פינחס 2

בע"ה כא תמוז התשעח

מישל בן שושן

פינחס פי2

  1. נושאי הפרשה

נתחיל מסוף הפרשה הקודמת (בלק) ועד לאמצע הפרשה הבאה (מטות):

  1. חטא בנות מדיין.
  2. ברכת פינחס
  3. ה' מצווה למשה להכות במדיין
  4. המפקד הגדול
  5. בנות צלפחד
  6. מות משה
  7. מינוי יהושוע
  8. קרבנות המוספים
  9. דיני נדרים
  10. מלחמת מדיין

נעיין במה שקורה בסוף העניין 3::

במדבר פרק כה (טז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(יז) צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם:(יח) כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר ..כו-א: וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה פ          וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר:(ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל:

אחרי הסיפור הטראגי של בנות מדין, ה' מצווה לנקום בהם על ידי מלחמה. וזאת אחרי המגפה הגדולה. אבל, הפסוק מפסיק פתאום באמצע, יש פרשה פתוחה, ומתחילים בנושא ה4, המפקד. ושישה נושאים אחרים. רק בנקודה ה10, אחרי חמישה פרקים שלמים, מגיעים לנקודה ה10 ,ושם  מוצאים את המשכו של "ויהי אחרי המגפה..":

במדבר פרק לא (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ:

ששת הנושאים 4,5,6,7,8,9, נראים כ"מושתלים" ממש בתוך עניין מלחמת מדיין.וזה דורש מאיתנו לדעת במה הם קשורים לעניין מלחמת מדיין ולמה הם הושתלו בדיוק כאן??

חכמנו הצליחו לעשות כל מני קשרים בין הנושאים עצמם.למשל:

4-5-6-7: כל הנושאים האלה קשורים לכניסה לארץ, החלוקה לשבטים. גם מות משה נמצא כאן כדי להגיד שהוא לא ייכנס ולא ישתתף בכיבוש ובחלוקה. יהושוע יעשה זאת. כמובן שסיפור בנות צלפחד קשור לנחלות גם הוא.

לפני הסבר זה, המפקד איננו בא בגלל חטא בעל פעור כמו שרש"י טוען (לדעת מניין הנותרים אחרי המגפה) אלא הוא קשור אך ורק כדי לדעת איך ולמי מחלקים את הארץ.

8-9: שני הנושאים האלה, הקרבנות והנדרים קשורים בניהם כי כתוב  בקרבנות "לבד מנדרכם ונדבותכם…

אם כן נשאר לנו לקשור בין שתי הקבוצות האלה: הקבוצה הראשונה (4-5-6-7) שהיא חלוקת הארץ והקבוצה השנייה (8-9) שהם הקרבנות במקדש.

הרב מנחם ליבטאג מציע לקשור את שתי הקבוצות על ידי השוואה בין התחלת ספר במדבר לסופו: בהתחלת הספר, תואר מחנה ישראל המחולק לפי שבטים , דגלים וגם ליווה התיאור הזה מפקד גדול. אבל נזכור שכל המחנה הגדול הזה היה מאורגן מסביב למשכן. המשכן היווה נקודת אחידות של כל השבטים. מרכז המחנה. מסביב למשכן ישבו כל השבטים בנוסעם במדבר. לכן, גם בסוף הספר, לפני הכניסה לארץ, התורה מתארת את החלוקה לשבטים ולמשפחות אבל היא גם מתארת את הפעילות במשכן עצמו (הקרבנות) כתזכורת שהעבודה במקדש תהיה נקודת האחדות של כל הפיזור בין חלקות שונות , שבטים שונים ומשפחות שונות. לסיכום:

 

  התחלת ספר במדבר סוף ספר במדבר
הריבוי בעם מפקד לפי שבטים ודגלים לקראת הנסיעות במדבר מפקד לפי שבטים ומשפחות לקראת כיבוש וחלוקת הארץ
אחדות הריבוי המשכן מהווה אחדות ומרכז  המחנה הקרבנות ועבודת המקדש כמרכז העבודה המאחדת
  • מסביב להר סיני, כל העם התאחד מסביב למתן התורה.
  • בנסיעות, כל העם התאחד מסביב למשכן
  • לקראת חלוקת הארץ, חייבים לזכור אחדות העם מסביב לעבודה במקדש. העליה לרגל לשלושת החגים מזמינה את חבורת כל חלקי העם סביב מקום ועבודה אחת. גם קרבן התמיד, נעשה בשם כל העם, בנוכחות נציגי כל חלקי העם, והוא סמל לאחדות שהיתה בהר סיני: " עולה תמיד העשויה בהר סיני…"  !!

הבנו את הקשר בין כל הנושאים ה"מושתלים" (4-5-6-7-ו-8-9) .אבל נשאר לנו להבין למה הם "הושתלו דווקא כאן, באמצע מלחמת מדיין? או , ליתר דיוק, בין סיבות המלחמה (חטא הפעור) ובין המלחמה עצמה ותוצאותיה.

נראה לעניות דעתי, שיש להבין את משמעות חומרת חטא בנות מדיין: זה תואר כנקודת התורפה העיקרי של עם ישראל. בלעם אינו מצליח לקלל את ישראל כי ,ברוך הוא". אבל, הוא מצביע על נקודת התורפה: הזנות והעבודה הזרה. כל הבניין היפה של עם המביע ריבוי שמסוגל בכל זאת להראות אחדות בתוך הריבוי הזה, כל הבניין הזה יכול ליפול כולו על בעיית הזנות והעבודה הזרה. כלומר, היצר האנושי הבסיסי. נקודת היסוד. יש צורך לשמור על הנקודה הזאת כי משם הכל יכל לקרוס. כל המפעל של משה יכול להתמוטט בגלל זה. לכן, עליו לדאוג בעצמו על השמירה התמידית נגד החולשה הזו. הוא זה שיילחם נגד מדיין , הוא ייקבר מול בית פעור כשומר, גם אחרי מותו, על סכנה מתמדת זו.

בגלל סכנת עבודת הפעור והזנות עם בנות מדיין, יש מגפה. כדי להינצל מהמגפה וכליית אויבי ישראל יש שני מנגנונים שיש להפעיל כל הזמן:

  1. סידור עם ישראל לפי שבטים מסביב למקדש. הריבוי והאחדות
  2. העבודה האישית, היום יומית, נגד היצר הרע העמוק של הזנות והעבודה הזרה

לכן, נראה לי, באמצע תיאור המנגנון השני, מזכירים את המנגנון הראשון. ורק אחר תיאורו ניתן להמשיך במלחמה של המנגנון השני.

 

  1. כמה נקודות בקשר למפקד:

שבט שמעון

במפקד, שבט שמעון יורד באופן דרסטי במספר. במפקד בשנה השנייה, הם היו 59300 ובשנה הארבעים, לפני הכניסה הם רק 22200. יכול להיות שבמגפה על דבר פעור (שבה מתו 24000) הרוב המתים היו מהשבט הזה כי הם היו "הצמודים" ביותר לבעל פעור. כי הרי זמרי היה נשיא שבט זה. משה אינו מברך, בסוף ימיו את שבט שמעון. ועוד סימן להיעלמותו של שבט זה, הוא מקבל חלקה קטנה מאוד בארץ, בנגב, בתוך חלקו של יהודה.

הרב מנשה וינר מציע הסבר: שבט מנשה "לקח את מקומו של שבט שמעון. כי הרי יעקב בעצמו השווה בניהם: ("אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי"). ובאמת שבט מנשה גדל מאוד במספר ( הם עברו מ32200 ל52700). כאילו הם אחראים על שבט שמעון. הם ממלאים את מקומם.

אנו יודעים שהארץ נחלקה לשבטים אבל גם לדגלים. נזכור שמסביב למשכן, היו קבוצות של שלושה מחנות תחת דגל ראשי. באותו המחנה ישבו ראובן, שמעון וגד.

מכיוון שראובן וגד קבלו נחלה בעבר המזרחי של הירדן, ייתכן מאוד ששבט שמעון חשב שגם הוא צריך לקבל נחלה במזרח לירדן.

זה יכל להסביר שהשט הזה חשב , בערבות מואב, הוא כבר נמצא בנחלתו. והוא רצה להתחבר לבנות מואב, גם בטענה שהם יושבי המקום ויש להתמזג איתם!!

בסופו של דבר, הם הוכו אנושות במגפה וקבלו נחלה קטנה מאוד במערב לירדן!!

43,730

כל המספרים של המפקד עגולים. רובם מעוגלים למאה. מעט מאוד לחמישים. ורק אחד, שבט ראובן, מונה מספר שמסתיים ב30! 43730!. למה?

הרב מנשה וינר מביא הסבר יפה:

במינו השופטים (הדיינים שמונו בעקבות עצת יתרו) מונו שרי עשרות, שרי חמישים, שרי מאות ושרי אלפים.

10,100,1000 הם מספרים הגיוניים, במכפלה של עשר כל הזמן. אם כן, למה למנות "שרי חמישים"??

ההצעה היא שלשרי חמישים היה תפקיד מיוחד: שרי צבא!! כלומר הם היו המפקדים של גדודים של חמישים חיילים. זה יכול להסביר גם המילה "וחמושים עלו בני ישראל". כלומר מחולקים לגדודים של חמישים ! ועל כל גדוד שר מפקד.

אם כן, המספרים של השבטים הם כפולים של חמישים. וזה מסביר שכל המספרים מסתיימים או במאה עגולה או בחמישים עגולים.

נשארת השאלה לגבי בני ראובן שמסתיימים בשלושים.

נזכור שבקשר למפקד בני ראובן, התורה מונה את בני פלוא: אליאב. ובני אליאב, הם דתן ואבירם שמתו בסיפור עדת קרח. אבדן האנשים ההם ואנשי משפחותיהם, מסבירם שהגדוד שלהם היה חסר בעשרים אנשים. וזה גרם לגדוד להיות רק בעל שלושים. והחסר נשאר בולט כדי שנזכור (כמו שהתורה מזכירה כל פעם) את מיתת דתן ואבירם!!

 

כמה מתו במגפה?

בהמשך להסבר הזה ששרי החמישים היו שרי הצבא, ניתן להסביר קושיה ישנה :בתגובה לזנות אחרי בעל פעור, ה' מצווה להרוג את כל החוטאים:

במדבר פרק כה (ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר:

רש"י במדבר פרק כה (ה) הרגו איש אנשיו – כל אחד ואחד מדייני ישראל היה הורג שנים, ודייני ישראל שמונה רבוא ושמונת אלפים, כדאיתא בסנהדרין (יח א):

כמה מתו? התורה אומרת שמתו 24000 איש. אבל רש"י, בעקבות הגמרא (גם הבבלי וגם הירושלמי) טוענים דבר מפתיע: כל דיין אמור להרוג לפחות שני אנשים. כמה דיינים היו?:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף יח עמוד אתנו רבנן: +שמות י"ח+ ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרת, שרי אלפים – שש מאות, שרי מאות – ששת אלפים, שרי חמשיםשנים עשר אלף, שרי עשרות – ששת ריבוא, נמצאו דייני ישראל שבעת ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות. הדרן עלך דיני ממונות.

מגיעים למספר עצום של  78600 דיינים. אם כל אחד הורג שניים, מגיעים למספר מתים עצום: 157200!!!. רבע מעם ישראל!.

הרמב"ן מציע כל מני הסברים, כמו למשל שהם הצטוו להרוג אבל אחרי מעשה פינחס, לא הרגו אותם. כלומר, המספר העצום הזה היה המספר של האנשים שהיו אמורים למות במגפה אבל פינחס מנע זאת על ידי מעשיו.

הסבר אחר הוא שהדיינים הרגו כל אחד את האשמים ממש, השייכים לשבטם. כלומר, בחטא בער פעור, היו אנשים שחטאו ממש, והם אלה שהיו צריכים להרוג. אבל כל ראשי השבטים הרגו את האנשים השייכים לכל שבט.

 

אבל הרב וינר מציע הסבר עוד יותר פשוט:

רק שרי חמישים היו צריכים להרוג שניים כל אחד. כמה "שרי חמישים" היו? 12000. וכך מגיעים למספר המתים 24000!! בדיוק מה שהתורה אומרת. כך מתרצים את הטענות של כל הפרשנים!!

 

  • עניין הקנאות

עניין הקנאות הוא רגיש מאוד כי הוא יוצא מכללי ההלכה והמשפט הרגילים.

אילו פינחס היה שואל את משה, השולחן הערוך, ספק אם היו מתירים לו לעשות מעשה אלים זה ללא משפט, עורכי דין, שימוע….. אילו הרגו את פינחס באמצע מעשה, ההלכה לא היתה מאשימה את מי שהרג אותו! אם כן, פנחס לקח סיכון עצום על עצמו ועל שאר החברה על ידי מעשה קנאות זה.

נראה לי להגדיר את מעשה הקנאות כמעשה "אלים", בלתי חוקי, במובן הרגיל של המילה, שמנסה למנוע אלימות יותר גדולה. אבל יש תנאים מאוד נוקשים לקנאי. בניהם, ביטול כל נגיעה אישית במעשה. וזה הדבר הכי קשה! אף אחד איננו יכול להעיד על עצמו או להיות בטוח שאין לו נגיעה אישית בדבר. לכן, נשארנו שבוע שלם (בין סוף הפרשה הקודמת לפרשה שלנו) במתח עצום: האם מעשה פינחס מקובל או לא על ידי ה'.??

המתח עזר לנו להבין שזה לא דבר פשוט וברור! עד שה' בכבודו ובעצמו בא כדי לבשר שמעשה פינחס היה מקובל ואף מוצלח מאוד, הדבר נשאר בערפל.

מעט מאוד אנשים בהיסטוריה יכולים להיות באמת קנאים לשם שמיים. רוב רובם של הקנאים פשעו וגרמו להמון סבל , מלחמות, טרור, ורוע. לכן, מצווה להתרחק מכל מעשה של קנאות.

 

בכל זאת, ננסה להבחין מכמה מקרים דומים בתנ"ך, בהם היה צריך לבחור בין מצב רע למצב רע עוד יותר. כי רק במצבים כאלה יש מקום לדבר על קנאות. אין בחירה בין הטוב והרע אלא בין הרע והרע יותרף

  1. מעשה דינה

דינה נאנסת. שמעון ולוי הורגים את כל אנשי שכם. הם עושים זאת כי אין לאפשר שאחותם תיחשב לזונה. יש לנקום את הכבוד הפגוע של עם ישראל…

יעקב אבינו איננו אהב זאת. ובברכותיו לפני מותו הוא מזכיר את שני השבטים האלה לרעה בגלל מעשיהם. (אפשר להגיד, כמו הרב וינר, שיעקב נקט בעמדת היהודי הגלותי שמעדיף להשפיל את עצמו מאשר לגרום לסכסוכים אלימים עם השכנים) . יעקב איננו מוחק את שני השבטים האלה מעם ישראל . הוא משאיר את הבירור שיעשה בהיסטוריה לגבי טוהר מעשיהם. כי ברוב הזמן, לא יודעים האם מעשה הקנאות היה טוב או לא, רק לאחר זמן רב ולאור התוצאות לתווך ארוך.

ומה אומרת ההיסטוריה? שמעון הוא השבט העיקרי בחטא בנות פעור. זמרי בין סלו , נשאי שבט שמעון הוא זה שעשה את המעשה הנורא מכל. שמעון יאבד חלק גדול מבניו (ראה לעיל) ואף נחלתו בארץ תקטן מאוד ומשה רבינו לא ימנה אותו בברכותיו!

לוי, לעומתו, ימשיך במעשה הקנאות שלו, אבל באופן חיובי:

  1. חטא העגל

גם כאן, יש לבחור בין שני מצבים "רעים". או שכל עם ישראל ייכחד בגלל חטא העגל או שיהרגו חלק ממנו, החוטאים העיקריים. משה קורא לשבט לוי להרוג "איש את אחיו,ביתו.." כלומר להרוג את החוטאים אבל בלי נגיעה אישית, בלי שינאה, כאילו הוא הורג את האח שלו  או את הבת שלו! רק כך ניתן לקחת חרב ולהרוג יהודים אחרים. אבל "בזכות" הדבר הנורא הזה של הריגת יהודים על ידי יהודים, ניצל שאר העם! בני לוי היו קנאים "טובים" וקבלו אף פרס: הם מונו כשבט שיטפל במקדש ובחינוך העם!

  1. פילגש בגבעה

גם כאן, יש לבחור בין שני מצבים רעים מאוד: שבט בנימין מתנהג כמו שהתנהגו אנשי סדום. לא מכניסים אורחים, באים כדי לאנוס האורחים , אונסים אשת איש ולא מוכנים למסור לדין את האשמים. כל שבט לוי מוכן להילחם עם שאר עם ישראל כדי להגן על התרבות המרושעת שלהם. לשאר העם שתי אופציות:

  • א. לתת לתרבות המרושעת הזאת להתפשט בכל העם, לא להגיב.
  • ב. להגיב באלימות נגד בנימין כדי לתקן דרך המסוכנת שבה הולך עם ישראל: פירוד זנות ומעשה סדום.

עם ישראל בוחר באופציה השנייה. אבל קוראים שלושה שלבים במלחמה הזאת:

  • א. העם מתלכד (ארבע מאות אלף איש- הסכום הגדול ביותר שאף פעם הצליחו לגייס) ובא להגיב נגד בנימין. הם הולכים לשאול את ה': "מי יעלה ראשונה במלחמה?". הם לא שואלים האם נכון להילחם אלה איך להילחם! ה' עונה להם, כמו באופן אוטומטי: יהודה יעלה! אבל הם מפסידים במלחמה ומתים כמה עשרות אלפי יהודים.
  • ב. בפעם השנייה, העם מתכונן למלחמה נוספת והם דורשים את ה' רק כדי לקבל אישור אבל הם כבר עשו הכל כדי להילחם. ה' "נותן להם את מבוקשם : אישור למעשה שכבר החליטו עליו מראש! והם שוב מפסידים ומתים המון.
  • ג. רק אחרי שעם ישראל בא לבית ה', בוכה, צם, מקריב קרבנות ושואל את עצמו באמת האם יש להילחם נגד "אחיהם" בני בנימין, ה' נותן בידם לנצח.

אכן, מתו המון יהודים בסיפור. בבית ה', עמד איש מוכר: פינחס!! למרות הזמן הרב שעבר בין שני הסיפורים (כמה מאות שנים), פינחס עדיין כאן כי מדובר שוב בהחלטה קשה: יהודים הולכים להרוג יהודים כדי להציל עם ישראל!!

רק אחרי שמבררים האם אין נגיעות אישיות. האם מרגישים באמת שהקנאות היא לשמה באמת, רק אז הקנאות מאושרת.

גם בסיפור הזה של פילגש בגבעה, האיש שממנו כל הסיפור התחיל הוא משבט לוי. וזה האינפורמציה היחידה שנותנים לנו עליו!  ופינחס נמצא בבית ה'. כאילו רוצים לקשור בין כל הסיפורים האלה וללמוד אחד מהשני!