בע"ה ה ניסן התשעז
מישל בן שושן
צו פי
מה יהיה עם הקרבנות בבית המקדש השלישי?
נראה שמצוות הקרבנות הן מצוות מיוחדות : הן המצוות היחידות שהרבה נביאים, הרבה פרשנים, כמה מדרשים, לוקחים בחשבון שהן יכולות להתבטל לפי הזמן והכוונות של המקריבים! נביא כמה מקורות:
1 בהפטרה של פרשת צו (השנה ,נאמר במקומה, את הפטרת שבת הגדול) כתוב:
ירמיהו פרק ז :(כא) כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר:(כב) כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח:(כג) כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם:
החכמים בחרו את הפרק הזה בירמיה, דווקא בפרשת הקרבנות! הנביא כועס על ישראל שהם מקריבים קרבנות בכוונות מסולפות. הם לא הבינו שהמטרה היא "דבר ה'", "קול ה'" ולא העולות השלמים! בני ישראל משתמשים בעולות וזבחים כ"כיסוי" למעשי העוולה שהם מבצעים במישור המוסרי בין חברתי. הנביא לא מהסס לשים בפי ה' שהוא "לא דיבר בכלל על עולות וזבחים" הוא אפילו משתמש בפועל של הפרשה שלנו (צו):" לא ציוויתים"!!
מסקנה: עדיף לא להקריב קרבנות מאשר להקריב אותם בכוונות זדוניות!!
- בסוף מסכת מנחות דף קי עמוד א כתוב:
רבי יוחנן אמר: אלו תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם.
אמר ריש לקיש, מאי דכתיב זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם? כל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם.
אמר רבא: האי לעולה למנחה, עולה ומנחה מיבעי ליה! אלא אמר רבא: כל העוסק בתורה, אינו צריך לא עולה (ולא חטאת) ולא מנחה ולא אשם.
אמר רבי יצחק, מאי דכתיב: +ויקרא ו'+ זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם? כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם.
רבא הוא הכי קיצוני: העיקר הוא לימוד תורת הקרבנות. ולא הקרבנות עצמם!! יש בלימוד כל מה שקשור לקרבנות די והותר כדי להימנע מלהקריב קרבנות!!
לא מצאנו שום דבר דומה בכל המצוות האחרות בתורה.
ישנן מצוות שצריכות כוונה (מעט מאוד) אבל לכל מעשה של מצווה יש סגולה לפעול בנפש האדם. שום לימוד אינו פוטר יהודי מלקיים מצווה. חוץ מהקרבנות!!
כל מה שכתוב בגמרא, נכתב כמובן כשבית המקדש לא היה קיים. אפשר לטעון שאלה הצהרות בדיעבד. אבל אם יש בית מקדש, אז כמובן שעדיף להקריב קרבנות. ….לא בטוח! כשקוראים שוב את מה שאומר רבא, כשהוא אומר "אינו צריך", פירושו שאפילו אם היתה לו אפשרות אז גם כן לא היה צריך!!
- אצל הנביא הושע כתוב:
הושע פרק יד (ב) שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ:(ג) קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְקֹוָק אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ:
התפילות פועלות במקום הקרבנות!
דרך אגב נביא חידוש של הרב נריה:
בקרבנות, מתייחסים לפעמים ליכולת הכלכלית של האדם המביא את הקרבן (קרבן עולה ויורד). העשיר מביא יותר מהעני. אבל בתפילה, כולם שווים! גם העני וגם העשיר מתקרבים על ידי מוצא פיהם שתלויה אך ורק בכוונה ובעבודת הלב שלהם. כאילו כולם עשירים וכולם הביאו פרים (מה שמביא עשיר מופלג כקרבן !)
נביא כאן את המשנה האחרונה של מסכות זבחים ומנחות:
מתני'. נאמר בעולת בהמה " אשה ריח ניחוח", ובעולת עוף " אשה ריח ניחוח", ובמנחה "אשה ריח ניחוח", לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.
הנביא הושע חי באמצע בית ראשון. בית המקדש היה קיים ופעיל. ובכל זאת, התפילות יכולות להחליף הקרבנות!
- נזכור אמירת המדרש ב"ויקרא רבה" (ט-ג):
ריקאנטי ויקרא פרק כג פסוק יז :וזהו סוד מה שאמרו רז"ל [ויק"ר ט, ג] לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין חוץ מקרבן תודה שאינו בטל . על איזו מצווה נוספת החכמים העיזו להגיד שהיא תהיה בטלה, חוץ מהקרבנות?
- הרמב"ם במורה הנבוכים
מציע שהקרבנות צווו בגלל שכך עשו בתקופות האלה כל העמים, כדי להביע את דתם. וכדי להוציא מעם ישראל את ההתנהגויות של עבודה הזרה הכרוכות בזה, ציווה להם ה' שיעשו קרבנות אלה בצורות אלה כדי להרחיק אותם.
נכון שהרמב"ם, במקומות אחרים, טוען שהקרבנות הן מצוות חשובות מאוד שאין אנו יודעים את טעמן. הן מבחינת "חוקים" שאין לנו להרהר על טעמן וטיבן. אבל פחת נפתח והרבה פרשנים נכנסו בו כדי להציע כל מיני תחליפים לקרבנות בזמנים שבהם המעשים האלה כבר עברו מהעולם ושקייומן נראה לנו קשה (איך מליוני אנשים יוכלו להביא קרבנות במקום אחד ביום אחד?…) ולא רלוונטי יותר. למשל, להביא קרבנות מנחה מן הצומח או כל מיני תחליפים אחרים.
מסקנה:
האם החשיבה על תחליפים לקרבנות בהמות במקדש שיבנה ב"ב, היא בלתי מתקבלת על הדעת? האם זו אפיקורסות שמבטלת את התורה וההלכה?
או שמה יש מקום לקחת בחשבון דרכים אחרות שהולכות לפי רוח דברי הנביאים והתורה עצמה?
לפי המקורות שהבאנו לעיל, זה לא בלתי אפשרי.
במיוחד כשאנו מתבוננים על הביטוי "תורת העולה", או "תורת השלמים":
נקרא את הפסוקים הראשונים של פרשתנו:
ויקרא פרק ו (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:
תורת העולה, כמו שדרשו בגמרא לעיל, מורה על הלימוד של כל האספקטים של הקרבן.
הרב מנשה וינר הולך אפילו רחוק יותר על סמך פירוש של החתם סופר ורבי בונם מפשסחה:
משה מצווה את אהרון "לאמור". למי הוא צריך לאמר?: לבני ישראל! הוא צריך ללמד את בני ישראל מה היא תורת העולה. כדי שילמדו ויתעסקו ב"תורת העולה". זה ימנע מהם להביא באמת עולה! כי מי שלומד את דיני העולה לא צריך (כדברי רבא) להביא עולה ממש!!
זה יסביר דרך אגב את רבי שמעון ברש"י:
רש"י ויקרא פרק ו (ב) צו את אהרן – אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס:
איזה "חסרון כיס" יכול להיות לאהרון מקרבן העולה? הרי הוא יקבל את העור, שזה לא דבר מבוטל בערכו! אז אפילו אם נחשוד את הכהנים בקמצנות או ברשלנות שאין להם "מה להרוויח " מקרבן העולה שנשרף כולו על המזבח, הרי שהם מקבלים שכר כל שהוא שהוא עור הבהמה!!
אלא שהפירוש הזה של "תורת העולה" מסבירה היטב:
אם באמת הכהנים יסבירו לעם שלימוד הקרבנות מספיק ולא צריכים להביא קרבנות ממש, אז באמת הם יהיו מובטלים ויהי להם "חסרון כיס" אמיתי. לכן יש לזרז אותם שלא יתרשלו בדבר!!
לרמז נוסף, ניתן לשים לב על המילה "לאמור" המיותרת, כביכול בפסוק שלנו ולקשור אתה למילה "לאמר" שנמצאת בהפטרה:….כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים…
כאילו, ברמז, ה' מצווה כבר בתורה על העיקר: צו את אהרון "לאמר", שהעיקר הוא דבר ה', קולו ודרכו ולא מעשה הקרבנות שיכול להיעשות בצורה מסולפת עד כדי כך שה' יחליט להחריב את בית המקדש!!
תורת הקרבנות
נראה לי שמטרת הקרבנות היא עבודה בנפש האדם עצמו. לקרב אותו לה'. ללמד את עצמו להתעלות, להשלים עם חטאיו בכפרה, וכן הרבה מימדים חשובים אחרים.
לא לחינם, בקרבנות, המחשבה היא עיקרית. אדם שמקריב קרבן עם מחשבה פסולה, פוסל את הקרבן! זה נדיר בהלכה שכוונה פוסלת מעשה. כאילו בקרבן, העיקר הוא באמת מה האדם חושב ! הרבה יותר מהמעשה עצמו!
הרי שהעוונות שנעשים במזיד אינם מתכפרים על ידי קרבנות. רק החטאים שנעשו בשוגג, הרצונות, הנדבות, כל מה שקשור לנפש האדם, מטופלים על ידי הקרבנות.
היום, אנו מכירים היטב את המנהג לשלם כסף רב כדי ללכת לטיפול נפשי. מקריבים כסף לזה. וייתכן שהכסף בעצמו מהווה חלק חשוב מהטיפול. יש להקריב משהוא אמיתי כדי לעבוד על הנפש.
הרמת הדשן
רציתי לנסות לתת כיוון להסבר על :השלכות הלכות מסוימות של הקרבן על נפש האדם.
בקשר להתחלת הפרשה שלנו:
ויקרא פרק ו (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:(ג) וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ:(ד) וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר:(ה) וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים:(ו) אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה: ס
המצווה הראשונה של הכהן בבוקר היא לעלות על המזבח ולנכות את האפר של הקרבנות שבערו במשך כל הלילה. להוריד את הדשן הזה ולשים אותו , על הרצפה, במזרחו של המזבח.
כל אדם יודע שהלילה, השינה בלילה, חוסר העבודה בלילה, היא נחוצה מאוד לבריאות הנפש של האדם.
למרות שאין קרבנות בלילה, יש אש שבוערת כל הזמן ומעכלת את כל מה שנקרב ביום.
בדיוק כמו שהחלומות והמנוחה מאפשרים "לעכל" את היום שעבר בנפש האדם.
אי אפשר לבטל את העבודה השקטה הזו של הלילה על נפש האדם. למרות שיש בזה המון "חסרון כיס", חייבים לעבור כמה שעות ללא עבודה, ולתת לאש המזבח לעשות את מלכתה בנפש האדם.
בבוקר, קמים, לוקחים את האפר, שמים אותו בצד, נוטלים ידיים, ומתחילים את יום העבודה החדש.
ייתכן ויש לימודים לא פחות חשובים לבריאות נפש האדם בכל הפרטים שקשורים למעשה הקרבנות. הלימוד והחקירה בכיוון זה יכולה להיות מאוד פורייה עבו עבודת הנפש באדם.
ייתכן שהכהנים של היום הם הפסיכולוגים! או כל התהליכים שעוברים על האדם ומאפשרים לו להתעלות.
אבל יש כל כך סכנות בעבודת הקרבנות כשהיא עשויה בכוונות זדוניות (וקל יותר לעשות קרבנות בצורה רעה מאשר לעשות קרבנות בצורה טובה, לשמה!) שהנביאים והקדוש ברוך הוא בעצמו בחר שבמקרים כאלה, עדיף הלימוד על המעשה!
מה עדיף :עולה או שלמים? (הרב מנשה וינר)
יש שני קרבנות עיקריים:
- העולה שנשרפת כולה (חוץ מהעור) על המזבח.
- והשלמים,(או "הזבחים") שנאכלים על ידי הבעלים, הכהנים והמזבח.
מה עדיף? מה היא המטרה העליונה?
לכאורה, קורבן העולה הוא הכי "קדוש" הוא קודש קדשים. הוא הקרבן שמתחילה בו התורה את הרשימות, גם בפרשת ויקרא וגם בפרשת צו. הכל לה'! התבטלות מוחלט לאלוהים!!
השלמים, נראים יותר מעולם החול. אדם רוצה לאכול בשר, אז הוא מביא קרבן שלמים והוא אוכל החלק הגדול מהבהמה! זה נראה הרבה פחות "קדוש"! זה קדשים קלים!
אבל יש מקום לטעון בדיוק ההיפך:
- העולה = ביטול עצמי
- השלמים= שיתוף!
הרבה יותר קל להיות "דתי" כשאנו מבטלים את הרצונות , המחשבות, הכסף שלנו למען האלוהים. יש לנו הרגשה של צדיק שמבטל עצמו עבור האלוהים.
הרבה יותר קשה להיות דתי כשאני חייב לשתף את עצמי בקשרים על האחר. בעולם היום יום, בעולם החול.
חכמנו לימדו של השלמים "עושים שלום" בין ה', הכהנים והאדם. לעשות שלום זה הרבה יותר קשה מאשר להתנתק מהעולם כדי להיות קשור רק לאלוהים שיושב למעלה!
נביא גמרא מפורסמת שדנה בעניין באופן אחר:
מסכת ברכות דף לה עמוד א אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – כאילו נהנה מקדשי שמים, וכתיב: לה' הארץ ומלואה. רבי לוי רמי: כתיב לה' הארץ ומלואה, וכתיב: :השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם! לא קשיא, כאן – קודם ברכה, כאן – לאחר ברכה.
אמנם ה' ברא את העולם אבל הוא נתן את האטרץ לבני האדם! הוא מצפה שנחייה בארץ. אמנם, בקשר עם האלוהים, אבל על הארץ! כמו שהוא ציווה בבראשית:
בראשית פרק א (כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:
יש ליהנות מן העולם! זו מצווה! כל מי שלא נהנה מהעולם הזה עובר על הצו האלוהי ועל מטרת הבריאה!!
אבל יש רק להכניס את ההנאה במסלול הנכון:
- להיות מוכנים, בהתחלה, לתת הכל לאלוהים
- ורק אחר כך ליהנות ולשתף את האחרים.
כמו שיש לברך קודם האכילה, כך התורה מצווה על העולה לפני השלמים!
אבל המטרה היא השלמים! כמו שהמטרה באכילה היא ההנאה.
העולה היא רק האמצעי הנחוץ כדי שנדע איך ולאיזה מטרה יש להקריב שלמים
אברהם היה מוכן להעלות לעולה את בנו.נדרשה רק המוכנות שלו ולא ההקרבה עמה!
אחרי שהוא היה מוכן להקריב את בנו לעולה, אז הוא התבקש שלא לעשות זאת ולהתחיל את החיים הנכונים!
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 