כי תבא לעד

 

 

11-09-08

מישל בן שושן

 

כי תבא לעד

 

פירושים על הפסוק ב דברים פרק כו פסוק ה

 

"וענית ואמרת לפני יקוק אלהיך ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב:"

 

הנה כמה פירושים קלאסיים על הפסוק הזה שאנו אומרים בהגדה. המחלוקת והפרשנויות רבות שונות ומשונות! על מילה אחת יש לפחות ארבע אפשרויות לסיכום:

ארמי= תרח!

ארמי= אברהם!

ארמי= יעקב!

ארמי= לבן!

 

 

אונקלוס דברים פרק כו פסוק ה

(ה) ותתיב ותימר קדם יי אלהך לבן ארמאה בעא לאבדא [לאובדא] ית אבא ונחת למצרים ודר תמן בעם זעיר והוה תמן לעם רב תקיף וסגי:

 

 

יונתן דברים פרק כו פסוק ה

(ה) ותתיבון ותימרון קדם יי אלהכון לארם נהריא נחתת אבונן יעקב מן שירויא ובעא לאובדותיה ושזביה מימרא דיי מן ידוי ומבתר כדין נחת למצרים ואיתותב תמן לעם קליל והוה תמן לאומא רבא ותקיפא ומסגיא:

 

 

כתר יונתן דברים פרק כו פסוק ה

(ה) ותשיבו ותאמרו לפני יי אלהיכם לארם נהרים ירד אבינו יעקב מן תחלה וביקש לאבדו והצילו מאמרו של יי מן ידיו ומאחרי כן ירד למצרים והתישב שם לעם זעיר והיה שם לאומה גדולה ועצומה ורבה:

 

 

רש"י דברים פרק כו פסוק ה

(ה) וענית – לשון הרמת קול:

ארמי אבד אבי – מזכיר חסדי המקום ארמי אובד אבי, לבן בקש לעקור את הכל, כשרדף אחר יעקב. ובשביל שחשב לעשות, חשב לו המקום כאלו עשה, שאומות העולם חושב להם הקב"ה מחשבה [רעה] כמעשה:

וירד מצרימה – ועוד אחרים באו עלינו לכלותנו, שאחרי זאת ירד יעקב למצרים:

במתי מעט – בשבעים נפש:

 

 

רשב"ם דברים פרק כו פסוק ה

(ה) ארמי אובד אבי – אבי אברהם ארמי היה, אובד וגולה מארץ ארם. כדכת' לך לך מארצך, וכדכת' ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי. לשון אובד ותועה אחד הם באדם הגולה כדכת' תעיתי כשה אובד בקש עבדך, צאן אובדות היו עמי רועיהם התעום. כלומר מארץ נכריה באו אבותינו לארץ הזאת ונתנה הקב"ה לנו:

ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי – כי לא על ידי עשתה זאת כי אם בחסדך זכיתי בה. וכסדר הזה הוכיח יהושע לישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח [וגו'], עד שהבאתים משם ונתתי להם ארץ כנען:

 

 

אבן עזרא דברים פרק כו פסוק ה

(ה) וענית – יתכן, שישאלו הכהנים לאמר, 'מה זה שהבאת'? על כן: וענית. או כדמות תחלה, וכן ויען איוב הראשון (איוב ג, ב). אובד אבי – מלת אובד מהפעלים שאינם יוצאים, ואילו היה ארמי על לבן, היה הכתוב אומר מאביד או מאבד. ועוד, מה טעם לאמר 'לבן בקש להאביד אבי', וירד מצרימה? ולבן לא סבב לרדת אל מצרים. והקרוב, שארמי הוא יעקב. כאילו אמר הכתוב: כאשר היה אבי בארם, היה אובד, והטעם – עני בלא ממון. וכן תנו שכר לאובד (משלי לא, ו). והעד: ישתה וישכח רישו (שם שם, ז). והנה הוא ארמי אובד היה אבי, והטעם, כי לא ירשתי הארץ מאבי כי עני היה כאשר בא אל ארם. גם גר היה במצרים, והוא היה במתי מעט, ואחר כן שב לגוי גדול, ואתה ה' הוצאתנו מעבדות ותתן לנו ארץ טובה. ואל יטעון טוען, איך יקרא ארמי? והנה כמוהו יתרא הישמעאלי (דה"א ב, יז) והוא ישראלי, כי כן כתוב. במתי – סמוך, כי לא נמצא לשון יחיד, ו'מתים' – לשון רבים. ורבי יונה דקדק אותה כולה באר היטב בערך 'מתה':

 

בעל העמק דבר:

ה' התכוון להוריד לגלות את ישראל לארם. ושם היתה מתקיימת הבטחת ברית בין הבתרים "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם"

אבל אחר שראה הקדוש ברוך הוא שלבן עינה את יעקב אז הוא שינה את התכנית והוריד אותו למצרים!!!

כי תבוא לעד4

בע"ה טו אלול התשע"ד

מישל בן שושן

 

כי תבוא לעד4

 

למה לא כתוב "והיה כי תבוא אל ארצך"?

למה בכל התורה, ארץ ישראל איננה מכונה "ארץ ישראל" אלא "ארץ כנען". גם בנ"ך, אחרי הכיבוש והחילוק היא עדיין "ארץ כנען"? למה מזכירה לנו התורה כל הזמן שהארץ היא של ה' ושהוא זה ש"נותן" לנו אותה. אחרי כיבוש ומלחמות כמובן! מתנה שיש לעמול קשה כדי להשיג אותה וכדי לשמור עליה. כי הרי בכל הקללות, האיום על גלות מהארץ רובץ על בני ישראל למשך כל ההיסטוריה, ואכן האיום מומש פעמיים.

למה עם ישראל הוא האחרון לקבל את ארצו באזור?

  • בני עשיו ירשו מזמן את הר אדום. ללא עוררין.
  • בני מואב ובני עמון קבלו את ארצם מזמן ואין עוררין.

התורה מספרת שעם אחר יושב בארץ של עם ישראל ושיש להוציאו משם כדי לשבת במקומו בארץ! התורה איננה מספרת לנו איך הגיעו הכנעניים לשם. מדרש אחד (מובא על ידי רש"י) מספר שהארץ היתה של בני שם והכנענים כבשו אותה. אבל זה לא הפשט, זה הדרש. ואפילו אם זה נכון, התורה מספרת את הסיפור של עם ישראל כמי שבא לתוך ארץ שיש בה כבר עמים אחרים.

 

אפילו כשאברהם מגיע אל הארץ, כתוב "והכנעני אז בארץ". כלומר, מההתחלה מציינים שיש כאן אנשים אחרים!

אפילו לאבות, כשה' מבטיח להם את הארץ, הוא מדבר על העתיד, על זרעם. והם מוכרחים לקנות חלקת אדמה לקבורת שרה ולעשות הסכמי שלום עם השכנים כדי לגור בה.

 

עם ישראל נולד במצרים, וכשהוא יוצא, אין כבר מקום בעולם לקלות אותם! הכל תפוס! ייתכן שאפילו עצם קיומם כעם איננו מקובל! צריך כוח עליון להוציא אותם מעבדות, כאילו באילוץ. כל העמים האחרים מרגישים כבר שהעם הזה הוא "מיותר" או , לפחות, אין לו מקום בין העמים!

 

הסיפור הזה, הוא מלווה את כל ההיסטוריה של השייכות של עם ישראל לארצו בתורה. ונוכל לעלות עוד יותר קדימה, עוד יותר מסיפור אברהם, קודם אפילו סיפורו של תרח שנוסע לשם. קודם אפילו מסיפור נוח ובניו…

נגיע עד..לפסוק הראשון בתורה :"בראשית ברא אלוהים.."

רש"י במקום מעניין מאוד. רש"י נראה בא כדי לתרץ שאלה צדדית: למה התורה איננה מתחילה מהמצווה הראשונה "החודש הזה לכם ראש חודשים". התשובה היא:" יום אחד, יאמרו הגויים לעם ישראל "לסטים אתם על זה שכבשתם את ארץ כנען" ואז, לדעת רש"י (שמצטט את רבי יצחק) אנו נוכל לענות להם שה' הוא זה שברא את העולם והוא נותן כל ארץ למי שהוא רוצה!

 

אני רוצה להציע פירוש מקורי על הרש"י הזה:

לעניות דעתי, רש"י איננו בארק לתרץ את הקושיה שהבאנו לעיל. הוא בא כדי להבהיר לנו מה משמעות המילים "בראשית ברא אלוהים.."! לא פחות ולא יותר.

 

נראה לי שהתורה כותבת "בראשית ברא אלוהים.." , לא כדי לתת לנו שיעור בהיסטוריה או בפיזיקה . היא באה כדי ללמד כל אדם שמגיע להכרת עצמו וסביבתו, שהוא איננו ראשון:

יש משהו, מישהו, כוונה ראשונית, שקדמה כל אדם. אדם שנולד, איננו בעל הבית. עולם שלם קדם אותו. כוונות אחרות קדמו אותו. האדם איננו הראשית של העולם. למרות שהפיתוי גדול לחשוב שהאדם הוא במרכז הבריאה ושכולם צריכים לשרת אותו, באה התורה ומזהירה: בראשית, כלומר לפניך, בראשית התודעה, יש משהוא אחר שברא כל זה בכוונה וברצון אחרים משלך! שמים וארץ, עצים ואוויר, נבראו לפניך!! אתה באתה בעולם "עשוי". אמנם אתה יכול לשפר אותו, וזה אולי רצוי , אבל יש לך מחויבות מוסרית כלפי העולם. כלפי האנשים האחרים, כלפי החיות, כלפי הארץ, כלפי האלוהים! בראשית, יש התחייבות כלפי העולם!

הסיפור של האדם איננו מתחיל בזכויות אלא בחובות. האדם חייב להיות מוסרי.

מההתחלה, הבורא מצווה אל האדם. יש לעבוד את האדמה, לעבוד את הגן ולשומרו.

המצווה היא סמל המחויבות הראשונית של האדם כלפי העולם והבורא.

 

ההבדל בין חיה ואדם צריך להיות המודעות שלו. והמודעות הזו חייבת להוביל אותו למוסריות.

 

מכיוון שהפרויקט הזה נכשל מההתחלה. קין הרג את אחיו. והוא לא רצה להיות "שומר אחיו", הבורא היה חייב להמציא תכנית אחרת: הוא יברא עם קטן שיחייה בהרגשה הזאת כל חייו: העם הזה יצטרך להרגיש שהוא חייב לזכות בדברים ושום דבר איננו קנוי לו לכתחילה. העם הזה יחיה זאת באופן קיצוני. הוא יהווה עדות עבור כל האנושות שכוונת הבורא היתה ליצור אם מוסרי שירגיש מחויבות ולא ש"מגיע לו".

 

לכן, עם ישראל הוא העם הזה שחייב להרגיש כל הזמן ששום דבר לא מובטח בוודאות, בלי מאמץ מצידו. הוא חייב כל הזמן להצדיק את עצם קיומו. כל העמים יזכירו לו ש"הוא לא מכאן". שהוא לא טבעי. אפילו ארצו, היא לו ארצו. הוא חייב להלחם עבורה . לא רק בכיבוש אלא גם כל הזמן אחרי כן. כולם יגידו לו "ליסטים אתם". אפילו חלק גדול מהעם עצמו ירגיש שהארץ הזאת איננו שייכת אליו.

קיים איום תמידי על עצם קיום העם ועל הישארותו בארץ!

 

עם ישראל הוא בכך עדות חייה (וכואבת מאוד) על מה שהאדם האוניברסאלי שנברא בצלם אלוהים צריך להרגיש בעולם.

אם אדם ירגיש שהימצאותו בעולם היא "טבעית" ושאין עליו שום התחיבות מוסרית כלפי האחרים או כלפי העולם עצמו, אז הוא לא שונה מהחיות שנבראו לפניו. הן טבעיות מאוד. אין להן שום מודעות של התחיבות מוסרית מעבר לחיים הטבעיים שלהם.

 

לכן, לעניות דעתי, עם ישראל נוצר בזמן ובצורה כזו שהוא , וכל העמים האחרים גם כן, שהוא חייב לזכות בחייו ובמקומו.

 

ארץ כנען דורשת את ההכנעה הזו: היא ארץ של מי שהבין את הכניעה לכוונת הבורא: אתם לא בעלי הבית בעולם. אתם חייבים לזכות בכל מה שתרצו לקבל ולהמשיך לזכות בו גם אחרי שקבלתם אותו! זה בסיסי המוסריות.

האדם איננו מוסרי כי הוא מחליט, בטובו, להיות מוסרי. אלא זו חובתו המהותית כבן אדם.

 

מצוות הביכורים באה רק כדי להמחיש את הרעיון העתיק והבסיסי הזה!

כשאתה תבוא אל הארץ אשר ה' נותן לך (היא לא שלך, ה' נתן אותה לך מידה ואתה מספיק מוסרי), אז עליך לעבוד קשה. גם לגרש האנשים שהיו כאן וגם להתנחל בה ולהתיישב בה. וגם עליך לעבוד את האדמה אם תרצה לאכול. ואחרי כל התהליך המייגע הזה, אתה לא יכול סוף סוף ליהנות מהפירות! עליך להביא את ראשיתם אל ה' ולספר את כל הסיפור של הגלות ושל הכיבוש. זה לא סיפור גמור! תמשיך לזכור שהארץ איננה קנויה לך!

 

רק אחרי שתפנים זאת, תוכל ליהנות מכל הטוב!

 

אכן המטרה היא לא להישאר בדיכאון או להתעצב ולא ליהנות מהעולם. להיפך, המטרה היא השמחה!!

אבל לא שמחה מזויפת אלא שמחה אמיתית.

 

אין שמחה אמיתית אלא אחרי שאני מכיר בזה שמה שיש לי איננו קנוי לי מראש. השמחה האמיתית באה רק אחרי שאני יודע ש"בראשית בא אלוהים..". רק אחרי כל התהליך ההכרתי של מחויבות כלפי העולם.

 

רק אחרי שאני מכיר בזה שהקניין שלי איינו שלי, אז הוא באמת שלי במובן שאני יכול ליהנות ממנו בצורה אמיתית ובשמחה שלמה.

 

לכן, בסוף פרשת הביכורים, מגיע הפסוק העיקרי:     "ושמחת בכל הטוב.."

  • במידה ואנו לא נבין העיקרון הזה, אז כל מסר התורה, מ"בראשית" ועד לביכורים, פוספס.

כל הקללות שמתוארות בפרשה שלנו, יבואו בעיקר בגלל שלא הבנו את החיוב בשמחה האמיתית הזאת:

"על אשר לא עבדת את ה' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל"

"רוב כל" הוא ה שמחה המזויפת. רכישת קניינים רבים בהרגשה שהכל מגיע לי לא יכולה להוביל לשמחה האמיתית

אנו מבינים יותר טוב , עכשיו למה המדרש, בהתחלת התורה אומר שהעולם נברא בשביל הביכורים שנקראים ראשית: מצוות הביכורים באה להמחיש לאדם את מה שנאמר בהתחלת התורה.

בשביל זה נכתב "בראשית"

בשביל האדם שירגיש הרגשה זו. האדם הזה ייקרא "ישראל". בשביל ישראל נברא העולם.

  • גם הזכר ליציאת מצרים בא כדי להמחיש רעיון זה: עבדים היינו! ואילו לא הוציא אותנו משם, עדיין אנו עבדים! ובהגדה של פסח, אנו מפרשים את ההגדה של הביכורים("הגדתי היום לה' אלוהיך")!

"בכר" שהוא השורש של המילה ביכורים, בנוי מאותיות שניות:ב(2)-כ(20)-ר(200). כדי לתת הרגשה שאני לא הראשון בסיפור.