בע"ה ב ניסן התשע"ז
מישל בן שושן
ויקרא פי
ניתן לחלק את הפרשה לשניים:
- קרבנות נדבה, שהאדם מביא מרצונו, כדי "להתקרב" לה'.
- וקרבנות חובה, שהאדם מביא בעקבות חטא שעשה בשגגה.
הנה טבלא מסכמת של כל הפרשה:
| קרבנות נדבה: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". ריח ניחוח לה'.
|
קרבנות חובה "וכיפר עליו ..ונסלח לו"
|
| 1. עולה
א. מן הבקר ב. מן הצאן ג. מן העוף
2. מנחה- סולת א. עם שמן ולבונה ב. מאפה תנור ג. על מחבת ד. מנחת מרחשת ה. מנחת ביכורים
3. שלמים א. בקר ב. צאן ג. עז
|
1. חטאת
A. על עברה כללית א. פר כהן משיח ב. פר העלם דבר ג. שעיר הנשיא ד. נפש B.. על עברה ספציפית (עולה ויורד) א. עשיר- כבשה או שעירת עיזים ב. עני- שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה ג. עני מאוד- סולת
2. אשם– איל (תמיד) א. אשם מעילות (לקח מהמקדש) ב. אשם תלוי (על עברה בספק) ג. אשם גזלות(כיחש בעמיתו)
|
- בחלק הראשון, בסוף כל קרבן "נדבה" כתוב: "לריח ניחוח אישה לה'". כלומר, זה קרבן שרצוי לפני ה' והוא שמח שהאדם הקריב אותו בנדבה. בדומה למה שכתוב אחרי שנוח הקריב קרבנות, בצאתו מן התיבה:
פרק ח(כ) וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ:(כא) וַיָּרַח יְקֹוָק אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם…
לא רק שהקרבן מצא חן בעיני ה' אלא הריח הזה שהעלה הקרבן גרם לה' לחשוב אחרת ולהחליט שהוא כבר לא ישמיד את העולם כמו שעשה במבול! הוא אפילו יכרות ברית בעקבות הריח הניחוח הזה! אם כן, הקרבן של נוח מאוד השפיע על ה' לטובה. זה מראה גדולת קרבן נדבה שבא לקרב את האדם לה' ואת ה' לאדם!
- בחלק השני, בסוף כל קרבן כתוב: "ונסלח לו לכפר עליו". כלומר,הקרבן "חטאת" או "אשם" בא כדי לכפר על החטא שעשה.
אם כן,נראה שיש הפרדה ברורה בין שני סוגי הקרבנות. בכל זאת, ברצוני להראות שההפרדה הזו איננה לגמרי חדה. למשל, נעיין בקרבן הראשון, קרבן נדבה, עולת הבקר:
(ג) אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק:(ד) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו: (ה) וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְקֹוָק וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: (…:(ט) וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַיקֹוָק: ס
כאן, כתוב, בנוסף לסיומת הרגילה "אישה ריח ניחוח לה'", "ונרצה לו לכפר עליו". על איזה חטאת או עוון עליו לקבל כפרה? נראה שהקרבן הזה שייך לשתי הקבוצות ביחד כי שני המשפטים המיוחדים לכל סוג נמצאים יחד!
הערה: הגדרנו את החלק הראשון, קרבנות "נדבה" , לא רק בגלל הסיומות "ריח ניחוח לה'", אלא בעיקר בגלל ההתחלה של הפרשה:
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם : אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיקֹוָק מִן הַבְּהֵמָה
כלומר, מדובר ביוזמה אנושית . כשאדם ירצה להקריב קרבן, כך הוא יעשה.ולא אחרת-אולי כדי לאסור כל מיני צורות וכוונות זרות שהיו נהוגות בעולם העתיק.
זו לא הפעם הראשונה שפוגשים קרבנות נדבה . גם בספר בראשית וגם בספר שמות ראינו כבר הרבה פעמים שבני האדם הקריבו קרבנות כאלה. ללא ציווי של ה'. בלי שעשו חטאים מיוחדים. סתם כדי להביע תודה , הכרה וקרבה. סקירה מהירה תגלה שהמנהג הזה היה מקובל מקדמא דנן:
- אצל קין והבל:
בראשית פרק ד (ג) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיקֹוָק:(ד) וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְקֹוָק אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ:(ה) וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו:
- כאמור אצל נוח:
בראשית פרק ח(כ) וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ:(כא) וַיָּרַח יְקֹוָק אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם
- אצל אברהם אבינו, אחרי שהמלאך מנע ממנו לשחוט את יצחק:
בראשית פרק כב (… וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ:
- אצל יעקב אבינו:
בראשית פרק מו (א) וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק:
- אצל יתרו:
שמות פרק יח (יב) וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים:
6 אצל עם ישראל בקבלת התורה:
שמות פרק יח (יב) וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים:
- 7. ואפילו במעשה העגל!:
שמות פרק לב (ו) וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק: פ
נחזור לשאלה ששאלנו: למה כתוב בקרבן הנדבה של העולה "לכפר עליו"? על מה יש לכפר אם רוצים להתקרב אל ה'?
נראה לי , שבכל מפגש, על שני הצדדים לעבור שינוי מסויים. בין שהם רוצים בו , בין שאינם רוצים בו או לא מודעים אליו. הפילוסוף היהודי עמנואל לווינס גילה שהנוכחות של אדם אחר גורמת לתגובה מסויימת . אפילו במקרה קיצוני שבו אין שום קשר בין האנשים. למשל, אדם שנמצא בספריה לבדו וקורא שם ספר. מהרגע שאדם נוסף נכנס באותו החדר, אפילו אם החדר גדול מאוד, זה יגרום לאדם הראשון להתנהג קצת אחרת. הוא חיי לקחת בחשבון את נוכחות האדם הזר שנכנס. השינוי הקטן הזה, הוא אינסטינקטיבי ואנו כל כך רגילים לעשות זאת שאנו לא מרגישים בו. אמנם הוא קיים .נוכחות האחר מחייבת אותי. בין שאני רוצה ובין שאני לא רוצה. גם הסירוב שלי להגיב, זו תגובה!אם כן, כל קירבה מחייבת אותי לתגובה. התגובה הזו יכולה לגרום לשינוי בהתנהגות, בהרגשת המחויבות שלי, היא לא סתמית.
אם קרבה בין שני בני אדם מחייבת, מה נגיד על הקרבה אל האלוהים, אל האין סוף, אל מי שיודע הכל ובורא הכל ושאין לי תפיסה בו! זה בטח גורם בי תגובה, שינוי פנימי.
אני מציע לראות בשינוי הפנימי הזה כמן חזרה בתשובה. התעלות. משבר קטן פנימי. זה מציב אותי מול עצמי. או יותר נכון, מול מה שנראה לי אני הייתי צריך להיות!
על זה יש מקום לכפרה!
ה' רוצה בקרבה אמיתית של האדם. היא "מתרצה" מהקרבה. הוא חפץ בקרבה הזאת. במידה והאדם רוצה להתעלות, הוא מוכן לקבל את פני השכינה. הוא מוכן למהפך הקטן שיחול בנפשו בעקבות המפגש!
אז ה' מרגיע אותו ואומר לו שהוא התרצה והוא מכפר על המהלך הזה. כי מהלך כזה עלול לגלות אצל האדם את קטנותו, את הפער הקיים בין מה שהוא לבין שהוא היה אמור להיות. על הפער הזה יש לכפר!
כמו כן, כל קרבה, אפילו אם היא באה מתוך רצון טהור ובלתי תלוי, כמו נדבה, חייבת לקחת בחשבון המחויבות שלי. בכל מהלך של קרבה ונדבה יש חובה!!
האדם, בשונה מכל הביריות האחרות, מרגיש מחויבות כל שהיא. . יש מימד מוסרי טבעי אצל כל אדם. אפילו אם האדם דוחה כל מחויבות ורוצה לחיות חיים "חופשיים" מכל מחויבות, הוא עושה זאת כהחלטה מודעת ורצונית נגד ההרגשה הראשונית של המחויבות!
כל אדם שמתחיל להכיר בעצמו ובעולם שמסביבו מרגיש מחויבות. כלפי עצמו (למשל, הוא צריך להסביר לעצמו את מה שהוא עושה או את מה שהוא לא עושה), כלפי האחר (אפילו אם הוא החליט שהוא לא רוצה להתיחס אליו, זו החלטה שבאה בעקבות המחויבות הראשונית הבסיסית), כלפי העולם.
כל מפגש גורם לחובה!
היינו חושבים שה"נדבה" היא מהלך טהור, סתמי, שאין לו הרבה השלכות. או לפחות שיש לו רק השלכות חיוביות! זה יגרום לשני לאהוב אותי, זה יאפשר לי לבקש משהוא בתמורה, זה ישפר את היחסים, זה ירגיע את הרגשת הכרת הטובה שלי כלפיו.
אבל מעבר לכל זה, זה יגרום בתוכי מהפך קטן מאוד שיש לקחת בחשבון!
ניסיתי להראות שבכל קרבה, אפילו בכל נדבה, יש חובה
אבל נראה לי שההפך הוא גם נכון: בכל חובה יש קרבה! זה נראה עוד יותר נכון כי המחוייבות כלפי השני יוצרת כמובן קשר.
אבל, אפילו חובה שבאה לכפר. כלומר, במצב שעשיתי חטא, יש מקום לקרבה עצומה:
הערה: אם האדם עשה עוון, במזיד. היא עשה דבר רע, אין מקום לשום קרבן. מדובר כאן אך ורק על מעשים "תמימים", שהאדם לא עשה בכוונה, בשוגג.
היום, כל מערכת משפטית, אפילו המערכות הבלתי פורמאליות בין בני אדם, לא מעניקים משקל שלילי לדבר שנעשה בתום לב או בשוגג. מיד סולחים לאדם שעשה דבר בשוגג ומבקש סליחה.
כאן, התורה דורשת שדווקא הדברים הקטנים האלה שנעשים בהיסח הדעת ובשוגג, יטופלו על ידי האדם! למה? כדי לדרוש ממנו מחויבות כלפי אחריותו בעולם.
בעצם, הקרבה אל האלוהים, היא לא רק מיסטית או רוחנית. לדעתי, היא מאוד מעשית: היא דורשת מהאדם להיות יותר בן אדם!. לפתח את הצד המוסרי שלו. לא להתעלם מהמחויבות כלפי בני האדם האחרים וכלפי העולם.
הקרבה אל האלוהים מציבה את האדם מול המחויבויות שלו!
זה מציב אותו ב"חובה"!
זה חייב לבוא מתוך נדבה, מתוך רצון, אבל זה גם יכול לבוא דרך הרגשת מחויבות ומוסר.
אפילו מעשים שאינם לכאורה דורשים עונש מצד שהוא עשה אותם בשוגג, מעשים אלה מגלים חוסר אכפתיות, חוסר כוונה, חוסר תשומת לב. קרבן חובה בא כדי לקרב דרך החובה!
המשכן
אי אפשר להתעלם שכל הקרבנות האלה נעשים במשכן. ובמשכן, יש לפחות שני מימדים שונים:
- המשכן הוא תכלית בריאת העולם (ביום השמיני- לבריאה)
- המשכן בא בגלל חטא העגל, כתיקון
שני מימדים אלה יכולים להיות מוגדרים בצורה שונה:
- המשכן הוא מקום שבו השכינה יורדת כדי לה' ישכון בתוך ישראל
- המשכן הוא מקום המזבח שבו האדם מכפר על חטאיו ועובד כדי להתעלות אל ה'
ניתן לעשות הקבלה ולהגיד ששני המימדים האלה מתגשמים על ידי שני סוגי הקרבנות:
- קרבנות נדבה באים כדי להתקרב אל ה' באופן אידיאלי
- קרבנות החובה באים כדי לתקן הפגם שבאדם ולתת לו הזדמנות להתקרב אל ה'
כמו שהצעתי שאין הבדל משמעותי בין שני סוגי הקרבנות לעיל, כך הראיתי בפרשיות הקודמות ששני המימדים של המשכן הם בעצם שני פנים של אותו המטבע.המשכן הוא "אחד".
- קרבה דרך תיקון= לקיחת בחשבון את האדם כמו שהוא, בחולשותיו
- קרבה של נדבה = תיאור האידיאל של קרבה בין האדם והאלוהים
| המשכן הוא | הסיבה למשכן | החלק במשכן | קרבנות | התורה | קרבה | התפילה |
| מקום השכינה | השלמת בריאת העולם | אוהל מועד | נדבה | לוחות ראשונים | מלמעלה כלפי מטה | שבח והודאה |
| מקום העבודה | תיקון לחטא העגל | המזבח | חובה | לוחות שניים | מלמטה כלפי מעלה | וידוי ובקשות |
המתת בעלי חיים לצורך עבודת הקודש
מתוך רעיון של הרב מאיר שפיגלמן:
רק פעמיים בכל ספר ויקרא מוזכר השם "משכן". בניגוד למושג "אוהל מועד" שמופיע בו עשרות פעמים.
- המשכן= היריעות הראשונות שמכסות את המבנה. הן עשויות צמר ורקומים בהם הכרובים שניתן לראות מבפנים.
- האוהל= היריעות השניות, עשויות מ"עורות עיזים". (האם הן ממש עורות או שמה רק חוטי עיזים?)
- מעל שתי השכבות האלה יש מכסה של עורות אילים ותחשים.
אם כן המשכן והאוהל הן שתי ישויות נפרדות.
לפעמים, האוהל נפרד פיזית מהמשכן . במיוחד, כמובן כשעדיין לא היה משכן בנוי. שם משה דיבר עם האלוהים. אבל, מהרגע שהמשכן נבנה , האוהל מכסה את המשכן וה' מדבר עם משה , אמנם באוהל, אבל בין שני הכרובים בקדש הקדשים. כך שהמשכן ואוהל מחוברים: אחד בתוך השני.
אבל יש דבר שמייחד כל אחד:
- המשכן= המקום שבו האלוהים יורד כדי לשכון בתוך עם ישראל
- אוהל מועד= המקום בו מדבר ה' עם משה, אבל גם המקום שבו האדם מתעלה כלפי ה' כדי להיפגש איתו.
את שני התפקידים האלה(הירידה של ה' והעלייה של האדם) מחוברים כדי שהמשכן יהיה אחד.
אבל ברור שספר שמות יותר קשור למימד של משכן וספר ויקרא למימד של אוהל מועד
הראשון מבטא ירידת השכינה
השני את העבודה של האדם כדי לזכות למפגש.
ראינו אותה הפרדה בין האוהל והמזבח
ראינו אותה הפרדה במימד האופקי: קדש הקדשים ומחוצה לו הקדש ומוחצה להם המזבח
גם כאן, במימד האנכי, יש את המשכן, הפנימי יותר, ומעליו האוהל ומעליהם העורות
ככל שאנו נמצאים פנימה יותר, בקודש הקדשים,אין קרבן.
יותר רחוק, בקודש, יש קורבנות אבל רק מהצומח (שמן, לחמים, סמים)
עוד יותר בחוץ, במזבח, שם יש קורבנות בעלי חיים.
יש הדרגה זו גם בשכבות הכיסויים מעל למשכן:
השכבה הפנימית יותר, עשויה רק מהצמר ואין צורך להרוג בעלי חיים עבור הצמר.
השכבה הביניים, מעניין למצוא בה מחלוקת: האם היא עשויה מעורות עיזים, דבר שכן מצריך המתת בעלי חיים או שרק הצמר של העיזים ארוג מרכיב השכבה הזאת? כאילו השכבה הזאת הביניים, היא גם בעניין המתת בעלי חיים , במימד "בינוי"
השכבה השלישית, העשויה רק מעורות בעלי חיים , כמובן דורש המתת בעלי חיים
ככול שאנו מתקרבים לקודש יותר, אנו מתרחקים בצורך להמית בעלי חיים!
כאילו המתת בעלי החיים היא צורך חיצוני, הקשור למצב של העם הרחוק מהקדושה.
(מכאן אפשר להרחיק לכת ולחשוב על אפשרויות שונות של מצב רוחני גבוה של העם שלא יצריך לעתיד המתת בעלי חיים במקדש!)
עולם החול
עורות אלים ותחשים
שכבה חיצונית, המתת בעלי חיים עיזים
צמר כבשים
שכבת בינים ללא המתת בעלי חיים
אבל קרבנות מהצומח
קודש קדש הקדשים
הקדושה הפנימית ללא פגיעה בחיים
המזבח
עולם החול עולם הקודש
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 