בע"ה ל ניסן התשע"ד
מישל בן שושן
אמור נה
הנושא המרכזי בסדרה: "הטהרה".
כוחות הטבע מובילים את האדם להתדרדר בתור בן אדם ולדיכאון. אם דורשים מהאדם גם להיות חכם, גם להתבונן ולחשוב על מצבו, אז יש יותר סיכוי שיגיע לייאוש, במיוחד כשהוא יפגוש את המוות והסבל האנושי.
התדרדרות כזו, מסומלת על ידי הסיפור האחרון בפרשה: המקלל. הוא נולד מאמה יהודייה ואבא מצרי וזה גורם לו לבעיות בתוך החברה הישראלית. הוא מגיע לייאוש, לכעס. הוא יוצא מגדרו והוא "עוזב את הכל". הוא מביע את הייאוש שלו. הוא מקלל את השם.כלומר, הוא נותן לעצמו ללכת עם כוחות הטבע ופורק את העול.
כל הפרשה מנסה לתת אמצעים כדי לא להגיע למצב הזה!
התחלת הפרשה של המקלל מתחילה במילים "ויצא.." ויש סברה שאומרת שהוא יצא מהפרשה הקודמת שהיא פרשת הקרבת לחם הפנים והלבונה!! על מה מדובר?
הטהרה היא כלי כדי לשחות נגד זרם הייאוש והדיכאון.
אחד מהכלים של הטהרה הם :החושים וההנאה של החושים האנושיים. כמו הטעם והריח והאור.
מצוות הדלקת המנורה (האור) , לחם הפנים (עם טעם של טריות) והלבונה (חוש ריח הטוב) הם אלא שיכולים לפעמים להפיח אופטימיות, שמחת חיים. יש כאן סמל ל"טעם החיים".
המקלל עצב את הטעמים והריחות הנעימים. הוא פוגש את הרוע, האי צדק, והוא מקלל!
בהתחלת הפרשה, מגדירים בעצם את תפקיד הכהנים: הם אמורים להיות המנוע שמפיח תקווה ואופטימיות בעם ישראל. זה מאוד קשה. לכן יש להם הרבה מצוות מיוחדות. בניהן, האיסור להיטמא למתים:לא רוצים שהם יקלקלו את הרגישות שלהם. רוצים להגן עליהם מפני אכזריות המוות. ככל שיהיו במגע עם המוות, הם יצטרכו לפתח אמצעי הגנה שיכהו את האופטימיות שלהם. הם יהיו פחות אפקטיביים במלאכת העידוד והאופטימיות!
אחר כך, אוסרים לכהנים בעלי מומים לשרת. כי האופטימיות שהם משדרים יכולה להיות פגומה או חסרה.
כמו כן, הבהמות שנשחטות. כל מה שמתרחש במקדש חייב להפיח אופטימיות וטהרה.
נכון שזה לא משקף את ה"אמת". אבל כדי להתנגד לכוחות הטומאה (דיכאון ועצבות) יש לנקות באמצעים מיוחדים. כדי לשחות נגד הזרם של הטבע שמוביל למוות, יש לפתח אמצעים לא טבעיים!
נראה לי שגם החגים דורשים מהאנשים להתאסף במקום אחד שבו הם יוכלו לראות ולהיראות. שם , בבית המקדש, שלוש פעמים בשנה לפחות, ימלאו את המצברים של אופטימיות ותקווה.
סוף הסדרה עם המנורה וקרבן לחם הפנים והלבונה :כבר הוסבר לעיל הקשר עם הטהרה. הטריות של הלחמים. המראה מעודד של ה"פנים" של האחר. הטעמים והריחות הנעימים, האור הדלוק כל הזמן, הם סמלים שעשויים להפיח רוח טובה באנשים.
הכהנים בני אהרון
למה מזכירים דווקא כאן שהכוהנים הם בני אהרון? הזוהר מסביר בפשטות: אהרון נבחר בזכות התכונה הטבעית שלו: להרבות שלום בין האנשים.
השלום הוא כיבוד השוני הקיים. מדידת משקל כל דבר ובחירת בדרך השלום בין הקצוות. זו לא בהכרח הדרך האמצעית. לפעמים, זה דורש עבודה רבה. אבל זה התנאי כדי לא לאבד את הצלם האלוהי (ראה למטה). הגוף והנשמה הם שני הפכים. המוות מראה בוודאות הניתוק הטבעי בין הגוף והנשמה. אהרון עובד הכיוון ההפוך: הוא מנסה להראות איך הפכים יכולים לחיות ביחד , אפילו בהצלחה רבה ופורייה.
לכן, אם הכהנים יהיו במגע עם המוות, הם יאבדו את התכונה הנדירה הזאת של עשיית שלום בין חלקים שונים בעולם. במיוחד בתוך האדם עצמו. לכן, מה שאוסר לכוהנים להיטמא למתים, זו התכונה שנדרשת מהם, התכונה שעבורה אהרון נבחר להיות ראש הכהנים: עשיית השלום בין החלקים השונים במציאות חיי האדם.
צלם אלוהים
ההגדרה של הנ"ה מעניינת מאוד:
האלוהים ברא את העולם. הוא ברא כל מני דברים הפוכים אחד מהשני! ה אלוהים, בתור בורא הכל, מצליח להשכין את כל ההפכים האלה בהרמוניה . הוא מכיל את כל הבריאה. הוא עושה שלום בין מלאך גבריאל ומידת הדין שלו והמלאך מיכאל בעל החסד. זו ההגדרה של "צלם אלוהים"!
כשהתורה מספרת שה' ברא את האדם "בצלם אלוהים", זאת אומרת שהבורא נתן לאדם את ההכרה שיש הרבה הפכים, הרבה דברים סותרים במציאות. הוא נתן לו את היכולת להתמודד עם הסתירות האלה. הוא מחייב אותו להתמודד איתן! זה מה שעושה האדם מיוחד בבריאה.
במידה והאדם מסרב להתמודד עם המורכבות של החיים, הוא "מאבד את הצלם שלו" הוא רואה את הדברים בחד גוון. הוא מאבד את ה"צל" של האדם. אדם שחי בלי צל, הוא אדם שחי באשליה שהכל ברור וכל הולך לכיוון אחד. אין לו ספקות, אין לו בעיות של מורכבות. או בלל שהוא מסרב לחשוב (וזה אסור). ו שהוא מסרב להתמודד עם אמיתת המורכבות והוא בוחר בראייה מסולפת של המציאות ואז הוא מאבד את הצלם!
כשהמרגלים מתארים את הענקים שגרים בארץ כנען, כולם מפחדים מהם. אבל יהושוע נותן את המפתח שיאפשר לנצח אותם: "סר צילם מעליהם". הם איבדו את הצלם האלוהי ! וזו החולשה האמיתית שלהם וזו נקודת החוזק שיכולה לזכות את היהודים לכבוש את הארץ!!
להשכין שלום: זה להתמודד עם המורכבות על ידי צלם האלוהי. לתת משקל ומקום לכל דבר. לקבל אחריות על ניתוח המציאות האישי. ולפעול כדי שהמורכבות הזאת תהיה פורייה.
להכיר שיש בעולם טוב ורע, חיים ומוות, יראה ואהבה….ולתת משקל לכל דבר, זה כבר לעשות שלום בעולם!!
אם האדם מגיע למסכנה שהחיים אינם שווים את המאמץ בגלל שהם מובילים למוות, אז הוא מבטל את חלק החלש אבל ההכרחי של האופטימיות שמנסה התורה להפיח באדם!! הוא מבטל את הצלם שבו.
הכהנים אמורים (ייתכן שבהיסטוריה הם לא הצליחו!) להיות אלה שמזכירים את דרך החיים.אבל כל איש ישראל (ואולי גם כל אדם באשר הוא) יכולים ללמוד מההלכות האלה עבור עצמו! יש חלק כהונה בכל אדם!
קרבן תודה:
מביאים אותו אחרי שעברנו ממצב אבוד להצלה. מי שעבר את שני המצבים ההפוכים האלה והוא שמח על כך, מביא קרבן תודה. הקרבן הזה , מביאים אותו עם מצה ועם חמץ. זה יוצא דופן כי בדרך כלל מביאים את כל המנחות מצה במקדש. החיבור בין המצה והחמץ מסמל את חיבור ההפכים.
אומרת הגמרא שמי שמשמח חתן וכלה "כאילו הקריב קרבן תודה". כי הוא עוזר לחיבור בין שני הפכים (איש ואישה) וגורם לשמחת החיבור הזה. בדיוק כמו מי שמביא הקורבן תודה. שמחה מחיבור הפכים.
ישנה הלכה מיוחדת נוספת לקרבן התודה: הוא נאכל ליום אחד. כל השאר אסור וצריכים לשרוף אותו . למה?
כנראה שהחיבורים חייבים להתבצע במסגרת מסוימת. לא כל דבר יכול להתחבר!
יום אחד כולל כבר שני הפכים: לילה ויום. אבל אין לחבר בין יום למחרתו! לכל יום יש את "עבודת החיבור" משלו. אין לנסות לחבר הכל בכל רק לשם חיבור. גם הנישואין אינם חיבור לשם חיבור. לראיה, לא מערבבים שמחה בשמחה. והחתונה בין בני זוג אוסרת החיבור עם גבר אחר או אחות האישה הנשואה למשל. כל חיבור צריך להיעשות במסגרת מסוימת של פירוד!
לכן, הקרבן תודה שמסמל חיבור חייב להישאר ביום אחד ואין לחבר איתו יום אחר!! יש מסגרת מגבילה לחיבור כדי שיהיה בעל משמעות!
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 