נשא מי

בע"ה ז סיוון התשע"ג

מישל בן שושן

 

נשא מי

 

 

בני לוי= "הדתיים"

 

ללוי היו שלושה בנים ולכל אחד יש תפקיד ומשפחה מיוחדת שתמשיך את התפקיד הזה.ניתן כבר בפירוש של הרמ"י להבחין את החלוקה של אלה שקורים לעצמם "דתיים" היום בחברה הישראלית!

 

  1. בני קהת:

הם אלה שנושאים על כתפיהם את הארון. "בכתף יישאו". הרמ"י מגדיר אותם כאלה שהם נושאים את העול, הקושי של החידושים! כלומר הם מתמודדים עם השינויים , במשך ההיסטוריה, שדורשים כל הזמן לעדכן את ההלכה. לחשוב מחדש כל הזמן את תפקידם (בתור לויים, הם אמורים ללמד את התורה ולהורות לעם את הדרך של התורה). הם לא מפחדים "להכניס עצמם לספקות" כלומר, לקבל החלטות קשות לגבי נושאים חדשים ולהחליט על דרכים חדשות שמכתיבה המציאות. המשפחה הזאת, היא, כנראה, ה"מועדפת" על הרמ"י. אם היה לו לבחור, נראה שהרמ"י היה מעדיף להיות, יחד עם החסידים שלו, נמנה עם בני קהת.

 

  1. בני גרשון:

המשפחה הזאת הם הדתיים  היראים. (היינו אולי אומרים היום "החרדים" לדבר ה'). הם נושא יריעות המשכן. היריעות מסמלות את הגבולות, המכסים, שנותנים הרגשה של ביטחון למי שנמצא מתחתם. הם מפחדים לצאת מגר ההרגל. הם מעדיפים לא להיכנס לתחומים חדשים ולהתמודד עם סוגיות חדשות שהמציאות מפנה לפתחיהם. הם פחות מועדפים. ולכן, אומר הרמ"י, הכתוב כותב לגביהם: "נשא  את בני גרשום גם הם". והחכמים הפסיקו את הסדרה הקודמת, סדרת "במדבר" עם בני קהת. הדרה שלנו מתחילה עם בני גרשון. כאילו נשארנו בין הסדרות בהמתנה. שאלנו את עצמנו :"ומה יהיה עם בני גרשון?" האם גם הם ראויים להתנשא? ואז התורה עונה: כן, גם הם! במחשבה שניה, גם להם יש תפקיד. טוב שיהיו דתיים שדוגלים ביראה ובשמירה על המסורת מעל לכל. למרות שזו לא הדרך המועדפת, גם להם יש מקום במשפחת הדתיים (הלויים).

 

  1. בני מררי:

הם מצווים לטפל בכל חלקי המבנה והפרזול של המשכן. הקרשים וכל הברגים והמוטות שמעמידים את השלד של המשכן. הם, לדעת הרמ"י, מסמלים את הדתיים ששומרים על המצוות הבסיסיות ועושים מעשים טובים. הם העם הדתי. היינו אולי קוראים להם היום, "המסורתיים". אלה שלא לומדים או מצטיינים בתחום מסויים אבל מקיימים את השלד  הדתי של העם. לא כתוב , לגביהם "נשא את ראש בני מררי" כי אין להם עניין בהתנשאות כי הם העם .

 

 

השילוח מהמחנות

יש שלושה סוגי אנשים טמאים שאוסרים כניסתם במחנה. יש שלושה מחנות: מחנה שכינה, הוא המחנה המרכזי, הפנימי, שבו בנוי המשכן. יש מחנה לוויה: הוא המחנה היותר חיצוני מהראשון. בו יושבים שלושת המשפחות של הלויים ומשה ואהרון. ויש את המחנה החיצוני ביותר, המחנה של עם ישראל. לפי חומרת הטומאה, יש איסור לגור במחנה אחד או שניים או שלושה

  1. הצרוע:

הוא נשלח מכל המחנות. המצורע דיבר לשון הרע על ישראל. הוא עשה זאת מתוך כעס סמוי. ואין לו , במצב זה, מקום בתוך עם ישראל.

  1. הזב:

הוא יוצא ממחנה לוויה (וכמובן גם ממחנה שכינה). מותר לו לגור במחנה ישראל. הוא "בעל תאווה". הוא רודף אחרי התאוות וזה לא מתאים לתלמיד חכם.

  1. טמא לנפש:

אסור לו להיכנס רק למחנה שכינה.  הוא עצוב. כי הוא נפגש פיזית עם המוות . ואין מקום לעצבות במשכן.

 

עניין אישה סוטה

הרמ"י מטיל רוב האשמה על הבעל שחושד באשתו! אכן, הכתוב אומר :"איש איש כי תשטה אשתו" כאילו מדובר על הבעיה שיש לאיש הזה! אדם כזה לא נזהר משלושת המכשולים של המזמור הראשון של תהילים:

  1. הוא הלך בעצת רשעים: הוא הכניס בליבו מחשבות זרות!
  2. הוא עמד בעצת רשעים: הוא נמשך אחרי מחשבות אלה ! הוא לא פרש מהם אחרי שנכנסו בו!
  3. הוא ישב במושב לצים: הוא עבר על שני הדברים הראשונים והתחבר עם אנשים דומים.

לכן החכמים סדרו בסדר המשניות מסכת נזיר לפני מסכת סוטה. כדי להגיד לאדם: תקן את עצמך לפני שאתה בא להפיל את התיק על אשתך!

 

 

נזיר

רוב האנשים שמזירים עצמם, אינם עושים זאת ממנעים כשרים! לכתחילה, לא בריא לאסור על עצמו הנאות עולם הזה. זה נגד רצון ה' שהאדם יימנע מההנאות עולם הזה.

רק במקרה מאוד מיוחד שאדם אחד מרגיש שהיש לו חולשות מיוחדות בנושא מיוחד, יכול להחליט שכדאי לו להימנע מהנאות מסוימות. ועל זה, הוא יצטרך להביא קורבן חטאת , כדי "להתנצל " על הימנעותו הרגעית מההנאות האלה!

 

 

 

 

קרבנות הנשיאים

החזרה על אותו הקרבן עבור כל נשיא, מבטאת העובדה שלכל נשיא היתה כוונה שונה!

אכן, אם התורה היתה אומרת שהקרבן של השני זהה לראשון, זה היה מצביע על זהות בין הקרבנות. למשל, בקורבנות של ימי סוכות (בפרשת פנחס) המספר של הקרבנות שונה והתורה אומרת, לגבי הפרטים האחרים "כמשפטם" כלומר, אין צורך לחזור על הפרטים הזהים כי יש להם אותה הכוונה.

אבל, הפלא הוא שלמרות הכוונות השונות של כל אחד, הקרבן, המעשה זהים!

זה מזכיר מניין שמתפלל: כולם אומרים אותם המילים אבל לכל אחד יש כוונה שונה

גם בתחום ההלכה, המעשים, המצוות, זהים עבור כל בני האדם אבל הכוונות שונות.

זה הפלא של עם ישראל: הוא מצליח להיות עם אחד למרות השוני הרב בין חלקיו.

 

 

נשא לעד

בע"ה י סיוון התשע"ג

מישל בן שושן

 

נשא לעד2

 

ננסה למצוא  מכנה משותף בין כל חלקי הסדרה, שיצדיק גם את הכותרת שנתנו לו החכמים "נשא".

 

סיכום:

בסדרת "במדבר", נמנו כל שבטי ישראל. כל אחד מבני העם קיבל חשיבות (נשיאת ראש), מיקום ותפקיד (דגל). גם בני משפחת הקהתי, בתור המשפחה החשובה מבני לוי, קיבלה תפקיד ומינוי.

ההבדל המשמעותי בסדרה שלנו, הוא ש"מטפלים" באנשים שלא טופלו בסדרה הראשונה: האנשים שיכולים לחשוב שהם מחוץ למנויים של הסדרה הקודמת. כדי "לעורר" אצלם את חשיבותם. כדי לקבוע שהקדוש ברוך הוא מעוניין ב"כולם", כלומר, גם באלה שלכתחילה, הם לא מרגישים חשובים מספיק, באה הסדרה שלנו ומטפלת בהם.

 

Compter aussi les "laisses-pour-compte"

 

שבעת הנושאים בסדרה:

 

  1. נשא את ראש בני גרשון גם הם…

המילים "גם הם" אומרות הכל! גרשון הוא הבכור ובכל זאת הוא לא נבחר לשאת את הארון ! הוא היה יכול להרגיש נפגע או "לא רלוונטי". הסדרה מתחילה במינויו "גם הוא" . ולכן, יהיו כל מני "תמריצים" וכלים מיוחדים כדי לקדם אותם בתפקיד. אחד מה"כלים " המיוחדים האלה הם העגלות שיביאו, בסוף הפרשה, הנשיאים כדי שהם (ולא בני קהת שאינם צריכים זאת) יישאו את הכלים.

 

 

  1. הנשלחים מהמחנות (בהשראת הרב ש"ר הירש)

כדי שמחנה ישראל יישאר קדוש, יש להרחיק ממנו שלושה סוגי טמאים:

  • א. טמאי מת:

כל מי שהיה במגע עם המוות, עלול להיות עצוב. אין מקום לעצבות במשכן. המשכן, והעבודה שנעשית בו חייבים להיות מקום שמחה ואופטימיות. לכן, טמא מת נשלח מחוץ למחנה שכינה. הוא אומנם יכול לגור במחנה לוויה ובמחנה ישראל.

  • ב. זב:

כל אלה שיש להם בעיות בקדושת הערווה, בין במודע בין שלא מרצונם, חייבים לצאת ממחנה לוויה. הלוי , כמו כל "כהן דת" יכול להרגיש מורם מעם . הנטיה להיכשל בחטא העריות גדולה אצלם!! יש להיזהר מאוד מזה. כל מי שיש לו תפקיד עליון חייב להיות מוסרי מאוד. הכהונה שלו עומדת על השמירה על מוסריות גבוה מאוד.

  • ג. המצורע:

הוא פגע במרקם החברתי. (לשון הרע..) הוא חייב לצאת משלושת המחנות כדי לשקם את היחס שלו לחברה.

לסיכום, על ידי השליחה מהמחנות, דואגים גם לטהרת כל מחנה והייחודיות שלו וגם דואגים לטמאים שנשלחים מהם כדי לטפל בבעיה שלהם באופן ספציפי. לא "מתפטרים" מהם.(כי אם כן היינו שולחים את כולם מכל המחנות) אלה מטפלים בכל אחד לפי הבעיות שיש לו.

  • אם יש לו בעיה חברתית (המצורע) מרחיקים אותו , בזמן הטיפול ,מהחברה
  • אם יש לו בעיה מינית או משפחתית (הזב), מרחיקים אותו מהקדושה של הלויים.
  • אם ישי לו בעיה נפשית (טמא מת)(עצבות או דיכאון), מטפלים בה במישור האישי.

 

  1. גזל הגר

התורה חוזרת על מקרה שכבר טופל בספר ויקרא: אדם שגזל, הכחיש בשלב ראשון וחזר בו והודה בגזלה. חיי בלהחזיר הקרן והחומש. ואם התובע מת בלא יורשים (גר בלי ילדים) אז הוא מחזיר הכסף לה' (וכוהן).

הנושא הזה בא לסמל את כל הבעיות החברתיות. דיני ממונות, האמון בין האנשים והיחסים התקינים בחברה.

העניין הזה מקביל לשליחות המצורע מהמחנה. גם שם היתה בעיה חברתית וטופלה במישור החברתי.

 

 

  1. הסוטה

המקרה הספציפי הזה מטפל בבעיה חמורה של אמון בין בני זוג. ה' מוכן שימחקו את השם שלו כדי להחזיר השלום והאימון בין בני זוג. כאן, התורה נוגעת באלה שיש להם בעיה מינית- משפחתית- ומראה איך הקדוש ברוך הוא דואג גם לאנשים האלה . המקרה הזה מקביל לזב שנשלח ממחנה לוויה.

 

 

  1. הנזיר:

לנזיר יש בעיה נפשית. הוא מרגיש צורך להידמות לכוהן גדול. הוא אוסר על עצמו הנאות כי יש לו בעיה מיוחדת עם נושא ההנאה. המקרה הזה מקביל לשילוח הטמא מת כי לשניהם , יש בעיה נפשית (של עצבות- דכאון- או קושי בשליטה עצמית ובהנאות עולם הזה)

 

 

  • הקבלה בין הנושא השני (שילוח מהמחנות) ובין שלושת הנושאים שבאים אחריו (גזל סוטה ונזיר)

 

שילוחי מחנות בעיה מקרה ספציפי
המצורע חברתית גזל
הזב משפחתית סוטה
טמא מת נפשית נזיר

 

  • יוצא מכאן, שלא רק החברה אלא גם כל האנשים המרכיבים אותה "מטופלים" בהתערבותו של ה' בעצמו כדי שכל אחד ירגיש שייך ובעל תפקיד. במישור הכללי חברתי, במישר המשפחתי ובמישור האישי-נפשי. בכל תחום ניתן לראות את ההתערבות של ה' :
  • בגזל: משלמים לה'- הכהן כשאין למי להחזיר הכסף
  • בסוטה: הטיפול נעשה במקדש על ידי הכהן ובמחיקת שם ה'
  • בנזיר: הטיפול נעשה על ידי הכהן ובמקדש עבור הקרבנות.

 

 

  1. ברכת הכוהנים

כאן העניין עוד יותר ברור: ה' דואג לכל המישורים שבהם האדם זקוק לשפע. הפרנסה, היחסים החברתיים והשלום הבין זוגי-המשפחתי. ה' בעצמו בא ודואג לברכה אצל כל אחד. כל מי שזקוק לברכה מקבל אותה.

 

 

 

  1. קרבנות הנשיאים

הם מורמים מעם. הם "נבחרו" או "מונו". יש להם תפקיד ציבורי חשוב. והנה הם באים כדי לתת! הם יודעים שבמקום "ליהנות" מהתפקיד, הם "מחויבים" לציבור! את ה"נשיאות" שלהם, הם יונקים מההרגשה שהם צריכים לשאת בעצמם בעול צרכי הציבור. והם אפילו עוזרים, על ידי העגלות שמביאים במתנה, ללווים (גרשון ומררי) לשאת את עול תפקידם . אם התחלנו במילה "נשוא" הנה אנו מסיימים במושג "נשיא".

הקרבנות של הנשיאים באים כדי להוריד אותם מהגאווה שהייתה יכולה להיות מנת חלקם ולהכניס אותם בתוך "העולם העובד" –עבודת המשכן-ולא רק ליהנות מהתואר ומהכבוד.

 

 

כותרת הסדרה: נשוא:

 

הפועל "לשאת", הוא מ"חסרי פ'נ" כלומר, האות הראשונה של השורש "נשא", נבלעת לפעמים בנטייה של הפועל. אם רוצים לצצות לשאת ראש אנשים, אפשר להגיד : שא! או ברבים "שאו"! כמו שכתוב ברוב המקומות בסדרה הקודמת. ואם רוצים בכל זאת להשתמש ב"נ", אז אפשר להגיד "נְשׂא", אם כן, למה כתוב "נָשׂא"? זה מזכיר לנו את המילים "שָמור את יום השבת, זָכור, צָרור את המדיינים,או אפילו אָמור להם.."

בכל המילים האלה, מדובר על ציווי קצץ שונה. זה מצלצל יותר כמו שם הפועל מאשר ציווי. כאילו המילה אומרת: אני מצווה עליך לעשות, אבל אני גם מצווה לדבר עצמו שהוא יעשה. יש צד "פאסיבי". או שאתה תעשה ושוב תעשה עד שהדבר יעשה! כאילו זו פעולה מתמשכת כי לא העשייה שלך חשובה אלא העובדה שהדבר היה עשוי בסופו של דבר!

 

יש לדאוג שהאנשים האלה המוזכרים בפרשה שלנו יהיו נישאים.

כלומר שימצאו את מקומם ואת תפקידם בחברה

אבל איך אפשר להיות נשיא, או מנושא?

 

על ידי נשיאת עול!!

ועל ידי דאגה ספציפית וטיפול אישי , אפילו מאת ה' עצמו!

 

מי שנושא בעול, בתפקיד, צריך להרגיש שהדבר שהוא נושא, יכול  להעניק לו ההתנשאות האמיתית!

התלת תפקיד יכולה להיראות כמטלת קשה, כבדה מנשוא. אבל, כשמדובר על צרכי הציבור או קדושת הציבור, התפקיד של כל אחד הופך להיות מקור השראה ומקור כוח שלא ידענו שהיה בנו!

 

לבני קהת למשל(שנמנים עם האנשים של הסדרה הקודמת), הדבר הזה היה מובן מאליו. "הארון נושא את נושאיו".

אבל יש להסביר לאנשים האחרים שכל מה שמצווים עליהם, כל העול הזה שהם מצווים לשאת על כתפיהם, הוא בעצם נושא אותם!

 

יוצא מכאן, שמי שהיה נושא, נהיה "מושא"!

 

זה מזכיר מאוד את הפסוק האחרון של הפרשה שלנו:

"וישמע את הקול מִידָבר אליו"

באופן רפלקסיבי, הקול של ה' מדבר כביכול אל עצמו ומשה שומע. והקול שמשה שומע ממשיך לדבר בתוכו!

 

בדיוק כמו העניין של ה"נָשוא" שהנשיאה גורמת לנשיאות!

הנשיאים מביאים, במתנה, עגלות, כדי שהלויים יישאו בהם את כלי הקודש, ועל ידי הנשיאה הזאת הם הופכים למושאים בעצמם!

 

 

שירת הלויים

כן, מסבירה הגמרה, את מקור תפקיד השירה שהיה חלקם של הלויים:

 

רבי יצחק אמר, מהכא: +תהלים פ"א+ שאו זמרה ותנו תוף כנור נעים עם נבל. ר"נ בר יצחק אמר, מהכא: +ישעיהו כ"ד+ (הם) +מסורת הש"ס: [המה]+ ישאו קולם ירונו בגאון ה' צהלו מים. ותנא מייתי לה מהכא: +במדבר ז'+ ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, ממשמע שנאמר בכתף, איני יודע שישאו? מה ת"ל ישאו? אין ישאו אלא לשון שירה, וכן הוא אומר: +תהילים פ"א+ שאו זמרה ותנו תוף, ואומר: ישאו קולם ירונו וגו' (תלמוד בבלי מסכת ערכין דף יא עמוד א )

המקורות האלה קושרים את תפקיד המשוררים שניתן ללווים ,במילים המציינים את ה"נשיאות" שלהם וזה שהם נושאים בעול. הם נושאים גם את קולם!

עניין היצירה האומנותית, ובמיוחד השירה, דורשת מאמץ מהיוצר אבל היא גם מעניקה השראה וכוחות עצומים .כאילו ליצירה האומנותית או לשירה היה כוח משלו לשאת בעצמם את האומן!

ה"חזן" נקרא "שליח ציבור": השירה והשליחות הציבורית הם קשורים זה בזה על ידי עבודת הלויים.

 

בצרפתית משחק המילים אומר הכל: PORTER LA VOIX- ETRE PORTE PAR LA VOIX-

ETRE TRANSPORTE PAR LE CHANT

 

בע"ה יא סיוון התשע

מישל בן שושן

נשא לעד3

נשא

  • מעניין שהפרשה מתחילה ב"נשא"
  • מסיימת עם "נשיאים"
  • ובאמצע מדובר על "ישא" ה' פניו אלך!!

הרב יעקב מדן:

מעניין לשים לב שיש שני סיפורים שונים של חנוכת המשכן. בספר שמות וויקרא, היה אסון מיתת נדב ואביהו. הכל מלא יראה ופחד. שם רק הכהנים ומשה פעילים. הכל מוכתב מלמעלה.

כאן, יש חגיגה עממית. הנשיאים, נציגי העם הם שמחנכים ברב הדר. יש שמחה ואהבה, התנדבות ויוזמה מלמטה. זה מזכיר שהיו בהיסטוריה התערבויות של הדרג הפוליטי בנעשה במקדש. שלמה המלך בחנוכת המקדש היה מאוד פעיל ואף נכנס בתוך הקודש. גם המלך חזקיהו נכנס בקודש (בהיכל) ויכול להיות שאפילו הוא נכנס לקדש הקדשים כי הוא קורא לה' יושב הכרובים!

כך שאנו עדין לקרב בין הכהונה ובין הדרג הפוליטי על ההשתלטות על המקדש!

 

ההפטרה על שמשון:

נראה לי שלא רק נושא הנזיר מוזכר בהפטרה אלא גם נושא הסוטה!

רוב הפרשה עוסקת באימון של מנוח כלפי אשתו: את מי היא פגשה? איש או מלאך? הרי הפגישה היתה בשדה (השדה , בתורה הוא תמיד מקום מסוכן שבו יש אלימות או ..אונס!) והפגישה מתוארת בלשון "ביאה" שגם היא הנתונה לפרשנויות!! המלאך בא אל האישה פעמיים כשהיא בשדה. האישה מיד רצה להגיד את מה שקרא למנוח. (אולי היא לא רוצה שהוא יחשוד בה) מנוח אינו מוצא מנוח עד שהמלאך נראה אליו (לשם מה? אולי רק כדי להרגיע אותו על החשדות כלפי בגידה!) ונותן לו סימנים מובהקים על היותו מלאך ולא סתם איש.

בסוף הפרשה הכל חוזר על מקומו בשלום. לא רק שנולד ילד אלא שהאימון בין מנוח לאשתו חוזר.

 

השם "שמשון"

למה אין הסבר לשם הזה ? השם מזכיר את השמש

כמו ששם אשתו היא דלילה, המזכיר את הלילה, שבה אין שמש!

אבל , אפילו אם דלילה גוברת לרגע על השמש (כשהיא מגלה את סודו), אחרי הלילה, השמש שוב זורחת, קרני השמש, השערות של שמשון, שוב צומחים , שוב זורחים, ויש לו די כוח כדי להפיל על כל הפלישטים את המקדש שלהם!

 

בע"ה יג סיוון התשע"ב

מישל בן שושן

 

נשא לעד3

 

ברכת כהנים (דניאל בנאיש)

בפסוק הראשון, האדם נמצא מתחת לה'. ה' מברך אותו "מלמעלה" והוא שומר עליו.

בפסוק השני, האדם נמצא "בגובה העניים" מול ה' שמאיר פניו אליו

בפסוק השלישי, האדם נמצא כביכול למעלה מה' עד כדי כך שה' צריך לשאת את פניו כלפי האדם !

מסכנה: הברכה מצליחה לרומם את האדם!!

 

ברכת כהנים מר

פסיכולוג מפורסם פיתח הרעיון שלפיו לאדם שלוש "קומות" בדאגות האישיות:

הצורך הראשוני והבסיסי הוא הצורך הפיזי: אוכל, שתיה, אוויר, יחסי מין…

הקבוצה השנייה היא היחס עם הזולת: להתקבל על ידי החברה. אהבת הזולת..

הקבוצה השלישית היא המיצוי העצמי בתחום מסויים.

שלושת הקבוצות האלה מקבילים לברכת הכהנים!

 

ברכת כהנים לעד:

למה יש הרבה מילים, הרבה ברכות, הרבה פסוקים? ולמה אין רק המילה "וברכך ה'" וזה הוא!!?

כי האדם מורכב! יש הרבה תחומים, יש סוגים שונים של בני אדם בעולם ויש בכל אחד הרבה מימדים שונים!!

וזה קושר את ברכת כוהנים לעניין הכללי של הפרשה:

 

מטרת כל הפרשה לע"ד:

כשרוצים להתקדם עם הרבה אנשים בבת אחת. כמו למשל בכיתת לימוד או עם קהל יותר רחב, יש תמיד שתי אופציות:

  1. או שמתקדמים עם הכי טובים ואז הכל מהיר ומגיעים מהר ליעד אבל עם הרבה פחות אנשים בסוף!
  2. או שדואגים לכל התלמידים, במיוחד החלשים מתוכם כדי שכולם יתקדמו אפילו אם זה לוקח הרבה יותר זמן ומגיעים להישגים פחות מזהירים.

נראה לי שה' בחר באופציה השנייה בהנהגת העם:

למה ה' בחר באופציה הזאת?

כי חשיבות עם ישראל היא בריבוי הדעות שהוא מייצג. עם ישראל מונוליתי איננו שווה כלום!

 

פרשת נשא היא הפרשה הדואגת ל"אחרים". היא דואגת לכל המקרים השוליים שיש בחברה."גם הם" זקוקים שנטפל בהם! לכן אולי הפרשה נקראת "נשא"! יש לשאת את ראש כל האנשים שהיינו , לכאורה משאירים בדרך עם הבעיות שלהם, כדי לא להתעכב !

  1. נשא את ראש בני גרשון גם הם..

בני גרשון היו פחות איכותיים מאשר בני קהת. הם החרדים שעובדים את ה' ביראה גדולה ולא נושאים על כתפיהם את האתגרים (ראה פירוש המי השילוח). ובכל זאת, יש לקחת אותם בחשבון ולשאת "גם הם"! וכן בני מררי שהם העם המקיים את המסורת. גם להם העם זקוק.

  1. הסוטה, הנזיר, המצורע, הזב, כל מני אנשים שהיינו משאירים אותם עם הבעיות שלהם מהצד. התורה דואגת לכל אחד. החשד שיכול להרוס זוגיות היא נושא חשוב עד כדי כך שהכהן ימחק את שם ה' עבורם. אדם שיננו מסתפק במצוות הרגילות ודורש נזירות, קובעים עבורו חוקים מיוחדים..
  2. ברכת כוהנים:

כמו שכתבתי לעיל, היא מורכבת מהרבה משפטים ולא ממילה אחת . כי יש לקחת בחשבון הרבה מצבים שונים אצל האדם עצמו

  1. קרבן הנשיאים:

קוראים בסבלנות את שתים עשרי הקרבנות הזהים בספר תורה כדי לתת כבוד לכל אחד! לכל אחד מגיע התנשאות משלו!!

 

 

 

ההפטרה

כדי להתחיל להושיע את ישראל, יש לדאוג לכל אחד ואחד מישראל! ההפטרה מדברת גם על עניין הנזיר, גם על הסוטה, ואולי גם על המצורע (צורעה). שמשון יתנבא "בין צרעה ובין אשתאול". בין המצורע לבין מי שמשתאה לדעת יותר מכולם. מי שנמצא מאחורי כולם, מחוץ למחנה ולבין מי שנמצא בחוד החנית!

 

הנשיאים:

היום, קל לנו יותר להבין למה התורה כתבה את כל הקרבנות של כל הנשיאים אפילו אם כולם שווים:

נחשוב על השבטים היום:

החרדים, החילונים,…

ונחשוב על טקס שבו כל אחד בא להביע "מתנה", קרבן, דבר שיסמל אתו לעיני העם כולו.

כמה אנחנו נופתע אם כולם יעשו זאת על ידי אותם הדברים!!

זה יהיה מאוד מרגש לראות שבט זה בא ו….מקריב אותו הקרבן כמו האחר!!

בטח נצפה שינוי בכל רגע משבט מסוים.

יש תמיד שבט שעליו אין אנו נחלום שיבטא את עצמו כמו כולם!

ובכל זאת, אנו שומעים בהפתעה גמורה שגם זה הביא אותו הקרבן!!

זה לא דבר של מה שבכך!

אילו היינו מסוגלים היום, לעשות דבר דומה, בית המקדש היה נבנה מייד!

כי המעשה הזה הוא מה שאפשר את חנוכת המזבח!!!