סוכת דוד הנופלת מ

בע"ה יד תשרי התשעח

מישל בן שושן

סוכת דוד הנופלת

מתוך שיעור של מניטו

 

יש מנהג, בעיקר אצל בני אשכנז להגיד בסוכות, בברכת המזון: הרחמן יקים את סוכת דוד הנופלת.

המושג הזה של סכת דוד הנופלת לקוח מספר עמוס:

 

עמוס פרק ט(יא) בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם:

מדובר על אחרית הימים. והשאלה היא למה מלכות ישראל שמתחדשת בארצה נקראת כך:"סכת דוד הנופלת"?. בקשר למילה "נופלת", הגמרא דורשת:

 

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צו עמוד ב אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מי שמיע לך אימת אתי בר נפלי? – אמר ליה: מאן בר נפלי? – אמר ליה: משיח. – משיח בר נפלי קרית ליה? – אמר ליה: אין, דכתיב (עמוס ט') ביום ההוא אקים את סכת דויד הנפלת. –

 

  1. בר נפלי

המשיח מכונה "בר נפלי"! נראה מוזר לכנות כך אדם שאמור לבוא ולהקים מלכות ישראל. אדם שכל היהודים לדורותם מקווים ומתפללים לבואו!

בדיוק נגד התפיסה הזאת שיבוא אדם שיפטור את כל הבעיות בצורה ניסית, בזמן שאנו נחכה לו פאסיבית, הכינוי הזה כנראה נולד!

מניטו מסביר שבמשך ההיסטוריה יש  הרבה משיחים אפשריים . המשיח נמצא אבל הכל תלוי בבני הדור! אם הם ראויים ועושים את מה שנדרש, אז המשיח מצליח להיות משיח! אבל אם הדור לא עושה את שלו, אז המשיח הזה "נופל", איננו משיח! למשל,אדם כמו  בר כוכבא: הוא היה יכול להיות משיח אבל הדור שבו הוא חי לא עשה את שלו,ובר כוכבא הפך לבר כוזיבא , אכזב, נפל והוא לא היה המשיח!

יש זמנים, יש משיחים אפשריים אבל השאר תלוי בבני הדור.

תפיסה זו מנוגדת להרגשה שאין לנו מה לעשות כדי להצליח את בואו של המשיח. שהוא יעשה הכל!

אם יהיה מפגש בין זמן מתאים, משיח אפשרי ודור ראוי ואקטיבי (זוכה), אז בא ומתגלה המשיח שלא נופל והוא יקים את סוכת דוד הנופלת.

יכולים להיות משיחי שקר. שאין להם קשר עם הדברים שתיארנו. למשל ישו הנוצרי היה משיח שקר.

כשקוראים למשיח "בר נפלי", מעודדים את היהודים להיות כל הזמן פעילים ולקוות, ולהשתתף בהצלחת מפעל הגאולה. כי הרי שהמשיח יכול ליפול! הוא יכול ליפול, הוא "בר נפלי"!

 

  1. סוכת דוד

מניטו מזמין אותנו ללמוד את פירושו של המלבים:

המלבים: "בתחילה היה בית דוד בנוי."

מה פירוש" בית דוד"? ברור שלא מדובר על בית המקדש כי הרי דוד לא בנה אותו. אלא מדובר על מערכת ממלכתית של ריבונות עם ישראל בארצו. יש גם עניין שהמלוכה תצא ממשפחתו של דוד.

בית דוד התקיימה לאורך כל הבית הראשון.

אחרי גלות בבל, שלטו בארץ מנהיגים שאינם ממשפחתו של דוד. למרות זאת, היו צאצאי משפחת דוד שהמשיכו בתפקידים ראשיים, כמו למשל, נשיאי הסנהדרין. המצב הזה , נקרא "סוכת דוד" בניגוד ל"בית דוד". כי הם לא היו בשלטון אבל בכל זאת תפסו מעמדות מפתח.

בסוף בית שני גם הסוכה הזאת נפלה.נשארו בודדים כמו רבי יהודה הנשיא שכתב את המשנה או רש"י שידועים כצאצאי דוד המלך אבל הם עסקו בתורה שבעל פה. זו תקופת "סוכת דוד הנופלת". תקופה שבה אנו מצפים לישועה ולגאולה. בתקופה הזאת, יש הרבה הזדמנויות לגאולה.אבל זה בין השאר תלוי בזמן, בזכות הדור ובמעשים של היהודים בדור הזה ובהמצאות "משיח" פוטנציאלי שהוא "בר נפלי". כלומר , הוא  עלול ליפול ולא למלא את תפקידו. רק אם כל התנאים מתקיימים, אז באה הגאולה ומקימים את סוכת דוד הנופלת, כמו שכתוב בעמוס (לעיל) וגם ביחזקאל:

. יחזקאל פרק לד (כג) וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעֶה אֶחָד וְרָעָה אֶתְהֶן אֵת עַבְדִּי דָוִיד הוּא יִרְעֶה אֹתָם וְהוּא יִהְיֶה לָהֶן לְרֹעֶה:(כד) וַאֲנִי יְקֹוָק אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים וְעַבְדִּי דָוִד נָשִׂיא בְתוֹכָם אֲנִי יְקֹוָק דִּבַּרְתִּי:

 

 

  1. מסקנה עבור דורנו

כל המושג הזה של "בית דוד" או סוכת דוד, מזכירים לנו שיש מימד שונה מאשר "בית המקדש".

שלמה המלך בנה בית המקדש.אבל דוד כבר בנה לפניו "בית דוד".

בית דוד הוא החזרת שלטון ריבוני של עם ישראל בארצו.

בית המקדש היא שלב מתקדם יותר של בניין בית לה' ומוכנות לעבוד בו.

יש הרבה יהודים שעבורם אין גאולה ללא בית מקדש. זו טעות. בניין בית דוד , מלכות, שלטון ריבוני, זה השלב הראשון. בניין בית מקדש הוא שלב נוסף בגואלה שמותנה בקיום השלב הראשון. לכן, יש הצדקה שכינוי מדינת ישראל "ראשית צמיחת גאולתנו". הראשית הזו היא בניין "בית שלישי", שאיננו בית מקדש שלישי אלא הקמת סוכת דוד הנופלת שתוכל להיות תשתית לבניין בית מקדש שלישי,בב"א.

נראה לי שיש עוד מסקנה (שמניטו לא היה מסכים איתה לגמרי): חייבים להמשיך ולהרגיש , למרות הקמת מדינת ישראל, שעדיין הדברים יכולים להסתבך. אנו, חס ושלום, עלולים לאבד את מה שקבלנו עד כה. עלינו לפעול בכל כוחנו כדי שזה ימשיך ולא לסמוך על הנסים שקראו לנו בדורנו. לזכור את עניין "בן נפלי" ולעשות הכל כדי שלא יפול הפעם!

מניטו ז"ל לא קיבל הצעה זו ממני ואפילו התרגז על עצם הרעיון שהיה יכול לצוץ במחשבתי! הוא טען שהבית השלישי שאנו בונים הוא הבית האחרון ואין חזרה אחורה. הוא היה מלא בטחון ונסמך על מקורות קבליים ומדרשיים רבים.

אני מאוד מקווה שהוא צדק. אבל נראה לי שאם תהיה לנו הרגשה שהכל עדיין תלוי בהתנהגות שלנו (במיוחד של בני הגלות שחייבים לעלות ארצה), שהמשיח הוא תמיד "בר נפלי",זה לא יזיק למהלך הגאולה!!

 

  1. דוד והמספר שבע

כמו שראינו, דוד מסמל החזרת המלכות לישראל ושלמה בנו, בניין בית מקדש.

דוד הוא השלב הקודם את בנו. דוד הוא מבחינת המספר שבע:

בכל ימי חג הסוכות, אנו מארחים בסוכה, כל יום, אושפיז אחר. ביום הראשון אברהם וביום השביעי דוד המלך. ביום הושענא רבה, היום השביעי, דוד המלך הוא במרכז הכוונות.

אבל ביום שמיני עצרת, אנו כבר מחוץ לסוכה ואין לנו "אושפיז" . אבל אילו היה , זה היה שלמה המלך!

ייתכן (לע"ד) שהחזרה לבית הקבוע שלנו מסמלת את בניין שלמה. אחרי הקמת סוכת דוד הנופלת, חוזרים לבית המקדש של שלמה!

ימים בחג הסוכות אושפיז
א אברהם
ב יצחק
ג יעקב
ד יוסף/פנחס
ה משה
ו אהרון
ז דוד
ח  שמיני עצרת שלמה
  1. בת שבע ודוד

ייתכן ויש קשר עמוק בשמה של בת שבע.

כמו שדוד המלך הוא בן השבע, בת זוגו היא בת שבע!

כששואלים למה דוד המלך לא בנה את בית המקדש, יש כמה תשובות שניתנות על ידי החכמים.

המפורסמת שבהן היא שדוד נלחם בהרבה מלחמות .מכיוון שהוא עסק בהרג, איננו יכול לבנות בית מקדש

אבל יש גם סיבה יותר נסתרת: הסיפור שלו עם בת שבע

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קז עמוד א דרש רבא: מאי דכתיב +תהלים ל"ח+ כי אני לצלע נכון ומכאובי נגדי תמיד – ראויה היתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית, אלא שבאה אליו במכאוב. וכן תנא דבי רבי ישמעאל: ראויה היתה לדוד בת שבע בת אליעם, אלא שאכלה פגה.

מעניין שהגמרא מבססת את ההסבר שלה על פסוק של תהילים: "כי אני לצלע נכון":דוד יודע כנראה שבת שבע היא ה"צלע" שלו. "צלע" היא בת זוגו הראויה.

בפעם הראשונה שכתובה המילה "צלע" בתורה, מדובר על האישה שהיא הצלע של אדם. כלומר, צד שלו.

בראשית פרק ב (כא) וַיַּפֵּל יְקֹוָק אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה:

רש"י בראשית פרק ב מצלעותיו – מסטריו, כמו (שמות כו כ) ולצלע המשכן, זהו שאמרו שני פרצופים נבראו:

מעניין שרש"י משווה את הצלע של האדם והאישה לצדדים של המשכן. כאילו בת שבע באה במקום המשכן, אצל דוד. היא הבית המקדש של דוד!

 

קהלת מניטו

בע"ה יד תשרי התש"ח

מישל בן שושן

 

ספר קהלת

מתוך שיעור של מניטו ז"ל

 

פרק א    א דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן-דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם.  ב הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל.  ג מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם  בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.  ד דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת.  ה וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל-מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם…….. ט מַה-שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.  ……פרק יג:    ח הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר הַקּוֹהֶלֶת הַכֹּל הָבֶל…..  יג סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע  אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם.  יד כִּי אֶת-כָּל-מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל-נֶעְלָם  אִם-טוֹב וְאִם-רָע.

רש"י    הבל הבלים אמר קוהלת – קוהלת קורא תגר ואומר על כל יצירה שבעת ימי בראשית שהכל הבל של הבלים הוא

 

בקריאה שטחית של הספר, יוצאת הרגשה של יאוש, של "פוסט מודרניזם" שהכל שווה . אין ערכים עליונים. לולי שני הפסוקים האחרונים של הספר, החכמים הסתפקו להכניס אותו לתוך התנ"ך! גם רש"י משתתף בהרגשה הכללית : קהלת "קורא תיגר"! וכל מעשה בראשית הם הבל! נראה שהספר הוא פסימי למדי.

מניטו מסביר שלעומק הדברים, אין הדברים כמו שהם נראים.

 

שלמה המלך , בעצם מתווכח עם הפילוסופים: אם אתם מסתכלים על העולם כאל "הבל". אז לא רק שהוא הבל אלא שאני יכול להגיד לכם שהוא "הבל הבלים" ואני שלמה יודע על מה אני מדבר כי הייתי מלך בירושלים. אני שלמה הייתי הכי עשיר , הכי חכם, בעל שלטון עצום. היו לי המון נשים ותענוגות העולם אין קץ. לכן, אני בעמדה שיכול להגיד לכם שלא רק "הבל" העולם אלא "הבל הבלים"!!

 

אבל, שלמה המלך עושה זאת כדי להזמין אותנו להסתכל על העולם כהכנה לעולם הבא. "העולם הבא ", לאו דווקא העולם שאחרי המוות אלא העולם שיבוא.

בניגוד לתפיסת "העולם הזה", שבו, האדם חי את הרגע, להיות "בן העולם הבא" זה לעמול "לקראת" העתיד. לקוות, להאמין שיהיה טוב. שיש תקווה, יש כוונה בבריאה. יש מנהיג מאחורי הפרגוד..

ניתן לסמל את הרעיון הזה על דיד שני מספרים: שבע ושמנה. אם אתה חי רק בעולם השבע, בעולם הטבע, אז נכון, הכל הבל אבל יש להכיר בעולם השמונה, שהוא מעבר לטבע. שלמה המלך בעצם מזמין אותנו להסתכל על עולם השמונה. כמו שחג הסוכות מזמינה אותנו לצפות לשמיני עצרת

 

  1. הבל הבלים

יש בפסוק הזה שבעה הבלים:

"הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל"

הבל    =   1

הבלים=   2

הבל  =     1

הבלים=   2

הבל =      1

סה"כ  =  7

עולם ה6 הוא עולם הטבע עולם ה7 הוא עולם הבטע שהכניסו בו קדושה, משמעות, כיוון.

עולם השמונה הוא עולם שמעבר למציאות הנראית לעין. עולם הבא. העולם של העתיד לבוא.

אם נסתפק בחיים בעולם השבע אז באמת הכל הבל.

מניטו מזמין אותנו לעיין במדרש:


קהלת רבה א, ג     הבל הבלים:    ר' שמואל בר נחמן מתני לה בשם ר' יהושע בן קרחה: לאדם ששופת שבע קדרות זו למעלה מזו וזו למעלה מזו, והבל של עליונה אין בו ממש.

 

אפילו ההבל, יש בו תועלת! הרי ההבל היוצא מהתנור, הוא חם ומחמם את הקדרה שמעליו.

אפילו ההבל שיוציא מהקדרה הזו , יכולים למצוא לה משמעות: היא יכולה לחמם קדרה ששמים מעליה!

השאלה היא: מה קורה עם הקדרה האחרונה, הקדרה השביעית? ההבל שיוצא ממנה כבר לא מחמם כלום כי אין עליה עוד קדרה! ואז הייאוש מצדיק את עצמו: בסופו של דבר , הכל היה לשווא כי הרי אין משמעות לקדרה שהשביעית! ההבל שלה הוא ממש לא מועיל.

 

המדרש ממשיך:

…ר' שמואל בר רב יצחק מתני לה בשם ר' שמעון בן אלעזר: שבעה הבלים שאמר קהלת כנגד שבעה עולמות שאדם רואה,

בן שנה דומה למלך נתון באיספקרפסטי והכל מחבקין ומנשקין אותו1

2,    בן שתים ושלש דומה לחזיר שפושט ידיו בביבין,

בן עשר שנה קופץ כגדי,3

בן עשרים כסוס, נהים משפר גרמיה ובעי אתתא, 4

נשא אשה הרי הוא כחמור,      5

הוליד בנים – מעיז פניו ככלב להביא לחם ומזונות,6

7    הזקין הרי הוא כקוף…

 

אפילו חיי האדם עצמו הם הבל!בכל שלב בחיים יכול האדם להשתוות לבעל חי אחר! עד שהוא קוף בזקנתו. זה תיאור של ייאוש ודכאון! ואכן יש כאן שבעה שלבים כמו שבעת ההבלים של הפסוק.

יכול להיות שהשלב השמיני הוא הדור הבא. כשהאדם חושב שהוא, לפחות, הוליד ילדים. בהם יש תקווה. הם יעשו דברים. הם יכולים להוות המשמעות שלו.

אבל אפילו בלי להוליד ילדים, אפילו עבור האדם עצמו, יכול להיות מימד של שמנה. כשהוא מתעלה מהמצב הבהמתי שלו ופונה אל העולם הרוחני והערכים ואל הבורא שברא אותו בכוונה מסויימת.

ולכן המדרש ממשיך:

….. הדא דתימר בעמי הארץ, אבל בבני תורה כתיב "והמלך דוד זקן", אף על פי שהוא זקן – מלך!

 

המדרש ממשיך עם בריאת העולם שהיא גם כן יכולה להיתפס כהבל מוחלט:

 

ר' יהודה בר' סימון אמר: שבעה הבלים שאמר קהלת כנגד שבעה ימי בראשית.

בראשון:     "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", וכתיב "כי שמים כעשן נמלחו".

בשני:          "יהי רקיע", וכתיב "ונגלו כספר השמים".

בשלישי:     "יקוו המים", וכתיב "והחרים ה' את לשון ים מצרים".

ברביעי:      "יהי מאורות", וכתיב "וחפרה הלבנה".

בחמישי:    "ישרצו המים", וכתיב "אסף עוף השמים".

בששי:        "נעשה אדם", וכתיב "אסף אדם ובהמה".

בשבת         מאי אית לך למימר, "מחלליה מות יומת", הדא אמר במזיד אבל בשוגג יביא קרבן ויתכפר לו. אמר ר' ברכיה: כיון שראה אדם שבחו של שבת שהמביא קרבן מתכפר לו, התחיל משורר עליה להקב"ה שבח ומזמור, הדא הוא דכתיב "מזמור שיר ליום השבת.

 

היום הראשון של הבריאה הוא הבל. אבל ביום השני, היום הראשון מקבל את המשמעות שלו.היום הראשון איפשר את קיומו של היום הראשון! זו משמעות. היום השני נותן משמעות ליום הראשון !

אבל היום השני עצמו,הוא הבל! היום השלישי נותן משמעות ליום השני..וכן הלאה עד ליום השביעי שנותן משמעות לכל ימי הבריאה.

אם אנו נסתפק ביום השביעי, אז הוא הבל וכל מה שקדם הופך להיות הבל הבלים!

לכן, אנו מסתכלים על היום השמיני! והוא נותן את המשמעות לכל העולם שקדם !! היום השמיני איננו חלק של הבריאה . ביום חנוכת המשכן, התורה רומזת שהגענו ליום השמיני :" ביום השמיני קרא משה לאהרון.." שמיני לבריאה. כלומר בניין המשכן, עבודת ה', הוא התחלת התגשמות של היום השמיני, שייתן משמעות לכל הבריאה!

 

  1. אין חדש תחת השמש

 

מושג ה"חדש" קשור למערכת שונה ממערכת הטבע הרגילה. נתאר באופן סכמאטי שתי מערכות:

  • מערכת השמש:

תפיסת הזמן הטבעית, מתבססת על מחזוריות השמש. זה יוצר שנים. "שנה" מלשון "שני", שינוי, מצביע על זה שמה שחלף חלף ואין לשנותו. יש לחיות את ההווה לקראת העתיד. השמש מסמל את מעגל השבע הטבעי.

  • מערכת הירח

התפיסה היהודית של הזמן שונה לגמרי: היהודים מבססים את הזמן שלהם גם על הירח. הירח משתנה. הוא מתכסה, גדל, קטן… היהודים קוראים למחזור הירח "חודש". זה לוקח בחשבון את שברירות המציאות. המצאות הצל, החושך, הספק. לא הכל קבוע לתמיד.

אז, יש מקום לחידוש: החידוש הוא ההזמנה לעבוד על העבר. להשתמש בעבר, לזכור אותו כדי להוליד משהוא חדש דרכו. החידוש מזמין אותנו למימד אחר מחוץ למימד הזמן של השמש. החידוש שייך לעולם השמונה.

 

לכן, תחת השמש, אין מקום לחידוש. כי החידוש הוא מעולם השמיני.  אין חדש תחת השמש, אבל מעל לשמש יש חדש.  תחת השמש אין חדש אבל מתחת לירח יש חדש!!

  1. השבעה והשמונה:

 

קהלת פרק יא פסוק ב תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה כִּי לֹא תֵדַע מַה יִּהְיֶה רָעָה עַל הָאָרֶץ:

מניטו מסביר שיש שבעה סוגים של צדקה. הנותן על מנת שיכבדו אותו, הנותן בסתר…

אבל הגדול מכולם היא הצדקה שמעניקה לאדם עבודה וכוח יצירה מעצמו. כמו למשל הלוואה (ללא ריבית) כדי שהעני יוכל לפתוח עסק ולהתפרנס בכבוד . זה עולם השמיני של הצדקה. וזה מה שמייעץ שלומה: תן לשבעה, כלומר תן צדקה באחד מהמימדים של השבעה אבל גם במימד של השמונה שהוא עליון!

זו הזמנה שיכולה להיות מופנית בצורה כללית יותר לכל תחומי החיים: לחיות בעולם השבע וגם בעולם השמונה!

רש"י רומז להזמנה הזו:

רש"י קהלת פרק יא פסוק ב (ב) תן חלק לשבעה וגם לשמונה – חלקת מלחמך ומשלך לשבעה צריכי חסד, חלק עוד לשמונה שיבואו אחריהם ואל תאמר די:

כי לא תדע מה יהיה רעה – שמא עוד ימים באים ותצטרך לכולם או תנצל ע"י הצדקה מן הרעה ואם לא עכשיו אימתי, ורבותינו אמרו תן חלק וגומר אלו שבעה ימי בראשית תן אחד מהן חלק ליוצרך לנוח בשבת, וגם לשמנה אלו שמנת ימי המילה, דבר אחר תן חלק לטבעה קרבנות צבור של שבעת ימי פסח, וגם לשמונה, של שמונת ימי החג:

כי לא תדע מה יהיה רעה – אם יחרב הבית ולא תקריבו עוד ויועילו הראשוני', ד"א כי לא תדע מה יהיה לא ידעת מה נגזר על הגשמים בחג ויועילו הקרבנות ויבטל גזירות רעות:

ניתן לקשור את הרעיון הזה לכל מני מצוות בתורה:ברית מילה ביום השמיני, שבעה ימי בראשית, שבעה ימי פסח..

 

ויקרא רבה פרשה יד ד"ה ז ד"א אשה ז ד"א אשה כי תזריע הה"ד (קהלת יא) תן חלק לשבעה וגם לשמנה תן חלק לשבעה אלו ז' ימי נדה וגם לשמונה אלו ח' ימי המילה אמר הקב"ה אם שמרת ימי נדה אני נותן לך בן ואת מולו לשמנה ימים הוי וביום השמיני ימול בשר ערלתו.

 

קהלת רבה פרשה יא א [ב] תן חלק לשבעה וגם לשמונה, ר' אליעזר אומר תן חלק לשבעה אלו שבעת ימי שבת, …, וגם לשמונה אלו ח' ימי המילה,

  • רבי יהושע אומר תן חלק לשבעה אלו ז' ימי הפסח, וגם לשמונה אלו שמונת ימי החג ומניין לרבות עצרת וראש השנה ויום הכפורים, ת"ל גם וגם ריבויין,
  • .. ר' יהודה פתר קרייא במלואים תן חלק לשבעה אלו שבעת ימי המלואים, .. וגם לשמונה דכתיב (שם /ויקרא/ ט') ויהי ביום השמיני,
  • ר' הונא אמר תן חלק לשבעה אלו שבעת ימי הנדה וגם לשמונה אלו שמונה ימי המילה,
  • ר' לוי אמר תן חלק לשבעה אלו ז' ימי הסוכה, וגם לשמונה (במדבר כ"ט) ביום שמיני עצרת,

 

  1. למה קוראים את ספר קהלת בסוכות?

עכשיו ניתן לקשור הכל לחג הסוכות

חג הסוכות הוא החג של החודש השביעי. והוא בן שבעה ימים

אבל הוא מזמין אותנו לחגוג את שמיני עצרת!! בדיוק בכיוון של המשפט האחרון במדרש לעיל

 

זו גם הסיבה , דרך אגב, שמתחילים את קריאת התורה ביום הראשון של סוכות בעניין השבעה והשמונה:

ויקרא פרק כב (כז) שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַיקֹוָק:

 

קהלת מזמין אותנו לעבור מעולם השבעה שיכול להיות מדכא , חסר משמעות, ופסימי ,לעולם השמיני.ושם נמצאת עבודת ה'. בדיוק כמו שעושה חג הסוכות!

 

 

 

 

 

 

ספר יונה פי

בע"ה ח תשרי התשעח

מישל בן שושן

 

ספר יונה

הרב מנשה וינר

 

הרעיון העיקרי:

יונה חולק על ה'!! יונה איננו מקבל רעיון של "תשובה קטנה". תשובה חפוזה, מהירה, חיצונית. עבורו, תשובה צריכה להיות אמיתית, פנימית, עמוקה. התשובה, לפי יונה חייבת להיות נבחנת בזמן והיא צריכה לבוא מתוך עבודה רוחנית פנימית יסודית ולא מתוך פחד.

לכן, יונה מסרב ללכת לעיר נינווה ולגרום להם לעשות תשובה. לא בגלל שהוא לא מאמין שזה אפשרי אלא שהוא בטוח שזה ייגרם על ידי פחד זה יהיה סתם תשובה רגעית מהירה ולא אמיתית עקרונית.

 

רקע(לע"ד):

נראה לי שיש לזכור את הרקע ההיסטורי של הספר:

יונה הוא נביא מוכר בישראל. אנו נמצאים בזמן שארץ ישראל היה חלוק בין הדרום (ממלכת יהודה) והצפון (ממלכת ישראל) . ממלכת ישראל היא מאוד עשירה ומסגסגת. עם ישראל היושב בה איננו מקיים את מצוות ה' וקשה מאוד לגרום לו לתשובה. יש שני דרכים לנביא לגרום לתשובה של האנשים מולו:

  • להפחיד אותו: לספר לו שעוד מעט ה' יפיל עליו או על סביבתו אסונות
  • או להביא אותו להכרה עמוקה ואמיתית שיש לעזוב את דרך העבודה הזרה ולעבוד את ה' בלבד.

העבודה של נביא בממלכת ישראל קשה במיוחד. יש הרבה נביאים. חלקם הגדול הם נביאי שקר שמשתמשים יותר בכלי ההפחדה והמגיה מאשר השכנוע האידיאולוגי רוחני.

אם כן, הוויכוח הוא אמיתי: האם יש לחפש "תשובה" בכל מחיר, אפילו אם זו תשובה רגעית. או שמה יש  לחתור למהפך רוחני יסודי עמוק.

 

הסיפור

יונה נמצא אם כן בוויכוח הפנימי עקרוני הזה . הוא כבר בחר. העמדה שלו ברורה. הוא נקרא  "בן אמיתי". לא רק בגלל שאביו נקרא כך אלא בטח גם בגלל שהאמת היא המידה העיקרית אצלו.

כשה' מבקש ממנו ללכת לנינווה כדי לגרום להם לעשות תשובה, יונה בוחר לעזוב את הקשר שלו עם ה' מאשר ללכת נגד העקרונות שלו.

נינווה היא עיר גדולה של גוים. מננווה יצאו הגוים שיחריבו את כל ממלכת ישראל ויגרמו לגלות עשרת השבטים. נינווה היא סמל הרוע בעולם של אז. איך בשליחות אחת של איש אחד, הוא יוכל לגרום למהפך כל כך דרסטי ועמוק? אם זה יצליח זה רק על ידי הפחדה ותשובה רגעית מאגית. זה בדיוק מה שהוא לא מאמין בו.

 

אבל מה לעשות, וה' טוען להיפך ממה שהוא חושב ומצווה דווקא לו את השליחות הזו!

יונה בוחר לברוח: הוא לא יכול לקיים את ההיפך ממה שהוא חושב. מצד שני, הוא לא יכול לסרב לדבר האלוהים שאיתו יש קשר הדוק.

לכן, הבריחה שלו היא המוכנות לעזוב את הקשר שלו עם האלוהים. כאילו הוא אומר : תבחר משהוא אחר. אני כבר לא במשחק הזה! אני לא יכול!

 

התגובה של האלוהים מאוד מוזרה: הוא הולך ו"מחפש" אותו בירכתי הספינה! למה? הרי הוא יודע מה יונה מבין. זו עמדה מכובדת מאוד! כל הנביאים כבר אמרו שה' בוחן כליות ולב ושהוא מעוניין ביחסים אמיתיים איתו. הנביאים כבר למדו שההצגות של דתיות הן לא רצויות בעיני ה'! זו בדיוק העמדה של יונה! למה שה' לא יבחר נביא אחר ויניח ליונה??

 

כנראה שמטרת כל הסיפור היא לא התשובה של העיר נינווה אלא הוויכוח בין ה' ליונה עצמו!

זה מזכיר את וויכוח בין ה' למשה בהתחלת דרכו. גם משה סירב וה' התעקש. כי התשובה של משה עצמו מעסיקה את ה' והיא עצמה תהיה המנוע לגאולה! גם כאן, כנראה, ה' מעוניין מאוד שיונה יבין דבר עקרוני.

ושאנו, הקוראים את הסיפור נבין דבר עקרוני מאוד!

 

 

המלכים בספינה

בספינה, המלכים הגויים מגיבים כנראה מצויין. הם מודים שיש כוח עליון שמנהל את העניינים, במיוחד כשהדברים לא הולכים טוב. והם מוכנים לעשות הכל כדי להפסיק את הסכנה. הם מוכנים לחזור בתשובה מיד! הם מאוד "דתיים"!! הם אפילו קוראים ליונה לעשות סליחות!: "מה לך נרדם, קום קרא אל אלוהיך" (הפסוק הראשון בסליחות שלנו עד היום, לקוח מדברי המלכים!)

 

יונה נרדם. הוא כבר לא בעסק. אפילו שהוא יודע שהפטרון זה שיזרקו לים, הוא לא קופץ אל הים. הוא אומר להם: אם תרצו הטילוני אל הים! בפסיביות שמצביעה על הרצון לצאת מהמשחק, לא להיות חלק פעיל יותר!

 

המלכים עושים תשובה. אבל תשובתם חפוזה וחיצונית. הם נודרים נדרים אבל המדרשים יודעים לספר לנו שהם לא יקיימו אותם ברגע שהסכנה חלפה. הם מוכנים להיות מאוד תדיים. אבל רק בצורה חיצונית. לצאת מהסכנה בלבד. תשובה הכפויה על ידי פחד ממוות!

 

התפילה במעי הדג

למה יונה מתפלל? הרי הוא עדיין לא ניצל. להיפך, למות חנוק במעי דג זה אולי יותר חמור מאשר לנסות לשחות בים! מדרשים מציעים שהתפילה הזו היא לא במקומה ושהיא נעשתה רק אחרי שהדג הטיל אותו ביבשה. הם הרגישו בקושי של התפילה דווקא עכשיו. אבל הכתוב הוא כתוב!

הרב וינר מציע להבין שהתפילה של יונה היא שלב בתהליך התשובה שלו: הוא מרגיש שה' איננו עזב אותו! ה' ממשיך לדבוק ברצון שיונה דווקא יעשה את העבודה!

יונה מתחיל להבין שמדובר יותר עליו מאשר על התשובה של נינווה! ה' לא רוצה לנתק את הקשר שלו עם יונה. להיפך, זו מטרת כל הסיפור ויונה מתחיל להבין זאת.

 

התשובה של נינווה

יונה יומר להם משפט אחד בעת חמישה מילים בלבד:

יונה פרק ג (ג) וַיָּקָם יוֹנָה וַיֵּלֶךְ אֶל נִינְוֵה כִּדְבַר יְקֹוָק וְנִינְוֵה הָיְתָה עִיר גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים מַהֲלַךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים:(ד) וַיָּחֶל יוֹנָה לָבוֹא בָעִיר מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת:(ה) וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּאלֹהִים וַיִּקְרְאוּ צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים מִגְּדוֹלָם וְעַד קְטַנָּם:…(ח) וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם:

התשובה של אנשי נינווה היא מיידית ! הם לובשים שקים, צמים. אפילו הבהמות חוזרים בתשובה!או אולי יש להבין שהאנשים חוזרים בתשובה כבהמות!. נקרא נביא אחר, שדומה מאוד ליונה, הנביא יואל:

יואל פרק ב (יג) וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה

לא השקים חשובים! לא קריעת הבגדים והמעשים החיצוניים חשובים , לא הצומות חשובים אלא מה שקורא בפנים, בלב! יואל חושב בדיוק את מה שיונה חושב. זו לא תשובה אמיתית! אמנם יואל מדבר אל עם ישראל, אבל עניין התשובה הוא זהה.

ה' סולח לכל החטאים של נינווה וחוזר בו מלהשמיד אותה.

כנראה שזו הצלחה אדירה של יונה!!

 

אבל לא!

יונה נשאר בזירה כדי לדעת מה יקרא בעיר: אין לו ספק בכלל שהעיר נצלה. הוא נשאר ..כדי לדעת האם התשובה שלהם תחזיק מעמד. הוא רוצה להראות לאלוהים שהוא צדק! שאין דבר כזה תשובה מהירה. זו פארסה! והוא אכן עצוב מאוד:

יונה פרק ד (א) וַיֵּרַע אֶל יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ:(ב) וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְקֹוָק וַיֹּאמַר אָנָּה יְקֹוָק הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה:(ג) וְעַתָּה יְקֹוָק קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי: ס

יונה טוען שה' איננו אמיתי!!

הוא לא אומר לו זאת בצורה חצופה אלא מזכיר בפניו את הכנוים שלו הרגילים ומשמיט מהרשימה את הכיוני "אמת"!! אכן נשווה עם המקור של 13 המידות שמשה מצטט:

שמות פרק לד(ו) וַיַּעֲבֹר יְקֹוָק עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְקֹוָק יְקֹוָק אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת:

(ז) נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה

אכן , כמו הנביא יואל, יונה  שוכח (בכוונה) להגיד שה' הוא "אמת"!!

כי זו לא אמת! זו לא תשובה אמיתית!! יונה מוכן למות מאשר להיווכח להצגה הזאת!! יונה הוא איש אמת ואיננו סובל הרעיון שה' לא!!

 

הקיקיון

יש לקרוא טוב את הפסוקים: יונה בונה לו סוכה מפני השמש:

(ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק הַהֵיטֵב חָרָה לָךְ:(ה) וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן הָעִיר וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה מַה יִּהְיֶה בָּעִיר:

אם כן למה ה' מזמין ליונה קקיון אישי מעל ראשו? הרי הוא כבר בצל!!

(ו) וַיְמַן יְקֹוָק אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה:(ז) וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ:(ח) וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי:

כנראה שהקיקיון בא להודיע שוב ליונה שה' דואג לו. ה' לא "השתמש בו" בשביל המשימה. ה' מעוניין מאוד במה שחושב ומרגיש יונה.

(ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יוֹנָה הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן וַיֹּאמֶר הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת:(י) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד:(יא) וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה:

ה' שואל את יונה: "ההיטב חרה לך"? מה ? אתה לא מרוצה אפילו כשיש טוב? הרי נינווה עשתה תשובה! זה טוב! על מה אתה מתלונן?

יונה מאוד שמח על קיקיון אחד ומיד אחר כך הוא מאוד עצוב ובדיכאון! יונה , איש אמת, הוא אבסולותי או שהכל טוב או שהכל רע! לנקודה הזאת ה' רוצה להביא אותו. תזכור כמה שמחתה על הקיקיון. על זה שאני דואג לך דווקא. על זה שאני אוהב אותך. ומיד אחר כך, אם כבר אין קיקיון, אז אתה בדיכאון כי אתה חושב שאני כבר עזבתי אותך! זה מזכיר מאוד את ההפרעה הנפשית: "דו קוטביות" (BI POLAIRE) או שמרגישים מאוד שמחים או שמרגישים, דקה אחר כך מאוד עצובים.

זה מאוד מתאים למי שמחפש רק אמת אחת. האמת שלו!

 

וזה המסר העיקרי שה' רוצה ללמד את יונה:

ה' הוא "אמת" אבל אין לאדם לקבוע מה היא האמת של ה'!

ה' הוא לא רק אמת. יש לו 13 מידות, שלוש עשרה כינויים, דווקא כדי להגיד לנו שאין אנו יכולים ל"תפוס" אותו איך שנוח לנו! הוא כולל המון מידות. מידות שעלולות להיות עבור שכלנו והבנתנו הפוכות זו מזו.

 

בעיני ה': אפילו תשובה קטנה, מהירה, חפוזה, זה כבר משהוא! אם אדם אחד לא הרג את חברו באותו יום בזכות התשובה הרגעית הזו זה כבר משהוא!!

 

המסר של הספר הוא שאין להיות יותר דתי מהאלוהים!

ייתכן שכולנו כמו אנשי נינווה שאיזה שהוא מובן. אנו כולנו כמו המלכים בספינה. וגם תשובות קטנות כאלה מועילות.  ההיסטוריה מתקדמת על ידי צעדים קטנים. ואין אנו תמיד מבינים הכל!

 

 

ייתכן שקריאת ספר יונה דווקא במנחה של כיפור, כשיש לנו אולי הרגשה שעדיין לא עשינו הכל. שיש לנו עוד הרבה לבקש. שמהש עשינו איננו שווה,  באה כדי להריגע אותנו מעט: תעשו את מה שאני מבקש. אפילו אם יש לכם הרגשה שזה לא הדבר הגדול שחשבנו, אפילו אם זה נראה קטן מול המשימות גדולות.

אפילו תשובות קטנות, מועילות!

 

מה קרה בסוף עם נינווה? הסיפרו מסתיים עם פסוק סתמי:

……….נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה.

ה' הוא אלוהי העולם. אנו אנשים קטנים. אל לנו לקחת את מקומו של האלוהים. הוא יודע את מכלול הדברים. עלינו להיות יותר ענווים ולהסתפק בהשתדלות שלנו .

על ידי צעדים קטנים בונים דברים ענקיים!

 

לפעמים, אנו מזלזלים ב"יהודים של יום כיפור" שבאים לבית הכנסת רק ביום כיפור. חושבים עליהם: אם הם לא מאמינים, אז למה הם צמים?. שיעשו הכל או לא כלום.

כמו כן אנו עלולים לחשוב על עולים חדשים. לזלזל בסיבות לעליה. יש עליות כלכליות (מיסים נמוכים) או אנטישמיות.. וחושבים שיש עליה טובה שהיא עליה מתוך אידיאולוגיה וציונות והם רק נדחפו לכאן.

אלה מחשבות זדוניות. מתנשאות.

כל עליה היא עליה. כל מעשה טוב הוא מעשה טוב. כל יהודי הוא עולם ומלואו. מי אנו כדי לדון את האחר ואת טהרת כוונותיו? ספר יונה בא כנראה ללמד אותנו המון ענווה גם בהקשר הזה! כולנו יהודים של יום כיפור!

סדר העבודה פי

בע"ה ח תשרי התשעח

מישל בן שושן

 

סדר העבודה

(הרב מנשה וינר)

 

  1. הגאון מווילנה מחדש:

ויקרא פרק טז(ב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת

אם כן אסור לבוא אל קדש הקדשים! באף יום בשנה! "אל יבוא בכל עת"! אי אפשר להסביר כך כי הנה כתוב סדר מסויים כן כדי לבוא בפנים!

:(ג) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ…

אלא, שיש כאן שני חלקים בפרשה שלנו:

החלק הראשון בפרשה, פונה אך ורק אל אהרון.מתאר לו את סדר העבודה כדי שיוכל להיכנס לקודש הקדשים בכל יום שירצה בשנה. החלק השני, בסוף, שמתחיל בפסוק:

ויקרא פרק טז (כט) וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:

מדבר אל כל כהן גדול שיבוא אחר כך: הוא חייב  לעשות את סדר העבודה הזה אך ורק ביום הכיפורים בלבבד.

 

  1. בגדי אהרון

באמצע הסדר, אהרון מתבקש להיכנס אל קדש הקדשים ושם הוא חייב להתפשט.:

ויקרא פרק טז (כג) וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם:

הוא חייב להניח "שם" בקודש הקדשים את הבגדים הלבנים שלו. אחר כך:

(כד) וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם:

מכיוון שאין מים בקדש הקדשים, מסתבר שהוא רוחץ את בשרו בחוץ ולובש בגדי זהב רגילים.

לא מובן למה הוא צריך להיכנס עכשיו בקודש הקדשים כי הוא כבר נכנס פעם אחת עם קטורת וכבר הזה בדם על הכפורת. לפי הפסוקים האלה, לא יודעים למה אהרון נכנס בקודש הקדשים שנית.

החכמים מסבירים שהוא נכנס כדי להוציא את הכף והמחתה "ששכח" בכניסה הראשונה. כך הם מוצאים סיבה לכניסה השניה הזאת. אבל זה מובא אך ורק בתורה שבעל פה ולא בפסוקים.

גם זה שהוא משאיר את הבגדים "שם" איננו מסתבר. כי הרי הקדש הקדשים יתמלא בכל שנה בבגדי הכהן שהוא משאיר שם! וגם קשה

החכמים מפרשים "שם"= מלמד שהם טעונים גניזה! כלומר "שם"= "לא שם". אהרון, לפי החכמים, איננו מתפשט בקדש הקדשים ואיננו משאיר הבגדים שם, בניגוד לפשט הפסוקים.

במסכת יומא: כל הפרשה אמורה על הסדר חוץ מפסוק זה!!

אם כן מה הסיבה שהתורה כן כותבת הפסוק כאן? ובצורה הזו עם המילים האלה??

 

הרב וינר מציע שיש כאן רמז לחטא אדם הראשון. אחרי החטא, יש לשים בגדים כדי לכסות את עצמו.

הכהן הגדול ביום כיפור מגיע למעלת אדם הראשון שמכפר על חטא אכילה מהעץ! וכביכול, הוא מגיע למצב שהוא איננו זקוק לבגדים!

הוא לובש בגדים לבני פשוטים כל הזמן כשהוא נכנס לקודש הקדשים

אבל הוא מגיע לשיא הכפרה כשהוא איננו זקוק בכלל לבגדים!

הפסוק שלנו מתאר את המצב האידיאלי שבו הכהן מגיע למצב שבו הוא מתקן את מצב אדם הראשון והוא נכנס לפני ולפנים ושם, הוא פושט את הבגדים ומשאיר אותם שם, כביכול בגן עדן כדי לשחזר את המצב הקדמון של אדם הראשון.

רק שדבר כזה , כנראה , לא התבצע בפועל והחכמים סדרו הכל כדי שתהיה בכל זאת כניסה שניה בבגדי לבן אבל לא פשיטת בגדים. ומצאו סיבה על ידי שכחת הכף והמחתה כדי להיכנס ולהוציא אותם.

 

מסקנה:  בכנסיה של אהרון בלבד,ייתכן שאהרון נכנס ופושט את בגדיו בק"הק! ומתקן את חטא אדם הראשון. אבל יש בעיה: הוא חייב לצאת משם. בחזרה אל העולם הזה המקולקל! ואי אפשר ללא בגדים! לכן ,להלכה , עבור כל הדורות, אין פשיטת בגדים בפנים ויש חמש טבילות ועשר קדושים וסדר העבודה שאנו מכירים. וזה המקום להביא את דברי הרב מידן שמסיב את דעתנו למותו של אהרון:

במדבר פרק כ (כד) יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו ..(כה) קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר: (כו) וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם:…(כח) וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר ..

במותו, אהרון כן מתקן את חטא אדם הראשון! מצווה על משה להפשיט אותו מבגדיו. לא מדובר על תכליכי המת. כנראה שגם כאן, אהרון נשאר ללא בגדים בקבורתו.

ייתכן שבמשכן יצא מקדש הקדשים בבגדים כי יש לחזור אל העולם הזה. כי כתוב : "ויצא". אבל , אחרי מותו, אין צורך בבגדים!!

 

  1. ההבדל עם פרשת פנחס

 

מתוך פרשת אחרי מות, אהרון מביא עבורו:

  1. פר לטאת
  2. איל לעולה

ועבור עם ישראל

  1. שני שעירים לחטאת
  2. איל לעולה

 

אבל, בפרשת פנחס, בתיאור הקרבנות של כל יום:

במדבר פרק כט (ז) וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ:(ח) וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה לַיקֹוָק רֵיחַ נִיחֹחַ פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם:(ט) וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד:(י) עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים:(יא) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם: פ

לעולה:

  1. פר
  2. איל
  3. שבעה כבשים

ומנחתם

לחטאת

שעיר עזים

 

  לפי פרשת אחרי מות לפי פרשת פנחס
לעולה
  • איל של הכהן
  • איל של העם
  • פר
  • איל (האם מדובר על אותו איל או שמה יש שניים?: מחלוקת!)
  • שבעה כבשים
לחטאת
  • פר של הכהן
  • שני שעירים
  • שעיר אחד

 

איך אפשר להסביר את השינויים הגדולים בין הקרבנות של יום כיפור לפי פרשת אחרי מות ופנחס?

על ידי החידוש של הגר"א:

כל מה שמתואר באחרי מות שייך לאהרון . איך מותר להיכנס בקודש הקדשים.

אבל בפינחס, התורה עוסקת בדבר אחר לגמרי: איך בני ישראל מקבלים את כפרה וחוגגים את יום הכיפורים במקדש בעשור לחודש השביעי. ולכן, יש קרבנות שונים לגמרי.

 

באו החכמים וחיברו בין שתי הפרשיות ובנו מזה את סדר העבודה שכולל את כל הקרבנות כולם. (נשארת מחלוקת אם האיל לעולה של העם שכתוב באחרי מות הוא האיל העולה  שכתוב בפנחס או שמה יש להביא שני אילים לעולה). כי בעצם באותו יום קורים שני דברים:

  1. הכהן נכנס לקה"ק
  2. זה יום כיפור!

וכל אחד משני הדברים האלה מחייבים קרבנות וסדר אחר. שחוברו בסדר העבודה! (ראה טבלאות למטה)

 

  העבודה המקום בגדים
1 שבוע קודם הכהן מופרש ומלמדים אותו לשכת פלהדרין רגיל
2 בערב יום כיפור מעבירים בפניו הבהמות כדי שילמד שער המזרח
3 משביעים אותו- ומלמדים אותו את סדר העבודה לשכת בית אבטינס
4 בחצות- הוא תורם הדשן מהמזבח מזבח זהב
5 וחוזר ללמוד את סדר העבודה עד הבוקר לשכת בית אבטינס
6 טובל טבילה ראשונה בית הטבילה מעל שער המים
7 שוחט התמיד וזורק הדם על המזבח  החיצון מזבח
8 מיטיב חמישה נרות המנורה מנורה
9 מקטיר הקטורת מזבח הזהב
10 מיטיב שני נרות המנורה מנורה
11 מעלה ומקטיר אברי קרבן התמיד( שנותח על ידי הכהנים האחרים) מזבח
12 מברך ברכת כוהנים עם שאר הכהנים מעלות האולם
13 מקריב את המנחות ומנסך את היין. שוחט ומקריב את מוספי החג. מזבח
14 טובל טבילה שניה ומחליף בגדי זהב לבגדי לבן בית הפרווה לבן
15 וויודי על פר החטאת שלו, עבור עצמו וביתו בין המזבח להיכל
16 גורל בין שני השעירים מזרח לעזרה
17 ווידוי שני על פר החטאת שלו. עבור עצמו ועבור הכהנים בין המזבח להיכל
18 שוחט את הפר. מקבל הדם ומוסר אותו למירוס כדי שלא יקרוש צפון למזבח
19 לוקח מחתה, עולה למזבח ולוקח גחלים ושם על הרובד הרביעי בעזרה מזבח
20 מקבל כף ריק ומחתה מלאה קטורת.

מעביר מלא חפניו קטורת מהמחתה אל הכף הריק

העזרה
21 נכנס עם מחתת הגחלים בימינו וכף הקטורת בשמאלו, מניח את המחתה בין בדי הארון (ובבית שני על אבן השתיה), ומקטיר את הקטורת בתוך קודש הקדשים. ביציאתו החוצה בסמוך לפרוכת אומר תפילה קצרה. קודש הקדשים
22 לוקח את הדם ממי שהיה ממרס בו, ונכנס לקודש הקדשים. רובד רביעי שבהיכל
23 מזה בין בדי הארון לכיוון הכפורת. קודש הקדשים
24 מניח את דם הפר על כן של זהב בהיכל והולך לצפון המזבח, מקבל את השעיר לה', שוחטו ונותן את דמו לתוך כלי ומכניס לקה"ק. צפון למזבח
25 מזה בין בדי הארון לכיון הכפורת. קודש הקדשים
26 מניח את דם השעיר על כן הזהב השני. מזה מדם הפר לכיוון הפרוכת. מזה מדם השעיר לכיוון הפרוכת. לבסוף מערב את הדמים זה בזה. צפון למזבח
27 נותן מדם התערובת על ארבע קרנות המזבח. מזיז הגחלים שעל גג המזבח לצדדים ומזה שבע הזאות על גגו. את שיירי הדם שופך על יסוד מערבי של המזבח החיצון "מזבח העולה". קודש הקדשים
28 מתוודה וידוי שלישי על עם ישראל, על השעיר הנשלח לעזאזל. משם שולחים את השעיר לעזאזל. היכל
29 מפריד את אמורי הפר והשעיר, ומייעד אותם להקטרה על המזבח לאחר שיודיעוהו ששעיר הגיע לעזאזל, שולח את שאר הבשר לשריפה מחוץ לעיר מזבח הקטורת
30 קורא בתורה (לאחר שהשעיר הגיע לעזאזל). עזרת הנשים
31 טובל טבילה שלישית ומחליף את הבגדים לבגדי זהב. בית הפרווה זהב
32 מקריב שעיר, שני אילים, אמורי הפר והשעיר, ותמיד של מנחה. מזבח
33 טובל טבילה רביעית ומחליף את הבגדים לבגדי לבן. בית הפרווה לבן
34 נכנס ונוטל את המחתה עם הקטורת. קודש הקדשים
35 טובל טבילה חמישית ומחליף את הבגדים לבגדי זהב. בית הפרווה זהב
36 מקטיר את הקטורת. מזבח הקטורת
37 מדליק את הנרות. המנורה
38 מקריב את מנחת התמיד ומותר מנחת חביתין ומנסך את היין. מזבח
39 מקדש ידיו ורגליו בפעם העשירית והאחרונה, פושט את בגדי הזהב ולובש את בגדיו שלו. בית הפרווה רגיל
40 הולך הביתה תוך שמלווים אותו לביתו קהל רב ביתו!

 

שער ניקנור    עזרת הכהנים  לשכת הגזית                  לשכת הפלהדרין

החיל      עזרת נשים   לשכת הפרווה       העזרה   האולם      ההיכל   קודש הקדשים

 

לשכת בית אבטינס : מחלוקת האם נמצאת בצפון (על יד בית הפלהדרין) או בדרום של העזרה (על יד בית הפרווה)

רבדים: יש מחלוקות :האם הם קומות או מדרגות או שקעים בכתלים

מעלות:

א. שתים עשרה מעלות עלו מרצפת החיל אל עזרת נשים – סך הכל גובה שש אמות

ב. חמש עשרה מעלות מעזרת הנשים לעזרת ישראל(העזרה) – סך הכל גובה שבע וחצי אמות.

ג. מעלה אחת בגובה אמה שעליה עמד דוכן* הלויים. מעלה זו היתה בין עזרת ישראל לעזרת  כוהנים. על גבי מעלה זו נבנו שלוש מעלות נוספות – סך הכל גובה שתיים וחצי אמות.

ד. שתים עשרה מעלות היו בין האולם ולמזבח, עד לפתחו של האולם – סך הכל גובה שש אמות.

 

הבהמה הגדרה הפעולה מיקום בטבלה
כבש קרבן התמיד של הבוקר שחיטה זריקת הדם על מזבח החיצון 7
מקטיר האברים על המזבח 11
פר מוספי החג קרבן עולה על מזבח החיצון 13
איל
7כבשים
שעיר קרבן חטאת על מזבח החיצון
פר פר חטאת של הכהן ווידוי ראשון עליו 15
שעיר לה' חטאת גורל 16
שעיר לעזאזל  חטאת
פר פר החטאת של הכהן ווידוי שני 17
שחיטה וקבלת הדם 18
זריקת הדם לכיוון הכפורת בקודש הקדשים 23
שעיר לה' שחיטה קבלת הדם. מכניס לקה"ק 24
מזה את דמו  בין בדי הארון 25
פר פר חטאת של כהן גדול מזה מדמו לכיוון הפרוכת 26
שעיר מזה מדם השעיר לכיוון הפרוכת 26
שעיר ופר ערבוב בין הדמים ונותן על קרנות המזבח הזהב 27
שעיר לעזאזל מתוודה עליו ושולחו 28
שעיר ופר מפריד האמורים על מזבח החיצון והשאר נשרף מחוץ למקדש 29
שני אלים לעולה של כהן והעם הקרבה על מזבח החיצון 32
אמורי הפר
אמורי השעיר
כבש של תמיד של מנחה הקרבה על מזבח החיצון 32/38

 

פר החטאת של הכהן הגדול

שעיר החטאת של העם = השעיר "לה'"

כיפור ושבת פי

בע"ה ח תשרי התשע"ח

מישל בן שושן

 

כיפור פי

 

הרב יוסף דוב הלוי סולובייציק ז"ל

 

הרב מזמין אותנו לעיין במדרש המפרש את הפסוקים הראשונים של התורה:

 

בראשית פרק א (א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ:(ב) וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם:(ג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר:(ד) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ:(ה) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד: פ

 

בראשית רבה פרשה ג ד"ה ח א"ר ינאי מתחלת ברייתו של עולם צפה הקב"ה מעשיהן של צדיקים ומעשיהם של רשעים,

והארץ היתה תהו אלו מעשיהם של רשעים

ויאמר אלהים יהי אור אלו מעשיהן של צדיקים,

ויבדל אלהים בין האור ובין החושך בין מעשיהן של צדיקים למעשיהן של רשעים,

ויקרא אלהים לאור יום אלו מעשיהן של צדיקים,

 ולחושך קרא לילה אלו מעשיהן של רשעים,

ויהי ערב אלו מעשיהן של רשעים,

ויהי בקר אלו מעשיהן של צדיקים,

 יום אחד, שנתן להם הקב"ה יום אחד ואיזה זה יום הכפורים

 

בריאת העולם לוקחת בחשבון שיהיו רשעים וצדיקים. אפשר להגיד שתיאור הבריאה איננו תיאור אובייקטיבי אלא תיאור של העולם בעיני האדם. האור, היום, מסמלים הצדיקים והלילה, התוהו, החושך, הרשעים.

ה' מבדיל ביניהם. בין בני האדם העושים הטוב ובין אלה שעושים הרע. ההבדלה נראית לנו מועילה. יש דין ויש דיין. אין ערבוב בין הטוב והרע. יש הפרדה ומי שמפריד.

במובן הזה, "העבר", הוא מצד הרשעים כי עבורם אין הבדל בין הטוב והרע. הם מנצלים את הערבוב ביניהם כדי לעשות מה שבא להם. הכל מותר כי אי אפשר לראות. אין אור. הערב הוא הזמן של הרשעים כי הכל מעורבב. כמו בפוסט מודרניזם. אין ערכים כי הכל שווה.

ה"בוקר" זה הזמן של הצדיקים כי אז יש ביקורת. יש הפרדה בין הטוב והרע. אפשר לבסס ערכים . לטוב יש מקום.

 

אם כן למה ה' ברא את הערב? למה לא להישאר כל הזמן באור, בבוקר. ? האדם היה יכול במצב כזה להיות מסוגל תמיד להבחין בין הטוב והרע. וכך אולי לעשות רק הטוב! תמיד יהיו לאדם תשובה על כל דבר.!

האם החטא אינו בא רק בגלל שהאדם נבוך?, כשהדברים מעורבבים אצלו?

 

מצד שני, הערב מאפשר לאדם להיות פחות בטוח בעצמו! הדברים המעורפלים מכיסים אפילו את הרשע לספקות! מתוך הערב, מתוך החושך, יכולה לצוץ התשובה!! בעזרת המבוכה של הערב, יש מקום לתשובה לפלס את דרכה!

כבר במצב של "מבוכה", יש מקום להוציא את האדם מההגדרה של "רשע"! אמנם  זה רק התחלת הבוקר אבל מי יכול לזלזל בהתחלות או ב"אפשרויות" של התיקון?

 

אם כן, בהסתכלות הזו, מה עניין ה"יום אחד"??

למי נתן ה' את היום האחד הזה שהוא יום הכיפורים??

 

"אחד" , פירושו ראשון, אבל הוא גם יוצא מכלל המספרים כדי להצביע על "אחדות", על "מיוחדות".

יש באחדות מציאות של ערב ובוקר מקום לאדם. מקום לתשובה. מקום ליום הכיפורים!

 

יום הכיפורים מחייב את האדם לחוות גם את הערב וגם את הבוקר!

בערב יום כיפור, נושא האדם עניו לשמים. נבוך. מבולבל. מה עשיתי?

מכאן יכול להתחיל תהליך של היטהרות עד לבוקר

 

ובסיומו של היום, יכול לקרוא האדם בקול גדול:    שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד!!

מה טיבו של  הצום ביום כיפור?

בעקבות שיעור של הרב חיים נבון:

 

לכאורה התורה דורשת "עינוי הנפש". ועבורנו עינוי זה צער, כאב, עגמת נפש.

אבל מתוך כמה נקודות מעניינות, מתגלה שלא כך פני הדברים. איננו דומה צום יום כיפור לצום תשעה באב . אין כאן לא אבל ולא צער. להיפך, אנו צריכים להיות מאושרים שה' מכפר לעוונותינו. זה הוא יום של רחמים ואפילו של שמחה גדולה. אם כן, מה משמעות הצום? זה כנראה בקשה מהאדם להעלות , באותו היום מהגוף שלו. כדי לגלות שיש לו מימד אחר חוץ מגופו. נשמתו. נקודה אלוהית שעל ידה, הוא מקבל מה' את הסליחה והכפרה.

אם לא אוכלים  בכיפור זה בגלל שאין לנו צורך באכילה!

הנה כמה ראיות לדבר:

 

  1. אכילה בערב יום כיפור

במדבר פרק כט(ז) וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ:

ויקרא פרק כג (לב) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם:

נראה שיש סתירה בין הפסוקים לגבי היום שבו מתענים: התשיעי או העשירי ? הגמרא משיבה:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ח עמוד ב תנא (ליה) חייא בר רב מדפתי: כתיב "ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב", וכי בתשעה מתענין? והלא בעשרה מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל והשותה בתשיעי – מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי.

ואכן, נפסק בהלכה:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תרד סעיף א (א) מצוה לאכול בערב יו"כ ולהרבות בסעודה. הגה: ואסור להתענות בו…

הטור  מסביר למה יש לאכול בתשיעי:

"והוא מאהבת ה' את ישראל…ויצוום שיאכלו וישתו תחילה כדי שיוכלו להתענות ושלא להזיק להם העינוי"

ה' איננו מעוניין שיהיה לנו צער ביום כיפור. הצום הנדרש הוא רק כדי להבליט את החלקים האחרים שיש לנו מעבר לגוף שלנו. אין צורך באכילה. לכן, כל דבר שיכול להקל על הצום מבורך! כי אין דרישה להיות בצער או באבל או בכאב.

 

  1. שידוכים ביום כיפור(לע"ד):

משנה מסכת תענית פרק ד משנה ח [ז] אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו כל הכלים טעונין טבילה ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים

המשנה הזאת ידועה מאוד ומשלימה את התמונה שהתחלנו לתאר לעיל. יום כיפור הוא יום טוב ויוצאים לרקוד בכרמים ועושים שידוכים!

 

  1. 3. יום כיפור -יום טוב

 

אמנם, במסכת סופרים כתוב

:"ביום הכיפורים אין מזכירים בו יום טוב שאין יום טוב ביום צום"

אמנם  , לא "מזכירים" שהוא יום טוב בתפילות, אבל יש מקור אחר מנוגד לו:

ספרא אחרי מות פרשה ה ……ולא אוציא) את ראש השנה שהוא יום טוב כיום הכיפורים,

יום הכיפורים הוא יום טוב לדעת הספרא. ולכן הוא זקוק לכבוד:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיט עמוד א מאי דכתיב (ישעיהו נח) "ולקדוש ה' מכבד"? – אמר ליה: זה יום הכפורים, שאין בו לא אכילה ולא שתיה. אמרה תורה: כבדהו בכסות נקיה.

עונג השבת, בדרך כלל, מתבטא באכילה ושתיה , סעודות מרובות..

כבוד השבת, נעשה לפני השבת על ידי הרחיצה של הגוף, כסות נקיה, מיטה סדורה….

יש ביום הכיפורים לפחות מצוות "כבוד" ולכן יש להכין את עצמנו כמו לפני שבת

  • הבית יוסף (סימן תרד) מציע:

חובת האכילה בערב כיפור היא קיום מצות כבוד ועונג של יום כיפור!! שמכיוון שאי אפשר לקיימה במלואה ביום כיפור, בגלל התענית, הוקדמה לערב.

ועוד נביא מקור יותר חריף:

  • בעל השאילתות (שאילתא טו): הני (ראש השנה ויום כיפור) כיוון שאית בהו שמחה, כרגלים דמו ומפסיקים האבלות
  • רבנו יונתן על הרי"ף במסכת עירובין י :  "בשמחת יום טוב של ראש השנה ויום הכיפורים..
  • הרמב"ם:ראש השנה ויום הכיפורים אין בהם הלל לפי שהם ימי תשובה ויראה ופחד, לא ימי שמחה יתרה.

דווקא שמחה יתירה לא , אבל שמחה כן!!

  • לפי פסיקת המהר"ם מרוטנבורג (שו"ת מהר"ם סימן עא): חולה שיש בו סכנה אוכל ואומר בברכת המזון יעלה ויבוא..כי הווי לדידיה יום הכיפורים כמו לדידן שאר ימים טובים"

 

  1. מקור התענית (לע"ד)

בדרך כלל כולם מבינים שחמשת האיסורים של יום כיפור נובעים מהמילה "ועיניתם את נפשותיכם". אבל הנה מצאתי מקור שדווקא מקשר האיסורים למילה אחרת: שבתון!

ספרא אחרי מות פרשה ה : (ג) ומנין שיום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה תלמוד לומר שבתון שבות,

זה מחזק את ההגדרה שניסיתי לתת למילה "עינוי": דכאת מימד הגוף והנפש כדי להבליט הנשמה והרוח.

 

וגם נמצא בהרמב"ם הלכות שביתת העשור

  • מצוות עשה לשבות ממלאכה בעשור לחודש השביעי (הלכה א)
  • מצוות עשה אחרת יש ביום הכיפורים והיא לשבות בו מאכילה ושתיה (הלכה ד)

וגם בספר המצוות (עשין קסד):

שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשתיכם- כאילו הוא יאמר שחובה בו השביתה המיוחדת במלאכות ובמעשים והשביתה  המיוחדת במזון הגוף וקיומו ולכן אמר ,שבת שבתון,

 

הקשר בין התענית ועניין השביתה מחדד את ההגדרה שהצענו בהתחלה: זו הימנעות מלטפל בענייני הגוף.

 

  1. כיפור ושבת

זה מביא אותי לשאלה של השנה שיום כיפור נופל בשבת.

איך אפשר לקיים גם את השבת (כולל העונג שבו) ויום כיפור?

הרי דחיית השבת היא לא גורפת. שהרי אנו ממשיכים ל הגיד בתפילות:

"את יום השבת הזה ואת יום הכיפורים הזה"

העובדה שאנו לא אוכלים איננה, לעניות דעתי, מבטלת את עונג השבת. רק שהעונג מתבטא בצורה שונה. בלי בשר ויין. בהתעלות מעל לגוף וגילוי עונג מסוג אחר, שונה.

אין סתירה כל  כך גדולה בין כיפור לשבת כי הרי כיפור נקרא שבת שבתון. ועניינו שביתה מטיפול בגוף כדי להבליט מימד עליון יותר שבו ה' מטהר אותנו ומכפר על כל עוונותינו.

 

 

וזאת הברכה פי

בע"ה ו תשרי התשעח

מישל בן שושן

 

וזאת הברכה פי

מתוך שיעור של הרב מנחם ליבטאג

 

סדר השבטים

 

בתורה יש 16 פעמים, רשימה של 12 השבטים. בכל פעם, הסדר שונה. כאילו הסדר של השבטים וכמוט האנשים המרכיבים כל שבט הם פסיפס של צורה אחרת להסתכל על העם היהודי. או, לפי ה"מי השילוח", צורה שונה להשיג מציאות אחרת של הבורא עצמו. (16 הסדרים השונים מקבילים ל16 המילים המתארים את ה' עצמו : "אמת ויציב, ונכון וקיים וישר…") בפרשה שלנו, זו הפעם האחרונה שהשבטים מסודרים. משה מברך כל אחד מהשבטים.

הרב לבטאג מחפש הגיון בסדר המיוחד של השבטים כאן והוא מציע שהסדר עונה לשלושה קריטריונים:

  1. יש הפרדה בין בני נשי יעקב :הגבירות (לאה ורחל) והשפחות (זילפה ובלהה).
  2. יישכר וזבולון נמצאים בסדר הפוך מסדר לידתם, כמו שהם הפוכים בברכת יעקב
  3. משה מתאר את השבטים לפי ההתנחלות בארץ. גם תוכן הברכות קשור להתנחלות של כל שבט.

 

הסדר בפרשה שלנו חלוקה פנימית הסדר לפי הלידה
1 ראובן בני הגבירות 1
2 יהודה 4
3 לוי 3
4 בנימין 12
5 יוסף 11
6 זבולון 6
7 יששכר 5
8 גד בני השפחות 9
9 דן 7
10 נפתלי 8
11 אשר 10

 

ראובן:

משה מתחיל בראובן.

  • אולי כי הוא הבכור? לאו דווקא. כי הרי הסדר כולו לא שומר את סדר הלידה
  • כדי להבטיח שראובן לא נמחק מהרשימה. כי אחרי שיעקב נזף קשות בו אולי נשאר ספק לשמירת ראובן כשבט בכלל. ואכן, הברכה של משה מאשרת הישארותו בעם ישראל :"יחי ראובן ואל ימות"
  • אבל ייתכן יותר שהבחירה בראובן בהתחלת הרשימה היא פשוט כי ראובן הוא הראשון שהתנחל (בעבר הירדן המזרחי! והברכה שלו "אל ימות, והיא מתיו מספר" מתייחסת לסכנה הגדולה שיש בהתיישבות מעבר לירדן. שם סכנות המלחמות וההתבוללות גדולות יותר.

יהודה:

הוא הראשון שמוכן לכבוש את החלק שלו.

שופטים פרק א(א) וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׁאֲלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּיקֹוָק לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ אֶל הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה לְהִלָּחֶם בּוֹ:(ב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק יְהוּדָה יַעֲלֶה הִנֵּה נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ בְּיָדוֹ:

שמעון:

משה אנינו מזכיר את שמעון בברכותיו. ניתן להסביר זאת על ידי העבודה שנחלת שמעון היתה מובלעת בתוך נחלת יהודה. כמו שכתוב בהרבה מקומות

(ג) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי בְגוֹרָלִי וְנִלָּחֲמָה בַּכְּנַעֲנִי וְהָלַכְתִּי גַם אֲנִי אִתְּךָ בְּגוֹרָלֶךָ וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ שִׁמְעוֹן:

 

 

 

 

לוי

אין לו נחלה. אבל "נחלתו" היא עבודת המקדש הנמצא בין נחלת יהודה ונחלת בנימין. לכן, מקומו נמצא בין יהודה ובנימין בברכות משה.

 

בנימין

כשעולים צפונה מנחלת יהושוע פוגשים את בנימין . גם ברכתו מתיחסת לנחלות שכוללת חלק מבית המקדש "ועל כתפיו שכן"

 

יוסף

כשעולים עוד יותר צפונה, פוגשים את שני שבטי יוסף אפרים ומנשה. ברכתו מדברת על שפע רב כאילו יוסף ימשיך להיות המשביר של כל א חיו גם בארץ כנען!. נחלתו היא עצומה יחסית.

 

זבולון

כשעולים עוד יותר צפונה, פוגשים את נחלת זבולון במערב,בחופי הים התיכון. זבולון הוא בנההאחרון של לאה וממוקם כאן לפני אחיו הגדול ממנו יישכר. שומרים על הסדר שקבע יעקב בברכתו בסוף ספר בראשית.

זבולון מגבל גם הוא ברכה הקשורה לנחלתו." שמח זבולֻן בצאתך" כי הוא עסוי להילחם נגד הפולשים דרך הים ולהיות במגע עם כל הארצות מסביב לים התיכון

 

יששכר

הוא נמצא יותר מזרחה מאחיו. בעמק יזרעאל. שם עוברים הדרכים החשובות שמובילות סוחרים ממסופוטמיה לכיוון מצרים

 

גד

עוברים עכשיו לבני השפחות. גד מתנחל מעבר לירדן. ולכן הוא הראשון המוזכר ברשימה.ייתכן שיש בברכתו רמז לקברו של משה מעבר לירדן, בנחלתו: "כי שם חלקת מחֹקק ספון"

 

דן

כשעולים צפונה, פוגשים את דן שיתנחל יותר מאוחר בגולן ("הבשן"). ועד קרית שמונה ותל דן של היום.

 

נפתלי

נחלתו נמצאת מערבה ודרומה מדן. לכן כתוב בברכתו: "ים ודרום ירשה" כלומר מערבה ודרומה.

 

אשר

נחלתו נמצאת בצפון הארץ, באזור הלבנון. זו חבל ארת משופעת בעצי זית ובמשאבי טבע רבים: "טֹבֵל בשמן רגלו.."

 

אשר

דן               נפתלי

/

 

 

.

יששכר         זבולון

 

מנשה       מנשה        אפרים

 

גד                 בנימין

 

 

ראובן

יהודה

 

שמעון

 

ראש השנה לעד7

בע"ה ג תשרי התשע"ח

מישל בן שושן

 

ראש השנה לעד 7

סיכום הדרשות בבית הכנסת

 

הרב קוק (ירח האתנים)

שאלות:

  1. למה לא מוזכר עניין ראש חודש בתפילות של ראש השנה? (כי אם רק ברמז "מוספי יום הזכרון" כולל מוסף של ר"ח)
  2. למה ראש השנה נופל בראש חודש? "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו, הרי יש חשיבות שנתקע בשופר דווקא בראש חודש! ולא רק בגלל שראש השנה "נופל" בראש חודש.

3 למה לא אומרים תחנונים, סליחות ונפילת אפיים בראש השנה?

 

תשובה:

כל החטאים נגרמים בגלל שהאדם איבד את הקשר שלו עם ה'. החטאים מתחילים כשהאדם איבד כיוון , איבד דרך. הוא שכח את ה'. הוא הפסיק להתייצב מול ה'.

אם כן, לפני שאנו מנסים לתקן את החטאים (סליחה וכפרה) יש לשחזר את הקשר עם ה'. להתייצב מול הדרך הנכונה. לזכור מי אנו ולמה אנו כאן.

לכן, בראש השנה, מתחילים בתהליך הכפרה על ידי שחזור הקשר שלנו עם הבורא. הזכרון של המשימות שלנו והתפקידים שלנו בעולם. אנו חוזרים להיות לפני ה'.

השלב הראשוני והחשוב הזה, אין לטפל בכלל בחטאים אלא בחידוש הקשר שלנו מול ה'

הקשר מתרקם מחזרה הן במישור היראה והן במישור האהבה. על ידי התקיעות (האהבה) והתרועה (היראה)

איך אנו מצליחים "לשים את החטאים בצד" בתהליך הזה? על ידי שראש החודש הוא כפרה בעצמו

"ראש חודש נקרא "זמן כפרה". כלומר, עצם ראש החודש הוא מצליח לכסות לרגע את כל החטאים שלנו (הוא עושה בבי סיטר לחטאים) בזמן שאנו עוסקים בחידוש הקשר עם הבורא.

כמו שההורים משאירים את הילדים עם מטפלת והולכים לטיול כדי לחדש את הקשר הבין זוגי.

לכן, חשוב מאוד שראש השנה ייפול בראש חודש: זה מאפשר לנו לתקוע בשופר!

ולכן אנו לא מזכירים לא את החטאים ולא את ראש חודש. לא שהם נעלמו, אלא שאחד מטפל בשני כדי לאפשר לנו לטפל במקור הבעיה: הקשר עם ה' בראש השנה

 

מניטו על ראש השנה

 

מטרת הבריאה היא לידת "בן האדם", הרבה יותר מאשר לידת האדם.

לידת הבן אדם, נותן משימה ומשמעות לחיי האדם.

התורה הוא ספר התולדות. איך דור יעבוד לקראת תיקון , כשהדור הבא הוא התקווה של התיקון. העבודה עבור הדורות הבאים, המוכנות לתת הכל עבור הילדים והדורות הבאים, התקווה שהכל יהיה הרבה יותר טוב בעתיד, נותנים משמעות לחיי ם בעולם הזה. אנו נקראים בני העולם הבא כשאנו פועלים לקראת המחר והדורות הבאים.

לכן, ראש השנה הוא לא זכר לבריאת העולם אלא "הרת עולם". ההיריון של העולם, הוא ההסתכלות על המציאות כהכנה לעולם הבא. העולם בהריון של בן האדם.

 

יצחק הוא הבן אדם הראשון מבחינת התולדות.

לכן, הוא נולד במשפחה עקרה. כשהלידה שלו היא בלתי אפשרית, אל טבעית. כי באמת זו משימה בלתי אפשרית:

  1. להוליד ילד
  2. שהילד יוכל להיות שונה מהאבא (אברהם מידת החסד מוליד יצחק מידת הדין)
  3. שהאבא יסכים להתקדמות הזו ויפעל למען הצלחתה.

 

עד יצחק, כל הדורות רק "שכפלו את עצמם. העיקר היה הריבוי ולא הולדת מימד חדש שישלים את המימדים הקיימים. עד יצחק לא התחילה היסטוריית התולדות

(זה מסביר למה פרשת נוח לא נקראת "תולדות" למרות שהמילה השנייה בפרשה היא "תולדות". אלא היא נקראת "נוח". כי תולדות נוח זה נוח! בניגוד ליצחק שהפרשה של לידתו היא "תולדות").

כשהצלחנו להביא ילדים לעולם, ושאין האחד רוצה להרוג את השני, בסיפור אחי יוסף, אז יכולה להתחיל היסטוריית עם ישראל. אבל עד אז, התורה מספרת רק כישלונות.

 

לע"ד:בראש השנה אנו לא צריכים לחכות לדור הבא כדי להשתנות ולהביא חידוש במובן התולדות: יש לנו הזדמנות בכל שנה להוליד בן אדם חדש: את עצמנו!

 

ראש השנה הוא יום הדין, יום הולדתו של יצחק כי העיקר הוא לזכות בחיים שלנו. כך אנו מעניקים משמעות לחיים שלנו: כשאנו זוכים במה שניתן לנו בחסד.

יצחק זוכה בחיים שלו אחרי שהוא מוכן להקריב אותם!

כמו שהעולם נברא על ידי הדין והרחמים, כך יצחק נולד ממידת החסד ונעקד על ידה ומבטא את מידת הדין.

 

עיקר העקדה= יצחק לא מת!

 

אין חדש תחת השמש

אבל יש חדש תחת הירח!!

השופר

 

השופר הוא קורבן (ראה קובץ מקביל)

מה מקריבים בו? את הרוח שה' נפח באפינו בלידה, ביצירת האדם הראשון.

אחרי שאנו מחזירים לו את החיים, אז אנו יכולים לקבל בחזרה את החיים ולחדש אותם!

מתוך חידושי (ראובן קסל)

התפוח בדבש= הרוח החדשה שה' מפיח בנו בראש השנה . אנו מתנפחים כמו התפוח מאוויר חדש אחרי שתקענו בשופר!

התרועה= מלשון להיות ריע, להתאסף, להתחבר. הופכים ה"רע" ל"ריע"

 

 

 

ראש השנה פי 1

בע"ה כו אלול התשעז

מישל בן שושן

 

ראש השנה פי

 

הרב חיים נבון והרב נהוראי מביאים כמה סימוכין שקושרים בין תקיעת השופר לבין  קרבן:

 

1.חצוצרות:

משנה מסכת ראש השנה פרק ג [ג] שופר של ראש השנה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב ושתי חצוצרות מן הצדדין שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר: משנה ד בתעניות בשל זכרים כפופין ופיהן מצופה כסף ושתי חצוצרות באמצע שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות:

החצוצרות הן כמו השיר שמלווה כל קרבן במקדש.

 

. 2. סוג השופר:

משנה מסכת ראש השנה פרק ג [ב] כל השופרות כשרין חוץ משל פרה …[ג] שופר של ראש השנה של יעל פשוט …

שתי המשניות נראות סותרות: האם השופר יכול להיות מכל הסוגים חוץ משל פרה אעו הוא חייב להיות של יעל?

מסתבר שבמקדש הוא חייב להיות של יעל או אייל. אבל בגבולין(מחוץ למקדש), הוא יכול להיות משאר בהמות.

 

  1. 3. בשבת

בשבת לא תוקעים בשופר מחוץ למקדש. אבל במקדש, אפילו בשבת תוקעים. למה?

ילקוט שמעוני תורה פרשת אמור רמז תרמה:דתני ר"ש בן יוחאי "יום תרועה יהיה לכם ועשיתם …" במקום שהקרבנות קרבין,

במדבר פרק כט(א) וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם:(ב) וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה …

רבי שמעון בר יוחאי קורא את הפסוקים ביחד: יום תרועה..ועשיתם עולה. כלומר במקם שיש שם קרבן, שם תוקעים. כאילו השופר קשור לקרבן.

 

  1. הראב"ד

מדוע ההלכה מחלקת בין השופר במקדש ובגבולין? כי מעיקר הדין, השופר היה אמור להיתקע אך ורק במקדש כי כתוב "שבתון זכרון תרועה…והקרבתם אשה  לה'" רק איפה שמקרביים קרבנות תוקעים בשופר.

ואין תוקעים "בכל ארצכם" רק ביובל:

ויקרא פרק כג(כד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ:(כה) כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק: ס

המנהג לתקוע בשופר מחוץ למקדש הוא "מדרשא אתי". דרשה של החכמים ולא עיקר הדין. וכל תקיעה בשופר מחוץ למקדש, מן המקדש היא לוקחת את כוחה!כאילו התקיעה במקדש מתפשטת לשאר העולם.(סוכה ד).

 

  1. מצווה הבאה בעברה

יש איסור לעשות מצווה אם זה מצריך לעבור עברה.למשל,לולב גזול פסול. אי אפשר לקיים מצוות לולב אם הוא נגזל.אבל העניין הזה נוגע רק במצוות ש"מהללים בהן". או שיש בהם "ריצוי" כמו קרבנות. החכמים כללו את השופר בדין זה. שופר גזול (מכיוון שבא אלינו דרך עבירה) פסול ואי אפשר לצאת איתו ידי חובה.

אם ן הנה עוד קשר בין השופר והקרבנות.

 

  1. של פרה

למה לא תוקעים עם שופר של פרה? כי זה מזכיר חטא העגל. "ואין קטגור נעשה סנגור". עוד ראיה שהשופר דומה לקרבן המבקש ריצוי בפני ה'. כמו הכהן שנכנס לקדש הקדשים או קרבן שבא לכפר.

מסקנה: תקיעת השופר דומה מאוד להקרבת קרבן במקדש.

על מה התקיעה מכפרת? היא מזכירה את עקידת יצחק שהיה מוכן להקריב את עצמו עבור מצוות הבורא. כך, אם אנו חייבים למיתה, משתמשים בזכותו של יצחק שמכפרת עלינו. כמו שקרבן נקרב "במקום" האדם עצמו, כך השופר מזכיר עקידתו של יצחק שמסר נפשו לה'.

 

 

חידוש מאת חברי  דניאל בנאיש:

 

משנה מסכת ראש השנה פרק א משנה ב :[ב] בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר (תהלים ל"ג) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם ובחג נידונין על המים:

 

בכל חג אנו נידונים על משהוא:תבואה, פרות האילן, מים…

  • בפסח על התבואה. ומביאים קרבן העומר למקדש
  • בשבועות, על פירות האילן. ומביאים ביכורים למקדש
  • בסוכות, על המים ומביאים ניסוך מים למקדש.

מה אנו מביאים בראש השנה?

בני אדם נידונים, ולכן אנו מביאים..את הרוח שה' שם באפינו בבריאה! אנו מחזירים את הרוח שיש בנפשנו שהיא הסמל של הנשמה המייחדת אותנו כבני אדם, אל הבורא!

 

אם כן, בכל חג, אנו "מחזירים" כביכול אל בורא העולם חלק מהקניינים שלנו, לפני שנוכל להשתמש בהם. רק מה שאנו מכירים בו כשייך אל הבורא ולא לנו, יכול להפוך עבורנו לקניין. כי רק אז אנו מתייחסים אליו נכונה.

בראש השנה: אנו מכירים שהחיים שלנו כבני אדם שייכים אל הבורא. על ידי תקיעת השופר, אנו מוסרים לו את הנפש שיש בנו, ברוח שאנו מפיחים בשופר!

אנו כביכול מוכנים להחזיר את נפשנו אל הבורא. זה מה שיכול להצדיק התייחסות חדשה אל החיים שלנו בשנה החדשה.

 

 

האזינו פי

בע"ה כו אלול התשעז

מישל בן שושן

האזינו פי

מתוך שיעור של הרב יונתן גרוסמן

 

  1. 1. גופים שונים

ישנם פסוקים בשירה שמדברים על עם ישראל בגוף שלישי. למשל:

פרק לב (כ) וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם:

אבל לפעמים, מדברים אל עם ישראל ישירות, בגוף שני. למשל:

פרק לב (ז) זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ:

לפעמים באותו הפסוק מדברים אל גוף שלישי וגוף שני:

פרק לב (טו) וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט- שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ– וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ:

למה כך הדבר? ולמה ברובם של פסוקים השירה מדברת בגוף שלישי ולא ישירות לעם ישראל?

 

  1. 2. העדים

כבר בפרשות הקודמות, משה לקח שני עדים עבור הברית שהוא כורת בערבות מואב: השמים והארץ:

דברים פרק ד (כו) הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ …

דברים פרק ל (יט) הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ …

וגם בהתחלת השירה :

דברים פרק לב (א) הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי:

הבחירה בשני העדים האלה נראית הגיונית מכמה סיבות:

העדים האלה קיימים כל הזמן

העדים האלה מזכירים לעם ישראל את כוונות הבריאה והבורא שברא אותם

העדים האלה יכולים להעניש או לתגמל את בני ישראל במידת הצורך:

דברים פרק יא :(יג) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי (יד) וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ ….(טו) וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ:

(טז) הִשָּׁמְרוּ לָכֶם …(יז) וְחָרָה אַף יְקֹוָק בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ ..

כי כן תפקיד העדים: להיות הראשונים שמכים את הנאשם:

דברים פרק יז (ז) יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ

 

אם כן למה יש צורך לקחת עוד שני עדים עבור הברית: התורה והשירה:

  • התורה היא עד:

פרק לא (כו) לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד:

  • השירה היא עד:

פרק לא (כא) וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי:

 

האם שני העדים החדשים האלה זהים? או קרובים אחד לשני ?(עדים קרובים פסולים לעדות!)

כדי שהתורה והשירה יהיו עדים הם חייבים להיות שונים במהותם. ואכן,יש כמה הבדלים בין התורה והשירה:

  1. התורה היא ארוכה ומפורטת. השירה מתומצתת וקל לזכור אותה אם לומדים אותה בעל פה. וכנראה ,לכך התורה מתכוונת:

דברים פרק לא (יט) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

כנראה שמטרת התורה היא להיכתב, להיות הטקסט המקורי, השורש שאיליו כל הזמן נתיחס. טקס שיישאר, בהתחלה אצל הלויים והכהנים ואחר כך בידי הזקנים, ואחר כך בדי העם, במיוחד אחרי שעזרא הסופר עשה את המהפכה של כתיבת ספרי התורה לכל העם.

אבל השירה היא מההתחלה דבר שכולם לומדים בעל פה. היה מנהג שהיא היתה נקראת כל יום בתפילת שחרית. המנהג בוטל בגלל כמה סיבות והוחלפה השירה בשירת הים.

  1. הבדל שני הוא שורת הכתיבה. התורה היא "פרוזה" והשירה, כשמה, נכתבה בצורה מיוחדת (שני עמודים בספר התורה) ובסגנון של שירה. לא כל המילים והמשפטים בה מובנים לכתחילה. היא זקוקה להרבה פרשנות. וכל אחד יכול לתרגם אותה בכיוון שונה, כצו כל שירה.
  2. אבל הרב גרוסמן מבליט הבדל מהותי עקרוני נוסף:

 

בתורה, בפרשיות הקודמות למשל, סיבת גאולת עם ישראל היא התשובה שהוא אמור לעשות.

בשירה, סיבת הגאולה היא לא התשובה. הגאולה איננה תלויה בכלל בהתנהגות עם ישראל. השירה לוקחת בחשבון את הגרוע ביותר: עם ישראל זונה אחרי עבודה זרה ועוזב את דרך התורה! ובכל זאת, ה' גואל אותם בסוף:

לב (כז) לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה וְלֹא יְקֹוָק פָּעַל כָּל זֹאת:

ה' יגאל את ישראל, כדי שלא יאמרו הגויים "אייה אלוהיהם?" "לא ה' פעל כל זאת"! כדי שלא יתחלל שם שמים! לה' יש אינטרס לגאולת ישראל, ללא קשר עם  התנהגותם!!! לה' יש חשבונות משלו שאינם תלויים בתשובה של ישראל!!

הטענה הזאת איננה חדשה לנו. משה רבנו כבר השתמש בה אחרי חטא העגל:

שמות פרק לב(יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ:

משה אכן השתמש בטענה זו כשעם ישראל נידון לכליה. משה הכיר את הקלף הזה והשתמש בו. ואכן הקלף הזה הוא מהפכני.זה חידוש עצום יחסית למה שנכתב לפני כן בתורה.

והנה אנו נמצאים מול שתי מערכות שונות ומשלימות:

  1. מערכת שהיא כולה תלויה בתשובה של ישראל
  2. מערכת שאיננה תלויה בהתנהגות עם ישראל!

המערכת הראשונה מפורטת ב"תורה"

המערכת השניה מפורטת ב"שירה"!

 

עכשיו אנו מבינים שיכולים התורה והשירה להיות שני עדים שונים! הבדל מהותי מפריד ביניהם. ההבדל הזה מסביר, דרך אגב את שאר ההבדלים. וזה מסביר גם את לקיחת שני העדים האחרים: השמים והארץ:

 

השמים, כעד, מסתכלים על המצב מרחוק. מבחינתו של הקדוש ברוך הוא . יש לו עם שנושא את שמו ועליו הוא השקיע את כל כוונותיו בבריאה. ה' "הבטיח" לאבות. ה' כרת ברית. זו מערכת עליונה שמקשרת את הגאולה המובטחת אל שיקולים עליונים.

הארץ, שנתן לבני אדם, היא הזירה של מידת הדין, השכר והעונש. הכל תלוי , בעולם הקטן, במה שהאדם יעשה. זה , דרך אגב , מסביר את המדרש שמשווה את משה וישעיהו. משה היה קרוב לשמים ולכן הוא פתח "האזינו השמים.. וישעיה היה קרוב לארץ (האזיני ארץ). אכן, מערכת שירת האזינו מתייחסת לחשובות השמים, רחוק מהקטנוניות של מידת הדין על הארץ.

נסכם בטבלא פשוטה:

 

עדים בעלי יכולת תגובה עדים עם תכני הברית גורם הגאולה
הארץ התורה הגאולה תלויה בתשובה
השמים השירה הגאולה באה אף על פי שאין תשובה

 

מול עם ישראל, ניצבות שתי המערכות המנוגדות האלה

עם ישראל חייב להתנהג לפי המערכת הראשונה של השכר והעונש. כי היא אמיתית מאוד ומחייבת. על כן באה הברכה והקללה.

אבל, עם ישראל יודע גם שהקשר שלו עם הבורא הוא קשר מעל הזמן, מעל למידת הדין, מעל למערכת הראשונה. זה נותן לו את הכוח להמשיך ולקוות בכל מצב. זו מערכת שקשורה בהבטחה לאבות, באהבה מעל לבגידות, לבחירה. מערכת שמסתכלת מלמעלה, מן השמים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ניצבים פי

בע"ה כב אלל התשעז

מישל בן שושן

 

ניצבים פי

מתוך רעיונות של הרב מנשה וינר

  1. הטוב והרע

 

דברים פרק ל (טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע:

 

זו הפעם היחידה בתורה שהבחירה ניתנת בין הטוב והרע. בדרך כלל, מדובר על הקללה והברכה. בין השמיעה למצוות והלא שמיעה.

הרב וינר גילה שבספר דברים, השורש "טוב" מופיע הרבה פעמים. בכל מקרה שהספר חוזר על נושא שכבר נדון בספרים האחרים, בספר דברים יש תוספת של השורש "טוב" שאיננו מופיע במקור בסרים הקודמים.

(בסוף המאמר, למי שזה מעניין, הבאתי דוגמאות רבות)

הוא גילה גם כן שמהפסוק הזה ועד סוף התורה, השורש "טוב" כבר לא מופיע בכלל.

הרב מציע הסבר המבוסס על סיפור עץ הדעת טוב ורע בגן עדן:

  1. ה' שם את האדם בגן שבו יש הרבה עצים (עצות) ובינהם, עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע.

עץ החיים= לגשת אל החיים בצורה פשוטה, טבעית. באמונה . באהבה ללא תמורה. בברכה.

עץ הדעת טוב ורע= האפשרות לגשת אל המציאות דרך השכל. זה פיתוי גדול מאוד הניצב מול כל אדם: לקבל רק את מה שהוא מבין. לחקור כל דבר ולהציב תנאי למציאות: שכל האדם. הדרך הזו היא אפשרות אבל ה' מציע לאדם שלא לבחור בה. כי זה רק יסבך אותו וזה יציב מולו את הדיכאון של רעיון המוות העורב מאחרי הפינה. מהרגע שהאדם יאכל מפרי עץ הדעת טוב ורע, הוא ייכנס בעולם של הסתבות ובילבול בין הטוב והרע, ובעיקר במחוייבות של הידיעה וההבנה. (נראה לי שזה מקור הקביעה של הפילוסוף DESCARTES: "אני חושב, אז אני קיים". הקיום הם תוצאה של הדעת.

  1. אחרי שהאדם אכל מעץ הדעת טוב ורע, ה' מגרש אותו מגן עדן כדי שלא יאכל מפרי עץ החיים. למה? עץ החיים היה מותר מלכתחילה והוא היה האופציה הרצויה. אבל מהרגע שהאדם כבר אכל מעץ הדעת, אם יאכל מעץ החיים, הוא יימחק לנצח את האפשרות לגשת אל החיים בצורה טבעית. הוא יתנה את החיים לדעת. אם כן, המטרה היא שהאדם יחזור לגן עדן אחרי שיתקן את האכילה מעץ הדעת ויוכל שוב לאכול מעץ החיים! כלומר, הגירוש מגן עדן אמור להגן על האדם כדי לאפשר לו לשוב בתנאים טובים ולאכול מעץ החיים.( זו "שליחות" של האדם. לכן כתוב "וישלחהו מגן עדן" לפני שהוא "מגרש" אותו משם).

3 כל ארבעת ספרי התורה הראשונים הם הכנה לשלב שבו האדם יחזור לגן עדן. היא ארץ ישראל. יש לחנך את האדם להתמודד עם החזרה: להחזיר לו את החופש, החירות, השליטה בעצמו. לתת לו דרכי חיים…

  1. עם ישראל הגיע לשלב של תיקון חטא עץ דעת כשהוא אמר "נעשה ונשמע" בהר סיני. העשייה הפשוטה, האמונה הטבעית, ביטול הספקות ושלטון הדעת. זה היה שבל מאוד חשוב וכמעט מושלם. עד שהגיעה הנפילה הגדולה בחטא העגל. כשמשה חסר, עם ישראל הרגיש שהוא אבוד והוא חזר לצורך הידיעה: כי זה משה האיש, לא ידענו מה היה לו". הנפילה העיקרית היתה החזרה לתלות בידיעה. הרבה יותר מאשר עניין של עבודה זרה. שאר הסיפור עסק בתיקון הנפילה הזו. על ידי בניין משכן, והדרכה צמודה של ידי המון מצוות.

4 ספר דברים הוא השלב של החזרה אל הארץ ממש. לכן, המטרה של הספר היא ללמד להבחין בכל דבר את הטוב. לצאת מהבלבול של הטוב והרע. לכן, הנושא העיקרי הוא להסביר אל האדם שהכל לטובה! שהארץ טובה. לשמוח מכל הטוב. לבחור בטוב…. זו עבודה קשה וארוכה שיש לבצע בארץ הטובה. לתקון את אכילת עץ הדעת טוב ורע.

5 השלב האחרון, הוא שלב מאוחר יותר שבו יש לאכול את עץ החיים! לחזור ליהנות מהברכה, מהחיים, באופן טבעי ורגוע. בלי שהכל יעבור דרך השכל והדעת. לכן, אחרי הפסוק שלנו שבו יש הזמנה לבחור אחת ולתמיד בטוב ולהשאיר מאחור את הבלבול בין הטוב והרע, כבר לא מדברים על זה כי הנושא הוא הברכה, השמחה, החיים.

מטרת התורה, הכוללת את חמשת החומשים היא להחזיר את האדם לגן עדן (ארץ ישראל) כדי שיאכול למעץ החיים. לכן התורה נקראת "עץ חיים " למחזיקים בה.

דרך אגב, זה מסביר את שאלת הגמרא:

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף נד עמוד ב רבי חייא בר אבא: מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב, ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב? ….

כי פשוט בעשרת הדברות הראשונות, שנמצאות בארבעת הספרים הראשונים, התורה איננה מתעסקת בעבודה של בירור הטוב. רק בספר דברים, בדברות בפרשת ואתחנן, יופיע מושג זה (למען ייטב לך). כאילו הדברות הראשונות ניתנו כשהיה נדמה שעם ישראל תיקנו את חטא עץ הדעת. הן נתנו לאלה שמוכנים לאכול מעץ החיים. אבל , אחרי הנפילה של חטא העגל, היה צריך לעבוד קשה כדי לתקן חטא עץ הדעת ולהסיבר את הצורך בטוב, בספר דברים.

השלב האחרון של ספר דברים, מחזיר אותנו ללוחות הראשונות וכבר אין צורך בבירור הטוב אלה רק בהנאת השמחה של החיים והברכה.

  1. חוטבי העצים ושואבי המים

 

משה מכנס את כל העם כדי להכניס אותם לברית. הוא מפרט את כל אלה שמוזמנים וייכנסו לברית. לכאורה, זה מיותר כי אנו חושבים שאם כל עם ישראל נמצא מולו, אז אין צורך לפרט את הקטגוריות השונות. בדרך כלל אם מפרטים , זה בגלל שהיה ספק לגבי חלקים מהעם, האם ייכנסו או לא לברית!

אני מציע לחשוב לרגע את הסיטואציה שבה היום, משה רבנו יבוא ויזמין את כולם לכותל כדי להגיד משהוא מאוד חשוב לכל היהודים.

מי מוזמן? לכאורה "כולם". אבל, נודה שהרבה שאלות של "מי יהודי" יצוצו ברגע זה! האם הרפורמים מוזמנים? האם הרוסיים שאינם יהודים אבל ששירתו בצה"ל מוזמנים? האם הגרים שהרבנות לא הכירה בגיורם מוזמנים?. ואלה רק שאלות מעטות לגבי הוויכוחים האין סופיים שעלולים לצוץ! אנו עדים היום לוויכוחים דומים בהזדמנויות שונות. השאלה היא בעצם "מי הוא יהודי"? או ליתר דיוק: מי נכנס לברית.

מה ההבדל בין שתי השאלות?

נראה לי שזה ההבדל בין שתי הבריתות:

ברית סיני הכניסה את הקריטריון של הדת. מי שמוכן להגיד "נעשה ונשמע" הוא נכנס לברית. מי שמקבל את התורה הוא נכנס לברית

אבל ברית ערובת מואב שונה בזה שהקריטריון הוא כרב לא התורה אלא הכניסה לארץ. הכניסה להיסטוריה של העם היהודי. מי שמוכן לקחת על עצמו את הברכות (וזה כבונן מאוד קל) אבל גם הקללות שבאות יחד עם הזהות היהודית! האנטישמיות, המלחמות, כל מה שכרוך בלהיות יהודי. ולאו דווקא הדת.

כשבני ישראל יצאו ממצרים, הקריטריון היה ברור: מי ששם את הדם על המשקוף! מי שמוכן לצאת מהגלות הוא יהיה ישראל!

כאן, הקריטריון ברור: ברית ערבות מואב היא הכניסה בערבות של שייכות לגורל של העם בכניסתו לארץ. בזה, הברית מחדשת ושונה לגבי ברית הר סיני.

נראה זאת דרך פרט קטן:

 

דברים פרק כט  (ט) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל:  (י) טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ:  (יא) לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם:

רש"י  מחטב עציך – מלמד שבאו כנענים להתגייר בימי משה, כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע. וזהו האמור בגבעונים (יהושע ט, ד) ויעשו גם המה בערמה, ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים:

 

רש"י מביא את המדרש שמספר סיפור שהתורה איננה מספרת: היו כנענים שבאו להתגייר בימי משה. ומשה קיבל אותם . אבל המוטיבציה שלהם היתה בספק. כמו שהגבעונים, בימי יהושוע היתה לא אמיתית. לכן, משה הכניס אותם לתוך עם ישראל אבל הוא השאיר אותם בקבוצה נפרדת של "חוטבי עצים ושואבי מים". בהמתנה. עד שיתבררו המוטבציות האמיתיות שלהם. בדיוק כמו שעשה יהושע עם הגבעונים:

יהושע פרק ט  (ג) וְיֹשְׁבֵי גִבְעוֹן שָׁמְעוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לִירִיחוֹ וְלָעָי:  (ד) וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵמָּה בְּעָרְמָה (כז) וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח יְקֹוָק עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר:

העובדה שכתוב בגבעונים "ויעשו גם המה" רומזת שסיפור כזה כבר קרה קדם לכן. ועל זה מסמך המדרש יחד עם הזהות של המקצועות של שתי הקבוצות.

התורה מסתירה הסיפור הזה ורק רומזת עליו כי יש וויכוח גדול לגבי השאלה הזאת.

וויכוח זה היה עוד יותר סוער בין משה והקדוש ברוך הוא בקשר לערב רב: משה הוציא ממצרים כל הגוים שהיו מוכנים להצטרף למהלך. ה' הזהיר אותו שזה יגרום להמון קשיים (החטאים במדבר , ברובם, נקשרים בערב רב) . ה' היה אפילו מוכן למחוק את העם בגלל הקושי הזה (שחט עמך אשר הוצאת ..) משה עמד על האופציה של הכנסת עמים זרים בתוך העם למרות הקשיים.

כנראה שגם כאן, משה בחר באופציה של ההכלה עם הכנענים שבאו להתגייר.

למה?

ברור שה' הוא האלוהים שברא את העולם , כולל את כל בני האדם. כוונת הבורא  בבריאת האדם נשארה כדבר עיקרי מאוד. יצירת עם ישראל לא בא כדי להחליף את בריאת האדם. ה' לא מחק את כל משפחות האדמה וברא עם במקומן. להיפך: כוונתו של הבורא היתה ליצור עם שישמש אותו ככלי חינוכי לגבי שאר האומות. עם ישראל משמש כ"מעבדה" של רצון ה' כדי שיהיו עדים במשך כל ההיסטוריה לגבי רצון ה' לגבי מה שהבורא מצפה מהאדם בעולם. עם ישראל להיסטוריה שלו הם כלי לדרבון שאר העמים להגיע לבשלות מסויימת לגבי כוונתו לברוא את האדם.

 

אם כן, השאלה היא חשובה: מה היחס של עם ישראל לגבי אומות העולם שמוכנים להצטרף אליו? האם הוא צריך לסגור את עצמו בצורה הרמטית ולהיות אור לגויים ללא קשר אליהם או שמה יש להתחשב בשילובם של משפחות האדמה להיסטוריה של עם ישראל. הלה החכמים מדברים על השבת "ניצוצות הקדושה" שהתפזרו בעולם. והם אפילו הפכו את כל מהלך הגלות כסיבה העיקרית לכך!

האם עם ישראל עצמו איינו אוסף של עמים?! אולי עם ישראל הוא בנוי מכל עמי הארץ! כולנו גרים! ולכן יש צורך בבריתות מידי פעם!

 

כשה' קרע את ים סוף, התגובה של כל אומות העולם מאוד מעניינת את התורה:

שמות פרק טו   (יד) שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת:  (טו) אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן:

ההשפעה של מה שקורה לעם ישראל על אומות העולם היא חשובה!

 

הרב מנשה וינר מדבר על שלוש אפשרויות

  1. 1. עמלק:

זה סמל הגוי שאיננו מוכן בשום פנים לקבל את מציאות עם ישראל. לא בא בחשבון כל התקרבות לעם ישראל. הוא מחפש רק להשמיד את ישראל.

  1. יתרו ורחב:

הוא סמל הגוי שמכיר בגדלות ישראל ובא להתגייר. כמו כן, רחב הזונה, הכנענית, מכירה בגדולת עם ישראל, מצטטת מפסוקי קריעת ים סוף ובאה בכינות להתגייר:

יהושע פרק ב  (ט) וַתֹּאמֶר(רחב) אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן יְקֹוָק לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם:…(י) כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יְקֹוָק אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם …. כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת:

ויהושע לא מהסס התחתן עם רחב!!

יהושע פרק ו (כה) וְאֶת רָחָב הַזּוֹנָה וְאֶת בֵּית אָבִיהָ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ הֶחֱיָה יְהוֹשֻׁעַ וַתֵּשֶׁב בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי הֶחְבִּיאָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ לְרַגֵּל אֶת יְרִיחוֹ: פ

רד"ק :ויש בו דרש כי יהושע לקח רחב לאשה וזהו החיה

משה התחתן עם בת יתרו. יהושוע התחתן עם רחב. אלה לא דברים של מה בכך!! יש המשכיות בין משה ליהושוע ברורה: כן יש להתחבר עם גויים שבאמת באים להתגייר. זו אפילו מטרה עליונה!

אבל יש כל האפשריות באמצע:

  1. הגבעונים

לא הכל לבן או שחור! יש אנשים שכוונותיהם לא ברורה, שרוצים להתחבר לעם ישראל. היחס אליה מסובך. הם לא מתגיירים אבל מצד שני הם לא נדחים על הסף. העובדה שעושים מהכנענים בימי משה ובגבעונים בימי יהושוע חוטבי עצים ושואבי מים, מצביעה על המורכבות הזאת. הם נשארים נפרדים משאר העם על ידי מקצועות שונים אבל הם כן נכנסים לברית!!! וזה דבר לא פשוט בכלל!

ייווצרו הרבה בעיות עד היום. התורה איינה חותכת לגמרי את הנושא לכאן או לכאן. יש גרים. גרי צדק, גרי תושב. וכל מיני התייחסויות שונות לגבי הגויים. יש מואבים, עמונים, מצרים, כנענים, אדומיים, עמלקים … לגבי כל אחד ההתייחסות שונה ומורכבת.

אבל סיפור הגיור קשור לבעיה הזאת.

 

אם כן, כשמשה מדבר על "גרך" "אשר בקרב מחניך" "מחוטב עציך עד שואב מימך". הוא מכניס ביודעין כמה קבוצות לעם ישראל, לתוך הברית. וברור שהקריטריון איננו אך ורק הקבלה של התורה אלא גם שותפות הגורל בהיסטוריה של עם ישראל, כולל הקללות והקשיים האדירים שיפגשו מיד אחרי הכניסה לארץ!!

 

 

 

מקורות לגבי ה"טוב" בספר דברים:

 

 

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף נד עמוד ב רבי חייא בר אבא: מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב, ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב? אמר לו: עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב, שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו, שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו, כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי, שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי, שהיה בקי באגדה. אזל לגביה, א"ל: ממנו לא שמעתי, אלא כך אמר לי שמואל בר נחום אחי אמו של רב אחא ברבי חנינא, ואמרי לה אבי אמו של רב אחי ברבי חנינא: הואיל וסופן להשתבר. וכי סופן להשתבר מאי הוי? אמר רב אשי: חס ושלום, פסקה טובה מישראל. א"ר יהושע: הרואה טי"ת בחלומו – סימן יפה לו. מ"ט? אילימא משום דכתיב טוב, אימא: +ישעיהו י"ד+ וטאטאתיה במטאטי השמד! חד טי"ת קאמרינן. אימא: +איכה א'+ טומאתה בשוליה! טי"ת בי"ת קאמרינן. אימא: +איכה ב'+ טבעו בארץ שעריה! אלא, הואיל ופתח בו הכתוב לטובה תחילה, שמבראשית עד +בראשית א'+ וירא אלהים את האור לא כתיב טי"ת.

 

דברים פרק א (יד) וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת:

דברים פרק א (כג) וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט:

דברים פרק א(לה) אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם:

דברים פרק א (לט) וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ:

דברים פרק ג (כה) אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן:

דברים פרק ד (כא) וַיקֹוָק הִתְאַנַּף בִּי עַל דִּבְרֵיכֶם וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:(כב) כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם עֹבְרִים וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת:

דברים פרק ה (טו) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: ס

דברים פרק ה (כד) וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ:(כה) מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם:

דברים פרק ו (י) וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ:(יא) וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ

דברים פרק ו (יח) וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְקֹוָק לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֶיךָ:

דברים פרק ח (ז) כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר:(ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:(ט) אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת:(י) וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:

דברים פרק ח (יב) פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ:

דברים פרק ח (טז) הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ:

דברים פרק ט (כא) וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר וָאַשְׁלִךְ אֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן הָהָר:

דברים פרק י (ז) מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם:

דברים פרק יב (כה) לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְקֹוָק:

דברים פרק יב (כח) שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ: ס

דברים פרק טו (טז) וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ:

דברים פרק יט (יג) לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל וְטוֹב לָךְ:

דברים פרק כח (יא) וְהוֹתִרְךָ יְקֹוָק לְטוֹבָה בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ:(יב) יִפְתַּח יְקֹוָק לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה:

דברים פרק כח (מז) תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל:

דברים פרק כח (סג) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יְקֹוָק עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ יְקֹוָק עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

דברים פרק ל (ט) וְהוֹתִירְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב יְקֹוָק לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ:

דברים פרק ל (טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע:

 

וזו פעם האחרונה שמופיע השורש "טוב"

 

בראשית פרק ב (ט) וַיַּצְמַח יְקֹוָק אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע:

 

 

לגבי סוף הגמרא, בעיניין מי שחולם על האות "ט' ":

כל מספר יש לו חשיבות סמלית:

למשל: אחד= אחדות, 2 =שניות.. 6 = טבע. 7= קדושת הטבע,8 מה שמעבר לטבע, 10 =השלמות

אבל  מה לגבי ,תשע=?

9 זה רגע לפני השלמות! הפתח אל השלמות. התשוקה כלפי השלמות.. ההריון(תשעה חודשים)  שמאפשר הלידה לישועתך קיוותי ה'. פתחו לי שערי צדק: זה השער. ההשתוקקות היא האות ט

ט =טוב?. לא רק! אלא ט=9!

הטוב זה רגע לפני הסוף. מעכשיו מגיעים לעץ החיים.