בע"ה ט אייר התשעה
מישל בן שושן
אחרי מות קדושים לעד5
נראה לי ששתי הפרשיות "אחרי מות" וקדושים" עוסקות בעניין אחד:לא לחינם המסורת מחברת בניהן בשנים שאנו זקוקים לחבר בין סדרות שונות בגלל חוסר שבתות.ברצוני להציע הסבר לקשר הזה:
- 1. אחרי מות
הפרשה מורכבת מכמה נושאים שונים ואנסה לגלות עניין משותף בניהם
א. מיתת בני אהרון
נדב ואביהו רצו להתקרב אל ה' בהתלהבות ואהבה גדולה. ללא שום מעצור וללא יראה. ההתלהבות שלהם שרפה אותם. המפגש עם ה'שרף אותם.
ב.יום כיפור
הוא היום המיוחד בשנה שבו האלוהים מגלה את אהבתו הגדולה אל עם ישראל. באותו יום, אין יותר מידת דין. הוא "מוחק את כל המינוס בבנק" סתם כך. אהבה עצומה כזו עלולה להביא לאסון: בני ישראל יחשבו שאין יותר מידת דין במשך השנה והכל הפקר (ניתן לבזבז כסף בלי הגבלה והיכנס למינוסים ללא גבולות). זו סכנה אמיתית, לכן, יש סדר, הגבלות, יראה, צמצום עצום. בקשה לעינוי הנפש. צום. הצבת יום זה ארחי ימים נוראים ב10 לחודש השביעי דווקא (ולא ביום 1 בניסן שבו נתנת המצווה הזאת וקורה המקרה של מיתת בני אהרון) אחרי תקופה של דין וחזרה בתשובה. כל זה לאפשר את הכפרה הגדולה ביום הזה.
ג. איסור אכילת בשר מחוץ למשכן
הסכנה דומה: לשחוט בהמות בהרגשה של עליונות ועבודה זרה (יזבחו לשעירים). שימוש בדם החיות ככוח עליון אלוהי. במשכן, זה יהיה תחת פיקוח. יראה .מעניין שהמצווה הזו תתבטל בכניסה לארץ. שם, כנראה, הבגרות וקדושת הארץ מספיקה ואין צורך להעמיס את תפקוד המקדש בשחיטת חולין.
ד. איסור עריות:
קרבה היא דבר רצוי אבל אם מגזימים בקרבה אז מגיעים למעשים איומים. אפשר להרוס הקשר שרצינו ליצור בגלל חוסר גבולות בקשר.
ה. אם כן, הפרשה "אחרי מות" מציבה את הבעיה : מסוכן מאוד להתקרב יותר מדי אל הדברים החשובים ביותר, כי אז הורסים את עצמנו ואת הקשר שרצינו ליצור עם הדבר הנכסף.
- פרשת קדושים
היא מפרשת את "גופי התורה" שעניינה מצוות שאמורות לקדש את ישראל, כלומר, לאפשר קשר בלי להרוס אותו. המצוות , ארץ ישראל, התורה עצמה, עם ישראל בעצמו , אמורים לאפשר להתמודד עם הבעיה שניצבת בפרשה הקודמת.
קדושה= מרחק שכופים על האדם , כדי לשמור על יחס חי ומשמעותי עם דבר נכסף חשוב ובעל ערך.
אם כן, יש תמיד צורך בקשר וצורך במרחק. הקשר הוא החשוב . המרחק הוא האמצעי כדי לא להרוג את הקשר.
האהבה היא העיקר. היראה באה כדי להגן על האהבה.
- חפצים קדושים
כמו למשל כלי המשכן. אסור לכל אדם, לנגוע בכלים האלה. גם הלויים שהיו מרימים הכלים בנסיעתם לא היו נוגעים ממש בהם ולא רואים אותם (הכהנים היו מכסים אותם בבדים). תפקיד הלויים היה , בין השאר לאסור מגע וביאה אל המשכן. לא בגלל שהחפצים ה"קדושים" האלה מסוכנים , אלא כדי שהחפצים הקדושים יהיו בעל משמעות אין סופית עבור האדם. ברגע שנוגעים בחפץ, מבטלים מרחק. המרחק נותן הזדמנות לאדם לחשוב, לדמיין, ליצור משמעויות שונות. הכלי, החפץ, הוא בעל משמעות אין סופית. כל נגיעה , מצמצת המרחק. אם כן, קדושת חפץ היא המרחק שיש לשמור עם החפץ כי הוא אמור להיות בעל משמעויות עבורי.
- ארץ ישראל
"ארץ הקודש" קדושה כי היא מציבה את ישראל בתחת לזרקור. כל ארץ נמצאת על הבמה אבל ארץ ישראל נמצאת תחת הזרקור! אי אפשר להתכסות. הכל נראה מיד. הריאקטיביות בה, מהירה וחזקה. "עיני ה' בה". כל מעשה של האדם, מיד נידון וגורם מיד לתגובה של האלוהים. אין הרבה "סלחנות". המדרשים מדברים על חוסר מתווכים בין הארץ לאלוהים (כמו שיש לכל העמים האחרים ולכל הארצות האחרות) האלוהים מטפל בה ישירות! אם כן, הישיבה בארץ הזאת, מאלצת את האדם להיות במגע עם ה"קדושה", לגלות בחוויה של הישיבה עצמה, את הקדושה. זו ארץ שבה ניתן לגלות את הקודש. ולפעמים מוכרחים לגלות בה את הקודש. ה"קודש" הוא הקשר החזק מלווה במרחק שישמור על הקשר עם הרוחניות. עם ישראל איננו יכול לאורך זמן, להתנהג בארץ הזאת, בשאננות. הוא יהי כל הזמן "מזועזע", "ער", בגלל דברים שקוראים בארץ הזו. אי אפשר לנוח בה. האדם הגר בארץ הזו נמצא "על האש" כל הזמן. הוא לא יכול ל"הירדם". וזה מאלץ אותו לחיות במתח של הקדושה.
"מקום קדוש", עבורי, איננו מקום מאגי. הוא רק מסמל כלליות עם ישראל. כי הקדושה מפנה אל דבר אחר. כמו שהציבוריות מוציאה אותי מהפרט אל עבר הכלל. בית המקדש הוא מקום שבו הכל מפנה אותי לריבוי ולאחדות בבת אחת.
- עם ישראל קדוש
זו לט מחמאה או אות כבוד שאפשר להתהדר בו. להיפך. זו מציאות מחייבת ולא נוחה! עם ישראל מורכב מ12 שבטים ומ70 נפשות שונות. עם דעות שונות. כל יהודי חייב לקבל על עצמו "גלוי שכינה", במילים לא דתיות, הוא חייב להיות "בעל השקפת עולם" עמוקה. מכיוון שיש המון השקפות עולם שונות, וזו היתה כוונת הבורא, להרבות בהשקפות עולם ולחקור אותן ככל שנדרש, אז עם ישראל מכיל בתוכו את כול ההשקפות האפשריות בעולם. בעצם, הוא מכיל בתוכו נציגות של כל ההשקפות עולם שקיימות אצל כל עמי הארץ.
הייחוד של עם ישראל הוא בזה שהוא אמור ליצור "עם אחד" עם כל הגילויים השונים האלה. כלומר, להגיד שהריבוי הזה נובע ומכוון לאחדות!! במילים דתיות, להכריז "ה'(אחד) הוא האלוהים(תופעות רבות ומנוגדות)"
יהודי נמצא מול יהודים אחרים שחושבים אחרת. היהדות תעזור לכל אחד להעמיק את השוני והחקירה הזו. (ראה "תורה קדושה"- בהמשך). אם כן, כשנפגשים יהודים רבים (לפחות 10), הם נמצאים במצב מיוחד מאוד: יש ריחקו בניהם ויש קשר בניהם. אז, הם יכולים ל"קדש". להיגד קדיש. להכריז על "קדשות ה'". כי הם מעדים על אחדות (הם ביחד) ומרחק בין השונים.
יהודי שנמצא בארץ ישראל, נמצא מול עדות שונות ומחזקות את הריבוי והשוני. כי בגלות, כל עדה יכולה ליצור אחידות מסויימת בתוך עצמה. אבל, המפגש של כל העדות בארץ אחת מאלצת להסכים "שיש יהודים אחרים"! יש יהדות אחרת. יש השקפות עולם שונות! ובכל זאת, יש לגלות אחדות בין כולן!! לכן, היישוב בארץ הקודש היא בעצמה קדושה עצומה. היא מכפילה את הקושי: גם להיות שייך לעם קדוש וגם לשבת בארץ קדושה!
- התורה קדושה
התורה היא אוסף של מילים, מצוות, שזועקים לפרשנות! התורה שבעל פה היא החיוב של כל יהודי לפרש ולהבין את משמעות התורה שבכתב שקיבל. הגמרא למשל, היא אחד הפסיפסים האפשריים של הפרשנות המרובה הזו. אין פחד להציג מחלוקות בתוך הפרשנויות. להיפך, התורה דורשת זאת מכל יהודי! אלא שיש מנגנונים כדי שנגיע להסכמות בנושא ה"הלכה". אבל חשוב לא פחות לשמור על הכבוד לכל הפרשנויות האחרות, גם אם הן לא התקבלו להלכה. קדשות התורה היא גם כן אחדות בתוך הריבוי. יש בתורה המתח העצום של הקדושה: קשר אל האחד ומרחק ממנו בגלל ריבוי האפשרויות של הפרשנות לרצון נותן התורה. קיבוע התורה שבעל פה הוא אסון. זה היה , כנראה הכרחי בגלל סכנות מסוימות, בתקופות מסוימות, אבל זה מנוגד להגדרת קדושת התורה עצמה.
- אנשים קדושים
אלה אנשים שמכילים את ריבוי הזהויות של עם ישראל. לא לחינם מגדיר הרב קוק הקדושה כדבר הנוגע לכלל ישראל. אדם שמקובע בדעותיו ונוחה כל השקפה אחרת, איננו יכול להיות קדוש! החכמים הגדולים שנקראו "קדושים" היו מלאי רחבת נפש כדי לקבל בתוכם את כל האפשרויות, כל גילויי השכינה של כלל ישראל כולו. כל אדם שמוסר נפשו לכלל עם ישראל הוא קדוש כי הוא מסמל בנפשו את אחדות העם למרות ייחודו הפרטית שלו. חיילי צהל, למשל, הם "קדושים. בחייהם. על אחת כמה וכמה במותם.
6.השבת
יום שבו מפסיקים לעסוק מעיסוק הרגיל, יוצר מרחק בין האדם למעשי ידיו. מרחק זה איננו בא כי המעשים פסולים אלא כדי שכל החיים שלו, כולל המעשים שלו, יקבלו את המרחק הנכון. כדי שהיחס שלו למלאכות, יהיה בעל משמעות.יום השבת קדוש כי הוא מאלץ מרחק עם עולם העשייה (שהיא חשובה מאוד) כדי לתת לעולם הזה משמעות. וכן המועדים השונים שחלים בתוך שנת העבודה החקלאית ועונות השנה: יש לקחת "פסק זמן" במעברים האלה (בין עונות השנה השונות) (ובין המהלכים החקלאיים השונים) כדי שהאדם לא יהיה "משועבד" אליהם אלה יהיה בעל השקפה עליונה גבוה,על העולם שלו. מי מקדש הזמנים? מי שאמור לגלות קדשוה בהם, האדם! קידוש השבת על ידי הבורא הוא סמל למה שהאדם, כיוצר בעולם היצירה, ילמד ממנו איך עושים זאת.
7 איש ואישה
בין זכר לנקבה יש מרחק טבעי מובנה. אם כן, נשאר "רק" ליצור הקשר בניהם כדי לדבר על קדושה! ה"קידושין" הם החתונה היהודית. קשר בין איש לאשתו הוא כל כך עקרוני שחייבים להכניס קדושה(מרחק, כבוד, גבולות) בקשר הזה. אי אפשר לקיים את ההוראה" והיו לבשר אחד" כפשוטו. כי יש כאן שני גופים ושני מינים שונים. אבל זו הוראה , הנחייה, חשובה, (שהבורא עזר בקיומה בעזרת היצר המיני), שיש להתקרב אל האחר השונה כל כך כדי ליצור משמעות וקשר פורה. כמו , למשל,ילדים!
8 המצוות
אנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו" כי אחד הכלים של הקדושה היא המצווה. המצווה היא החיוב שהאדם לא יתנהג בלי לשים לב לעולם שבו הוא חי. המצווה מאלצת את האדם מרחק בינו לבין החיים הטבעיים, הבהמיים.
אדם אוכל. הוא קשור בטבעיות לצורך ולהנאה הזאת. המצווה תאלץ אותו לקחת מרחק עם המעשה החשוב הזה: מה אתה אוכל? אתה בשרי או חלבי? זה כשר? יש לנטול ידיים. יש לברך. לפניה ולאחרי האכילה… המצווה מאלצת אותי לחשוב. היא אמורה להרחיק אותי מהרגל החיים השגרתיים והטבעיים. טבעי שאני אוכל את לחמי. לא טבעי שאני אפרוס אותו עם חברי שרעב. המצווה מאלצת אותי לתת צדקה. לחשוב על הזולת. השונה. להתנהג במוסריות (ולא רק לפי חוקי הטבע). המצוות הן הזדמנויות שניתנות לאדם כדי להתעלות מהמצב הטבעי , החייתי , אל עבר השקפה "רוחנית" מוסרית, שמתאימה לכוונת הבורא לברוא "אדם" ולא סתם עוד חייה.
9 ה' קדוש
"קדושים תהיו כי קדוש אני ה'"
הדבר הבולט ביותר באלוהים, זה שהוא "לא נראה". אין שום ראייה להימצאותו. המרחק האין סופי בין העולם המציאותי של האדם וקיום אלוהים שאיננו נראה ואיננו מוחשי, הוא סמל הקדושה העמוקה ביותר. אדם שאומר שהאלוהים לא קיים, מתחיל לדבר, בעצם, על עולם הקדושה! הקדושה היא המנגנון שיאפשר לאדם להיות במרחק עם האחר, עם המציאות, עם עצמו, עם האלוהים. האדם , בטבעו, זקוק להרגשה של קרבה בלתי אמצעית. האילוץ להתיחס לאלוהים שאיננו מציאותי בחושים שלו, מנחה אותו להבין על מה מדובר בחיוב הקדושה.
איך אתם, בני האדם יכולים להבין מה היא קדושה? כש תכירו שיש דברים שאתם לא "תופסים"! למשל, אלוהים אחד שלא נראה! כמו שיש מרחק עצום, אין סופי בין המציאות שלכם והמציאות של אלוהים ללא גוף, כך תבינו שעליכם לפתח את סוג המרחק הזה בינכם לבין הזולת ובין הדברים החשובים אחרים שהקשר איתם דורש משמעות. אתם תוכלו להיות קדושים כשתרגישו כמה אני קדוש, בלתי נתפס.! ה' איננו מקובע. הוא לא נראה. הוא יוצר, כך, מרחק אדיר ביני ובינו. להיות קדוש , זה לשמור על העמימות הזאת. להיות כל הזמן בחיפוש אחרי רצונו המשתנה. הוא "חי". אם כן, הוא איננו מקובע. רצונו חי , משתנה. ואני חייב להיות כל הזמן בתהליך חי ותוסס של חיפוש אחרי רצונו. אדם שבטוח שהוא הבין הכל. שהוא עושה בדיוק מה שצריך שהוא בטוח במה שה' רוצה, איננו יכול להיות קדוש! ה' קדוש ולכן הוא הוציא אותי ממצרים: הוא מבקש ממני לצאת כל בזמן מקיבועים. במצרים.
אם כן, הקדושה היא תנועה שבה מחויב האדם להתקרב ולהתרחק בו בזמן כדי לתת מרחק, מרחב תמרון שבו יהי אפשרי יצירת קשר משמעותי ומתמשך. עניין הקדושה נוגע לכל התחומים: הזמן, המרחב, הנפש, והגדרתו , לעניות דעתי חשובה כדי להתרחק מתרגומים שמסלפים את משמעות הקדושה עד כדי חשיבה הפוכה מהנדרש.
אבל כל זה, היא השקפת עולמי בלבד. אני מקבל באהבה כל ההשקפות האחרות. חוץ מאלה הנוגעות לעבודה זרה, כמו שמחייבת אותי ההלכה!
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 