נשא אה

בע"ה י סיוון התשע"ב

מישל בן שושן

 

נשא אה

 

 

ויהיו פקודיהם למשפחותם אלפים שבע מאות וחמישים (ד-לו)

כשסופרים את בני קהת, חסר "וו" לפני המילה "שבע". אצל כל האחרים, כתוב "אלפיים וחמש מאות ושמונים" למשל. כשמצטטים האלפים ואחר כך המאות עם וו והעשרות עם וו. למה אצל בני קהת חסר הוו הזה בין "אלפים" ל"שבע מאות".למה לא כתוב "..ושבע מאות .."?

הא"ה מציע הסבר פשוט: בתוך משפחת הקהתי לא היתה אחדות מלאה! היה קרח! (וייתכן הרבה יותר בני קהת שתמכו או לא מיחו בו) וזה גרם לכתוב המספר הכולל בלי "וו" שאמור לחבר בין כל בני המשפחה!

 

 

וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהיה – ואיש את קדשיו לו יהיה – איש אשר יתן לכהן לו יהיה (ה-ט.י)

שאלה:  למה כתוב שלושה פעמים אותו הדבר: שמה שניתן לכהן "לו יהיה" כלומר זה שייך לכהן! זה דבר שאפילו פעם אחת מיותר להגיד אותו!!

הא"ה מסביר זאת באופן נפלא: 24 מתנות הכהונה מתחלקות (לפי הרמב"ם) לשלוש קבוצות:

  1. הקבוצה הראשונה מונה 14 מתנות (בשר חטאת, בשר אשם,שלמי ציבור (2כבשים של שבועות),מותר העומר, שיירי מנחות, שתי הלחם, לחם הפנים,שמן מצורע, עורות קדשים, חזה ושוק השלמים, המורם מן התודה, המורם מאיל נזיר, בכור בהמה טהורה,והביכורים) ולכולן יש שני מאפיינים: הם קדשים (אסור לזר לאכול אותם והם נאכלים בטהרה על ידי הכהן) והם קרבים (חייבים להביא אותם למקדש). שני האפיונים האלה אמורים במשפט הראשון: "לכל קדשי ב"י אשר יקריבו לכהן לו יהיה". יש שתי המילים: "קדשי" ו"יקריבו".
  2. הקבוצה השנייה מונה שלוש מתנות (תרומה, תרומת מעשר, חלה) הם קדושים (צריכים לאכול אותם בטהרה על ידי הכהן) אבל אינן קרבים (אין להביא אותן למקדש, אפשר לתת התרומה למשל לכהן שכן שגר על ידינו בעיר כל שהיא בישראל. הקבוצה הזאת שייכת למשפט השני :"ואיש את קדשיו לו יהיה" כאן יש את המילה "קדשיו" כי אלה קדשים אבל אין המילה "יקריבו" כי אין להביא אותם למקדש!
  3. הקבוצה השלישית מונה שבע מתנות: (המתנות,ראשית הגז, שדה אחוזה, פדיון הבן, פדיון פטר חמור, גזל הגר, החרמים) מתנות אלה הם לא קדשים ולא צריך להביא אותם למקדש. לכן אין במשפט המציין אתן לא אחת משתי המילים האלה: "איש אשר יתן לכהן לו יהיה".

לכן, כל קבוצה זוכה למשפט שונה ומיוחד בפסוקים האלה!

 

 

אישה סוטה

בטקס לבירור עניין הסוטה, משתמשים בחומרים מיוחדים: מים , עפר,שעורים,.. החומרים האלה מסמלים את הרצון של הבריאה לחיבור עם הבורא!

בבריאת העולם, כל הבריאה השתוקקה לעשות את רצון ה'. זה פירוש "ויכולו השמים והארץ .." מלשון "כלתה נפשי לאלוהים" כלומר, לא רק שהבריאה נבראת באופן פאסיבי, אלה שנולדה בה התשוקה להתחבר לרצון הבורא! (בעזרת התשוקה הזאת (ויכולו), ה' ברך את יום השביעי כדי שהוא בעצמו ייתן כוח לבריאה להוליד עד שישה ימים אחרים! וכן הלאה , הבריאה ממשיכה לתפקד בזכות התשוקה שלה לחיות ולהמשיך את רצון הבורא!!

  • המים נפרדו בין המים העליונים והתחתונים. מאז המים התחתונים משתוקקים להתחבר שוב למים העליונים. הם "בוכים" כל הזמן ומשתוקקים לחיבור. אם מרגישים את הבכי הזה, אז מרגישים את המרירות שלהם ואז מתמלאים בתשוקה גם אנו לחיבור! והאישה והאיש מוצאים בחזרה את התשוקה לחיבור מחודש בניהם! לכן קוראים למים האלה "המים המרים"!! כי הם מביעים המרירות של הפירוד!!
  • העפר נלקח מרצפת המקדש. המקום של חיבור הארץ והשמים. מקום החיבור בין העליונים והתחתונים.
  • מוחקים את השם הכתוב: כדי לתת כוח בתוך המים לעשות את פעולתם: או לברכה ולחיבור מחוזק בין האיש והאישה או להיפך במקרה והאישה זנתה ואין יותר מקום לחיבור אלה מצווה להיפרד.
  • מקריבים מנחת שעורים, להזכיר את קרבנו הפחות של קין שנמשך מחטא אדם וחווה
  • והוא "הזכרת עוון" שגרם קללת האדמה (עפר) והמים על ידי הזנות של חווה עם הנחש.

 

ואם לא נטמאה האישה וטהרה היא  (ה-כח)

כפל הדיבור כי יש מקרה שהיא לא נטמאה (לא שכב אותה איש זר שכבת זרע) אבל היא לא טהורה (היה ניאוף, חשק,חיבוק ..ללא שכבת זרע!)

 

 

 

ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן..(ז-א)

המדרש אומר שכאן כתוב "כלת" בלי וו. אבל באמת, בתורה כתוב עם וו! הא"ה מסביר כאן אחד מה"סודות" של הרמזים בתורה:

כדי שמשה יהיה משה, הוא היה צריך להיות "נקבי"! כמו "כלה". לרצות לקבל, כמו "כלתה נפשי לאלוהים". היתה בו תשוקה לקבל, להבין. זה סודו של משה. מבחינת "נקבה תסובב גבר"(ירמיה לא-כא). בזכות זה, ה' התגלה אליו.(אסורה נא וארא..). בזכות זה הוא "קיבל" את התורה הנבואה והדבור מאת ה'.

אבל הנקביות שלו (כלת) התמלאה בזכריות שהוא הוו. כלומר בזכות רצונו לקבל, הוא זכה גם להשפיע לבני ישראל ונהיה "משה רבנו". ולכן כתוב "כלות" עם וו.

סיום חנוכת המשכן מסמלת את השלמת שני המהלכים גם יחד: התשוקה לקבל מה' וההשפעה של ה' אל האדם כדי שהוא בעצמו יוכל להשפיע לאחרים.

לכן יש להבין את המילה "כלת" בלי וו ואחר כך להבין את הוו שהוכנס בו! כמו חתן שבא אל הכלה והיו לבשר אחד! (ניתן  להבין את העניין הזה ,גם על ידי הבנת המאמר לעיל (על עניין הסוטה) בהקדמה על פירוש  "ויכולו השמים והארץ".

 

 

ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון..(ז-יב)

למה כתוב "את" קרבנו?

בכל קרבן, יש שני מימדים: מה שנראה, הקרבן הפיזי המתואר בפרשה. ויש הקרבן "הנעלם": הכוונות שמתחת למעשה הקרבן. כמו בכל תפילה , יש את המילים ויש את הכוונות.

המילה "את" באה להוסיף ולהגיד לנו שיש לקחת בחשבון שכל אחד מהנשיאים הביא , יחד עם הקרבן הפיזי, עוד "קרבן נעלם", אישי .זה יכול להיות, למשל את כל המעשים המיוחדים שהנשיא הזה עשה. כלומר הסגולה האישית שלו. ובכל קרבן, מתווספים איתו כל "כוחות הקדושה" שהאדם הצליח ליצור בחייו ושבאים לידי ביטוי בזמן הקרבת הקרבן כדי לקרב אותו יותר אל ה'!

 

אצל נחשון, כתובים שלושה פעמים "קרבן": המקריב, קרבנו וקרבנו. להגיד שיש שלוש קרבות:

  • אחד כדי להגיד שנחשון הקריב ראשון
  • אחד להגיד שהקריב את הקרבן הנעלם שלו
  • והשלישי לקרבן הפיזי עצמו.

 

 

לע"ד :בקשר לאריכות הפרשה בחזרה של קורבנות הנשיאים:

כל אחד מתפלל עם אותם המילים את תפילת שמונה עשרה. ובכל זאת, לכל אחד יש כוונות משלו! כך היה עם הקרבנות של הנשיאים: הקריבו אותו הדבר אבל לכל אחד יש כוונות אחרות. יש, כמו שאומר הא"ה "קרבן נעלם" מאחורי כל קרבן. והקרבנות הנעלמים שונים. לכן, כל חזרה מצביעה על שני דברים:

  1. לכל אחד יש כוונה משלו וזה עושה הקרבן שלו מיוחד מאוד
  2. אבל, כדי להפגין אחדות, כל הקרבנות שווים! זו גדולה להגיע למצב שמסכימים כולם להביע באופן שווה דברים כל כך שונים.

לע"ד: זו גדלות נדירה : אחדות בלי אחידות. מה יכול להיות יותר מבטא את חנוכת המשכן מאשר הבעת המיוחדות שקיימת בעם ישראל. כש התורה מצטטת כל אחד כאילו הוא שונה ומיוחד. ובאותו הזמן, כולם מסכימים להגיד "אמן" לאותה התפילה המשותפת: הקרבן זהה בחיצוניותו למרות שהוא שונה בפנימיותו!

 

 

 

 

נשא לעד

בע"ה י סיוון התשע"ג

מישל בן שושן

 

נשא לעד2

 

ננסה למצוא  מכנה משותף בין כל חלקי הסדרה, שיצדיק גם את הכותרת שנתנו לו החכמים "נשא".

 

סיכום:

בסדרת "במדבר", נמנו כל שבטי ישראל. כל אחד מבני העם קיבל חשיבות (נשיאת ראש), מיקום ותפקיד (דגל). גם בני משפחת הקהתי, בתור המשפחה החשובה מבני לוי, קיבלה תפקיד ומינוי.

ההבדל המשמעותי בסדרה שלנו, הוא ש"מטפלים" באנשים שלא טופלו בסדרה הראשונה: האנשים שיכולים לחשוב שהם מחוץ למנויים של הסדרה הקודמת. כדי "לעורר" אצלם את חשיבותם. כדי לקבוע שהקדוש ברוך הוא מעוניין ב"כולם", כלומר, גם באלה שלכתחילה, הם לא מרגישים חשובים מספיק, באה הסדרה שלנו ומטפלת בהם.

 

Compter aussi les "laisses-pour-compte"

 

שבעת הנושאים בסדרה:

 

  1. נשא את ראש בני גרשון גם הם…

המילים "גם הם" אומרות הכל! גרשון הוא הבכור ובכל זאת הוא לא נבחר לשאת את הארון ! הוא היה יכול להרגיש נפגע או "לא רלוונטי". הסדרה מתחילה במינויו "גם הוא" . ולכן, יהיו כל מני "תמריצים" וכלים מיוחדים כדי לקדם אותם בתפקיד. אחד מה"כלים " המיוחדים האלה הם העגלות שיביאו, בסוף הפרשה, הנשיאים כדי שהם (ולא בני קהת שאינם צריכים זאת) יישאו את הכלים.

 

 

  1. הנשלחים מהמחנות (בהשראת הרב ש"ר הירש)

כדי שמחנה ישראל יישאר קדוש, יש להרחיק ממנו שלושה סוגי טמאים:

  • א. טמאי מת:

כל מי שהיה במגע עם המוות, עלול להיות עצוב. אין מקום לעצבות במשכן. המשכן, והעבודה שנעשית בו חייבים להיות מקום שמחה ואופטימיות. לכן, טמא מת נשלח מחוץ למחנה שכינה. הוא אומנם יכול לגור במחנה לוויה ובמחנה ישראל.

  • ב. זב:

כל אלה שיש להם בעיות בקדושת הערווה, בין במודע בין שלא מרצונם, חייבים לצאת ממחנה לוויה. הלוי , כמו כל "כהן דת" יכול להרגיש מורם מעם . הנטיה להיכשל בחטא העריות גדולה אצלם!! יש להיזהר מאוד מזה. כל מי שיש לו תפקיד עליון חייב להיות מוסרי מאוד. הכהונה שלו עומדת על השמירה על מוסריות גבוה מאוד.

  • ג. המצורע:

הוא פגע במרקם החברתי. (לשון הרע..) הוא חייב לצאת משלושת המחנות כדי לשקם את היחס שלו לחברה.

לסיכום, על ידי השליחה מהמחנות, דואגים גם לטהרת כל מחנה והייחודיות שלו וגם דואגים לטמאים שנשלחים מהם כדי לטפל בבעיה שלהם באופן ספציפי. לא "מתפטרים" מהם.(כי אם כן היינו שולחים את כולם מכל המחנות) אלה מטפלים בכל אחד לפי הבעיות שיש לו.

  • אם יש לו בעיה חברתית (המצורע) מרחיקים אותו , בזמן הטיפול ,מהחברה
  • אם יש לו בעיה מינית או משפחתית (הזב), מרחיקים אותו מהקדושה של הלויים.
  • אם ישי לו בעיה נפשית (טמא מת)(עצבות או דיכאון), מטפלים בה במישור האישי.

 

  1. גזל הגר

התורה חוזרת על מקרה שכבר טופל בספר ויקרא: אדם שגזל, הכחיש בשלב ראשון וחזר בו והודה בגזלה. חיי בלהחזיר הקרן והחומש. ואם התובע מת בלא יורשים (גר בלי ילדים) אז הוא מחזיר הכסף לה' (וכוהן).

הנושא הזה בא לסמל את כל הבעיות החברתיות. דיני ממונות, האמון בין האנשים והיחסים התקינים בחברה.

העניין הזה מקביל לשליחות המצורע מהמחנה. גם שם היתה בעיה חברתית וטופלה במישור החברתי.

 

 

  1. הסוטה

המקרה הספציפי הזה מטפל בבעיה חמורה של אמון בין בני זוג. ה' מוכן שימחקו את השם שלו כדי להחזיר השלום והאימון בין בני זוג. כאן, התורה נוגעת באלה שיש להם בעיה מינית- משפחתית- ומראה איך הקדוש ברוך הוא דואג גם לאנשים האלה . המקרה הזה מקביל לזב שנשלח ממחנה לוויה.

 

 

  1. הנזיר:

לנזיר יש בעיה נפשית. הוא מרגיש צורך להידמות לכוהן גדול. הוא אוסר על עצמו הנאות כי יש לו בעיה מיוחדת עם נושא ההנאה. המקרה הזה מקביל לשילוח הטמא מת כי לשניהם , יש בעיה נפשית (של עצבות- דכאון- או קושי בשליטה עצמית ובהנאות עולם הזה)

 

 

  • הקבלה בין הנושא השני (שילוח מהמחנות) ובין שלושת הנושאים שבאים אחריו (גזל סוטה ונזיר)

 

שילוחי מחנות בעיה מקרה ספציפי
המצורע חברתית גזל
הזב משפחתית סוטה
טמא מת נפשית נזיר

 

  • יוצא מכאן, שלא רק החברה אלא גם כל האנשים המרכיבים אותה "מטופלים" בהתערבותו של ה' בעצמו כדי שכל אחד ירגיש שייך ובעל תפקיד. במישור הכללי חברתי, במישר המשפחתי ובמישור האישי-נפשי. בכל תחום ניתן לראות את ההתערבות של ה' :
  • בגזל: משלמים לה'- הכהן כשאין למי להחזיר הכסף
  • בסוטה: הטיפול נעשה במקדש על ידי הכהן ובמחיקת שם ה'
  • בנזיר: הטיפול נעשה על ידי הכהן ובמקדש עבור הקרבנות.

 

 

  1. ברכת הכוהנים

כאן העניין עוד יותר ברור: ה' דואג לכל המישורים שבהם האדם זקוק לשפע. הפרנסה, היחסים החברתיים והשלום הבין זוגי-המשפחתי. ה' בעצמו בא ודואג לברכה אצל כל אחד. כל מי שזקוק לברכה מקבל אותה.

 

 

 

  1. קרבנות הנשיאים

הם מורמים מעם. הם "נבחרו" או "מונו". יש להם תפקיד ציבורי חשוב. והנה הם באים כדי לתת! הם יודעים שבמקום "ליהנות" מהתפקיד, הם "מחויבים" לציבור! את ה"נשיאות" שלהם, הם יונקים מההרגשה שהם צריכים לשאת בעצמם בעול צרכי הציבור. והם אפילו עוזרים, על ידי העגלות שמביאים במתנה, ללווים (גרשון ומררי) לשאת את עול תפקידם . אם התחלנו במילה "נשוא" הנה אנו מסיימים במושג "נשיא".

הקרבנות של הנשיאים באים כדי להוריד אותם מהגאווה שהייתה יכולה להיות מנת חלקם ולהכניס אותם בתוך "העולם העובד" –עבודת המשכן-ולא רק ליהנות מהתואר ומהכבוד.

 

 

כותרת הסדרה: נשוא:

 

הפועל "לשאת", הוא מ"חסרי פ'נ" כלומר, האות הראשונה של השורש "נשא", נבלעת לפעמים בנטייה של הפועל. אם רוצים לצצות לשאת ראש אנשים, אפשר להגיד : שא! או ברבים "שאו"! כמו שכתוב ברוב המקומות בסדרה הקודמת. ואם רוצים בכל זאת להשתמש ב"נ", אז אפשר להגיד "נְשׂא", אם כן, למה כתוב "נָשׂא"? זה מזכיר לנו את המילים "שָמור את יום השבת, זָכור, צָרור את המדיינים,או אפילו אָמור להם.."

בכל המילים האלה, מדובר על ציווי קצץ שונה. זה מצלצל יותר כמו שם הפועל מאשר ציווי. כאילו המילה אומרת: אני מצווה עליך לעשות, אבל אני גם מצווה לדבר עצמו שהוא יעשה. יש צד "פאסיבי". או שאתה תעשה ושוב תעשה עד שהדבר יעשה! כאילו זו פעולה מתמשכת כי לא העשייה שלך חשובה אלא העובדה שהדבר היה עשוי בסופו של דבר!

 

יש לדאוג שהאנשים האלה המוזכרים בפרשה שלנו יהיו נישאים.

כלומר שימצאו את מקומם ואת תפקידם בחברה

אבל איך אפשר להיות נשיא, או מנושא?

 

על ידי נשיאת עול!!

ועל ידי דאגה ספציפית וטיפול אישי , אפילו מאת ה' עצמו!

 

מי שנושא בעול, בתפקיד, צריך להרגיש שהדבר שהוא נושא, יכול  להעניק לו ההתנשאות האמיתית!

התלת תפקיד יכולה להיראות כמטלת קשה, כבדה מנשוא. אבל, כשמדובר על צרכי הציבור או קדושת הציבור, התפקיד של כל אחד הופך להיות מקור השראה ומקור כוח שלא ידענו שהיה בנו!

 

לבני קהת למשל(שנמנים עם האנשים של הסדרה הקודמת), הדבר הזה היה מובן מאליו. "הארון נושא את נושאיו".

אבל יש להסביר לאנשים האחרים שכל מה שמצווים עליהם, כל העול הזה שהם מצווים לשאת על כתפיהם, הוא בעצם נושא אותם!

 

יוצא מכאן, שמי שהיה נושא, נהיה "מושא"!

 

זה מזכיר מאוד את הפסוק האחרון של הפרשה שלנו:

"וישמע את הקול מִידָבר אליו"

באופן רפלקסיבי, הקול של ה' מדבר כביכול אל עצמו ומשה שומע. והקול שמשה שומע ממשיך לדבר בתוכו!

 

בדיוק כמו העניין של ה"נָשוא" שהנשיאה גורמת לנשיאות!

הנשיאים מביאים, במתנה, עגלות, כדי שהלויים יישאו בהם את כלי הקודש, ועל ידי הנשיאה הזאת הם הופכים למושאים בעצמם!

 

 

שירת הלויים

כן, מסבירה הגמרה, את מקור תפקיד השירה שהיה חלקם של הלויים:

 

רבי יצחק אמר, מהכא: +תהלים פ"א+ שאו זמרה ותנו תוף כנור נעים עם נבל. ר"נ בר יצחק אמר, מהכא: +ישעיהו כ"ד+ (הם) +מסורת הש"ס: [המה]+ ישאו קולם ירונו בגאון ה' צהלו מים. ותנא מייתי לה מהכא: +במדבר ז'+ ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, ממשמע שנאמר בכתף, איני יודע שישאו? מה ת"ל ישאו? אין ישאו אלא לשון שירה, וכן הוא אומר: +תהילים פ"א+ שאו זמרה ותנו תוף, ואומר: ישאו קולם ירונו וגו' (תלמוד בבלי מסכת ערכין דף יא עמוד א )

המקורות האלה קושרים את תפקיד המשוררים שניתן ללווים ,במילים המציינים את ה"נשיאות" שלהם וזה שהם נושאים בעול. הם נושאים גם את קולם!

עניין היצירה האומנותית, ובמיוחד השירה, דורשת מאמץ מהיוצר אבל היא גם מעניקה השראה וכוחות עצומים .כאילו ליצירה האומנותית או לשירה היה כוח משלו לשאת בעצמם את האומן!

ה"חזן" נקרא "שליח ציבור": השירה והשליחות הציבורית הם קשורים זה בזה על ידי עבודת הלויים.

 

בצרפתית משחק המילים אומר הכל: PORTER LA VOIX- ETRE PORTE PAR LA VOIX-

ETRE TRANSPORTE PAR LE CHANT

 

בע"ה יא סיוון התשע

מישל בן שושן

נשא לעד3

נשא

  • מעניין שהפרשה מתחילה ב"נשא"
  • מסיימת עם "נשיאים"
  • ובאמצע מדובר על "ישא" ה' פניו אלך!!

הרב יעקב מדן:

מעניין לשים לב שיש שני סיפורים שונים של חנוכת המשכן. בספר שמות וויקרא, היה אסון מיתת נדב ואביהו. הכל מלא יראה ופחד. שם רק הכהנים ומשה פעילים. הכל מוכתב מלמעלה.

כאן, יש חגיגה עממית. הנשיאים, נציגי העם הם שמחנכים ברב הדר. יש שמחה ואהבה, התנדבות ויוזמה מלמטה. זה מזכיר שהיו בהיסטוריה התערבויות של הדרג הפוליטי בנעשה במקדש. שלמה המלך בחנוכת המקדש היה מאוד פעיל ואף נכנס בתוך הקודש. גם המלך חזקיהו נכנס בקודש (בהיכל) ויכול להיות שאפילו הוא נכנס לקדש הקדשים כי הוא קורא לה' יושב הכרובים!

כך שאנו עדין לקרב בין הכהונה ובין הדרג הפוליטי על ההשתלטות על המקדש!

 

ההפטרה על שמשון:

נראה לי שלא רק נושא הנזיר מוזכר בהפטרה אלא גם נושא הסוטה!

רוב הפרשה עוסקת באימון של מנוח כלפי אשתו: את מי היא פגשה? איש או מלאך? הרי הפגישה היתה בשדה (השדה , בתורה הוא תמיד מקום מסוכן שבו יש אלימות או ..אונס!) והפגישה מתוארת בלשון "ביאה" שגם היא הנתונה לפרשנויות!! המלאך בא אל האישה פעמיים כשהיא בשדה. האישה מיד רצה להגיד את מה שקרא למנוח. (אולי היא לא רוצה שהוא יחשוד בה) מנוח אינו מוצא מנוח עד שהמלאך נראה אליו (לשם מה? אולי רק כדי להרגיע אותו על החשדות כלפי בגידה!) ונותן לו סימנים מובהקים על היותו מלאך ולא סתם איש.

בסוף הפרשה הכל חוזר על מקומו בשלום. לא רק שנולד ילד אלא שהאימון בין מנוח לאשתו חוזר.

 

השם "שמשון"

למה אין הסבר לשם הזה ? השם מזכיר את השמש

כמו ששם אשתו היא דלילה, המזכיר את הלילה, שבה אין שמש!

אבל , אפילו אם דלילה גוברת לרגע על השמש (כשהיא מגלה את סודו), אחרי הלילה, השמש שוב זורחת, קרני השמש, השערות של שמשון, שוב צומחים , שוב זורחים, ויש לו די כוח כדי להפיל על כל הפלישטים את המקדש שלהם!

 

בע"ה יג סיוון התשע"ב

מישל בן שושן

 

נשא לעד3

 

ברכת כהנים (דניאל בנאיש)

בפסוק הראשון, האדם נמצא מתחת לה'. ה' מברך אותו "מלמעלה" והוא שומר עליו.

בפסוק השני, האדם נמצא "בגובה העניים" מול ה' שמאיר פניו אליו

בפסוק השלישי, האדם נמצא כביכול למעלה מה' עד כדי כך שה' צריך לשאת את פניו כלפי האדם !

מסכנה: הברכה מצליחה לרומם את האדם!!

 

ברכת כהנים מר

פסיכולוג מפורסם פיתח הרעיון שלפיו לאדם שלוש "קומות" בדאגות האישיות:

הצורך הראשוני והבסיסי הוא הצורך הפיזי: אוכל, שתיה, אוויר, יחסי מין…

הקבוצה השנייה היא היחס עם הזולת: להתקבל על ידי החברה. אהבת הזולת..

הקבוצה השלישית היא המיצוי העצמי בתחום מסויים.

שלושת הקבוצות האלה מקבילים לברכת הכהנים!

 

ברכת כהנים לעד:

למה יש הרבה מילים, הרבה ברכות, הרבה פסוקים? ולמה אין רק המילה "וברכך ה'" וזה הוא!!?

כי האדם מורכב! יש הרבה תחומים, יש סוגים שונים של בני אדם בעולם ויש בכל אחד הרבה מימדים שונים!!

וזה קושר את ברכת כוהנים לעניין הכללי של הפרשה:

 

מטרת כל הפרשה לע"ד:

כשרוצים להתקדם עם הרבה אנשים בבת אחת. כמו למשל בכיתת לימוד או עם קהל יותר רחב, יש תמיד שתי אופציות:

  1. או שמתקדמים עם הכי טובים ואז הכל מהיר ומגיעים מהר ליעד אבל עם הרבה פחות אנשים בסוף!
  2. או שדואגים לכל התלמידים, במיוחד החלשים מתוכם כדי שכולם יתקדמו אפילו אם זה לוקח הרבה יותר זמן ומגיעים להישגים פחות מזהירים.

נראה לי שה' בחר באופציה השנייה בהנהגת העם:

למה ה' בחר באופציה הזאת?

כי חשיבות עם ישראל היא בריבוי הדעות שהוא מייצג. עם ישראל מונוליתי איננו שווה כלום!

 

פרשת נשא היא הפרשה הדואגת ל"אחרים". היא דואגת לכל המקרים השוליים שיש בחברה."גם הם" זקוקים שנטפל בהם! לכן אולי הפרשה נקראת "נשא"! יש לשאת את ראש כל האנשים שהיינו , לכאורה משאירים בדרך עם הבעיות שלהם, כדי לא להתעכב !

  1. נשא את ראש בני גרשון גם הם..

בני גרשון היו פחות איכותיים מאשר בני קהת. הם החרדים שעובדים את ה' ביראה גדולה ולא נושאים על כתפיהם את האתגרים (ראה פירוש המי השילוח). ובכל זאת, יש לקחת אותם בחשבון ולשאת "גם הם"! וכן בני מררי שהם העם המקיים את המסורת. גם להם העם זקוק.

  1. הסוטה, הנזיר, המצורע, הזב, כל מני אנשים שהיינו משאירים אותם עם הבעיות שלהם מהצד. התורה דואגת לכל אחד. החשד שיכול להרוס זוגיות היא נושא חשוב עד כדי כך שהכהן ימחק את שם ה' עבורם. אדם שיננו מסתפק במצוות הרגילות ודורש נזירות, קובעים עבורו חוקים מיוחדים..
  2. ברכת כוהנים:

כמו שכתבתי לעיל, היא מורכבת מהרבה משפטים ולא ממילה אחת . כי יש לקחת בחשבון הרבה מצבים שונים אצל האדם עצמו

  1. קרבן הנשיאים:

קוראים בסבלנות את שתים עשרי הקרבנות הזהים בספר תורה כדי לתת כבוד לכל אחד! לכל אחד מגיע התנשאות משלו!!

 

 

 

ההפטרה

כדי להתחיל להושיע את ישראל, יש לדאוג לכל אחד ואחד מישראל! ההפטרה מדברת גם על עניין הנזיר, גם על הסוטה, ואולי גם על המצורע (צורעה). שמשון יתנבא "בין צרעה ובין אשתאול". בין המצורע לבין מי שמשתאה לדעת יותר מכולם. מי שנמצא מאחורי כולם, מחוץ למחנה ולבין מי שנמצא בחוד החנית!

 

הנשיאים:

היום, קל לנו יותר להבין למה התורה כתבה את כל הקרבנות של כל הנשיאים אפילו אם כולם שווים:

נחשוב על השבטים היום:

החרדים, החילונים,…

ונחשוב על טקס שבו כל אחד בא להביע "מתנה", קרבן, דבר שיסמל אתו לעיני העם כולו.

כמה אנחנו נופתע אם כולם יעשו זאת על ידי אותם הדברים!!

זה יהיה מאוד מרגש לראות שבט זה בא ו….מקריב אותו הקרבן כמו האחר!!

בטח נצפה שינוי בכל רגע משבט מסוים.

יש תמיד שבט שעליו אין אנו נחלום שיבטא את עצמו כמו כולם!

ובכל זאת, אנו שומעים בהפתעה גמורה שגם זה הביא אותו הקרבן!!

זה לא דבר של מה שבכך!

אילו היינו מסוגלים היום, לעשות דבר דומה, בית המקדש היה נבנה מייד!

כי המעשה הזה הוא מה שאפשר את חנוכת המזבח!!!