בע"ה טז תמוז התשעז

מישל בן שושן

 

פנחס פי

 

פרשת פנחס

היא מכילה שלושה חלקים

1. סוף הסיפור של פנחס
2. ספירה אחרונה של עם ישראל לפני הכניסה
3. קרבנות המוספים

המיקום של שלושת החלקים האלה, דווקא כאן ,דורש עיון. לגבי החלק הראשון, ברור שהוא המשך הסיפור שהתחיל בסוף פרשת בלק. פנחס מצליח להציל את השמדת בני ישראל על ידי האלוהים והוא מקבל "ברית שלום" על כך. גם החלק השני, הספירה של עם ישראל, נראית הגיונית אחרי ש24000אנשים מתו במגפה הקודמת. כול מהלך שחשוב של עם ישראל דורש לפחות 600000איש. לפני שנכנסים לארץ, חשוב להגיע למספר המינימאלי הזה. אבל מיקום הקרבנות של החגים נראה לא במקומו. היינו מצפים למצוא אותו בספר ויקרא עם כל הקרבנות. או בתוך פרשת אמור, שם, כבר נפרטו החגים.

הרמב"ן מציע הסבר: במדבר, בני ישראל לא הקריבו קרבנות, לפחות לא קרבנות החגים. ולכן, יש לחדש המדע הזה עכשיו שיכנסו לארץ.

נראה לעניות דעתי להציע הסבר אחר:

כל פרשת פנחס היא תשובה "יהודית" לפרשת בלק.

בלק ובלעם ניסו להכחיד את עם ישראל על ידי כל מני תחבולות. הם כעמט הצליחו לולי הקנאות המבורכת של פנחס. בסופו של דבר, עם ישראל חי עם מספיק אנשים כדי להמשיך את תפקידו.

בפרשת בלק, בלעם ביקש שלוש פעמים (שלוש רגלים) שבלק יכין לו שבעה מזבחות עם פרים ואלים, כדי "לרצות" את האלוהים ולבקש ממנו דברים.

כאן, בפרשת פנחס, התורה מתארת את הקרבנות שעם ישראל מתבקש להקריב (בין השאר הפרים והאלים), בשלושת הרגלים. בנוסף, יש להקריב קרבנות במועדים של כפרה וסליחה, חגי תשרי, אולי במקביל לחטא זנות אחרי בנות מואב.

פרשת בלק	פרשת פנחס
נסיון קללת עם ישראל שלוש פעמים	בשלוש רגלים מחדשים הקשר עם האלוהים
חטא בעל פעור: חולשה פנימית בעם ישראל	חגי תשרי: בקשת סליחה וכפרה

 

אם כן מגלים שתי מערכות:

• הקשר המיוחד בין עם ישראל וה' שמבטיח לו שבכל מצב, העם ברוך, והכל יהיה בסדר
• הצורך בעבודה, במוסר, כאילו הכל תלוי בזכות העם.

שתי המערכות האלה מצריכות שני סוגי חגים:

• החגים שמקשרים את ישראל להיסטוריה שלו ולקשר עם ה' המשגיח עליהם
• החגים המצבים כל אדם מול קונו, כדי לבקש סליחה וכפרה ולעשות תשובה

ואכן, דרך עיון בקרבנות בפרשת פנחס, מגלים את שתי המערכות האלה. ננסה להראות זאת:

הקרבנות:

כשמסתכלים בטבלא למטה, מגלים שיש הבדל בין הקרבנות של שלושת הרגלים והקרבנות של חגי תשרי.

נשים בצד לרגע את קרבנות התמיד של כל יום, שבת וראש חודש.

• בפסח ושבועות, מקריבים 7 כבשים, 2 פרים ואיל אחד. (ושעיר )
• בראש השנה, כיפור ושמיני עצרת, מקריבים אותו הדבר רק שבמקום שני פרים מקריבים פר אחד

סוכות היא חג השייכת לשתי הקבוצות! היא גם חלק משלושת הרגלים כמו פסח ושבועות והיא גם כן חלק מחגי תשרי כי פשוט היא נמצאת בחודש תשרי.

לכן, בסוכות, הקרבנות כפולים.

• יש בסוכות להביא שבעה כבשים כמו בפסח שבועות וגם שבעה כבשים בגלל השייכות לחודש תשרי. סה"כ 14 כבשים
• יש להביא שני אלים. אחד כנגד השייכות לשלושת הרגלים ואיל כנגד חודש תשרי.
• בעניין הפרים, יש להסביר למה מקריבים 13,12,11,עד 7.ההסבר הרגיל הוא שבסה"כ יש 70 פרים כנגד 70 אומות העולם. אבל הרב מאיר שפיגלמן מישיבת הר עציון מציע חידוש נפלא:

היינו מצפים שבסוכות, לפי נקריב בכל יום שלושה פרים: שני פרים כנגד השייכות לשלושת הרגלים ופר אחד כנגד השייכות לחודש תשרי. אם כן השאלה היא לגבי התוספות: למה מקריבים ביום הראשון 13 פרים במקום שלושה ומדוע ביום השני 12 פרים במקום שלושה…ולמה 7 פרים ביום השביעי במקום שלושה!

בעצם ה"תוספות" הם: 10,9,8,7,6,5,4,. וסה"כ הוא 49! בדיוק מספר הימים שבין פסח ושבועות.

כאילו בסוכות, יש ספירה פנימית מרוכזת בין התחלת חג הסוכות לשמיני עצרת כמו בין פסח לשבועות

	ביום א	ביום ב	ביום ג	ביום ד	ביום ה	ביום ו	ביום ז	סה"כ
פרי החג	13	12	11	10	9	8	7	70
היה צריך	3	3	3	3	3	3	3
ההפרש	10	9	8	7	6	5	4	49

 

הנה טבלא מסכמת של הקרבנות המופיעים בפרשה שלנו:

 

יום		שחרית-מנחה	מוסף
		תמיד:כבש בבוקר וכבש בין הערביים	כבשים	פרים	אלים	שעיר לחטאת
יום חול		2
שבת		2	2
ראש חודש		2	7	2	1	1
כל יום של פסח	חג	2	7	2	1	1
שבועות	חג	2	7	2	1	1
ראש השנה		2	7	1	1	1
יום כיפור		2	7	1	1	1
יום א סוכות	חג	2	14	13	2	1
יום ב		2	14	12	2	1
יום ג		2	14	11	2	1
יום ד		2	14	10	2	1
יום ה		2	14	9	2	1
יום ו		2	14	8	2	1
יום ז		2	14	7	2	1
שמיני עצרת		2	7	1	1	1

 

לסיכום:

יש קשר מצד אחד בין פסח-שבועות וסוכות= שלושת הרגלים הקשורים להיסטוריה (יציאת מצרים) ולהבטחת הקדוש ברוך הוא שיש תכנית אלוהית עליונה עם הבטחה וסוף טוב.

יש קשר בין ראש השנה, כיפור ושמיני עצרת, החלים בחודש השביעי, החודש שמתחיל את השנה במימד הטבעי, החקלאי, המוסרי, ללא קשר עם ההיסטוריה וההבטחה. הם קשורים לסליחה ולכפרה.

חג סוכות מחבר בין שתי המערכות האלה. גם בפרשת אמרו, סוכות תואר פעמיים. כאילו קיימות בתוכו שני חגים מקבילים, אחד השייך לשלושת הרגלים ואחד השייך למערכת חודש תשרי.

בין פסח לשבועות יש מצוות ספירה אישית , של 49 ימים. הספירה עולה מ1 עד 49. מתכוננים ומתעלים בקדושה.

בסוף כל החגים, בסוכות, יש ספירה גם כן אבל היא נעשית בבית המקדש על ידי קרבנות. היא גם בעלת 49 . היא ספירה יורדת, כאילו אנו חוזרים מהמדרגות העליונות של קדושת כל החגים לחיים הרגילים של ימי החול.

 

התחלת החגים: מפסח עד שבועות	סוף החגים מסוכות עד שמיני עצרת
49 ימים בספירה עולה	49 פרים בספירה יורדת
עלייה מעולם החול של מצרים לקראת עולם הקדושה	ירידה לעולם החול כדי למצוא הקדושה בחול

 

 

כפילות

עכשיו ניגש אל עניין הכפילות של הפרים בין שלושת הרגלים לחגי תשרי

ראינו שבשלושת הרגלים מקריבים שני פרים כל יום ובחגי תשרי רק פר אחד.

כמו כן, כל יום חול, מקריבים שני כבשים (אחד בבוקר ואחד בין הערביים) ובשבת, מכפילים ומוסיפים עוד שני כבשים

• במערכת הרגילה, הטבעית, זאת הקשורה לחיי העולם הרגיל (ימי חול, חגי תשרי) מקריבים פר אחד או שני כבשים
• אבל בשלושת הרגלים ובשבת,כשיש קדושה נוספת, הבאה מלמעלה, בציון המעורבות האלוהית בהיסטוריה של עם ישראל, אז מכפילים הפרים ומכפילים הכבשים התמידיים

 

שבת, הוא יום שבני האדם לא קובעים מתי הוא יחול. הוא שנקדש כבר בבריאת העולם. אבל יש בו גם תוספת של קדושה מאז שה' הוציא את ישראל ממצרים. לכן, יש להקריב בו שני כבשים נוספים.(זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים)

ראש חודש מקבל מעמד מיוחד בכל החלוקה הזאת: הקרבנות של ראש חודש זהים לקרבנות של שלושת הרגלים. גם הוא נקבע על ידי בית הדין האנושי, לפי העדויות על מולד הירח. אבל מצד שני, אין בו איסור עשיית מלאכה. והוא קובע לא רק מתי יחולו שלושת הרגלים אלא גם מתי יחולו חגי תשרי.

 

פרים-כבשים ואלים

רש"י מביא את ה"שייכות" של הבהמות האלה לאבות. בספר בראשית יש סיפורים הקשורים לבהמות. ושם, אנו מגלים שאברהם הקרבי בקר (פר) עבור המלאכים. שיצחק הקריבו במקומו איל בעקידה. ויעקב התעסק בכבשים.

השעיר עיזים שאנו מביאים בכל חג , בא לחטאת. כלומר לכפר על חטא. בחכמים מדברים על החטאים שעם ישראל עלולים לחטוא בהם בטומאת מקדש ובכל ענייני הקדושה. אבל ייתכן שיש גם קשר למכירת יוסף וטבילת הכתנת שלו בדם שעיר עזים

פר	איל	כבשיים	שעיר עיזים
אברהם	יצחק	יעקב	יוסף

 

אבל יש בעיה מסויימת:

החכמים אומרים שהפרים הם כנגד אומות העולם. הם אומרים זאת כשהם סופרים את 70 הפרים של סוכות. מצד שני, יש מקורות אחרים שטוענים שהפר האחד שמקריבים בשמיני עצרת, הוא מקביל לעם ישראל.(אחרי שטיפלנו במשך 7 ימי הסוכות ב70 האומות, ה' מבקש מאיתנו להביא פר אחד שמסמל את עם ישראל כדי שנישאר ביחד , לבד איתו ביום האחרון.

איך נקשור את הפירוש על ההקבלה של הפר עם אברהם ושני הפירושים האלה?

 

הרב מנשה וינר מציע  דרש נחמד:

אברהם אמר לה': "אני עפר ואפר"

זאת עמדה של ענווה. זה הקנה לו שייכות לכל בני האדם בעולם. "ונברכו בך כל משפחות האדמה". וגם זכות להוליד את עם ישראל שמטרתו לאחד את כל העולם.

אם כן, אין סתירה: אברהם הוא גם שייך ל70 האומות וגם לעם ישראל. ורמז יש בדבר:

• אני עפר= ע-פר: כלומר 70 אומות, 70 פרים
• אפר= א-פר: פר אחד,כנגד עם ישראל , פר אחד עבורם בשמיני עצרת.

מי מחליף את משה?

מתוך שיעור של הרב מנשה וינר

 

באמצע פרשת פנחס, משה מתבקש להעביר את הסמכויות ליהושע. הבחירה ביהושע והצורה שבה ההעברה נעשת מלמדת על הרגשותיו של משה בסוף ימיו ולמה הוא לא נכנס לארץ

 

1. משה משנה את צו ה':

ה' מצווה שמשה ישים את ידו על יהושע. משה שם את שתי ידיו!

ה' מצווה שמשה ישים ידו על יהושוע ואחר כך יציג אותו מול העדה. משה עושה ההיפך: קודם כל הוא מציג אותו לפני אלעזר והעדה ואחר כך שם דיו עליו.:

במדבר פרק כז (יח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו: (יט) וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם:……..

(כב) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה:

(כג) וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה: פ

 

2. יד אחת או שתי ידיים?

מה ההבדל בין לשים יד אחת או שתי ידיים על יהושוע? שתי ידים על ראש יהושוע זה סמל שליטה שלמה עליו. כאילו כל מה שיעשה יהושוע יעשה אותו בכוחו של משה ובהשראתו.

יד אחת בלבד על יהושע, זה סמל השראה מצד אחד אבל גם מתן אחריות ליהושוע. מתן אוטונומיה מסויימת.

ה' דורש ממשה שאמנם יכניס מתורתו ומאופיו ומנהיגותו ביהושוע. אבל הוא גם מבקש ממשה שיעשה זאת רק ביד אחת, כדי לתת ליהושוע אחריות ועצמיות. כי בארץ כנען דרושים מנהיגים ואנשים בעלי אחריות ועצמיות.

משה לא ידע להאמין בעם במי מריבה. הוא רצה להמשיך להנהיג אותם כאילו הם עדיין יוצאו ממצרים, כאילו הם עדיין לא התבגרו. ולכן, ה' מונע ממנו להיכנס לארץ. כי הוא מאמין מספיק ביכולת העם להנהיג את עצמו באחריות.

כמו כן, משה איננו מצליח לתת ליהושוע את הקרדית והאמון המלא. אולי משה חושב שיהושוע עדיין לא בוגר בעצמו! הוא רוצה לתת לו הכל! כאילו הוא השליח המלא של משה!

זה מה שקורה לפעמים בהורים שלא שמים לב שהילדים שלהם גדלו והתבגרו ויש לתת להם מרחב תמרון!

 

3. נעל אחת או שתיים?

הרב מנשה וינר שם לב שדבר דומה קרה עם הנעליים: כשמשה מתקרב אל הסנה, ה' מבקש ממנו להוריד את שתי נעליו:

שמות פרק ג (ה) וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא:

אבל כשמלאך ה' מבקש אותו הדבר ליהושע, בספר יהושוע, הוא מבקש ממנו להוריד רק נעל אחת!:

יהושע פרק ה (טו) וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא יְקֹוָק אֶל יְהוֹשֻׁעַ שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן:

הנעלים הם סמל לכוח פעולה. כמו שהחיילים שמים נעליים צבאיות והן סמל למדים שלהם. ה' מבקש מבני ישראל לשים מעליים לפני היציאה ממצרים:

שמות פרק יב:(יא) וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק:

כי הם יוצאים למסע כמעט צבאי. עם חגורות ומקלות.

כשה' מבקש ממשה להוריד את שתי הנעליים, הוא בעצם לוקח מלא הפיקוד עליו. משה יהיה מעכשיו רק הכלי של ה'. ה' נלחם. ה' יתכננן את כל המהלכים ויוציא את ישראל ללא ההתערבות של משה או של העם. לכן, הוא דורש ממשה להוריד את שתי הנעליים.

אבל, עבור יהושוע, המצב שונה. בארץ כנען, כשיש להילחם ולהשתתף באופן פעיל בכיבוש ובהתיישבות, יש להוריד רק נעל אחת (לתת לאלוהים לעזור לנו) אבל יש לשמור על הנעל השנייה (להשתתף במלחמה בעצמנו)

נעל אחת, סמל להנהגה טבעית ועצמאית, נעל שנית מסמלת ההכרה שה' בכל זאת מנהיג הכל מלמעלה

 

4. תביא או תבוא?

אותו הדבר אנו מוצאים בספר דברים כשמשה מקבל את הצו האלוהי למנות את יהושוע. ה' מבקש שיהושוע "יביא" כלומר, ינהיג, בכוחות עצמו, בהשראתו האישית את העם לארץ. משה מוסר ליהושוע כי הוא רק "יבוא" עם העם לארץ. משה עדיין מסרב להכיר ביהושוע כמנהיג בפני עצמו ולתת בו אמון. כי הוא לא נותן אימון בעם עצמו.

משה חושב שיהושוע לא יכול לבד!

דברים פרק לא (ז) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם:

 

דברים פרק לא(כג) וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ:

 

5. יהושוע או כלב

את מי יש למנות כדי להחליף את משה?

בסוף המפקד כתוב:

במדבר פרק כו  (סג) אֵלֶּה פְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ:(סד) וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי:(סה) כִּי אָמַר יְקֹוָק לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: ס

כלב, הוא משבט יהודה. אם כלב נבחר כיורש של משה, זה אומר שכבר נתחיל את המלכות!! האם משה חושב שהעם יכול כבר בכניסתו לארץ להמליך עליו מלך. האם מלכות בית יהודה (שתתחיל רק על ידי דוד) יכולה כבר להתחיל אחרי משה?? משה , כנראה חושב שלא!.

יהושוע איננו יכול להיות מלך כי אין לו בנים! (יש לו בנות).(לכן נקרא בִן נון עם חיריק ולא בֵן נון עם צרי)

וה' אמר על המלך

דברים פרק יז (כ) לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל: ס

יהושע קרוב מאוד למשה. הוא התלמיד המובהק שלו.

יהושע דומה מאוד ליוסף. שניהם חיו 110 שנים. הם מאותו שבט.שניהם שולטים  על השמש והירח (שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון- יהושוע) (השמש והירח משתחווים לי- יוסף) ליוסף יש כוח מנהיגות אבל לא המלוכה!!

לכן יהושוע עדיף (לפחות בעיני משה) על פני כלב.

 

לסיכום:

מתברר ושב ושוב שהיה חסר למשה האמון בעם שהתבגר.לכן, הוא בוחר ביהושוע ולא בכלב כדיל החליף אותו והוא מתנהג מולו כמול תלמיד שימשיך את דרכו ולא ייקח החלטות עצמיות.

ה' דורש ממשה שיתנן ליהושוע מרחב תמרון כי זה מה שדרוש בארץ כנען אבל משה איננו מסוגל לעשות זאת. משה הוא המנהיג של חוץ לארץ . ולא המנהיג של ארץ ישראל. הוא לא מכיר ביכולת ההאחריות של העם בארץ. ה' מסכים שיש להמשיך את דרכו של משה. אבל רק ביד אחת. יש מצד שני לתת חופש פעולה ואחריות למנהיגים ולעם כשנכנסים לארץ.

ייתכן שגם היום אנו חווים אותה המהפכה במנהיגות הדתית שלנו!

 

בע"ה י תמוז התשעז

מישל בן שושן

 

בלק פי

 

הרעיון המרכזי:

לפני הכניסה לארץ, בה העם יחיה ללא נוכחות גלויה של השגחת ה' עליהם, התורה מזהירה את ישראל שיש לקחת בחשבון שתי מערכות שונות, הפוכות מקבילות ומשלימות:

1. מערכת אחת: הבחירה החפשית:

האחריות של האדם במעשיו, בהתנהגותו היא מלאה. מעשי האדם הם אלה שיקבעו את עתידו. "והיה אם שמע תשמעו אל מצוותי…ונתנה הארץ יבולה…".

ה' ינהל את העולם לפי התנהגותו המוסרית של האדם.

בנוסף , יש כוח לאדם להתפלל ולשנות את החלטותיו של ה' במידה והן יתקבלו על ידו.

מערכת זו חשובה מאוד והיא, אפילו מעמידה את החידוש העיקרי של היהדות מול הדתות האחרות.

2. מערכת אחרת: תכניותיו של הבורא

אבל ישנה מערכת מקבילה, שבה לבורא יש תכניות ברורות. הוא יוביל את העולם למטרה שעליה הוא חשב מראש.

המערכת הזו מוצאת את ביטויה , גם בתורה, אבל יותר ממנה בנביאים. יש הבטחות, למשל, שעם ישראל יחזור לארצו בסוף גלות ארוכה. יש למשל הבטחה שזרעו של אברהם יהיה גר בארץ נכריה במשך תקופה ארוכה ואחר כך הם יצאו משם וירשו את ארץ כנען.

 

השאלה היא: איך אפשר לקיים את שתי המערכות האלה ביחד?

האם אחי יוסף חטאו כשהם מכרו את יוסף או שמה, הם בכך עזרו לתכנית האלוהית להוריד את ישראל למצרים? זה כל הדיון בין יוסף לאחיו. האם חטא המרגלים עקבה את הכניסה לארץ למשך 40 שנה או שמה זה היה מתוכנן מראש? ואם היו חוטאים שוב , הדור השני, האם הכניסה לארץ היתה מתבטלת? האם ה' באמת התכוון להשמיד את עם ישראל אחרי חטא העגל? אילו משה לא היה מתפלל כל פעם האם ההיסטוריה היתה שונה?

התורה מפתחת את שתי המערכות במקביל ונותנת משקל לכל אחת.

 

לשאלה ניתנו הרבה תשובות. כמו למשל:

יש בחירה פרטית לכל אחד אבל יש תכנית עבור הכלל.

או משל הזבוב ברכבת: לזבוב יש הרגשה כאילו הוא חפשי לגמרי לעוף לכל עבר, אבל הוא בעצם נוסע בעל כורחו

או שהמטרות העיקריות נקבעות על ידי האלוהים אבל הפרטים, הזמן שזה ייקח, הדרך להגיע למטרה, נמצאים בידי האדם.

יש גם תורת הגלגולים שמטילה על נשמה אחת למלא תפקיד מסויים, ולכן, נשמה זו תתגלגל בתוף גופים שונים ומרובים עד שתמלא תפקידה. כמות הגלגולים והזמן שזה ייקח תלוי בבני האדם אבל בסוף, המטרה העליונה שקבע האלוהים תתגשם.

 

אינני נכנס בבדיקת כל האפשרויות האלה. אני , אפילו מתרחק מהם. כי אני רוצה לקבל את העובדה שיכולות להיות מערכות שונות שפועלות במקביל גם בלי לנסות להבין איך הן מתחברות.

אבל אני מאמין שהן קיימות ואסור לזלזל באחת מהן או להעצים אחת מהן על חשבון השנייה.

זה הפרדוקס העיקרי של היהדות שמאחד בין הפכים.

 

פרשת בלק:

נראה לי שזו כוונת פרשת בלק : ללמד על קיומן של שתי המערכות האלה

דווקא ברגעהכניסה לארץ, בני ישראל צריכים לעבור ממערכת אחת לשניה: הם חיו תחת השגחה ניסית ותמידית של ה' ושל המנהיגים. אחרי הכניסה, הם יתבקשו לחיות בלי.

החיים הארץ כנען, והחיים של עם ישראל בין הגויים בכלל, הם חיים מאוד קשים. הפיתוי לעזוב את הכל ולהתייאש גדולים מנשוא. לחיות שלושת אלפים שנה תחת רדיפות, אסונות, אנטישמיות, שינאה תהומית ופיתוי להתבוללות, איננו דבר פשוט בכלל. ואכן, המוני בית ישראל נכחדו, התבוללו, התייאשו במשך ההיסטוריה.

אבל, מה שבאמת מפתיע מאוד, המוני ישראל אחרים שרדו, המשיכו להאמין ולהילחם על זהותם, הם המשיכו לקוות ולהאמין למרות הכל. והם צדקו: אנו בדורנו ראינו בעיננו המשתאות את הבלתי יאומן: קיום ההבטחה להישרדות עם ישראל וחזרתו אל ארצו .למרות הכל.

 

מה נתן לעם ישראל את הכוח הזה לשרוד למרות הכל? האמונה שלמרות קיום המערכת הראשונה התלויה במעשי בני האדם, יש מערכה שנייה שהיא הבטחת ה' וכוונתו והשגחתו בעולם.

 

איך זה מתבטא בפרשה?

1. הקללה והברכה

מה אכפת לנו שגוי יבוא ויגיד מה שיגיד? הרי הכל תלוי במעשי הבורא! אם גוי רשע יבוא ויגיד שעם ישראל יהיה חלש, האם זה יהפוך את עם ישראל לחלש יותר? (במיוחד אם הוא לא שומע אותו!). אנו לא מאמינים באלוהים אחרים שיבואו ויתנגדו, חס ושלום, לתכניות ה'. ה' הוא אחד והוא שולט על הכל. אם כן, מה אכפת לו ולנו אם בלעם יקלל או יברך?.

נראה לי שהבעיה היא אחרת: הברכה, היא סמל להצלחת התכנית האלוהית. זה מה שהאדם מרגיש ממה שקורה סביבו. כשהוא מרגיש שהכל בסדר, שהכל מתנהל כמו שמתוכנן, לטובה, לפי ההבטחות, אז הוא מרגיש שיש ברכה. זה מעודד אותו להאמין שיש שמהוא ששומר מלמעלה על העולם ומשגיח עליו ועל עתידו.

להיפך, "קללה" היא ההרגשה שיש בלגן. שההבטחות אינן מתקיימות. הרגשה כאילו ה' הסתלק מהעולם. שאין יותר מנהיג וכוונה. אין יותר משמעות לחיים ולהיסטוריה. הכל בידי רשעים שמנצחים ואין דין ואין דיין.

"לקלל את ישראל" זה לפתח ולהזין הרגשה שאין כוונה ואין משמעות ואין מי שאחראי לטובה על כל מה שמתרחש.

"לברך את ישראל": זה לפתח ולהדין אמונה, אופטימיות, ביטחון, שיש משמעות לחיים ולהיסטוריה.

2. למה התורה מספרת לנו סיפור כזה?

התורה יודעת שעם ישראל יפגוש מצבים שיגרמו לו להתייאש. בלק, הוא סמל השכן הרע. לא עשינו לו כלום .אסור היה לנו לפגוע בו ולא פגענו בו במאומה, ובכל זאת הוא שונא ומנסה להכחיד אותנו. כאלה שכנים יהיו לנו לאורך כל ההיסטוריה. עצם האנטישמיות עלולה לגרום לנו להרגיש שאנו לא רצויים. שהעולם דוחה אותנו. שאנו מקוללים. שטעינו ועדיף לעזוב הכל. הגויים יגידו לנו זאת כל הזמן.

אם כן, אנו נרגיש שהעולם מקלל אותנו.

הסיפור הזה בא ללמדנו על קיום המערכת השנייה: למרות הסתרת ה', למרות שאנו נראים נתונים לגמרי בידי קללת העולם, יש הבטחה, יש השגחה עליונה. יש תקווה שהכל יהיה בסדר בסוף. שנבין בטחרית הימים שאפילו ל הרעות שמצאו אותנו , היו בסופו של דבר לטובה. הבטחה ועידוד שלמרות הכל, יהיה בסדר.

זו, לעניות דעתי, משמעות ההפיכה של הקללה לברכה. זה חייב להיות חקוק בתודעה שלנו: אל תשכחו שיהיה בסדר! כי באמת חיי היהודים , באופן עובדתי יראה להם כל הזמן ששום דבר לא בסדר! יהיה להם מאוד קשה. ורגע לפני שה' יתכסה מאחורי הפרגוד, הוא מוסר לנו את הכוח הזה: תדעו שהקללה תהפוך לברכה!

3. בלעם

אם ה' רוצה לברך את ישראל, למה הוא בוחר לעשות זאת דרך בלעם ולא דרך משה? הרי שניהם נביאים שמוסרים את דבר ה' בדיוק כמו שהוא. ה' מדבר בתוך גרונם של משה ושל בלעם. למה לבחור בבלעם הרשע? כי הוא באמת רשע. למרות שהוא מתאר את עצמו כצדיק הדור (הוא לא עושה כלום בלי לשאול את ה') כוונותיו זדוניות. הוא אנטישמי לא פחות מבלק. הוא מאוד רוצה לקלל את ישראל. אז למה ה' בוחר בו?

כי ברכה הבאה מפי אנטישמי גדולה הרבה יותר מברכה מפי אוהב ישראל!

אם נשמע גוי אנטישמי אומר שבחים אמיתיים על ישראל, זה יעודד אותנו הרבה יותר מאשר אם יהודי יאמר אותם.

ועוד: הקללה באה בעיקר מצד האויבים שלנו. הקללה באה מצד הגויים שאינם מקבלים אותנו איך שאנו. הם אלה שגורמים לנו להתייאש, להתבולל, לעזוב את זהותנו. את הקללה הזו, של הגויים, יש לקחת בחשבון וזו היא שמצריכה היכה לברכה. האנטישמיות  וההתבוללות הם המקורות לקללה של עם ישראל. את המקורות האלה יש לקחת בחשבון ולהפוך לברכה. כשנשמע שהגויים מודים ומשבחים את עם ישראל, נדע שהגיע המשיח! אבל אם נשמע יהודי מברך את עמו, זה נחמד אבל לא מהפכני!

4. הבחירה של בלעם

כמנו שהתחלתי להסביר בהתחלה, נושא הפרשה, הוא , לעניות דעתי, נושא הבחירה החופשית.

בלעם נותן הרגשה שהוא נתון כולו בידי האלוהים. מה ששיגיד האלוהים יעשה.

אבל, למשעה, מאחורי דבריו, מגלים דברים אחרים:

בפעם הראשונה, האלוהים אומר לו שני דברים:

• אל תלך עם זקני מדיין
• תגיד להם שעם ישראל ברוך ואין מקום לקללה

בלעם מוסר להם רק את המסר הראשון ולא השני! כאילו הוא משאיר פתח לקללה!

וזה מה שגורם לבלק לחשוב שזה רק בעיה של מחיר: הוא שולח לו יותר כסף ושליחים מכובדים יותר.

בלעם אומר לשליחים השניים שהוא הולך לשאול שוב את האלוהים. למה? כבר נאמר לו הוא לא רוצה שילך. בכל זאת בלעם מחפש פתח ללכת. ואז האלוהים אומר לו שאם באמת הוא רוצה, שילך אבל שידע שה' ישים ברכות בפיו! כמו שאומרת הגמרא : "בדרך שהאדם רוצה ללכת  מוליכים אותו".

כלומר, כן יש מקום לבחירה החופשית של האדם

אבל מצד שני, ה' ישים דברו בפיו!

אנו נמצאים כאן במרכז הבעיה:

מצד אחד המערכת הראשונה: הבחירה בידי האדם. בלעם יכול ללכת

מצד שני, המערכת השניה: ה' בסופו של דבר קובע מה קורה בגדול.

אנו לא יכולים להיות מופתעים שעובדה שה' כביכול משנה כל הזמן את דרכוף

• בהתחלה הוא מסרב שבלעם ילך
• אחר כך הוא נותן לו ללכת
• אחר כך "ויחר אף ה' בבלעם כי הולך הוא",
• אחר כך ה' שולח לו מלאך לעצור אותו (סיפור האתון)
• אחר כך בלעם מסכים לחזור לביתו והמלאך אומר לו להמשיך בדרכו!

נראה לי שהתורה רוצה להצביע על הפרדוקס שתיארנו בהתחלה.

 

5. האתון

הרב סמט מישיבת הר עציון מציע פרוש מבריק:

סיפור האתון איננו מוסיף כלום למהלך הכללי. אם כן מה מטרתו?

הסיפור של האתון הוא פענוח של הסיפור העיקרי שיבוא אחר כך: הוא מאפשר להבין מה קורהף

מצד אחד יש אתון, שהיא המשרתת את בלעם. מצד שני, בלעם עצמו בא לשרט את בלק.

בלעם מכה את האתון שלוש פעמים כי היא מסרבת ללכת בדרך שהוא רוצה. כמו כן בלק יכעס 0עד כדי רצון להכות) את בלעם על זה שהוא לא עושה את מה שהוא ביקש ממנו.

מלאך ה' הוא זה שקובע לאן הולכים. גם בברכות עם בלק, ה' בעצם קובע מה שקורה!

 

סיפור האתון	סיפור הברכות
בלעם רוכב על אתונו	בלק שוכר את בלעם  (בלעם הוא האתון!)
האתון רואה יותר טוב מבלעם	בלעם רואה דברים שבלק לא רואה (שהעם ברוך)
בלעם מכה שלוש פעמים האתון	בלק כועס בהדרגה שלוש פעמים על בלעם
יש שלושה ניסיונות	יש שלושה נסיונות
מלאך ה' קובע	ה' קובע

 

6 רכיבה על החמור

אי אפשר שלא לעשות השוואה בין אברהם שקם בבוקר , חובש את חמורו והולך עם שני נעריו לעקידת יצחק

ובין בלעם שקם בבוקר, חובש את אתונו והולך עם ני נעריו לברך את ישראל

גם המשיח ירכב על חמור.

הרכיבה על החמור מסמלת היכולת לשלוט על העולם החומרי. אברהם איננו חי מחוץ לעולם הגשמי. הוא רוכב עליו אבל הוא חי עולם של רוח. הוא מקשר בין העולם הגשמי, החומרי, רוכב עליו ומתעלה.

בלעם, חי בזוגיות עם אתונו! הם מתנהלים כמו זוג ותיק. המדרשים רבים בכיוון הזה.. בלעם קשור מאוד לחומר עד כדי חיים משותפים עם אתונו. היחס שלו עם הרוחניות היא עבודה זרה: הוא משתמש באלוהים לצרכיו.

בפרקי אבות, משווים בין אברהם לבלעם. כדי להראות ההבדל התהומי בניהם למרות ששניהם נראים דומים מאוד.

 

7. את או עם

הרב מנשה וינר מציין שיש הבדל בין ההליכה עם וההליכה את

עם= ממש באותה הכוונה.

את= ביחד אבל ללא כוונה משוטפת.

ה' מסרב שבלעם ילך "עם" שרי בלק. אבל הוא מרשה לו ללכת "אתם".

עד שהמלאך ירשה הליכה אפילו "עם".

ייתכן שיש רמז בבחירת "אתון" , כי היא "את" בלעם. היא לא יכולה להיות "עמו" כי הזוגיות בניהם מקולקלת. היא יחס בין אדון הרוכב על הכלי. זוגיות אמיתית, בין איש ושאתו היא הליכה "עם".

 

 

8. שלוש רגלים

שלושה פעמים מהווים "חזקה". אחר כך באה הפעם הרביעית שהיא באמת יכולה לחדש משהוא יחסית לשלושה.

לכן, אנו מוצאים בכל הסיפר שלושה שלבים ואחר כל שלב רביעי מכריע:

בלק שולח מלאכים לבלעם	בפעם הראשונה, כתוב שבלק שולח מלאכים בפעם שניה, הוא שולח שרי מדין בפעם השלישית הוא שלוח שרי מכובדים יותר הפעם הרביעית היא המפגש בין בלק ובלעם
האתון וראה את המלאך	האתון רואה שלוש פעמים המלאך בפעם הרביעית בלעם בעצמו רואה אותו
בלעם מכה האתון	שלוש פעמים בלעם מכה אותה בפעם הרביעית, הוא אומר לה שאם היה לו חרב הוא היה הורג אותה. ומיד מופיע מלאך עם חרב! ובלעם לא מבקש ממנו החרב כדי להרוג האתון! אלה מתנצל!
בלעם מברך ישראל	בשלושה מקומות שונים, אחרי שלושה טקסים, בלעם מברך שלוש פעמים את ישראל עד שבלק מתייאש לגמרי בפעם הרביעית, בלעם מברך ישראל בלי שבלק מבקש זאת, ואז הוא אומר שבעצם באחרית הימים ישראל תגבר על כל האויבים ושכולם יודו בעיונותנ!

 

גם עם ישראל מצווה לעלות בשלוש רגלים לבית המקדש:

החיים הרגילים של עם ישראל בארצו, דורשים מכל אחד לחיות חיים רגילים. לעבוד את האדמה, להתארגן ולפעמים אף להילחם. כאילו הכל בידי האדם ועל אחריותו. בלי חרישה וזריעה וקציר אין אוכל.  בלי השתדלות, אין פרנסה ואין נצחון במלחמה. והכל נראה תלוי בידי האדם ובידי האויבים לפעמים.

אבל, שלוש פעמים בשנה, אני באים למקום שבו אין יותר ספקות. הכל ברור: יש משגיח בעולם שמתכנן הכל! זה מנוגד מאוד למה שאנו חיים בימים הרגילים. אבל שלוש פעמים בשנה, מפיחים בנו האמונה שהמערכת השניהה קיימת בתוכנו!! אחר כך יש וחזור לחיים רגילים.

כך אנו חיים את שתי המערכות גם יחד. הבחירה וההבטחה.

 

חטא פעור

בסוף הפרשה בא סיפור עצוב מאוד שמעיק על כל מה שחווינו בהתחלת הפרשה. בנות מדין מצליחות לפתות את ישראל ולעבוד עבודה זרה איומה . ה' כמעט משמיד את העם החוטא.

כל סיפור הברכות אמרו לנו בעצום: אל תדאגו. נכון שהחיים קשים מאוד אבל ה' כאן למעלה ומשגיח עליכם. אל תדאגו יהיה בסדר. למרות כל מה שתעשו, יהיה בסדר.אתם נהדרים. אין קללה יש רק ברכה….

היינו כל כך שמחים, שיכולנו לחשוב שנעזוב את המערכת הראשונה לטובת ההבטחה של המערכת  השנייה!

והנה התורה מזהירה אותנו: היזהרו! המערכת הראשונה חיה וקיימת! הכל תלוי במעשיכם! אתם חוטאים, ה' מעניש אתכם! יש בכם חולשות. יש בכם חוטאים. לולי פנחס, ה' היה משמיד ח"ו את עמו!!

איפה הם ההבטחות? איפה הם הברכות?

 

כמו במאזניים, התורה מוסיפה משקל ,פעם במערכת הראשונה ומיד מוסיפה משקל למערכת השנייה. כדי שלא נאבד את האיזון השברירי!

• הכל תלוי בכם ובמעשי בני האדם
• והכל תלוי בהבטחת ה'!

ואנו חייבים לחיות בין שתי האמיתות האלה כל הזמן.

התורה לא נותנת לנו להתייאש אבל היא גם לא נותן לנו מרגוע!

לכן, נראה לי, היא מכנסיה את סיפור חטא בעל פעור דווקא אחרי הברכות של "מה טובו אהלך יעקב ".

בע"ה ד  תמוז התשעז

מישל בן שושן

 

חקת פי

 

מי מריבה

הרב מנשה וינר מנתח את מורכבות הסיפור הזה. יש ארבעה "שחקנים": העם, משה, אהרון וה'. המסקנות שלו נראות לי מהפכניות ומאוד רלוונטיות למצב היהדות היום:

1. 1. העם:

לכאורה, התלונות שלהם נראות זהות לכל מה שאנו כבר מכירים מתלונות קודמות:

במדבר פרק כ (א) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם:(ב) וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן:(ג) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְקֹוָק:(ד) וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְקֹוָק אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ:(ה) וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת:

הם מבקשים מים, הם מתלוננים על זה שהם במדבר ולא במקום שאפשר לזרוע ולהצמיח בו עצים, כמו שהובטח. אבל ה' לא כועס עליהם. הוא לא מעניש אותם על תלונותם. למה? כי אלה תלונות צודקות מאוד. יותר מזה, הם רק מביעים רצון לעזוב את מצב המדבר כדי להיכנס לארץ המובטחת. נכון שהם עושים זאת בחוצפה, אבל החוצפה היא מאוד שייכת לישראלים! כך מתנהגים יושבי ארץ ישראל! הם כבר ישראלים. הם דורשים מים. אבל זה בגלל ..שאין מים באמת! כל הסיפור יעמוד על ההערכה של הדרישות של העם: איך משה ואהרון יקבלו את דרישות אלה?

2. 2. משה:

כנראה, משה רואה את הסיפור הזה בדיוק כמו שהוא ראה את הסיפורים הקודמים. הוא לא שם לב שהעם השתנה. שמדובר בדור חדש. שהעם רוצה מאוד להיכנס לארץ. זה שונה מאוד מהתלונות הקודמות: הדור הישן רצה לחזור למצרים. הדור הקודם לא רצה להיכנס . הדור הקודם התלונן כי הוא סירב לקבל את מרותו של משה או של האלוהים. וכשהוא קיבל מרותם, הוא רצה להתנהג כילדים בלתי בוגרים.

משה שומע את העם ומיד מקטלג אותם כ"רשעים". בדיוק כמו שעשו עד כה:

במדבר פרק כ (י) וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם:(יא) וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: ס

נכון , אפשר לשים לב שהוא מעדיף את ההנהגה של המטה (ההנהגה של מכות מצרים, כשהעם היה עם נפש של עבדים,שהיה צריך לעשות הכל במקומם ועבורם)על ההנהגה של הדיבור (השכנוע, כשהעם יותר בוגר וזקוק להסברים כי הם לוקחים אחריות). אבל זה רק מעצים את הטעות הבסיסית: משה איננו מבין שיש הבדל עצום בין התלונות של היום לבין התלונות של הדור הקודם. זה נראה אותו דבר בעיני אבל זה לא!

כל מי שעד כה התנגד להנהגה של משה ושל ה', היה נחשב, בצדק לרשע. אבל כאן, הם לא רשעים, הם פשוט בוגרים יותר והם מבקשים להיכנס לעולם החדש של ארץ ישראל.

משה מסתכל עליהם בעיני הגלות, בקריטריונים של המדבר.

משה כבר הראה חוסר בשלות בהנהגת העם העומד להיכנס לארץ בסיפור המרגלים. היו שם שלוש נקודות מדאיגות מבחינתו:

א. הוא שלח מרגלים. ה' השאיר ההחלטה בידיו והוא כן שלח מרגלים.

ב. הוא ביקש מהם לראות האם הארץ "טובה"!! היש בה עצים!! כאילו משה בעצמו מסתפק על איכות הארץ . יש הרגשה שמשה דורש מהמרגלים להחזיר תשובה על השאלה:" האם כדאי להיכנס לארץ". ולא "איך נכנסים" , מאיפה יש ללכת כדי לכבוש אותה. כשהעם דורש מרגלים (בספר דברים), יש הרגשה כאילו הם שואלים על ה"איך" מאשר משה עצמו ששואל על ה"כדאיות".

ג. כלב הוא היחיד שמוצא את הכוחות להתנגד לסירוב לעלות לארץ. כלב הוא היחיד שאומר"עלה נעלה וירשנו אותה" משה מצטיין בשתיקתו ברגע המכריע הזה!

כבר אז, משה הראה סימנים מדאיגים בכשרונו להנהיג את העם בארץ כנען. אבל ה' לא אמר לו כלום אז. יכול להיות שהעיקוב נבע בחוסר בשלות העם עצמו.

אבל עכשיו, העם שונה. והמבחן הוא: האם גם משה השתנה.

התשובה היא , לצערנו: לא! משה ממשיך לחשוב כמו שהוא תמיד חשב. הקריטריונים שלו לא השתנו. עבורו, החוצפה הישראלית היא רשעות וטו לא. כל מי שדורש הסברים, שינוי מחשבתי, ננזף. משה לא הבין שארץ ישראל דורשת שינוי פרדיגמות מלא. (ראה מילות הנזיפה של ה' כלפיו בהמשך).

 

3. 3. אהרון.

אנו שוכחים שאהרון הוא כלול בסיפור הזה! הרי ה' דורש ממשה ואהרון לקחת את המטה ולדבר אל הסלע כדי להוציא מים:

במדבר פרק כ (ו) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד יְקֹוָק אֲלֵיהֶם: פ(ז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ח) קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם:

מה עושה אהרון? אהרון שיודע לדבר. אהרון שהוא קרוב אל העם. הוא זה שהיה יכול לדבר. משה תמיד הודה כי איננו איש דברים. יש לו מטה. הוא תמיד השתמש בו. אם עכשיו יש לדבר, זה התפקיד של אהרון. ואהרון לא מדבר!! למה? הרב מנשה וינר מציע לחזור על חטא העגל. שם, אהרון כן דיברף הוא כן לקח יוזמה. וזה עלה לו ביוקר! זה היה טראומה עמוקה בשבילו. הוא התערב בכוונות טובות ויצא מזה אסון .

אהרון מפחד!

אהרון מפחד שהעם יעשה מהסלע מה שהם עשו עם העגל!

אהרון שותק.

זה סימן שהוא איננו מוכן להנהיג את העם בארץ כנען. כי שם, העם זקוק להנהגה חזקה, שלוקחת סיכונים. שיכולה להתמודד מול מצבים קשים מאוד.

4. 4. הקדוש ברוך הוא

מהתגובה שלו לומדים בעצם הכל. כי עד שמשה הוציא מים מהסלע, היה נדמה לנו שהכל טוב ויפה בסיפור. ובאופן מאוד מפתיע, בלי להסביר איך ולמה ה' מחליט:

במדבר פרק כ (יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:(יג) הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְקֹוָק וַיִּקָּדֵשׁ בָּם: ס

משה ואהרון לא מאמינים!! איך ייתכן להגיד דבר כזה, בלי הסברים. הם לא קדשו את שם שמים!

בדרך כלל,כשיש תלונות של העם, ה' מגיב עונש נגד העם. כאן, קורה בדיוק ההיפך: העם נקי ומשה ואהרון ננזפים קשות!

משה ואהרון חסרי אמונה… בעם!!.

זה דומה למורה שיש לו תלמיד קשה בכיתה. כל השנה התלמיד עושה בעיות והמורה נוזף בו. אבל, כאן התלמיד שואל שאלה, והמורה, במקום לשמוע אליו, אולי הפעם שאלתו ראויה ויש להתיחס לה, המורה נוזף שוב בתלמיד . למה? כי הוא כבר לא מאמין שיש תקווה עם התלמיד הזה. מה שהיה הוא שיהיה. זו טעות חמורה של המורה. התלמיד כן השתנה והמצב כן השתנה. המנהל יכל לפטר את המורה כי הוא הפסיק להאמין ביכולת של התלמיד שלו.

להאמין בה', זה לבטוח בתכנית שלו.

אם ה' מתכנן להכניס את העם, אם הוא ביקש שייוולד דור חדש, זה בגלל שה' מאמין בעם והוא מאמין בתכניות שלו.

משה עדיין נמצא בעולם הישן. משה איננו מאמין ביכולת העם. משה אינו מאמין בדור החדש שנולד. הוא לא מאמין בתכניות של ה' להכניס העם הזה אל הארץ.

לקדש את שם ה', זה לקחת סיכונים גדולים כדי לתת לתכניות של ה' להצליח! זה מה שהיה חסר ברגע זה למשה ולאהרון.

 

מסקנות

גם היום, עם ישראל חי מהפכה אדירה: הוא עזב את הגלות ונכנס לארץ. דור חדש נולד.

בגלות, כשיהודי היה דוחה את הנהגת הרבנים, היו נוזפים בו כי הוא היה "רשע". וזה היה מוצדק.

אבל בדור שלנו, הכל משתנה. אסור לחשוב שהדור החדש, בגלל שהוא דורש דיבור מחודש, בגלל שיש לו דרישות מוצדקות בנוגע למשמעות היהדות ולמצוות, הרבנים יקראו להם "רשעים". כי הם לא!

חילוני שאיננו מקיים מצוות ,דומה מאוד ליהודי שלא שמר מצוות בחוץ לארץ. אבל הוא לא!

היהודי בחו"ל הביע התנגדות ליהדות. או עזב אותה.

הישראלי החילוני, המייסד את יישוב ארץ ישראל, נמצא במרכז העשייה למען רצון ה'. הוא רק מחפש את הדרך לעבוד את ה' בצורה משמעותית בארץ ישראל. יש לו כוונות טובות. הוא מסר את נפשו למען העם והארץ.

דחייתו את המצוות נובעת בעיקר מהדרישות שלו לקבל מענה חדש לאתגרים החדשים.

החילוני המייסד את הארץ ראה מול עניו רבנים ויהדות שהמשיכו לחשוב כמו שחשבו בגלות. הוא הרגיש שיש אכן אי התאמה.

במקום "לשנות דיסקט", אנחנו ה"דתיים" המשכנו לחשוב במונחים ישנים של המדבר.  במקום לעבוד קשה כדי לחדש את התורה מציון, המשכנו את הפרדיגמות של הגלות. אנו אשמים יותר מכל.

לא קל לשנות פרדיגמות. אבל לקושי הזה ההיסטוריה מזמינה ומחייבת אותנו!

אז נכון שהדור השני והשלישי של המייסדים, התרחק עד לעזיבת כל רצון להתיישבות הארץ ולמעשים בעד העם והארץ. החילוניות הופכת לאורח חיים כשר.הרב חילונים אבדו כיוון ומוכנים לעזוב את הארץ והיהדות. הם זורקים את המים יחד עם התינוק. זה על זה אנחנו ה"דתיים" צריכים לתת דין וחשבון כי אנו איחרנו להגיב. וברוך ה', לא כל החילונים איבדו תקווה. יש עדיין רצון עז לחפש משמעות ולחפש רלוונטיות במקורות שלנו. הם מנשים בכוחות עצמם. כי אין הדתיים עושים את העבודה. כל אחד מסתגר בבועה שלו, כשממשיכים לקורא לשני "רשע".

האתגר עדיין נמצא בפתחם של אלא שאמורים לייצג את הדת.אל נא נהיה כמשה ואהרון בסיפור הזה.

עלינו לדחות את ה"מריבה" בינינו כי  המריבה נובעת מחוסר הבנה בסיסית שאנו חיים רגעים היסטוריים שדורשים חידושים ותרגומים ואתגרים.

קל לחילוני להגיד" הדת כבר לא רלוונטית"

קל לדתי להגיד :"הם רשעים שלא רוצים לקיים מצוות"

אבל נראה לי שאסור לנו ללכת הקלה הזאת כי היא פשוט לא נכונה .

אני לא יודע אם הדתיים ישכילו להתקדם. נראה לי שהגאולה תבוא יותר מהמחנה השני! אבל הוא יהיה זקוק לעזרה.

אהרון חשש. משה לא האמין.

עלינו להאמין ולא לחשוש!

 

 

השוואה עם פרשת בשלח לפרשת חקת

הרב יונתן גרוסמן

 

בשלח	חקת
סיום יציאת מצרים	התחלת הכניסה לארץ
שירת הים: אז ישיר משה ובני ישראל	שירת הבאר: אז ישיר ישראל
מלחמה נגד פרעה	מלחמה נגד סיחון
מלחמה נגד עמלק	(1)מלחמה נגד מלך ערד יושב הנגב (עמלק)
תלונות בני ישראל: מים- בשר-מים	חוסר במים מי מריבה
מרים שרה	מרים מתה
חוק ומשפט (פרה אדומה)	(2)חוקת פרה אדומה

 

 

הערות:

(1)   במדבר פרק כא (א) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי:   רש"י : יושב הנגב – זה עמלק, …

למה רש"י סובר שמדובר בעמלק? הרי לא כתוב מי הם יושבי הנגב כאן. ייתכן מאוד שההקבלה עם פרשת בשלח מחזיקה אותו בכיוון הזה!

(2)   שמות פרק טו (כד) וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה:(כה) וַיִּצְעַק אֶל יְקֹוָק וַיּוֹרֵהוּ יְקֹוָק עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ: רש"י : (כה) שם שם לו – במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה ודינין:

מה גרם לחכמים ולרש"י לחשוב שמצוות פרה אדומה ניתנה כבר במרה? חוץ מהעובדה שהם היו צריכים להיטהר לפני מתן תורה, נראה לי שהמילה "חק" המופיעה בשני המקרים וההקבלה בין הפרשיות עודדו אותם להגיד זאת.

 

יש עוד הקבלות בין שתי הפרשיות שעושה הרב מנשה וינר:

כשהעם מגיע לקדש בשנה הארבעים, ואדום מסרב לתת להם לעבור, משה מבקש שהעם יחזור דרומה- מזרחה כדי לסובב את אדום. :

במדבר פרק כא(ד) וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ:ה) וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל:

למה קצרה נפש העם?

בעצם איך לא!

הרי הם קרובים להיכנס ופתאום חוזרים אחורה! זה מאוד מזכיר את מה שקרה ביציאת מצרים:

שמות פרק יג (יז) וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה:(יח) וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף …

עוד סיבוב! ועוד חזרה לים סוף!! זה נשמע רע מאוד! העם רוצה להיכנס לארץ!!

ויש עוד הקבלה:

כשמשה מספר את הסיפור הזה לבני ישראל בספר דברים, הוא אומר:

דברים פרק ב (ל) וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה: ס

ה' הכביד את לב סיחון! בדיוק כמו שכתוב בפרשת בשלח:

שמות פרק יד(ד) וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְקֹוָק וַיַּעֲשׂוּ כֵן:

איך הוא הכביד את לב סיחון? כשהוא ביקש מישראל שלא להתגרות באדום ולא במואב! זה מה שנתן כוח לסיחון לסרב לישראל לעבור בגבולו!!

 

ועוד הקבלה:

המדרש מספר שבמלחמת סיחון, היו שני הרים קרובים מאוד ורצו לעשות אמבוש לבני ישראל שיעברו למטה. וה' עשה נס שני ההרים נסגרו על האויבים. בדיוק כמו… מי ים סוף!!

 

כאילו שום דבר לא קרה באמצע. יצאנו ממצרים ונכנסנו לארץ הכל מתרחש אותו דבר

כאילו שהזמן (40 שנה) לא היה ולא נברא.

דרך אגב, רחב תגיד זאת למרגלים:

יהושע פרק ב (ט) וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן יְקֹוָק לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם:(י) כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יְקֹוָק אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם:

כאילו בני ישראל יצאו לא מזמן ממצרים.

וכן אומר בלק:

במדבר פרק כב(ה) וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי:

כאילו בני ישראל יצאו אתמול ממצרים!

ועוד הרבה מקומות שהתורה מתבטאת בהם כאילו לא עברו 40 שנה.

למשל, בפרשה שלנו:

במדבר פרק כ (א) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן (איזה שנה?)וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם:(ב) וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן:

מה פירוש "בחודש הראשון"? למה לא  כתובה השנה?. הרב וינר טוען שיש כאן רמז של התורה שרוצה לעשות כאילו לא עברו 40 שנה. כאילו מוחקים את התקופה הזו כי היא שייכת לעיקובים.

כלומר, התורה מספרת סיפור עם תקלות ובמקביל היא מספרת אותו הסיפור ללא התקלות כדי לחבר ולשים הפרטים בשרשרת המשמעות ולא רק בשרשרת הזמנים!.

וכן מצאנו אצל חיי נוח:

נוח חי 600 לפני המבול. והוא חי 350 שנה אחרי המבול. המבול עצמו ארך שנה שלמה. אבל כשהתורה עושה את החשבון הכולל , היא אומרת שנוח חי 950 שנה ולא 951! כאילו לא היה מבול!. ואכן יש אופציה כזו בתורה עצמה שהמבול ארך רק ארבעים יום! כלומר יש בתורה תיאור של כמה פנים שונות של המציאות ועלינו לאחד אותן כדי לקבל תמונה שלמה.

 

לסיכום:

יש הקבלה הדוקה בין פרשת בשלח לפרשת חקת. כאילו התורה רוצה לחבר בין יציאת מצרים והכניסה לארץ. מה שקרה שם קרה שוב כאן. כאילו מדלגים על התקלות באמצע.כדי לחזור לעיקר: יצאנו ממצרים ונכנסים לארץ!

 

חקת פרשת הדין

 

ניתן להבחין במידת הדין בכל הפרשה:

הצבע של הדין הוא האדום: מפרה אדומה בהתחלה ועד מלך אדום בסוף.וצבע הנחושת באמצע הוא גם אדמדם

נחשים באים להרוג. נחש הוא דגל שבט… דן

מרים מתה, אהרון מת. משה מקבל נזיפה ועונש חמור. מידת הדין של ה' פוגעת אפילו בגדולי האומה. גם העם מקבל נגע של הנחשים.

אפילו כותרת הפרשה היא רומזת למידת הדין: "חק"= דין,….."ת"= חיבור בין אותיות ד-נ !

כאילו התורה אומרת לנו: הגיע הסוף להתמסמסות ולהתלבטויות. מגיע רגע האמת, הכניסה לארץ. מי נכנס מי לא. היפרדו ממתי המדבר, הנה פרה שתטהר מסיפורי המיתה. הכניסה לארץ דורשת חיתוך עם עולם הגלות.  זמן ההחלטות הגיע. מידת הדין שולטת.

בע"ה כז סיוון התשעז

מישל בן שושן

 

קרח פי

 

התלונות:  (הרב שפיגלמן):

 

יש שתי קבוצות שונות בעם ישראל שמתלוננות בסיפור הזה:

1. 250 איש (אנשים חשובים, נשיאים, אנשי שם) שלא מבינים למה רק הכהנים נבחרו לשרת את ה'. ולמה אהרון בלבד יכול להיות כהן גדול. המניעים שלהם, נראים לכתחילה טהורים וגם טענותיהם מוצדקות לכאורה: הרי לפני כמה פסוקים (סוף פרשת שלח) קראנו את פרשת ציצית:

פרק טו (לח) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת (מ) לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם:

לבישת הטלית אמורה להפוך כל יהודי למן "כהן  גדול"  קטן: " הציצית" הם כמו ה"ציץ| שנמצא על מצח הכהן הגדול ,ופתיל התכלת שמחזיק את הציץ בא בציצית עצמם. והכל בא כדי שנהיה כולנו (לובשי הציצית) "קדושים לאלוהיכם". אם כן, טענתם ,שכולם יכולים להיות כוהנים ,נראית מאוד נכונה.

2. דתן , אבירם, און..הם עוררים על המנהיגות של משה ועל בחירת שבט לוי. הרי הם בני ראובן, הבכור. ונשארת בתוכם הטענה הישנה הזאת: למה ראובן איננו המנהיג ולמה נבחר שבט לוי במקומו.

• כל קבוצה, לבדה, לא היתה מעיזה להביע את הדרשות שלה. דתן ואבירם חושבים זאת כבר במצרים (הם, לפי המדרש, שני העברים הניצים שרצו להלשין על משה שהרג המצרי). והנשיאים גם כן לא היו מעיזים לפתוח במרד לולי גיבש זאת קרח.

3. קרח: הוא בעצם השתמש בשתי הטענות של שתי הקבוצות כדי לעורר מרד. כך, הוא השתמש בהם והוא שינה אפילו את אופי התנגדותם. 250 האנשים, "תומרנו" על ידי קרח.

כשהפסוק אומר "ויקח קרח" ולא מפרטת מה הוא בעצם לקח, הוא , נראה לי, רומז על כך שקרח לקח את שתי הקבוצות ועשה מזה מרד אחד.לכן, טענת קורח היא שילוב של הטענות של שתי הקבוצות.

לכן, אנו לא יודעים ,למשל ,איך מת קרח (אם מכלל!). פסוקים אחדים נותנים לחשוב שהוא מת עם הקבוצה הראשונה, נשרף בסיפור המחתות. פסוקים אחרים נותנים לחשוב שהוא נבלע באדמה עם דתן ואבירם.

 

כשאנו קוראים את הסיפור בתורה, ומנתחים את הפסוקים, מגלים ששני סיפורים שונים (של שתי הקבוצות וטענותיהן) משולבים אחד בתוך השני. מי שילב בניהם? קרח עצמו! התורה מספרת על השילוב הזה.

אבל אם אנו רוצים לגלות מה הן הטענות, נמצא ארבע:

1. האם אפשר להפוך לכהן אפילו אם לא נולדים כהן? (טענת ה250)
2. למה אהרון נבחר לכהן גדול (טענת ה250)
3. למה שבט לוי נבחר מכל השבטים (טענת דתן ואבירם)
4. למה משה נבחר למנהיג (טענת דתן ואבירם)

לקרח ארבעת הטענות גם יחד.אבל מאחורי הטענות האלה,ננסה לגלות בלימוד הזה מה הם המניעים העמוקים של קרח. אי אפשר להסתפק באמירה גורפת שקרח הוא רשע. לא נכון, לדעתי, להשחיר את קרח ולבטל אותו ואת טענותיו. התורה לא היתה מקדישה פרשה שלמה עבור איש רשע שאין בו שום לימוד.

החכמים עצמם ,מציינים שלקרח היה צאצא חשוב מאוד: שמואל הנביא! התורה בעצמה מציינת ש"בני קרח לא מתו". כלומר, יש בקרח דברים טובים מעורבים עם דברים רעים. הוא נענש וכך נידונים הצדדים האפלים שלו אבל יש גם לגלות את הצדדים הנכונים והטובים שבאו לביטוי אצל זרעו המפואר.

 

לפני כן, ננסה לראות איך משה מצליח להדוף את ארבעת הטענות של המרד:

1. כדי לבדוק האם אדם שאיננו כהן יכול להפוך להיות כהן, משה מציע את מבחן הקטורת. לכתחילה, לא היתה כוונת משה שכל מקטירי הקטורת יהרגו. נראה שמשה באמת מציע מבחן אמיתי. ה' יבחר לו אנשים חשובים, כשהוא יקבל את הקטורת שלהם. :

במדבר פרק טז (ו) זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:(ז) וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְקֹוָק מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי:

2. אבל מהר מאוד משה מגלה שיש מניע אחר:למה אהרון נבחר?. את זאת הוא לומד מדתן ואבירם שמסרבים לקבל הנהגת משה וכל ההחלטות שלו, כולל מינוי אהרון, לכן, משה משנה את המבחן שהוא הציע כמה פסוקים למעלה ונותן פקודה שונה:

במדבר פרק טז (יז) וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ:

אהרון נכנס בתמונה! גם אהרון צריך להקטיר קטורת! זה לא היה מתוכנן בהצעה הראשונה. למה? כי מתברר שמינוי אהרון בספק והוא רוצה שהמבחן יעזור לקבל אישור מהאלוהים שאהרון הוא הנבחר על ידי ה' בעצמו.

3. לגבי הטענות נגדו, משה שם את עצמו במבחן: הוא תולה את אמיתות היבחרותו בנס שיקרה מול כולם:

במדבר פרק טז (כח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְקֹוָק שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי:(כט) אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא יְקֹוָק שְׁלָחָנִי:(ל) וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְקֹוָק וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת יְקֹוָק:

ואכן זה קורה, הארץ פותחת את פיה ובולעת את האנשים שהפיצו ספק שהבחרותו.

4. נשאר למשה לבטל את הטענה האחרונה: האם שבט לוי נבחר מכל שבטי ישראל. והוא יעשה זאת על ידי מטות הנשיאים. כל שבט שם מקל ושם נשיא השבט על המטה. 12 המטות מונחות באוהל מועד ורק מטה אהרון (המייצג את שבט לוי) פורח. הבחירה של שבט לוי מוכח סופית.

אם כן, משה כן משיב על כל אחת מהטענות שהועלו נגדו. אלה כנראה טענות שיצוצו עוד ועוד במשך ההיסטוירה. אי אפשר להתכחש אליהם. אם יש ספקות בעם, יש להסיר הספקות האלה.

זה מאפשר גם לקבוע סופית שהכהנים והלויים הם משרתי ה' ולכן, הפרשה מסתיימת בתפקידים המיוחדים שלהם והמתנות שהם יקבלו מהעם בתמורה.

 

 

הפילוסופיה של קורח

 

הוא טוען שכולם שווים. לא רק בזכויות אלא גם בתפקידים , בערכים, בהיררכיה.  הוא בעד אחדות עד כדי אחידות. הוא נשען על האידיאל של התורה: גילוי האחדות בעולם. כולם קדושים. אכן, זו המטרה העליונה של התורה. עבור קרח, זו לא מטרה, זו הנחת יסוד מוגמרת.עבורו, הגענו כבר מזמן אל המטרה הזו של השוויון.

הטענה הנגדית לקרח (נקרא לה טענת משה) טוענת שלמרות שהאחדות היא ערך עליון, אנו חיים בעולם הזה, עם נתונים בסיסים שונים. בעולם הזה יש ניגודים. יש זכר ונקבה, יש מידות שונות: יש אנשים שיפתחו יותר רגישות למידה זו ויש שיפתחו רגישות ויכולות בעולם מידה שונה. ישנם פרצופים שונים, דעות שונות, 70 שמים, 12 שבטים, מלכים, כהנים,.. כל מני תפקידים שונים כדי להפגיש את הניגודים ומתוכם לגלות אחדות. אם ה' היה אחד ורצה לגלות את אחדותו בעולם, הוא היה בורא בני אדם שווים, זהים. הוא היה גם בורא רק אדם אחד. אבל ריבוי הברואים, ריבוי המשפחות, הדעות, העמים, בא כדי לאפשר ריבוי אין סופי ומתוך הריבוי הזה, אחדות שתתגלה, היא בעלת ערך הרבה יותר עמוק.

 

המלכות והכהונה

ברצונו לשוויון, קרח רוצה לאחד את הפוליטי והדתי, המלכות והכהונה, משה ואהרון.

בעצם, למה יש חלוקה בין משה ואהרון?

היתה חלוקה כזו בין יעקב ועשיו. עשיו וויתר על תפקידו ויעקב קיבל על עצמו את שני התפקידים.

יותר קרוב לקרוח, אנו מוצאים את יצהר (אביו של קרח). יצהר מסמל את השילוב בין המלך והכהן! איך?:

הכהן והמלך משוחים על ידי שמן. אותו השמן (המשחה) מקדש את הכהן הגדול ואת המלך.

זכריה הנביא מדבר על המלך והכהן הגדול החוזרים מבבל וקורא לשניהם "יצהר":

זכריה פרק ד (יא) וָאַעַן וָאֹמַר אֵלָיו מַה שְּׁנֵי הַזֵּיתִים הָאֵלֶּה עַל יְמִין הַמְּנוֹרָה וְעַל שְׂמֹאולָהּ:(יב) וָאַעַן שֵׁנִית וָאֹמַר אֵלָיו מַה שְׁתֵּי שִׁבֲּלֵי הַזֵּיתִים אֲשֶׁר בְּיַד שְׁנֵי צַנְתְּרוֹת הַזָּהָב הַמְרִיקִים מֵעֲלֵיהֶם הַזָּהָב:(יג) וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה אֵלֶּה וָאֹמַר לֹא אֲדֹנִי:(יד) וַיֹּאמֶר אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר הָעֹמְדִים עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ:…זרובבל (המלך) ויהושוע (הכהן הגדול).

 

 

בסמלה של מדינת ישראל, המנורה באמצע מוקפת מימינה ומשמאלה על ידי שני עצי זית שמדבר עליהם זכריה הנביא. הדת והפוליטיקה. נפרדים זה מזה אבל משלימים זה את זה, מכבדים זה את זה.

זו בדיוק הבעיה של קרח: הוא מנסה להחליף את אביו יצהר. לקחת את מקומו. ולהפוך את ה"שילוב" בין המלכות לכהונה עם ביטול הכהונה והמלכות. חיבור ביניהם שבעצם מבטל אותם!

 

 

 

 

הקרחת

השם "קרח" , כמו כל השמות בתורה, מביע משמעויות שכדאי לבחון כדי להבין יותר את הפנים השונות של הדמות המקראית הזאת.

יש מדרש שמדבר ישירות על קרחתו של קרח:

במדבר רבה פרשה יח ד"ה ד ויקהלו על משה ועל אהרן, ויקח קרח לקח טליתו והלך ליטול עצה מאשתו כשאמר הקב"ה למשה קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אותם וכה תעשה להם לטהרם וגו' והעבירו תער על כל בשרם מיד עשה כן לקרח התחיל לחזור על ישראל לא היו מכירין אותו אמרו לו מי עשה לך כך אמר להם משה עשה בי ולא עוד אלא נטלני בידי ורגלי והיו מניפין אותי ואומר לי הרי אתה טהור והביא את אהרן אחיו וקשטו ככלה והושיבו באהל מועד מיד התחילו שונאי משה להתגרות בו את ישראל ואמרו משה מלך ואהרן אחיו כהן גדול ובניו סגני כהונה תרומה לכהן מעשר לכהן כ"ד מתנות לכהן מיד ויקהלו על משה מיד ויאמרו אליהם אמר ר' לוי באותה שעה כינס קרח עדתו ואמר להם הרביתם עלינו משוי יותר משעבוד מצרים טוב לנו תחת מצרים מתחת ידכם ובקשו לסקלו לפיכך וישמע משה ויפול על פניו

אכן, כל הלויים עברו אותו ה"טיפול": הם גילחו את כל שערותם (גם משה כנראה היה קרח!).:

במדבר פרק ח (ו) קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם:(ז) וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ:

בניגוד ללויים, הכהנים הם בעלי שער!

ויקרא פרק כא :(ה) לֹא  יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת:

 

למה יש הבדל בין הכהנים והלויים בפרט הזה? מה מסמלים השערות? הם אמורים לסמל את השפע המגיע אל האדם.נראה לי לתרגם זאת כך:

בין האדם והשפע, יש דרכים שונות ומרובות. כדי לקבל את מה שמגיע לו, כדי להשיג מטרותיו, האדם חייב לחפש, לעבוד כל הזמן, לקחת דרכים שונות ומרובות. שום דבר איננו בא מאליו ישירות, בצורה חלקה. על האדם לעבוד בכל הכיוונים בכל חייו. השערות הם סמל דרכי העבודה המרובים והלא ברורים שהאדם חייב לקחת כדי להשיג מטרותיו.הקרחת, החלקת הראש והגוף, ביטול השערות, מסמלים אנשים שמייצגים את האידיאל. המטרה שאיליה אנו מנסים להשיג.

 

הבעיה היא כשחושבים שכבר הגענו למצב האידיאלי. זה מבטל כל צורך בעבודה, בשיפור, בחיפוש. כל דמגוג משתמש בכלי הזה: לתת לאחרים אשליה שניתן להשיג את השלמות מיד. השלמות היא בהישג יד. יש רק לבחור ולמנות את הדמגוג והוא יפתור את כל הבעיות מיד.

יש דמגוגים שמשתמשים בזה לרעה, ביודעין. הם יודעים שזה רק אמצעי כדי להשיג את השלטון.

אבל, נראה לי, יש אנשים שבאמת מאמינים בזה. החיים הם יותר מדי קשים והרצון למצוא פתרון אחד לכל הבעיות אחת ולתמיד מפתה כל אדם.

נראה לי שלאשליה הזאת מזהירה התורה.

דווקא התורה, שאנשים רבים מחפשים בה פתרונות קלים לפתור את כל השאלות, היא בעצמה מזהירה אותנו על האשליה הזאת!

כל דת, כל כת, כל אידיאולוגיה  פוליטית מציעים פתרונות לכל הבעיות. בכל דור, כל עם שואף למצוא פתרונות כאלה. ההצע רב כי החיפוש לוחץ עוד יותר!

 

לכן עמדת קורח היא מאוד חשובה עבור התורה: דעו שמתוך הדת עצמה, מתוך האנשים החשובים ביותר, יצוצו הצעות לפתור את כל בעיות החיים אחת ולתמיד. הם ישתמשו בפסוקים, ברעיונות שהתורה עצמה משתמשת בהם.

אבל העיקר הוא לעשות הפרדה גמורה בין

• המטרה העליונה שיש לשאוף לעבוד כל הזמן לקראתה
• והדרך הארוכה מאוד שבה אנו נמצאים בעולם הזה!

 

הבעיה היא שקרח הוא לוי!

למה מגלחים את הלויים? כי הם אמורים לייצג את האדם האידיאלי! הם מלמדים את התורה, הם עובדים במקדש. הם מפיחים תקווה . הם מייצגים את המטרה העליונה.

אבל, וכאן אבל גדול, אסור שהם , או אחרים יחשבו שהמטרה הושגה!! יש להישאר מאוד עניו מול המצב הזה.

קרח הוא לוי. מהמשפחה הגדולה ביותר. מנושאי הארון. הקרחת שלו "עלתה לו לראש"! במקום להישאר מטרה, זה הפך אצלו לעובדה מוגמרת!

 

 

 

 

הענווה

אכן, המפתח הוא הענווה:

אם יעקב הצליח לקבל עליו את שני התפקידים  גם יחד, זה בזכות הענווה שלו! ההכנעה שלו. יעקב חי חיים קשים ולא היה לו זמן להתגאות במצבו! הוא היה חלק, כמו שיהיו הלויים. אבל הוא היה מאוד עניו.

 

עם ישראל גם הוא עלול להתגאות ב"בחירה" שלו. הוא עלול לחשוב שהוא עליון על כל הגוים. שהוא "קדוש". שזה פותר אותו מלעבוד!

לכן, נראה לי,ה' שם את עם ישראל במצבים לא נעימים כל הזמן. כדי להילחם נגד האשליה הזו שהוא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה.

גם הקשר עם ארצו מאלצת כל הזמן לעבוד על עצמו ולבטל כל נסיון של גאווה.

ארצו נקראת ארץ "כנען" מלשון הכנעה! ארץ שמאלצת יושביה להיות ענווים!. ארץ שמבטלת כל אפשרות לגאווה!

 

גם הנביאים עלולים להיות גאוותנים! הם שומעים את קול ה'!. לכן, יש להם שערות! הבזיון הגדול ביותר עבור נביא זה להיות קרח! אלישע הנביא מאוד כועס על ילדים שמכנים אותו "קרח קרח". כי זה במטל את נבואתו! אליהו הנביא, המורה שלו היה בעל שערות!

 

השערות מבטאים את מורכבות החיים. הקרחת מבטאת רעיון שהפתרון לכל הבעיות הוא מאחורי הדלת. "יש רק לעשות כך וכך והכל ייפתר"

אי אפשר לענות לאדם כמו קורח. הוא מבטא את האידיאל! והוא מושך אחריו כל אדם! משה לא עונה לו . הוא נופל על פניו! קרח מת על ידי שרפה או בליעת האדמה! כאילו הוא צודק, אבל לא בעולם הזה! הוא לא שייך לעולם הזה!

 

קרחת	שערות
קרח=מים קפואים	מים סוערים, שוערים
יעקב, איש חלק	עשיו איש שעיר
הלויים: מעבירים תער על כל בשרם	כהן: לא יקרחו קרחה בראשם
אלישע הנביא: קרח קרח!	אליהו הנביא בעל שער

 

 

 

קרח-חרק-קחר-חקר-רחק-רקח (הרב מנשה וינר)

את כל העניינים האלה , ניתן למצוא כשמתבוננים על האותיות שמרכיבות את שמו של קרח.

1. 1. קרח

כבר למדנו את משמעות הקרחת וביטול השערות

לגבי המובן של הקרח, המים הקפואים, הם גם כן מסמלים מצב קפוא, בניגוד לשערה של המים החיים. והסערה, שכתוב לפעמים שערה, דומים לשערות המסעירים, ההולכים לכל כיוון עם הרבה כיוונים מרובים, כמעט אין סופיים. קרח מציע מצב נקי, סטרילי, קפוא!

2. 2. רחק

אחד מהמילים החשובים בפרשה שלנו היא הקירבה. כמה ניתן להתקרב וכמה אסור להתקרב. כולם רוצים להתקרב. להיות לווים, להיות כהנים. אבל יש גבולות. לכל אחד המקום המתאים שלו. המטרה של הלויים היא להרחיק את האנשים מלנגוע ולהתקרב יותר מדי אל המשכן! קרח התקרב יותר מדי אל המטרה עד שהוא טוען שכולם הגיעו לקדושה ולמטרה. חסר לו המרחק בין האדם העובד למטרה הנשגבה והבלתי נתפסת בעולם הזה.

3. 3. חקר

החקירה , זה מטרת עץ הדעת. האדם רוצה לדעת. זה לגיטימי. אבל אסור שהדעת תבטל את החיים עצמם! אילו אדם וחווה היו אוכלים מעץ החיים קודם, מותר היה להם לאכול מעץ הדעת. אבל כשמתחילים עם הדעת, אז אין יותר מקום לחיים האמיתיים! כי מציבים את הידיעה כנקודת התחלה. אם אני לא יודע , אם אני לא מבין, אז אני דוחה את הדבר. המדע נהיה האלוהים העליון. אני קודם כל חושב ואחר כך אני קיים. זה בדיוק חטא אכילת עץ לפני עץ החיים! כשהדעת מבטלת את האמונה! הסדר הנכון הוא אמונה. חיים. ורק אחר כך חקירה.

קרח שם את אשליית החקירה כאמצעי לפתור כל דבר.

במובן הזה, קרח מייצג את האדם המודרני!

 

4. 4. חרק

בתנ"ך, הפועל הזה מופיע רק במובן אחד: הרשעים שחורקים שיניים! העמדה של קרח היא אלימה. היא הורסת. מאוד קשה להעמיד את עמדת משה, קל מאוד להרוס אותה על ידי קרח.

הרשע הוא זה שהורס בניין שעמלנו הרבה זמן לבנות אותו. הרשע אלים והרסן. השיניים של הרשע מסמלות את האלימות שלו. בהגדה, מבקשים להכהות את שיניו.

עמדת קרח איננה תמימה. היא יכולה בקלות רבה להסית עם מאמין והופכת אותו לעם חוקר שזורק את התינוק יחד עם המים. החקירה יכולה להרוס את האמונה ואת עמודי ההוויה עצמה!

5. 5. רקח

הקטורת היא האמצעי כדי לבחון האם ניתן להפוך לכהן. הכהן הוא המקריב את הקטורת. הכהן והמלך הם משוחים על ידי השמן.

שני הדברים האלה: הקטורת ושמן המשחה, עשויים בצורה מאוד מדויקת: על ידי מעשה רוקח. "רוקח מעשה רוקח". הדרך של משה היא מורכבת מאוד ויש לשים לב למינון המדויק לכל מרכיב בעבודת האדם. לא כל אדם יבוא וימציא מתכון לעבודת האדם. זה דורש המון דייקנות חכמה וענווה. לא כל כמות ולא כל חומר יכול להיכנס בהרכב של מעשה המרקחת של עבודת הכהן.

6.קחר=קח-חר

קרח לקח את מקומו של חור!

חור, בנה של מרים, היה אחד הממונים החשובים ביותר במלחמת עמלק וגם במתן תורה. המדרש טוען שהוא נהרג בחטא העגל. אבל חור הוא מייצג את היהודי הרגיל

• אהרון= מייצג הכהונה
• משה= מייצג הלווייה
• חור = מייצג את ישראל

חור הוא האדם הממוצע, המייצג את כל אדם רגיל. קורח תופס את הדמות של חור כדי שיבחרו בו כמנהיג האולטימטיבי במקום משה ואהרון.

 

 

 

קרח לוקח את מקומו של יצהר אביו

למעלה טענתי שקרח רצה לקחת מקומו של אביו יצהר. הנה ראייה מן התורה:

משפחת לוי:

 

לוי

 

גרשון                                   קהת                                                                   מררי

 

 

לבני שמעי             עמרם                     יצהר          חברון                  עזיאל            מחלי      מושי

משה ואהרון           קרח  נפג  זכרי                 מישאל אלצפן סתרי

 

בפרשת פנחס, אנו קוראים את המשפחות בדור השלישי:

במדבר פרק כו (נח) אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת לֵוִי מִשְׁפַּחַת הַלִּבְנִי מִשְׁפַּחַת הַחֶבְרֹנִי מִשְׁפַּחַת הַמַּחְלִי מִשְׁפַּחַת הַמּוּשִׁי מִשְׁפַּחַת הַקָּרְחִי וּקְהָת הוֹלִד אֶת עַמְרָם:

יש לבני, עמרם, חברון, מחלי ומושי. ובמקום יצהר, כתוב "משפחת הקרחי" כאילו קרח בא במקום אביו!

 

זה יכול להיות פתרון לקושיה :"מה לקח קרח?":

"ויקח קרח: בן יצהר בן קהת בן לוי" מה הוא לקח? הוא לקח את מקום אביו כבן קהת בן לוי!

בע"ה כא סיוון התשעז

מישל בן שושן

 

שלח פי

 

סיכום המאמר:

הרצון של העם ל"התבגר", ל"תור" בעצמם את הדרך לקראת הכיבוש של ארץ כנען, מהווה אתגר עצום עבורם ועבור ההנהגה. האם הם מסוגלים לקחת את המושכות לידיהם? האם יש להם מספיק אמונה כדי להדוף את האיומים הממשיים של הכיבוש ושל הארציות?

כשבני זוג נמצאים מול מצב דומה של מתבגר, צצים ויכוחים בין בני הזוג, בין ההורים והילדים ובתוך נפשו של הילד המתבגר עצמו, אמביוולנטיות וסכסוכים הם נחלת תקופה זו.

הפרשה מתארת את הנסיון, הכישלון והתיקונים של המצב שנוצר.

הפרשה מחולקת לשני חלקים: החלק הראשון הוא חטא המרגלים והחלק השני, עוסק בחמישה נושאים שונים .ננסה להראות הקשר בינם לבין חטא המרגלים

 

מבנה הפרשה:

חלק ראשון:        פרק יג  (33פסוקים)- פרק יד  (45פסוקים)= חטא המרגלים

חלק שני  :         פרק טו    (41 פסוקים)= חמישה נושאים שונים:

• הנסכים
• חלה
• קרבן חטאת
• מקושש עצים
• ציצית

לתור

במדבר פרק יג (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם:

מי עד עכשיו היה "תר" להם את הדרך?:

במדבר פרק י (לג) וַיִּסְעוּ מֵהַר יְקֹוָק דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה:

עד עכשיו, ה' בעצמו, על ידי הענן, וארון הברית היה מכין להם את הדרך במדבר. הוא היה בוחר את המסלול, והוא היה מיישר להם את השטח כדי שיעברו במקומות נוחים.

אם כן, החידוש הוא שכאן, האנשים שייבחרו מהעם, הם בעצמם "יתרו" עבורם את הדרך והארץ. זה לא שלא סומכים על המטרה (ארץ כנען) אלא שרוצים לעשות זאת בעצמנו!

זה נראה מצויין! הרי המטרה של יציאת מצרים היא להפוך עבדים לבני חורים. כל הנסים הגלויים אמורים להיפסק בכניסה לארץ. לא יהיה מן מן השמים, לא יהיה ענן, לא יהיה באר מים ניסי. המטרה של הבורא היא באמת שהעם יתבגר וייקח את האחריות על התנהלותו הגשמית. אם כן, לכאורה, זה טוב מאוד שישראל יבקשו לשלוח אנשים לתור בעצמם הארץ.

 

שינוי הגרסאות בולט:

בספר דברים, יש לנו גרסה קצת שונה מהסיפור הזה:

דברים פרק א (כב) וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן:(כג) וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט:….

(ל) יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם:(לא) וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה:(לב) וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:(לג) הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם:

בפרשה שלנו, ה' הוא זה שמבקש ממשה לשלוח אנשים

בספר דברים, משה מספר שהעם בעצמו רצה לשלוח אנשים! ומשה הסכים.

כדי לחבר בין שתי הגרסאות, המדרשים ורש"י מסבירים לנו שבעצם היוזמה באה מהעם. משה שאל את ה' והוא ענה: אם אתה משה, רוצה אז תשלח ואם אתה לא רוצה אל תשלח. כלומר, אני לא מצווה לך, תעשה מה שאתה רוצה, איך שאתה חושב. אתה קרוב לשטח יותר ממני, אם אתה רוצה שלח  ואם לא , לא. כך הם מסבירים את המילה "לך". "שלח לך", אני ה', לא לוקח אחריות!

סכסוך משפחתי

 

ברצוני להשוות המצב הזה לרצון העז של ילד מתבגר לעשות דברים בכוחות עצמו. השאלה של ההורים היא : האם הגיע הזמן לאשר לו לעשות זאת או שמה יש סכנות גדולות מדי בדבר. אולי הילד עדיין לא מוכן.

זה מצב מאוד קשה להורים. הם צריכים לעבוד על עצמם ולשחרר את הפחד שלהם, להכיר בזה שהתינוק שלהם כבר גדל. אבל, מצד שני, יש על ההורים אחריות כבדה אם יהיה כשלון כואב מדי. על ההורים לשקול האם הילד מוכן, האם זה הזמן לתת לו לעשות זאת או שמה, מהיכרותם את הילד שלהם, הם מעדיפים לדחות את הדבר.

 

עלולים להיות חילוקי דעות בין ההורים. אחד יכUל אפילו לוותר על זכותו או חובתו להחליט ולהשאיר את מלא האחריות על כתפי הבן זוג. "אני לא יודע, אתה מכיר אותו/ה טוב ממני, תעשה מה שנכון"!

ההורים יכולים גם להשליך אחריותם על הילד ולתת לו להחליט כשהם משתמטים בצורה זו או אחרת

מהנושא.

 

זה לא נראה רחוק  ממה שקורה בסיפור הזה בתורה

1. "ההורים", האלוהים ומשה רבנו, נראים כאילו אחד משאיר את האחריות לשני. ה' אמנם אומר "שלח לך" אבל רש"י מסביר שזה כדי לשים את האחריות על משה!

רש"י:שלח לך – לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח…

משה, בספר דברים משליך האחריות על העם. יכול להיות שה' מאלץ את משה לקבל את האחריות כי הוא מצפה ממשה עצמו התנהגות מסויימת לגבי הנושא הזה.

נראה לי שהתפקוד של משה איננו כל כך חלק. הוא מבקש מהמרגלים לדעת האם הארץ "טובה היא". "היש בה עץ". דברים שהעם איננו דורש בעצמו בספר דברים. משה איננו מגיב כשהמרגלים מעידים נגד העליה. יהושוע וכלב הם אלה שתופסים פיקוד כדי לעודד בעד העליה! האם משה יודע כבר שהוא לא ייכנס לארץ? האם ה' רוצה לשים את משה בעצמו בנסיון ולבחון מה העמדה שלו אישית לגבי הכניסה לארץ? אולי ה' רוצה שמשה יבחן את המצב הנפשי והאמוני של העם? האם הוא מצפה ממשה לחנך את העם בכיוון הזה?

2. העם בעצמו נחלק בין שתי עמדות: מצד אחד הוא רוצה לשלוח אנשים כדי לתור את הארץ , כלומר העם רוצה לקחת אחריות על עצמו. אבל מצד שני, הוא בקלות "נופל" נפשית ושם את החלטתו בידי עשרת המרגלים השלילים. בדיוק כמו מתבגר שנחלק בין רצון עצמאות לבין החולשה התלותית שהוא רגיל אליה.

 

לימוד החלק השני של הפרשה

ננסה למצוא קשר בין החלק הראשון, חטא המרגלים לבין חמשת הנושאים בחלק השני של הפרשה:

 

1.הנסכים

מאוד מוזר למצוא פרשה זו כאן. היינו מצפים לקרוא אותה בספר ויקרא, שם מפורטים דיני הקרבנות.

אכן, פרשת הנסכים מצווה להביא , עם קרבנות הציבור ,בעיקר, מנחות (סולת) ונסכים: כמות מדויקת של יין, לפי הבהמה שמקריבים , ולזרוק את היין הזה בתוך חור מיוחד מעל למזבח.

 

יש לשים לב שבפרשה של המרגלים, התורה מדגישה את עניין הענבים:

משה דורש מהם:(כ) וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים:

למה לציין שהימים ימי ביכורי ענבים? הם עדיין לא יצאו לדרך!

(כג) וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים:(כד) לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

התורה מספרת גם שהם כרתו זמורה ואשכול ענבים, "תמונה" שאנו זוכרים כשחושבים על הסיפור הזה. למה התורה מתעכבת על נושא הענבים כל כך??

הרב מנשה וינר מציע לחשוב על תפקיד היין בהתפתחות האדם. היין מאפשר לאדם להתעלות בנפשו. האומנים, לפעמים שותים יין כדי להתעלות ולקבל השראה ליצירתיות. היין נותן הרגשה של חירות. כשיודעים לשתות קצת יין, זה יכול לשמח את הלב ולתת לאדם הרגשה של שחרור.

יש אומרים שעץ הדעת היה גפן. היין יכול לערבב בראש האדם את הטוב והרע! הוא יכול לבלב את דעת האדם.

נוח, מיד כשהוא יוצא מהתיבה , נוטע כרם ומשתכר.

נדב ואביהו, משתכרים מההתלהבות שלהם להתקרב אל האלוהים.

ליין יכולת מוכרת לתת לאדם הרגשת חרות, בתנאי שיודעים לא להגזים!

 

 

זה בדיוק הבעיה כאן:

העם רוצה עצמאות. הוא רוצה להשתחרר מההנהגה של "ההורים". הוא כאילו שותה יין . אבל הוא עושה זאת בצורה כושלת. אין לא עדיין המסגרת כדי להתמודד עם המשימה! המצב הביטחוני שארץ כנען מאוד מפחיד. וכל אדם שמסתכל על המצב באופן מציאותי, מסרב לעשות עליה למקום כזה! דרושה אמונה גדולה, הסתכלות על המשימה העליונה של האלוהים כלפי עם ישראל. וזה, כנראה, חסר לעם.   לכן, פרשת הנסכים אומרת: כן ליין! כן לעצמאות, כן להרגשה של יצירתיות ושחרור. אבל יש לשים את היין במסגרת הקדושה! רק כך ניתן ליהנות מהיין.

לא לחינם אנו מקדשים את הזמן על ידי כוס של יין. המוסלמים אוסרים שתיית היין בצורה גורפת. אנו חושבים שהיין הוא דבר טוב במידה ואנו מכניסים אותו בקדושה. כלומר:

רצון העצמאות, האחריות, היצירתיות, ההתבגרות, זו המטרה העליונה.  יש רק לעשות זאת בצורה טובה, בזמן הנכון, במסגרת הנכונה.  כך, פרשת הנסכים באה לתקן את חטא המרגלים.

 

נחל אשכול

בהקשר הזה, נתבונן על נחל אשכול: התורה מציינת שהמרגלים הגיעו במקום שנקרא "נחל אשכל" (בלי וו) ואחר כך היא אומרת שהם כרתו אשכול (עם וו ) ענבים. וקוראים למקום ההוא…"נחל אשכול"(עם וו).

הגאון מווילנה מקשר זאת לאחד מחבריו של אברהם שגרו באזור הזה של חברון:

בראשית פרק יד (כד) בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם: ס

שם, "אשכל" נכתב בלי וו. כנראה שהוא קיבל השם הזה בגלל ריבוי הגפנים בחלקה שלו.(כמו שהיו אלונים ב"אלוני ממרא"). כנראה שאז כבר , קראו למקום בשם בעל החלקה, אשכל.

אם כן, בני ישראל מגיעים למקום ידידותי. שמוכר כחברו של אברהם אבינו, הם לא משנים את שם המקום אלא מוסיפים לו וו! כאילו הם "מכשירים" את הנחל הזה. הם "מייהדים" אותו! והענבים שהם לוקחים משם יהוו סימן לעתיד כיבוש הארץ. שם, לא הכל שחור ויש להכחיד הכל. יש גם אפור, כמו אשכל שהיה בחר ברית אברהם. ואת זה יש לאמץ, אחרי הכשרה מסויימת.

 

2. החלה

מצוות החלה היא מצווה שתלויה בביאה לארץ. מיד כשיגיעו לארץ, בלי לחכות כיבוש וחלוקתהארץ, המן הפסיק והם נדרשו להכין לחם בעצמם.

העם לא אהב את המן. הלחם שבא מהשמיים. למה? בין השאר כי הוא בא מהשמים! כי הוא ניסי. הם מתחילים להתבגר ורוצים לעשות הלחם מעצמם. מהארץ. זה מצויין!   יש רק סכנה אחת: כשהם יהיו עצמאים, אסור לשכוח את בורא העולם ! אסור לשכוח את בני האדם האחרים.   המצווה לתת חלה אחת מהחלות שאנו אופים מעצמנו, דורשת שלמרות העצמאות שלנו והיצירתיות, אסור לשכוח את ה'! רק כך ניתן להינות מהעולם הזה.

לא לחינם אנו מברכים "המוציא לחם מן הארץ" על דבר שאנו בעצמו יצרנו מהחיטה. זה היה יותר נכון אולי לברך על החיטה שהאלוהים אפשר להצמיח. אבל על תהליך האפיה, אנו משוכנעים שזה אך ורק מעשה ידינו. זו בדיוק הסכנה. לכן אנו מברכים על הלחם דווקא, על מה שאנו אפינו, שה' ה וא המוציא לחם מן הארץ.

ייתכן שעל המן הם ברכו "המוציא לחם מהשמים"!. טוב מאוד להפסיק התלות במן אבל אין לשכוח את ה'!.

אכן, מצוות החלה באה כדי לתקן את חטא המרגלים: אין לשכוח שמאחורי הטבע והמציאות יש ה'!!

 

3. קרבן חטאת (הרב שפיגלמן)

פרשה זו היא עוד יותר מפתיעה: לא רק שאנו לא מבינים מיקומם של קרבנות בספר במדבר(ולא עם שאר הקרבנות בספר ויקרא). אבל קרבנות אלה כבר פורטו בספר ויקרא!! מדובר על עברות שהאדם הפרטי או כל הציבור (בית הדין) עבר עליהם בשוגג. יש להביא קרבן. אבל אין זהות בין המקרים:

• בספר ויקרא מדובר על עברה על מצווה אחת
• וכאן, מדובר על עברה כלפי "כל מצוות ה'"

במדבר פרק טו (כב) וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה..(כד) וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה .. וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת…..(כו) וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה: ס(כז) וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה וְהִקְרִיבָה עֵז בַּת שְׁנָתָהּ לְחַטָּאת:..

הקרבנות שמביאים הם גם הם שונים.הנה טבלא שמסבירה ההבדלים:

	ספר ויקרא	ספר במדבר
העם שוגג	אחת מכל מצוות ה'	את כל מצוות ה'
	פר לחטאת	פר לעלה
היחיד שוגג	אחת מכל מצוות ה'	את כל מצוות ה'
	עז או כבש לחטאת	עז לחטת

 

אבל איך אפשר לעבור בשגגה על "כל מצוות ה'"!!!

החכמים מסבירים שמדובר במצווה שהיא שקולה כנגד כל מצוות התורה.

למשל, עבודה זרה. לכן, הם קוראים לקרבן החטאת הזה "קרבן עבודה זרה"

אבל הרב שפיגלמן טוען שיש עוד מצווה ששקולה כנגד כל מצוות ה' והיא מצוות יישוב הארץ. כשה' דיבר עם אברהם על כריתת ברית עם זרעו, הוא ציין שהזרע הזה ירש את הארץ הזו, ארץ כנען, ושם הברית מתקיימת.

אם כן, כשאדם מסרב להתיישב בארץ ישראל, הוא מנתק את עצמו מהברית עם ה'. הוא שובר את הכל!

זה נראה דומה לעברות שבן זוג עושה נגד בן זוגו. תמיד אפשר להתנצל, לתקן, לדבר…לכפר

אבל כשיש בגידה, כששוברים את עצם הנישואים, זה כבר משהוא אחר.

פרשת הקרבן על שגגה כלפי "כל מצוות ה'" הוא בא ללמד שיש פתח לכפר על חטא המרגלים. נכון שיש כאן שבירת כלים. אבל, אפשר להגיד שזה היה בשוגג, וה' מאפשר התשובה גם לחטא חמור כזה.

זה מסביר את מיקומה של פרשה זו כאן.

בנוסף, האם חטא המרגלים הוא חטא של יחידים (המרגלים עצמם) שלכל אחד יש אחריות כבדה מאוד (ראה תגובת כלב ויהושע שהצילו את המצב כיחידים). או חטא של הכלל (עשרת המרגלים החוטאים הם "עדה" , ציבור, בית דין). זה יכול להסביר את שתי הקרבנות: קרבן יחיד או קרבן ציבור שמתוארים כאן.

במידה ורצון דחיית יישוב ארץ ישראל היא "ביד רמה", ולא בשוגג, אז יש כרת:

(ל) וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר אֶת יְקֹוָק הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ:

עוד דבר מעניין:

כמו שקרבן זה בא אם עוברים על "כל מצוות ה'", מצוות ציצית באה כדי שנזכור "את כל מצוות ה'"! וגם כאן, כנראה, מדובר על המצוות העיקריות שקושרות את האדם לבוראו, כמו עבודה זרה או ישיבת ארץ ישראל

 

4. מקושש עצים (הרב נמשה וינר)

יש מחלוקת בין המפרשים לגבי הזמן בו אירע המקרה הזה. לדעת רש"י, למשל, זה קרה בשבת השנייה אחרי יציאת מצרים. כלומר, מיד אחרי הישיבה במרה. שם, אומרים שבני ישראל קבלו את מצוות השבת.

אבל אזה מן שבת הם שמרו במרה? הרי מצוות השבת שאנו מכירים נובעים מהמלאכות של בניית המשכן. ואז, עדיין את תורה ואין משכן. מה היה תוכנו של חילול או שמירת השבת אז??

לדעת הרב מידן, מדובר על חטא היציאה מרשות לרשות.

לדעת הרב וינר, מדובר על הפסקת עבודה של עבדות! כלומר, בני ישראל התבקשו לא לעשות את העבודות שהם עשו במצרים כעבדים!! ומה היא המלאכה העיקרית שעשו במצרים ?

שמות פרק ה (ה) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה הֵן רַבִּים עַתָּה עַם הָאָרֶץ וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם מִסִּבְלֹתָם:(ו) וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר:(ז) לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן:

השבתת העם מהעבדות מתוארת כאן על ידי "וקוששו להם תבן"!! בדיוק העברה שהתורה מייחסת למקושש!

במדבר פרק טו(לב) וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת:

כלומר, המקושש עושה מעשה שמביע את הרצון לשוב לעבודת מצרים. השבת היא הסמל של יציאת מצרים. אנו כבר לא מקוששים עצים כמו במצרים!

לקושש עצים = להיות מיואש מתוצאות יציאת מצרים.

המסר ברור: אחרי הסירוב לעלות לארץ, והעונש להישאר במדבר, נולד ייאוש. אין עוד טעם להמשיך את מה שהתחיל ביציאת מצרים! אם אנו לא עולים לארץ, אז הכל מתבטל! המקושש מביע את הייאוש שנולד מהתחזית של ישיבה ארוכה במדבר. לכן הפסוק מציין שזה קרה "במדבר".

המסר של התורה ברור: למרות העונש לשבת במדבר ארבעים שנה, הכל לא מבוטל. אנו ממשיכים בתהליך. יש לשמור את השבת שמציין את יציאת מצרים. כי אנו , בסופו של דבר, כן ניכנס לארץ. אם לא דור זה, זה יהיה הדור הבא!

 

דרך אגב: דו המשמעות של השבת

1. השבת זכר למעשה בראשית= השבת שבה אסורים המלאכות של יצירה, בריאת העולם, או עשיית המשכן. אסורים אלה נתנו במתן תורה ואחרי בניית המשכן.
2. שבת זכר ליציאת מצרים= השבתת מלאכת השעבוד המסומלת על ידי מעשה "הקושש". או על ידי הוצאה מרשות לרשות, דברים שמייחסים למקושש. מצווה זו היא זו שניתנה במרה. כך שמרו השבת עד מתן תורה ובניין המשכן. השבת היה סמל היציאה מהשעבוד בלבד. רק בשלב מאוחר יותר , השבת קבלה מימד השבתת היצירתיות האומנותית .

 

 

 

5. ציצית (לעד)

 

במדבר פרק טו (לט) וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְקֹוָק וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם:(מ) לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם:

• כשאנו לובשים בגד עגול, זה מסמל שאנו נשארים בבועה המסורתית, בהרגל.
• כשאנו לובשים בגד מרובע, זה מסל את היציאה שלנו למחוזות חדשים, לחידושים, ליוזמות, ליצירתיות, לעצמאות, לאחריות.

התורה מאוד אוהבת אדם שמקבל אחריות, שיוזם, שמחדש. היא לא אוהבת אנשים שמוסרים את החלטותם בידי אדונים. היא לא אוהבת עבדים.

בגד בעל ארבע כנפות מסמל את היציאה לארבע כיווני הרוח, קבלת האחריות והעצמאות: ההתבגרות.

אבל יש לקשור ציציות, במקום הכנף, מקום המסמל את ההתבגרות, כדי לזכור את הקשר עם האלוהים!

לסיכום: כן יש להתבגר, אבל יש לזכור את העיקר. יש לזכור את ה'.

אין לאבד קשר עם העיקר. יש לזכור את "כל מצוות ה'". כלומר לזכור את העיקר, שמקשר עם כל מצוות ה'.

יש בעיה בתהליך ההתבגרות, היציאה מהמעגל אל כיווני הרוח החוצה . יש סכנה בעצמאות: שאנו נהיה שבויים בידי תהליך ההתבגרות עצמו:

כשבני ישראל רוצים "לתור" את הארץ מעצמם, זה מצוין!. אבל יש סכנה שמה העניים והלב שלהם יביאו אותם לשכוח את העיקר: כיבוש הארץ איננו דבר טבעי ורצוני, הוא חלק מתכנית אלוהית ותכלית המשימה של העם בעולם. חוסר האמונה של העם במשימה נובע מהשכחה שלהם שאין לקחת אך ורק את הנתונים המציאותיים כשמתייחסים לארץ ישראל!!

זה פרדוקס גדול: ארץ ישראל דורשת מאתנו להתייחס למציאות בריאליות (לחיות ללא נסיים גלויים) והיא דורשת מאתנו , מצד שני, להאמין שאין לתלות הכל בריאליות!!

לסיכום:

הציצית באים כדי לתקן את חטא המרגלים: הם רצו "לתור" את הארץ מעצמם, זה טוב מאוד, אבל אסור לשכוח את כל מצוות ה'. ואיך שוכחים "כל " מצוות ה'? על ידי זה שאנו "תרים" אחרי העיניים והלב שלנו.

מה יש לאדם כדי לחשוב ולבחור דרך? עיניו , ליבו, שכלו.

אותם הכלים המצוינים האלה, עלולים להטעות אותנו במידה ואנו שוכחים את העיקר: ה'!

הבעיה היא שה' איננו נראה! בארץ ישראל, אין ניסים גלויים. ולמרות זאת, יש לשכור כל הזמן שמאחורי הטבע והמציאות והלוגיקה, יש בורא עולם שמשגיח עם כוונות , דרישות ומטרות.

 

שבעת המינים

ארץ ישראל משתבחת על ידי שבעה מינים:

דברים פרק ח(ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:

למה המרגלים מביאים מהארץ רק ענבים רימונים ותאנים, ולא שבעת המינים כולם?

(כג) וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים

הרב מנשה וינר מציע שהם לא הביאו ארבעת הפרות האחרים (חיטה שעורה דבש מתמרים ושמן זית) כי הם הזכירו להם את המן! והם רצו להיפטר מכל מה שמזכיר את המן.

שמות פרק טז (לא) וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ:

במדבר פרק יא (ח) … וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ .. וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן:

במדבר פרק כא (ה) וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל:

 

בע"ה יד סיון התשעז

מישל בן שושן

 

הענן או החצוצרות

בעקבות שיעור של הרב מנשה וינר

 

הרעיון המרכזי:

יש שתי מערכות שונות שמאפשרות לנסוע: ענן ה' או חצוצרות. שתי המערכות מסמלות שני מצבים שונים של העם:

• או שהעם מאוד פאסיבי, ה' הוא זה שמנחה אותם
• או שהעם אקטיבי, והוא לוקח על עצמו אחריות

בעצם שתי המערכות פועלות ביחד. ככל שאנו נמצאים קרובים לעבדות מצרים, העם מונחה על ידי ה' וככל שהם מתקרבים לכיבוש הארץ, הם מנחים את עצמם.

 

1המערכת הראשונה: הענן

מאז שבני ישראל יצאו ממצרים, מי שמנחה את העם במדבר הוא ענן ה':

שמות פרק יג:(כ) וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר: (כא) וַיקֹוָק הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה: (כב) לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם: פ

המערכת הזאת ממשיכה עד שהם מגיעים להר סיני. כשעוזבים את הר סיני אחרי שנה, המערכת הזאת ממשיכה:

במדבר פרק ט (טו) וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר:(טז) כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה:(יז) וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(יח) עַל פִּי יְקֹוָק יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ:(יט) וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק וְלֹא יִסָּעוּ:(כ) וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן עַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ וְעַל פִּי יְקֹוָק יִסָּעוּ:(כא) וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ:(כב) אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ:(כג) עַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ וְעַל פִּי יְקֹוָק יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק שָׁמָרוּ עַל פִּי יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה: פ

ענן ה' הוא זה שנותן את אות הנסיעה והוא זה שנותן את אות החניה. הכל מתנהל "על פי ה'" בני ישראל תלויים לגמרי בענן ה'. הם בעצם "בובות" בידי ההחלטות של ה'. וייתכן שזה מאוד מעיק להם! אין להם שום מידע מקדים מתי יש לצאת לדרך ומתי אפשר להפסיק לנסוע. כמה זמן נישאר באותו המקום,…

 

2. המערכת השניה: החצוצרות

אבל, בפרשה שלנו, מיד אחרי תיאור המערכת הראשונה, התורה מתארת מערכת שנייה: ה' מבקש ממשה לעשות לו "חצוצרות":

במדבר פרק י (ב) עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת:(ג) וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:(ד) וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל:(ה) וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה:(ו) וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם:(ז) וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ:(ח) וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:(ט) וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם:(י) וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם: פ

החצוצרות הן אלה שקובעות מתי נוסעים ומתי חונים. כבר לא מדובר בכלל בענן. אין זכר לענן ה'. הכל תלוי בחצוצרות! החצוצרות יעזרו גם לדברים אחרים: לכנס את העם כדי לדבר איתו, במלחמות..הכל מובן חוץ מאשר התפקיד החדש של "מסע העם". במיוחד מיד אחרי שהתורה מסבירה שהענן הוא זה שאחראי על המסעות!!

המילה ,חצוצרות,:

א. הרב הירש טוען שמקור המילה הוא "חצר". בחצר כולם יכולים להיאסף כדי לדבר, לתכנן, להתכנס. החצוצרה מאפשרת להתכנס בחצר. עוברים על ידם מהאדם הפרטי השוכן בביתו לציבור שמתאסף בחצר.

ב. יש בפרשה של החצוצרות משחק מילים בולט: הן עוזרות נגד ה"צר הצורר". כלומר, הן כלי מלחמה. עוזרות לקרוא לעם למלחמה ולקרוא לה' לבוא לעזור ולנצח.

בשני המובנים האלה, עניין היוזמה האנושית, הדרישה מהעם לקח החלטות, להתארגן כקבוצה ואולי גם להילחם, מאפיינים את החצוצרות. מדובר על כלי אנושי . ה' במקש שמשה יעשה "לו" חצוצרות."עשה לך שתי חצוצרות כסף"

3. נוסעים בצורת תיבה או בצורת קורה?

יש מחלוקת בתלמוד הירושלימי (מסכת ערובין) שרש"י מצתת:

רש"י במדבר פרק י פסוק כה (כה) מאסף לכל המחנות – תלמוד ירושלמי ..אתיא כמאן דאמר כתיבה היו מהלכין, ומפיק לה מן (במדבר ב, יז) כאשר יחנו כן יסעו. ואית דאמרי כקורה היו מהלכין ומפיק לה מן מאסף לכל המחנות:

דעה אחת סוברת שעם ישראל נסע כשכל מחנה נשאר במקומו, כמו שהיו חונים: ארבע קבוצות של שלוש שבטים מכל צד והמשכן במרכז. כך הם המשיכו ונסעו בצורה של ריבוע ענק , צורת "תיבה".

דעה אחרת סוברת שהעם נסע  בקו ישר. שבט אחרי שבט מאחוריו. בצורת "קורה"

המחלוקת הזו מקבילה למחלוקת שלנו בין שתי המערכות:

כשנוסעים בתיבה, זה אומר שהעם מאורגן כפי שנקבע בפרשת במדבר, בצורה של מחנה צבאי. כשהמשכן, וארון הברית נמצא באמצע כאילו המחנה מגן על הארון. אם יפגשו אויב, הארון נמצא במרכז המחנה מוגן.

כשנוסעים ב"קורה", אין ארגון צבאי. כולם עוקבים אחד מאחורי השני. ההגנה תלויה כולה בהשגחת ה' על המחנה.

 

4 הארון קדימה או במרכז?

יש גם מחלוקת בין החכמים לגבי מיקום הארון. יש פסוק מפורש שקובע שהארון היה הולך קדימה:

במדבר פרק י (לג) וַיִּסְעוּ מֵהַר יְקֹוָק דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה:(לד) וַעֲנַן יְקֹוָק עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה: ס(לה) וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְקֹוָק וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ:(לו) וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְקֹוָק רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: פ

הארון הולך (במרחק של שלושה ימי הליכה) לפני העם כדי להכין להם הדרך. הוא יכול לדחות אוייבים, הוא מתקן אולי את הדרך עצמו (לפי המדרש הוא משטח ומסדר הדרך) והענן מראה את הדרך. אם כן, לפי פסוקים אלה, הארון נוסע קדימה. כמו כן, יש לנו מקור מוקדם יותר שמעודד גרסה זו:

במדבר פרק ב (יז) וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ אִישׁ עַל יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם: ס

 

אבל יש גרסה אחרת:

במדבר פרק י (יא) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת:(יב) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן:(יג) וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל פִּי יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה:(יד) וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב:…(יז) וְהוּרַד הַמִּשְׁכָּן וְנָסְעוּ בְנֵי גֵרְשׁוֹן וּבְנֵי מְרָרִי נֹשְׂאֵי הַמִּשְׁכָּן: ס(יח) וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן ….(כא) וְנָסְעוּ הַקְּהָתִים נֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהֵקִימוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן עַד בֹּאָם: ס(כב) וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי אֶפְרַיִם ….(כח) אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְצִבְאֹתָם וַיִּסָּעוּ: ס

יהודה מתחיל ונוסע ראשון. אחריו יש בני לוי שנושאים את כלי המשכן (לא כולל הארון), אחר כך מחנה ראובן ואחר כך בני קהת הנושאים בין השאר, את הארון. ואחר כך שאר השבטים. בני גרשון ובני מררי קודמים את הארון כדי שיקימו האוהל ואחר כך מגיע הארון שמכנסיים במשכן שבנו לפני כן.

על ידי הפסוקים האלה, ברור שהארון נוסע כשהוא במרכז המחנה ולא קדימה!

רש"י מנסה לתרץ על ידי האפשרות שהארון שהולך קדימה הוא לא ארון הברית אלא הארון שמכיל את שברי הלוחות!

רש"י במדבר פרק י וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים – זה הארון היוצא עמהם למלחמה ובו שברי לוחות מונחים ומקדים לפניהם דרך שלשת ימים לתקן להם מקום חנייה:

. אבן עזרא מסתדר על ידי פיצול: בנסיעה הראשונה היה הארון קדימה ובנסיעות הארות הארון היה במרכז!

לסיכום:

• לפי קו ההסבר של הרב מנשה וינר, ברור שמחלוקת זו נכנסת בתוך המחלוקת הכללית של הענן או החצוצרות. הארון קדימה מסמל שה' הוא היוזם, הוא המנחה, הוא המגן, וכולם נוסעים בקו ישר מאחור.
• הארון במרכז, מסמל עם ישראל שלקח אחריות. הוא מגן על הארון. הוא נוסע בצורת תיבה, צבאית, מוכן להילחם.

 

5. מתי מגיעים לפארן?

יש פסוקים מאוד תמוהים:

במדבר פרק י (יא) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת:(יב) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן:(יג) וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל פִּי יְקֹוָק

הענן עולה (אנו נמצאים במערכת הראשונה) ומתחילים לנסוע ואז מגיעים מיד למדבר פארן!

אבל אנו יודעים שהיו כמה תחנות לפני: מהר סיני הם נסעו למקום שיקראו אותו "תבערה". ואחר כך למקום אחר שיקראו אותו "קברות התאווה" ואחר כך הם מגיעים ל"חצרות". ורק בסוף הפרשה שלנו הם מגיעים למדבר פראן:      במדבר פרק יב (טז) וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן: פ

כאילו הפסוק יב' מדלג על כל התחנות של כל הפרשה. ואחר כך חוזרים להתחלת המסע עם פסוק יג'

הנה עוד דוגמא לשתי מערכות שונות ומקבילות שמתארת התורה:

• מערכת שמדלגת על כל התחנות הבעייתיות
• ומערכת שמספרת את כל התחנות.

 

6. מסקנות:

כמו בהרבה עניינים אחרים, אנו נמצאים מול פסוקים שונים שמתארים שתי בחינות שונות הפוכות שמתקיימות ביחד. כל המסע ממצרים עד לכניסה לארץ, מלווה במהפך נפשי ותודעתי בתוך עם ישראל. הם עוברים מעבדים לבני חורים. הם עוברים ממערכת של ניסים גלויים למציאות קשה של החיים הרגילים בארץ.

כדי להתקדם בין שתי הנקודות האלה (מצרים-ארץ כנען), הם חייבים להתבגר. הם צריכים לאבד את ההגנה המושלמת של ה' ולהתחיל לקבל אחריות על עצמם ולקחת על עצמם את ההגנה.

מהמלחמה שנעשית אך ורק על ידי ה' (ה' ילחם לכם ואתם תחרישון) בקריעת ים סוף, הם חייבים להתכונן למלחמות הכיבוש בארץ כנען, ללא מן, ללא באר, ללא עננים.

 

הפרשיות שלנו בספר במדבר, ובמיוחד הפרשה שלנו בהעלותך, מתארת את המעברים האלה.

כל הזמן, שתי המערכות יתנהלו גם יחד, כמו שמסכם רש"י:

רש"י במדבר פרק י ולמסע את המחנות – בשעת סלוק מסעות תתקעו בהם לסימן, נמצאת אתה אומר על פי שלשה היו נוסעים, על פי הקב"ה וע"פ משה ועל פי חצוצרות:

הכל נכון. אבל חייבים להבין שיש כאן שתי מערכות. הראשונה שיש להמעיט בה ככל שמתקרבים לארץ והשניה שחייבת לקבל יותר תנופה ככל שמתקרבים לארץ

 

הנה טבלא מסכמת:

 

 

מערכת הענן.	מערכת החצוצרות
"על פי ה'"	אחריות עצמית
מי שקובע הנסיעות הוא "ענן ה'"	מיש קובע אלה "החצוצרות"
לא כתוב צורת המחנות. אולי בצורת קו ישר,"קורה"	מחנה צבאי. בצורת "תיבה"
נוסעים כקורה	נוסעים כתבה
הארון קדימה והוא נלחם עבורם	ארון במרכז הם "שומרים" עליו
המערכת הזו היא מלאה מיציאת מצרים	מערכת זו מתגברת ככל שמתקרבים לישראל

 

בע"ה  יג סיוון התשעז

מישל בן שושן

 

בהעלותך פי – יתרו

בעקבות רעיון של הרב גרוסמן

 

1. הרעיון המרכזי:

בהר סיני, עם ישראל חי בבועה. הוא נשאר שם כמעט שנה. כשהוא מתבקש לצאת לדרך, בן שאר הבעיות, הוא נפגש עם העולם החיצון. המפגש עם יתרו (גוי ידידותי) מסמל, לעניות דעתי, את המפגש עם התרבויות הזרות. האפשרות לקחת מהם מה שנראה לנו טוב ולהשפיע עליהם. השאלה "מה ניתן לקחת מהגויים ומה לא" היא שאלה שליוותה את עם ישראל עד היום הזה. נראה לי מעניין שהתורה עצמה מציבה את הבעיה. וקובעת שיש גבולות שאסור לחצות אבל יש גם הרבה חכמה וחלקי תרבות שכן ניתן לשלב ביהדות.

אני אנסה להראות זאת מתוך הפרשה שלנו:

 

2. רגע לפני היציאה לדרך:

הפרשה שלנו מסיימת את ההכנות ליציאה לדרך. מהתחלת ספר במדבר, העם נפקד בדייקנות. לכל שבט הוסבר המיקום המדויק שלה מול המשכן. הוסברו סדרי הנסיעות. התפקיד של הלויים. איך מפרקים המשכן. אפילו עשיית חצוצרות כדי לציין הנסיעה והחניה, מתוארת בפרשה שלנו.

פסוקים ספורים לפני היציאה לדרך, אחרי תיאור כל ההכנות, משה קורא ליתרו חתנו ומציע לו לנסוע איתם אל ארץ כנען, כדי שיתרו, המומחה של דרכי המדבר, יהיה לבני ישראל "לעניים". מי שינחה אותם בדרך המדבר:

במדבר פרק י  (כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְקֹוָק דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל:(ל) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ: (לא) וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם:(לב) וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְקֹוָק עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ:(לג) וַיִּסְעוּ מֵהַר יְקֹוָק דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה:(לד) וַעֲנַן יְקֹוָק עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה: ס

(לה) וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְקֹוָק וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ:(לו) וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְקֹוָק רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: פ

הפסוקים מתארים בדייקנות רבה את כל המשא ומתן בין יתרו ומשה. משה מבקש שיתרו יילווה ותם. יתרו מסרב. משה חוזר ומפציר ביתרו. ו…. בסוף, התורה איננה מציינת מה בסופו של דבר עשה יתרו. האם הוא חזר למדין או האם הוא המשיך עם העם. האם שתיקתו כהודאה או האם שתיקתו היא עמידה בעמדה הראשונה שלו. לא יודעים. והתורה לא טורחת לספר לנו את סוף הסיפור.

במקום זאת, התורה מספרת "שענן ה'" ו"ארון ברית ה'", הם אלה שנוסעים לפני העם כדי להכין להם הדרך וכדי להראות להם הדרך. כלומר, ה' בעצמו הוא זה שיהיה ל"עניים" עבור העם!

הרב גרוסמן מציע שזו התשובה האמיתית להצעת משה: משה חשב שיש לבקש מיתרו להיות לעם לעניים. אבל ה', דרך פסוקי התורה, איננו רואה זאת בעיין טובה ומצהיר שארון ברית ה', ענן ה', הם עיני העם ואין לתלות זאת בחכמתו של יתרו!. הכל נכתב כאילו, לא חשובה בכלל תשובתו של יתרו למשה אלא חשובה הנזיפה של ה' כלפי משה ששם את מבטח העם בידי יתרו!!

 

3. מסביב למעמד הר סיני

 

אם נחשוב על המהלך כולו של התורה מאז שהעם הגיע להר סיני נגלה:

שלפני הר סיני, ברפידים העם נלחם עם עמלק, האויב המר. אחר כך, יתרו מגיע. אחר כך משה מבקש מיתרו לעזוב לארצו. אחר כך, שנה אחרי, כשבני ישראל עוזבים את הר סיני, שוב מדברים על יתרו (שפתאום נמצא כאן!) ואחר כך, קוראים לארון ברית ה' להיות המגן מפני אויבי ה'. סכמתית זה נותן:

 

עמלק———יתרו———–הר סיני———-יתרו——אויבים

 

 

כאילו עם ישראל, בהר סיני , איננו במגע עם העולם החיצון העוין . אבל מסביב, יש שכבה ראשונה של גוים ידידים. מהמשפחה, שאוהבים אותנו, שנותנים לנו עצות. יש אומרים אפילו שמתגיירים. וזה נרמז על ידי הופעת יתרו, לפני ואחרי השנה בהר סיני.

עוד מחוצה למעגל הידידותי הזה, יש אויבים מרים. שיש למחוק את זכרם. להרוג את כולם.

הופעת עמלק היא ברורה בפסוקים, שם בסוף פרשת בשלח.

והאויבים המרים שאחרי הר סיני רמוזים כאן על ידי הפסוקים:

(לה) וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְקֹוָק וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ

 

4. יתרו לפני או אחרי מתן תורה?

יש כמה בעיות שגורמות למפרשים לחשוב שסדר הפסוקים איננו כרונולוגי:

• כתוב, בסוף פרשת יתרו הראשונה, לפני מתן ורה, שמשה שילח את יתרו לארצו והוא אכן נסע למדין.

שמות פרק יח (א) וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְקֹוָק אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:…(הצעת יתרו לשרי אלפי ושרי מאוד)…      (כז) וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ: פ

זה מקשה מאוד לפשט שאומר ששנה אחר כך, א נו פוגשים את יתרו יושב עם עם ישראל במדבר סיני:

מוכרת המחלוקת בין החכמים: יש שסוברים שיתרו הגיע אחרי מתן תורה. ויש שסוברים שיתרו הגיע לפנימתן תורה כמו שכתוב בתורה.רש"י מנסה להציע שיתרו חזר למדין רק כדי לגייר עוד אנשים ולהביאם להר סיני וכך יתרו חזר איתם. יש שסוברים שמשה איננו מדבר עם יתרו בפרשה שלנו אלא עם בנו של יתרו "חובב", בנו של "רעואל" הוא יתרו.בכל זאת יש קושי לקבל את הפשט.

• למה משה משלח את יתרו לפני מתן תורה? לא כתובה הסיבה. משה קיבל בזרועות פתוחים את חתנו, למה הוא יגרש אותו רגע לפני מתן תורה?
• אולי הפסוק הזה של שליחת יתרו על ידי משה , מקומה בפרשה שלנו. וזה יסביר את סוף הסיפור שחסר לנו כל כך?

 

א. דעת הסוברים שיתרו הגיע אחרי מתן תורה:

הוא נתן את עצתו למשה אחרי מתן תורה ( כי הרי לפני מתן תורה אין מה ללמד לישראל ואין מעמסה עדיין על משה ). יתרו נשאר עם משה והעם בהר סיני עד שהם התבקשו לעזוב. אז משה הפציר בו לבוא איתם. יתרו סירב. ומשה מלווה את יתרו בשלחו אותו. יתרו חוזר למדיין. בניו, הם ממשיכים עם עם ישראל וכשמגיעים לארץ הם מקבלים את אזור יריחו כנחלה.

כדי להגיע לסיפור הזה, החכמים האלה גוזרים כמה פסוקים ומדביקים אותם בצורה שזה יתאים לסיפור הזה.

הנה דוגמה ל"גזור הדבק" הזה:

 

איך זה כתוב בתורה	איך זה קרה במציאות
יתרו מגיע להר סיני לפני מתן תורה	מתן תורה
יתרו נותן עצות למשה על שרי אלפים	יתרו מגיע להר סיני אחרי מתן תורה
משה משלח את יתרו לארצו	יתרו נותן עצות למשה על שרי אלפים
מתן תורה	משה מבקש מיתרו לנסוע איתם
משה מבקש מיתרו לנסוע איתם	יתרו מסרב
יתרו מסרב	משה מפציר בו שוב
משה מפציר בו שוב	משה משלח את יתרו לארצו
בני ישראל נוסעים	בני ישראל נוסעים

 

ב. אלה הסוברים שיתרו הגיע לפני מתו תורה

הם עוקבים אחרי פסוקי התורה. הם לא "גוזרים" שום דבר ומשאירים את כל הפסוקים במקומם.

 

 

ג. בכל אופן, גם אלה שסוברים שיש לגזור ולהדביק הפסוקים כדי להתאים אותם לסיפור הגיוני, חייבים להסביר לנו למה התורה בחרה לספר את הסיפור בצורה כזו! הרי התורה עצמה היתה יכולה לשים את הפסוקים לפי הסדר של המאורעות לשיטתם. אם היא לא עשת זאת, יש להבין למה.

אם כן, אני אנסה להסביר מה עומד אחרי ההגיון של סדר הפסוקים בתורה. כך שזה יתאים לשתי השיטות.

 

5. בעיה נוספת: ספר דברים

אם לא היה דאי בכך, יש לנו עוד בעיה קשה: כשמשה מספר, בספר דברים את הבחירה ששרי אלפים ושרי מאות (עצת יתרו), הוא "שוכח" להגיד שהרעיון בא מיתרו!! משה ניכר כאדם ענו . לא מדובר אם כן בשחצנות מצדו. . למה משה איננו מזכיר את מקור הרעיון? (כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם!):

 

דברים פרק א (ט) וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם:……… (יב) אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם: (יג) הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם: (יד) וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת: (טו) וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם:(טז) וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק …..וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו:

 

משה מציג את הדברים כך: קשה לו לנהל מערכת משפט וחינוכית לבדו. הוא מציע לבני ישראל מערכת שלמה של שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמישים ושרי עשרות. ואת הדברים הקשים, יביאו לו. זה בדיוק הרעיון של יתרו בפרשת יתרו! אז, משה הסכים עם יתרו וכאן, משה אומר שבני ישראל מסכימים עם משה!!

אי אפשר להבין שינוי הגרסאות!

 

6. ההסבר שאני מציע:

כמו שהתחלתי להציע בהתחלה, סיפור עצת יתרו מסמל את כל הרעיונות שהעם היהודי יקבל מהגויים מסביבם. יש אולי 80 אחוז ממה שאנו מכירים מהיהדות, שהם לקוחים מהעולם החיצון. עם ישראל בחר בהם, הכשיר אותם, אימץ אותם והם הפכו ל"יהודים" לכל דבר. אנסה לתת כמה דוגמאות

– הלבוש היהודי: הרבה יהודים מתלבשים איך שהתלבשו ברוסיה או בפולין במאות הקודמות והם סבורים שאלה לבושים יהודים מסורתיים. הבגדים האלה כבר לא נהוגים על ידי הגויים שהמציאו אותם. והיום הם לבושים יהודיים לכל דבר.

–המוזיקה היהודית: היהודים אמצו את המוזיקה של הגויים שמסביבם. בין בגלות בין בארץ כנען. הם תרמו לפיתוח של המוזיקות האלה. הם בחרו בסגנון מיוחד אבל הם אמצו אותן למנגינות לתפילות שלהם. והיום "חזנות" יהודית היא לא יותר משירים של גויים שבהם הם חיו בעבר.גם "מעוז צור ישועתי" שכל יהודי שר בחנוכה בא מלחן גרמני!

– האוכל היהודי: גם כאן, כשאנו נפגשים בין העדות השונות, מתחילים להבין שאין אוכל יהודי. יש הלכות כשרות שהשפיעו על תפריטים ומתכונים גויים, ההלכה השפיעה אבל היהודים הושפעו מהאוכל של הגויים שבם הם התגוררו.

בתי כנסת יהודיים: בארצות אשכנז, בתי הכנסת דומים לכנסיות ובארצות ערב, הם דומים לסלון ערבי או למסגדים.

– מנהגים יהודים: טקס ה"חינה" אצל יהודי צפון אפריקה, חג המימונה, חג החיג'ז באתיופיה, ועוד אלפי מנהגים הושפעו ממנהגים גויים.

– מחשבה יהודית: האם הרמב"ם היה מפתח את קווי מחשבתו, באותה צורה אם הוא לא היה קורא את אריסטו?  אפילו כשהיהודים רצו להתנגד למחשבה השולטת בסביבה, ופתחו התנגדות עזה, הם עשו זאת יחסית לגויים! הרי הגמרא דורשת מאיתנו לעשות כמה דברים חשובים, רק בגלל שהגויים או הצדוקים או הכותים חשבו אחרת. כלומר, הלכות שונו בגלל מה שקרה מסביב.

יש אפילו חכמים שגורסים שמצוות התפילין נובעת ממנהג מצרי קדום: המצרים שמו נחש על המצח ועל היד, וכדי להוקיע את המנהג הזה ולהכריז על הקשר שלנו עם ה', עוצבו התפילין על היד ובין העיניים!

מצוות בין אדם לחברו נראות מועתקות מדיני החמורבי. נכון שמצוות התורה שונות, אבל הן מנוסחות באותם המילים ואותם המקרים מובאים. השוני בין התורה ובין הדינים שהיו נוהגים בתקופה ההיא בא לידי ביטוי דווקא בהשוואות האלה.

 

אם כן, ללא ספק, היהדות נבנית על ידי יבוא (ויצוא) והכשרת חכמות נוכריות.

זה אמנם נכון עבור כל תרבות, אבל נראה לעניות דעתי, שזה  עוד יותר נכון עבור היהדות כי זה סימן מובהק של היהדות ואני אסביר למה:

 

נראה לי שהתפקיד העיקרי של עם ישראל הוא

מצד אחד לייצג את כל הצורות התרבותיות והרוחניות של כל משפחות האדמה

ומצד שני, לאחד את כל ההשקפות האלה ולהראות האחדות בעולם.

 

לא לחינם עם ישראל איננו נמנה בין העמים בתורה. הוא מייצג את כל העמים בתוך עם אחד! כדי להיות העדים שיש אל אחד, כוונה אחת, השגחה אחת, בין בבריאת העולם, בין בתפקוד העולם ובין מטרת ומשמעות החיים בכלל.

 

עם ישראל מהיוולדו נבנה על בסיס של 12 שבטים, 70 נפשות. ולא דובר אף פעם על ביטול הריבוי הזה. להיפך, התורה מדגישה הצורך להישאר כל אחד על משפחתו, כל אחד על דגלו, כל אחד בנחלתו.

 

אבל יש חובה להרגיש עם אחד, ללמוד תורה אחת, לגור בארץ אחת, ארץ ישראל.

האחדות מתוך הריבוי הוא , לעניות דעתי, מטרתה המובהקת של היהדות.

 

לכן, קבלת חכמות , מנהגים, רעיונות מהגויים הוא דבר מהותי .

 

מצד שני, יש גבולות. לא מקבלים הכל בכל צורה.

 

לכן, יש עמים ומנהגים שעלינו לדחות בכל תוקף. הסמל שלהם הוא עמלק. יש להחרימו לגמרי. שבעת עמי ארץ כנען , עובדי עבודה זרה, יש להכחידם, להרוג ללא חמלה את כולם ולא להידמות למעשיהם. אלה "גויים רעים"!

 

אבל יש "גויים טובים", שיש ללמוד ממעשיהם לפעמים. לקחת מהם עצות ולהכניס אותם ביהדות!!

 

מסקנה:

עמלק, הוא סמל האויבים הרעים שאין בשום פנים לקבל ממנו כל עצה, מנהג או חכמה.

יתרו הוא סמל הגוי הטוב שיש לקבל ממנו עצות טובות לפעמים ויש לדחות עצות אחרות. יש ביתרו דברים טובים לעם ישראל ויש דברים לא טובים לעם ישראל. יש ללמוד לשים גבולות.

משה הכניס ביהדות את עצת יתרו עד כדי כך שהוא מציג אותה כרעיון יהודי!! כלומר עצת יתרו נכנסה ביהדות, בתור עצת משה רבנו בכבודו ובעצמו!!

ולא מדובר בעצה צדדית אלה מהעמדת מערכת משפטית וחינוכית לעם שיראל!! זה לא דבר זעום. ובכל זאת אין התורה מסתירה את העובדה שהיא באה מיתרו. ומשה מכניס אותה "כדבר משה " (הייתי אומר "תורת משה מסיני"). למרות שהיא באה מיתרו.

אבל מצד שני, להפוך את יתרו ל"עיניים" של העם, זה לא! ה' אומר למשה: עד כאן! העיניים של העם במדבר , זה ה'. זה הענן, זה ארון ברית ה'. יש גבול למה שלוקחים מיתרו!!

 

לסיכום:

ליהדות יש גרעין קשה, זה מה שהם קבלו מסיני. שם, ישראל היו לבד, בלי יתרו (משה הרי גירש אותו דקה לפני). בלי שום נגיעה עם התרבות החיצונית.

 

אבל, אי אפשר להישאר בסיני. אי אפשר להישאר עם הגרעין הזה לבדו. בגלל הייחודיות של עם ישראל, בגלל המטרה העיקרית שלהם(להיות ייצוג כל גויי הארץ בתוכם ולאחד את כל התרבויות). הם חייבים לנסוע הלאה, לעזוב את סיני, להיכנס לארץ השייכת לעמים אחרים. להילחם, להתנחל. ללמוד לחיות בעולם הזה, יחד.

לכן, עליהם להיכנס במגע עם גויים טובים: אלה שמוכנים לקבל את העיקרונות ש הם, וללמוד מהם, ואפילו לספוג בתוכם חלק מהתרבות שלהם. מצד שני, לא מקבלים מהגויים הטובים האלה הכל. יש גבולות.

מחוץ לשני המעגלים האלה , נמצאים גויים רעים שאסור ללמוד מהם כלום.

 

לכן, נראה לי, התורה מספרת על המלחמה עם עמלק ועם אויבי ה' במעגל החיצוני

והיא מספרת על המגעים עם יתרו , במעגל הפנימי יותר. בו, יש מה לקחת ממנו ויש לדחות חלקים ממנו.

והיא מספרת על הגרעין הקשה של היהדות, שבו אין מגע בכלל עם העולם החיצון, השנה בהר סיני.

 

ההסבר הזה, נראה, פותר את כל הבעיות שהצבנו לעיל, והוא עדיין אקטואלי. כי כל קהילה, כל אדם, שואל את עצמו על הגבולות של ההתבוללות, של החיים המשותפים, של חכמת הגוים, של החיים המשותפים ועל הצורה בה ניתן להיות אור לגויים.

עם ישראל בנוי עד היום מאנשים שנדמה להם שהם יהודים אוטנטים לגמרי ואוסרים על עצמם כל מגע עם התרבויות הזרות שאיימות על אורח חייהם. ויש יהודים שמקבלים מנהגי הגויים עד כדי התבוללות שלמה

 

התורה הציבה את הבעיה, אמרה שיש גבולות

אבל על כל יהודי, בכל דור למדוד כמה הוא מקבל עצת יתרו וכמה הוא משלח אותו לארצו!

 

בע"ה ז סיוון התשעז

מישל בן שושן

 

קרבנות הנשיאים

הרב מנשה וינר

 

איך מתרוממים?

ייתכן שזה נושא הפרשה כולה. וזה עניין המשכן בעצמו: איך אפשר לשאת את ראש בן אדם בצורה שיהיה עדיין חלק מהציבור. שנשיאת הראש לא תוציא האדם מהציבור אלא תרים את כל הציבור ביחד. המשכן בא כדי להביא איזו שהיא התרוממות בעם. אם ה' שוכן בתוך העם, זה לא כדי שיוכלו להירדם ולהישען על כוח עליון שמגן עליהם. להיפך. שכינת ה' בתוך בני ישראל באה כדי לאתגר אותם. כדי להעלות אותם. שכל אחד יתרומם. לכן צורת ההתרוממות חשובה מאוד. כי אנו יודעים שסכנה גדולה מלווה עם התרוממותו של אדם. רוב הזמן זה נעשה על חשבון השני או הכלל. כאן, המטרה העליונה היא לרומם כל אחד, ושכל העם כולו יתרומם מהתרוממות זו!

לכן אולי נקראת כל הפרשה שלנו "נשא". מלשון התרוממות. ומסתיימת בנשיאים:

 

השורש נשא

כבר מסוף פרשת במדבר, בנישאת בני קהת, פגשנו אין ספור פעמים השורש "נשא":

במדבר פרק ד (ב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם:…..וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת….אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד….ושָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ:…(כב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן …לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא:…(כה) וְנָשְׂאוּ אֶת יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד …כָּל עֲבֹדַת בְּנֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי לְכָל מַשָּׂאָם וּלְכֹל עֲבֹדָתָם וּפְקַדְתֶּם עֲלֵהֶם בְּמִשְׁמֶרֶת אֵת כָּל מַשָּׂאָם:…..

יש לשאת את בני לוי. אבל הם נושאים את כלי המשכן.

כלי המשכן הובאו על ידי בני ישראל  "אשר נשאם ליבם".

יש רצון לתרום. יש רצון לתת, להתנדב. אבל יחד עם ההרגשההזאת, יכולה להיות גם רצון להתנשא מעל. אני נותן! אבל מה קורה כשאני שם לב שכולם נותנים! יכולה לבוא הרגשה של אכזבה! חשבתי שאני יותר טוב כי אני נותן! אבל אם כולם נותנים מה יהיה עם המתנה שלי! רציתי בעצם להתנשא על ידי הנדבה שלי!!

 

הלויים הם נראים כמורמים משאר העם. ה' בחר בשבט לוי כדי לשרת בקודש. אבל הם "משרתי הציבור". האם הם מעל או מתחת לשאר העם? יש להם הרבה מגבלות. אבל יש להם גם חובות. ויש חובות לגביהם.

הם אמורים ללמד את התורה לבני ישראל. זה מעניק להם אולי מעמד עליון. אבל מצד שני, הם עניים ויש לתת להם מעשרות ומתנות.

 

כשלוי נושא כלי קודש, מוצאים אותו הפרדוקס: הוא עלול למות מזה! מצד שני הוא יכול להרגיש גאווה מהתפקיד הרם. מצד אחר, הוא הסבל!

 

הפרדוקס של "נשא" (הרגשה של עליונות או של פחתות) נמצא אם כן

בעניין הנדבה : נשאו לבו לתת

בעניין התפקיד: הנשיא שולט

בעניין הבחירה : נשא את שבט לוי

 

ושלושת העניינים האלה נמצאים בקרבנות הנשיאים:

כל נשיא, הוא מצד אחד מפקד, הוא נבחר, הוא ראש שבט. ומצד שני, הוא בא לתרום. הוא מביא קרבן נדבה.

הכל תלוי בצורה של הנדבה.

 

כל אחד מביא קרבן.

אבל לא כותבים שכולם הביאו אותו הדבר. להיפך. כל אחד זוכה לפרשה מיוחדת שבה אומרים את שמו של הנשיא . לכל אחד מוקדש יום אחר. לכל אחד הכבוד שלו. אבל ביום השני, אנו מופתעים לגלות שהנשיא השני משבט יישכר, הביא בדיוק אותה הנדבה שהביא נחשון ביום הראשון! זו באמת ההפתעה הגדולה ביותר. איך שבט שונה עם נשיא שונה, מביאים בסופו של דבר אותו הדבר!. הפליאה גדלה ביום השלישי וכן כל יום.

זה ביטוי לאחדות שלא מתוך אחידות!!

אם היה כתוב שכולם הביאו אותו הדבר, זה היה אומר שכולם התכוונו להביא אותו הדבר כי הנדבה היתה מוכתבת על ידי קריטריון כללי. העובדה שכל אחד , בשמו, ובשונותו מוזכר בנפרד מראה שיש כאן פלא פלאים שגרם המשכן: הוא הצליח לאחד את השבטים בלי שאף אחד לא יאבד את השונות שלו!!

 

כך נושאים את ראש בני ישראל!

כך נושאים כל אחד ליבו לתרומת המשכן.

כך בונים נשיאים: שכולם מאוחדים בלי לאבד את המקוריות שלו.

זה פלא המשכן. נס המזבח: הוא מצליח לאחד את כולם בלי שיאבדו את צביונם הייחודי.

 

נשיאים

מעניין לבדוק את העניין הזה על ידי כתיבת המילה נשיאים בתורה:

לפעמים כתוב נשיאים  עם שני יודים

ולפעמים נשיאם   עם יוד ראשון

ולפעמים נשאים   עם יוד שני

ולפעמים נשאם   בלי יוד בכלל

כשחסר היוד הראשון, זה רמז שהנשיא בעצמו איננו ראוי. כי העובדה שהוא " נשיא" פגומה.

כשהיוד השני חסר, הבעיה נמצאת בחיבור בין כל הנשיאים. העובדה שהריבוי של נשיאם, פגום.

 

עכשיו נלמד פסוק אחד בפרשה שלנו:

במדבר פרק ז :(י) וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ:

יש כפילות בפסוק! פעמיים כתוב שהם הקריבו קרבנם. רש"י מסביר שהיתה שם בעיה. הם בקשו להקריב ומשה ביקש מהם להמתין עד שהוא קיבל אישור מה' ואז הם הקריבו.:

רש"י    ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח – כי לא קבל משה מידם עד שנאמר לו מפי הגבורה:

מה היתה הבעיה? בהתחלה הם היו "נשאים" (בלי יוד ראשונה) כלומר, היה בעיה בכוונה של כל אחד. והוא המתין עד שיהיו "נשיאם" (עם יוד ראשונה ובלי האחרונה) שכל אחד מרגיש חלק מהכלל. רק אז ה' נתן להם להקריב.

 

קרבן בשבת:

אם שנים עשר נשיאים הקריבו קרבן נדבה , בכל יום, יוצא שבשבת הקריבו קרבן גם כן! אבל אסור להקריב קרבן יחיד נדבה בשבת!

העובדה שהם הקריבו אותו הדבר, אומר שכולם נכללו בכלל ונעשו במדרגת ציבור. אילו היה שוני בין הקרבנות, אז אסור היה להם להקריב!!

 

הקטורת של נחשון

איך יכל להיות שנחשון מקריב קטורת ואין בעיה בזה, בעוד שבאותו היום, נדב ואביהו מקריבים קטורת ומתים בגלל זה?? הרי מדובר באותו מעשה (הבאת קטורת), על ידי אנשים פרטיים (נחשון או נדב ואביהו) שמונעים מתוך רגשה נדבה (נדב– עמינדב). ובכל זאת, הראשונים מתו והשני (נחשון והנשיאים האחרים) הקטורת שלהם התקבלה! כי הם עשו זאת בצורה של כלל. ונדב ואביהו עשו זאת בתור אנשים פרטיים.

מה שמכשיר את ההתלהבות והנדבה זה ההכללה בתוך הכלל!! זה המפתח של כל הסיפור

 

העגלות

בני יששכר הם אלה שנתנו העצה להביא עגלות

רש"י במדבר פרק ז שהם נתנו עצה לנשיאים להתנדב קרבנות הללו

איך יכול להיות, יששכר הוא התלמיד חכם! ולא האחראי על הטכניקה! אלא שהעגלות הם סמל:

התורה נוסעת ממקום למקום . מתפיסה אחת לתפיסה אחרת. והתורה צריכה להתגלגל ממקום למקום. ותלמידי החכמים האמיתיים הם אלה שנותנים עגלות וגלגלים ולא שמים מקלות בגלגלים! (הרב עמיטל ז"ל)

 

הסכום הכולל

האם אנו לא יודעים לעשות את החשבון ולסכם את כל הנדבות? אלא שהתורה מעידה שכולם היו נכללים בכלל. כך שניתן היה לעשות סה"כ מכל הנדבות. הפסוקים המסכמים הם האלה שמעידים על הכוונה של כל אחד להיות נכלל בכלל ישראל. מה שעה את קרבנם קרבנות ציבור. ורק אז אפשר להגיד שהם הביאו "מנחתם" יחד עם הקרבנות כי קרבן יחיד לא בא עם מנחה. רק קרבן ציבור חייב במנחה.

בע"ה ז סיוון התשעז

מישל בן שושן

 

שבועות לעד 7

 

שאלה:  אילו קרבנות אנו מצווים להביא בחג השבועות בבית המקדש?

 

1 לפי פרשת אמור: ויקרא פרק כג

 

(יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיקֹוָק וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:(יט) וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים:(כ) וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיקֹוָק לַכֹּהֵן:

 

 

2. בפרשת פנחס :במדבר פרק כח

(כו) וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:(כז) וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם אַיִל אֶחָד שִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה:(כח) וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָאֶחָד שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד:(כט) עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים:(ל) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:(לא) מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתוֹ תַּעֲשׂוּ תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם: פ

 

 

נסכם בטבלא:

 

קרבן מוסף	פרשת אמור	פרשת פינחס
	"על הלחם"	"ביום הביכורים"
פרים לעולה	1	2
אילים לעולה	2	1
כבשים לעלה	7	7
עזים לחטאת	1	1
כבשים לשלמים	2	–

 

אם כן יש לנו כנראה מחלוקת בין שני המקורות של התורה. במקור הראשון, יש להביא פר אחד ושני אלים והמקור השני שני פרים ואיל אחד.במקור הראשון יש שני כבשים לשלמים שעליו המקור השני לא מדבר בכלל. איך אנו צריכים להתיחס לזה? נקרא מה שפסק הרמב"ם:

 

רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ח הלכה א

 

ביום חמישים מספירת העומר, הוא חג השבועות, והוא עצרת, וביום הזה מקריבין מוסף כמו מוסף ראש חדש

• שני פרים ואיל ושבעה כבשים כולם עולות ושעיר חטאת, ואלו הן הקרבנות האמורות בחומש הפקודים והם מוסף היום,
• ועוד מביאין יתר על המוסף ביום הזה מנחה חדשה שתי הלחם ומקריבין עם הלחם פר ושני אילים ושבעה כבשים, הכל עולות, ושעיר חטאת, ושני כבשים זבח שלמים, ואלו הן הקרבנות האמורות בחומש ויקרא,
• נמצא הקרב ביום זה יתר על שני התמידין שלשה פרים ושלשה אילים וארבעה עשר כבשים, הכל עשרים בהמה עולות, ושני שעירי חטאות נאכלים, ושני כבשים שלמים נאכלים.

 

אם כן, הרמב"ם פוסק שיש להקריב את כולם:3פרים, 3אלים, 14 כבשים, שני עיזים ושני כבשים.

 

אני אנסה להראות כאן שהרמב"ם לא רצה לצאת ידי חובת כולם והוא לא חיפש "פתרון קל" לחומרה אלא שיש עניין עמוק בחג השבועות שיש לגלות אותו דרך הקרבנות שלו:

 

 

חג שבועות הוא בעצם חיבור בין שני מאורעות שונים:

 

1. שבועות הוא היום האחרון של "חג השבועות" שמתחיל בהבאת קרבן העומר, ביום שני של פסח. כל 50 הימים הם יחידה אחת שעניינה הוא חג הקציר. מתחילים עם קציר השעורים ומסיימים עם קציר החיטים. את זאת אנו מציינים על ידי הבאת שני הלחמים חמץ ואיתם יש קרבנות מיוחדים. הקרבנות המוזכרים בפרשת אמור. שם, התורה מתייחסת לפן הזה: היא מתחילה עם העומר, מבקשת לספור 50 ימים (כמין חול המועד) ודורשת לחגוג את היום האחרון, הוא שאנו חוגגים בחג השבועות.

 

2. אבל חג השבועות הוא גם יום הביכורים. כלומר, היום הראשון של תקופה ארוכה שמסתיימת בחנוכה. מהיום הזה, ניתן להביא ביכורים לבית המקדש. לכן, בתור היום הזה, יש להביא קרבנות אחרים, שמציינים את הפן השני. זה מה שעושה פרשת פנחס, ולכן היא מתחילה הפסקה ב"וביום הביכורים"

 

לסיכום עד כה:

יום החמישים

ספירת העומר

קרבן העומר

חג השבועות

חנוכה(סוף הבאת הביכורים)

הבאת הביכורים

יום הביכורים

 

 

המשמעות של כל מערכת:

אנו מכירים את הכפילות הקיימת ביום השבת:

• השבת, מבחינת הבורא, מבחינת העולם והטבע, מגיעה אחרי שישה ימים. הבשת הוא היום השביעי, סוף למערכת הבריאה.
• אבל, מבחינת האדם, השבת, זה היום הראשון שהוא חווה. הוא נולד בערב שבת, ביום השישי, ופגש את יום השבת , כיום הראשון, ורק אחרי השבת הוןא חווה את ששת ימי השבוע הבא אחרי.

אנו מכירים הרבה מערכות כאלה (ראה קובץ "שבועות פי")

השמיטה , מסיימת מערכת של שש שנים ומקדש השביעית

היובל, מסיים מצד אחד תקופה של חמישים שנה אבל מצד שני הוא נחגג רק שנה אחת מתוך שבע השנים של קבוצת השנים השמינית

יום טוב ראשון של סוכות ושל פסח, מקדשים התחלת המערכת ואחריו יש שישה ימי חול המועד

יום טוב אחרון של פסח, מציין את סיום שבעת ימי חג.

 

סיום מערכת

משמעות קדושת סיום המערכת, פירושה קדושה שבאה מהבורא עצמו , מן הטבע. כמו בשבת בראשית, כמו בשביעי של פסח (קריעת ים סוף) כמו השמיטה (הארץ זקוקה לשבות)

מבחינה זו, שבועות מסיים תקופת העומר, מצד הטבע, קדושת השפע הבא מלמעלה, מהבורא.

 

השבת כסוף השבוע	היום השביעי במעשה בראשית, מעשה הבורא
שביעי של פסח	ה' נלחם לכם ואתם תחרישון. הכל בא מלמעלה
השמיטה,  בסוף שבע שנים	האדמה זקוקה למנוחה. הטבע, הבריאה. הארץ שייכת לבורא
שבועות (סוף ימי ספירת העומר)	ה' שולח שפע לעולם ונותן אוכל לכל בשר (מהשעורים ועד החיטים)

 

התחלת מערכת

משמעות קדושת התחלת המערכת, פירושה קדושה מצד מעשה האדם. השבת שמתחילה השבוע, עבור האדם. יום טוב ראשון של פסח כי ישראל יצאו ממצרים. היובל, כי האדם זקוק לשחרור (מעבדות, ..)

וכן הביכורים, הם ההבעה של קדושת היבול , סיכום העבודה החקלאית של האדם, פרי עמלו, והבאתו לבית המקדש כהעלאת הקדושה מלמטה.

השבת כהתחלת השבוע	עבור האדם שנולד רגע לפני
יום טוב ראשון של פסח	היציאה של בני ישראל ממצרים
יום טוב ראשון של סוכות	ולקחתם "לכם", פרי עז הדר…
היובל (השנה הראשונה של הקבוצה השמינית של השנים)	שחרור האדם
שבועות- (התחלת הבאת הביכורים למקדש)	קדושת פרי עמלו של האדם

 

 

 

שבועות ומתן תורה

לסיכום, שבועות הוא חג כפול. הוא גם מסיים מערכת שבאה מלמעלה ומתחיל מערכת שבאה מלמטה.

פרשת אמור מדברת על מערכת אחת, סיום תקופת העומר

ופרשת פנחס מדברת על התחלת המערכת השנייה: הביכורים

באותו היום,  מתחילים מערכת ומסיימים מערכת אחרת

חג השבועות   מחבר בין הקדושה שבאה מלמעלה והקדושה שבאה מלמטה.

ולכן הרמב"ם חיבר בין שתי הרשימות של הקרבנות. באותו יום מקריבים גם עבור זה וגם עבור זה.

 

לכן, נראה, החכמים הצמידו את חג השבועות לאירוע מתן התורה

הרי ביום שישי או שביעי בסיוון, ה' עדיין לא נתן את התורה.(משה יוריד את הלוחות רק ארבעים יום יותר מאוחר) אבל  הדבר העיקרי שקרא באותו יום, זה המפגש האדיר בין העם מסביב להר וה' שיורד על ההר.

ביום זה, אנו חוגגים את המפגש בין שתי המערכות

• העם המתקדש
• ה' היורד ופונה אל האדם

באותו היום, אנו יותר חוגגים את המפגש מאשר מתן התורה. לכן אנו קוראים בעדות מסויימות את ה"כתובה" . בין עם ישראל והקדוש ברוך הוא. חוזה ההתקשרות בין התחתונים והעליונים.

 

חג השבועות מסמל יותר מכל חג אחר, את המפגש בין שתי המערכות, שמעמד הר סיני הוא הסמל המובהק ההיסטורי והמרשים שלו.

בע"ה ד סיוון התשעז

מישל בן שושן

 

 

עומר שבועות פי

מתוך שיעור של הרב מנשה וינר

 

למה חג של יום אחד נקרא "שבועות"? נביא כאן שלושה  מקורות בתורה  לחג השבועות ונעיין בכמה היבטים:

 

פרשת אמור:

ויקרא פרק כג (ט) 2 וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם 3 וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן: (יא) וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְקֹוָק לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן: (יב) וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיקֹוָק: (יג) וּמִנְחָתוֹ  4  שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַיקֹוָק רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין: (יד) וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם: ס

(טו) 5. וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק:(יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם 4 שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיקֹוָק:(יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיקֹוָק וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:(יט) וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת 6 וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים:(כ) וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיקֹוָק לַכֹּהֵן:(כא) וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם:(כב) 7 וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:

 

פרשת פנחס:

במדבר פרק כח (כו) וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק 8 בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:(כז) וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם אַיִל אֶחָד שִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה:(כח) וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָאֶחָד שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד:(כט) עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים:(ל) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:(לא) מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתוֹ תַּעֲשׂוּ תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם: פ

 

פרשת ראה

1

דברים פרק טז (ט) שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת:(י) וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:

————————————————————————————

 

1נתחיל מהמקור השלישי, בפרשת ראה:

אם נתעלם מכל מה שאנו יודעים מהמקורות האחרים, יש לספור 7 שבועות והפסוק הבא דורש לעשות חג מהשבועות האלה! לא כתוב שחג ה/שבועות בא "אחרי" הספירה .וגם הגיוני לחשוב שמה שסופרים, השבועות הם בעצם החג! חג של 7שבועות!

 

2.במקור הראשון בפרשת אמור:

שם, כל חג מתחיל בפסוק זהה "וידבר ה' אל משה לאמור". כך היה בפסח וכך יהיה בסוכות וראש השנה וכ"ו. אם כן, ההתחלה כאן של ספירת העומר בפסוק זה מצביע על חג חדש. אבל, מבחינת התאריכים, זה עדיין פסח! זה בטז בניסן שמביאים את העומר! נראה שדווקא לא! התורה מנתקת לגמרי בין חג הפסח לעומר. ואלי זו הסיבה שלא כתוב "ממחרת הפסח" (דבר שהיה מונע מאיתנו הרבה בעיות עם הצדוקים) אלא "ממחרת השבת" כדי לנתק את העניין של פסח מעניין העומר!

 

3. 3. "וקצרתם את קצירה". זה קשור לקציר. בדיוק כמו שכתוב בפסוק כב "ובקוצרכם" עבור חג השבועות.

• כאילו   ההתחלה ביום טז בניסן הוא התחלת הקציר
• והסוף, ביום שבועות 6 בסיוון זה גמר התקופה של הקציר.

בהתחלה היה קציר שעורים ובשבועות קציר חיטים. אבל הכל , כל שבעת השבועות הן יחידה אחת של חג הקציר.

 

4."ומנחתו שני עשרונים". זה מאוד מוזר. למה להביא מנחה של "שני עשרונים"? תמיד בהלכות המנחות (ראה פרשת שלח לך) מדובר על עישרון אחד עבור כבש! ובמיוחד שהנסך הוא רגיל רק רביעית ההין וגם השמן שייך רק לעישרון אחד (למדו חכמים מ"ונסכה"  עם ה').

כשמשווים עם מה שמביאים בשבועות, הכל מתברר: גם שם בפסוק יז' ,כתוב שני עשרונים! כאילו מחברים בין התחלת וסוף שבעת השבועות.

• ביום הראשון, של קרבן העומר מביאים שני עשרונים
• וביום האחרון גם כן שני עשרונים

5. 5. "וספרתם לכם" . הספירה באה כנראה להדגיש את התקופה בין היום הראשון והיום החמישים שהם כמו "חול המועד". במקום קרבנות של חול המועד, באה הספירה!!

 

6. 6. "וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים…קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיקֹוָק לַכֹּהֵן" שני הכבשים האלה, הם "שלמי ציבור" קדשי קדשים, הם קודש לה' ולכהן. אבל בדרך כלל שלמים הם באים כדי לעשות שלום בין ה', הכהן והבעלים. כאן הכהן אוכן, המזבח אוכל ומה אוכלים העם? הרי אלו "שלמים",!?

התשובה של הרב וינר פשוטה: העם יתחיל מעכשיו לאכול את כל התבואה! הכל! בעצם שני הכבשים האלה צריכים לחבר אותם לכל התבואה שקצרנו. הכבשים הם החלק לכהן ולה' והתבואה שנקצרה, לכל א חד בעם! כך שבאמת מדובר ב"שלמים"

 

7. 7. "ובקוצרכם…לא תכלה פאת שדך.."

מה הפסוק עושה כאן? הרי הוא מדבר על מצוות פאה ולקט ולא בעניין החגים! ומה שעוד יותר מוזר, זה שהוא כבר נכתב בפרשה הקודמת, פרשת קדושים:

ויקרא פרק יט (ט) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט:

כאן, בפרשת קדושים, המיקום ברור: יש לחשוב כל הזמן על העניים.

אבל יש הבדל: ההמשך של הפסוק ב"קדושים" מדבר על שאר מיני פרות:

(י) וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:

כאן, בפרשת אמור, לא מדובר על הכרמים אלא על התבואה של החיטים והשעורים. לכן, כדי להדגיש שחג השבועות הוא חג הקציר של החיטים, הובא בשנית הפסוק הראשון על הפאה והלקט

 

8. 8. בפרשת פנחס, כתוב "בשבועותיכם". כאילו החג הוא במשך כל השבועות ולא רק יום אחד! וכך נקרא החג, שאנו חוגגים אותו אמנם רק יום אחד אבל הוא בעצם חג ארוך יותר של שבעה שבועות.!!אנו חוגגים את יום הביכורים יום אחד כי הוא התחלה של הבאת הביכורים למקדש אבל חג הקציר נמשך שבע שבועות!

לסיכום:

יש שני חגים בשנה: פסח וסוכות. שניהם מקבילים מאוד. שניהם בקצה השני של השנה.שניהם מתחילים בחמישה עשר לחודש. שישה חודשים בדיוק מפריד בניהם.

• לחג הסוכות יש "עצרת" שהוא חג של שמיני עצרת.
• אבל לפסח גם כן יש עצרת שהוא מתארך שבע שבועות! ומסתיים ביום החמישים.

יש להתייחס לשבע השבועות כיחידה אחת מקבילה לשמיני עצרת. היחידה הזו  נחגגת ביום הראשון שלה על ידי הבאת קרבן העומר של שעורים ומסתיימת ביום האחרון שלה בהבאת שתי הלחם מחיטים.

כמו בהרבה חגים, היום הראשון והיום האחרון מצוינים באופן מיוחד, אבל בתקופה שמפרידה בין היום הראשון והיום האחרון, יש "חול המועד". בגלל העובדה שהוא ארוך מאוד, לא דורשים מאיתנו להישאר בחול המועד במשך 49 ימים, אבל , במקום זאת, אנו חייבים לספור כל יום ויום. כמו שבחול המועד יש קרבן עבור כל יום, הספירה היא במקום הקרבן של חול המועד!

עכשיו מבינים למה היום הזה נקרא "שבועות". הוא רק היום האחרון של חג שנמשך 7 שבועות!

 

פסח	סוכות
היום הראשון והאחרון הם יום טוב	היום הראשון הוא יום טוב
עצרת מתחיל ביום הבאת העומר ומסתיים ביום החמישים	עצרת חל ביום השמיני

 

"בשבועותיכם" שנאמר בפרשת פנחס, מתייחס לכל התקופה הארוכה של שבע שבועות.

עם התחלה: יום הראשון של קרבן העומר ויום אחרון של חג יום הביכורים. כל התקופה היא חגיגת הקציר בארץ ישראל:

ביום הראשון הבאת קרבן העומר	49 ימים	היום החמישים= חג השבועות (יום הביכורים)
טז בניסן	ספירת העומר	6 בסיוון