בע"ה ג סיון התשעז

מישל בן שושן

 

שבועות פי

 

שש ואחד או אחד ושש?

מתוך שיעור של הרב מאיר שפיגלמן

 

נעיין בכל המקורות בתורה שבהם היא מבקשת לקדש או לייחד את הסוף של סדרת זמן.

• למשל שבת: סופרים ששה ימים ומקדשים את היום השביעי
• בשבועות: סופרים שבעה שבועות וחוגגים ביום החמישים
• בשמיטה: עובדים את האדמה שש שנים והשביעית מפסיקים לעבוד
• ביובל: סופרים שבע פעמים שבע שנים ובשנה החמישים, מכריזים על היובל .
• וכן בחגים, לפעמים חוגגים את היום הראשון ואחר כך חול המועד ששה ימים (סוכות) או חוגגים שישה ימים וחוגגים היום השביעי (שביעי של פסח)
• וכן בברית מילה: סופרים שבעה ימי טומאה של היולדת וביום השמיני עושים ברית מילה לבן.

 

אם כן, בכל המקרים האלה, יש שש או שבע יחידות זמן ואחרי כן יחידת הזמן שבאה אחר כך מקודשת, או מיוחדת.

אבל בכל זאת יש הבדלים משמעותיים שיש לשים לב אליהם:

 

1. שבועות

ויקרא פרק כג 😦טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה  לה'

דברים פרק טז (ט) שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת:(י) וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:

במקור הראשון בפרשת אמור,מצוות ספירת העומר דורשת לספור ימים (50) ושבועות(7)

במקור השני, בספר דברים, חג שבועות נקבע על ידי ספירת שבע שבועות. כדי להגיע לחג השבועות.אנו כל כך רגילים לעובדות האלה, שאנו לא שמים לב לפרט אחד:

אחרי שבע שבועות, יש השבוע השמיני! כלומר, אם סופרים שבע שבועות, אנו צריכים לחגוג את השבוע השמיני כולו. כיחידת הזמן השמינית אחרי סדרה של שבע יחידות זמן. כלומר, היינו צריכים לחגוג שבוע שלם, השבוע השמיני, ולא רק היום הראשון של השבוע השמיני הזה!

חג שבועות נחגג במשך יום אחד בלבד. כאילו רק היום הראשון בשבוע השמיני הוא קדוש!! למה לא כל השבוע השמיני?

החכמים הרגישו בבעיה הזאת וקבעו שבמשך שבעה ימים, יש "תשלומים" ליום הראשון. אם אדם לא הצליח לבוא ביום חג השבעות לבית המקדש, הוא יכול לבוא בימים שאחריו, במשך עוד 6 ימים כאילו הם עדיין חג!

אבל, באופן רשמי, חג שבועות חל רק יום אחד: היום הראשון של השבוע השמיני.

שבוע 1

שבוע 2

שבוע 3

שבוע 4

שבוע 5

שבוע 6

שבוע 7

שבוע 8

 

יום 1            יום 2   3        4     5    6      7

חג שבועות     

2. היובל

גם כאן, ביובל, אנו סופרים שבע יחידות  זמן  (של שבע שנים כל אחת) והיינו מצפים שביחידה השמינית (כלומר שבע שנים שלמות) נחגוג את היובל! אבל בעצם, אנו חוגגים את היובל רק בשנה הראשונה של קבוצת שבע השנים השמיניות .

ויקרא פרק כה (ח) וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה:(ט) וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם:(י) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ:

בדיוק כמו בחג השבועות, היובל נחגג רק בשנה הראשונה של יחידת הזמן השמינית:

שבע שנים 1

שבע שנים 2

שבע שנים 3

שבע שנים 4

שבע שנים 5

שבע שנים 6

שבע שנים 7

שבע שנים 8

שנה 1         שנה2   3        4     5    6      7

יובל     

3. השמיטה

אבל בשמיטה, אין בעיה כזו. "חוגגים" את היחידה השביעית אחרי שש יחידות. אחרי ששש שנים, מייחדים את השנה השביעית:

 

שנה 1

שנה 2

שנה3

שנה4

שנה 5

שנה6

שנה7

 

שמיטה

4. שבת

כמו בשבת, שש יחידות זמן (של יום אחד) והיחידה השביעית מקודשת:

יום 1

יום 2

יום 3

יום 4

יום 5

יום 6

יום 7

 

שבת

5. 5. סוכות

אבל בחג הסוכות, זה קצת שונה, אנו חוגגים את היום הראשון בסדרה

יום 1

חול המועד 2

חול המועד 3

חול המועד 4

חול המועד 5

חול המועד 6

חול המועד 7

יום טוב

 

 

6. פסח

בפסח יש שילוב של שתי המערכות:זה תלוי בפסוקים:

יש פסוקים שמתארים את היום הראשון כחג:

שמות פרק יב (טו) שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי:

ויקרא פרק כג (ז) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:

במדבר פרק כח (יז) וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חָג שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל:(יח) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:

יום 1

חול המועד 2

חול המועד 3

חול המועד 4

חול המועד 5

חול המועד 6

חול המועד 7

יום טוב

 

 

ויש פסוקים אחרים שמציינים שרק היום השביעי הוא חג:

במדבר פרק כח (כה) וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: ס

דברים פרק טז (ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה:

יום 1

חול המועד 2

חול המועד 3

חול המועד 4

חול המועד 5

חול המועד 6

יום 7

                                                                                                                                      יום טוב

 

ויש פסוקים שמחברים ביניהם : גם היום הראשון וגם היום השביעי:

שמות פרק יב (טז) וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם

ויקרא פרק כג (ח) וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: פ

יום 1

חול המועד 2

חול המועד 3

חול המועד 4

חול המועד 5

חול המועד 6

יום  7

יום טוב                                                                                                                           יום טוב

 

 

 

שתי מערכות

כמו שראינו, לפעמים התורה מבקשת לציין את היום הראשון של יחידת הזמן המקודשת ולפעמים היא מבקשת לציין את היום האחרון של הסדרה.

לילה ויום

בעצם, מדובר על שתי מערכות שונות:

• היום קודם ללילה

במערכת המקדש, היום מתחיל בוקר ומסתיים בלילה.

• הלילה קודם ליום

במעשה בראשית, הלילה קודמת ליום (ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד). גם בקדשות ימים טובים, אנו מתחילים את היום בלילה שלפני.

השבת

גם את יום השבת, ניתן לראות משתי זוויות שונות:

• היום השביעי בשבוע

במעשה בראשית, יום השבת הוא היום השביעי לבריאת העולם

• היום הראשון בשבוע

אבל עבור האדם שנברא בסוף יום השישי , השבת הוא עבורו היום הראשון בשבוע.

ואכן, השבת מכילה את שתי ההסתכלויות האלה ביחד: השבת כפולה. היא המנוחה לשבוע שעבר והיא ההכנה לשובע שבא אחריה. היא גם זכר למעשה בראשית (מסיימת ההבריאה) והיא גם זכר ליציאת מצרים (התחלת ההיסטוריה של עם ישראל).

 

אם נסכם את כל מה שאמרנו עד כה בטבלא, נקבל:

 

ציון של ההתחלה של יחידת הזמן המקודשת	ציון של סוף יחידת הזמן המקודשת
יום טוב ראשון של סוכות
יום טוב ראשון של פסח	שביעי, אחרון, של פסח
חג השבועות (היום הראשון של השבוע השמיני)	שבועות (היום החמישים של הספירה)
היובל (השנה הראשונה  של היחידה השמינית של שבע שנים)	השמיטה (סוף של שבע שנים)
השבת -הכנה לשבוע הבא-זכר ליציאת מצרים	השבת-סוף השבוע הקודם- זכר למעשה בראשית

 

ההבדל בין השמיטה והיובל:

כמו שראינו , השמיטה והיובל שייכות לשתי קבוצות שונות. השמיטה מסיימת סדרה והיובל מתחיל סדרה.

• דיני השמיטה משתייכים כולם לקרקע. הארץ צריכה לשבות. ולכן אסור לאדם לעבד אותה . הארץ דורשת השמיטות שלא כיבד האדם ומגרשת אותו לגלות כדי שהיא תשבות ממנו!
• דיני היבול משתייכים כולם לאדם. האדם משתחרר משעבוד, האדם חוזר לאחוזתו. האדם צריך לשבות מעבודת הארץ..

כלומר השמיטה באה עבור ארץ ישראל והיובל בא עבור האדם היושב בה.

 

שמיני עצרת

כמו שרואים בברור בטבלא, כל נושא מקבל שני פנים. בפסח מחברים בין ההתחלה והסוף. בשבועות, יש התחלה וסוף. ביובל והשמיטה גם כן משלימים זה את זה. וכן השבת, וגם היום עצמו

 

חוץ מחג הסוכות שחוגגים את התחלתו ולא את סופו.

או, אפשר להגיד שסופו נחגג במיוחד! על ידי שמיני עצרת!! חג בפני עצמו שנקרא "שמיני".מצד אחד הוא מסיים את סוכות ומצד שני , בכלל לא. סוכות זה חג של רק שבעה ימים. ואין לשבת בסוכה ביום השמיני. בכל זאת קוראים לו שמיני!

 

כאילו הוא מגיע בסוף כל סדרות החגים של השנה ומסמל את כל הסיומות כולן. הוא חג של הסיומת!

הוא מסיים את סדרת שלושת הרגלים (פסח שבועות וסוכות)

והוא מסיים את סוף חגי תשרי (ראש השנה , כיפור וסוכות)

 

מסקנה:

כאשר תהליך הספירה קשור לעולם (או לבורא עולם), אז היום השביעי הוא המרכזי

אבל כאשר תהליך הספירה סובב סביב האדם, האנושות, היום הראשון הוא החשוב.

 

 

זמן הגאולה:

מסכת שבת קיח ב: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלא משמרין ישראל שתי שבות כהלכתן, מיד נגאלין.."

השבת שלפני ששה ימים והשבת שאחרי ששה ימים!

כשתי הבחינות יחד מתלכדים באה הישועה!

בע"ה כו אייר התשעז

מישל בן שושן

 

מים כיור ובאר

פרשת במדבר הרב מנשה וינר

 

שאלה על הפרשה:

כל כלי המקדש מכוסים כדי שנוכל להוביל אותם, כשהמשכן מפורק בדרך. כל הכלים מורמים על ידי משפחות הלווים. אבל ברשימה של הכלים, חסר הכיור. למה?

 

נכון שהכיור הוא כלי שנראה שהתורה "שוכחת" אותו הרבה פעמים. גם בבניית הכלים, הכיור נדחה לפרשת כי תישא. גם בתיאור כל כלי הנחושת, חסר הכיור (למרות שהוא נעשה מנחושת).אבל זה רק מקשה עוד יותר על השאלה ולא משיב עליה! מה מעמדו של הכיור ולמה אף אחד איננו אמור להרים אותו במסעות??

 

בעיית המים במדבר:

מיד אחרי קריעת ים סוף, מגיעים למרה ושם כבר העם מתלונן שאין מים לשתות. ה' מראה איך אפשר להמתיק המים שם.

אחר כך, הם נוסעים לאלים. אבל שם, יש הרבה מעינות מים. כך שאין מחסור. להיפך, הם אפילו ימלאו מהמעיינות עבור הנסיעה הבאה.

לכן כשמגיעים חמדבר סין, לא מתלוננים עם מים כי יש להם בכליהם

מגיעים לרפידים. ושם אין כבר מים וצועקים על המים. משה מוציא להם צים צהר חורב על ידי זרימת נחל היורד מהר סיני ומגיע עד לרפידים.

מובן אם כן שכל השנה שהם היו בהר סיני, לא היה חסר מים כי שתו מהנחל היורד מההר.

הבעיה מתחילה מאז שיעזבו את הר סיני ועד הכניסה לארץ. מיד אחרי הנסיעה הראשונה בפרשת בהעלותך, העם מתלונן.. על אוכל! ולא על מים! אם כן היה להם מים. מאיפה היה להם מים??

נשמע על חוסר מים רק אחרי מות מרים, בשנה הארבעים.

המדרש מסביר שהיה להם "באר" שהיה נוסע איתם במדבר, בזכותה של מרים.

רש"י במדבר פרק כ פסוק ב (ב) ולא היה מים לעדה – מכאן שכל ארבעים שנה היה להם הבאר בזכות מרים:

 

הבאר של מרים

איפה היה הבאר הזה?

במדבר רבה פרשה א ד"ה ב ד"א וידבר והבאר בזכות מרים מה כתיב (שם /במדבר/ ך) ותמת שם מרים ותקבר שם ומה כתיב אח"כ (שם /במדבר כ'/) ולא היה מים לעדה, והיאך היתה הבאר עשויה סלע כמין כוורת היתה ומתגלגלת ובאת עמהם במסעות וכיון שהיו הדגלים חונים והמשכן עומד היה אותו הסלע בא ויושב לו בחצר אהל מועד והנשיאים באים ועומדים על גביו ואומרים עלי באר והיתה עולה,

הבאר היתה בחצר אוהל מועד!

על הבאר הזאת בני ישראל ישירו שירה מיוחדת:

במדבר פרק כא(טז) וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם: ס(יז) אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ:(יח) בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה:

והיא הבאר , הוא הסלע שמשה הוציא ממנו להם מים!

רש"י במדבר פרק כא פסוק כ (כ) ומבמות הגיא אשר בשדה מואב – כי שם מת משה ושם בטלה הבאר. דבר אחר כרוה נדיבי העם כל נשיא ונשיא כשהיו חונים נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חניית כל שבט ושבט:

לפי רש"י, כל נשיא היה נכנס לאהל מועד, ומהבאר היה שם את המקל שלו ומושך המים משם ועד לחניית השבט שלו וכך היה להם מים במשך ארבעים שנה במדבר!

 

כשהמים האלה של מרים נעלמו, אז משה אמור להכות בסלע או לדבר איתו כדי להוציא מים. הכברה שהייתה על פי הבאר באוהל מועד הוא הסלע. אבל הסלע הלכה בין הסלעים ומשה שאל "המן הסלע הזה נוציא לכם מים?"

 

 

 

המים מתחת למקדש:

 

יחזקאל פרק מז : (א) וַיְשִׁבֵנִי אֶל פֶּתַח הַבַּיִת וְהִנֵּה מַיִם יֹצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת קָדִימָה כִּי פְנֵי הַבַּיִת קָדִים וְהַמַּיִם יֹרְדִים מִתַּחַת מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית מִנֶּגֶב לַמִּזְבֵּחַ:(ב) וַיּוֹצִאֵנִי דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹנָה וַיְסִבֵּנִי דֶּרֶךְ חוּץ אֶל שַׁעַר הַחוּץ דֶּרֶךְ הַפּוֹנֶה קָדִים וְהִנֵּה מַיִם מְפַכִּים מִן הַכָּתֵף הַיְמָנִית:…(ז) בְּשׁוּבֵנִי וְהִנֵּה אֶל שְׂפַת הַנַּחַל עֵץ רַב מְאֹד מִזֶּה וּמִזֶּה:(ח) וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּיִם הָאֵלֶּה יוֹצְאִים אֶל הַגְּלִילָה הַקַּדְמוֹנָה וְיָרְדוּ עַל הָעֲרָבָה וּבָאוּ הַיָּמָּה אֶל הַיָּמָּה הַמּוּצָאִים <ונרפאו> וְנִרְפּוּ הַמָּיִם:(ט) וְהָיָה כָל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר יִשְׁרֹץ אֶל כָּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁם נַחֲלַיִם יִחְיֶה וְהָיָה הַדָּגָה רַבָּה מְאֹד כִּי בָאוּ שָׁמָּה הַמַּיִם הָאֵלֶּה וְיֵרָפְאוּ וָחָי כֹּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁמָּה הַנָּחַל:

יחזקאל מתאר מים שיוצאים ממקום שנראה בדיוק מקום הכיור בחצר אוהל מועד! והמים האלה נובעים ומתגברים עד שמגיעים להיות נחל גדול שהולך עד לים המלח ומחייה את המים שם!! זו נבואה לאחרית הימים.

 

מסקנה:

לבני ישראל היה מים שיצאו, בזכות מרים, מבאר שהיה ממוקם בחצר אוהל מועד, מתחת לכיור. משם שאבו כל ישראל מים. כל נשיא היה נכנס ומושך מים, באופן כמובן ניסי, עד לפתח מחנה שבטו ומביא מים.

כשמרים מתה, הבאר הזה נעלם והיה משה צריך ללכת לחפש אחר הסלע שכיסה הבאר הזו והוציא ממנה  מים על ידי המטה שלו (כמו שעשו כל הנשיאים עד כה!). אבל יש קושי בהוצאת המים האלה באופן ניסי כי עוד מעט נכנסים לארץ ושם, אין יותר ניסים גלויים. כבר לא נאכל מן באופן ניסי ולא נאכל בשר באופן ניסי ולא יהיה ענן. כך שלא רק מיתת מרים גורמת למחסור במים ניסיים אלא העובדה שנכנסים לארץ ויש להתכונן ולקבל מים באופן טבעי.  בני ישראל שרים שירה מיוחדת לבאר הזאת שממנה שתו מים ארבעים שנה.

 

הכיור

אבל נעיין בכיור שעשה שלמה בבית המקדש. קוראים לכיור "ים":

מלכים א פרק ז (כג) וַיַּעַשׂ אֶת הַיָּם מוּצָק עֶשֶׂר בָּאַמָּה מִשְּׂפָתוֹ עַד שְׂפָתוֹ עָגֹל סָבִיב ..(כה) עֹמֵד עַל שְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר שְׁלֹשָׁה פֹנִים צָפוֹנָה וּשְׁלֹשָׁה פֹנִים יָמָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים נֶגְבָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים מִזְרָחָה וְהַיָּם עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה וְכָל אֲחֹרֵיהֶם בָּיְתָה:..(כז) וַיַּעַשׂ אֶת הַמְּכֹנוֹת עֶשֶׂר נְחֹשֶׁת ..(כט) וְעַל הַמִּסְגְּרוֹת אֲשֶׁר בֵּין הַשְׁלַבִּים אֲרָיוֹת בָּקָר וּכְרוּבִים ..(ל) וְאַרְבָּעָה אוֹפַנֵּי נְחֹשֶׁת לַמְּכוֹנָה הָאַחַת …(לב) וְאַרְבַּעַת הָאוֹפַנִּים לְמִתַּחַת לַמִּסְגְּרוֹת …(לג) וּמַעֲשֵׂה הָאוֹפַנִּים כְּמַעֲשֵׂה אוֹפַן הַמֶּרְכָּבָה … (לו) וַיְפַתַּח עַל הַלֻּחֹת יְדֹתֶיהָ וְעַל מִסְגְּרֹתֶיהָ כְּרוּבִים אֲרָיוֹת וְתִמֹרֹת כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת סָבִיב:(לז) כָּזֹאת עָשָׂה אֵת עֶשֶׂר הַמְּכֹנוֹת מוּצָק אֶחָד מִדָּה אַחַת קֶצֶב אֶחָד לְכֻלָּהְנָה: ס

הכיור של שלמה מאוד מזכיר את…מעשה המרכבה של יחזקאל. יש בו אפנים, אריות, בקר, כרובים, אדם, חלוקים לארבע. הכיור הוא בעצם כמן מרכבה של השכינה!!

הארון  הוא כיסא הכבוד של ה'. אבל בחוץ, יש את המרכבה שלו! הכיור!!

כשרואים הכיור בחוץ, אז יודעים שה' נמצא בפנים!! אבל מצד שני, הכיור מזכיר לנו שהוא יכול לנסוע מכאן ח"ו! כמו שאדם יכול ללכת בעזרת המרכבה שמחכה לו ביציאה!!

 

תשובה לשאלה הראשונה:

עכשיו מבינים:

הכיור הוא כלי מאוד חשוב. הרבה יותר ממשה שחשבנו בהתחלה. הוא מסמל את המרכבה של השכינה!! מתחתיו יוצאים מים ניסיים. משם, מהמקום שלו בבית המקדש , יצאו מים רבים שיבשרו על אחרית הימים!

הכיור איננו זקוק שמשהוא ירים אותו! הוא בעצמו המרכבה!

 

אם הארון היה "נושא את נושאיו" כי הוא מסמל את כיסא השכינה, על אחת כמה וכמה שהכיור שהוא המרכבה, איננו זקוק לנושאים!

 

בע"ה כו אייר התשעז    מישל בן שושן

במדבר סדר הופעת השבטים(הרב מנחם ליבטאג)

א-ה	א-כ	ב-י
מינוי	מפקד	המיקום מסביב
הנשיאים	המדבר	למשכן
ראובן	ראובן	יהודה
שמעון	שמעון	יששכר
יהודה	גד	זבולון
יששכר	יהודה	ראובן
זבולון	יששכר	שמעון
אפרים	זבולון	גד
מנשה	אפרים	אפרים
בנימין	מנשה	מנשה
דן	בנימין	בנימין
אשר	דן	דן
גד	אשר	אשר
נפתלי	נפתלי	נפתלי

 

בתורה, שמות של השבטים מופיעים 18 פעמים. כל פעם, בסדר שונה.. ה"מי השילוח" מסביר שכל סדר מצביע על מצב שונה של העם. כאילו העם מורכב מ12 שבטים והסדר שלהם מכתיב צורה שונה של העם. כל סדר מאפשר לעם לגלות למשל פן אחר של דבר ה'. אחרי קריאת שמע של שחרית, מונים 18 כינוים לדבר ה' :(אמת, ויציב, ונכון, וקיים…) וכל אחד מהכינוים האלה מקביל לסדר אחר של הרשימה של שמות השבטים בתורה.

 

בקשר לפרשת במדבר, יש בה שלושה פעמים רשימת השבטים

1. בפעם הראשונה, מונים את הנשיאים שיעמדו עם משה ואהרון כדי למנות את כל עם ישראל. הנשיאים מסודרים לפי סדר אחד.
2. בפעם השנייה, מונים כל שבט . ואז יש לנו סדר אחר, רשון בעמודה השנייה של הטבלא.
3. אחר כך, התורה מגלה את מיקום כל שבט מסביב למשכן. וזה יוצר סדר שלישי, בעמודה השלישית.

 

ההבדלים:

העמודה הראשונה מסודרת לפי האמהות: מתחילים בכל בני לאה, אחר כך בני רחל ואחר כך בני השפחות

בעמודה שהנייה, יש שינוי אחד: גד "קופץ" למעלה אחרי שמעון. למה? את זאת נבין אחרי שנעיין  בסדר שבו השבטים יחולקו מסביב למשכו.

 

אחרי חטא העגל, ה' עוזב את מחנה ישראל. כדי לדבר איתו, משה חייב לצאת מהמחנה ושם, הוא יכול לדבר עם ה'.

אחרי כפרת חטא העגל, ה' מבקש לבנות לו משכן כדי שהוא יחזור וישכון בתוך המחנה. ואכן המשכן ימוקם באמצע המחנה.

אם כן, חייבים 12 השבטים (חוץ מלוי שנמצא במרכז) להקיף המשכן. יהיו ארבע מחנות בעלי שלושה שבטים כל אחד.

מחנה אחד יהיה תחת פיקודו של הבכור :ראובן

מחנה אחר יהיה תחת פיקודו של בכור אחר: יהודה. אכן, יעקב בחר ביהודה כבכור מחליף אחרי חטא ראובן. ראבון נשאר בכור אבל יהודה תופס פיקוד אחר. (זה מזכיר לנו בעיית הבכורה בין יעקב ועשיו: יעקב מכיר בבכורת עשיו ולכן הוא מוכרח לקנות אותה ממנו. אבל מצד שני, הוא יגנוב הברכות כי הוא זכאי לברכות בתור הבכור העדיף).

מחנה שלישי מנוהל על ידי אפרים "בכור" יוסף (בקביעת יעקב)

מחנה רביעי תחת פיקודו של דן, בכור בני השפחות.

כל אחד מהמפקדים האלה לוקח שני שבטים: האחים הקרובים שלו. אבל יש בעיה: לוי מחוץ לחלוקה הזו. לכן, ראובן ושמעון יהיה חסר שלישי. זה יהיה גד שנלקח מבני השפחות שהם ארבעה!

זה מסביר למה גד "הוכנס", ברשימה השניים בין שמעון ליהודה.

יהודה נמצא במחנה מזרח. והוא יהיה המחנה הראשון במסעות. לכן, ברשימה השלישית, מחנה יהודה נמצא בראש הרשימה. וזה מסביר את הסדר של הרשימה השלישית!!

 

 

 

 

 

 

למי שזה מעניין, בניתי כאן טבלא עם כל הופעות השבטים בכל התורה כולה עם מספרי האוכלוסין שבכל שבט

בראשית

שמות

במדבר

דברים

כט-לב

לה-כג

מו-ח

מט-ג

א-ב

ו-יד

א-ה

א-כ

ב-י

ז-יא

י-יח

יג-ד

כו-ה

לד-יז

כז-יג

לג-ו

סדר

ישיבה

ואלה

ברכות

ואלה

נשיאי

מינוי

מפקד

סדר

קרבנות

סדר

שליחת

מפקד

כיבוש

ברכה

ברכת

לידתם

בארץ

שמות

יעקב

שמות

בית אב

הנשיאים

המדבר

המיקום מסביב למשכן

הנשיאים

הדגלים

מרגלים

כניסה לארץ

הארץ

קללה

משה

לאה

ראובן

ראובן

ראובן

ראובן

ראובן

ראובן

ראובן

ראובן

יהודה

74,600

יהודה

יהודה

ראובן

ראובן

43,730

גד

שמעון

ראובן

שמעון

שמעון

שמעון

שמעון

שמעון

שמעון

שמעון

שמעון

יששכר

54,400

186,400

יששכר

יששכר

שמעון

שמעון

22,200

ראובן

לוי

לוי

לוי

לוי

לוי

לוי

לוי

זבולון

57,400

זבולון

זבולון

יהודה

גד

40,500

יהודה

יהודה

יהודה

יהודה

יהודה

יהודה

יהודה

יהודה

יהודה

גד

ראובן

46,500

ראובן

לוי-גר' ומר'

יששכר

יהודה

76,500

שמעון

יששכר

ללוי

בלהה

דן

יששכר

יששכר

זבולון

יששכר

יששכר

יהודה

שמעון

59,300

151,450

שמעון

ראובן

אפרים

יששכר

64,300

בנימין

יוסף

בנימין

נפתלי

זבולון

זבולון

יששכר

זבולון

זבולון

יששכר

גד

45,650

גד

שמעון

בנימין

זבולון

60,500

דן

בנימין

יוסף

זלפה

גד

יוסף

דינה

דן

בנימין

אפרים

זבולון

לוי

22,000

אפרים

גד

זבולון

מנשה

52,700

מנשה

ראובן

זבולון

אשר

בנימין

גד

גד

דן

מנשה

אפרים

אפרים

40,500

מנשה

לוי-קהת

מנשה

אפרים

32,500

אפרים

גד

יששכר

לאה

יששכר

דן

אשר

אשר

נפתלי

בנימין

מנשה

מנשה

32,200

108,100

בנימין

אפרים

דן

בנימין

45,600

זבולון

אשר

גד

זבולון

נפתלי

יוסף

נפתלי

גד

דן

בנימין

בנימין

35,400

דן

מנשה

אשר

דן

64,400

יששכר

זבולון

דן

דינה

גד

בנימין

יוסף

אשר

אשר

דן

דן

62,700

אשר

בנימין

נפתלי

אשר

53,400

אשר

דן

נפתלי

רחל

יוסף

אשר

דן

בנימין

יוסף

גד

אשר

אשר

41,500

157,600

נפתלי

דן

גד

נפתלי

45,400

נפתלי

נפתלי

אשר

בנימין

נפתלי

נפתלי

נפתלי

נפתלי

53,400

אשר

סה"כ

625,550

603,550

נפתלי

סה"כ

601,730

 

 

בע"ה כו אייר התשעז

מישל בן שושן

 

במדבר פי

כיסוי כלי המשכן (הרב מאיר שפיגלמן)

 

בפרשת במדבר, מתוכנן המסע הקרב ובא של מחנה ישראל. הם נשארו כבר שנה בהר סיני, שם בנו את המשכן. ועכשיו יש לנסוע לעבר ארץ כנען. המסע דורש פירוק המשכן . כל כלי חייב להיות מכוסה היטב כדי שלא יראו ולא יגעו בו. גם הכהנים וגם הלויים, עלולים למות אם הם יגעו בכלי המשכן ללא כיסוי.

למשל, כדי להרים את הארון, הכהנים נכנסים לאוהל, ובלי לראות את הארון, הם לוקחים את הפרוכת, הווילון שמפריד בין הקדש ובין קודש הקדשים ומכסים איתו את הארון בפנים. כך שאף אחד לא יראה או ייגע בארון ישירות. המאמר הזה יעסוק בכיסוים האלה. נראה מה ניתן ללמוד בעיון הזה.

כיסוי הכלים:

 

 

 

 

 

 

הארון                          השולחן                            שאר הכלים                       מזבח העולה

 

 

כליל תכלת	תחש
תחש	תולעת שני	תחש	תחש
הפרוכת	תכלת	תכלת	ארגמן
הארון	השולחן	שאר הכלים	מזבח העולה

=כלים נלווים

 

יריעות המשכן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מעל לאוהל יש שלושה (או ארבעה) כיסויים שנקראים "המשכן"

1. יריעות עשויות היו מאריגה של עשרים וארבעה חוטים של תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש. היריעות, בדומה לפרוכת נארגו בצורה שלכרוב בדמות אריה מצד אחד ובדמות נשר מהצד השני ("כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב"). את היריעות ניתן היה לראות במבט מעלה מתוכו של המשכן. מתבונן חיצוני לא  יכול היה לראותן.:
2. שיכבה השנייה של כיסויי המשכן, שהונחה מעל יריעות המשכן הייתה יריעות עזים שחורות
3. מעל יריעות האוהל הונחו יריעות עור של אלים, מאדמים (צבועים באדום) בצדדים (לפי הרמב"ם) ועורות תחשים על הגג. (או שהונחו עורות אלים ותחשים זה על זה (לפי רבי יהודה):

מסביב לחצר המשכן: רשת יריעות משש

מסך הפתח:  עשוי "תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה רֹקֵם"

 

בגדי כהן הדיוט : שש (פשתן מצרי)

• כתונת: מפשתן ארוג בצורת משבצות
• אבנט: חגורה ארוגה מחוטי צמר ופשתן בצבעי :תכלת ארגמן ותולעת שני.
• מכנסים: ארוגים מפשתן
• מגבעת: מפשתן

בגדי כהן גדול:  שש וזהב

• מצנפת: מפשתן
• מעיל: חוטי תכלת ארוגים עם פעמונים ורימונים
• אפוד: חוטים תכלת ארגמן, תולעת שני, וחוטי זהב. עליו שני אבנים
• חושן: בד ארוג מזהב, צמר בצבע תכלת ארגמן ותולעת שני, ופשתן. עליו, אבני האורים ותומים.
• ציץ :מזהב שנקשר על ידי חוטי צמר צבועים תכלת.

 

הערות:

• הכהנים לובשים בגדי שש, כמו חצר המשכן
• הכהן הגדול לובש בגדי שש וזהב כי הוא משרת גם בהיכל שיש בו כלי זהב ויריעות שש
• כל כלי המשכן מכוסים בעור תחש כמו שהאוהל מכוסה בתחש.
• התכלת משקפת את ההיכל ובמיוחד הארון (כליל תכלת)
• הכיסוי הפנימי ביותר הוא תמיד החשוב ביותר
• התכלת מחברת: בין האפוד ובין החושן

את הציץ לראש הכהן הגדול

מחברת בין הקרסים

מחברת הפעמונים לכהן (על ידי המעיל)

התכלת משולבת עם חוטים אחרים, גבוה יותר מתכלת לבדה. כי כך היא מסמלת את התפקיד שלה: החיבור.   ציבור שכולו תכלת פחות מציבור שמכיל בתוכו כל מיני סוגי אנשים!! בניגוד לקרח שטען שכל העדה כולם קדושים, לכן עבורו טלית שכולה תכלת גבוה יותר              .

יריעות העיזים:   הן  מסמלות את מעמד בני ישראל בתוך המשכן. אבל כשהוא מפורק אין סיבה להימצאותם מסביב לכל כלי.הם הוחלפו על ידי התכלת

השש מסמל את החצר. לכן הוא לא מופיע מעל לכלים. חוץ מאשר בפרכות המכסה את הארון י יש חלק של ישראל בתורה. אפילו בלי משכן

עורות תחשים= מסמלים הפרדה גמורה. לכן אין תחשים במסך הפתח

הארון:  יש לו שני תפקידים:

• כלי ככל הכלים. לכן הוא מכוסה בשני כיסוים עם תחש.
• הוא נמצא בראש המחנה ותר לבני ישראל את הדרך. לכן יש עליו כיסוי שלישי: התכלת

ארבע או שלוש?

יש הרבה דברים שיש ספק אם הם ארבע או שלוש:

1. בגדי כהונה: לפעמים מונים אותם בלי המכנסיים ולפעמים עם. הם או שלושה או ארבעה
2. בגדי הכהן הגדול: הם לפעמים שלושה ( אפוד חושן ומעיל). ולפעמים מוסיפים להם הציץ, כך שהם ארבעה
3. חוטי המשכן: עשויים משלושה חוטי צמר ומחוט אחד של פשתן
4. המשכן מכוסה בשלושה כיסויים, אבל הכיסוי השלישי , מחולק לשני כיסויים (עורות אילים ועורות תחשים)
5. כלי המשכן: הם שלושה (ארון שולחן ומנורה) בפנים ואחד (מזבח העולה) בחוץ.
6. בני ישראל חונים מסביב למשכן במבנה של שלושה שבטים בארבע קיוונים.
7. במזבח יש ארבע קרנות אך רק לשלוש מהם יש יסוד
8. שלושה חוטי לבן בציצית וחוט אחד תכלת
9. שלושה אבות וארבע אמהות.

 

אולי המצב האידיאלי הוא ארבע   והמצב המציאותי הוא שלושה.

אם עשיו היה צדיק הוא היה נושא את לאה והיו אולי ארבעה אבות וארבע אמהות

וכן הלאה

 

המצב האידיאלי הוא שהמשכן מחובר והשכינה בתוכו: ארבעה כיסויים

אבל כשהוא מפורק יש רק שלושה כיסויים!

בס"ד כא אייר התשעז

מישל בן שושן

 

בהר בחוקותי פי

תורה והלכה

 

ברצוני להביא כאן שני נושאים: העבדות והמעשר. שהפרשיות שלנו עוסקות בהן, מזוות מיוחדת: אני אביא את שאר המקומות בתורה שבהם הנושאים האלה מובאים. נשווה ביניהם ונבין איך החכמים הצליחו להתמודד עם ההבדלים בין המקורות. ננסה להסיק מסקנות מהעייון הזה.

 

1. 1. המעשרות (הרב מנשה וינר)

 

יש לנו שלושה מקורות בתורה שמדברות על ענין המעשרות.

 

א.  ויקרא פרק כז (סוף פרשת בחוקותי)

(ל) וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַיקֹוָק הוּא קֹדֶשׁ לַיקֹוָק:(לא) וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו:(לב) וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַיקֹוָק:(לג) לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל:(לד) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי:

אם נסכם הפרשה הזו: יש לקחת עשירית מכל מה שאנו יוצרים מהאדמה או מוולדי הבקר והצאן שלנו ולתת אותו…לה'. זה לא מלמד אותנו הרבה פרטים מעשיים, למשל לא כתוב איך ניתן זאת "לה'"?

 

ב. במדבר פרק יח (סוף פרשת קרח)

(כא) וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד…כד) כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיקֹוָק תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה: פ

(כה) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(כו) וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת יְקֹוָק מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר….(לא) וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם אַתֶּם וּבֵיתְכֶם כִּי שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד:..

כאן, התורה מצווה שהמעשר (שהיינו אמורים לתת "לה'" בפרשה הקודמת) יינתן ללווים. אכן, בפרשה קרח, עוסקים בלווים, בחזרה על בחירתם, על איסור הנחלה שלהם ועל התפקידים שלהם. תמורת העבודה שלהם, ה' מבקש שהם יקחו את המעשר מאת בני ישראל.

איפה הם יאכלו המעשר הזה? "בכל מקום". יש תנאי: הלויים חייבים לתת מעשר מהמעשר הזה לכהנים.

 

ג. דברים פרק יד (פרשת ראה)

(כב) עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה:(כג) וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים…. וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ:(כז) וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ: ס

(כח) מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ:(כט) וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה: ס

בפרשה הזאת, התורה מצווה להביא את המעשר שלנו ולאכול אותו בירושלים! אפשר לפדות אותו בכסף כדי להקל על המהלך, אבל כל המעשר נאכל על ידי בעליו בירושלים!

בסוף, יש פסוק (כז) שמבקש "לא לשכוח" את הלויים. אבל העיקר הוא לאכול בעצמנו המעשר. ניתן ללויים משהוא, כמין צדקה , כי אין לו פרנסה אחרת!

מיד אחר כך, פרשה (פסוק כח) נוספת קובעת שכל שלוש שנים (כלומר בשנה השלישית והשנה השישית אחרי השמיטה) יש להוציא המעשר "בשער". ושם, יבואו לאכול בו, הלויים והעניים בחברה.

 

לסיכום:

יש בפנינו שלושה מקורות. כל אחד מתאר מה לעשות עם המעשר בצורה שונה לגמרי! בכולם יש לקחת מעשר מהיבול אבל הראשון, נותנים אותו לה' (בלי לציין מה זה אומר) בשני, לתת אותו ללוי ובשלישי לאכול אותו בעצמנו בירושלים! והמקור הנוסף, דורש ממנו לתת אותו לכל מי שנזקק, כולל הלויים!!

 

 

 

הנה טבלא מסכמת:

 

מקור		המעשר שייך ל..	אוכלים	איפה?
ויקרא פרק כז		ה'.	בתשלום 1/4	בכל מקום
במדבר פרק יח		לוי	אחרי מעשר	בכל מקום
דברים פרק יד	פסוק כב..כז	האדם עצמו  (והלוי)	בירושלים	ירושלים
	פסוק כח..כט	העניים	כל 3 שנים	בכל מקום

 

איך אנו יכולים להתמודד מול שלושה או ארבעה מקורות אלו שסותרים את עצמם?

1. הגישה של ביקורת המקרא, היא להגיד שפשוט מדובר על שלושה מקורות שונים, שנכתבו על ידי אנשים שונים, בזמנים שונים, במקומות שונים….כלומר, אם יש הבדלים זה מצביע באופן "מדעי" על סתירות שבהכרח באות ממקורות שונים. כמובן שגישה זו איננה מקובלת עלינו בכלל. ואנו ננסה להראות את הגישה היהודית לעניין הזה:

 

2. גישה תלמודית אחת היא לנסות ולאחד את שלושת המקורות. נקרא לה הגישה של ההרמוניזציה. מה שכתוב כאן מלמד על פרט מסויים שהוא יהיה נכון בשני המקרים האחרים. כך ששלושת המקורות הם בעצם מאירים מקרה אחד אבל כל אחד מלמד פרטים אחרים על אותו העניין.

 

3. גישה אחרת של התלמוד היא להראות שמדובר בעניינים שונים. כל מקור מדבר על מקרה שונה וזה מסביר חילוקי הדינים בין המקרים השונים. (תהיה לנו הזדמנות לראות זאת במאמר הבא על העבדות)

 

לפעמים, התלמוד מביא דעות שונות (הרמוניזציה או חלוקת מקרים) באותו העניין. רב אחד יכול לחשוב כך ורב אחר אחרת. אבל לפעמים, יכולים להיות שילובים בין שתי הגישות בעניין אחד.

 

לפני שניגש בפיתרון ההלכתי של כל הפרטים השונים האלה, נמשיך לעיין בתורה, אבל במקורות אחרים, בספר בראשית, שבהם עניין המעשר מובא בהקשרים שונים:

 

א.  בראשית פרק יד (פרשת לך לך)

(יח) וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן:(יט) וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:(כ) וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל:

מי נתן מעשר למי? רש"י טוען שאברם נתן מעשר למלכי צדק אבל "הצדקוני" טוען שלאברם לא היה מה לתת כי הוא לא לקח כלום מהשלל במלחמה. מלכי צדיק הוא זה שנתן מעשר לאברם.

בין כה וכה, רואים שיש נתינת מעשר ל"נציג" של האלוהים. בין שמדובר במלכי צדק כי הוא כהן לאל עליון ובין שמדובר באברם שהאלוהים הראה לכולם שהוא קרובו.

 

= במדבר

 

ב. בראשית פרק כח (פרשת ויצא)

(כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי …:(כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:

יעקב נודר לתת מעשר מכל מה שה' ייתן לו! והוא מצפה לבניין בית מקדש במקום הזה

יש לציין את הפרשנים שטוענים שהמעשר שמדובר עליו הוא בנו העשירי: לוי! שיהיה קודש לה' ויעבוד בבית המקדש. אבל פשט הדברים הם שיעקב נותן המעשר שלו לה'. בלי לציין איך הוא יעשה זאת

.=פרשה שלנו בחוקותי.

 

ג. בראשית פרק כו (פרשת תולדות)

(יב) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ יְקֹוָק:(יג) וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד:

רש"י בראשית פרק כו מאה שערים – שאמדוה כמה ראויה לעשות ועשתה על אחת מאה שאמדוה. ורבותינו אמרו אומד זה למעשרות היה:

יצחק לא נתן מעשר ממה שהרוויח. אבל הוא מדד את כל מה שהוא קיבל. למה למדוד? ולמה לאמוד? רש"י מסביר שיצחק רצה לדעת כמה הוא חייב במעשר! אבל יצחק לא נתן מעשר לאף אחד. הוא בעצמו אכל את המעשר. הוא בעצם אכל את כל התבואה שלו! יצחק הוא מיוחד בזה שהוא לא עזב את ארץ ישראל . תפקידו הוא להפוך את החיים הרגילים בארץ לקדושה. כשיצחק אוכל, זה קדוש. הוא בעצמו קדוש! לכן אין צורך לתת מעשר. הוא בעצמו אוכל את המעשר שלו. יצחק מבטא את קידוש החומר. יצחק אוהב לאכול. הוא מבקש מעשיו להביא לו אוכל. זה יהיה בסיס לברכה. הוא משחק עם אשתו בלי לסגור את הווילונות. כל מה שהוא עושה, מלא בקדושה ובתמימות. = דברים.

 

לסיכום:

• אברהם נתן מעשר לנציג האלוהים. מלכי צדק
• יעקב נדר לתת את המעשר לה'!
• יצחק, אוכל בעצמו את המעשר .

 

שלושת הביטויים האלה של המעשר , זה של אברהם, של יעקב ושל יצחק, מיוצגים בשלושת הפרשיות בתורה לגבי המעשר:

• בספר ויקרא, פרשת בחוקותי, מדובר על מעשר שיש לתת לה'! מבחינת יעקב
• בספר במדבר,פרשת קרח, יש לתת המעשר ללוי, נציג ה' בעולם. כמו שעשה אברם
• בספר דברים, בפרשת ראה, האדם בעצמו אוכל המעשר, כמו יצחק. בקדושת המקום.

פרשת בחוקותי	בחינת יעקב אבינו
פרשת קרח	בחינת אברהם אבינו
פרשת ראה	בחינת יצחק אבינו

 

בעצם, ה' רוצה שאנו נייחס את כל מה שאנו יוצרים, קוטפים, אוכלים, לבורא העולם. זו המטרה. האידיאל, זה לאכול הכל בקדושה. בעצמנו. כשאנו מודעים לקדושה ואנו בעצם קדושים.

היינו אמורים להיות כמו יצחק. לאכול את המעשר בעצמנו.

אבל, יצחק היא יחידי. הוא איש העולם הבא.

בנתיים, עלינו לעשות כמה פעולות כדי להיות ראוים לאכול הכל בעצמנו.

יש להגיע לירושלים- זו אפשרות אחת. ואז, נוכל לאכול כמו יצחק, את המעשר בעצמנו

אפשרות שנייה היא לתת לאנשים אחרים, להיות קדושים במקומנו. שהם יהיהו יותר קדושים, יותר קרובים לעבודת ה'. כמו הלויים שה' בחר להיות קדושים יותר מהשאר.ולהם יש לתת המעשר.

אפשרות אחרת היא להראות שאנו דואגים לזולת. זו צורה להתקרב לקדושה! כשאנו דואגים לתת אוכל לנזקקים, לעניים, זה יכול להצביע על קרבה אל בורא עולם.

 

אם כן הקדושה הנדרשת יכולה להתבטא

• במקום= ירושלים
• בנציגי האלוהים= הלויים
• בדאגה לזולת= העניים

 

כך בנו החכמים את מבנה המעשרות:

• מעשר ראשון: כל שנה, מפרישים עשירית מהתבואה ונותנים אותו ללויים. (הם בעצמם יתנו מעשר מזה לכהן
• מעשר שני: מרימים עוד פעם מעשר ממה שנשאר והוא נקרא מעשר שני. בכל שנה 1-2-4-5 מהשמיטה, עולים לירושלים ואוכלים שם את המעשר.
• מעשר עני: בשנים 3-6 במקום לעלות לירושלים לאכול המעשר השני, נותנים אותו לעניים .

 

כך, החכמים מקיימים את שלושת הפרשיות שלנו ביחד, וכך גם את שלושת המובנים השונים של המעשר כפי שביטאו אותם שלושת האבות, כל אחד במידתו.

כמו שאנו מתפללים ל"אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב", (ולא לאלוהי אברהם יצחק ויעקב),כך אנו מנסים לקיים, הלכה למעשה, את כל הכוונות השונות ביחד, בהלכה.

 

מסקנה:

נכון שיש בתורה סתירות בין פסוקים שונים לגבי אותו נושא. אבל כל פרשה מבטאת פן אחר של אותו העניין. החיים מורכבים.. האדם בעצמו מורכב. האמת מורכבת ולכן התורה מורכבת מהרבה בחינות וזוויות ראייה. אי אפשר להתיחס רק לפן אחד. אבל גם כן אי אפשר להתיחס לכולם בבת אחת! לכן, התורה מתארת ,בכל מקום מתאים, פן אחר של המציאות. ואנו, בהלכה, חייבים לאחד את כל הכוונות ולתת ביטוי לכל אחת בעולם העשייה. אנו מקיימים בפועל אחדות המידות.

להכריז שהתורה היא "אחת" זה כמו להכריז שעם ישראל "אחד" או שהאמת "אחת". זו אחדות של ניגודים ופנים שונות.

עולם המעשה, עולם ההלכה, חייבים להכריע בין הפנים השונות. אי אפשר לעשות שני דברים שונים (ולפעמים הפוכים) בבת אחת. אבל ההכרעה למעשה אחד, איננו מבטל את ריבוי הכוונות והטעמים. לכן יש חיוב ללמוד את כל הפנים השונים והמחלוקות ולא להסתפק בלימוד ההלכה למעשה.

2. 2. העבד העברי (הרב אלחנן סמט)

 

הנה עוד דוגמא. בפרשת בהר, מובא דין העבד העברי. אבל למדנו כבר את הנושא בפרשת משפטים ונראה עוד אותו בפרשת ראה בספר דברים. נשווה בין שלושת המקורות האלה:

 

א.  שמות פרק כא  (התחלת פרשת משפטים)

(ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:(ג) אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:(ד) אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ:(ה) וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי:(ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם: ס

העבד העברי יכול לעבוד את אדוניו שש שנים בלבד. אדונו יכול לתת לו שפחה כנענית כדי שיבא ממנה ילדים שיישארו בבעלות האדון. במידה והוא מסרב לצאת אחרי שש שנים, מרצעים את אזנו.

 

ב. ויקרא פרק כה (פרשת בהר)

(לט) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד:(מ) כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ:(מא) וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב:(מב) כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד:(מג) לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ:

כאן, העבד העברי נשאר לעבוד עד.. היובל. אין אדונו יכול לתת לו אישה, הוא יוצא לחפשי עם משפחתו ואין רציעת אזנן כי אין מקרה שהוא יסרב לצאת.

 

ג. דברים פרק טו (פרשת ראה)

(יב) כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ:(יג) וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם:(יד) הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ:(טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם:(טז) וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ:(יז) וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן:(יח) לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה: פ

כאן, נראה לנו לקרוא בחזרה את פרשת משפטים. העבד עובד עד שש שנים, יש רציעת האזן. אבל יש חידוש: כשהוא יוצא מעם אדוניו, הוא מקבל "מענק" שחרור. זה מנוגד לפרשת משפטים שם היה כתוב במפורש "בגפו יצא".

 

לסיכום הנה טבלא :

 

	אורך העבדות	אישה וילדים	לא רוצה לצאת	מענק	כינוי
שמות כא	שש שנים	שפחה כנענית נשארת	רציעה		עבד
ויקרא כה	עד היובל	יוצא עם משפחתו			שכיר
דברים  טו	שש שנים	אישה כנענית נשארת	רציעה	מענק	עבד-שכיר

 

מול הניגודים הבולטים האלה בין שלושת המקורות אנו ניצבים, כמו בעניין הקודם של המעשרות, מול שלוש גישות:

1. הגישה של ביקורת המקרא: מדובר בשלושה מקורות. שלושה טקסטים שונים שנכתבו בתקופות שונות על ידי אנשים שונים,…. זו גישה קלה שאיננה לוקחת בחשבון את הראייה הבסיסית של היהדות שתיארנו לעיל.

 

2. הגישה התלמודית הראשונה: הרמוניזציה. שלושת המקורות האלה דנים בעניין אחד ויש ללמוד מעניין לחברו. למשל, אפשר להגיד שהעבד יישאר רק שש שנים אבל אם הגיע היובל במשך השש שנים, הוא יצא ביובל. אפשר להגיד שבכל מקרה יינתן לו מענק. וה"בגפו יצא" נוגע רק לשפחה כנענית שהוא משאיר אצל אדונו.

 

3. הגישה התלמודית שמפרידה בין המקרים:

מדובר בשני סוגים של עבדים!:

• בפרשת משפטים ובפרשת ראה, מדובר באדם שגנב וחייב והחזיר, ומכוון שאין לו די כסף להחזיר הגנבה, בית הדין מוכר אותו בסכום מה שהוא צריך לשלם. זה מקרה העבד שמכרוהו בית דין.
• בפרשת בהר, מדובר בעבד שמוכר את עצמו כי הוא הגיע למצוקה כספית. הוא דורש מהאדון לתת לו סכום כסף מסויים תמורת תקופה מקבילה של "עבדות". ואכן שני המקרים האלה מוסברים בתורה:

• מכרוהו בית דין: שמות פרק כא :(לז) כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה…שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ:
• מוכר עצמו: ויקרא פרק כה :(לט) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד:

 

למה לא נכתב עניין המענק בפרשת משפטים? בי בפרשת משפטים, דנים לפי הדין היבש. אבל בפרשת ראה, מדגישים את העניינים שהם מעבר לשורת הדין. דיני צדקה, גמילות חסדים. המענק הוא לא חובה כספית אלה חובה מוסרית של חסד, כדי להטיב עם העבדים המשוחררים, כדי לעזור להם להתחיל מחדש בחייהם החופשיים.

כדי להוציא אותו ממעגל הגנבות והשעבוד.

 

בתלמוד, אנו פוגשים שילוב בין שתי הגישות האחרונות האלה. למשל, במסכת קידושין, מוצאים מחלוקת בין תנא אחד לרבי אליעזר:

 

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף יד עמוד ב

תניא:

• : המוכר עצמו – נמכר לשש ויתר על שש, מכרוהו ב"ד – אינו נמכר אלא לשש;
• המוכר עצמו – אינו נרצע, מכרוהו ב"ד – נרצע;
• מוכר עצמו – אין מעניקים לו, מכרוהו ב"ד – מעניקים לו;
• המוכר עצמו – אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, מכרוהו ב"ד – רבו מוסר לו שפחה כנענית;

רבי אלעזר אומר:

• זה וזה אינו נמכר אלא לשש,
• זה וזה נרצע,
• וזה וזה מעניקים לו,
• וזה וזה רבו מוסר לו שפחה כנענית;.

אם כן המחלוקת  אמיתית ועמוקה! אבל אנו מבינים שכל אחת משתי הגישות (הרמוניזציה בין המקורות- או חלוקה למקרים שונים) הגיונית ולגיטימית. יכולים גם פוסקי הלכה מאוחרים יותר לשלב בין הדעות האלה כדי לקבוע ההלכה.

השאלה העקרונית שלי היא:

למה התורה מסבכת אותנו כך? למה היא לא כותבת את העניין של העבד פעם אחת עם כל הפרטים. וכך אנו לא נצטרך לשבור את הראש בין כל המקורות והמחלוקות האלה??

אני חוזר ועונה כמו שטענתי במקרה הראשון:

נושא העבדות הוא עניין מאוד מורכב. באופן תיאורטי, אסור שיהיה עבד עברי!

אבל, התורה לוקחת בחשבון מצבים שונים שסוטים מהנורמה האידיאלית. יש גנבים, יש עוני, יש כל מני מצבי מצוקה בכל חברה. כל מקרה מורכב מכל מיני זוויות. והתורה מתארת כל פעם זווית אחת. ייתכן מאוד שמקרה אחד זקוק להתייחסות של אחת או שתים או שלוש הזוויות כדי לפתור אותו אבל אין לערבב בין הזוויות.

חשוב לתאר , למשל, בפרשת משפטים את המשפט היבש. ובפרשת ראה את הפן של החסד וגמילות החסדים מעבר לשורת הדין. ובפרשת בהר, את ההתייחסות לענייני היובל ושחרור העבדים.

 

לסיכום:

• נראה שהתורה מעדיפה חברה שבה כול אחד הוא עצמאי ודואג לפרנסתו באופן עצמאי.
• אבל אדם עצמאי וחופשי יכול לבחור להיות "שכיר". הוא מקבל משכורת וחוזר לביתו כל יום ויכול לבחור מה העבודה שבה יעסוק ומתי ובאיזה תנאים.
• אבל "מתחתיו", בסולם החברתי, נמצא אדם שהעני וזקוק למכור את עצמו לעבד. האדם הזה נקרא "עבד" כי יש לו אדון שבוחר עבורו מה העבודה יעשה באותו היום, ויש לו הרבה מוגבלויות. הוא לא לגמרי חופשי. אבל מצד שני, הוא קרוב יותר לשכיר , וזה מה שבפרשה שלנו, בהר, התורה מציינת. אל תקרא לו עבד. תקרא לו שכיר, למרות מצבו. כלומר, תתייחס אליו יפה. גם בפרשת ראה, המושג "שכיר" מוזכר לגבי העבד הזה, מה שמחבר בין המקור השלישי (דברים) למקור השני (בהר)!
• מתחתיו נמצא העבד העברי שמכרוהו בית דין. מצבו יותר שפל. הוא יכול לשמש אפילו כמביא ילדים עבור אדונו. כמו שקונים שור שירביע את הפרות!! זה מאוד משפיל ואולי העובדה שהוא גנב ונמכר מצדיק את הבדלי הדינים יחסית לעבד שמכר את עצמו. גם הרציעה היא מעשה משפיל. מזכירים לו שהוא גרם לעצמו את כל המצב העגום הזה. היתה לו אפשרות לחיות כאדם חופשי (כמו שאוזנו שמעה בהר סיני)והוא בוחר להיות עבד

 

 

בע"ה טו אייר התשעז

מישל בן שושן

 

אמור פי

המקלל

 

בסוף הפרשה, מופיע סיפור מוזר : הן בתוכנו (אנו לא מבינים בדיוק מה קרה) הן במיקומו (למה כאן?) וכמובן במשמעותו. הנה הקטע:

י וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. יא וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן. יב וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְהוָה.
יג וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יד הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה. טווְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ. טז וְנֹקֵב שֵׁם יְהוָה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת. יז וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת. יח וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. יט וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. כ שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ. כא וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת. כב מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. כג וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל  מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

כנראה שמשהוא שנולד מאמה ישראלית ואבא מצרי נאבק עם איש ישראלי אחר. במשך המאבק, הוא השתמש בשם ה' כדי לנגח את יריבו. (או אולי, הוא קילל את שם ה') . בני ישראל שמסביבו מביאים אותו למשה כדי לדעת מה עושים במקרה כזה. משה פונה אל ה'. ה' מתחיל לענות שצריך לרגום אותו באבנים אבל הוא מנצל את ההזדמנות כדי לתת כמה הלכות נזיקין (שאנו כבר מכירים ממקורות אחרים) באמצע הסיפור. בסוף, מוציאים המקלל להורג.

 

הרב מארי שפיגלמן מבקש להשוות הסיפור הזה עם סיפור מוזר נוסף: משה שהורג איש מצרי ובורח ממצרים בהתחלת דרכו:

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו.יב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל. יג וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ. יד וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר.טו וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר

אכן, יש כמה פרטים בשני הסיפורים שנראים זהים. או לפחות שמזמינים אותנו לעשות את ההשוואה:

1. בסיפור של משה יש יהודי מול גוי ולמחורת יש שני יהודים. בסיפור המקלל שלנו, כאילו קופצים לדור הבא ואנו מול שני אנשים, אחד יהודי (אבא מצרי ואמה יהודיה) מול יהודי אחר(אבא ואמה יהודיים). כאילו שני הסיפורים של משה הופכים לסיפור מסכם אחד.
2. בשני המקרים האנשים "ניצים"(וינצו) אותו הפועל המיוחד כדי לתאר המאבק בין האנשים.
3. משה הורג את המצרי על די שם המפורש (רש"י והמדרש). משה השתמש בשם ה' כדי לפתור את הבעיה! זה בדיוק מה שעושה המקלל, אבל אז, זה נחשב לעוון חמור!
4. שני האנשים העברים, למחרת, כועסים על משה ומתלוננים נגדו :" מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ??". זה מזכיר מאוד את האזהרה שבסיפור של המקלל: " אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ" . ברור שכאן המילה אלוהים מתארת את השופטים. אסור לקלל את השופטים. יש לקבל את סמכותם. בדיוק מה שלא עשו שני העברים הניצים מול משה! משה רצה להיות שופט, לקחת את החוק לידים. הוא הורג את המצרי. הוא קורא למי שמרים את ידו "רשע"! בלי לשאול מה הסיבה של הריב הזה. כאילו הוא כבר דן את המקרה והחליט מי רשע בסיפור! זה בלתי מקובל על ידי העברים!. אצלנו, השומעים לא מגיבים. הם מביאים את המקלל למשה כדי שהוא יחליט מה לעשות. עברנו כברת דרך מאז. העם מוכן לקבל מרות משה. בם לא לוקחים את החוק לידים כמו שעשה משה בעצמו בתחילת הדרך.
5. הסיפור של משה "נשמע". פרעה הוא זה ששומע. ואצלנו, יש "שומעים". הם אלה שהיו עדים והם צריכים לקחת אחריות וחלק בהריגת המקלל! גם פרעה ביקש להרוג את משה.
6. הסיפור של משה גורם לו לברוח. לצאת מן המחנה! כמו שנידון המקלל בסיפור שלנו. משה בורח ליתרו ונשאר שם זמן מה. משה הבין שעם ישראל עדיין לא מוכן לצאת. במקום להודות לו על הריגת המצרי הצורר, הוא נאשם על ידי היהודים עצמם שהוא הרג המצרי! הוא בא להציל את אחיו והם לא מעוניינים! להיפך, משה הוא גורם שמפריע להם להמשיך בחייהם ולריב!
7. מיד אחרי הסיפור של משה, הוא מגיע להר סיני ונגלה לו שם ה' בסנה . שם הוא מתבשר על היציאה ממצרים, העבודה בהר סיני והכניסה לארץ כנען, מטרת היציאה, כמו שהבטיח לאבות.

גם הפרשה שלנו של המקלל תביא את הקורא להר סיני!: מיד אחרי הסיפור הזה שמסיים את פרשת אמור, מגיעים לפרשת הר סיני ומצוות התלויות בארץ!!

לסיכום ביניים:

יש הקבלה ברורה בין שני הסיפורים.

המדרשים כבר ניסו לחבר בין שני הסיפורים כשהם טוענים למשל, שהאיש המצרי, האבא של המקלל הוא האיש המצרי שמשה הרג. המדרשים ש"ידעו" איך משה הרג את המצרי: "על ידי שם המפורש!". איך הם יודעים זאת? כנראה שהם קישרו בין הסיפורים וראו שכאן מדובר בנקיבת שם ה' והם קשרו זאת לסיפור הראשון.

 

הנה טבלא מסכמת:

 

משה	ויצא	עברי מול  מצרי עברי מול עברי	ניצים	הורג על ידי שם ה'	פרעה שומע	משה קורא לעצמו "גר הייתי"	משה מגיע להר סיני	מי שמך לאיש שר ושופט?
המקלל	ויצא	בן אבא מצרי מול  ישראלי	וינצו	מקלל על ידי שם ה'	העם שומע	המקלל הוא "גר"	הפרשה הבאה חוזרת להר סיני	אלוהים לא תקלל

 

שני הסיפורים זהים בכמה פרטים ובכמה פרטים אחרים, מרגישים שוני . השוני נובע מההתקדמות  מאז ועד הנה.

אפשר למדוד את ההתקדמות:

1. אין אדם יחיד שלוקח את החוק לידים. כאן, כולם מחכים, שואלים ומקבלים את הדין מלמעלה.
2. השימוש בשם ה' נאסר. לא כל אחד יכול להשתמש בשם ה'. כבר בעשרת הדברות היה ברור "לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא". אבל כאן, מדגישים את השימוש לרעה: כשמשתמשים בשם ה' כדי לנגח יריב.
3. אם נתבונן על שתי ההערות האלה: קבלת מרותו של האלוהים ואיסור שימוש בשמו, זה מסכם את רוב הבעיות שיש לאנשים שרוצים להיות דתיים ומשתמשים בזה כדי לנגח אנשים אחרים!. זה שאני כפוף לאלוהים איננו יכול לאפשר לי להשתמש ב"כיפה" הזאת כדי להרגיש עליון על האחרים!

 

מסקנה עיקרית:

הרב שפיגלמן מציע לקרוא את שני הסיפורים כשאחד שולח אותנו לשני וכל מה שנמצא באמצע, נמצא בסוגרים בין שני הסיפורים:

אם נצייר את מהלך הסיפור הכללי של התורה, באופן כרונולוגי וגם כהמשכו של טקסט בעל חוט מקשר, ונרכיב בתוך ההמשכיות הזו את שני הסיפורים שלנו, נקבל:

 

 

 

 

העם                                                                                מצוות התלויות בארץ         הכניסה לארץ

במצרים

משה                                     המקלל

ה' מתכנן להוציא אותם                                                      חוזרים לתכנית המקורית

ושולח את  משה                                                              הר סיני והכניסה לארץ

כדי להוציא אם העם

משבר: יש לחכות                          מחנכים את העם

העם איננו מוכן לצאת!                         על ידי מצוות וחוויות

היהודים רבים בניהם                         שיאפשרו להמשיך במשימה

 

נחשוב על המשמעות של הסיפור של משה בהתחלת דרכו: משה חושב שהכל ירד מהר ובקלות: הורגים המצרים, מוציאים היהודים ממצרים ונוסעים לארץ כנען.

מתברר שזה לא כל כך פשוט! יש מצד אחד האידיאל ומהצד השניה המציאות!

ה' יודע זאת ומבקש ממשה להמתין. משה יישאר אצל יתרו הרבה שנים. עד אשר העם יהיה קצת יותר מוכן לצאת. בשביל זה צריך זמן, צריך גם הכבדת השעבוד. וגם עשר מכות כדי שהעם סוף סוף יהיה מוכן לצאת ברגע האחרון.

לא שהמוכנות הזו היא שלמה וסופית. אלא שהיא המינימום הנדרש כדי להמשיך בתהליך הגאולה.

 

ייתכן שכל מה שקרא מאז ועד עכשיו, באמצע ספר ויקרא, אחרי קבלת התורה, הכמת המשכן, המצוות הרבות וקביעת חוקים כדי להכיר בצורך לעבוד את האלוהים, סוגרים אז מעגל ופונים הלאה אל המשך תהליך הגאולה.

 

ייתכן מאוד שסיפור המקלל בא כדי לסגור את הסוגריים הארוכות שנפתחו על ידי סיפור הריגת המצרי על ידי משה. זה מאפשר לדבר עכשיו על המצוות התלויות בארץ, כמו השמיטה והיובל שאנו נקרא בפרשה הקודמת. פרשה שמתחילה במילים "בהר סיני" כאילו כדי לקשור אותנו להתחלת המהלך, בהר סיני שהיה אמור להיות ההכנה לכניסה לארץ.

 

משה שאל בהתחלה האם יש אנשים?   "יב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ"

אין איש שייקח את הדברים לידים. "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש" כתוב בפרקי אבות.

עכשיו שוב חוזרים להימצאותם של אנשים. אמנם ניצים, אבל שמוכנים לקבל מרות ודיני נזיקים. מכאן אפשר להמשיך!

 

מה היה הסמל של אי היכולת , חוסר המוכנות, של העם להיגאל? זה שהם ניצים! המריבות בין היהודים! זה הסימן לחוסר המוכנות לגאולה.

גם בסיפור של המקלל יש מריבות. אבל יש עכשיו מערכת משפטית, יש דיני נזיקים. יש אלוהים למעלה שמשגיח ומראה את הדרך.

 

האם תכף ניכנס לארץ? לא! כי שוב יהיו בעיות אחרות. ההיסטוריה של העם היהודי עוד ארוכה מאוד. לפעמים ה' מזרז תהליכים ופועל מלמעלה . אבל לפעמים הוא מחכה שמצידנו שאנו נשתפר ונתקדם לגאולה בעצמנו, מלמטה!

 

יום העצמאות

 

בפרשת אמור, יש את רשימת כל החגים באריכות רבה.

אבל אחרי פרשת המועדים, יש שלוש פרשיות שהקשר בינן ובין המועדים לא ברור.

הרב אורי שרקי מביא את הפירוש המעניין הזה: שלושת הפרשיות האלה הן רמזים לשלושה מועדים חדשים שבני ישראל יקבעו בעצמם, בנוסף למועדי ה' בתורה:

• פרשת הדלקת המנורה—-מקבילה לחנוכה. (הקשר ברור למדי)
• פרשת לחם הפנים——-מקבילה לפורים (עניין הסעודה, האוכל כפתח לחטאים או לקדושה)
• פרשת המקלל——-מקבילה ליום העצמאות!!

 

ברצוני לנסות ולהסביר הקשר האפשרי בין יום העצמאות ופרשת המקלל, לפי הפירוש שהבינו לעיל:

יום העצמאות מסמל את סוף הזמן הארוך של הגלות. זמן שהיה דרוש כנראה לחנך את עם ישראל ולהביא אותו להיות ראוי להמשך ההיסטוריה שלו בצורה ראויה. כמו שעם ישראל היה צריך לחכות לגאולה במצרים בגלל חוסר המוכנות שלו לצאת (פתיחת הסוגריים על ידי סיפור הריגת המצרי), כך עם ישראל היה מוכרח לחיות בגלות ארוכה עד שיחזור לארצו ויסגור הסוגריים שנפתחו בחורבן הבית.

סיפור המקלל מסמל את סופו של תהליך ארוך שנגרם בגלל חוסר המוכנות של העם למלא את משימתו.

 

לא לחינם בסיפור הראשון היה מדובר ב"איש עברי" ובסיפור האחרון ב"איש ישראלי"!

 

 

 

 

 

 

לעיון נוסף בפרשת המקלל: דיני הנזיקין

 

הרב שפיגלמן מצא שהפרשה של המקלל כתובה בצורה כיאסטית. הנה טבלא ובה כתובה כל הפרשה : בעמודה הראשונה הפסוקים כתובים מלמעלה למטה, כרגיל ובעמודה השנייה, הפסוקים כתובים מלמטה למעלה. זה מראה את הצורה הכיאסטית: הקבלה בין העניינים:

 

 

 

 

 

 

 

 

		התחלת הפרשה	סוף הפרשה
		יג וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה  לֵּאמֹר	וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.
		יד הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה	וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל  מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן
		טו וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר	כג וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
אחריות על המעשה					תוצאות המעשה
		אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ. טז וְנֹקֵב שֵׁם יְהוָה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה	?
		.  כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָתיט	. כב מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
		יז וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת. יח	וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת
		.  וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ.	כא וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה
		וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ	כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ
		כ שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר	שֵׁן תַּחַת שֵׁן
			.  עַיִן תַּחַת

 

כשמתבוננים על שני העמודים, יש הקבלה בתוך כל שורה. אבל יש הבדלים קטנים. למשל, "נפש תחת נפש" או בין "ינתן בו" ויעשה לו".

דיני הנזיקין האלו, כמו שאמרנו לעיל, הם לא חדשים. הימצאותם כאן יכול לסמל את ההתקדמות הרבה בין המצב שהו היו בני ישראל במצרים  לבין המצב היום, עם חוקים ומערכת משפטית.

ההתקדמות היא ברובה בתיקון החברה. לא שנעלמים המריבות והנזיקין אלא שיהיו העם מוכנים לקבל חוקים וליישמם.

 

יש שתי סיבות לעונשים בנזיקין:

• או שאדם חייב לשלם על הנזק שהוא גרם
• או שהאדם חייב לשלם עבור חומרת המעשה שלו.

זה נראה דומה אבל לא:

למשל, אדם שתכנן רצח . אבל האדם השני לא מת. התכנית לא הצליחה! האם במקרה כזה הוא ייענש על פי מה שהוא זמם לעשות לאחיו או לפי מה שבפועל נגרם? לפי שתי התפיסות שהבאנו לעיל, העונש יהיה שונה!

 

אם כן, נראה שבעמודה הראשונה,  העונשים נקבעים לפי חומרת המעשה

ובעמודה השנייה, העונשים נקבעים על פי חומרת הנזק שנגרם בפועל!

כאילו הפרשה שלנו רוצה לתאר את שני  הקריטריונים האלה בשילוב , אחד מול השני!

פרשת אמור

 

1. אמירה ודיבור

הפרשה מתחילה ב"אמירה", לשון רכה, אל הכהנים רודפי שלום ובעלי החסד.

ומסתיימת ב"שלומית בת דברי". ובעיית קללה. שימוש לא נכון ב"שלום" וב"דיבור"."למטה דן" מידת הדין.

זה מסביר למה כתוב "הכהנים בני אהרון". היה מספיק להגיד "אל הכהנים" למה בני אהרון?=(הזוהר) ולא בני לוי! כי אהרון הוא בעל החסד ולו מתאים אמירות ושלום.

 

2. הקשר בין חלקי הפרשה (הרב שפיגלמן מקור ראשון)

הקדושה באה מלמעלה אבל ה' מבקש שהיא תבוא גם מלמטה:

א. קדושת הכהנים

שלא כהרגלה, התורה מדברת קודם כל על הכהן ההדיוט ואחר כך על הכהן הגדול.כאילו היא רוצה להדגיש שבפרשה שלנו, יש להתחיל הקדושה מלמטה

• הכהן הגדול= קרוב לה'
• כהן הדיוט= במקום העם. הם לא יכולים לשרט, הם עושים העבודה במקומם

דרך אגב, המחלוקת בין קרח ומשה חלה על העניין הזה: האם הכהן הגדול הוא נבחר מתוך הכהנים האחרים או הוא נבחר על ידי ה' בעצמו? נראה שהכהנים ההדיוטים, הם צמייצגי העם והכהן "הגדול מאחיו" הוא גם נבחר מתוך כלל הכהנים אבל הוא מיד מקבל סמכות כאילו הוא נציג ה' מלמעלה!

ב. המועדים

תיאור המועדים מתחיל בשבת. פוסק. ומתחיל שוב במועדים. להראות שגם אנחנו מקדשים את השבת שהתחיל ה' בעצמו לקדש אותו מלמעלה

• שבת= מלמעלה קדוש
• המועדים= מלמטה נקדש אותם

ג. הדלקת המנורה

בפרשת תרומה היתה מצווה לבנות מנורה להדליק בה 7 נרות. אבל בפרשת תצווה היתה מצווה להדליק נר תמיד, ללא קשר עם המנורה. כאן, הפרשה מחברת בין שתי המצוות: נר התמיד שנדלק על ידי בני האדם ללא קשר עם המשכן, נדלק דווקא במנורה

• נר תמיד= מלמטה
• המנורה= מלמעלה

ד. לחם הפנים

• השולחן הוא כלי המשכן. בית ה'
• הלחמים, שהאדם מכין, באים מלמטה, מהעם, והם מתקדשים בחיבור עם השולחן

ה. המקלל

ריב בין בני אדם , דיני נזיקין, נקבע גורלם ודינם על ידי ה' אבל על בני האדם ליישם את הדינים האלה. אפילו אם אדם מקלל את שם ה', ה' דורש מבני האדם להעניש אותו על ידי בית דין של מטה.

לסיכום:

בכל התחומים, הפרשה שלנו מדגישה הצורך בהשתתפות האדם והחברה בקדושת העולם. ה' מקדש את העולם מלמעלה, כדי שהאדם יקדש אותו בלמטה. כך ניתן להיפגש, ה' והאדם. בהתוועדות, במועדים!

 

המקלל

עוד דבר על ההשוואה בין סיפור המקלל והריגת המצרי על ידי משה (תוספת לעניין הראשון במאמר הזה):

גם המקלל וגם משה, נידונים כאנשים מעורבי זהות.

• משה נולד אמנם מהורים יהודיים אבל הוא גדל , חונך, ונראה כמו מצרי
• המקלל הוא בן מצרי ואם יהודיה.

שניהם מתקשים למצוא את מקומם בחברה "בתוך בני ישראל", "במחנה".

למשה לקח זמן עד שהוא מצא חן בעיני העם וקבלו אותו כמנהיג .(ועדיין לא לגמרי, הוא היה זקוק לאהרון אחיו שלא נגע בבית פרעה והתרבות המצרית!). למקלל, יש בעיה דומה. יש ניקור כלפיו כנראה מצד העם. במקום לפנות למשה ולהסביר לו מה הבעיה שלו, הוא ישר מקלל. כאילו הקבלה בחברה "מגיעה לו". ואנו יודעים שלא כן הדבר. בכל חברה, האדם חייב לעמול כדי להתקבל בתוכה!

בע"ה ו אייר התשעז מישל בן שושן קדושים פי מתוך רעיון של הרב מנחם לבטאג ישיבת הר עציון   בפרשת קדושים חודרים, בפרק שלם (פרק כ) על מצוות איסורי העריות שכתובות בפרשה הקודמת, אחרי מות בפרק יח. כמעט כל המצוות בפרשה הראשונה מופיעים גם בשניה. ונשאלת אם כן השאלה, למה לחזור על אותם הדברים? כמובן שזו הזדמנות לבדוק ההבדלים וללמוד מהם. הרב לבטאג, כהרגלו חוקר מבנה הדברים ולומד מהם. בניתי שתי טבלאות. הראשונה משווה בין מצוות העריות עצמן. טבלא שניה תשווה בין מבנה הפרקים עצמם, כלומר, הפסוקים שקודמים למצוות העריות והפסוקים שאחריהן. טבלא ראשונה: איסורי העריות בשתי הפרשיות:   ויקרא יח      אחרי מות   ויקרא פרק כ       קדושים     ט כִּי-אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ מוֹת יוּמָת  אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ. {ס} ו אִישׁ אִישׁ אֶל-כָּל-שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה  אֲנִי יְהוָה.   י וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת-אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת-יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת. {ס} ח עֶרְוַת אֵשֶׁת-אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה  עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא.   יא וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-אֵשֶׁת אָבִיו עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה מוֹת-יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם דְּמֵיהֶם בָּם. {ס} ט עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת-אָבִיךָ אוֹ בַת-אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן.   יב וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-כַּלָּתוֹ מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם  תֶּבֶל עָשׂוּ דְּמֵיהֶם בָּם {ס} י עֶרְוַת בַּת-בִּנְךָ אוֹ בַת-בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן  כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה.   .  יג וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם. {ס} יא עֶרְוַת בַּת-אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ.   יד וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת-אִשָּׁה וְאֶת-אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן וְלֹא-תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכְכֶם. {ס} יב עֶרְוַת אֲחוֹת-אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה  שְׁאֵר אָבִיךָ הִוא.   טו וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת וְאֶת-הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ. {ס} יג עֶרְוַת אֲחוֹת-אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה  כִּי-שְׁאֵר אִמְּךָ הִוא   טז וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל-כָּל-בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ וְהָרַגְתָּ אֶת-הָאִשָּׁה וְאֶת-הַבְּהֵמָה מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם. {ס} יד עֶרְוַת אֲחִי-אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה  אֶל-אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב דֹּדָתְךָ הִוא.   יז וְאִישׁ אֲשֶׁר-יִקַּח אֶת-אֲחֹתוֹ בַּת-אָבִיו אוֹ בַת-אִמּוֹ וְרָאָה אֶת-עֶרְוָתָהּ וְהִיא-תִרְאֶה אֶת-עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא. {ס} טועֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה  אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ.   יח וְאִישׁ אֲשֶׁר-יִשְׁכַּב אֶת-אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת-עֶרְוָתָהּ אֶת-מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִוא גִּלְּתָה אֶת-מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם. {ס} טז עֶרְוַת אֵשֶׁת-אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה  עֶרְוַת אָחִיךָ הִוא.   יטוְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה  כִּי אֶת-שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה עֲו‍ֹנָם יִשָּׂאוּ. {ס} יז עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה  אֶת-בַּת-בְּנָהּ וְאֶת-בַּת-בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִוא.   כ וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-דֹּדָתוֹ עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה חֶטְאָם יִשָּׂאוּ עֲרִירִים יָמֻתוּ יח וְאִשָּׁה אֶל-אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח  לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ.   כא וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת-אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִוא עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה עֲרִירִים יִהְיוּ. יט וְאֶל-אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ.     כ וְאֶל-אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא-תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע  לְטָמְאָה-בָהּ.     .  כא   וּמִזַּרְעֲךָ לֹא-תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת-שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.   פסוקים : א-ב-ג-ד-ה כב וְאֶת-זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה  תּוֹעֵבָה הִוא.     כג וּבְכָל-בְּהֵמָה לֹא-תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה-בָהּ וְאִשָּׁה לֹא-תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא.     הערות מתוך עיון בטבלא: סדר האיסורים שונה. בפרשה הראשונה (אחרי מות) נראה שהסדר הוא לפי הקרבה המשפחתית: מתחילים עם הקרובים ביותר ומסיימים ברחוקים יותר. בפרשה השנייה, מופיעים עונשים מפורטים לכל איסור. והסדר תלוי בדרגת העונשים. בפרשה הראשונה, אין עונשים ספציפיים. יש רק עונש כרת גורף, בפרשה השנייה מופיע המוסג "קדושים" בניגוד לפרשה השנייה שמציינת יותר ש"אני ה'".   מסקנות: בפרשה הראשונה, ה' מדבר אל עם ישראל ומתאר את האיסורים כפגיעה בקשר בין ה' וכל יהודי. אם יהודי עובר על האיסור, ה' בעצמו יטפל בו, על ידי עונש הכרת. אבל בפרשה השנייה, ה' מצווה לכלל ישראל להקים מערכת (משפטית) שתטפל בעברות האלה. והעובדה שהחברה בעצמה דואגת לכפות את איסורי העריות עושה אותה "קדושה,. כאילו מושג הקדושה נובע מקבלת האחריות של הכלל על רמת המוסריות של הפרט! כמו שאומר הרב קוק, הקדושה קשורה לכלל!   נעיין עכשיו בטבלא השנייה:

אחרי מות קדושים           א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.     א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן…..לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם.  ו   וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל-הָאֹבֹת וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת-פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ.    ג כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ.  ז וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים  כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.   ח וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם  אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם.     ד אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.  ה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם  אֲנִי יְהוָה. עריות    (טבלא ראשונה) כד אַל-תִּטַּמְּאוּ בְּכָל-אֵלֶּה  כִּי בְכָל-אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם.  כהוַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲו‍ֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת-יֹשְׁבֶיהָ. כו וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה  הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.     כב וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-כָּל-חֻקֹּתַי וְאֶת-כָּל-מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא-תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ. .  כג וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם  כִּי אֶת-כָּל-אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם.  כד וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת-אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר-הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים.  כז כִּי אֶת-כָּל-הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי-הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ.  כח וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם.  כט כִּי כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם.    כה וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין-הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין-הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא-תְשַׁקְּצוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא. כו וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי.  ל וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.  כז וְאִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי-יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם.  {פ}

 

 

 

 

 

יש כאן , בברור מבנה כיאסטי בשתי הפרשיות:

 

פרשה ראשונה:

אני ה'

הבדלות מעמים אחרים

ושמרתם את חוקותי..

איסורי העריות

ושמרתם את חוקותי

הבדלות מעמים אחרים

אני ה'

 

פרשה שנייה:

עונש על המולך, אוב וידעוני

והתקדשתם והייתם קדושים

ושמרתם את חוקותי

דיני העריות

ושמרתם את כל חוקותי

והייתם לי קדושים כי קדוש אני אני ה'

עונש על אוב וידעוני

 

 

דרך אגב, על ידי גילוי המבנה הזה, אנו מבינים את הפסוק האחרון של פרשת קדושים:

 

כה וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין-הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין-הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא-תְשַׁקְּצוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא. כו וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי.   כז וְאִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי-יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם.  {פ}

 

כמה הגיוני היה לסיים את הפרשה על ידי הפסוק כו'.

כמו שהתחילה הפרשה ,קדושים תהיו.. היה הגיוני לסיים עם ,והייתם לי קדושים כי קדוש אני..

 

מה עושה כאן הפסוק האחרון, פסוק כז':

איסור אוב וידעוני שכבר ראינו לעיל והמילים האחרונים "ירגמו אותם דמיהם בם"!!!

אנו מכירים את הדאגה של החכמים לסיים עלייה לתורה או הפסקה בים פרשיות עם מילים טובות ולא במיתה!

אם כן מה עושה פה הפסוק הזה?

 

המבנה הכיאסטי מסביר הכל:

יש לחזור על האוב והיידעוני כי זה משלים המבנה הכולל!

 

מסקנות:

פרשת קדושים מחדשת יחסית פרשת אחרי מות:

היא רוצה לבנות מערכות אזרחיות שתדאג להעניש, (במקום ה' בעצמו) את אלה שיעברו על עקרונות שתוארו בפרשה הקודמת.

זה מאוד מזכיר את מה שקרה בספר שמות:

עד למתן תורה ועד בכלל, ה' מדבר אל כל אחד ומצווה לו אישית. כל אחד חייב אך ורק כלפי האלוהים עצמו!

אבל, בפרשת משפטים, ה' דורש לתת סמכויות לבתי הדין, לחברה בעצמה, לכפות את ההלכות . האדם נמצא חייב כלפי החברה, כלפי בתי הדין.

 

	אני ה': ה' הוא המעניש את החוטא	בית דין אנושי אחראי על העונשים
ספר שמות	פרשת יתרו-מתן תורה	פרשת משפטים
ספר ויקרא	פרשת אחרי מות	פרשת קדושים

 

 

 

בשני הספרים (שמות וויקרא) מתחילה התורה בתיאור מצוות המחייבות את האדם כלפי ה'

ואחר כך היא מצווה להקים מערכות שיהיו אחראיות על אכיפת החוקים האלה.

והמעבר הזה בין החובה כלפי האלוהים לחובה כלפי מערכות החברה נקרא קדושה!!

אנו מבינים אולי את המילים:      "והייתם קדושים כי קדש אני":

• והייתם קדושים= תקימו מערכות שיאכפו את החוקים בעצמכם, תהיו בעצמכם קדושים מחויבים לחברה
• כי קדוש אני= ותלמדו זאת מהחלק הראשון: כשבקשתי מכם להיות מחויבים רק כלפי!

העטיפות

ראינו בטבלא השנייה שכל רשימת איסורי העריות, "עטופה" משני הצדדים, על ידי נושאים זהים.

יש מקום לדון בבחירת הנושאים האלה כ"עטיפות" לעריות.

 

אוב ויידעוני

האיסור הוא ללכת שולל אחרי מגידי עתידות. העתיד של האדם צריך להיות, בעיקר בידיו. הוא צריך להאמין שמעשיו והתנהגותו יכולים לשנות את העתיד. האמונה בעתיד כתוב מראש מנוגד לתפיסה הבסיסית של התורה.

איסור העריות ואיסור מסירת העתיד בידי המזל, הם הסימנים העיקריים שמבדילים בין עם ישראל לעמים מסביבם.

 

בנוסף, יש מקום להשוות בין שני המקורות לאיסור האוב והידעוני, לפני ואחרי הפרשה:

 

• ויקרא פרק כ (ו) וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ:

 

• ויקרא פרק כ (כז) וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם: פ

 

יש בהחלט שינוי בעונשים.! בפסוק ו מדובר על "כרת" ובפסוק האחרון, כז', מדובר על עונש בידי בית דין, בסקילה. רש"י מעיר:

• (כז) כי יהיה בהם אוב וגו' – כאן נאמר בהם מיתה ולמעלה כרת. עדים והתראה בסקילה, מזיד בלא התראה בהכרת ושגגתם חטאת, וכן בכל חייבי מיתות שנאמר בהם כרת:

מכאן לומדים כלל: כשיש התראה, עדים, אז הבית דין יכול להעניש את האדם בסקילה. אבל אם אין אף אחד שיכול להעיד, אז ה' מטפל בעונש בעצמו. וזה עונש כרת.

 

זה בדיוק נושא כל הפרשה: לתאר את המערכת החדשה של בית הדין שיכול להעניש במקום שה' יעניש בעצמו את האדם החוטא. כך שהעם יהיה קדוש.

 

מתן תורה

כשמדובר בפעם הראשונה על עניין הקדושה, במתן תורה, משה מצווה "לך וקידשת את העם". ואיך הוא עושה זאת? על ידי הפרדה בין הגברים לנשים. "אל תיגשו אל אישה" . יש גם להתרחק מההר.ומי שעובר על איסור זה, עונשו סקילה, על ידי בית דין אנושי, דבר שיציין הקדושה. בדיוק כמו בעניין שלנו!

 

מסקנה

נראה לי , שאנו לומדים כאן עניין חשוב מאוד:

נדמה לנו שיש הבדל בין האידיאל ,המושלם, וזה הקשר עם האלוהים. האלוהים דן את האדם, לבין המציאות הפרגמאטית, הנמוכה יותר, כשבית דין אנושי דן את האדם.

נדמה לנו שיש מעלה על המערכת הראשונה. ושהמערכת השנייה (בתי דין אנושיים) היא פחות אידיאלית ומורכבת מפשרות, הריאליזם מול האידיאל.

 

אבל לומדים כאן שמושג הקדושה מוענק רק כשאנו מתפקדים לפי המערה השנייה דווקא!!

כלומר, כשהחברה מספיק בוגרת כדי לקחת על עצמה האחריות למעשי בני האדם, אז, יש סיכוי שנהיה "קדושים"!!

העבודה שה' הוא קדוש, מקבל משמעות עבור האדם רק כשהוא מקבל חלק מהסמכויות שאמורות להיות בידי ה'! רק אז יש אפשרות לעם להיות קדוש: כשהוא מקבל חלק מהאחריות של האלוהים.

רק אז אנו יכולים להיות "קדושים… כי קדוש אני ה' "!

בע"ה ז אייר התשעז

מישל בן שושן

 

אחרי מות פי

אכילת בשר- מתוך רעיון של הרב יונתן גרוסמן- הר עציון

 

פרק יז עוסק כולו בהיתר אכילת בשר ואיסור אכילת דם. הוא מורכב , בחלקו הראשון מארבע פרשיות קצרות. כל אחת מתחילה במילים "איש איש":

ויקרא פרק יז (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לֵאמֹר:

1. (ג) אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:(ד) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיקֹוָק לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְקֹוָק דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ:(ה) לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַיקֹוָק אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיקֹוָק אוֹתָם:(ו) וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח יְקֹוָק פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:(ז) וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם:
2. (ח) וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח:(ט) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַיקֹוָק וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו:
3. (י) וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ:(יא) כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר:(יב) עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם: ס
4. (יג) וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר:(יד) כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת:

(טו) וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר:

(טז) וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ: פ

 

(איסור אכילת הנבלה,פסוקים טו-טז- איננו מתחיל ב"איש איש", ולכן סביר להניח שהוא שייך לפרשת מאכלות אסורים והודבק כאן כדי להשלים התמונה .)

 

בפסקה הראשונה, איסור השחיטה מחוץ למשכן, נובע כנראה מסיבה ברורה: למנוע עבודה זרה. אין להקריב בהמה מחוץ למשכן כדי להיות בטוחים שלא נשחט לעבודה זרה. דבר שהיה , כנראה נפוץ בימים האלה.

 

אבל בשלושת הפסקאות האחרות, הסיבה היא אחרת: כששחוטים בהמה, שופכים את דמה. בדם יש את נפשה. הדם שייך למזבח! לה' בלבד. לכן, אין להקריב קרבן מחוץ למשכן, על במה. כי יש להביא את הדם למזבח בבית ה'!

 

ומה נעשה עם החיות שהן מותרות לאכילה אבל אסור להקריב אותן על המזבח? פשוט יש לכסות את הדם שלהם! למה? כי הדם הזה היה אמור להיות לה'. אז לפחות, נתבייש משפיכות הדם ונכסה אותו באדמה!

 

מה הבעיה שהדם יהיה חשוף?

 

הדם הוא "עדות" למעשה הריגת בעל חי! כי אכן שחיטת בהמה או ציד חיה ועוף, הם דברים שהיו אמורים להיות אסורים לכתחילה! נקרא את הפסוקים מספר בראשית:

 

בראשית פרק ט (א) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ:(ב) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ:(ג) כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל:(ד) אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ:(ה) וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם:(ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם:(ז) וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ: ס

 

אכילת בשר היה אסור מאדם ועד נוח. בגלל חטאי דור המבול, והלקיחה בחשבון שיצר האדם רע מנעוריו, ה' התיר אכילת בשר לבני נוח. אבל הוא הגביל זאת: איסור אכילת הדם, או אבר מן החי.

בנוסף: וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ

אם חיה הורגת אדם: הקדוש ברוך הוא "ידרוש" נקמה מהחיה ההיא.

ואם אדם הורג אדם אחר, ה' ידרוש נקמה גם כן:

וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם.

ובכלל, הוא דורש מבני האדם לדון, בעצמם(על ידי בית דין), למיתה, כל הורג אדם:

:(ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ

ומי נותן סמכות לבית דין להרוג רוצח?

כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם

האדם יכול לנקום את רצח אדם אחר כי הוא בעצמו קצת אלוהים!

(או ,כמו שמפרשים בדרך כלל: ההורג אדם כאילו הרג אלוהים כי מצלם אלוהים הוא עשוי)

 

בהרבה מקומות, קוראים שהדם שנשפך הוא איסור חמור. ההריגה נקראת "שפיכות דמים".

כשקין הורג את הבל, כתוב:

בראשית פרק ד :(י) וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה:

(יא) וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ:

 

הדם שנשפך, הוא עדות לרצח. הדם שרואים כאילו זועק השמיימה על העוול שנעשה. ה' נתן חיים, מי שלוקח חיים חוטא. והדם, שבו הנפש, "שייך" לבורא העולם. רק הוא יכול להחליט מתי יפסיק לחיות בעל חי .

 

 

מסקנות:

היתר אכילת בשר, אם כן, מותר אבל זו רק פשרה שהבורא עשה כדי לאפשר את הכעס והמידות הרעות של האדם להתנקז דרך אכילת הבשר. אם הוא היה ממשיך לאסור בשר, אז אולי העולם היה מתדרדר עד כדי כך שהבורא היה נאלץ להחריב שוב את העולם. את זה, הוא מנסה למנוע ולכן הוא מתיר אכילת בשר.

 

אבל הוא מגביל את האכילה הזאת:

האדם חייב להרגיש אשם כשהוא אוכל בשר. הוא חייב להוציא הדם מהבשר (דיני מליחה בהלכות כשרות), לכסות הדם שיוצא בשחיטה. ואם אפשר, להביא הבהמה למשכן, שם הדם יישפך על המזבח כאות שייכות לבורא.

 

אם ה' התיר שחיטת בהמות במשכן, זה רק כדי לכפר על נפש האדם. נפש האדם חשוב יותר מנפש הבהמות. אבל נפש הבהמה, איננו הפקר!

 

כמו שה' התיר הריגת בעלי חיים לצורך ניקוז היצרים והצלת העולם אחרי המבול, הוא מתיר שחיטת בעלי חיים לצורך כפרה על נפשותיהם . אבל זה מוגבל למשכן ולא מחוצה לו.

 

אם נתעלם, בשלב זה, מהיתר אכילת בשר מחוץ למקדש,שניתן בספר דברים, כשייכנסו לארץ (בשר תאווה), נראה שעד כאן, אכילת בשר הוא דבר מגונה שהותר אך ורק לצורך גבוה: הצלת העולם מהשחטה או כפרה על נפש אדם. לראייה, כיסוי הדם בא להזכיר את הבושה שהאדם חייב להרגיש כשהוא נוטל חיים מבעל חי אחר.

 

המאמר הזה הוא הולך לפי ההשקפה של הרב יונתן גרוסמן .

השקפה זו מצדדת בתהליך של גמילה מאכילת בשר מסיבות דתיות מוסריות. הרב קוק היה צמחוני וצידד בגישה הזו.  אבל יש לציין השקפות שונות. למשל:

 

הרב מנשה וינר

מתוך השקפה שונה, הרב וינר מישיבת מעלות סובר שאיסור אכילת בשר מחוץ למסגרת המקדש, שייכת רק לתקופת המשכן. למה? כי שם אכלו לחם מהשמים (מן) ומים באופן ניסי (מי באר) והבשר גם הוא היה חייב להיות קדוש, אוכל מהשמים, שעבר את המשכן כקרבן שלמים.

אחרי כניסה לארץ, הותר להם אוכל חולין. המן והבאר הפסיקו לפעול והבשר הותר בכל מקום. למה? כי קדושת הארץ מחליפה את מצב המדבר . הנאה מהעולם הזה, ללא ניסים, בארץ ישראל, מהווה מטרה גדולה יותר מהמצב במדבר. כשהחול מתקדש בעצמו בארץ הקודש.

 

 

 

 

בע"ה א אייר התשע"ז

מישל בן שושן

 

תזריע פי

מתוך שיעור של הרב מנשה וינר

דיני היולדת

 

ויקרא פרק יב (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא:(ג) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:

(ד) וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ:(ה) וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה:

(ו) וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן:(ז) וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה:(ח) וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה: פ

 

כמה שאלות :

1. אחרי שבעת ימי הטומאה של היולדת כתוב "וביום השמיני…ימול בשר..ערלתו"! כאילו ברית המילה היא המשך של 7 ימי הטומאה של האמה! מה הקשר?
2. למה היולדת "טמאה"?
3. למה היא "טהורה" (בכל מקרה) תקופה ארוכה של 33 או 66 ימים?
4. בעניין הקרבנות שהיא צריכה להביא כמה שאלות שנראות טכניות :
5. בכל דיני הקרבנות, קרבן חטאת תמיד קודם לקרבן עולה. נראה הגיוני שיש קודם כל להתכפר על חטא לפני שנרצה להתקרב אל האלוהים. אבל כאן, הוא המקום היחידי שבו העולה קודמת לחטאת!! למה?
6. בכל דיני הקרבנות, כשיש להביא יונים או תורים, מקדימים התורים (יותר יקרים) ואם אין כסף אז מביאים יונים (יותר זולים) . וכאן, הוא המקום היחיד בכל התורה שהיונים מקדימים לתורים! למה?

 

הרב מנשה וינר מציע תשובות:

חטאת היולדת הוא לא קרבן חטאת רגיל. יש בו מהחטא (ויש להבין מה הוא) ויש הדגשה שאין כאן שום חטא!! הרי היולדת לא עשת שום חטא. מה פירוש הקרבן חטאת? נראה בהמשך. אבל שתי השאלות האחרונות ששאלנו בקשר לקדימות העולה (בניגוד לכללים) ולקדימות היונה מצביעים על זה שגם האישה היולדת וגם אנו שלומדים הפסוקים האלה, צריכים להבין שלא מדובר כאן בשום חטא של היולדת.

 

אם כן מה הוא החטא הזה שהוא לא חטא?

יש לזכור מה שכתוב בספר בראשית לגבי האישה האמורה ללדת:

בראשית פרק ב  (ט) וַיַּצְמַח יְקֹוָק אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע:….(יז) וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:

בראשית פרק ג : (טז) אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ: ס…..(יט) בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב:  (כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי:

בראשית פרק ד : (א) וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְקֹוָק:

 

• האלוהים נוטע עץ חיים ועץ הדעת. הוא מזהיר את האדם ואשתו: מהרגע שאתם תדעו, אז ייכנס בתוככם הידיעה של המוות שלכם ומרגע זה תהיו טרודים ועצובים על העובדה שיום אחד תמותו. זה יכול להכניס אתכם לדיכאון מוצדק! הרי אנו נמות בסופו של דבר, מה טעם בחיים?
• לכן, הוא לא "מעניש" אותם במיתה בגלל אכילה מעץ הדעת. הוא רק מתאר תוצאה בלתי נמנעת מהמעשה. אפשר לחיות בלי לדעת ואז להיות אולי יותר מאושרים, בלי הפחד של המוות. אבל אם רוצים לדעת, אז יש לשלם את המחיר ולהיכנס בתודעה שאכן נמות יום אחד.
• האישה נקראת "אם כל חי" כלומר היא אמורה לתת חיים לכל.
• אבל כשהאדם בא על אשתו, לא כתוב שהם "חיו ביחד" (כמו שאומרים היום לגבי בני זוג) אלא שהאדם "ידע" את אשתו. כלומר, הוא נקשר אליה בעולם הדעת ולא בעולם החיים!!. זאת בעיה כי יש כאן לא רק קלקול בני האדם עצמם אלא קלקול של הזוגיות גם כן.

ויש לתקן את כל הדברים האלה שנפגעו:

לכן ה' מתאר את ההיריון והלידה של האישה בצורת תיקונים (אלה לא עונשים):

"בעצב תלדי בנים". נראה לי לפרש המילה "עצב" במובנה הרגיל ולא רק "כאבים". כלומר, בלידה יהיה מקום לעצב! למה? בגלל הרבה סיבות שגורמות לפעמים לדיכאון אחרי הלידה:

הרי אנו מביאים לעולם תינוק שיגדל בעולם לא מושלם. הוא ייהנה אבל הוא גם יסבול. הוא נולד אבל הוא גם ימות! וכל זאת, בגלל שהאדם ואשתו בחרו לאכול מעץ הדעת.

"ואל אישך תשוקתך"= יש לקשור מחדש את הקשרים בין בני הזוג אחרי הלידה. לפעמים, ההיריון, הלידה, גורמים לצורך בסידור מחדש של היחסים בתוך המשפחה! האמה צריכה ללמוד לחזור להיות גם אשת בעלה ולא רק אימה לתינוק. יש לשחזר התשוקה אל הבעל ולבנות בחזרה התא המשפחתי שגדל.

 

אחרי הלידה, האישה חייבת "לשבת שבעה" על זה שהתינוק הוא כבר לא חלק ממנה. זאת אומרת שהיא צריכה להבין שהיצור שיצא ממנה הוא יצור בפני עצמו. אמנם היא תיתן לו ואכול ותגן עליו ותחנך אותו. אבל הוא כבר לא חלק ממנה. היא צריכה לחתוך את חבל הטבור באופן נפשי!

לכן, היא יושבת שבעה ימי טומאה. כי משהוא מת: הקשר האינטימי של "גוף בתוך גוף". זה מאוד דומה לעקידת יצחק.אברהם התבקש להכיר בבנו כיצור נפרד רוחנית ונפשית כך שיצחק יוכל להיות עצמאי ולפתח מידה שונה.

 

בעצם, חטא עץ הדעת הוא סיפור שדורש מהאדם לקבל על עצמו אחריות לאנושיותו. האדם הוא יצור מורכב בעל מגבלות. נדרש ממנו לקבל אחריות על המגבלות! לכן הסיפור של עץ הדעת מציב את האדם שאחראי על מצבו: יצור שיש בו הכרה, שמפעיל כוח השכל, הידיעה. אבל מצד שני, האדם פגיע וחלש בגלל הידיעה הזאת שהוא ימות יום אחד.

 

החטאת של היולדת איננו חטא שהיא עשת. זה הוא לקיחת אחריות על האנושיות שלה, על האנושיות של היילוד, האנושיות של בעלה .

לפעמים אומרים "זה אנושי לחטוא". או "זה לא אשמתו, זה אנושי" כלומר, יש לקחת בחשבון שיש מגבלות באדם.

עם יצירת חיים חדשים, יש לקחת בחשבון את כל הצדדים של החיים האנושיים. לא רק השמחה אלא גם צדדים האפלים של חיי בן אדם.

זה דומה לשבירת הכוס בחתונה. או באמרה שיש להכנסי רעדה במקום שיש בו גילה יתרה.

 

באופן יעיל, טומאת האישה, מפרידה בינה לבין בעלה. היא צריכה "לשבת שבעה" על האשליה שהיילוד יהיה תמיד חלק ממה, כדי לתת לו להיות עצמאי יותר.

 

ביום השמיני, התינוק אמור להיות, בתודעה של ההורים, יצור יותר עצמאי שחלים עליו מצוות ייחודיות. זה משלים את המהלך של שבעת ימי הטומאה של האם.

זה מאוד מזכרי לי את מה שהתורה אומרת בקשר ללידת כבש:

שמות פרק כב …  בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי: כט) כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי:

ויקרא פרק כב (כז) שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַיקֹוָק:

אחרי תקופה של התבודדות של האישה , יש חיוב שהיא תבנה עכשיו מחדש את הקשר עם בעלה.

לכן, התורה נותנת לבי הזוג 33 ימים או 66 ימים שבהם, יהיו ביחד , אפילו אם יש לה דימום! זו תקופה שעליה התורה מכריזה בכל מקרה שהיא "טהורה"!! היא לא תיכנס למקדש ותהיה עם בעלה כדי לבנות מחדש את הקשרים הזוגיים. כי הלידה יצרה משבר נפשי בניהם שיש לקחת אותו בחשבון ולתקן אותו. אין הזוג אחרי הלידה דומה לזוג לפני הלידה. לכן יש לחדש הקשרים.

 

יש אמרה חשובה של התלמוד שמופיעה בהרבה מקורות. נביא אחד מהם:

מסכת שבת דף קלה עמוד א אמר רבי אסי: כל שאמו טמאה לידה – נימול לשמונה, וכל שאין אמו טמאה לידה – אין נימול לשמנה, שנאמר +ויקרא יב+ אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה וגו' וביום השמיני ימול בשר ערלתו. אמר ליה אביי: דורות הראשונים יוכיחו, שאין אמו טמאה לידה – ונימול לשמנה!

 

ברית המילה לשמונה ימים קשורה לטומאת האם. מהותית. אם יקרה שהאם לא טמאה שבעה, אין סיבה למול התינוק דווקא ביום השמיני! (מצב נדיר למשל, שגויה מחליטה להתגייר עם התינוק , יומיים אחרי הלידה: היא לא טמאה כי היא לא היתה יהודיה בשעת הלידה. אם כן, תיאורטית התינוק יכול לעבור ברית מילה מיד ולא צריך לחכות שמונה ימים!)

 

למה היונה לפני התור?במידה והאישה לא תבין שלא מדובר בחטא אמיתי שלה, והיא תרצה להביא לחטאת..כבש! התורה מזהירה אותה:  לא! רק יונה. מקסימום..תור אבל לא יותר.

 

לסיכום:

היולדת טמאה כי היא חייבת לעבור תהליך נפשי על היפרדות פיזית מהתינוק. זה יאפשר לה להבין שהתינוק עצמאי עכשיו וכך יש להתיחס אליו.

היא לא עשה שום חטא. היא מביאה קרבן חטאת שאיננו קרבן חטאת רגיל. בזאת, היא ממשיכה בתיקון של חטא עץ הדעת: לקחת אחריות על המצב האנושי שכולל צדדים קשים. היא לא מבקשת סליחה על החטא ההוא אלא היא מקבלת על עצמה את המצב הרגיל, האנושי מאוד של שברירות האדם. היא לא זורקת האחריות על הבורא או על כל העולם כולו! היא אחראית ומבוגרת על עצמה ועל הוולד. אם עד כה היא תמיד האשימה את ההורים שלה בכל הבעיות שמגיעות לה בחיים והיא טוענת שבגללם היא סובלת. עכשיו היא תבין שההורים שלה עשו את מה שהיא עושה לבן שלה: היא הביאה אותו לחיים . ואז היא תקבל אחריות על עצמה!

ברית המילה מכניסה משמעות בחיים של המשפחה:

כשחותכים חלק מהגוף של התינוק, הוא כבר לא "שלם". הוא חסר. וכך הוא יישאר כל ימי חייו.

החוסר הזה, ההרגשה של אי שלמות, היא דחיפה לתיקון, להשלמה. הוא לא מושלם, לכן הוא חייב לפעול לתקן, להיטיב, לדרוש, לחקור, הוא פתוח לעולם. אשתו תוכל, זמנית, להשלים את החוסר הזה. הוא חייב לחפש אישה שתשלים אותו!

כמו שהיולדת הרגיש עם הטומאה שעליה לתקן ולהבין דברים, כך רושמים בגוף התינוק את הברית שלו עם החובה לתקן את עצמו ואת העולם.

שני הדברים האלה מולידים בתוך כל אחד (האם, התינוק והאבא) חומר לחיפוש אחר משמעות.

זה בעצם מחזיר את האם להיות "אם כל חי". לבחור בעץ החיים. להפיח חיים ומשמעות.

 

הצרעת

דיני הצרעת מובאים כאן אבל ייתכן מאוד שהם נאמרו, כמו דיני הכשרות בהר סיני.

הימצאותם  במקום הזה מוסבר על ידי הרב מנשה וינר כהמשך לסיפור חנוכת המשכן: הכנסת הכהנים לתפקידם.

היתה בעיה של טשטוש הגבולות. זה גרם לאסון מות נדב ואביהו. מכאן, כל הנושאים שבאו ארח כך מדגישם את גבולות העבודה של הכהנים. גבולות בין החיות הכשרות והטמאות. גבולות בין הטמא והטהור בדרך כלל.

ודיני צרעת הם המשך של הסיפור הזה כשמלמדים את הכהנים להבחין  בבעיות הנפשיות הדקות ביותר של האדם ביחסו לחברה.

 

אחרי חטא נדב ואביהו כתוב:

ויקרא פרק י …. וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:

• (י) וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר:
• (יא) וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה: פ

 

ולכן באים דיני הכשרות:

ויקרא פרק יא (מז) לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל: פ

 

דיני היולדת:

ויקרא פרק יב : (ז) .. תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה:

 

ודיני הצרעת:

ויקרא פרק יג : (נט) זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר … לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ: פ

ויקרא פרק יד:(ב) זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן:

ויקרא פרק יד (נז) לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת: ס

 

ולדיני הזב והזבה:

ויקרא פרק טו  (לב) זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע לְטָמְאָה בָהּ:

 

בכל פרשה,בדרך כלל בסופה, אנו מוצאים את שני התפקידים של הכהן

• להבדיל בין הטמא והטהור
• ולהורות את בני ישראל.

כשהמילה "תורת ה.." היא  מהשורש "להורות".

 

זה מסביר את רצף הפרשיות : שמיני- תזריע- מצורע-…

כדי לחזור לסיפור שהתחיל כל זה:………………………….. אחרי מות   שני בני אהרון…

בע"ה ב אייר התשעז

מישל בן שושן

 

מצורע פי

הרב מנשה וינר

 

ניתן להגיד שהצרעת היא סימן שהאלוהים שולח לבן אדם כדי להגיד לו שהוא  בתהליך ניתוק מהחברה. בלי שהוא שם לב לזה, האדם הזה גרם לעצמו להתנתק מסביבתו. או בגלל דיבור (לשון הרע) או מחשבות, או מעשים. כדי להזמין את האדם הזה להתבונן על משמעות מעשיו, שולחים לו "צרעת" שגודלה וטיבה יביא את הכהן להרחיקו מהמחנה. כלומר, אומרים לו: אתה גרמת לעצמך ריחוק מהחברה. אולי באופן לא מודע. אז תחווה עכשיו, פיזית את ההרחקה הזאת כדי שתוכל לתקן את עצמך לקראת החזרה אל חיק החברה.

כל המטרה של הצרעת , ההרחקה  והטהרה, באים כדי לשקם את הקשרים של האדם עם סביבתו.

 

נתמקד על תהליכי הטהרה של המצורע. כשהצרעת נוגעת בגופו, בבגדיו או בביתו.

 

טהרה מצרעת הגוף :שלושה שלבים:

 

 

1 שלב ראשון:

מטרת השלב הזה היא  הכניסה בחזרה למחנה ישראל.

• א. שתי ציפורים

ויקרא פרק יד (ד) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב:(ה) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים:(ו) אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח.:

זה דומה מאוד לעבודת יום הכיפורים: לוקחים שתי ציפורים דומים מאוד כמעט זהים ואחד יישחט והשני ישוחרר. זה מזכיר לנו את שני השעירים ביום כיפור! יש במהלך טהרת המצרוע כפרה שמזכירה לכפרת כל עם ישראל ביום כיפור.

• ב. ארז לאזוב

ויקרא פרק יד  (ו) אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם …

זה מזכיר לנו אותם הדברים שעשו בני ישראל בליל יציאת מצרים. אז, המעשה הזה הכניס את כל מי שרצה לצאת ממצרים אל תוך עם ישראל. כל מי שלא הקריב את קרבן הפסח נדחה מעם ישראל.

• ג. ההזיה

ויקרא פרק יד   (ז) וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה:

זה  כמו פרה האדומה שמטהרת מטומאת מת. כי מצורע חשוב כמת

• ד. כיבוס ראשוני

(ח) וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים:

הכיבוס הראשון הזה מאפשר לו להיכנס בחזרה אל מחנה ישראל (עדיין לא לתוך מחנה לוויה ולמחנה כהונה) ולא להיכנס בתוך ביתו עדיין.

 

2. 2. שלב שני :כיבוס הבגדים והגילוח (כניסה למחנה לוויה)

ויקרא פרק יד  (ט) וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר:

עכשיו המצרוע מגלח את כל שערות גופו. זה מזכיר לנו את מה שהלווים חייבים לעבור כדי להכנס לתפקידם:

במדבר פרק ח (ו) קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם:(ז) וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ

ואז הוא יכול להיכנס לתוך מחנה לווייה!

 

3. 3. שלב שלישי : קרבנות הכהנים (הכנסה למחנה שכינה)

(י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִים וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן:

המעשים האלה דומים מאוד לקרבנות שמביאים הכהנים כדי להכנס בתפקיד ביום השמיני למילואים!

השלב השלישי הזה מאפשר לו להיכנס לתוך מחנה הכהונה, כלומר למקדש.

 

 

לסיכום:

שלושת השלבים האלה, מאפשרים למצורע להיכנס לתוך המחנה החיצוני של העם: מחנה ישראל. ואחר כך למחנה הפנימי יותר, מחנה לוויה ,ובסוף למחנה הכהונה , שם נמצא המשכן.

אבל, אחרי ארבעים שנות המדבר, לא היה כבר מחנות נפרדים בארץ ישראל. אם כן, מה משמעות שלושת המחנות וטהרת המצורע בשלושה שלבים?

 

שלושת המחנות בעם הם מקבילים לשלושת המעגלים מסביב לאדם:

העור של האדם מכסה את כל גופו. שם מתנהלים המגעים עם העולם החיצון. אם קרתה תקלה בפנימיות של האדם, יש יתרון בזה שהדבר יצא החוצה, אל עורו, כדי להדליק אצלו נורה אדומה. כדי שיטפל בבעיה הפנימית יותר.(היחס עם העולם החיצון למשל)

אבל יש עוד מעגל מסביבו, אלה בגדיו של האדם

והמעגל החיצוני ביותר, השייך עדיין לפרטיותו, זו ביתו.

לכן, יהיה מעניין לבדוק, האם טהרת הבגד וטהרת הבית מקבילים לשלבים שהוא עובר כדי להיכנס לתוך המחנות.

 

טהרת הבגד

הוא מקביל לשלב השני של טהרת המצורע: כיבוס וגילוח.

אחרי שרפת החלק הנגוע בבגד או קריעת החלק מהבגד. זה מקביל לשליחת המצורע מחוץ למחנה

השלב העיקרי הוא" כיבוס וגילוח". השלב השני הוא כביסת הבגד וגילוח. אבל. אין כאן גילוח כי גילוח קורה רק אצל האדם! אין לבגד שערות!! למרות זאת, הפסוק מדבר על גילוח הבגד! אפילו שזה בלתי אפשרי, רק כדי לקרוץ לנו על ההקבלה עם האדם, כתוב:

ויקרא פרק יג (מז) וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים…(נה) וְרָאָה הַכֹּהֵן אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה לֹא הָפַךְ הַנֶּגַע אֶת עֵינוֹ וְהַנֶּגַע לֹא פָשָׂה טָמֵא הוּא בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ פְּחֶתֶת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ:…(נט) זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב אוֹ כָּל כְּלִי עוֹר לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ: פ

כאילו לבגד יש קרחת או גבחת!! המפרשים מסתדרים ואומרים שמדובר על החלק האחורי והקדמי של הבגד. אבל שימוש באזורי חסרי שער אצל האדם בבגד מוזר ובא ללמדנו את ההקבלה הדרושה ביניהם.

 

 

טהרת הבית

 

יש רק שלב אחד אחרי שמסירים האבנים הנגועים:

ויקרא פרק יד (מט) וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת הַבַּיִת שְׁתֵּי צִפֳּרִים וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב:…

כלומר עושים לבית את הטקס של השלב הראשון של טהרת האדם.

כאילו מתרחש המהלך הכולל הבא

 

טהרת האדם דורשת שלושה שלבים   (עד כניסה לבית המקדש)

טהרת הבגד מקבילה לשלב השני (כניסה למחנה לוויה)

טהרת הבית מקבילה לשלב הראשון (כניסה למחנה ישראל)

 

צרעת	שלבי הטהרה:	ישב מחוץ למחנה	טהרה
הגוף	שלושת השלבים	מחזירים לשלושת המחנות	2ציפורים-כביסה- גילוח-שמיני
הבגד	שני שלבים	מחזירים למחנה לוויה	כביסה-גילוח
הבית	שלב אחד	מחזירים למחנה ישראל	שתי ציפורים

 

לסיכום:

וכל שלב מקביל למעשים מיוחדים המתוארים בתורה במקרים אחרים (פרה אדומה, יום כיפור, הקדשת הלווים, הקדשת הכהנים, קרבן פסח..) שמלמדים על משמעות של כל השלבים האלה.

 

 

 

מחנה ישראל                                                  הבית

מחנה לוויה                                                    הבגד

משכן                                                            עור הבשר

 

 

 

הערה נוספת: הקשר בין המצורע לכהן:

 

בכל הפרשיות האלה, יש שני אנשים שמתייצבים אחד מול השני: הכהן והאדם המצורע.

כשמתבוננים בפרטים, מגלים שהם מתוארים כשתי דמויות הפוכות. כאילו הכהן מייצג את האדם המתוקן שאליו המצורע צריך לשאוף לחזור להיות:

 

1. ההבדל הראשון הוא בעניין הבגדים והשערות של המצורע ושל הכהן:

 

ויקרא פרק יג (מה) וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא:

זה בדיוק ההיפך ממה שכתוב בכוהנים אחרי מות נדב ואביהו

ויקרא פרק י :(ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ ..

ויקרא פרק כא (י) וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם:

 

1. ההבדל השני הוא עניין הדיבור:

 

וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא:

המצורע צריך לסגור את  הפה שלו. כי הוא פתח אותו יותר מדי:

ההיפך מתפקיד הכהנים שאמורים  להורות את בני ישראל:

ויקרא פרק יד (נז) לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת:

 

1. ההבדל השלישי הוא מקום המושב:

 

(מו) כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ: ס

 

המצורע יוצא מהמחנה ולא יכול להיכנס בו שטהרתו . בדיוק ההיפך מהכהן שהוא לא יכול לצאת מהמקדש:

ומן המקדש לא יצא!!

 

כדי לטהר את המצורע, הכהן יוצא אליו

ומטרת התהליך היא להכניס בחזרה את המצורע לקודש!

בע"ה כג ניסן התשע"ז

מישל בן שושן

שמיני פי

 

ברצוני להציע  עניין אחד שמחבר בין כל הנושאים בפרשה. החלק הראשון המדבר על אסון מות שני בני אהרון בחנוכת המשכן איננו נראה קשור, לכאורה, עם סוף הפרשה המדבר על הלכות הכשרות. הימצאות דיני הכשרות האלה נראה לא במקומו . ייתכן מאוד (דעת הרב מנשה וינר ואחרים) שהלכות אלה ניתנו כבר בהר סיני. אם כן, למה לכתוב אותן דווקא כאן, כמעט שנה אחרי מתן תורה?

העניין המחבר הוא לדעתי נושא האוכל. או, באופן יותר מורחב, החובה וגבולות ההנאה של האדם בעולם.

כדי להראות זאת, אני מציע ללמוד כמה פסוקים באמצע הפרשה, המדברים על הכעס של משה על שני בני אהרון הנותרים. אבל נקדים ונלמד את המבנה של כל הפרשה כולה:

סיכום הפרשה:

1. ביום השמיני: חונכים המשכן . יש להקריב שני סוגי קרבנות(ראה טבלה למטה):                         (פרק ט)

• קרבנות שיכפרו על הכהנים(אולי על החלק של אהרון במעשה העגל)
• וקרבנות העם (אולי לכפר על חטא העגל שנעשה על ידי העם)

2. אהרון רואה שלמרות כל הקרבנות, אין אש שיורדת מן השמיים!

הוא מבקש את עזרת משה שנכנס איתו. אהרון ומשה, ביחד  מברכים את העם.

3. ואז , סוף סוף, האש יורדת מן השמים ואוכלת את כל הקרבנות על המזבח,

• סימן שאכן חטא העגל התכפר ,
• ושכל מה שעשו עד כה (בניין המשכן והקרבנות) התקבל על ידי ה'. כולם שמחים.

4. אולי יותר מדי מתלהבים :נדב ואביהו מקריבים אש זרה שלא היתה מתוכננת ונשרפים            (פרק י)
5. למרות האסון הכבד, משה מזרז את הכהנים להמשיך בעבודה

ולאכול את מה שהם צריכים לאכול מהקרבנות (השוק והחזה של השלמים והנותרת מן המנחה)

משה מצווה לכהנים שלא להתאבל על אחיהם המתים, לא לקרוע בגדיהם

ואיסור מוחלט לשתות יין במשך התפקוד במקדש

6. משה כועס על אלעזר ואיתמר שלא אכלו את שעיר החטאת.(נברר העניין למטה)
7. פרשה שלמה של החיות, הבהמות, הדגים, העופות שמותר לאכול                                   (פרק יא)

 

1. לגבי הקרבנות,

הנה סיכום של כל מה שהכהנים אמורים לעשות באותו יום של חנוכת המשכן:

 

	סוג הקרבן	מה צריך לעשות עם כל קרבן?
קרבן הכהנים	חטאת (עגל)	·         החלבים  :     קרבו על המזבח ·         הבשר והעור: נשרפו באש מחוץ למחנה
	עולה (אייל)	נשרפת כולה על המזבח
קרבן העם	חטאת (שעיר עיזים)	?
	עולה   (עגל  וכבש)	נשרפים כולם על המזבח
	שלמים (שור    ואייל)	·         החלבים:  קרבו על המזבח ·        השוק והחזה: נאכלים על ידי הכהנים
	מנחה	·         הקומץ: נשרף על המזבח ·        הנותרת: נאכלת על ידי הכהנים

 

יש לשים לב לשלוש נקודות:

1. זו הפעם היחידה שמקריבים עגלים. לכן, סביר להניח שמדובר על כפרת חטא העגל. גם הכהנים מביאים קרבן חטאת: עגל וגם העם מביא קרבן עולה: עגל
2. לא כתוב במפורש מה יש לעשות על אחד מקרבנות: שעיר העיזים לחטאת של העם. בסוף הכהנים יחליטו לשרוף אותו כליל מחוץ למחנה. ועל זה משה יכעס מאוד (ראה להלן)
3. כמעט כל הקרבנות נשרפים או עולים למזבח. לא נשאר לכהנים לאכול רק שני דברים (רשומים בטבלה באותיות עבות): *השוק והחזה של שלמי העם

*הנותרת מן המנחה של העם.

2. התסכול של אהרון והמתח העצום

לכתחילה, אהרון לא רצה להיות כהן גדול ולעבוד במשכן. הוא הרגיש רע מאוד עם המעורבות שלו בחטא העגל. הוא מרגיש אשם. הענווה שלו ידועה והוא סירב לקחת על עצמו תפקיד הכהונה.

משה שכנע אותו ואמר לו שה' בעצמו ציווה שהוא האדם המתאים ביותר (דווקא לאדם שמרגיש אשם יש פחות כיסון שירגיש מורם מעם בתפקיד זה). אהרון הסכים , בציווי משה, לעמוד במשימה.

אחרי שבעה ימי תרגול, שום אש לא ירדה מהשמים. מאז מתן הלוחות השניים, לא ראו בני ישראל שום התערבות של ה'. הם עדיין חוששים שחטא העגל עדיין משפיע ושהוא ניתק את הקשר איתם.

בניין המשכן היה עבורם תיקון גדול והם מחכים לראות אם ה' יקבל את העבודה שלהם במשכן וישכין שכינתו בהם. לכן, יש חשיבות עצומה, דווקא ביום זה, אחרי שישה חודשים, היום השמיני בחודש ניסן 0או הראשון בניסן או השמיני בניסן, לפי הדעות), יום חנוכת המשכן: כולם במתח עצום:העם , אהרון ומשה מחכים לאות מן השמיים.

אהרון נכנס, עשה את הקרבנות שנדרשו ממנו. כולם מחכים עכשיו שאש תרד מן השמיים , על המזבח, ותשרוף את הקרבנות. ושום דבר לא קורה!!!

אהרון יורד מהמזבח ומברך את ברכת כהנים. ושום דבר לא קורה.

הוא הולך למשה בחוץ ומבקש ממנו מה קורה?

 

רש"י ויקרא פרק ט (כג) ויבא משה ואהרן וגו' …דבר אחר: כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואמר יודע אני שכעס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה משה אחי כך עשית לי, שנכנסתי ונתביישתי. מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל:

עד שמשה נכנס עם אהרון, ומתפללים ביחד, רק אז אש יורדת:

ויקרא פרק ט :(כב) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים:(כג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד יְקֹוָק אֶל כָּל הָעָם:(כד) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְקֹוָק וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:

עכשיו אנו יכולים לשער כמה שמחה היתה. כל המתח מתפרק. האש ירדה. חטא העגל התכפר. ה' מקבל את בניין המשכן ומסכים לשכון בתוכו. הקרבנות על הכפרה מתקבלים. אהרון עמד במשימה. כל העבודה של חצי שנה לא היתה לשווא! כולם שמחים. וכגודל המתח שהיה לפני כן כך ההתלהבות תופסת את כולם אחרי.

 

4. נדב ואביהו

עכשיו אפשר להבין את ההתלהבות היתרה של בני אהרון נדב ואביהו. הם מרגישים שהיגע המשיח. קרבו אחרית הימים. היום השמיני לבריאה הגיע. עידן חדש נפתח. אפשר להתקרב אל האלוהים ממש. הוא אוהב אותנו, אין כבר שום מחסום בינינו ובינו. הם נכנסים בהתלהבות לתוך הקודש (או קדש הקדשים לפי דעה אחרת) ומקריבים קטורת מאש שנלקחה מבחוץ (אפילו לא אש מהמזבח כנהוג!)

עכשיו יש עוד אש שיורדת מהשמים. האש הזו שורפת והורגת את נדב ואביהו! אסון כבד יורד על כולם. כגודל השמחה כך הכאב והצער. אותה אש שבאה לבשר הישועה , אותה אש הורגת את בני אהרון , האנשים הגדולים ביותר מכולם! אהרון שותק. משה מבקש להמשיך כרגיל! יש לאכול את החלקים של הקרבנות שאמורים להיאכל על ידי הכהנים. הוא אוסר עליהם להתאבל. הוא אוסר מהם שתיית יין בזמן העבודה (דין שיהיה נכון לתמיד).

מסקנה:

גבול נחצה! אמנם היתה קרבה של האלוהים אבל היתה גם הגזמה שהתלהבות! משה מזכיר את החוקים, הגבולות, המגבלות. אין להשתכר. אין להתבלבל. משה מייצג את תפקיד החוק, היראה, דבר ה' מלמעלה:

ויקרא פרק י (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְקֹוָק… (ט) יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:

(י) וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר: (יא) וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה: פ

 

6. משה כועס

ואז קורה דבר מוזר ביותר: משה כועס על אלעזר ואתמר, שני בני אהרון שלא נהרגו, כי הם "לא אכלו את שעיר החטאת אשר לעם"!! הם עשו הכל בסדר חוץ מזה. הם שרפו השעיר הזה במקום לאכול אותו!

(טז) וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: (יז) מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי יְקֹוָק: (יח) הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי: (יט) וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי יְקֹוָק וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְקֹוָק: (כ) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו: פ

אבל, אם נסתכל שוב בטבלא למעלה, הרי שלא היה ברור מה לעשות עם השעיר החטאת הזה. שם, רשמתי שימן שאלה "?" כי באמת לא היה ברור מה יש לעשות איתו!

1. האם לעשות איתו מה שהתבקשו לעשות עם החטאת הראשונה: לשרוף אותה מחוץ למחנה?
2. או אולי יש לאכול החטאת הזו כי היא חטאת חיצונית וכל חטאת חיצונית נאכלת על ידי הכהנים, והאכילה הזו גורמת לכפרה על החטאים של מי שהביא החטאת.

השאלה היתה לאכול או לא לאכול?

משה סבר שברור שיש לאכול החטאת

אהרון ניגש למשה ומסביר לו שהיה צריך לשרוף אותה וטוב עשו בני אהרון.

למה אהרון סובר כך?

אולי כי אכילת החטאת דורשת כוונות מיוחדות מהכוהנים. ומכיוון שמתו אחיהם ובניהם, הכהנים לא יכלו לכוון כראוי. זה לא היה במקום. לפעמים, ההלכה צריכה להתחשב בנסיבות!!

אהרון מייצג את התורה שבעל פה: התרגום של התורה שבאה מלמעלה על ידי בני האדם שחיים למטה, בהתחשב בנסיבות. אהרון מייצג את האדם הפגוע ויודע שהוא לא במצב שהוא יכול לכוון ולאכול החטאת בנסיבות האלה. לדעתו, ה' בעצמו חושב כך!

ואז קורה הדבר המפליא ביותר: משה מודה!! אהרון צודק. התורה שבכתב נכנעת מול התורה שבעל פה. מה שחשוב זה רצון ה' ולא החוק היבש שלא מתאים ,לפעמים, בנסיבות מיוחדות!

 

7. הלכות הכשרות

עכשיו הסתיים כל הסיפור של חנוכת המשכן. כשמשה נרגע ומודה שהכהנים עשו מה שצריך לעשות: לשרוף החטאת ולא לאכול אותה. ייתכן שמשה כעס כי הוא דאג לשלומם של בני אהרון הנותרים. הוא פחד שגם הם ימותו בגלל טעות הלכתית כמו אחיהם. אבל אהרון שכנע אותו שטוב עשו.

עלינו עכשיו להבין למה כל הסיפור הדרמאטי הזה מסתיים בהלכות כשרות!

 

שורש הבעיה:

נדב ואביהו מתו ביום חנוכת המשכן. אבל יש להיזכר בסיפור חשוב שקדם כדי להבין הרקע של מיתתם:

שמות פרק כד :(ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל:(י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר:(יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: ס

 

במתן תורה, נדב ,אביהו והזקנים עלו להר סיני עם משה. ושם הם אכלו! נקרא רש"י:

רש"י :(י) ויראו את אלהי ישראל – נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה, אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן, ולזקנים עד, (במדבר יא א) ויהי העם כמתאוננים וגו' ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה, בקצינים שבמחנה: (יא) ואל אצילי – הם נדב ואביהוא והזקנים: לא שלח ידו – מכלל שהיו ראוים להשתלח בהם יד:ויחזו את האלהים – היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה, כך מדרש תנחומא. ואונקלוס לא תרגם כן.

למה הם אכלו בהר סיני? זה נראה מוזר מאוד שהם אוכלים דווקא ברגע זה של מתן תורה.

ברצוני להציג שלוש אפשרויות באכילה (או בכל הנאה אחרת):

1. אוכלים כי רוצים להתנתק מהאלוהים. רוצים לחיות חיי עולם הזה, להינות ולא יותר מזה.
2. לא אוכלים (אלא רק המינימום), כמו הנזירים, או הסגפנים. כדי להבליט את החלק האלוהי שיש באדם. רוצים להתקרב אל האלוהים ולהתרחק בחיי שעה
3. אוכלים כדי ליהנות מן העולם שה' נתן לנו. דרך החיים הארציים שלנו וההנאה הבריאה מהעולם, אנו מקיימים את רצון הבורא ודרך האוכל אנו מחברים בין הרוחני והגשמי.

 

ייתכן מאוד שהאכילה של הזקנים ושל נדב ואביהו בהר סיני היתה בכוונות טובות. הם רוצים להוריד את השכינה למטה או להעלות את האכילה למעלה. הם רוצים להתקרב לה'.

אבל יש סכנה גדולה בזה. וה' חיכה לעוד הזדמנויות כדי שהדברים יתבהרו.

• הוא חיכה לזקנים עד לפרשת המתאוננים שרצו לאכול מתוך תאווה גרדה. שם הזקנים השתתפו כנראה עם האספסוף ונהרגו בידי אש ה'. (לראיה, ה' מבקש ממשה למנות 70 זקנים חדשים):

במדבר פרק יא :(ד) וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:(ה) זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם ..(טז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ:

• הוא חיכה לנדב ואביהו עד שהם גילו התלהבות מוגזמת בקרבתם אל ה'. האכילה שלהם בהר סיני התגלתה, אז, כקרבה מוגזמת אל הבורא. חוסר מרחק. אהבה גדולה מידי שאיננה לוקחת בחשבון את יראת הכבוד.

מסקנות:

אם כן הבעיה היא כאן: מה הגבולות?

האם האדם צריך להתנתק מהאלוהים? לא

האם האדם צריך להתקרב אל האלוהים? לא אם לא לשמור מרחק.

בין הקרבה אל ה' ובין הריחוק, המרחק, יש חבל דק מאוד שמתבטא באכילה של האדם!

 

האכילה: מה אוכלים, מה לא אוכלים, איך אוכלים? לשם מה אוכלים? אלה השאלות העיקריות בפרשה שלנו. לא לחינם המחלוקת בין משה לאהרון מתחוללת מסביב לאכילה (של שעיר העיזים).

משה טוען שהיו חייבים לאכול כי זה תפקידם!

אהרון טוען שאין להתעלם מהנסיבות שבהם שרוי האדם. רצון ה' הוא העיקר ולא  החוק היבש.

 

הכל נמצא בקבלת הגבולות!

כן יש לאכול. כן חייבים ליהנות מהעולם הזה. (וכל מי שלא נהנה ייתן את הדין!)

אבל יש לעשות זאת במידה הראויה. יש בהמות כשרות ויש שאסור לאכול. למה? כך! כי יש משהוא שקובע למעלה מה הן הגבולות!! אסור לשבור מרחק! דווקא כדי לשמור על קשר מכובד פורה ותמידי.

 

כדי להדגיש את העניין הזה, ברצוני להביא שני פסוקים: אחד בסוף סיפור נדב ואביהו והשני בסוף הפרשה של המאכלות האסורות:

 

1. אחרי מות בני אהרון משה מצווה על כמה חוקים שימנעו קרבה יתרה ובלבול בגבולות:

ויקרא פרק י (י) וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר: (יא) וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה: פ

2. בסוף הפרשה , אחרי הלכות הכשרות:

ויקרא פרק יא (מו) זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ:

(מז) לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל: פ

 

מדהים!

כמעט אותו הפסוק נכתב פעמיים. פעם בסוף הסיפור הראשון והשני בסוף הסיפור השני.

כאילו התורה רוצה להזמין אותנו לקשור בי שני חלקי הפרשה. להבין שכל הלכות הכשרות, באות כדי ללמד אותנו את הגבולות. בין הטמא והטהור. בין הקדש והחול. בין מה שמותר ומה שאסור.

המרחק הדק מאוד בין האדם והאלוהים. שדורש גם ריחוק וגם קירבה!

 

————————————————————————————————————-

• הנותרים:

למה בני אהרון שלא מתו, נקראים "נותרים"? ובמיוחד באותו הפסוק שמכנה את חלק המנחה שנאכלת "הנותרת"?

ויקרא פרק י

(יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי יְקֹוָק וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ ..

המנחה היא סולת שמעלים כולה למזבח. שם, הכהן לוקח קצת ביד שלו (מלוא קומצו) ואת השאר של הסולת, מורידים מהמזבח וזה נקרא "הנותרת" כלומר מה שלא נשרף על המזבח. ואת זה אוכלים הכהנים.

הנותרת נקראת כך כי היא היתה אמורה להישרף כולה על המזבח רק שנשאר ממנה!

אם כן, כשמשה קורא לאלעזר ולאיתמר בני אהרון "הנותרים", הוא רומז שגם הם היו אמורים להישרף באש האלוהים. אלא שהם ניצלו והם צריכים להיחשב כ"נותרים".

אם כן, משה מכניס אותם לתוך הסיפור של נדב ואביהו. וכך הוא מקשר בין הסיפור של אכילתם (או לא) את שעיר החטאת עם סיפור אכילת נדב ואביהו בהר סיני!

 

• דרוש דרש:

לפני שמשה כעס על בני אהרון כשהשעיר נשרף, כתוב שמשה "דרש דרש". כאילו הוא חקר את הנוא. כי הנושא דורש חקירה! זה לא קל . מה לאכול ומה לא לאכול. איך לאכול? האם להתקרב או לא? בכל זמן ובכל מצב?

חכמי הרמז מעירים לנו שאם נספור את כל המילים של התורה, נמצא שהאמצע המדוייק נמצא בין שני המילים האלה : בין "דרש" ו"דרש". כאילו כל התורה היא חיבור של שני חצאים. כמו שהאדם חצוי בין שני הנתיות: הקרבה והריחוק. בדיוק באמצע המילים "דרש דרש" עובר הגבול הדק שדברתי עליו לעיל.