בע"ה כב אב התשע"ד
מישל בן שושן

ראה נה

1. הקשר בין עניין "הראייה"(כותרת הסדרה) להימצאות מקום בא"י "אשר יבחר ה'"(החידוש של הסדרה)

ההבדל בין שלה לירושלים
בסדרה מדובר הרבה, לראשונה , על מקום שיבחר אותו ה' ושם נבנה המקדש. מה המקום הזה? האם הוא ירושלים או שילה? כנראה שהבחירה תלויה בראיית האדם, ולכן עניין הפרשה הוא "ראה"!
""כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" (יב-ט) אמרו חכמים (זבחים קיט-א) :מנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים.
אחד מההבדלים ההלכתיים בין שלה לירושלים, הוא שמסביב לירושלים יש חומה. החומה מבדילה בין ירושלים לחוץ, בין הקודש והחול. כל קרבן שהוצא מחוץ לחומות , נחשב כאילו הוצא מירושלים ונפסל (חולין סח-ב). בעוד ש בשילה לא היתה חומה וכל מקום שרואים ממנו את שילה נחשב כמקום קדוש, כמו שילה.
• שאלה: למה מגדירים את המקום "שרואים ממנו את שילה" כקדוש ולא כל מקום שרואים משילה כקדוש?
כדי לענות לאשלה האחרונה, יש לזכור ששלה נמצאת בנחלת בני יוסף. וכתוב בגמרא (זבחים קיח-ב) "עיין שלא רצתה לזון וליהנות מדבר שאינו שלו תזכה ותאכל כמלא עיניה". זה צריך להיות ההסבר! יוסף הראה שאפשר להיות יהודי בחוץ לארץ, בתנאים של טומאה ושל פיתויים גדולים(התבוללות, אשת פוטיפר..) ולעמוד בהם ולהישאר צדיק. הוא אמנם "ראה" אבל לא ניזון, לא נהנה, לא התבולל, הוא לא הלך עם אשת פוטיפר. זה מראה שיש אפשרות להיות במקום כל שהוא (בחו"ל, במקום שאין בו קדושה) ובכל זאת, להיות , שם, קדוש. כאילו אין תפיסה של טומאת המקום על האדם שיש לו מידותיו של יוסף. הטומאה מסתלקת מהמקום ההוא בזכות הראייה הנכונה של האדם הצדיק והמקום הופך להיות קדוש בעצמו.
כשאדם עומד רחוק מהמשכן ומסתכל בעיני יוסף על שלה, אז המקום שנמצא בו הופך להיות קדוש!
זה לא קשור לזה שמשילה רואים את המקום ההוא אלה מזה שהאדם שעומד במקום ההוא רואה את שילה, כלומר הוא מסתכל בעיני יוסף, שבזכותו נבנה המשכן בשילה.
בניגוד לזה, ירושלים דורשת פחות מידות כאלה. היא מתאימה לכל אדם. אפילו למי שאיננו יכול לראות בעיני יוסף. אדם רגיל שיכול ליפול בכל פיתוי. אדם שיושפע מהמקום שבו הוא נמצא בו. לכן חומות ירושלים "עושות עבורו את העבודה". מקום קדוש יוגדר על ידי החומות עצמן ולא על ידי ראיית האדם.
• עכשיו נענה על השאלה הראשונה: מה ההבדל בין שלה לירושלים?
שילה היא המנוחה: אדם כמו יוסף יכול להסתובב בכל מקום. יש לו מעלה שמאפשרת לו שלא לשקוע במקום שבו הוא נמצא. הוא אפילו מרומם כל מקום, אפילו את מצרים. יוסף נמצא ב"מנוחה". כמו ששבת נמצאת במנוחה. האדם נמצא בה במנוחה. הוא לא זקוק לקשרים מיוחדים עם הקדושים. הוא לא זקוק לתפילין שיזכירו לו מי הוא ומה הוא. ההימצאות בשבת "עושה עבורו את העבודה". הוא במנוחה.מנוחת השבת.
אם כן , יש לשילה מעלה גדולה מאוד. היא לא זקוקה לחומה. אבל מצד שני, זה דורש מהאדם הסתכלות מיוחדת. אם האדם מתייחס לקדושה הזאת בזלזול. אם הוא מאבד את הראייה המיוחדת של יוסף, אז הוא פוגם בקדושה של שילה עצמה. ואכן, שילה נחרבה בגלל ביזיון הקדשים. היחס הלא נכון אל הקדשים. הראייה הלא נכונה!
ירושלים היא הנחלה: היא נחלת הרבים. אפילו בהתייחסות פחות גבוה, ניתן לשמור על קדושת ירושלים. החומות עושות את מה שהאדם היה צריך לעשות. (ראיה נכונה). זה מאפשר בניין יותר איתן. זה אמנם לא מונע חורבן מסיבות אחרות, אבל לפחות במישור הזה, יש גדולה של ירושלים על שילה.

הים ראה וינוס
בקריעת ים סוף, הים, מספר המדרש, ראה את ארונו של יוסף ונס אחורה. כלומר בזכות יוסף הטבע הסכים לשנות את החוקיות שבו. למה? כי יוסף הצליח להתגבר על הטבע שיש בבין אדם. הוא הראה שאפשר לנצח את כוחות הטבע, הדחפים המיניים, כוח ההתבוללות. הוא הצליח לשחות נגד הזרם למרות טביעתו בזרם מי הגלות.
אם יש אדם שהצליח ללכת נגד זרם הטבע, אז הים עצמו מוכן להפסיק את הזרימה הטבעית שלו.
ארונו של יוסף מבריחה את חוקי הטבע. היא מכניסה קדושה במקום. האדם, שיכול להתעלות למדרגת יוסף הצדיק יכול להתגבר על אילוצי המקום ואפילו לקדש את אותו המקום עצמו, נגד חוקי הטבע. הוא הופך מקום כל שהוא למקום המקדש! התנאי הוא: שהאדם יוכל לראות את המקדש (שנבנה בנחלת יוסף) בראייה נכונה.

2. הברכה והקללה

הסייף והספר:
במדרש (רבה דברים פ"ד-ב): אמר רבי אלעזר, הסייף והספר ירדו בכורים מן השמיים. אמר להן: אם תעשו מה שכתוב בספר הזה אתם ניצולים מן הסייף הזה.
הרבי מסוכטשוב מחדש: מי הוא הסייף? התורה עצמה!! יש בתורה כדי להרוג אדם!
נתינת התורה היא "דרישה", "אתגר" שמציב ה' אל הישראלי. זו לא מתנה פשוטה. היא מגיעה עם דרישות גבוהות שמחייבות את היהודי עד מאוד. במידה שהוא לא יהיה במרמה הנדרשת,((pas a la hauteur זה עלול לפגוע בו מאוד! זה כמו להיות יהודי. אי אפשר להתעלם מהעובדה הזאת שאני יהודי. הסביבה תדרוש ממני יותר. להיות ישראלי גם כן. דורשים מהישראלי הרבה יותר ממה שמצפים שאדם אחר בעולם. הסייף, במקרים האלה הם האנטישמיות או האנטי-ישראליות.
בקיצור, יש בתורה גם טובה עצומה וגם אתגר וסכנות גדולות מאוד עבור האדם. יש בתורה גם ברכה וגם קללה! הכל תלוי במה שעושה האדם איתה! אם הוא מקיים אותה, הוא ניצל מהסייף שבה.

אסור להפסיק באמצע הקללות
זו הלכה פסוקה (מגילה לא ב): בעל הקורא בפרשת בחוקתי, אסור לו להפסיק בקריאה באמצע הקללות.למה? כי אין לעשות את הקללות "קוצין קוצין" כלומר: אין לקללות הוויה בפני עצמן!
קללה היא לא עונש סתמי.
הקללות והברכות הן חבילה אחת.
הברכות= הכוח שהאלוהים שם אצל בני האדם כדי לתת להם כוח אופטימי לחיות ולרצות לעשות את הטוב. לא להתייאש, להילחם נגד הדיכאון. לרצות לחיות ולהיטיב עם בני משפחתם ועם העולם. הכוח שבזכותו אדם נוטע עץ שרק בני בניו יאכלו מפירותיו.
לכן, כתוב שה' נותן לנו ברכה "אשר תשמעו את מצוות ה'". ולא כתוב "אם תשמעו" זה לא תנאי. זו מתנה כדי לאפשר לנו לשדרג את הימצאותנו בעולם על ידי מצוות. כמו שמפרש רש"י: "על מנת אשר תשמעו.."
והקללות= הם גם מתנה מהאלוהים כי הוא מעוניין שאנו לא נסטה מהדרך הטובה לנו. אלה לא עונשים סתמיים. אלה פנסי אזהרה כדי להחזיר אותנו למוטב.

ראה אנוכי נותן ברכה וקללה (לע"ד)
לא כתוב :"נותן לכם ברכה ונותן לכם קללה" אלה שניהם בחבילה אחת, כיחידה אחת. בכל דבר יש פוטנציאל של ברכה וגם של קללה. הכל תלוי בראיית האדם על החבילה הזו שנקראת "ברכה וקללה".
מה יש לראות? כלום! כמו בהר סיני, לא ראינו כלום. ראינו "אנוכי"! וזה טובע מאיתנו אחריות עצומה: להסתכל על החיים בעיניים פקוחות. כי הברכה והקללה תלויות בראייה שלנו!!
בחוש השמיעה, אנו סבילים, פאסיביים. משהוא מדבר ואנו שומעים או לא.
אבל הדרישה כאן היא אקטיבית: עלי לראות. למרות שקשה מאוד לראות. במיוחד כשאין שום דבר ברור לראות אותו! ובכל זאת, הכל יהיה תלוי בראייה הזו!!