בע"ה יא סיוון התשע"א
מישל בן שושן
בהעלותך לעד3
הפרשה חלוקה לשלושה חלקים בצורת הר
החלק הראשון היא עליה רוחנית מסודרת עם מנורה, טהרה, לויים…
הפסגה היא שני הפסוקים המוסגרים בין שני הנונים
פסגת ההר הפונה לשני העברים גם יחד: בנסוע- בנוחו. הלוך ושוב.
החלק השלישי הוא אי סדר ועיסוק בקטנויות , גשמיות.
מוסר השכל: אין לעלות לרוחניות בלבד, יש גם לטפל בגשמיות ובדברים הקטנים. אין לקבל רק את התורה אלא ליישמה בגשמיות, ולהיכנס לארץ ישראל.
שני הנונים
המסע של העם התחיל ב20 באייר. בדיוק 50 ימים אחרי בניין המשכן
מה עושים אחרי 59?
מה עושים אחרי שקבלנו את התורה בשבועות?
מה עושים אחרי שבנינו את המשכן?
האם יורדים??
לא, ה"ירידה" מן ההר היא בעצם עליה נוספת, בכיוון אחר.
אחרי הנון הראשון, העליה למדרגת הנון ה50 , צריכה להוביל לעליה נוספת לכיוון אחר, נון אחר 50 אחרים.
כך שהחיים הם "רצה ושוב". נשימה ונשיפה
ושני הפסוקים באמצע מהווים ספר שלם כי הם מסמלים את שני המהלכיםף העליה והירידה. הרוחניות והגשמיות.
אין הגשמיות פחותה מהרוחהיות כי היא שווה 50 בדיוק כמו ה50 הראשונים!
בע"ה יא סיוון התשע
מישל בן שושן
בהעלותך הפטרה לעד3
זכריה פרק ב (יד) רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם יְקֹוָק:….
- הרקע היסטורי
שמונה עשרה שנים לאחר הצהרת כורש, מצא עם ישראל את עצמו במצב קשה: בית המקדש לא היה בנוי, העמים השכנים התנכלו בדרכים שונות והמצב הכלכלי היה בכי רע. התלהבותו של העם בראשית ימי שיבת ציון, הניכרת היטב מתחילת ספר עזרא, פגה ופינתה את מקומה לדאגות שונות: "זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט, אָכוֹל וְאֵין-לְשָׂבְעָה, שָׁתוֹ וְאֵין-לְשָׁכְרָה, לָבוֹשׁ וְאֵין-לְחֹם לוֹ – וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל-צְרוֹר נָקוּב" (חגי א' ו). חגי נשלח לחדש את ההתלהבות, ולשכנע את העם וראשיו (זרובבל בן שלתיאל פחת יהודה ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול) שבניין בית המקדש אפשרי; יתרה מזאת, פתרון כל בעיותיהם תלוי בבניינו. זכריה בן עדו הצטרף אליו מספר חודשים אחר כך, לנסות ולסייע בפעולות השכנוע וההסברה. בנוסף, ניסו חגי וזכריה לשכנע את העם שאין צורך בבית מקדש מפואר; כעת מוטלת הבנייה על העם חסר המשאבים, ואל להם לצפות לבית מקדש מפואר כמקדש שלמה. הכסף שייך לאלוהים, ועל כן מובטח כי "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן" (חגי ב' ט). חגי וזכריה הצליחו במשימתם, ובית המקדש נבנה בעקבות דבריהם, בשנת שש לדריווש (על פי עזרא ה' א-ב). לפי הידוע לנו, פעילותו הנבואית של זכריה נמשכה עוד כשנתיים לאחר שפסק חגי מהתנבא. ייתכן שבדבריו משתקפת מתיחות או קרע בין שני מנהיגי העם, זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק.
- הנפשות הפועלות:
- הנביא זכריה:
זְכַרְיָה בֶּן-בֶּרֶכְיָה בֶּן-עִדּוֹ הַנָּבִיא, נביא אשר חי בימי שיבת ציון, ופעל לעידוד שבי הגולה ולמען בניית בית המקדש השני
אליו ,פנו אנשי הגולה כדי לשאול שאלה דתית-מעשית (האם יש לצום בצומות הקבועים על חורבן בית המקדש למרות השיבה לארץ). מכאן מומחשת סמכותו בעיני העם
בספר עזרא מופיע זכריה כנביא אשר – יחד עם חגי – עודד את העם לבנות את בית המקדש: "וְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בָּנַיִן וּמַצְלְחִין, בִּנְבוּאַת חַגַּי נְבִיָּאה וּזְכַרְיָה בַּר-עִדּוֹא" (עזרא, ו' יד; תרגום מארמית: "וזקני היהודים בונים ומצליחים, בנבואת חגי הנביא וזכריה בן עדוא").
בספר נחמיה (י"ב טז) נזכר, בתוך משפחות הכהנים, "לְעִדּוֹא זְכַרְיָה", ויש מניחים כי מדובר בזכריה הנביא. אם אמנם כן, היה זכריה הנביא כהן!
(ספר זכריה נחלק באופן ברור וחד לשני חלקים. הראשון, בפרקים א'-ח', מכיל נבואות בשמו של זכריה (שמו נזכר בחלק זה ארבע פעמים) שבחלקן נמסר התאריך בה ניתנה הנבואה. בחלק השני, בפרקים ט'-י"ד, ישנם שני משאות נבואיים העוסקים באחרית הימים. ההבדל בין שני החלקים בולט מבחינת התוכן, הסגנון, הרעיונות והרקע הכללי).
ההפטרה שלנו שייכת בברור לחלק הראשון המיוחס, ללא עוררין, לזכריהו הנביא בעצמו!
- זרובבל
זְרֻבָּבֶל בֶּן-שְׁאַלְתִּיאֵל, דמות מקראית, היה אחד ממנהיגי שיבת ציון שלאחר חורבן בית המקדש הראשון, אשר בנה את בית המקדש השני בשנת 516 לפנה"ס. ייתכן שהוא מוזכר במקרא גם בשמו הפרסי שֵׁשְׁבַּצַּר (עזרא א', ח, יא; ה', יד-טז; דעות שונות גורסות כי ששבצר הוא דווקא שנאצר בן יהויכין מלך יהודה).
זרובבל היה נצר ליהויכין ממלכי ממלכת יהודה; יש הסוברים שהיה נכדו ויש הסוברים שהיה נינו.
שמונת בני זרובבל הם: משולם, וחנניה ושלומית אחותם. וחשובה ואהל וברכיה וחסדיה, יושב-חסד.
(על-פי האמונה הנוצרית, היה זרובבל אחד מאבות-אבותיו של יוסף הנגר, בעלה של מרים אימו של ישו ואביו המאמץ של ישו. זרובבל מוזכר בבשורה על פי מתי שבברית החדשה.)
פירוש השם "זרובבל" הוא "זרע מבבל", היינו: אדם שנולד בבבל.
- לפי ספר עזרא, כורש מלך פרס הורה לששבצר (אשר אפשר שהוא זרובבל), בשנה הראשונה למלכותו, בהצהרת כורש להוביל את העולים הראשונים מבבל ליהודה לאחר השיבה מגלות בבל. זרובבל הוביל אז קבוצה של עשרות אלפי שבים ליהודה.
- יהושוע בן יהוצדק
יהושע (ישוע) בן יהוצדק היה כהן גדול, ממייסדי בית המקדש השני:
לאחר הצהרת כורש (בשנת ג'ש"צ; על פי המקובל במחקר ההיסטורי, בערך 538 לפנה"ס), עלו כארבעים אלף יהודים מבבל ארצה, ובראשם זרובבל בן שאלתיאל, צאצא לבית המלוכה ממשפחת דוד לצידו עמד יהושע בן יהוצדק, צאצא לכהנים הגדולים ממשפחת פנחס בן אהרן הכהן יש אומרים, שאף אביו יהוצדק היה כהן גדול בבית ראשון.
בחזון הנביא זכריה (ג:ב) מכונה יהושע "אוּד מוצל מאש", מאחר ששרד מחורבן הבית הראשון.
יהושע התמנה לכהן גדול על ידי העולים מבבל. יחד עם זרובבל, הקים יהושע את בית המקדש השני: בתחילה הוקם מזבח העולה בלבד והוקרבו עליו קורבנות, וכעבור מספר שנים הושלם ההיכל, בעידודם של חגי הנביא וזכריה הנביא. מערכת היחסים בין יהושע הכהן הגדול, כמנהיג דתי, לבין זרובבל, כמנהיג מדיני, מתוארת במקרא כפורה וחיובית: "ועצת שלום תהיה בין שניהם". גם חזון המנורה וענפי הזית (ששימש מקור השראה לסמל מדינת ישראל) מבטא ציפיה לשיתוף פעולה בין "שני בני היצהר" (ה"מלך" – זרובבל, והכהן הגדול – יהושע, המשוחים בשמן המשחה).
ככל הנראה, היה יהושע בן למשמרת ידעיה. בכך מוסבר מדוע משמרת זו הייתה המשמרת הראשונה בימי בית המקדש השני, מפני שהייתה משמרתו של הכהן הגדול.
כעבור שנים עלה ארצה דודו של יהושע בן יהוצדק, עזרא הסופר (עזרא היה אחיו של יהוצדק, שניהם בני שריה הכהן הגדול). יהושע המשיך בתפקידו ככהן גדול, שזכה בו עקב עלייתו המוקדמת יותר ועקב היותו בן לכהן הגדול מבית ראשון,[12] אבל עזרא הסופר נחשב מעתה לסמכות הרוחנית הבכירה שהובילה את עולי בבל.
על בניו של יהושע מסופר שנשאו נשים נכריות, והוציאו אותם עקב דרישתו של עזרא בספר נחמיה (יב:י-יא) נמנו צאצאיו של יהושע הכהן הגדול עד דור חמישי: יויקים, אלישיב, יוידע, יונתן, וידוע, שיש המזהים אותו עם שמעון הצדיק. המפרשים סבורים כי כל אלה היו כהנים גדולים. על פי שיטת חז"ל, כנראה כל הצאצאים הללו היו בחיים כבר בזמן הקמת בית המקדש, ומכאן שיהושע בן יהוצדק היה זקן מופלג בזמן עלייתו ארצה, בן מאה בקירוב
בחזון הנביא זכריה מתואר יהושע הכהן הגדול כמי שמחליפים את בגדיו המלוכלכים בבגדים נקיים, כמשל לחוטא שעוונו נמחה ונסלח: "וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ ה' וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן… הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ. וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים… הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת. וָאֹמַר יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ, וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים." לא נתפרש במקרא מה היה חטאו של יהושע, ובמדרשי חז"ל נקשר הדבר לחטאם של בניו, שנשאו נשים נכריות.[16] מהשוואת פרק זה בזכריה לנבואת חגי (פרק ב) ניתן לשער, שחטאו של יהושע הכהן הגדול, כנציג הכהנים, היה חוסר זהירות בדיני טהרת המקדש, ולכן תיקון החטא מתואר במילים: "ישימו צניף טהור על ראשו".[17]
- המנורה ושני הזיתים
כמו שאפשר להתרשם בהקדמות הנ"ל, היתה איזה שהיא תחרות בין ה דרג הפוליטי (זרובבל) והדרג הדתי- כהני (יהושוע). וזכריה מפציר בהם להתחבר ולעבוד ביחד.
כנראה, זרובבל העדיף שתהיה הפרדת רשויות. שיהיו "כהנים-לוים-דתיים" שידאגו ללמוד התורה ולעבודת המקדש. והוא, השליט הפוליטי, יהיה לו את כל המרווח הפוליטי הדרוש, ללא שום התערבות הכהנים. דבר זה לא היה מקובל על ידי יהושוע ואף הנביא זכריה לא הסכים לגמרי להפרדה הזאת.
הנביא זכריה רואה כמצב מושלם, מצב , בו, המנורה (סמל לעם ישראל) ינוק את שמנו משני זיתים (המלכות והכהונה) בצורה הרמונית ומושלמת. משני עצי הזיית מכל צידי המנורה, נוזל השמן לתוך כני המנורה.
אין קושי בכלל בתהליך יצור השמן!
אין תחרות בין שני עצי הזית!
המנורה מקבלת את השמן משניהם בהרמוניה ובשלום!!
מנורה זו היא הסמל למדינת ישראל היום, עם שני ענפי זית משני צידיה. סמל לרצון להשכין ביחד גם את כוח הפוליטי וגם הדתי בשלום!
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 