בע"ה יז ניסן התשע"ו
מישל בן שושן
פסח לעד 6
- הקפיץ
ערב פסח הוא כמו קפיץ שלוחצים עליו חזק עד שמגיעים לתחתית. חוזרים, בזיכרון למה שקרה ביציאת מצרים. אבל, המטרה היא לא נוסטלגיה. להיפך, המטרה היא לשחרר את הקפיץ כדי שיימתח לאין סוף!
הקפיץ הוא היהודי שחייב להיות טעון בעבר שלו, כדי שיוכל לחיות החופש שלו בהווה ובעיקר ליזום ולתכנן העצמאות של העם בעתיד.
רבי עקיבא ורבי טרפון היו מסובין כדי לדבר על יציאת מצרים של אותו הלילה: מרד בר כוכבא.
המטרה שלנו היום היא לתכנן את היציאה מהגלות של שאר היהודים בעולם והשלמת העצמאות שלנו בארץ ישראל.אי אפשר ליצור יהודי בעל כוחות חופשיים בלי לטעון אותו בעבר שלו. אבל אין לנו לחיות את העבר. עלינו לחיות ההווה ולתכנן העתיד. מטרת לחצית הקפיץ היא אכן שחרורו!
- יחץ-המשבר
שמעתי את הרב דניאל אפשטיין מפרש את פעולה של שבירת המצה האמצעית בליל הסדר, כ"משבר". משבר בין דורי. בין ההורים והילדים.
כבר בהתחלת הסדר, מכריזים על משבר.כי חייב להיות משבר. הבן איננו האב. הבן הוא העתיד. הכל נעשה עבור הבן כי העתיד שייך לו.
הטעות היא לחשוב שבליל הסדר אומרים לילדים שלנוף בואו תשבו אני אסביר לכם מה קרה ואיך אתם צריכים להיות. הטעות היא האשליה שיש לנו לשכתב את החיים של הילדים שלנו. אנו רק יכולים לתת להם כוח להיות מה שהם יהיו. להטעין אותם בעבר שלנו ותת להם כלים כדי להצליח בחייהם. כי הגאולה העתידית שייכת להם!! לאו דווקא הגאולה האחרונה שאנו חווים אותה היום, אלא כל עניין "גאולת האדם", בכל דור, בכל מצב, שייכת לדור הבא ולא לדור הקודם. הדור הבא יכול או להתנגד (וזו הנטייה הטבעית של כל דור למנוע מהדור הבא מלהיות שונה ממנו- וזאת טעות חמורה) או לעזור לדור הבא.
התורה מצווה אותנו: כל מה שקורה היום, הוא רק כדי שתוכל לעזור לילדים שלך."למען תספר באזני בנך ובין בנך.." לא כדי לשכפל ההיסטוריה עד אין סוף אלא כדי שאתה תהיה רגיש לדרישות הדור הבא ותהיה מוכן לעזור להם . אם ה"בנים" הם מרכז הסדר , זה לא כדי לכנות אותם "ילדים", באופן משפיל ונחות. אלא כדי לעורר את ההורה על חשיבות הדור הבא: העתיד נמצא בידיים שלו וכמעט כבר לא בידיים שלך!!
אתה תלחץ על הקפיץ, אבל בכוונה שהוא יימתח! המטרה הם הילדים!
בסיפור של רבי עקיבא ורבי טרפון בבני בנק, ה"תלמידים" נמצאים בחוץ! מקום לא שגרתי עבור תלמידים, כשהרבנים הכי חשובים בדור נמצאים בפנים! אלא שהתלמידים הם הדור הצעיר. הם רואים מה שקורה באמת. הם דוחפים הדור הקודם לפעול איתם. הם אומרים שהגיע הזמן לפעול, הגיע השחר של עידן חדש! בהם הסיפור מסתיים, אחרי שהתלמידים מכריזים לאן יש לכוון הצעדים הבאים. כשהתלמידים מדברים, מטרת הרבנים של הדור הקודם הצליח!!
- האפיקומן
בסדר, השלב של ה"יחץ", שתיארנו לעיל כהכרזת המשבר הבין דורי, דורש להחביא את החלק הדגול של המצה השבורה . היא תשמש לאפיקומן בסוף הסדר. היא מסמלת העתיד. היא בנתיים חייבת להיות "שבוייה" כדי שהילדים ישמעו את כל מה שההורים יש להגיד להם. היא שבויה , מתחת למפה, כל זמן שלוחצים על הקפיץ.
המנהג היפה האשכנזי, שבו הילדים גונבים את החלק הזה, הגדול, ובלעדי החלק הזה שלהם, אי אפשר לסיים את הסדר, מראה שאמנם, החלק הקטן הוא של ההורים, הם מדברים ושולטים על הסדר . אבל, המפתח של העתיד, סוף הסיפור, נמצא בידי הילדים!! החלק החשוב בידם.
שאלות הבנים
כהקדמה לשאלות הבנים, אנו מכריזים:
"ברוך המקום, ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא"
ארבע פעמים כתובה המילה "ברוך" במשפט הזה, במקביל לארבעת סוגי הבנים (הרב אורי שרקי)
- ברוך המקום= הבן החכם שיודע לתת מקום לשכינה בעולם
- ברוך הוא= הבן הרשע.למרות הטענות שלנו נגדו, אנו אוהבים אותו כי הוא הבן שלנו, ואנו מאחלים שה' יברך אותו! כאילו אומרים "גם ברוך יהיה,
- ברוך שנתן תורה לעמו ישראל= הבן התם. הוא לומד. התורה היא, עבורו המקור היחיד.
- ברוך הוא= מי שאיננו יודע לשאול. יש לטפל בו. כמו שאנו מייחלים לרשע שה' יברך אותו, גם זה, עלינו לדאוג לו. וייתכן שכל ההמשך של ההגדה מופנית אליו: איך לעורר אותו וללמד לשאול.
הייתי רוצה לתרגם את המילה "לשאול" בצרפתית: INTERPELLE
כשהתורה אומרת "כי ישאלך בנך", זה לא שאלה סתמית שהבן שואל את אביו ואביו עונה לו, אלא שהשאלה של הבן משנה משהוא אצל האב. הבן לא משאיר אדיש את האב! הוא מעורר אותו על ידי השאלות כי הוא חי מציאות שונה מהמציאות שהאב מכיר. הבן, בעצם מעורר את האב ומבקש ממנו למצוא כלים חדשים עבורו כי הכלים הישנים כבר לא עוזרים כל כך! האב חייב למצוא כלים חדשים כדי לעזור לבן!זה דבר לא פשוט.
אולי הבנים, בין שיהיו חכמים או רשעים או תמים… הם אלה שעוזרים לאב להכיר בכוונות של הבורא: הכוונות של הבורא הם מתגשמות בעיקר בעתיד. העתיד המיידי ובעתיד לתווך ארוך. והעתיד נמצא אצל הבנים! הם יראו לי את הכווין!
ולא כל כך חשוב אם הבנים הם חכמים או רשעים. "אחד חכם ואחד רשע"= בין א הוא חכם בין אם הוא רשע(כמו במשנה "אחד מבושל ואחד שאינו מבושל"=בין שהוא מבושל בין שאינו מבושל).
קריאת התורה ביום טוב ראשון של פסח
"משכו וקחו לכם צאן.."
בפרשת בא, יש שני קטעים ארוכים
- הראשון מדבר על הצו האלוהי(על סדר הדברים לקראת הגאולה) אל משה ואהרון. אותו אנו קוראים בשבת הגדול :"החודש הזה לכם ראש חדשים.."
- השני, מדבר על העברת הצו הזה ,ממשה אל זקני ישראל , והביצוע על ידי בני ישראל.
החכמים בחרו לקרוא ביום הראשון את הקטע השני דווקא ולא הקטע הראשון. הם בחרו בתגובה של משה ושל הזקנים אל הצו האלוהי ולא בצו האלוהי עצמו. למה?
עוד שאלה שמצטרפת לזו: למה עיקר הפסוקים שאנו מפרשים בהגדה של פסח הם לקוחים מספר דברים (משה מדבר על מה שקרה) ומספר יהושע (שהוא מספר מה קרה ביציאה) ופחות פסוקים מפרשת בא עצמה שמספרת על היציאה. למה לא לספר את היציאה עצמה, בקריאת כל פרשת בא ובשלח?
דרך אגב, בהגדה של הקראים, רוב הפסוקים הם מפרשת בא. והגאונים והרמב"ם יוצאים נגדם בגלל זה! למה? האם עלינו לספר ביציאת מצרים או לא? היציאה היא היציאה הכתובה בספר שמות!!
כנראה שלא!!
המטרה היא לא היציאה עצמה. המטרה היא מה שהיציאה גורמת לנו להגיב כדי שאנו נצא בעצמנו!
העיקר היא התגובה של משה. העיקר הוא התגובה של זקני העם כלפי העם. איך הם יתרגמו את הדברים אל העם. איך כל דור יספר את הסיפור. איך משה יספר לנו אותו הסיפור אחרי ארבעים שנה. איך יהושוע יספר אותו. איך החכמים במשנה מספרים אותו. איך אנו נספר אותו.
המטרה היא לא הסיפור עצמו אלא איך אנו נספר אותו!! איך אנו מגיבים לסיפור!!
בלילה ה' הוציא את ישראל ממצרים. אבל כבר בבוקר, הפוקוס הוא על התגובה . הם יוצאים ביום. איך היהודי מגיב למה שעשה ה' .
לכן, בחרו חכמנו את הקטע השני בפרשת בו, החלק שמדבר על תגובה האנושית (משה, הזקנים, העם) במקום הצו האלוהי שקדם לו!! כדי שנבין שכבר עכשיו, ה' מעוניין בהתעוררות מלמטה (בשחרור הקפיץ) הרבה יותר מאשר במעשה האלוהים מלמעלה (הלחץ על הקפיץ)
- אם זה נופל בשבת
השנה, יום טוב ראשון נופל בשבת.ואז, לפחות כמנהג הספרדים, החכמים הוסיפו בקריאת התורה קטע אחד של הפרק הראשון (הצו האלוהי) לפני הפרשה הרגילה "משכו". וזאת, למרות שאין שום צורך בפסוקים נוספים, כי הרי אין עליה נוספת בקטע שמתווסף לפני הקריאה הרגילה!
נראה לי שהחיבור בין שבת ויום טוב מבטא חיבור מורכב בין שני עניים מנוגדים ומשלימים
השבת, הוא סמל למה שאנו קבלנו מלמעלה. הבורא בעצמו קבע מתי חל השבת. הוא קידש את השבת.
היום טוב, הוא קצת נקבע על ידי בני האדם. הבית דין בירושלים קבע מתי יחול יום טוב. הוא סמל ההתעוררות מלמטה.
שבת מקבלים מלמעלה, יום טוב, משתתפים בקביעתו מלמטה.
זה מאוד דומה למה שתיארנו לעיל בין הפרשה הראשונה (הצו האלוהי) והפרשה השנייה (התגובה האנושית)
בשבת הגדול, קוראים את הצו האלוהי (החודש הזה)
ביום טוב קוראים התגובה האנושית (משכו)
אז מה קורא בשבת ויום טוב? עושים שילוב! קוראים חלק מהפרשה הראשונה יחד עם הפרשה השנייה.
ומה הוא הקטע שבחרו בו החכמים להוסיף, מתוך הפרשה הרשאונה? החלק שמדבר על…פסח דורות!
אכן, הפרשה הראשונה, הצו האלוהי, הוא בעצמו מחולק לשני חלקים:
הצו האלוהי על פסח מצרים
הצו האלוהי על פסח דורות.
פסח דורות הוא כבר מדבר על המשך המעשה האלוהי, על ידי הדורות הבאים. כלומר הוא באמת קטע מחבר את שני הפרשיות! והוא זה שמתחיל את הקריאה באותו היום!! (והיה היום הזה לכם לזכרון..).
אם כן, שבת ויום טוב ראשון של פסח מסמלים את שני הפנים המנוגדים של ההתעוררות מלמעלה וההתעוררות מלמטה, כשהם מורכבים ביחד!!
ברכת הטל
גם היא מסמלת שילוב יפה בין ההתעוררות מלמעלה ומלמטה
כי הרי , הכינוי "מוריד הגשם" מצביע על דבר שיורד בכוח עליון מלמעלה למטה.
בעוד שהטל, איננו "יורד" אלא נוצר מהבדלי לחויות על הצמחים. בעצם, הטל יותר עולה מאשר יורד!
- הטל הוא סמל ההתעוררות מלמטה.
- הגשם התעוררות מלמעלה
ובכל זאת אנו מברכים "מוריד הטל"!
כאילו אנו מודעים שהכל בא מלמעלה אבל עלינו לפעול כדי להרים הכל מלמטה, כלפי מעלה
בדיוק כמו מה שקרא בפסח: הכל התחיל מלמעלה אבל עלינו להתחיל להעלותה כל מלמטה אל מעלה!!
זה מזכיר את הברכה "המוציא לחם מן הארץ" ולא המוציא חיטה. האדם הוא זה שמייצר הלחם ובכל זאת, מכירים לא רק בכוח שה' נותן לחיטה לצמוח אלא גם לכוח שהוא נותן לאדם לעשות לחם.
ממחרת השבת (מתוך המאור ושמש פרשת שמיני)
- חכמה= הספירה העליונה ביותר. היא כוונת הבורא. משמעות הבריאה וכיוון ההיסטוריה. אין לאדם "תפיסה" בזה. אנו לא "תופסים" לגמרי את החכמה העליונה. בכל זאת, אנו מעדים על קיומה. יש כוונה בעולם. יש מנהיג. יש כיוון. בשבת-(שקדושתו באה מלמעלה) אנו אמורים "לקבל" בו הארת החכמה העליונה.. אבל, כמו כל דבר שאנו מקבלים בחינם, ההארה הזאת נעלמת בסוף השבת.לכן, יש מקום לנסות ולהשאיר בתכונו ככל שאפשר הארה זו על ידי מעשים והשגות, על ידי פעולות מלמטה.
- הבינה= להבין דבר מתוך דבר. זה התחום של בני האדם. יש 50 שערים בבינה וכל אחד מגיע לאן שהוא מצליח. משה רבנו הגיע לשער החמישים. הוא אפילו ראה את הקשר בין הבינה ובין החכמה. הקשר של התפילין, שמחבר בין הרצועות מסביב לראש (החכמה העליונה)לרצועות היורדות על החזה שלנו(הבינה), הוא סמל ההשגה המירבית שיכול להגיע בן אנוש. ה' בעצמו הראה למשה את הקשר הזה. משם אנו רק יכולים לקבל. אבל אין לנו תפיסה בזה.
- הדעת= המודעות. למשל, אומרים שבמצרים , הדעת היתה בגלות. זה אומר שליהודים כמעט ולא היתה מודעות לזהותם וליהדותם. זה עיקר השעבוד שלהם. הם חשבו שזה המקום שלהם ולא היה להם מושג על זה שהם זרים שם. לא היתה להם מודעות. ביציאת מצרים, התחילה הדעת לצאת מהגלות והתחיל תהליך המודעות.
בפסח, ביום הראשון, קבלנו הצלה מלמעלה, בלי , כמעט, שום התעוררות מלמטה. כאילו אנו נמצאים בשבת. אבל מיד אחר כך, יש חובה להתחיל בהתעוררות מלמטה על ידי הספירה. לספור שלב שלב, לעמול, לעבוד, מלמעלה. לכן, מתחילים לספור(ספירת העומר) רק אחרי היום הראשון. בלילה השני של פסח,"ממחרת השבת".
ולכן, לדעת המו"ש, קוראים לזה "מחרת השבת" כלומר, במוצאי שבת. בין שמדובר בשבת ממש בין שמדובר ביום טוב ראשון של פסח שנקרא גם הוא שבת. כי העיקר הוא לעשות עבודת המשכת ההארה העליונה בעולם של מטה. לנצל ההארה העליונה ולהתחיל בעבודה מלמטה.
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 