בע"ה יט תשרי התשע"ד

מישל בן שושן

 

סוכות מי

 

גובה הסוכה

הסוכה פסולה אם היא נמוכה מ10 טפחים (80סנטימטר) או גבוה מעשרים אמה (10 מטר)

הסוכה היא מקום מפגש בין האדם והבורא.

הבורא הסתיר את נוכחותו מהאדם כדי לאפשר לו בחירה חופשית ומרחב תמרון. על זה אומר הפסוק :,השמים לה' והארץ נתן לבני אדם".

לכן,המרחב שנמצא  מתחת לעשרה טפחים, קרוב לארץ,מסמל את המקום של האדם שאין בו אפשרות להשיג את הבורא. שם, אם בונים סוכה, אין מקום לחפש מפגש בין האדם והבורא.

למעלה מעשרים אמה, זה יותר מדי גבוה

ואין לאדם לחפש יותר ממה שהוא יכול להשיג. לכן, גם שם אין מקום להציב את הסכך.

אבל בין שני הגבהים האלה, הבורא נותן לאדם להשיג אותו ויכול להתחולל מפגש. שם , יכול האדם לעבוד כדי לפגוש את האלוהים, בין שמים וארץ.

לא לחינם העניין של גובה הסוכה נידון במשנה הראשונה של מסכת כוסה. תמיד המשנה הראשונה מציבה בפנינו את עיקר העניין שנידון במסכת.

 

סוכה ולולב

למה בשבת אין לולב אבל יש סוכה? התשובה לשאלה הזאת יכולה לעזור לנו להבין יותר מה הם משמעות שתי המצוות האלה.

מצוות הסוכה היא "לישב בסוכה". אין מצווה מפורשת לבנות סוכה אלה להיכנס אליה ולשבת, לאכול, לדור בתוכה. כשאני נכנס בסוכה, אני פאסיבי ומקבל עלי את המצב הנתון של סוכה מסביבי. זה מסמל את המסורת שכל יהודי מקבל על עצמו בתור יהודי ששיך לעם ולמסורת. כל יהודי מקבל עליו את כל מה שנאמר, נכתב, נעשה , מאז שהיהדות קיימת ועד לרגע זה.

גם בשבת, היהודי נכנס  ומפסיק לעבוד ,ליצור. הוא מתחיל להיות פאסיבי לגמרי מבחינת כל מלאכה. הוא רק נהנה ממה שנעשה לפני כן בימי השבוע. אם הוא הכין אוכל , אז הוא יכול לאכול. אם יש לו בית, הוא נהנה ממנה בשבת. אבל הוא לא יוצר כלום. שבת הוא הזמן של ההתכנסות פנימה, הפסקת העבודה בחוץ, כמו שהתורה אומרת לגבי השבת:"לא יצא איש ממקומו ביום השבת". בשבת העבודה היא פנימה.

לכן, הסוכה מאוד מתאימה לעבודת האדם בשבת. אלה שתי מצוות אחיות. ייתכן אפילו שהשבת תעזור ליהודי להמשיך את החוויה המיוחדת של סוכות במשך כל השנה.

אבל, לעומתה, מצוות הלולב היא הפוכה: האדם מצווה "לקחת" לולב. הלולב הוא אישי. אסור לברך על לולב שאיננו שלי. (לגבי הסוכה , זה לא נכון, אפשר לצאת ידי חובת ישיבה בסוכה אפילו אם היא לא שייכת לי- כי הסוכה מסמלת את המסורת הכללית שכולם מקבלים ככלל מן העבר). אם כן הלולב הוא אישי (דרך אגב, וכדי לזכור את הרעיון הזה, ניתן לזכור שהגימטרייה של "לולב"= "מיוחד"!). הלולב מסמל את העבודה שכל יהודי חייב לעשות כדי להביא לתוך המסורת את היצירה האישית שלו. לכל יהודי יש משהוא ייחודי לתרום. דבר שאף יהודי אחר יכול לתרום במקומו! לכן, מנענעים את הלולב לכל כיוון, כדי לסמן על ה"יציאה" אל החוץ, החידוש ,היוזמה והפעולה היצירתית של הפרט. גם צורת הלולב דומה לחרב, לכלי זיין אלים , או שלפחות מביע את רצונו המיוחד של האדם. ה"אני" שלו. אם הסוכה היא מבחינת "רשות הרבים", הלולב הוא מבחינת "רשות היחיד".

לכן, אין אנו לוקחים לולב בשבת: כי השבת היא עבודה פנימית והלולב היא עבודה כלפי חוץ(כשהמסורת שאני מקבל היא הפנים והיוזמה הפרטית היא היציאה אל החוץ).

לכן שתי המצוות האלה, הסוכה והלולב, פונות לשני כיוונים שונים. ובכל זאת, בסוכות, שהיא חג החיבורים, יש לחבר בין שתי העבודות האלה! בין הסוכה והלולב!

הסוכה מצוותה בלילה (זמן המנוחה, החשיבה, ההתכנסות פנימה)

הלולב מצוותו ביום (זמן הפעולה והיציאה לעבודה)

הסוכה היא יותר "נשית", גם השם שלה הוא נקבה. וגם צורתה המקבלת פנימה הנכנס בה.

בזמן שהלולב הוא יותר "גברי" וגם השם שלו זכרי. וגם צורתי החודרנית.

 

 

 

שמחת בית השואבה(חלק ב דף רסח)

כתוב בגמרא (מסכת סוכה נא.) על השמחה המיוחדת של בית השואבה,

"יש מהם שאומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו"

כלומר, השמחה הגדולה ביותר שיכול להגיע אליה האדם היא כשהוא איננו מתבייש מהצללים של עברו. לכל אחד שי רגעים, מעשים, מחשבות, פנים בחייו ובעברו שהוא לא גאה בהם. אבל אם הוא מצליח לחבר בין הרגעים האפלים האלה להווה שלו, אם הוא יכול "להכיל" את כל הצדדים של חייו ולהיות גאה בכול ,כמכלול, למצוא טעם לכולם ,אפילו אם "הוא היה נראה לו שבעבר שלו היה חסר אור, בהארת בית השואבה נתוודע לו למפרע אשר מעולם לא היו משוללי אור"

 

 

סכך לא מחובר

מטרת הסוכה היא שהאדם ימסור בידי ה' את בטחונו. ואפילו את נכסיו. אחרי שהוא אסף לתוך הבית שלו את כל התבואה, יכולה להיות לו הרגשה שרק "כוחו ועוצם ידו עשה לו את החייל הזה". דווקא בסוף תהליך העבודה החקלאית, כשהאדם גאה מאוד ממעשיו ושמח , הוא יכול לשכוח את שברירותו ואת עזרת ה' בכל הדרך. דווקא ברגע זה של האסיף, הוא מתבקש לצאת מהביטחון המדומה של הבית הקבוע שלו לדירת עראי, שבה הוא מרגיש את התלות בחסדי שמים.  המסירה של קנייניו בידי ה' היא זו שיכולה להקנות לו את נכסיו בצורה אמיתית. המסירה של בטחונו בידי ה' היא זו שיכולה למנוע ממנו אשליית הקביעות והשלמות. רק אז הוא יוכל להיכנס בחזרה בביתו כשביטחונו ימשיך להיות בידי שמים.

הסכך, הוא הסמל של ההגנות שהוא יצר לעצמו. גם הם חייבות להיות מסורות בידי ה'.

הסכך צריך להיות פרי עמלו. לפחות שהוא תלש אותו מהקרקע. את זה הוא צריך למסור לה'. למסור את הטבע, המחובר לקרקע, לה', זה דבר פשוט ולא דורש שום עבודה. להגיד שלה' הארץ ומלואה, במובן שכל מה שהוא טבעי שייך לבורא, זה לא מספיק! אלא אפילו כל מה שהאדם בעצמו עשה, זה צריך למסור בידי ה'!

אם אני נכנס בסוכה שהסכך שלה מחובר לקרקע, אני עשיתי עבודה לא מספיקה. אני נכנס לתוך הטבע. אני חוזר לחיק הטבע. זו גישה יפה אבל לא מספיקה!

העבודה האמיתי הנדרשת מן האדם זה למסור את מעשה האדם עצמו בידי ה'! כמו שאנו "המוציא לחם מן הארץ" ולא מברכים רק המוציא את החיטה מהארץ! כלומר אפילו מעשה ידי הם בהשגחת הבורא ולא רק מה ששייך לטבע הבתול!