ב"ה יב אלול התשע"ט
מישל בן שושן
כי תצא פי 4
- מה שמייחד את הפרשה
פרשות "ראה" , "שופטים", "כי תצא" וחלק מ"כי תבוא" הן הפרשות שמכילות הכי הרבה מצוות בספר דברים. מה מאפיין כל אחת? הרב תמיר גרנות מציע:
- ראה: הקשר בין היחיד לכלל. על ידי ייחוד מקום אחד שבו עבודת ה' מתרכזת.
- משפטים: מוקדי השלטון בחברה , מצוות כלפי הכלל, הציבור.
- כי תצא: מצוות אל הפרט, היחיד.
זה מסביר, למשל, למה הפרשה מתחילה בנושא שאמור היה להופיע בפרשה הקודמת, מבחינת תוכנה. אכן, בסוף פרשת משפטים, מדובר על מלחמת רשות ומלחמת מצווה. ועניין יפת התואר נכללת בדיני מלחמת הרשות. בכל זאת, החכמים חתכו בין הפרשיות ו"הכניסו" את עניין אשת התואר ב"כי תצא". הסיבה ברורה: מדובר על עניין פרטי שקורה , אמנם, במהלך כללי (מלחמה) אבל הוא לגמרי קשור לענייני הפרט. וכן בכל מצוות הנמצאות בפרשת "כי תצא" חוץ ממלחמת עמלק בסוף הפרשה ( שמוגדרת , לפי ההלכה, כמצווה כללית ולא פרטית. ניתן , בכל זאת, להגיד שמצוות הזיכרון –כמו זכרון השואה- היא גם מצוות הפרט. כי אין זכרון לאומי בלי זכרון פרטי)
- אישה יפת תואר
לפי הרב יואל בן נון, מטרת המצווה היא להגן על זכויות האישה הזו. היא אמנם גויה, חלק מעם אויב, שבויה. ובכל זאת, למרות המעמד הנחות הזה, התורה דואגת לזכויות הבסיסיות שלה. עיקר הפרשה, אם כן, נמצא בסופה :"לא תתעמר בה ".
לדבר על "זכויות" האישה או העבד ,היום, זה יכול להיראות מיושן. כי ב"ה , היום , הזכויות והשוויון בין בני האדם התקדמו הרבה יותר מאשר מה שמציעה התורה. למרות זאת, אם משווים אותם (ההגנות של התורה שבכתב) לתרבויות ולמנהגים שחלו אז, אלה מהפכות של ממש. על התורה שבעל פה להמשיך בכיוון הזה. תקנת רבנו גרשון על איסור לשאת שתי נשים, היתה גם בזמנו התקדמות ומהפכה. אבל אנו, כנראה זקוקים, היום, לחכמים בכוח ,ברמה ובחזון שהיו למעטים בהיסטוריה.
- הלכות אבלות
יש חכמים שקוראים את הדברים שאמורה לעשות אשת היפת תואר, כחמישת דיני אבלות. היא מתאבלת על המצב הקודם שלה אולי גם על בני המשפחה שלה שנהרגו במלחמה. חמשת הדברים הם:
- גלחה את ראשה: כמו איוב שאחרי מות בניו "גזז את שערות ראשו". (היום, המנהג הפוך: לא מסתפרים!)
- עשתה את צפרניה: רבי אליעזר סובר שהיא חייבת לקצץ אותם כדי להתנבל וכאות אבל. יש דעות אחרות שטוענים שיש להשאיר אותם גדלים ובכך להתנבל.(תלוי , כנראה באופנה ובתקופה)
- הסירה שמלת שביה: להחליף את הבגדים הצבעוניים בבגדים פשוטים. אולי בגלל שהשמלות היו מפוארות במיוחד בעט היציאה למלחמה , או שמה החייל הישראל התאהב בה בגלל השמלה!
- ישבה בביתך: איסור היציאה בבית, נשאר עד היום כמנהג של אבלות
- בכתה את אביה ואת אימה ירח ימים: האבל נמשך חודש ימים!
- קבורת התלוי
דברים פרק כא (כב) וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ:(כג) לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:
יש כמה הסברים אפשריים לאיסור להשאיר תלוי על העץ :
1 בדרך כלל תלוי עבר או על ברכת ה' או על עבודה זרה. בשני המקרים, עלולים לשאול, האנשים שיראו אותו, מה בדיוק אמר כשהוא קילל ויבואו גם הם לקלל או שישאלו על מעשי העבודה הזרה וילמדו . לכן, לא כדאי שיישאר על העץ זמן רב.
- האדם נברא בצלם אלוהים. ביזיון האדם התלוי הוא גם בזיון האלוהים עצמו. ולכן, יש להוריד אותו מהר
- יש מפרשים "אלוהים" = בית הדין. האנשים עלולים לקלל את הבית דין שגזר דין מוות על האדם הזה וכדי שלא לפגוע בבית דין, יש לקבור מהר המת.
בכל אופן, לומדים החכמים (טכנית, מכפילות הלשון "קבור תקברנו,) שיש לקבור מת בו ביום ככל שניתן.
- כלאיים (הרב תמיר גרנות)
הפרשה שלנו חוזרת על שלוש מצוות של איסור "הרכבה" בין בני חיים, בין צמחים ובלבוש. יש כאן הרחבה של אותם המצוות שלמדנו כבר בספר ויקרא:
ויקרא פרק יט (יט) אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ:
בפסוק אחד, שלושת המצוות מתוארות כ"חוקים". בגמרא (קידושין לט.(.הם אפילו מתוארות כאב הטיפוס של חוקים. בין רבותינו יש גישות שונות לגבי החוקים:
רש"י סובר שלחוקים אין שום טעם ואין לחפש בהם טעם.
הרמב"ן סובר שלחוקים יש טעם, אבל הוא לא נמצא במישור הרגיל של טובת החברה והאדם, בהגייון של בני האדם. יש לחפש הטעם במישור האלוהי , בורא העולם שמבין בצורה יותר רחווה מה טוב לאדם ולעולם. לגבי איסור הכלאים, הרמב"ן טוען שהוא מצביע על איסור הרבה יותר רחב, על התערבות במעשה בראשית.
המהר"ל דוחה טענה זו של הרמב"ן: הרי אנו שולטים על הטבע כדי לשכלל אותו לטובתנו. אנו מדליקים אש ומתערבים כל הזמן במעשה בראשית. המהר"ל , אם כן, מסביר את איסור הכלאיים, בצמצום הטעם של הרמב"ן. מה שאסור לגרום לשינויים חמורים במינים ובדברים העקרוניים של הבריאה. הרי ה' ברא כל דבר "למינו" ויש לכבד כל מין. גם חכמי הקבלה , שטוענים שלכל יצור, אבל צמח קטן, יש לו מלאך שמשגיח עליו מלמעלה. לכל אחד תפקיד בעולם ואסור לבלב את המינים.
הרב גרנות , קורא את כל ספר דברים כשהוא מעניק לו נקודת מבט שונה משאר הספרים. הרי לא רק "להוסיף" פרטים משה חוזר על מצוות שכבר נלמדו. כשאנו פוגשים אותם האיסורים בפרשה שלנו, מקבלים הדברים פן חדש. מצד אחד יש הרחבת העניין (שלושה פסוקים ארוכים במקום פסוק אחד) ומצד שני צמצום (רק שור וחמור, רק צמר ופשטים, רק חיטה וענבים).
דברים פרק כב (ט) לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם: ס(י) לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו: ס(יא) לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו: ס(יב) גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ:
- לא תחרוש בשור ובחמור: החכמים הציעו כל מיני הסברים למצווה הזו. למשל, זו גזרה של התורה עצמה , כדי שלא יבואו, בסופו של דבר להרבעה אסורה! (זו טענה דחוקה כי אין התורה רגילה לגזור על עצמה גזרות וגדרים) . ויש (הראב"ע) שהציעו שמדובר באיסור צער בעלי חיים ולא בעיה של הרבעה. כי אין אותו הכוח והטבע לחמור ולשור. שניהם יסבלו מהעבודה המשותפת הזו. מיקומו של האיסור כאן, יכול להיות מוצדק כי מדובר בחרישה והפסוק הקודם דיבר על זריעה.
- שעטנז: גם כאן, ניתן לראות איסור זה בצורה שונה מאשר בספר וקירא. נראה לעניות דעתי , שכאן, ההסבר על לבישת שעטנז, יכול להיות מאוד שונה: כי הרי הכהן הגדול לבש שעטנז (באבנט ) וגם הפרכות בפתח קדש הקדשים היתה עשויה שעטנז. אם כן, השעטנז איננו דבר פסול מעיקרו! ואולי להיפך: זה חיבור מיוחד שיש בו הרבה קדושה! הרי גם בציצית, יכול להיות שעטנז. והמצווה של ציצית שבאה מיד אחרי הפסוק של השעטנז, בא ללמד שדווקא זה דבר חושב וקדוש!
אם בספר ויקרא העיקרון הוא שעם ישראל יהיה עם קדוש, ולכן יש איסור לערבב בין דברים ובין ישראל לעמים, בספר דברים, נקודת המבט היא שונה: התורה רוצה להגן על העולם ועל בני האדם!
ההגנה על העולם מתבטאת למשל, על ידי איסור צער בעלי חיים
וההגנה על האדם, על ידי שימוש מופרז ולא נכון של דברי קדושה עליונים בדומה לאיסור עשיית קטורת (שהיא מסמלת את החיבור בין כל חלקי העם, כולל הטוב והרע) מחוץ למקדש, איסור השעטנז בא להזהיר: לא כל חיבור הוא חיבור קל. הרבה פעמים חיבור עלול להוביל למות. דבר שכבר קרה בין קין להבל (אחד הביא צמר והשני פשטין). החיבור הוא הדבר הנעלה ביותר. אבל יש מאוד להיזהר כי זה מעשה עדין ומסוכן! לכן, רק במקומות מיוחדים ובמצבים מיוחדים, ניתן לעשות חיבורים כאלה.
- היגיינה
בדרך כלל אנו מפרידים בין הלכות "טומאה וטהרה", או קדשוה, ל"דרך ארץ ", כמו עניין הנקיון מילנימאלי. למשל, רוחצים את הידיים מהלכלוך, לפני שמתחילים "לנטול ידיים" לשם מצווה. רחיצת הידיים היא הגיינה , דרך ארץ שקדם למצוות התורה. נטילת ידיים היא מצוות טהרה לקראת מעשה של קדושה.
אבל בפרשה שלנו יש הנחיה שנראית גולשת מתחום הדרך ארץ לתוך תחום הקדושה והדת:
דברים פרק כג (י) כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע:(יא) כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה:(יב) וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה:(יג) וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ:(יד) וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ:(טו) כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ: ס
היציאה מחוץ למחנה של אדם בעל קרי,יכולה להיחשב כחלק מדיני הטומאה. כבר ראינו הוצאת הזב, המצורע או טמא המת מהמחנה. אבל, התקנת שירותים מחוץ למחנה והציווי לכסות את "היציאות" של הגוף כתנאי לקדושת המחנה וכתנאי לנוכחות ה' במחנה, זה דבר חדש ומפתיע!!
ההלכה דורשת שהאדם ישמור על גוף נקי ועל מקום נקי, למשל כדי שיתפלל. אבל זה עדיין קשור למעשה דתי: התפילה.
האם ההוראה בפרשה שלנו על הניקיון, באה רק בגלל שאנו נמצאים במחנה צבאי שיוצא למלחמה ודורש התערבות של ה' במלחמה, הגנה, נוכחות. נוכחות ארון הברית הוא גם דבר שיש לכבד ולכן, יש לכבד נוכחות זו על ידי מצוות אלה ? כדברי הרמב"ן:
רמב"ן דברים פרק כג וטעם כסוי הצואה, שאין הצואה כטומאה שתטמא את מקומה ושתהיה בוקעת ועולה, אבל אסור לראותה בעת התפלה ובהיות הלב דבק בשם הנכבד מפני שהדברים הנמאסים יולידו גנאי בנפש וישבשו כוונת הלב הטהור, וכאשר נעלמה מעין רואה אין רע:
נראה אם כן, שמצוות ההיגיינה באה כדי לגרום לאדם לכבד את עצמו, לכבד את מחשבותיו, כדי לאפשר מפגש עם הקדושה. השהיה במחנה צבאי במצב של מלחמה, או בנוכחות ארון הקודש, או בשעת התפילה, כשאנו מבקשים לעמוד מול ה', ללא קשר עם דברי הטומאה, ההיגינה היא תנאי לקדושה.
"ונשמרת מכל דבר רע")לע"ד) אם האדם נמצא בסכנה, הוא לא צריך לשמור על הכללים הרגילים. הוא חייב להתנהג ביתר זהירות, אפילו בדברים של רשות, שלא קשורים ישירות למצוות , כי הוא זקוק לעזרה מה', ואז כל דבר קטן יכל להפוך לקטרוג נגדו. כי הוא יבקש הגנה מיוחדת. אז גם הוא חייב להיות ללא רבב בזמן הזה במיוחד.
- חמורבי (הרב בין נון)
הנה עוד עניין שבא להתנגד למנהג שחל בתקופה ההיא: חוקי החמורבי קובעים שאם עבד בוחר מאדוניו, מצווה להחזירו . ואפילו לקבל תמלוגים עבור מעשה זה. התורה מדברת על מקרה כזה וקובעת ההיפך:
דברים פרק כג (טז) לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו:
- רצח הבנים
דברים פרק כד (טז) לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ: ס
החכמים דרשו פסוק זה לאיסור העדות של קרובים. בן לא יכול להעיד נגד אביו. אבל, ייתכן שלפי הפשט, מדובר על המנהג שהיה חל , במיוחד אצל המלכים ,שהיו הורגים את המתנגדים אליהם, היריבים לשלטון, ובכלל זאת, כל בני משפחותיהם כדי שלא יתנקם הבן כשיגדל. התורה באה להזהיר נגד מנהג זה.
- כשהפשט נעקר:
דברים פרק כה (ה) כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ:(ו) וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל:
כשקוראים את הפסוקים האלה, נראה ברור , שהפסוק ו' מדבר על "הבכור" שייוולד מהאישה עם היבם.
אבל החכמים, ביודעין ובהכרזה, קבעו שיש "לעקור" את הפשט ולקרוא את הפסוק על פי הדרש:
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף כד עמוד א גמ'. ת"ר: והיה הבכור – מיכן שמצוה בגדול לייבם; +דברים כ"ה+ אשר תלד – פרט לאילונית שאין יולדת; יקום על שם אחיו – לנחלה, אתה אומר: לנחלה, או אינו אלא לשם? יוסף – קורין אותו יוסף, יוחנן – קורין אותו יוחנן? נאמר כאן יקום על שם אחיו, ונאמר להלן +בראשית מ"ח+ על שם אחיהם יקראו בנחלתם, מה שם האמור להלן נחלה, אף שם האמור כאן לנחלה; ולא ימחה שמו – פרט לסריס ששמו מחוי. אמר רבא: אע"ג דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, הכא אתאי גזרה שוה אפיקתיה מפשטיה לגמרי
כך מפרשת הגמרא, בניגוד לפשט הפשוט:
הבכור= היבם הוא צריך להיות הגדול מאחיו של המת!
אשר תלד= האישה "הולידה" את היבם! היא עשתה אותו יבם!
וכל זה למה? כדי שנוכל להשוות המקרה שלנו עם פסוק הקשור לבני יוסף:
בראשית פרק מח (ה) וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי:(ו) וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם:
רבא מסכים שזה מנוגד לפשט. אבל מה לעשות שיש ברייתא ! גזרה שווה יכולה לעקור פשט!! כמה כוחה של התורה שבעל פה שהיא יכולה לעקור פשוטו של מקרה ממש ולהכריז על זאת!!
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 