בע"ה א אדר התשעה

מישל בן שושן

 

תרומה גז

 

משפטים-תרומה

למה נסמכה פרשת תרומה לפרשת משפטים? הג"ז משיב עם הפסוק:"עשיתי משפט וצדק אל תניחני לעושקי"(משפט= משפטים- צדק=צדקה=תרומה).

הוא קובע: שכשאדם עושה צדקה, אסור לעשות זאת על ידי כסף "לא כשר". יש אנשים שתורמים צדקה לכל מיני מוסדות ,אבל הם עושים זאת, בכסף שלא הרוויחו ביושר. לפעמים, הם עושים זאת כדי להכשיר (להלבין)את הכסף, מבחינה מצפונית. זה לא רצוי ולא כשר. "זה לא ייזקף לזכותם".

אם כן, אם נניח שהמטרה היא שהאדם יתרומם, יתקרב אל האלוהים, הוא צריך לתת מעצמו. להיות במהלך של נתינה. המטרה היא אכן התרומה. כדי להתרומם. לא להישאר אנוכי, סגור בבועה של עצמו. כדי שההתרוממות הזו תהיה כשרה ורצויה, באה פרשת משפטים כדי להסביר איך להיות ישר ואיך להרוויח כסף ביושר.

אם כן, השאלה היא לא "למה פרשת תרומה באה אחר פרשת משפטים?" אלא "למה פרשת משפטים הקדימה את תרומה?" והתשובה ברורה: כדי לסדר את העניינים הכספיים לפני שמבקשים מהאדם לתרום ממנו ביושר. רק כך אפשר להתרומם. לרומם את עצמו ולא משהו אחר.

 

האם מקבלים תרומה מהגויים?

יש שלושה סוגי תרומות . לכל אחת יש ,או לא, אפשרות לקבל תרומה מהגויים. וכל סוג תלוי בחלק מהפסוק הראשון של הפרשה:

חלק הפסוק	סוג התרומה	ממי מקבלים תרומות?
"דבר אל בני ישראל"	תרומת האדנים (חצי שקל)	רק מבני ישראל
"מאת כל איש"	תרומת הקרבנות של כל השנה(חצי שקל)	גם מהנכרים
"אשר יידבנו ליבו"	בדק הבית, בניין המקדש	תלוי בכוונת הגויים התורמים

 

ההקבלה עם עקדת יצחק

המדרשים תולים את עניין הקרבנות למה שקרה בעקידת יצחק. שם, ה' מבקש מאברהם להקריב את בנו. אבל, בסופו של דבר הוא אוסר לו לעשות זאת. ואז מגיעה ה"פשרה" או ה"תחלופה":מופיע אייל, שאברהם יקריב "תחת בנו". אם כן, ה' קובע את ה"רצוי"= שהאדם יהיה מוכן להקריב את עצמו ממש (או את בנו). אבל, מכיוון שזה לא יכול לבוא בחשבון, אז הוא מראה לאדם את ה"מצוי". אם כן, כוונת הקרבן היא הקירבה או המוכנות להקרבה של האדם בעצמו. כשהוא מקריב בהמה, הוא צריך להרגיש שהיא באה במקומו. ה' חפץ בחיי האדם.אבל יש פעולה בלתי אפשרית שהיא רצויה מבחינה רגשית שהתחליף שלה הוא הבהמה.

 

	הרצוי- הכוונה –המטרה	המצוי-הפשרה- התחליף
התחלת ספר ויקרא (הקרבנות)	אדם כי יקריב מכם(ממש)	מן הבקר ..תקריבו את קרבנכם
עקידת יצחק	קח את בנך..לעולה	ויקח את האיל…..תחת בנו
מצוות התרומה	כל איש אשר ידבנו ליבו	וזאת התרומה:זהב וכסף…

את ההבדל בין הרצוי למצוי, אנו פוגשים בפסוק הראשון של הפרשה שלנו:

1. "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי" (התרומה היא בלתי מוגדרת, תלויה לגמרי ברצון הטוב ובנדבת הלב)=הרצוי.
2. "וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם זהב וכסף.."(יש רשימה מוגדרת וקצובה- מוכתבת על ידי צרכי בנין משכן)=המצוי. המציאותי.

אכן, במצוות התרומה, לכתחילה, אין הגבלה ואין הגדרה . זה תהליך אין סופי לא מוגדר ורצוני לגמרי. הכל תלוי בלבו של כל אחד. זה הרצוי. אבל, הלכה למעשה, ה' מצווה על רשימה:הנה מה שישלקחת מאיתם.המהלך האין סופי נכנס לתוך מסגרת סופית. המקדש בעצמו הוא מסגרת במציאות של דבר בלתי אפשרי(מקום מפגש בין האלוהים והאדם). לכן, המקדש ייבנה על ידי התרומה הזאת (שמוגדרת כ"אין סופית" מצד אחד, אבל שמקבלת צורה מוגדרת)

 

 

בניית הארון

הארון מסמל את האיש הישראלי שלומד את התורה, התלמיד חכם. התורה נכנסת בו. לכן, מעניין לדעת איך צריך שהאדם הזה יהיה בנוי מבחינה נפשית.

• גוף הארון הוא מעץ= מסמל את הענווה והפשטות של התלמיד חכם
• מצופה בחוץ מזהב= אסור לתת לזלזל בתלמיד חכם. הוא צריך להתנהג בקצת גאווה!
• מצופה, בפנים מזהב= גם בתוך תוכו, אסור שהענווה הפנימית תוביל אותו לדיכאון או לזלזול עצמי.

אם כן,קשה להיות תלמיד חכם! לא יותר מדי גאווה לא יותר מדי ענווה. הגבולות בין החוץ, הפנים, הפנימי יותר, קשים להגדרה ועל כל אחד לחשוב על שלושת ההוראות האלה כדי לבנות את אישיותו.

 

בדי הארון

הארון מכיל את לוחות הברית שמסמלים את התורה שבכתב

שני הבדים מסמלים את התורה שבעל פה.האחריות הנתונה לבני האדם לפרש ולנסות להבין מה משמעויות התורה שבכתב. התורה שבעל פה תלויה בהבנת האדם. לכן, יהיו מחלוקות, יהיו ספקות, מפלגות,מריבות, חיים תוססים. התורה שבעל פה מחייה את התורה שבכתב. בלעדיה את חשיבות לתורה שבכתב. בכיוון ההפוך זה גם נכוןף בלי התורה שבכתב, אין תורה שבעל פה. הקשר בניהם נחוץ לשניהם.

לכן, לא מכניסים לתוך הארון את לוחות הברית לפני שמכניסים את הבדים בטבעות הארון.

לכן, "לא יסורו ממנו הבדים".  הבדים אינם כאן רק כדי להרים הארון במסעות. הבדים נמצאים כל הזמן, אפילו במשך מאות שנים, בלי שנזיז הארון. הן מסמלות את התורה שבעל פה.

למה שני בדים ולא אחד? כי המחלוקת בין הדעות ההפוכות היא התורה שבעל פה. מהרגע שיש דעה אחת ומונוליתיות, זה כבר תורה שבכתב!

תלמידי חכמים לומדים "בד בבד" ולא "לבד" אחד!

זה מרים מצד זה וזה מצד שני. התורה באמצע מתולתלת מצד לצד וזה מה שמחייה אותה!

זה מה שמאפיין היהדות מכל דת אחרת. היהדות היא "אנטי דתית" בזכות הבדים, בזכות התורה שבעל פה.

הלכה למעשה, אין אדם אחד יכול להחזיק בתוכו את כל האפשרויות , את כל הפרשנויות. הוא מרגיש צורך לתפוס בדעה אחת. לכן יש הרבה אנשים שונים בעם וכל אחד יצדד בעמדה שונה. כך שבכללות  העם, התורה תחיה.

אבל מצווה על כל אחד, אפילו שהוא מחזיק בדעה , להכיר, לכבד, את הדעה של השני: כשאני מדליק נר אחד בחנוכייה ביום הראשון, כדעת בית הילל, עלי לדעת שבית שמאי היה רוצה שנדליק שמונה!

למה הבדים אינם מולחמים- קשורים לארון? כי הם חייבים להיות עצמאיים!! אם הם היו קשורים, הם היו חלק מהתורה שבכתב!

 

ארבע הטבעות

הבדים היו מוחזקים על ידי ארבע טבעות זהב קשורות לארון. למה ארבע?

ארבע מסמל את ריבוי הדעות והאפשרויות האנושיות בעם ישראל:

• ארבעת בנים. גם הרשע הוא טבעת! גם הוא מחזיק ונושא את התורה שבעל פה.( אפילו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון)
• ארבעת המינים. גם הערבה היא חלק מהעם וגם עילה מברכים על הלולב. כל חלק מהעם הוא הכרחי .

 

 

השולחן

כל לחם על השולחן אפוי בצורה שיש לו שני פנים.

(האם יש קשר מילולי בין המילה "פן" למילה PAINבלטינית?)

כך בגם בלחם, באוכל, בפרנסה (סמל השולחן) יש פנים שונות. למשל, אומר הרב, הכסף יכול להיות מקור לאושר או מקור לדאגות ולפשעים.

בכל דבר יש הרבה פנים. חשוב שהאדם יכיר בזאת וייקח אחריות על זאת. כי הוא נושא את הפנים האלה.

 

המנורה

גם לה יש הרבה פנים. הם קני המנורה: שלושה מצד אחד ושלושה מצד שני.

המנורה, סמל החכמה, גם היא מכילה הרבה פנים ובנויה מריבוי הפנים.

אם כן, כל כלי המשכן מכילים בתוכם את סמל ריבוי הדעות והפנים. כמו הכרובים על הארון שפונים אחד לעבר השני. גם המזבחות מכילים ארבע קרנות. סמל לריבוי האפשרויות, ארבע נקודות מבט שונות, כמו ארבעת הטבעות.

לפני ה'

ללכת או להיות "לפני ה'" מחייב את האדם לקבל על עצמו אחריות פרשנית על מה שה' היה רוצה ממנו. מי שהולך "אחרי ה'" , איננו רצוי. הוא מחכה שהדברים יונחתו עליו מן השמים כדי לדעת מה עליו לעשות. הוא איש התורה שבכתב ולא איש של התורה שבעל פה.

המרגלים חטאו בזה שהם היו "אחרי ה'"  "על כן שבתם מאחרי ה'" יאמר להם משה.

בכיבוש הארץ, דרושים אנשים חלוצים ואמיצים."אם תחלצו לפני ה' למלחמה"

מי שמחכה לניסים גלויים, הוא נמצא "מאחרי ה'"

מי שיוזם ולקח סיכונים ומקבל אחריות על החייאת התורה שבעל פה, נמצא "לפני ה'". זו הדרך הרצויה והאהובה , לדעת הג"ז. כל הכלים במשכן,מזמינים את האדם להיות גם הוא "לפני ה'" ולא אחריו. כמו אברהם ולא כמו נוח.

בעניין הלחם (הפרנסה) שנמצא כל השבוע "לפני ה',, יש דרישה מהאדם להשתדל כל הזמן בכל התחומים. לפעול לפרנסתו כל הזמן. לא לסמוך על הנס. הוא חייב להיות "לפני ה',תמיד", כלומר, לקדם את העזרה שעשויה לבוא מה'.

 

תחתית ההר

המדרש מספר ש"כפה עליהם ההר כגיגית". למה? הם כבר אמרו "נעשה ונשמע"! למה יש לאיים עליהם?

כי העם קבלו ללא הסתייגות את התורה שבכתב. כל אדם רוצה שהחוקים יהיו ברורים , חד משמעיים, שיבואו מלמעלה. (האם הוא יקיים אותם או לא, זה סיפור אחר, אבל לפחות שיידע שמערכת החוקים קבועה ומוכתבת מלמעלה בצורה ברורה- כתובה).

אחרי שהעם קיבל עליו ללא הסתייגות את התורה שבכתב, כפה עליהם את התורה שבעל פה כי הם לא היו מוכנים לקבל עליהם אחריות על קביעת חוקים משתנים, תלויים בהחלטות בני אנוש, בכל דור ודור.

 

כפייה דתית

הרב אוסר על אליטה לכפות חומרות דתיות על הציבור כולו. מי שרוצה להחמיר על עצמו, מוזמן לעשות זאת. אבל בצנעה רבה ובלי לתת הרגשה כאילו שאר העם מחויבים לזה.

יש חשיבות עליונה , בסדר העדיפויות, להעמיד את האחווה והסולידריות בין חלקי העם. כל נסיון לעשות הבדלים בהיררכיה בין אנשים עלולה להשניא חלק העם על השני. יכולים להשתמש בחומרות כדי להתנשא על אחרים ולזרוע פילוג בעם.כדי למנוע זאת, ה' "כפה ,על אלה שרוצים להתרומם מעל העם, את ההר כגיגית ואיים עליהם ששם(בכפית החומרות על שאר העם) תהיה קבורת העם" עדיף שכולם יהיו עמי הארץ, ארציים ויעסקו ביישובו של העולם. אם יחידי סגולה רוצים להתעלות בעולם הפרישות היתירה, אסור להם לפרסם זאת וכל שכן לכפות זאת על האחרים. הרב מפרש את כפיית ההר כאיסור על כפייה דתית(חומרות) על ידי בני האדם!!

 

עבודת הצדקה

יש שני פנים במצוות הצדקה:

1. מעשה הצדקה ,כחלק מעשיית הצדק החברתי המשכין שלום בין הבריות ומיישב את החברה כתיקונה
2. עבודת הצדקה , שהיא נעשית כמצוות ה' (ולא רק כמצווה חברתית) שהיא דורשת לתקן את המידות של האדם הנותן. לרומם אותו, כלפי ה', כלומר, כלפי עולם עליון, רוחני, מרומם מזה אשר הוא חי במציאות הטבעית.

"ולא ירע לבבך בתיתך לו"= אל תיתן לעני רק בגלל שקשה לך לראות אדם בצער.או כדי להשתיק את האלימות שעלולה לפרוץ מהשכבה התחתונה בחברה, או בגלל שאתה רוצה שהכלכלה תצמח יותר. אלא בגלל שאתה חייב להיות בעצמך פתוח לעולם הנתינה. כמצווה לשם שמים.

"ויקחו לי תרומה"=קחו אותי עם התרומה!. לי=לשמי.

 

תפילין

• תפילין של יד= נעשה
• תפילין של ראש= נשמע

בתפילין של יד, יש כלף אחד שעליו כל ארבעת הפרשיות כתובות ביחד.

בתפילין של ראש, יש ארבע בתים מחולקים היטב ובכל אחת יש פרשה אחרת.

כי בעולם המחשבה (הראש), כל אחד חושב אחרת. יש חילוקי דעות

אבל בעולם ההלכה, המעשה, יש הלכה אחת לכולם וכולם חייבים להישמע בעולם העשייה למה שמקיים את כל העם.