בא סיפור הפעור כדי להזהיר על גבולות ההתפשטות הזו והגדרתה. דווקא במעבר בין הצמצום הרב של חיי המדבר וחיי החול וההתרחבות של החיים בארץ, סכנת הפעור באה כאות אזהרה נצחי.

 

מקורות: סיפור האתון:

  • במדבר פרק כב (כא) וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב:
  • (כב) וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְקֹוָק בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ:(כג) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְקֹוָק נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ:
  • (כד) וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְקֹוָק בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה:(כה) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְקֹוָק וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ:
  • (כו) וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ יְקֹוָק עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול:(כז) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְקֹוָק וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל:
  • (כח) וַיִּפְתַּח יְקֹוָק אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים:(כט) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ:(ל) וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא:
  • (לא) וַיְגַל יְקֹוָק אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ יְקֹוָק נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו:(לב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ יְקֹוָק עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי:(לג) וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי:(לד) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ יְקֹוָק חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי:
  • (לה) וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְקֹוָק אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק:

 

אחריות                                                                                                           חשיבות

האדם

 

עולם החי

 

 

עולם הצומח

 

 

עולם הדומם

 

 

ייצור כלי האדם.

 

 

 

 

 

חקת פי5

בע"ה ב תמוז התש"פ

מישל בן שושן

חקת פי5

נושאי הפרשה

  1. הפרה האדומה
  2. מות מרים
  3. מי מריבה
  4. מבקשים מאדום לעבור. הוא מסרב
  5. מות אהרון
  6. הנחשים
  7. נחל זרד, נחל ארנון..
  8. שירת הבאר
  9. כיבוש האמורי
  10. כיבוש הבשן

 

אני מציע לעיין בנושאים המסומנים בלבד, ולהראות, אולי , קשר בין נושאים אלה: פרה אדומה, חטא משה ושירת הבאר.

 

  1. פרה אדומה

ברצוני להתמקד בשאלה של המיקום האמתי של הפרשה הזאת . הסגנון שלה והנושא שהיא מטפלת בו (טומאת מת והטהרה ממנו) נראים שייכים יותר לספר ויקרא. הרב סמט מציע שהמיקום הטבעי שלה נמצא בין פרשת שמיני , שמסתיימת עם הלכות טומאה ממגע עם נבלה , ובין פרשת תזריע שדנה בטומאות האדם ודרכי הטהרה מהם.

התורה בחרה שלא להציב את טומאת הנבלה עם טומאת האדם המת, כדי, כנראה, לכבד את האדם, אפילו שאז הוא דומה מאוד לגוויית בהמה, ולהבדיל מיתת האדם למיתת בהמה.

שימוש באפר פרת האדומה נעשה כבר בתורה, למשל כדי לחטא את הלויים. מהרגע שהמשכן נחנך והקריבו בו קרבנות היו חייבים להשתמש באפר הפרה כדי לטהר האנשים המקריבים. אם כן, ברור שמצוות הפרה ניתנה בשנה הראשונה אחרי יציאת מצרים.

אם אנחנו יכולים להבין למה היא לא נכתבה במקומה (יחד עם טומאת נבלות ), למה התורה בחרה לכתוב אותה כאן ,אחרי 38 שנים, כשעם ישראל עומד לכבוש ולהיכנס בארץ??

נראה שהסיבה פשוטה: דור שלם מת. נדודי המדבר , התלונות, העונשים, 38 שנה עברו על דור שלם שידע שהאופק היחיד שלו זה המוות במדבר.

לכן, לפני שהתורה מתחילה לספר את סיפור הדור החדש והעידן החדש, היא מצאה לנכון לכתוב כאן מצווה שנתנה לפני 37 שנים ,כי עניינה :טהרה ממיתה!

 

  1. חטא משה

כשאנחנו מתבוננים על תלונת בני ישראל, לא מדובר רק על מים. עם ישראל שנמצא בקדש, על קצה הנגב, מתבונן בארץ המובטחת מנקודה זו. ואז עם ישראל מאוכזב: הוא רואה הנגב,החול, היובש, והוא לא מצליח לראות הבדל עם אותו החול ואותו היובש שהוא חווה במדבר!:

 

במדבר פרק כ (א) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם:(ב) וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן:(ג) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְקֹוָק:(ד) וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְקֹוָק אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ:(ה) וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת:(ו) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד יְקֹוָק אֲלֵיהֶם: פ

הם שואלים את עצמם ואת משה: למה לתלתל אותנו ארבעים שנה בתוך המדבר, כדי להביא אותנו, בסוף, אל ארץ מדברית! ארץ שאין בה מים לשתות או לעשות חקלאות!! לא מדובר על תלונה הדומה לתלונות המדבר הישנות. שם, לא היה מים והיה מוצדק לבקש מים כי זה המדבר! אבל כשה' ומשה הבטיחו: עוד מעט ניכנס אל ארץ זבת חלב ושיש בה רימונים ותאנים וגפן, הם מופתעים לגלות ההיפך הגמור: הנה מול עיננו הארץ והיא זה למדבר בדיוק!!

התלונה שלהם מובנת מאוד. המבחן של משה הוא לא לתת להם מים בלבד. אלה הוא להסביר להם שארץ ישראל היא אכן ארץ שנראית כמו הארצות האחרות ואפילו יותר גרועה מבחינת מים וחקלאות. אבל, עם רצון טוב, עם אמונה, עם קשר עם האלוהים, עם מסירות נפש, אפשר להוציא ממנה יותר ממה שיש בכל ארץ!!

זה מה שה' חיכה שמשה יסביר לישראל! הוא רצה שמשה ידבר אל ליבם בעניין הסלע: ארץ ישראל דומה לסלע יבש אבל דווקא הערך המוסף של האדם הקשור לה', שמאמין ומוסר נפשו עליה יכול להשיג הרבה יותר ממה שכל ארץ תיתן אף פעם! יש לדבר בענייני הסלע! הארץ היא סלע שנותן מים אם מדברים נכון אל האנשים החיים בה.

משה לא הבין זאת כנראה. הוא מתנהג כמו שתמיד התנהג עד כה. הוא התנהג כאילו הם מדברים על המדבר ועל עידן המדבר! הוא עושה בדיוק מה שהוא עשה בחורב: הוא מזלזל בתלונת העם ומכה הסלע ועושה נס כמו שנעשו ניסים במדבר.

(ז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ח) קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם:

(ט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ:(י) וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם:(יא) וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: ס(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:(יג) הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְקֹוָק וַיִּקָּדֵשׁ בָּם: ס

ה' כועס על משה ואהרון! זו לא הפעם הראשונה שהם מראים חוסר הבנה בשינוי העמוק שיש לעשות בתפוסי המחשבה בין המדבר והארץ. ה' כבר החליט שהם לא יכולים להיכנס לארץ ולהנהיג העם שם. אבל, היתה הזדמנות אחרונה בסיפור הזה. ומשה ואהרון אכזבו את ה'. לכן גזר הדין נופל: אתם לא מסוגלים להנהיג העם בארץ!

 

  1. שירת הבאר

 

במדבר פרק כא (י) וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת:(יא) וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מוֹאָב מִמִּזְרַח הַשָּׁמֶשׁ:(יב) מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ בְּנַחַל זָרֶד:(יג) מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר הַיֹּצֵא מִגְּבֻל הָאֱמֹרִי כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי:(יד) עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְקֹוָק אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן:(טו) וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב:(טז) וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם: ס

(יז) אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ:(יח) בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה:(יט) וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת:(כ) וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן: פ

(כא) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר:

 

אהרון מת. העם מתחיל את הכיבוש של מזרח הירדן.

 

 

ג. גלעד והבשן

נחל יבוק

 

ב.  האמורי                   ארץ כנען                                 ים התיכון

(לשעבר מואב ועמון)

 

 

נחל ארנון

 

  • מואב

נחל זרד                                             אדום

 

 

 

קדש?

 

 

 

 

יש מול העם שלושה אזורים:

 

  • האזור מצפון לנחל זרד, לפני נחל ארנון:

האזור הזה הוא שטח השייך למואב. אסור לכבוש אותו. כי אברהם חילק את הארץ עם לוט ובכך נתן לבניו (עמון ומואב) את אזור מזרח הירדן.

אבל, האזור הזה נחשב כבר כארץ המובטחת . איך אפשר לקבוע זאת? כתוב בספר דברים:

 

דברים פרק ב (יג) עַתָּה קֻמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם אֶת נַחַל זָרֶד וַנַּעֲבֹר אֶת נַחַל זָרֶד:(יד) וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל זֶרֶד שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לָהֶם:(טו) וְגַם יַד יְקֹוָק הָיְתָה בָּם לְהֻמָּם מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה עַד תֻּמָּם:(טז) וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם: ס(יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלַי לֵאמֹר:(יח) אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת גְּבוּל מוֹאָב אֶת עָר:..

 

בפסוקים האלה, המעבר של נחל זרד הוא סימן שכיבוש הארץ מתחיל. כל הדור הקודם מת והדור החדש מתחיל את הכניסה לארץ על ידי מעבר של נחל זרד.

העם נכנס לשטח ממזרח כדי לא להילחם מול מואב ומגיעים אל נחל ארנון וחוצים אותו:

 

  • האזור מצפון לנחל ארנון ועד לנחל יבוק:

השטח הזה היה נחלת מואב ועמון. אבל עם האמורי כבש אותו מהם. מעכשיו, לישראל מותר להילחם עם האמורי. אחרי סירוב האמורי לתת להם לעבור הם נלחמים וישראל כובש את כל השטח מהארנון ועד היבוק.

בתוך השטח הזה נמצא, בין השאר, המקום שנקרא "באר" ושם ישראל שרים שירה.

 

  • האזור מצפון לנחל יבוק הגלעד והבשן

השטח הזה הוא שטחו של עוג מלך הבשן. גם הוא בא להילחם נגד ישראל ומשה וישראל נלחמים נגדו וכובשים השטח הזה וחוזרים אחרי כל כיבוש מזרח הירדן עד לערבות מואב מול יריחו.

 

נחזור לשירת הבאר:

היא מתרחשת עמוק בתוך השטח הכבוש של מזרח הירדן. ובכל זאת, התורה מספרת שזה מקום הנקרא על שם באר. והבאר המדובר הוא הבאר שבו משה נתן מים לעם!! יש כאן אנכרוניזם בולט! הרי זו הפעם הראשונה שעם ישראל מגיע למקומות האלה! וסיפור המים והבארות היה במדבר ובפעם האחרונה בקדש!

הרב תמיר גרנות מציע שהשירה הזו באה כדי לציין שעם ישראל הגיע לשלב חדש בחייו. הוא מתרגם את כל סיפור הניסים של המדבר לסיפור גשמי, ארץ ישראלי.

אכן, אין בשירה הזאת לא את שמו של משה ולא את אזכור שם ה'. אם נזכור את השירה הקודמת שנעשתה על קריעת ים סוף ,שירת ים סוף,נבחין מהר זאת:

 

שמות פרק טו (א) אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיקֹוָק וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַיקֹוָק כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם:(ב) עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ:(ג) יְקֹוָק אִישׁ מִלְחָמָה יְקֹוָק שְׁמוֹ:…(יא) מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יְקֹוָק מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא:…(יח) יְקֹוָק יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד:

 

כאן, בשירת הבאר, אותם המילים בדיוק , מבליטות את מה שלא כתוב בהן:

(יז) אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ:(יח) בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה:

בני ישראל הבינו את מה שמשה לא הסכיל להגיד להם בסיפור מי מריבה! בני ישראל עצמם כובשים שטחים, בני ישראל עצמם חופרים באר ומוצאים מים על ידי המנהיגים שלהם, נדיבי העם. יכול להיות שמדובר במרים ומשה אבל הם נזכרים כאן לא בשמם אלא כמנהיגים! ואין יותר הלל לשם. יש הלל לעובדה שמוצאים מים בעזרת מעשי ידי אדם. הם באמת דור חדש. השירה הזו באה כתיקון של סיפור מי מריבה!!

 

אפשר לסכם ולהגיד שכל הפרשה שלנו באה כדי לתאר את טומאת הדור הקודם המיוצג על ידי מרים אהרון ומשה. ואת הטהרה ממנו על ידי העם עצמו שמבין שעליו לעזוב את המדבר, הנסים, התלות הגלויה במשה ובה'. הם בעצם מגלים את המים הנובעים מתוך האדמה במקום ליהנות מהמים הנובעים מהסלע שנמצא מעל פני השטח. יש לחפור, למסור את הנפש עבור ארץ ישראל וזה באמת נותן את מימיו, מים של טהרה!!

שלח לך פי5

בע"ה חי סיוון התש"פ

מישל בן שושן

 

שלח לך פי5

 

סיכום:

ברצוני להציע קריאה של סיפור המרגלים מנקודת מבטם השונה של יהושוע וכלב. בכך, נציע הסבר על איסור ההעפלה בסוף הסיפור.

 

מהלך הסיפור בפרשה(ראה המקורות למטה) :

  1. ה' מצווה למשה לשלוח אנשים לתור הארץ.
  2. משה שולח 12 בחירי השבטים. מתוכם, כלב בן יפונה משבט יהודה. והושע בן נון , תלמידו של משה שמקבל שינוי שם ממשה רבו.
  3. אחרי שובם, האנשים מספרים שהארץ והעם היושב בה קשים מדי.מה שגורם תרעומת אצל עם ישראל.
  4. כלב, הוא היחיד שאומר דברים שונים ומנסה להפיח רוח חיובית לגבי האפשרות לעלות לארץ.
  5. שאר התרים מניאים את העם לסרב לעלות כי הדבר מסוכן מאוד. היאוש מגיע לשיאו כשהעם מחליט לשנות מנהיגות.
  6. משה ואהרון מגיבים לראשונה בשתיקה ונפילת פנים.
  7. רק אז יהושוע נושא דברים, מלווה בכלב. הוא מעודד עליה לארץ בעזרת אמונה בה'.אבל העם עומד לסקול את יהושוע וכלב.
  8. ה' מגיב. הוא מבקש להמית את כל העם. משה מתפלל ואז ה' מחליט להמית רק את הדור מבן עשרים ומעלה חוץ מכלב בן יפונה שיכנס לארץ עם הדור הבא.
  9. ה' שוב מגיב ומסביר שהדור החוטא יישאר ארבעים שנה במדבר ולא ייכנס לארץ. הדור הבא כן יכנס, יחד עם יהושוע וכלב.
  10. מגפה פוגעת מיד בעשרת התרים וכלב ויהושוע ניצולים.
  11. סיפור המעפילים: כמה אנשים עושים תשובה ורוצים לעלות לארץ בניגוד להוראה החדשה שאין לעלות לארץ. הם בכל זאת עולים והם נהרגים על ידי האויב.

 

אנחנו מגלים שכלב ויהושוע אינם פועלים כאיש אחד תמיד. בהתחלה רק כלב מגיב. יהושוע וכלב ביחד מגיבים אחרי שמשה ואהרון נופלים על פניהם. גם ה' מדבר על כלב בלבד כאדם שמילא אחרי דבריו. ורק בתגובה שנייה של ה', יהושוע נכלל עם האנשים שלא ימותו וכן יכנסו לארץ.

 

הבדל דומה ,בן כלב ליהושע, אנחנו מגלים גם בספר דברים כשמשה מספר את הסיפור מזווית ראייה שונה(ראה מקורות למטה): כלב הוא היחיד שמילא אחר כוונת ה'. ולכן הוא ייכנס לארץ. משה נאשם גם הוא ונענש באי כניסה לארץ .יהושוע ייכנס, אבל  רק בתור מי שמחליף את משה!

 

כשאנו קוראים את המפגש בין יהושוע וכלב , ארבעים וחמש שנים מאוחר יותר, בספר יהושוע (ראה מקורות למטה), כלב דורש לעצמו את חבל חברון ומזכיר ליהושוע את ההבדל בין כניסתו לכניסת יהושוע. רק הוא מילא אחרי דבר ה' ויהושוע תפס פיקוד רק בזכות נאמנותו למשה. יהושוע נענה לבקשה של כלב בלי לענות מילה.

 

הרב תמיר גרנות מציע לראות את תגובות כלב ויהושוע כשתי התגובות האפשריות מול משבר:

 

המבשר הוא ההכרה שארץ כנען היא אכן ארץ קשה. העם היושב בה הוא אכן קשה. עם ישראל נמצא מול מציאות קשה. עשרה מתוך 12 התרים מחליטים שאין אפשרות להתמודד עם הקשיים האלה. וכל העם שומע להם.

אבל לכלב ויהושוע עמדות שונות. הם מאמינים שכן יש לעלות לארץ. אבל הם עושים זאת משתי זוויות שונות.

יהושוע מאמין. הוא מאמין בה'. הוא סומך על ה', על הניסים שלו. יהושוע הוא תלמידו של משה, איש האלוהים. יש בו אמונה חזקה מאוד ביכולת ה' לחולל ניסים כדי שהעם כן יצליח להתמודד מול הקשיים.

כלב מאמין גם הוא. אבל הוא לא רק מאמין בה' (הוא אכן מצטרף ליהושוע בטיעונים שלו באמונה בה'). הוא בעיקר באמין בכוחות הטמונים בתוכו, בכוחות שיש להפעיל בכל אדם, בכל עם. כלב איננו טוען שאין קשיים. הוא רק מרגיש שמול הקשיים האלה, האתגר של האדם הוא להתגבר , להתעלות מעל לאמת של המציאות. אין להיכנע לאמת היבשה של המציאות. קל מאוד להסתתר מאחורי האמת של המציאות ולהרים ידיים מול "המציאות". הרבה יותר קשה, וזה, לדעת כלב המשימה של האדם, להתמודד מול המציאות כדי לשנות אותה לטובה! נזכור את דברי כלב:

וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ:

למה יהושע לא הגיב בהתחלה עם כלב? אולי בגלל שהוא חיכה שמשה רבו יגיב בעצמו. אולי , כמו שמציע המדרש, הוא הגיב והעם השתיק אותו כי לא היו לו ילדים (אתה רוצה שאנחנו נסכן את הילדים שלנו, קל לך לרצות לעלות לארץ כי אין לך ילדים!) . בעצם יהושע הגיב רק כאשר מנהיגותו של משה התערערה וכשמשה נפל על פניו.

 

יהודה או יוסף?

אי אפשר שלא לזכור ששני האישיים האלה ,כלב ויהושוע מייצגים שני שבטים יריבים יהודה ויוסף. שתי סגוי מנהיגויות. העם יתפצל בין שתי ממלכות שונות בעקבות היריבות הזאת. כאן אין יריבות אבל יש בהחלט הבדלי גישה שונים.

 

מה עדיף?

בין שתי האמונות האלה: האמונה בה' של יהושוע, והאמונה בחיים עצמם של כלב, הרב תמיר גרנות קובע שאמונת כלב גדולה יותר וכוללת את השנייה.

  • האמונה בה', דוחקת את הישועה מחוצה לי, אל עבר אל עליון שיעשה הכל כדי לעזור לי ,אבל מקור הכוח נמצא מחוצה לי. אני נשען עליו. אמונה כזו אי אפשר להנחיל לאחרים. כל אחד יכול להגיע לאמונה רק בזכות חוויה או הליכה מאחורי רב גדול כמו שיהושוע האמין בעקבות משה רבו.
  • האמונה בחיים עצמם, הם דורשים מהאדם לפתח אופטימיות מבפנים. לראות את ישועת ה' מתוך כוחות האדם והעם עצמם. עבורו, ה' איננו בחוץ אלה בפנים! בתוך המציאות עצמה! לא לחינם, ה' יאמר שלוש פעמים "חי ה'" כדי להישבע. כאיל הוא נמצא בחיים עצמם וזה סימן לאמיתות השבועה. אמונה כזו, עשוייה לעבור מהורים לילדים. חוסר הפחד מהחיים. הביטחון העצמי הבסיסי שמאפשר להתמודד עם קשיי החיים, נמצאים בתוך כלב. הוא מייצג באמת את מה שה' חיפש אצל העם.

משה רבנו נמצא כולו באמונת ה'. הוא איש האלוהים. הוא דיבר איתו פנים בפנים. אין לו צורך למצוא כוח פנימי. עבורו הדברים ברורים כזכוכית שקופה לגמרי.

ברור שעדיף אמונתו של כלב. אבל אמונה זו חייבת להתבסס על אמונה בה'!! וזה כל הקושי! להרבה עמי הארץ יש בטחון עצמי. להרבה רשעים יש גם בטחון עצמי. אבל הגדולה של כלב היא שיש לו גם וגם. יש לו גם את התעוזה הפנימית וגם את האמונה בה'.

לכן, חשוב שיהושוע יתחיל להיות המנהיג הבא ורק אחר כך יוכל להתפתח דרכו של כלב, דרכו של דוד המלך.

רק אחרי משיח בן יוסף, כמו יהושוע, יבוא משיח בן דוד כמו כלב.

 

המעפילים:

ועכיו נציע הסבר לסירוב ה' בהעפלת העם אחרי שהם כביכול עשו תשובה ומוכנים כן לעלות:

נראה לי שהמעפילים הבינו את מה שכלב הרגיש: תעוזה פנימית חזקה, מסירות נפש, …

אבל חסרה היתה להם האמונה בה'! את דרכו של יהושוע הם לא הפנימו!! ולכן ה' אסר להם לעלות.

 

במדבר פרק יד (מ) וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק כִּי חָטָאנוּ:(מא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי יְקֹוָק וְהִוא לֹא תִצְלָח:(מב) אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְקֹוָק בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם:(מג) כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי יְקֹוָק וְלֹא יִהְיֶה יְקֹוָק עִמָּכֶם:(מד) וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה:(מה) וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה: פ

 

הם מוכנים לעלות. כמו שכלב אמר: עלה נעלה! אבל משה הבחין שאין ה' בקרבם!! כלומר, הם דרגו על עמדת יהושע. הם שכחו שכלב דיבר יחד עם יהושע , בעניין אמונה בה'!!

העלייה חייבת להתבצע מתוך שתי הבחינות יחד, גם זו של כלב וגם זו של יהושוע!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מקורות:

 

סיפור התרים בפרשת שלח לך פרק יג-יד:

 

ה' :            במדבר פרק יג (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי .             נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם:

משה:

(ג) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי יְקֹוָק כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה:(ד) וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר:… (ו) לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה:.. (ח) לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן:… (טז) אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ: יז) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר:(יח) וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב:(יט) וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים:(כ) וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים:….

התרים 1:

(כו) וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ:(כז) וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ:(כח) אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם:(כט) עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן:

כלב:

(ל) וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ:

התרים 2:

(לא) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ:(לב) וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת:(לג) וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם:

כל העם:

פרק יד (א) וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא:(ב) וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ:(ג) וְלָמָה יְקֹוָק מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה:(ד) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה:

משה ואהרון:

(ה) וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

יהושוע וכלב:

(ו) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם:(ז) וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד:(ח) אִם חָפֵץ בָּנוּ יְקֹוָק וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:(ט) אַךְ בַּיקֹוָק אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיקֹוָק אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם:(י) וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים    (ארץX6)

ה' 1:

וּכְבוֹד יְקֹוָק נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פ(יא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ:(יב) אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ:

             משה מתפלל :       מה יאמרו הגויים?   מידות הרחמים

ה'2 :

(כ) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ:(כא) וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד יְקֹוָק אֶת כָּל הָאָרֶץ:(כב) כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי:(כג) אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ:(כד) וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה:(כה) וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף: פ

ה' 3:

(כו) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:(כז) עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי:(כח) אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי נְאֻם יְקֹוָק אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם:(כט) בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי:(ל) אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן:(….(לד) בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי:(לה) אֲנִי יְקֹוָק דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ:

 

התרים:

(לו) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ:(לז) וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק:(לח) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ:(לט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד:

 

 

אותו הסיפור מסופר על ידי משה בספר דברים

 

דברים פרק א (יט) וַנִּסַּע מֵחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא אֲשֶׁר רְאִיתֶם דֶּרֶךְ הַר הָאֱמֹרִי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ אֹתָנוּ וַנָּבֹא עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ:(כ) וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּאתֶם עַד הַר הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ:(כא) רְאֵה נָתַן יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת:

 

העם כולו:

(כב) וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן:

משה:

(כג) וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט:

 

המרגלים:

(כד) וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ:(כה) וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ:

העם:

(כו) וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:(כז) וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְקֹוָק אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ:(כח) אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם:

משה:

(כט) וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם:(ל) יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם:(לא) וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה:(לב) וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:(לג) הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם:

ה':

(לד) וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר:(לה) אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם:(לו) זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְקֹוָק:(לז) גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְקֹוָק בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם:(לח) יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל:(לט) וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ:(מ) וְאַתֶּם פְּנוּ לָכֶם וּסְעוּ הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף:

 

 

הסיפור מזווית כלב עצמו בספר יהושוע:

 

יהושע פרק יד (ו) וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי יְהוּדָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים עַל אֹדוֹתַי וְעַל אֹדוֹתֶיךָ בְּקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ:(ז) בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק אֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי:(ח) וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם וְאָנֹכִי מִלֵּאתִי אַחֲרֵי יְקֹוָק אֱלֹהָי:(ט) וַיִּשָּׁבַע מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר אִם לֹא הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרְכָה רַגְלְךָ בָּהּ לְךָ תִהְיֶה לְנַחֲלָה וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי מִלֵּאתָ אַחֲרֵי יְקֹוָק אֱלֹהָי:(י) וְעַתָּה הִנֵּה הֶחֱיָה יְקֹוָק אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר זֶה אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מֵאָז דִּבֶּר יְקֹוָק אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֶל מֹשֶׁה אֲשֶׁר הָלַךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה:(יא) עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא:(יב) וְעַתָּה תְּנָה לִּי אֶת הָהָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אַתָּה שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם הַהוּא כִּי עֲנָקִים שָׁם וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת אוּלַי יְקֹוָק אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק:

(יג) וַיְבָרְכֵהוּ יְהוֹשֻׁעַ וַיִּתֵּן אֶת חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה לְנַחֲלָה:(יד) עַל כֵּן הָיְתָה חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי לְנַחֲלָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:(טו) וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה: פ

 

בהעלותך פי5

בע"ה יג סיוון תש"פ

מישל בן שושן

 

בהעלותך פי5

 

 

 

פרשת בהעלותך מכילה שלושה חלקים שונים . החלק השני, שני הפסוקים המובדלים עם "נונים" הפוכים "ויהי בנסוע הארון.." שמוגדרים כספר בפני עצמו, חותכים אותו עד כדי כך שהגמרא מציעה שהתחלת ספר במדבר עד אותם הפסוקים מהווים ספר בפני עצמו, שני הפסוקים עצמם ספר בפני עצמו וסוף הספר , ספר שלישי.

אפילו לולי היו שני הפסוקים האלה, תוכן החלק הראשון והשלישי כל כך שונים שהיינו יכולים לעשות ההפרדה בעצמנו! החלק הראשון ממשיך תיאור של סדר מופתי של ארגון המחנה, מינוי הלויים והתחלת המסע ממדבר סיני לקראת ארץ כנען.

החלק השלישי מרכז את כל התלונות של העם במדבר. החלק הזה מלא כעסים (של העם, של משה, של ה'..) תלונות מצד העם, מצד משה, מצד מרים ואהרון..), משברים ועונשים. סיכמתי את שלושת החלקים האלה :

 

נושאי פרשת בהעלותך:

 

 

 

 

         החלק הראשון:                                     החלק השני:                                החלק השלישי :

 

  1. הדלקת המנורה: "בהעלותך את הנרות"
  2. מינוי והקדשת הלווים
  3. פסח שני
  4. הענן והאש על המשכן
  5. חצוצרות כסף
  6. הצעה ליתרו להישאר

יוצאים לדרך …

ויהי בנסוע הארון..

ובנוחו יאמר ….

 

 

  1. והאספסוף התאוו תאווה
  2. השלו
  3. תלונת בני ישראל משה נשבר
  4. שבעים זקנים
  5. אלדד ומידד מתנבאים .
  6. מרים ואהרון מדברים על משה

 

שני החיצים מסמלים את ה"עליה" לקראת יציאה מסודרת של המחנה וה"ירידה" ממת השלווה שהושגה כביכול, בחלק הראשון ובעיקר בשני הפסוקים המרכזיים.

ננסה להתמקד רק בשני נושאים של החלק הראשון:

  • מינוי הלויים
  • החצוצרות

 

 

 

 

 

 

  1. מינוי הלויים(המקורות נמצאים בסוף המאמר)

 

בעצם לא מדובר ב"מינוי" הלוויים כמו שמדובר בטהרת הלוויים. הכשרת הלוויים. כבר מהתחלת ספר במדבר, כל פרשה עוסקת בנושא הבדלת הלוויים משאר העם. מה שמאפיין את הפרשה שלנו זה החלק המעשי בטהרתם, במינוי ידיהם. הרב איתמר אלדר למד את כל הפרטים שכתובים כאן (טהרה, גילוח השערות, הנפה….)והשווה אותם עם אותם המעשים  שמתבקשים אצל הכהנים ואצל המצורע. אכן, רק אצל שלושת קבוצות אנשים אלה התורה מתארת הצורך במעשים יוצאי דופן כדי למלא את ידם או לטהר אותם.

 

 

 

נסתי לסכם הדברים בטבלה:

 

  לוי כהן מצורע
טהרה מי חטאת    
  תער על כל בשרם   יגלח את כל שערו
  כבסו בגדיהם   כיבס בגדיו
קרבן שני פרים פר ושני אלים שני כבשים..
קידוש   רחיצה במים רחיצה במים
    הלבשת בבגדים מיוחדים  
שמן   על ראש הכהן בהן יד ורגל ואזן,על ראשו
דם   בהן יד ורגל ואזן בהן יד ורגל ואזן
סמיכה כל ישראל    
הנפה הכהן מניף אותם    
    למלא את ידם , לקדש אותם לכהן לי.  
    שבעת ימים שבעת ימים
  במקום בני ישראל מוקדשים לכהן עבור ה' חוזר לחיים

 

לסיכום ההבדלים:

הכהנים משנים זהות! הם הופכים לאנשים אחרים. הם לובשים בגדים מיוחדים. הם "מוקדשים" לה'. לכן הם לא זקוקים "לטהרה" כי הם חדשים ובגדיהם חדשים לגמרי. הם לא זקוקים לטהר את עברם. כי אין להם כבר את העבר הזה כביכול! הם גם לא זקוקים ל"הנפה". כי ההנפה הי מעשה שמציין שהדבר שמניפים שייך לה' אבל הוא נשאר בעולם הזה במצב שלו. ההנפה מזכירה את השייכות לה' , הדרושה כדי שנהיה מודעים לשייכות של כל מה שקיים בעולם לה', וזה מאפשר לנו להשתמש בדבר. אבל מכיוון שהכוהנים הם שייכים בהגדרתם לה', אין צורך בהנפה. הכהנים זקוקים להזיה על ראשם, על גופם של דם ושל שמן כאילו הם כלי המקדש. הם מוקדשים לה'. כלי שנבנה עבור המקדש איננו קדוש עד שמקדישים אותו במשיחה. כך הכהנים זקוקים למשיחה ולהזיית שמן ודם

 

הלווים הם נציגי העם. הם נשארים שייכים לעם. הם נתונים לעבודת ה' "מתוך בני ישראל". הם לא לובשים בגדים מיוחדים. לכן, הם חייבים לכבש את בגדיהם. והם חייבים להיטהר מהעבר שלהם כי העבר שלהם ממשיך להיות קיים עבורם. הם לא משנים זהות. גם שמם לא משתנה. הם שייכים לשבט לוי כמו שיהודים שייכים לשבט יהודה. הכהנים משנים את שמם מלויים לכהנים ובכך מגדירים את זהותם החדשה. התער על כל בשרם הוא שלב בטהרה שלהם כאילו הם נולדים מחדש, הם נמשלים לתינוק שנולד. הם מתחדשים על ידי הטהרה הזו כי עכשיו הם מקבלים על עצמם לייצג את כל עם ישראל בעבודת המקדש. הם במקום הבכורות של כל העם. אבל מצד שני הם נשארים שייכים לעם למרות היבדלותם ממנו.

 

המצורע: עובר את שני התהליכים! הוא היה נחשב במעט למת. הוא צריך להיוולד מחדש. ולקבל בחזרה את כל מה שהוא איבד כיהודי. התהליך שהוא עובר כמו הלוויים, מטהר אותו מטומאתו והתהליך הדומה להקדשת הכהנים מחזיר אותו לעם היהודי, עם ה'.

 

 

 

 

 

 

  • החצוצרות

 

 

 

 

בציור רואים הכהנים שתוקעים בשתי חצוצרות ובאמצע כהן שתוקע בשופר.

כשמצוות היום היא בחצוצרות, מתחילים לתקוע גם בשופר וגם בחצוצרות אבל השופר מפסיק והחצוצרות ממשיכות.

כשמצוות היום בשופר , החצוצרות מקצרות והשופר מאידך.

 

 

כדי להבין מה קורה בפרשת החצוצרות, נראה לי חשוב לקרוא גם הנושאים הקודמים לפרשיה זו ומה שבא אחריו (המקורות עצמם מובאים למטה) הנה הסיכום של הנושאים:

 

  1. תיאור הענן על המשכן שתזוזתו מעל המשכן מסמנת לכל העם שיש לנסוע
  2. מצוות החצוצרות שעוזרות לכל העם לדעת שהמחנה צריך לנסוע
  3. תיאור המסע הראשון על ידי מסע הדגלים
  4. בקשת משה מיתרו לנסוע איתם כדי להיות להם "לעניים" ולהראות את הדרך.
  5. תיאור המסע כשהארון עצמו מראה לכל העם את הדרך ומכין להם הדרך כי הוא מקדים את כל המחנה
  6. שני הפסוקים "ויהי בנסוע" שמחזקים את ההובלה של הארון במסעות.

 

סיכמתי את הפסוקים במגמה ברורה: להשיב על השאלה: מי מוביל את הדרך? והנה שיש לנו לפחות ארבע תשובות:

  • החצוצרות
  • יתרו (גורם חיצוני, טבעי)
  • הענן
  • הארון

בכל קטע, יש הרגשה שרק גורם אחד הוא הגרום המוביל. אבל כשאנחנו קוראים את כל הפסוקים ביחד אנחנו נוטים לאחד את כולם. (למשל: הענן זז, ואז הארון מתקדם, ואזמשה תוקע בחצוצרות, ואם היה יתרו ,זה גם היה עוזר!…).

אבל ברור שהפסוקים מפרידים בין כל הדרכים האלה בין בתוכן הפסוקים ובין בעובדה שהתורה ראתה לנכון לעקור כל פרשיה ממקומה הטבעי וקיבצה את כולן כאן בשעת היציאה למסע.

  • אכן, מצוות עשיית החצוצרות, נאמרה למשה, כלל הנראה, ביחד עם כל כלי המשכן. יכול להיות יחד עם הכיור . גם המצווה לעשות אותן מכסף ומקשה, מראה שהכל הפרשיה נעקרה מפרשת תרומה או כי תישא והושתלה כאן בגלל הנושא המעניין אותנו: היציאה למסע של העם והדרכים השונות להובלת העם.
  • גם פרשת הבקשה של משה מיתרו לנסוע עם העם אל ארץ כנען כבר נזכרה בפרשת יתרו בספר שמות! כאן, היא מקבלת פן חדש שמדגיש את היתרון היחסי של יתרו בהנהלת המחנה מצד ידיעותיו של המדבר. כמו שהתורה כתבה את העצה של יתרו למינוי שופטים (למרות שבספר דברים העצה הטובה הזו באה ממשה עצמו!) כך היא מצהירה כאן שהנהגה של אדם חיצוני יכל לעזור בהחלט!!
  • גם תיאור הענן על המשכן כבר נכתב בהרבה מקומות. בין היתר בפסוקים האחרונים של ספר שמות.
  • גם תיאור הארון כמוביל קדימה למחנה יכולה להפתיע אותנו שכן הוא תואר עם שאר הכלים כנוסעים במרכז המחנה ולא בנפרד קדימה ובהובלה של שלוה ימים.
  • אם כן, הימצאותם , כאן, של כל הפרשיות האלה (מחוץ למקומן הכרונולוגי) אומרת דרשני!!

 

 

 

 

ברצוני  להציע כאן: שהתורה מציגה את ארבעת הדרכים לצאת לדרך. לאו דווקא בדרך המדבר לכיוון ארץ כנען, אלא הדרך להובלת החיים הפרטיים של כל יהודי , הדרך של הובלת הכלל, בכל המצבים השונים בהיסטוריה.

 

 

הענן:

הנהגת הענן והאש מסמלות את ההנהגה הנסית האלוהית. אין בהנהגה שום חלק לבחירה האנושית. ה' בכבודו ובעצמו מוביל. על האדם רק ללכת בדרך שה' מראה לו על ידי סימנים גלויים (או נסתרים).

נראה לי שהרבה "דתיים" רואים את הנהגת חייהם על פי המודל הזה. הרבה יהודים , למשל, אינם מוכנים לעשות שום פעולה אם נס גלוי ברור ומוכרז, כמו עמוד אש, איננו מצווה להם לפעול. ישנם שמקבלים את דבר רבנים, צדיקים, מורי דרך כמחליפי הענן והאש המתוארים כאן כנציגי ה'

 

 

הארון:

הנהגת הארון היא מאוד סמלית: הארון מכיל את לוחות הברית שה' בעצמו נתן . אמנם מדובר בכלי שבני אדם בנו אבל הוא מכיל לוחות שמימיים. והלוחות מצוות על מצוות. כלומר, שמירת התורה והמצוות היא זו שמנהיגה את האדם והעם. אם אני שומר מה שכתוב בארון, הארון המונהג על פי ה', יראה לי את הדרך בצורה ניסית. כלומר הנס יתרחש בתנאי שאני אקיים או לפחות אכבד, את מה שכתוב בארון.

 

 

החצוצרות:

הם כלי שנוצר כולו על ידי בני אדם. אבל הוא "מקשה": היה גוש חומר (כאן כסף) ובני האדם הוציאו את כל החומר מסביב הכלי שיצא ממנו. כאילו בני האדם עזרו להוציא את הקליפות שמסתירות את הכלי הקדוש שה' יצר בעולם. יש כאן גילוי קדושה על ידי האדם. בנוסף, החצוצרות מזכירות את ה'. "ונזכרתם לפני אלוהיכם", "והיו לזיכרון לפני ה'". כששומעים את קול החצוצרות, קוראים לה' לעזרתנו ומרגישים בנוכחותו. החצוצרות עשויות גם למקרה העדה סביב המשכן כדי שמשה ימסור להם את דבר ה'. יש בחצוצרות חיבור בין מעשה אדם ונוכחות ה'.

השמעת הקול הזה , כמו שהעם שמע קולות השופר בסיני, היא אחת הדרכים להנכיח את ה' בתוך העם.

ההנהגה על ידי חצוצרות מסמלת , אם כן, שיתוף פעולה בין מעשי האדם ששומע את דבר ה'. השמיעה הזו היא לא השמיעה למצוות אלה פיתוח רגישות לקול ה' בעולם, לנוכחותו בקרבנו.

 

 

יתרו:

למה משה ביקש את עזרת יתרו? הרי ה' הוא זה שעוזר לנו , הוא זה שמנחה אותנו בכל שעל במדבר. הוא מגן על כל המחנה מכל הבחינות הפיזיות. מה הצורך לבקש עזרה מיתרו?? משה מבקש ולמרות הסירוב של יתרו הוא שוב ושוב מבקש. התורה אפילו לא טורחת להגיד מה ענה בסוף יתרו. כאילו זה פחות חשוב מאשר בקשת משה!

הנהגת יתרו היא סמל לעזרה שהאדם מבקש מכל הכוחות שברשותו בעולם. זה הgps,שאני תולים את בחירת דרכנו היום. אבל זה גם כל המדע שעוזר לנו לקחת החלטות בחיינו. כל היכולות שפיתח האדם כדי להיעזר בכל אמצעי כדי לעזור לו להנחות אותו בחיים.

העובדה שיתרו סירב היא פחות חשובה מאשר האישור שנותן לנו משה כאן, שיש כן להיעזר בכל אמצעי כאילו אין ענן ואין ארון!!

 

מה שמעניין, לעניות דעתי, זה העובדה שהתורה איננה מתארת חיבור בין כל הדרכים. היא מתארת כל דרך כאילו היא היחידה. אבל היא כותבת את ארבעתן יחד באותו הרצף! כאילו עלינו ללכת בכל אחת מהדרכים כאילו אין דרך אחרת! לפעול כאילו אין השגחה פרטית ולהאמין בהשגחה כאילו היא לא תלויה !

יכול להיות שהאדם מורכב בכל הבחינות האלה. יכול להיות שהוא משתמש בכל אחת או בחיבורן בזמנים שונים בחייו או בנסיבות. יכל להיות שלכל אחד יש נטייה טבעית לאחת יותר מהשנייה. אבל ארבעתן קיימות! משה רבנו הכשיר כל אחת!

 

 

החצוצרות

 

עכשיו שגילינו את ה"סביבה" של פרשת החצוצרות, נוכל לגשת פנימה לפסוקים של החצוצרות:

יש לחצוצרות שני תפקידים שהם ארבע:

 

אסיפה :                                     מסביב למשכן ולמשה כדי שמשה ימסור את דבר ה'

בחגים במועדים, אסיפה מסביב למקדש

 

יציאה:                                      יציאה לדרך המסעות במדבר

יציאה למלחמה

 

  • האסיפה מתבצעת על ידי קול תקיעה אחידה, מרגיעה
  • הפיזור, היציאה, על ידי התרועה, מקוטעת ומפחידה, דורשת התעוררות והכנה מיוחדת

 

גם בתוך החצוצרות, אנחנו מוצאים ארבע כיוונים שמורכבים משילוב שני מרכיבים: ה' והאדם ומונחים על ידי שתי תנועות עקרוניות בחיים: הכינוס והפיזור. הכניסה והיציאה. היום  (היציאה אל עבר העולם )  והלילה (הכינוס לתוך הבית והשינה)

כמו הנשימה, שכוללת  השאיפה והנשיפה, החיים של האדם מורכבים משני המהלכים המנוגדים והמשלימים האלה. בכל אחד מהתחומים, נוכחות ה' מתבטאת בצורה שונה. ודורשת מהאדם רגישות שונה לנוכחות ה'.

נזכיר את החידוש של ה"מגיד ממזריץ": חצוצרותחצי צורות ! האדם ה' נפגשים! לכן הן שתים ולכן המילה המתארת אותן מכילות האותיות של ה"חצי". יש בקולות האלה מפגש בין האדם וה'. אבל כמו כל מפגש, הוא תלוי בנסיבות.

שני המצבים השונים האלה של היציאה והכינוס, הם המצבים שמתוארים בשני הפסוקים המפורסמים בין שני הנונים:

"ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: קומה ה' ויפוצו אויבך.." הפסוק מתאר מצב של יציאה , של אויבים, של צורך בהגנה של ה' .

"ובנוחו יאמר שובה ה' רבבות..": הפסוק הזה מתאר המצב ההפוך: של המנוחה, של השקט, של הרגיעה. המהלך של התשובה, של השיבה לתוך הבית, לתוך הארץ, לתוך מצוות ה'. השיבה אל חיק בטוח .

 

רק בזכות התיאור הזה של כל המצבים האפשריים של האדם היוצא והנכנס, המסתכן והבטוח, נוכל לעבור אל המסעות עצמם, כלומר אל עבר הבעיות, אל עבר התלונות, אל עבר יצירת עם תוסס בעייתי אבל משמעותי!

—————————————————————————————————————–

מקורות עבור ההשוואה בין הלויים הכהנים והמצורע המיטהר

 

הלוויים    במדבר פרק ח (ה) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ו) קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם:(ז) וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ:(…ט) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(י) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי יְקֹוָק וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם:(יא) וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת יְקֹוָק… וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לַיקֹוָק:(יד) וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם:(טו) וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה:(טז) כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת פִּטְרַת כָּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אֹתָם לִי..(יט) וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ…

 

הכהנים    שמות פרק כט (א) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר … וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם:(ה) וְלָקַחְתָּ אֶת הַבְּגָדִים וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן …(ז) וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ:……..כ) וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאַיִל וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית ..:(כא) וְלָקַחְתָּ מִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וּמִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו ….(כט) … וּלְמַלֵּא בָם אֶת יָדָם:(ל) שִׁבְעַת יָמִים … לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ:… שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם:….(… וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי:(…

 

המצורע:    ויקרא פרק יד (..ב) זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ …:(ח) וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים:(ט) וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר….יד) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית:(טו) …(יז) וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית ..

מקורות לארבע דרכי ההנהגה:

 

  1. הענן

 

במדבר פרק ט (טו) וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר:(טז) כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה:(יז) וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(יח) עַל פִּי יְקֹוָק יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ…(כג) עַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ וְעַל פִּי יְקֹוָק יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק שָׁמָרוּ עַל פִּי יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה: פ

 

  1. החצוצרות:

 

במדבר פרק י (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת:

(ג) וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:(ד) וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל:

(ה) וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה:(ו) וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם:(ז) וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ:(

ח) וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:

(ט) וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם:

(י) וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם: פ

 

סיכום התפקידים של החצוצרות:

תקיעה שתי חצוצרות אספת כל העם אל משה
חצוצרה אחת אספת הנשיאים אל משה
תרועה   נסיעת המחנה הראשון
  נסיעת המחנה השני
תרועה   יציאה למלחמה
תקיעה   ביום שמחה ומועד, על הקרבנות

 

  1. הענן והדגלים:

 

(יא) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת:(יב) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן:(יג) וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל פִּי יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה:(יד) וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב:…..

..

  1. בקשה מיתרו:

 

 (כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְקֹוָק דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל:ל) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ:(לא) וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם:(לב) וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְקֹוָק עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ:

 

  1. הארון:

 

(לג) וַיִּסְעוּ מֵהַר יְקֹוָק דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה:(לד) וַעֲנַן יְקֹוָק עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה: ס

 

  1. שני הפסוקים:

נ  (לה) וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְקֹוָק וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ:

(לו) וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְקֹוָק רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: פ  נ