בע"ה יד ניסן התשעז

מישל בן שושן

 

פסח פי 2

מתוך רעיון של הרב מנשה וינר

 

2שאלות

1. למה עשר מכות ולא מכה אחת?
2. מה פירוש הכבדת לב פרעה?

 

מצד פרעה

אפ אנו נתמקם מצד פרעה מלך מצרים. החכם והגדול מכל המלכים בתקופתו. מגיע משה וטוען שהוא בא בשליחות מאת ה', בורא עולם הכל יכול .

כדי לשכנע אותו הוא מתחיל לעשות לא "טריק" קטן (מטה ונחש) שחרטומי מצרים מצליחים להעתיק בקלות.

זה ממש לא נראה רציני. הרי ה' יודע שחרטומי מצרים מכירים את הטריק הזה, למה הוא בחר בדבר כל כך זעום?

העבדות מתקשה עקב זאת.

אחר כך, יש את מכת הדם. מרשים אבל לא נורא!

זה דווקא מחזק את פרעה : נכון שלא נעים שהמים יהפכו לדם. אבל, כשזה עובר, זה נראה לא נורא.

אחר כך צפרדעים. נו באמת! מלך העולם, הכל יכול! עם כל הכבוד לצפרדעים, זה לא משהוא משכנע עד כדי כך. לפחות לא במימדים שמשה טוען, כאילו מדובר באל הכי חזק בעולם!

וכן הלא. ככל שעוברים המכות, אפילו אם הן פחות ויותר קשות מהקודמות, זה מאתגר עוד יותר את פרעה ! דווקא פרעה שיש לו ראייה כוללת יכול לזלזל יותר ויותר ככל שהמכות עוברות בכוח של האל הזה!

פרעה חושב "עברנו את המכה היא נעבור גם את זאת"!

 

זה בדיוק חיזוק לב פרעה: כשה' בוחר להתכסות מאחורי נסיים קטנים, לא משכנעים כל כך. זה נותן הרגשה לבן אדם (פרעה) שהוא נמצא מול כוח שניתן ומאתגר לעמוד מולו!

אילו ה' היה מכה את מצרים במכה "זבנג וגמרנו" מה שההוא משכנע מאוד, שאי אפשר להתבלבל, להישאר בספק, אז לא היה מקום לחיזוק לב פרעה.

החיזוק של לב פרעה הוא לא הפיכת פרעה לרובוט. זה אפילו לו פעולה מסתורית בלב פרעה. זה פשוט האסטרטגיה המשונה הזאת שבה בחר האלוהים ללכת בה: לעשות מכות קטנות ומרובות שכל אחת לא משכנעת סופית וכל אחת נותן כוח לעמוד מול המכה הבאה!!

 

מצד עם ישראל:

ננסה לחשוב במקום העם היושב במצרים.

אדם בא ואומר להם שהגיעה הגאולה.  דרך אגב, האדם הזה (משה) איננו נראה "משלנו"!

אבל, לא נורה. בני ישראל הם מאמינים בני מאמינם והם מוכנים להאמין לו. הוא עושה להם כמה אותות עם הנחש , היד, המים. הכל נראה בסדר, הולכים על זה.

אבל מה קורה? הכבדת השעבוד!!

כך לא בונים גאולה!! זו בדיחה!

אחרי עמל רב, מנסים לשכנע שזה הוא זה, עכשיו זו גאולה: מכת דם.

זה באמת מרשים. הם מתחילים לארוז מזוודות ולהתחיל לקלל את המצרים!

פתאום מסתבר שלא! לא יוצאים. זה לא עבד! פרעה לא נותן לצאת!

איזו אכזבה!! המצרים עכשיו יהרגו אותנו על הקללות ועל הנאמנות הכפולה!! מפחדים מדיכוי המרד יהיה עוד יותר אכזרי מהשעבוד!

ואז מנסים להרגיע אותם: הנה עוד מכה! צפרדעים! טוב נראה… ולא! עדיין לא יוצאים

וכן הלאה! כל פעם התקווה שנולדה מתאכזבת מחדש עד כדי ייאוש ובלבול עצום

הרי בני ישראל לא יודעים שיהיו עשר מכות. הם עוברים את כל הטלטלות בדיוק כמו פרעה. רק מהצד השני.

עד שמגיעה המכה האחרונה והיציאה סוף סוף.

הולכים במדבר, ובמקום להגיע אל ארץ נושבת, הנה שאנו מסתובבים חזרה על עקבותנו! ה' מסובב את המסלול עד שחוזרים חלילה על אותו הדרך בלי להגיע לארץ כנען!

לא רק זה אלה שה' מביא אותנו מול הים ושולח את פרעה מאוחרנו!!

האם זה רציני? האם מדובר באמת על האלוהים שעליו ספרו אבותינו? האם זו גאולה..?.?

 

מסקנות:

כנראה שה' רוצה ללמד שאין גאולה בלי אמונה.

אין ערך לגאולה שבא במכה אחת. היא חייבת לבוא "טיפין טיפין", בעליות, מורדות, כדי להעמיד את האמונה של הנגאלים במבחן. רק מי שמאמין יגאל.

האכזבות שיש בדרך, הם כללי המשחק כדי להעמיד את האמונה במבחן.

כל החיים בנויים כך שיש כיוון אבל הרבה מסתורין דרכו. עליות מורדות. והכל תלוי באמונה!

 

גם אנו היום חווים מהלכים דומים מאוד

הגאולה שאנו חווים מאלה תהפוכות. ירידות ועליות

הכרזת בלפור, השואה, מלחמות, עצמאות, מלחמת ששת הימים. הכותל, הר הבית, פיגועים, ייאוש, תקווה…

רבים חושבים:"האם זו גאולה??"

הרי שההוא היה אמנם עם זקן ארוך אבל בלי כיפה!

הרי שיש בעיות גדולות.

הרי יש ייסורין נוראיים

אי אפשר שזו הגאולה!

בדיוק לכך יש לזכור שה' הביא עשר מכות על מצרים ולא מכה אחת!!

עשר מכות, פירושם עליות ומורדות.

ההתלבטויות הם חיזוק הלב של פרעה! כי זה לא בא במכה אחת! זה לא נראה שהגאולה באה מהאלוהים! כי אם כן זה היה בא במכה אחת! ריבוי המכות הקטנות מכסות את המפעל גדול! זה נעשה בכוונה ! כדי לשתף את האדם בתהליך. החלק של האדם בתהליך הוא בראש ובראשונה באמונה שלו בתהליך!

כי בלי אמונה אין גאולה!!

בע"ה י ניסן התשעז

מישל בן שושן

 

פסח פי

נוסח ההגדה

מה אומרת המשנה על נושא ההגדה?:

מסכת פסחים דף קטז עמוד א משנה. מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל אביו… מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה.

1. יש לשאול שאלות
2. אחר כך יש לספר "בגנות", כלומר לספר כמה היה רע לעם ישראל
3. ואחר כך לסיים "בשבח", כלומר איך היה טוב לישראל אחר כך
4. אחר כך יש לדרוש את הפסוקים שאומר החקלאי הישראלי שמביא ביכורים לבית המקדש. זה בעצם סיפור ההיסטוריה היהודית שהוא מזכיר לעצמו ומכריז על עצמו שהוא ממשיך אותה. הפסוקים האלה כתובים ב ספר דברים פרק כו :(א) וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ:(ב) וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:…(ה) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:

 אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:

(ו) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה:

(ז) וַנִּצְעַק אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ:

(ח) וַיּוֹצִאֵנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים:

(ט) וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

(י) וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְקֹוָק וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:(יא) וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ: ס

 

שתי הגדות (הרב אורי שרקי)

כשמתבוננים על התחלת ההגדה שלנו, מופיעים שתי התחלות: התחלה "לאומית" והתחלה "דתית":

אכן, כדי לענות על הבקשה של המשנה, יש להתחיל בשאלות, בגנות ובשבח.

ההתחלה הראשונה (הלאומית)

• ארבע שאלות= מה נשתנה הלילה הזה…
• הגנות= עבדים היינו….= השעבוד הלאומי, הפיזי, במצרים
• השבח= ויוציאנו ה' משם..= הגאולה הלאומית, יציאת מצרים.

 

התחלה שניה (דתית)

• ארבע שאלות =(ארבע בנים, החכם ,הרשע..)
• הגנות= מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותנו= הגנות מבחינה דתית
• השבח= ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו….= השבח מבחינה דתית

 

הרב אורי שרקי טוען שהיו שתי גרסאות של ההגדה. אחת דתית ואחת יותר לאומית. כל אחת עם ההתחלה שלה. לפי דעתו, שתי הגרסאות אוחדו לגרסה אחת בתקופת הסבוראים (הם  חכמי ישיבות בבל מסוף תקופת האמוראים  )סוף המאה ה5-)    ועד לתקופת הגאונים אמצע  המאה ה-6 או ה7).

אם כן, ההגדה שלנו היום מכילה את שתי ההתחלות האפשריות מבחינת שתי המימדים: הלאומי והדתי!

 

	הגדה ראשונה (לאומית)	הגדה שנייה (דתית)
שאלות	מה נשתנה	ארבעה בנים
גנות	עבדים היינו	מתחילה עובדי ע"ז
שבח	ויוציאנו ה'	ועכשיו קרבנו לעבודתו

 

הרב אורי שרקי מסביר שדווקא בחלק הלאומי, שואלים שאלות דתיות (ארבעת הקושיות על מעשים, מצוות)

ודווקא בחלק הדתי יותר, שואלים שאלות לפי המימד הלאומי, האישי (ארבעה בנים): מכנים כל אחד לפי השתייכותו הנפשית והחברתית!

לאור ההקבלה הזאת, ניתן לחפש בהקבלה בין ארבע השאלות של "מה נשתנה" לבן ארבע השאלות של ארבעת הבנים

 

הקשר בין השאלות:

 

	חכם	רשע	תם	שאינו יודע	הבן החמישי
ארבעה בנים	מָה הָעֵדות וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-להֵינוּ אֶתְכֶם. וְאַף אַתָּה אֱמור לו כְּהִלְכות הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקומָן	מָה הָעֲבודָה הַזּאת לָכֶם. לָכֶם .. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמור לו: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". לִי וְלא לו. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לא הָיָה נִגְאָל:	מַה זּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו "בְּחוזֶק יָד הוצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".	אַתְּ פְּתַח לו, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיום הַהוּא לֵאמר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.
מַה נִּשְּׁתַּנָה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילות?	שֶׁבְּכָל הַלֵּילות אָנוּ אוכְלִין בֵּין יושְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין – הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָנו מְסֻבִּין".	"שֶׁבְּכָל הַלֵּילות אָנוּ אוכְלִין שְׁאָר יְרָקות – הַלַּיְלָה הַזֶּה מָרור	"שֶׁבְּכָל הַלֵּילות אָנוּ אוכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה – כּלו מַצָּה	"שֶׁבְּכָל הַלֵּילות אֵין אֶנוּ מַטְבִּילִין אֲפִילוּ פַּעַם אֶחָת – הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים	"שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי, שלוק, ומבושל, הלילה הזה כולו צלי".

 

 

החכם  והשאלה על ההסבה

כדי להחכים, לעיין ולחשוב, יש לשבת בנוח , מסביב לשולחן ואז לחשוב. קשה לחשוב על בטן ריקה. כמו שהחכמים שישבו "מסובין" לדון בבני ברק על אמצעי הגאולה של אז, גם החכם זקוק להיות "בהסבה"

 

הרשע והמרור

המרור הוא המרירות של הגאולה (הרב קוק)!!

למה הגאולה עלולה להיות מרה? כי לכל אחד יש את החלום לגאולה לפי צרכיו והשקפת עולמו. אבל הגאולה האמיתית באה כדי להוציא את האדם לעולם חדש! יהיו הרבה מהפכות בגאולה! זה הקושי האמיתי של הגאולה! יהודי שיושב בברוקלין חושב על גאולה לפי אורח החיים שלו שם. עבורו, לעלות לארץ איננו בא בחשבון כי זאת לא הגאולה שעליו הוא חולם. למרות זאת, הוא מתפלל בכל כוח על הגאלה! היהודים שישבו במצרים אולי חשבו על גאולה לפי ראות עיניהם. היציאה ממצרים והכניסה לעולם חדש היה מאוד טראומתי עבורם! זו מרירות המרור!

הרשע מכונה כך כי הוא מסרב לקבל את המרירות הזאת. הוא לא רוצה גאולה שתשנה לו את הפרדיגמות!

הערה על " הכהה את שיניו"(לע"ד): נראה לי שהרשע הוא רשע כי הוא לא מקבל אפשרויות חדשות. הוא לא מקבל האפשרות שצריך אולי לחשוב אחרת. הוא לא מקבל החידוש. שיניו חדות כי הוא חד בדעתו ונושך כל מה שזר לו. הגאולה דורשת ממנו לחשוב אחרת. לקבל דעה אחרת. בשביל זה היא חייב לקבל פשרות, לעגל הפינות. לכן מכהים את שיניו!

 

התם והמצה

התם שואל את השאלה הכוללת ביותר. "מה זאת" דורש לראות את התמונה בכללותה. המצה מסמלת את כל התהליך ולא רק חלק ממנו. המצב שבו אנו בגלות (לחם עוני) והדרך שבה אנו יכולים לצאת( בחיפזון, בלי להחמיץ הרגע)

 

שאינו יודע לשאול והכרפס

שתי פעמים טובלים: פעם בחרוסת ופעם ראשונה בכרפס. הכרפס בא כדי לפתוח את התיאבון. אנו בני חורין ולכן אנו רוצים לאכול. מצוות האכילה היא עיקרית בליל הסדר. עני מחפש איך לסתום את התיאבון. העשיר רוצה לפתוח לעצמו את התיאבון כדי לאכול ככל שיהיה אפשר.

בסדר אנו פותחים את התיאבון לשאלות ולחקירות. למי שלא יודע איך, פותחים לו את התיאבון!

דרך אגב:

כשמעיינים בקטע של התורה שאנו דורשים בהגדה (הפרשה הקטנה שמובאת למעלה, פרשת הביכורים), אנו לא מוצאים את מתן התורה! כאילו ההיסטוריה של עם ישראל מאז אברהם שיצא מאור כשדעים ועד לכיבוש הארץ לא מכיל את ה"פרט ההיסטורי" הזה! כאילו המימד הלאומי הוא הרבה יותר חשוב ועקרוני בהגדה של פסח מאשר המימד הדתי. עם ישראל נולד ביציאת מצרים ולא בקבלת התורה. ואת לידת עם ישראל אנו חוגגים. את התעודת הזהות של היהודי, מקבלים בהשתייכות אל האבות ובלקיחת חלק בגאולה ולא בקבלת התורה.

לא מי שמקבל את התורה הוא יהודי אלה רק מי שנולד יהודי ועבר את ההיסטוריה של העם היהודי וממשיכה

 

הבן החמישי

נעיין שוב במשנה שמצווה על ההגדה של פסח. בה אנו מוצאים את ארבעת השאלות של מה נשתנה.

פסחים דף קטז עמוד א :מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות,

1. שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה?
2. שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, הלילה הזה מרור?
3. שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי?
4. שבכל הלילות (אין) אנו (חייבים לטבל אפילו) [מטבילין] פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים?

מגלים שיש שאלה נוספת על אכילת הקרבן פסח דווקא "צלי"

ומצד שני אין לנו את השאלה על "מסובין"!

כאילו השאלה של מסובין מחליפה השאלה על הקרבן פסח.

זה מובן במידה ואנו חיים בתוקפה שאין בית מקדש ואין קרבן פסח ואי אפשר שהבן ישאל על דבר שאיננו רואה.

אבל בהגדה של הרמב"ם  יש חמש שאלות!

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ח הלכה ב :ואומר הקורא מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות

1. שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת והלילה הזה שתי פעמים,
2. שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה והלילה הזה כולו מצה,
3. שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל והלילה הזה כולו צלי,
4. שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות והלילה הזה מרורים,
5. שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין בין מסובין והלילה הזה כולנו מסובין.

יש בליל פסח עניין לחשוב על העתיד, על הגאולה השלמה שתבוא. על מי שאיננו כאן איתנו. על בית המקדש שעדיין לא בנוי. לכן יש מקום לבן החמישי שאיננו איתנו (וזה מסמל את כל מה ומי שחסרים לנו) ויש מקום לאליהו הנביא (שמשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם) שיבשר על הגאולה האחרונה

 

אחד עשר כוכביא

מה עניין האחד עשר הכוכבים ב"אחד מי יודע?" האם בחרו בסיפור של חלום יוסף רק בגלל המספר הזה? הרי יכלו לבחור את 11 הסמנים שיש בקטורת!

הרב אורי שרקי מציע לדרוש:

לפני הסיפור של יוסף, ראובן חטא עם בלהה והיה קטרוג כלפיו. ונשאלה השאלה האם ראובן יישאר כאחד משבטי ישראל או שיורחק בגלל חטאו. אבל חלום יוסף שחלם על 11 אחים, הראה שההשגחה כללה את ראובן בתוך הבנים! אם כן, זו בשורה טובה וניתן להמשיך עם 12= שבטיא!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חג המצות או חג פסח?

הרב מנחם ליבטאג

העניין המרכזי:

יש שני חגים שונים:

• ה' ציווה על עשיית קרבן פסח במצרים, לפני היציאה. אסור לאכול חמץ עם הקרבן הזה.החג הזה חל ביום 14 בניסן, יום שחיטת הקרבן והוא נמשך מעט בלילה של ה15 , זמן אכילת הקרבן. זה הוא "חג הפסח". זה חג על ההודאה שה' לא הרג אותנו במצרים במכת בכורות.
• אחרי היציאה, ה' ציווה לחגוג לדורות שבעת ימי חג אחר: חג המצות. זה חג שלא חגגו במצרים אלה אחרי היציאה. החג הזה הוא החג על עניין היציאה מעבדות לחרות. האיסור העיקרי הוא איסור אכילת חמץ. הרבה יותר מאשר אכילת מצה. החג הזה נקרא "חג המצות" והוא חל מה15 עד ה21 בניסן.

למה אוכלים מצות? זכר לדבר סמלי שקרה ביציאה: לא היה להם זמן לתת ללחם להחמיץ ואכלו, אחרי היציאה, כשהיו בסוכות (מחוץ למצרים), מצות. לא קבלו מצווה על אכילת מצות כשהיו במצרים מלבד מצוות אכילת מצות יחד עם קרבן פסח. וזאת, נראה בלימוד הבא:

 

מעניין לקרוא את פרק 12 בספר שמות. בו כלולים כמעט כל ענייני יציאת מצרים ופסח.

 

שמות פרק יב (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה ..(ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים ..(ה) שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן …(ו) וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם: …

(ח) וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:… וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק:..(יב) וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְקֹוָק:… וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם ..(יד) וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיקֹוָק לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ:

(טו) שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי:(טז) וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ ..(יז) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם:(יח) בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב:(יט) שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ:(כ) כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת: פ

(כא) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח:

..(כד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם:..(כה) וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְקֹוָק לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת:(כו) וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם:(כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:(כח) וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ: ס

• (כט) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיקֹוָק הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ …..(לד) וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם:..

(לז) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה …(לט) וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם:

(מ) וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:…..

(מג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ:(מד) וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ: ..:(מו) בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ:… וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ ..

(נ) וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ: ס

(נא) וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְקֹוָק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם: פ

 

מרוב שאנו מכירים את הפרטים, אנו לא שמים לב לכרונולוגיה של הדברים:

1. 1. פסוק א'..:ה' מדבר אל משה ביום 1 בניסן, בארץ מצרים ומצווה על קידוש החודש
2. 2. פסוק ה'….הוא מצווה לקחת שה ביום ה10 לחודש ניסן (בעוד 10 ימים) ולשחוט אותו ביום 14 בניסן. השה שנשחט ביום 14 יאכל בלילה, ערב ה15. הוא יאכל עם מצות ומרור. הוא יאפשר הצלה של ישראל ממכת בכורות.

3.פסוק יד':  הקרבן הזה ייעשה גם לאורך כל הדורות זה יהיה יום חג (חג הפסח)

4. פסוק טו: מצוות אכילת מצות 7 ימים: מהיום ה15 ועד יום 21 בניסן, בכל דור, יש לאכול מצות ולא חמץ שבעת ימים. " כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

נשים לב למשפט הזה. מתי הוא נאמר? הפועל "לצאת " הוא בעבר. "הוצאתי" כלומר, לא מדובר על מצווה שנתנה למשה יחד עם כל שאר הפרשה של קרבן פסח. אלה פסוקים שנאמרו למשה אחרי יציאת מצרים. זה הגיוני כי בני ישראל לא אכלו מצות שבעת ימים במצרים.מדובר על מצווה לדורות בלבד .

5. 5. פסוק כא והלאה:משה מוסר לכל העם את מצוות ה' לשחוט הקרבן פסח. ואכן כתוב אחר כך " וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ" כלומר הם שחטו הפסח ביום 14 ואכלו אותו בלילה של 15. כלומר, הקטע חוזר לימים שלפני יציאת מצרים, אחרי ה1 בניסן, ולפני ה10 בניסן.
6. 6. פסוק כט: יציאת מצרים
7. 7. פסוק לז: הם מגיעים לסוכות ושם הם אוכלים מצות כי לא הספיק בצקם להחמיץ.
8. פסוק מג:חודרים לחוקת הפסח. חייבים לעבור ברית מילה לפני שאוכלים הקרבן. כנראה שמדובר בהוראה שניתנה לפני היציאה כדי שיעשו המילה לפני ה14 בניסן. ומסיימים עם היציאה שוב.

 

מסקנה:

יש בלבול בסדר הכרונולוגי בתוך הפרק. שמתי חץ עגול ארוך שמבקש להחליף את שני הקטעים אחד עם השני:

• מצוות אכילת מצות לדורות נתן אחרי יציאת מצרים (חג המצות שבעת ימים החל מה15 בניסן)
• מצוות קרבן פסח, כולל ברית המילה שחייבים לעשות לפני, קראה לפני יציאת מצרים (חג פסח שחל ב14)

 

הנה טבלה מסכמת על שני החגים האלה:

שם החג	מתי?	נאמר	שייך	מטרה	סיבה	קרא	משמעות	ב.ב.ה
חג הפסח	14 ניסן	לפני היציאה	למצרים ולדורות	תודה על הצלה ממכת בכורות	ה' פסח	במצרים	נכונות למלא אחרי ה'	ברית מילה
חג המצות	15-21ניסן	אחרי היציאה	לדורות	לזכור יציאת  מצרים הכנה רוחנית	לא היה זמן	במדבר	הסרת השפעות שליליות	430

 

1. חג הפסח הוא החג על ההצלה. זה הסימן שאנו נכנסים תחת השגחת הקדוש ברוך הוא .

זה מזכיר לי את הבר מצווה שמודה להורים שלו על כל מה שעשו בשבילו עד עכשיו. אם הבר מצווה מגיע לבגרות מספקת כדי להכיר בתודה שהוא חייב להוריו, זה אומר שהוא לוקח על עצמו את האחריות על החיים שלו! הוא כבר לא טוען "למה הולדתם אותי! זו האשמה שלכם שהבאתם אותי לעולם, אז תטפלו בי!" הוא מרגיש עכשיו שההורים בעצם עשו לו טובה על זה שהביאו אותו לעולם ועמלו כדי לחנך אותו. זה לא דבר פשוט. זה דורש המון בגרות ואופטימיות.

זו בדיוק אותה הבגרות שנדרשת מעם ישראל בקרבן פסח: תודה על זה שלא הרגת אותי במצרים, עם כולם! כלומר, תודה על זה שאני יהודי. זה מזכיר את הברכה של הבוקר "ברוך…שלא עשני גוי" למרות שאנו יודעים שהרבה יותר קשה להיות יהודי מאשר גוי! זו קבלת אחריות על עצמנו ועל הזהות שלנו.

אנו נדרשים לקבל אחריות זו כל שנה כי זה לא דבר פשוט להמשיך להיות יהודי גאה ולקבל על עצמנו התפקיד!

 

2. חג המצות, לעומת זאת, היא מסמלת התהליך שבו אנו מוכנים להיכנס כדי להיות ראויים לתפקיד.

זה המוכנות להסיר את העבודה הזרה, את התרבות המצרית מעלנו ולקבל עלינו את עול התפקיד להיות יהודי

לכן, זה דורש שבעת ימים. זה דורש אורך רוח. זה דורש זמן והרגל.

אבל זה גם דורש זריזות: הכניסה לעול מצוות בחיפזון= אין לתת לתפקיד להחמיץ! אין לתת לזמן, לכבדות החיים להוציא אותנו מהריכוז המיוחד של התפקיד. הכל, בחיים, נעשה כדי שלא נהיה יהודים. הגויים לוחצים, זה קשה מכל הבחינות. הרבה יותר קל להיות גוי. קל להפסיק להיות יהודי. הסכנה היא ההרפיה. אם נרפה לעשות מאמצים! אם ניתן לבצק להחמיץ! אז אנו מפספסים את התפקיד!

אכילת מצות ולא חמץ היא המוכנות להישאר על המשמר.  בחג המצות, אנו עושים תרגיל חרום. ויש לחזור על התרגיל הזה מדי שנה. כמו כל תרגיל חרום!

כשה' אוסר לאכול חמץ עם קרבן הפסח, זה לא קשור לתהליך של אכילת מצות שבעת ימים. זה בגלל שאי אפשר לקבל תעודת זהות יחד עם העבודה הזרה ביד. החמץ מסמלת העבודה הזרה בעניין הזה.

לאכול חמץ יחד עם קרבן פסח זה כאילו אני מגיע כדי לקבל תעודת זהות מיד אחת וביד השנייה יש לי בקשה להאריך הזמן שבו אני אמשיך לחשוב אם אני רוצה או לא לקבל הזהות!

לכן האיסור לאכול חמץ ניתן כבר לפני היציאה עבור ליל היציאה, הקשור לאכילת הקרבן.

 

• חג הפסח היא הכניסה לברית, קבלת תעודת הזהות שלנו (נעשה ביום אחד)
• חג המצות היא קבלת התהליכים שיאפשרו לעמוד במשימה (נעשה לאורך שבעת ימים, יחידת זמן הרגל)

 

בע"ה ה ניסן התשעז

מישל בן שושן

 

צו פי

 

 

 

מה יהיה עם הקרבנות בבית המקדש השלישי?

 

 

נראה שמצוות הקרבנות הן מצוות מיוחדות : הן המצוות היחידות שהרבה נביאים, הרבה פרשנים, כמה מדרשים, לוקחים בחשבון שהן יכולות להתבטל לפי הזמן והכוונות של המקריבים! נביא כמה מקורות:

 

1 בהפטרה של פרשת צו (השנה ,נאמר במקומה, את הפטרת שבת הגדול) כתוב:

ירמיהו פרק ז :(כא) כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר:(כב) כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח:(כג) כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם:

החכמים בחרו את הפרק הזה בירמיה, דווקא בפרשת הקרבנות! הנביא כועס על ישראל שהם מקריבים קרבנות בכוונות מסולפות. הם לא הבינו שהמטרה היא "דבר ה'", "קול ה'" ולא העולות השלמים! בני ישראל משתמשים בעולות וזבחים כ"כיסוי" למעשי העוולה שהם מבצעים במישור המוסרי בין חברתי. הנביא לא מהסס לשים בפי ה' שהוא "לא דיבר בכלל על עולות וזבחים" הוא אפילו משתמש בפועל של הפרשה שלנו (צו):" לא ציוויתים"!!

מסקנה: עדיף לא להקריב קרבנות מאשר להקריב אותם בכוונות זדוניות!!

 

2. בסוף מסכת מנחות דף קי עמוד א כתוב:

רבי יוחנן אמר: אלו תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם.

אמר ריש לקיש, מאי דכתיב זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם? כל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם.

אמר רבא: האי לעולה למנחה, עולה ומנחה מיבעי ליה! אלא אמר רבא: כל העוסק בתורה, אינו צריך לא עולה (ולא חטאת) ולא מנחה ולא אשם.

אמר רבי יצחק, מאי דכתיב: +ויקרא ו'+ זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם? כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם.

רבא הוא הכי קיצוני: העיקר הוא לימוד תורת הקרבנות. ולא הקרבנות עצמם!! יש בלימוד כל מה שקשור לקרבנות די והותר כדי להימנע מלהקריב קרבנות!!

לא מצאנו שום דבר דומה בכל המצוות האחרות בתורה.

ישנן מצוות שצריכות כוונה (מעט מאוד) אבל לכל מעשה של מצווה יש סגולה לפעול בנפש האדם. שום לימוד אינו פוטר יהודי מלקיים מצווה. חוץ מהקרבנות!!

כל מה שכתוב בגמרא, נכתב כמובן כשבית המקדש לא היה קיים. אפשר לטעון שאלה הצהרות בדיעבד. אבל אם יש בית מקדש, אז כמובן שעדיף להקריב קרבנות. ….לא בטוח! כשקוראים שוב את מה שאומר רבא, כשהוא אומר "אינו צריך", פירושו שאפילו אם היתה לו אפשרות אז גם כן לא היה צריך!!

 

3. אצל הנביא הושע כתוב:

הושע פרק יד (ב) שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ:(ג) קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְקֹוָק אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ:

התפילות פועלות במקום הקרבנות!

דרך אגב נביא חידוש של הרב נריה:

בקרבנות, מתייחסים לפעמים ליכולת הכלכלית של האדם המביא את הקרבן (קרבן עולה ויורד). העשיר מביא יותר מהעני. אבל בתפילה, כולם שווים! גם העני וגם העשיר מתקרבים על ידי מוצא פיהם שתלויה אך ורק בכוונה ובעבודת הלב שלהם. כאילו כולם עשירים וכולם הביאו פרים (מה שמביא עשיר מופלג כקרבן !)

נביא כאן את המשנה האחרונה של מסכות זבחים ומנחות:

מתני'. נאמר בעולת בהמה " אשה ריח ניחוח", ובעולת עוף " אשה ריח ניחוח", ובמנחה "אשה ריח ניחוח", לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.

הנביא הושע חי באמצע בית ראשון. בית המקדש היה קיים ופעיל. ובכל זאת, התפילות יכולות להחליף הקרבנות!

 

 

4. נזכור אמירת המדרש ב"ויקרא רבה" (ט-ג):

ריקאנטי ויקרא פרק כג פסוק יז :וזהו סוד מה שאמרו רז"ל [ויק"ר ט, ג] לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין חוץ מקרבן תודה שאינו בטל . על איזו מצווה נוספת החכמים העיזו להגיד שהיא תהיה בטלה, חוץ מהקרבנות?

 

5. הרמב"ם במורה הנבוכים

מציע שהקרבנות צווו בגלל שכך עשו בתקופות האלה כל העמים, כדי להביע את דתם. וכדי להוציא מעם ישראל את ההתנהגויות של עבודה הזרה הכרוכות בזה, ציווה להם ה' שיעשו קרבנות אלה בצורות אלה כדי להרחיק אותם.

נכון שהרמב"ם, במקומות אחרים, טוען שהקרבנות הן מצוות חשובות מאוד שאין אנו יודעים את טעמן. הן מבחינת "חוקים" שאין לנו להרהר על טעמן וטיבן. אבל פחת נפתח והרבה פרשנים נכנסו בו כדי להציע כל מיני תחליפים לקרבנות בזמנים שבהם המעשים האלה כבר עברו מהעולם ושקייומן נראה לנו קשה (איך מליוני אנשים יוכלו להביא קרבנות במקום אחד ביום אחד?…) ולא רלוונטי יותר. למשל, להביא קרבנות מנחה מן הצומח או כל מיני תחליפים אחרים.

 

מסקנה:

האם החשיבה על תחליפים לקרבנות בהמות במקדש שיבנה ב"ב, היא בלתי מתקבלת על הדעת? האם זו אפיקורסות שמבטלת את התורה וההלכה?

או שמה יש מקום לקחת בחשבון דרכים אחרות שהולכות לפי רוח דברי הנביאים והתורה עצמה?

לפי המקורות שהבאנו לעיל, זה לא בלתי אפשרי.

במיוחד כשאנו מתבוננים על הביטוי "תורת העולה", או "תורת השלמים":

נקרא את הפסוקים הראשונים של פרשתנו:

ויקרא פרק ו (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:

תורת העולה, כמו שדרשו בגמרא לעיל, מורה על הלימוד של כל האספקטים של הקרבן.

 

הרב מנשה וינר הולך אפילו רחוק יותר על סמך פירוש של החתם סופר ורבי בונם מפשסחה:

משה מצווה את אהרון "לאמור". למי הוא צריך לאמר?: לבני ישראל! הוא צריך ללמד את בני ישראל מה היא תורת העולה. כדי שילמדו ויתעסקו ב"תורת העולה". זה ימנע מהם להביא באמת עולה! כי מי שלומד את דיני העולה לא צריך (כדברי רבא) להביא עולה ממש!!

זה יסביר דרך אגב את רבי שמעון ברש"י:

רש"י ויקרא פרק ו (ב) צו את אהרן – אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס:

איזה "חסרון כיס" יכול להיות לאהרון מקרבן העולה? הרי הוא יקבל את העור, שזה לא דבר מבוטל בערכו! אז אפילו אם נחשוד את הכהנים בקמצנות או ברשלנות שאין להם "מה להרוויח " מקרבן העולה שנשרף כולו על המזבח, הרי שהם מקבלים שכר כל שהוא שהוא עור הבהמה!!

אלא שהפירוש הזה של "תורת העולה" מסבירה היטב:

אם באמת הכהנים יסבירו לעם שלימוד הקרבנות מספיק ולא צריכים להביא קרבנות ממש, אז באמת הם יהיו מובטלים ויהי להם "חסרון כיס" אמיתי. לכן יש לזרז אותם שלא יתרשלו בדבר!!

לרמז נוסף, ניתן לשים לב על המילה "לאמור" המיותרת, כביכול בפסוק שלנו ולקשור אתה למילה "לאמר" שנמצאת בהפטרה:….כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים…

כאילו, ברמז, ה' מצווה כבר בתורה על העיקר: צו את אהרון "לאמר", שהעיקר הוא דבר ה', קולו ודרכו ולא מעשה הקרבנות שיכול להיעשות בצורה מסולפת עד כדי כך שה' יחליט להחריב את בית המקדש!!

 

תורת הקרבנות

נראה לי שמטרת הקרבנות היא עבודה בנפש האדם עצמו. לקרב אותו לה'. ללמד את עצמו להתעלות, להשלים עם חטאיו בכפרה, וכן הרבה מימדים חשובים אחרים.

לא לחינם, בקרבנות, המחשבה היא עיקרית. אדם שמקריב קרבן עם מחשבה פסולה, פוסל את הקרבן! זה נדיר בהלכה שכוונה פוסלת מעשה. כאילו בקרבן, העיקר הוא באמת מה האדם חושב ! הרבה יותר מהמעשה עצמו!

הרי שהעוונות שנעשים במזיד אינם מתכפרים על ידי קרבנות. רק החטאים שנעשו בשוגג, הרצונות, הנדבות, כל מה שקשור לנפש האדם, מטופלים על ידי הקרבנות.

היום, אנו מכירים היטב את המנהג לשלם כסף רב כדי ללכת לטיפול נפשי. מקריבים כסף לזה. וייתכן שהכסף בעצמו מהווה חלק חשוב מהטיפול. יש להקריב משהוא אמיתי כדי לעבוד על הנפש.

הרמת הדשן

רציתי לנסות לתת כיוון להסבר על :השלכות הלכות מסוימות של הקרבן על נפש האדם.

בקשר להתחלת הפרשה שלנו:

ויקרא פרק ו (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:(ג) וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ:(ד) וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר:(ה) וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים:(ו) אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה: ס

המצווה הראשונה של הכהן בבוקר היא לעלות על המזבח ולנכות את האפר של הקרבנות שבערו במשך כל הלילה. להוריד את הדשן הזה ולשים אותו , על הרצפה, במזרחו של המזבח.

כל אדם יודע שהלילה, השינה בלילה, חוסר העבודה בלילה, היא נחוצה מאוד לבריאות הנפש של האדם.

למרות שאין קרבנות בלילה, יש אש שבוערת כל הזמן ומעכלת את כל מה שנקרב ביום.

בדיוק כמו שהחלומות והמנוחה מאפשרים "לעכל" את היום שעבר בנפש האדם.

אי אפשר לבטל את העבודה השקטה הזו של הלילה על נפש האדם. למרות שיש בזה המון "חסרון כיס", חייבים לעבור כמה שעות ללא עבודה, ולתת לאש המזבח לעשות את מלכתה בנפש האדם.

בבוקר, קמים, לוקחים את האפר, שמים אותו בצד, נוטלים ידיים, ומתחילים את יום העבודה החדש.

 

ייתכן ויש לימודים לא פחות חשובים לבריאות נפש האדם בכל הפרטים שקשורים למעשה הקרבנות. הלימוד והחקירה בכיוון זה יכולה להיות מאוד פורייה עבו עבודת הנפש באדם.

ייתכן שהכהנים של היום הם הפסיכולוגים! או כל התהליכים שעוברים על האדם ומאפשרים לו להתעלות.

 

אבל יש כל כך סכנות בעבודת הקרבנות כשהיא עשויה בכוונות זדוניות (וקל יותר לעשות קרבנות בצורה רעה מאשר לעשות קרבנות בצורה טובה, לשמה!) שהנביאים והקדוש ברוך הוא בעצמו בחר שבמקרים כאלה, עדיף הלימוד על המעשה!

 

מה עדיף :עולה או שלמים? (הרב מנשה וינר)

 

יש שני קרבנות עיקריים:

• העולה שנשרפת כולה (חוץ מהעור) על המזבח.
• והשלמים,(או "הזבחים") שנאכלים על ידי הבעלים, הכהנים והמזבח.

מה עדיף? מה היא המטרה העליונה?

לכאורה, קורבן העולה הוא הכי "קדוש" הוא קודש קדשים. הוא הקרבן שמתחילה בו התורה את הרשימות, גם בפרשת ויקרא וגם בפרשת צו. הכל לה'! התבטלות מוחלט לאלוהים!!

השלמים, נראים יותר מעולם החול. אדם רוצה לאכול בשר, אז הוא מביא קרבן שלמים והוא אוכל החלק הגדול מהבהמה! זה נראה הרבה פחות "קדוש"! זה קדשים קלים!

 

אבל יש מקום לטעון בדיוק ההיפך:

• העולה = ביטול עצמי
• השלמים= שיתוף!

הרבה יותר קל להיות "דתי" כשאנו מבטלים את הרצונות , המחשבות, הכסף שלנו למען האלוהים. יש לנו הרגשה של צדיק שמבטל עצמו עבור האלוהים.

הרבה יותר קשה להיות דתי כשאני חייב לשתף את עצמי בקשרים על האחר. בעולם היום יום, בעולם החול.

חכמנו לימדו של השלמים "עושים שלום" בין ה', הכהנים והאדם. לעשות שלום זה הרבה יותר קשה מאשר להתנתק מהעולם כדי להיות קשור רק לאלוהים שיושב למעלה!

נביא גמרא מפורסמת שדנה בעניין באופן אחר:

מסכת ברכות דף לה עמוד א אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – כאילו נהנה מקדשי שמים, וכתיב: לה' הארץ ומלואה. רבי לוי רמי: כתיב לה' הארץ ומלואה, וכתיב: :השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם! לא קשיא, כאן – קודם ברכה, כאן – לאחר ברכה.

אמנם ה' ברא את העולם אבל הוא נתן את האטרץ לבני האדם! הוא מצפה שנחייה בארץ. אמנם, בקשר עם האלוהים, אבל על הארץ! כמו שהוא ציווה בבראשית:

בראשית פרק א (כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:

יש ליהנות מן העולם! זו מצווה! כל מי שלא נהנה מהעולם הזה עובר על הצו האלוהי ועל מטרת הבריאה!!

אבל יש רק להכניס את ההנאה במסלול הנכון:

• להיות מוכנים, בהתחלה, לתת הכל לאלוהים
• ורק אחר כך ליהנות ולשתף את האחרים.

כמו שיש לברך קודם האכילה, כך התורה מצווה על העולה לפני השלמים!

אבל המטרה היא השלמים! כמו שהמטרה באכילה היא ההנאה.

העולה היא רק האמצעי הנחוץ כדי שנדע איך ולאיזה מטרה יש להקריב שלמים

אברהם היה מוכן להעלות לעולה את בנו.נדרשה רק המוכנות שלו ולא ההקרבה עמה!

אחרי שהוא היה מוכן להקריב את בנו לעולה, אז הוא התבקש שלא לעשות זאת ולהתחיל את החיים הנכונים!

 

בע"ה ב ניסן התשע"ז

מישל בן שושן

 

ויקרא פי

 

 

ניתן לחלק את הפרשה לשניים:

1. קרבנות נדבה, שהאדם מביא מרצונו, כדי "להתקרב" לה'.
2. וקרבנות חובה, שהאדם מביא בעקבות חטא שעשה בשגגה.

 

הנה טבלא מסכמת של כל הפרשה:

 

קרבנות נדבה:      "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'".   ריח ניחוח לה'.	קרבנות חובה  "וכיפר עליו ..ונסלח לו"
1. עולה א. מן הבקר ב. מן הצאן ג. מן העוף   2. מנחה- סולת א. עם שמן ולבונה ב. מאפה תנור ג. על מחבת ד. מנחת מרחשת ה. מנחת ביכורים   3. שלמים א. בקר ב. צאן ג. עז	1. חטאת A. על עברה כללית א. פר כהן משיח ב. פר העלם דבר ג. שעיר הנשיא ד. נפש B.. על עברה ספציפית (עולה ויורד) א. עשיר- כבשה או שעירת עיזים ב. עני- שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה ג. עני מאוד- סולת   2. אשם– איל (תמיד) א. אשם מעילות (לקח מהמקדש) ב. אשם תלוי (על עברה בספק) ג. אשם גזלות(כיחש בעמיתו)

 

 

 

• בחלק הראשון, בסוף כל קרבן "נדבה" כתוב: "לריח ניחוח אישה לה'". כלומר, זה קרבן שרצוי לפני ה' והוא שמח שהאדם הקריב אותו בנדבה. בדומה למה שכתוב אחרי שנוח הקריב קרבנות, בצאתו מן התיבה:

פרק ח(כ) וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ:(כא) וַיָּרַח יְקֹוָק אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם…

לא רק שהקרבן מצא חן בעיני ה' אלא הריח הזה שהעלה הקרבן גרם לה' לחשוב אחרת ולהחליט שהוא כבר לא ישמיד את העולם כמו שעשה במבול! הוא אפילו יכרות ברית בעקבות הריח הניחוח הזה! אם כן, הקרבן של נוח מאוד השפיע על ה' לטובה. זה מראה גדולת קרבן נדבה שבא לקרב את האדם לה' ואת ה' לאדם!

 

• בחלק השני, בסוף כל קרבן כתוב: "ונסלח לו לכפר עליו". כלומר,הקרבן "חטאת" או "אשם" בא כדי לכפר על החטא שעשה.

 

אם כן,נראה שיש הפרדה ברורה בין שני סוגי הקרבנות. בכל זאת, ברצוני להראות שההפרדה הזו איננה לגמרי חדה. למשל, נעיין בקרבן הראשון, קרבן נדבה, עולת הבקר:

(ג) אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק:(ד) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו: (ה) וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְקֹוָק וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: (…:(ט) וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַיקֹוָק: ס

 

 

כאן, כתוב, בנוסף לסיומת הרגילה "אישה ריח ניחוח לה'", "ונרצה לו לכפר עליו". על איזה חטאת או עוון עליו לקבל כפרה? נראה שהקרבן הזה שייך לשתי הקבוצות ביחד כי שני המשפטים המיוחדים לכל סוג נמצאים יחד!

 

 

הערה: הגדרנו את החלק הראשון, קרבנות "נדבה" , לא רק בגלל הסיומות "ריח ניחוח לה'", אלא בעיקר בגלל ההתחלה של הפרשה:

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם :  אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיקֹוָק מִן הַבְּהֵמָה

כלומר, מדובר ביוזמה אנושית . כשאדם ירצה להקריב קרבן, כך הוא יעשה.ולא אחרת-אולי כדי לאסור כל מיני צורות  וכוונות זרות שהיו נהוגות בעולם העתיק.

זו לא הפעם הראשונה שפוגשים קרבנות נדבה . גם בספר בראשית וגם בספר שמות  ראינו כבר הרבה פעמים שבני האדם הקריבו קרבנות כאלה. ללא ציווי של ה'. בלי שעשו חטאים מיוחדים. סתם כדי להביע תודה , הכרה וקרבה. סקירה מהירה תגלה שהמנהג הזה היה מקובל מקדמא דנן:

1. אצל קין והבל:

בראשית פרק ד (ג) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיקֹוָק:(ד) וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְקֹוָק אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ:(ה) וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו:

2. כאמור אצל נוח:

בראשית פרק ח(כ) וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ:(כא) וַיָּרַח יְקֹוָק אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם

3. אצל אברהם אבינו, אחרי שהמלאך מנע ממנו לשחוט את יצחק:

בראשית פרק כב (… וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ:

4. אצל יעקב אבינו:

בראשית פרק מו  (א) וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק:

5. אצל יתרו:

שמות פרק יח (יב) וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים:

6 אצל עם ישראל בקבלת התורה:

שמות פרק יח (יב) וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים:

7. 7. ואפילו במעשה העגל!:

שמות פרק לב (ו) וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק: פ

 

נחזור לשאלה ששאלנו: למה כתוב בקרבן הנדבה של העולה "לכפר עליו"? על מה יש לכפר אם רוצים להתקרב אל ה'?

נראה לי , שבכל מפגש, על שני הצדדים לעבור שינוי מסויים. בין שהם רוצים בו , בין שאינם רוצים בו או לא מודעים אליו. הפילוסוף היהודי עמנואל לווינס גילה שהנוכחות של אדם אחר גורמת לתגובה מסויימת . אפילו במקרה קיצוני שבו אין שום קשר בין האנשים. למשל, אדם שנמצא בספריה לבדו וקורא שם ספר. מהרגע שאדם נוסף נכנס באותו החדר, אפילו אם החדר גדול מאוד, זה יגרום לאדם הראשון להתנהג קצת אחרת. הוא חיי לקחת בחשבון את נוכחות האדם הזר שנכנס. השינוי הקטן הזה, הוא אינסטינקטיבי ואנו כל כך רגילים לעשות זאת שאנו לא מרגישים בו. אמנם הוא קיים .נוכחות האחר מחייבת אותי. בין שאני רוצה ובין שאני לא רוצה. גם הסירוב שלי להגיב, זו תגובה!אם כן, כל קירבה מחייבת אותי לתגובה. התגובה הזו יכולה לגרום לשינוי בהתנהגות, בהרגשת המחויבות שלי, היא לא סתמית.

 

אם קרבה בין שני בני אדם מחייבת, מה נגיד על הקרבה אל האלוהים, אל האין סוף, אל מי שיודע הכל ובורא הכל ושאין לי תפיסה בו! זה בטח גורם בי תגובה, שינוי פנימי.

אני מציע לראות בשינוי הפנימי הזה כמן חזרה בתשובה. התעלות. משבר קטן פנימי. זה מציב אותי מול עצמי. או יותר נכון, מול מה שנראה לי אני הייתי צריך להיות!

על זה יש מקום לכפרה!

ה' רוצה בקרבה אמיתית של האדם. היא "מתרצה" מהקרבה. הוא חפץ בקרבה הזאת. במידה והאדם רוצה להתעלות, הוא מוכן לקבל את פני השכינה. הוא מוכן למהפך הקטן שיחול בנפשו בעקבות המפגש!

אז ה' מרגיע אותו ואומר לו שהוא התרצה והוא מכפר על המהלך הזה. כי מהלך כזה עלול לגלות אצל האדם את קטנותו, את הפער הקיים בין מה שהוא לבין שהוא היה אמור להיות. על הפער הזה יש לכפר!

 

כמו כן, כל קרבה, אפילו אם היא באה מתוך רצון טהור ובלתי תלוי, כמו נדבה, חייבת לקחת בחשבון המחויבות שלי. בכל מהלך של קרבה ונדבה יש חובה!!

 

האדם, בשונה מכל הביריות האחרות, מרגיש מחויבות כל שהיא. . יש מימד מוסרי טבעי אצל כל אדם. אפילו אם האדם דוחה כל מחויבות ורוצה לחיות חיים "חופשיים" מכל מחויבות, הוא עושה זאת כהחלטה מודעת ורצונית נגד ההרגשה הראשונית של המחויבות!

כל אדם שמתחיל להכיר בעצמו ובעולם שמסביבו מרגיש מחויבות. כלפי עצמו (למשל, הוא צריך להסביר לעצמו את מה שהוא עושה או את מה שהוא לא עושה), כלפי האחר (אפילו אם הוא החליט שהוא לא רוצה להתיחס אליו, זו החלטה שבאה בעקבות המחויבות הראשונית הבסיסית), כלפי העולם.

כל מפגש גורם לחובה!

היינו חושבים שה"נדבה" היא מהלך טהור, סתמי, שאין לו הרבה השלכות. או לפחות שיש לו רק השלכות חיוביות! זה יגרום לשני לאהוב אותי, זה יאפשר לי לבקש משהוא בתמורה, זה ישפר את היחסים, זה ירגיע את הרגשת הכרת הטובה שלי כלפיו.

אבל מעבר לכל זה, זה יגרום בתוכי מהפך קטן מאוד שיש לקחת בחשבון!

 

ניסיתי להראות שבכל קרבה, אפילו בכל נדבה, יש חובה

אבל נראה לי שההפך הוא גם נכון: בכל חובה יש קרבה! זה נראה עוד יותר נכון כי המחוייבות כלפי השני יוצרת כמובן קשר.

אבל, אפילו חובה שבאה לכפר. כלומר, במצב שעשיתי חטא, יש מקום לקרבה עצומה:

הערה: אם האדם עשה עוון, במזיד. היא עשה דבר רע, אין מקום לשום קרבן. מדובר כאן אך ורק על מעשים "תמימים", שהאדם לא עשה בכוונה, בשוגג.

היום, כל מערכת משפטית, אפילו המערכות הבלתי פורמאליות בין בני אדם, לא מעניקים משקל שלילי לדבר שנעשה בתום לב או בשוגג. מיד סולחים לאדם שעשה דבר בשוגג ומבקש סליחה.

 

כאן, התורה דורשת שדווקא הדברים הקטנים האלה שנעשים בהיסח הדעת ובשוגג, יטופלו על ידי האדם! למה? כדי לדרוש ממנו מחויבות כלפי אחריותו בעולם.

 

בעצם, הקרבה אל האלוהים, היא לא רק מיסטית או רוחנית. לדעתי, היא מאוד מעשית: היא דורשת מהאדם להיות יותר בן אדם!. לפתח את הצד המוסרי שלו. לא להתעלם מהמחויבות כלפי בני האדם האחרים וכלפי העולם.

הקרבה אל האלוהים מציבה את האדם מול המחויבויות שלו!

זה מציב אותו ב"חובה"!

זה חייב לבוא מתוך נדבה, מתוך רצון, אבל זה גם יכול לבוא דרך הרגשת מחויבות ומוסר.

אפילו מעשים שאינם לכאורה דורשים עונש מצד שהוא עשה אותם בשוגג, מעשים אלה מגלים חוסר אכפתיות, חוסר כוונה, חוסר תשומת לב. קרבן חובה בא כדי לקרב דרך החובה!

 

 

המשכן

אי אפשר להתעלם שכל הקרבנות האלה נעשים במשכן. ובמשכן, יש לפחות שני מימדים שונים:

1. המשכן הוא תכלית בריאת העולם (ביום השמיני- לבריאה)
2. המשכן בא בגלל חטא העגל, כתיקון

 

שני מימדים אלה יכולים להיות מוגדרים בצורה שונה:

1. המשכן הוא מקום שבו השכינה יורדת כדי לה' ישכון בתוך ישראל
2. המשכן הוא מקום המזבח שבו האדם מכפר על חטאיו ועובד כדי להתעלות אל ה'

 

ניתן לעשות הקבלה ולהגיד ששני המימדים האלה מתגשמים על ידי שני סוגי הקרבנות:

1. קרבנות נדבה באים כדי להתקרב אל ה' באופן אידיאלי
2. קרבנות החובה באים כדי לתקן הפגם שבאדם ולתת לו הזדמנות להתקרב אל ה'

 

כמו שהצעתי שאין הבדל משמעותי בין שני סוגי הקרבנות לעיל, כך הראיתי בפרשיות הקודמות ששני המימדים של המשכן הם בעצם שני פנים של אותו המטבע.המשכן הוא "אחד".

• קרבה דרך תיקון= לקיחת בחשבון את האדם כמו שהוא, בחולשותיו
• קרבה של נדבה = תיאור האידיאל של קרבה בין האדם והאלוהים

 

המשכן הוא	הסיבה למשכן	החלק במשכן	קרבנות	התורה	קרבה	התפילה
מקום השכינה	השלמת בריאת העולם	אוהל מועד	נדבה	לוחות ראשונים	מלמעלה כלפי מטה	שבח והודאה
מקום העבודה	תיקון לחטא העגל	המזבח	חובה	לוחות שניים	מלמטה כלפי מעלה	וידוי ובקשות

 

המתת בעלי חיים לצורך עבודת הקודש

מתוך רעיון של הרב מאיר שפיגלמן:

 

רק פעמיים בכל ספר ויקרא מוזכר השם "משכן". בניגוד למושג "אוהל מועד" שמופיע בו עשרות פעמים.

1. המשכן= היריעות הראשונות שמכסות את המבנה. הן עשויות צמר ורקומים בהם הכרובים שניתן לראות מבפנים.
2. האוהל= היריעות השניות, עשויות מ"עורות עיזים". (האם הן ממש עורות או שמה רק חוטי עיזים?)
3. מעל שתי השכבות האלה יש מכסה של עורות אילים ותחשים.

 

אם כן המשכן והאוהל הן שתי ישויות נפרדות.

לפעמים, האוהל נפרד פיזית מהמשכן . במיוחד, כמובן כשעדיין לא היה משכן בנוי. שם משה דיבר עם האלוהים. אבל, מהרגע שהמשכן נבנה , האוהל מכסה את המשכן וה' מדבר עם משה , אמנם באוהל, אבל בין שני הכרובים בקדש הקדשים. כך שהמשכן ואוהל מחוברים: אחד בתוך השני.

אבל יש דבר שמייחד כל אחד:

• המשכן= המקום שבו האלוהים יורד כדי לשכון בתוך עם ישראל
• אוהל מועד= המקום בו מדבר ה' עם משה, אבל גם המקום שבו האדם מתעלה כלפי ה' כדי להיפגש איתו.

 

את שני התפקידים האלה(הירידה של ה' והעלייה של האדם) מחוברים כדי שהמשכן יהיה אחד.

אבל ברור שספר שמות יותר קשור למימד של משכן וספר ויקרא למימד של אוהל מועד

הראשון מבטא ירידת השכינה

השני את העבודה של האדם כדי לזכות למפגש.

ראינו אותה הפרדה בין האוהל והמזבח

ראינו אותה הפרדה במימד האופקי: קדש הקדשים ומחוצה לו הקדש ומוחצה להם המזבח

גם כאן, במימד האנכי, יש את המשכן, הפנימי יותר, ומעליו האוהל ומעליהם העורות

 

ככל שאנו נמצאים פנימה יותר, בקודש הקדשים,אין קרבן.

יותר רחוק, בקודש, יש קורבנות אבל רק מהצומח (שמן, לחמים, סמים)

עוד יותר בחוץ, במזבח, שם יש קורבנות בעלי חיים.

 

יש הדרגה זו גם בשכבות הכיסויים מעל למשכן:

השכבה הפנימית יותר, עשויה רק מהצמר ואין צורך להרוג בעלי חיים עבור הצמר.

השכבה הביניים, מעניין למצוא בה מחלוקת: האם היא עשויה מעורות עיזים, דבר שכן מצריך המתת בעלי חיים או שרק הצמר של העיזים ארוג מרכיב השכבה הזאת? כאילו השכבה הזאת הביניים, היא גם בעניין המתת בעלי חיים , במימד "בינוי"

השכבה השלישית, העשויה רק מעורות בעלי חיים , כמובן דורש המתת בעלי חיים

 

ככול שאנו מתקרבים לקודש יותר, אנו מתרחקים בצורך להמית בעלי חיים!

כאילו המתת בעלי החיים היא צורך חיצוני, הקשור למצב של העם הרחוק מהקדושה.

(מכאן אפשר להרחיק לכת ולחשוב על אפשרויות שונות של מצב רוחני גבוה של העם שלא יצריך לעתיד המתת בעלי חיים במקדש!)

עולם החול

 

עורות אלים ותחשים

שכבה חיצונית, המתת בעלי חיים                                                   עיזים

צמר כבשים

שכבת בינים ללא המתת בעלי חיים

אבל קרבנות מהצומח

קודש        קדש הקדשים

הקדושה הפנימית ללא פגיעה בחיים

המזבח

 

 

עולם החול                                                                                                                     עולם הקודש

 

בע"ה כה אדר התשעז

מישל בן שושן

 

פקודי פי

משכן סיני- הרב חנוך וקסמן

 

הבעיה:

בפרק האחרון של ספר שמות, פרק מ', ה' מצווה למשה שלושה דברים:

1. לסדר את הכלים כדי להקים המשכן

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד:(ג) וְשַׂמְתָּ שָׁם אֵת אֲרוֹן …

2. המשיחה של הכלים

(ט) וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהָיָה קֹדֶשׁ:…

3. הקדשת ומשיחת הכהנים

(יב) וְהִקְרַבְתָּ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם:(יג) וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְכִהֵן לִי:…

דרך אגב, הוא כבר ציווה זאת למשה בפרשת תצווה:

שמות פרק כח (מא) וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי:

 

אבל משה מבצע רק את החלק הראשון: סידור הכלים:

(טז) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה: ס(יז) וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן:…(יח) וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו …(לג) וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה: פ

לא כתוב שמשה משח את הכלים ולא כתוב שמשה משח את הכהנים והלביש אותם. למרות זאת, כתוב שמשה "עשה ככל אשר ציווה אותו כן עשה"!

 

ודרך אגב, זה לא מונע מה' לשכון במשכן:

(לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

(לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

(לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:

(לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ:

(לח) כִּי עֲנַן יְקֹוָק עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:

 

האם שני הדברים (משיחת כלים וקידוש הכהנים) לא נעשו בכלל?. לא. כי זה דווח בספר ויקרא ובמדבר:

ויקרא פרק ח (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת:(ג) וְאֵת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:(ד) ….ו) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם:(ז) וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת …(י) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם….(יב) וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ:

במדבר פרק ז (א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם:

 

אם כן, למה שני הדברים האלה לא כתובים כאן, בסוף ספר שמות? ולמה הם נדלו(בדיווח שלהם ולא בעשייתם) בספרים אחרים, מאורח יותר??

 

הרב וקסמן מציע לענות על ידי עיקרון חשוב:

לכל דבר יש היבטים שונים. התורה, לפעמים, מתארת מאורע או אישיות או מעשה מזווית אחת כדי להאיר את ההיבט המיוחד שהיא רוצה להאיר במקום הזה. היא יכולה להאיר פן אחר של אותו הדבר במקום אחר. אלה לא סתירות אלה בחינות שונות של אותו הדבר (אישיות, מעשה או מאורע). מה שחשוב לתורה, כנראה, זה לסדר את העניינים לפי  הבחינה המיוחדת שהיא רוצה להאיר במקום זה.

 

בעניין שלנו, למשכן יש הרבה מימדים. יש לו הרבה תפקידים. הוא משלב בתוכו הרבה זוויות מבט שונות. ובכל זאת הוא "אחד".

1. למשכן יש למשל תפקיד של "המשכת מעמד הר סיני בתוך בני ישראל". מה שחוו בני ישראל בהר סיני היה אמנם חד פעמי, אבל המשכן, בתי המקדש , הם תזכורת, אפשרות לחוות משהוא דומה, לאורך הזמן ולהמשיך, בזעיר אנפין, את חווית מעמד הר סיני. זה הוא התפקיד שמעונינת התורה להבליט כאן: המשכן הוא שחזור התגלות ה' בהר סיני.
2. פן אחר של המשכן, תהיה העבודה בו והמאמץ של האדם להתעלות, להתקרב אל ה'. הפן הזה יובלט בספרים אחרים. על ידי הקרבנות, על ידי עבודת הכהנים, וזה יהיה "תפקוד המשכן:.

אם כן, בספר שמות, מה שחשוב להבליט , זה התגלות ה' בתוך עם ישראל. זה התחיל עם תיאור ההשגחה העליונה שיורדת כדי להוציא את ישראל ממצרים. זה המשיך על ידי ירידת ה' על הר סיני כדי להתגלות. וזה הסתיים בבניין משכן, שבו ה' שוכן בתוך בני ישראל.

כדי להמחיש השוואה זו בים המשכן ומתן תורה בהר סיני, נשווה את שני התיאורים האלה: אחד, של מעמד הר סיני והשני, בפסוקים האחרונים של הספר שלנו:

 

שמות פרק כד:(טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר: (טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:

(יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְקֹוָק כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(יח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: פ

 

משה עולה אל הר סיני אבל שם ענן ה' ירד על ההר ומשה לא יכול לגשת הלאה. משה נשאר שישה ימים מחוץ לענן. עד שה', ביום השביעי, קורא לו ומאפשר לו להיכנס בתוך הענן והישאר שם כדי לקבל את דברי ה'.

עכשיו נעבור לפסוקים שלנו בסוף בניין המשכן:

 

שמות פרק מ' :(לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

(לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

(לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:

(לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ:

(לח) כִּי עֲנַן יְקֹוָק עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:

 

ויקרא פרק א :(א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:

 

הענן מכסה את המשכן, ומשה לא יכול להיכנס במשכן!! אנו צריכים לחכות עד לפרשה הבאה, לספר חדש, ספר ויקרא, כדי לשמוע שה' בסופו של דבר קורא למשה להיכנס למשכן!

 

ההשוואה מעלה דמיון ברור: ה' נמצא במשכן כמו שהוא נמצא על הר סיני. עם ענן, ואיסור כניסה, קריאה  למשה ואחר כך גישת משה בפנים אחרי שה' קרא לו.

 

כל מה שקשור לפן השני של המשכן: העבודה, ותפקוד המשכן נדחה לספרים אחרים בהזדמנויות שונות כי זה לא מה שמעניין התורה בספר שמות. חשוב לה כנראה לבחון בחינה אחת בלבד של המשכן בספר הזה.

זה יכול לענות על השאלה  ששאלנו בהתחלה: מדוע לא מדווחת התורה על שני העניינים (משיחת המשכן והקדשת הכהנים) שמשה קיבל עליהם הציווי ולא מדווחת על ביצועם?

כי היא לא מכניסה כאן את התפקוד של המשכן אלא היא רוצה להבליט הצד המיוחד של המשכן שבו "יורד ה' בו" כמו שהוא עשה זאת בהר סיני!!

בע"ה כד אדר התשעז

מישל בן שושן

 

ויקהל פי

השבת- הרב גרוסמן

שאלות:

1. למה התורה חוזרת על מצוות השבת באריכות , לפני מצוות בנין המשכן?
2. למה התורה חזרה כבר בפרשת כי תישא על עניין השבת באריכות, אחרי מצוות עשיית המשכן?(אם זה רק כדי להגיד שהשבת דוחה בניין המשכן היה דאי בפסוק אחד בלבד!)

 

עיון במקורות:   עניין השבת מופיע לפחות 10 פעמים בתורה:

1. 1. בסוף מעשה בראשית

בראשית פרק ב (א) וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם:(ב) וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה:(ג) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת: פ

2. 2. בפרשת המן שמות פרק טז (בשלח)

……                                 ……..שֵׁשֶׁת יָמִים, תִּלְקְטֻהוּ; וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, לֹא יִהְיֶה-בּוֹ.

3. 3. בעשרת הדברות שבפרשת יתרו:שמות פרק כ (יתרו)

 

1      ז זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ.

2                ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָט וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי–שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:

3                           לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.

2                יכִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי;

3     עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת–וַיְקַדְּשֵׁהוּ.  {ס}

 

4. בפרשת משפטים שמות פרק כג פסוק יב

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר:

5. בפרשת כי תישא אחרי מצוות בניין המשכן שמות פרק לא

 

ב וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יג וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר,

1  אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי, תִּשְׁמֹרוּ:

2             כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם—

3                        לָדַעַת, כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם

.                               4יד וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַשַּׁבָּת, כִּי קֹדֶשׁ הִוא, לָכֶם;

5                                               מְחַלְלֶיהָ, מוֹת יוּמָת–כִּי כָּל-הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ

.                                                                    6טו  שֵׁשֶׁת יָמִים, יֵעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ, לַיהוָה;

5                                                 כָּל-הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, מוֹת יוּמָת

.  4טז וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשַּׁבָּת,

3                         לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם, בְּרִית עוֹלָם

2              יז בֵּינִי, וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–אוֹת הִוא, לְעֹלָם:

1  כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים, עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.  {ס}

 

6. 6. בסוף פרשת כי תישא שמות פרק לד פסוק כא

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת:

7. בהתחלת פרשת ויקהל, לפני שמשה יסביר שיש לבנות משכן שמות פרק לה (ויקהל)

א וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:  אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לַעֲשֹׂת אֹתָם  ב שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַיהוָה; כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת.  ג לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת.  {פ}

8. 8. בפרשת אמור עם שאר המועדים ויקרא פרק כג

ג שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ,

כ                               כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ:

שַׁבָּת הִוא לַיהוָה, בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם.  {פ}

9. בפרשת פנחס לגבי הקרבנות המיוחדים לשבת במדבר פרק כח

(ט) וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּוֹ:

10. בפרשת ואתחנן בעשרת הדברות במהדורה השנייה שלהם דברים פרק ה (ואתחנן)

 יא שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

                         יב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  יג וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי–שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:

לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר                                                        .                        בִּשְׁעָרֶיךָ–לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ

                      יד וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה;

עַל-כֵּן, צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת.  {ס}

 

לימוד:

קריאה בצורה מוצלבת (chiastique) מאפשרת , לפעמים, לגלות בתורה רמזים מעניין מאוד. הרב יונתן גרוסמן(ישיבת הר עציון) מציע לקרוא את שלושת הפרשות שמדברות על השבת בצורה זו:

כותבים את הטקסט כולו כשמגלים הקבלה בין המשפט הראשון והמשפט האחרון. וכן הקבלה בין המשפט השני וזה שלפני האחרון, וכן הלאה עד שמגיעים באמצע למשפט העיקרי. (הרב גרוסמן בוחן צורה זו בהרבה פרקים ופרשות בתורה ומגלה על ידם רמזים חדשים מעניינים מאוד)

 

ניקח למשל מצוות השבת בעשרת הדברות ביתרו:

 

1      ז זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ.

2                ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָט וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי–שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:

3                           לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.

2                יכִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי;

1     עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת–וַיְקַדְּשֵׁהוּ.  {ס}

 

יש הקבלה בין

1-1:  לקדשו-ויקדשהו=אתה, בן ישראל , חייב לקדש את השבת-   כי ה' קידש אותו במעשה בראשית

2-2: ששת ימים :תעבוד כמו ששת ימים ה' ברא את העולם. ביום השביעי תשבות כמו שה' שבת בשבת

3: המשפט העיקרי: איסור המלאכה בשבת

 

יש כאן מימד נוסף למה שקראנו בבראשית.

בספר בראשית: ה' מקדש את היום השביעי

כאן, בעשרת הדברות, הוא דורש שישראל יקדשו בעצמם את היום השביעי-שבת

 

אבל החידוש מגיע במקור הבא, בפרשת כי תישא אחרי מצוות בניין המשכן שמות פרק לא:

 

ב וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יג וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר,

1  אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי, תִּשְׁמֹרוּ:

2             כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם—

3                        לָדַעַת, כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם

.                               4יד וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַשַּׁבָּת, כִּי קֹדֶשׁ הִוא, לָכֶם;

5                                               מְחַלְלֶיהָ, מוֹת יוּמָת–כִּי כָּל-הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ

.                                                                    6טו  שֵׁשֶׁת יָמִים, יֵעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ, לַיהוָה;

5                                                 כָּל-הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, מוֹת יוּמָת

.  4טז וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשַּׁבָּת,

3                         לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם, בְּרִית עוֹלָם

2              יז בֵּינִי, וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–אוֹת הִוא, לְעֹלָם:

1  כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים, עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.  {ס}

 

יש הקבלה בין

1-1: חוזרים על ההקבלה של עשרת הדברות: אתם תשמרו שבת כי ה' שמר שבת

2-2: אות היא :השבת היא "אות" בין העם היהודי וה'

3-3: המטרה ברורה: יש לדעת שה' מקדש את ישראל וזה יהיה הקשר לכל דורות העם היהודי ביניהם ובין ה'.

4-4: ושמרתם ושמרו: יש לשמור השבת.

5-5: מות יומת: כאן מדברים על עונש מוות למי שמחלל שבת

6 המרכז של הטקסט מביא את האיסור לעבוד כמו בכל שאר המקורות.

 

יש לשים לב לשני דברים:

1. בחלק הראשון נושא הקדושה בולט ויש בו שלושה מרכיבים:

ה' מקדש את השבת= "קודש לה'"

ישראל מקדשים את השבת= " קודש היא לכם"

ה' מקדש את ישראל= "אני ה' מקדשכם"

 

כלומר עוברים למשולש: השבת- ישראל וה'.

יש התקדמות משמעותית בין בראשית (רק ה' מקדש השבת), מתן תורה( ישראל מקדשים השבת וה' מקדש השבת) וכאן, אחרי בניין המשכן (יש תוספת שה' מקדש את ישראל כי הם מקדשים את השבת)

עוברים ממצב של מימד אחד, לשני מימדים ולשלושה מימדים.

 

בראשית                                       מתן תורה                                     אחרי המשכן

ה'——–השבת                          ה'                  השבת                        ה'                השבת

 

 

ישראל                                                   ישראל

משולש כזה בין ה'-ישראל בעזרת השבת הוא אפשרי אחרי בנין המשכן.למה?

כי בניית המשכן מאפשר את ההכרה המשולשת הזאת:

ה' ברא את העולם. ישראל בונים משכן. ה' שוכן בתוך ישראל:

 

ה'                                                 העולם-המרחב- המשכן

 

ישראל

 

המשולש מאפשר לנו להבין את המשמעות של מימד אחד על ידי הבנת של המימד השני. זה משולש שווי צלעות!

כלומר, אם נבין את משמעות קדושת השבת על ידי הבורא, נבין יותר את משמעות קדושת השבת על ידי בני ישראל ואז נבין אולי יותר את משמעות קדושת עם ישראל על ידי ה'!

1. 1. ה' מקדש השבת

ה' בורא את העולם בשישה ימים= כל הבריאה נראית כמפוצלת, הולכת בכל כיוון. המציאות שאנו חיים בתוכה (העולם) נראית לנו מחולקת בכל מיני מדורים, עולמות שונים. כשה' מקדש השבת, הוא מכניס את האפשרות לכיוון של הבריאה. השבת, מאפשר להפסיק את עולם היצירה והבריאה כדי לתת משמעות, כיוון, לכל הבריאה כולה. המטרה היא "לעשות" (אשר ברא אלוהים לעשות) אבל המשמעות של העשייה לא מתאפשר כל עוד עושים! העשייה, ריבוי הדברים שנבראים ונמצאים, מבלבלים . רק הפסקת הבריאה, מכניסה בתוך העולם את האפשרות לקחת מרחק מהעשייה , להתבונן ולמצוא מיד נוסף שממנו אפשר לתת משמעות למה שנעשה ולהמשיך לעשות.

הבורא הכניס את האפשרות הזאת בעולם. כשה' מקדש השבת, הוא מכניס בעולם הבריאה , העדר הבריאה, הפסקת הבריאה כדי לאפשר לבריאה עצמה לתפוס וגבה ומשמעות

2. 2. ישראל מקדשים השבת:

האדם נמצא בעולם העשייה. אבל כשהוא מפסיק לפעול, נוצרת אצלו הזדמנות לקחת מרחק ולהתבונן אל עולמו ולחפש משמעות לכל העשייה בימי החול. איך האדם יכול לעשות זאת? כשהוא מבין מה ה' עשה בבריאת העולם. בעשרת הדברות, לא כתוב שעלינו לשבות בגלל שה' שבת אלא : עלינו לשבות בזכות זה שה' הכניס השביתה בעולם. הוא אפשר את ההסתכלות הזו על הבריאה עצמה. להפסיק לעבוד, זה לא לצאת מכללי העולם. כי ה' הכניס זאת בכללי העולם! הוא בעצמו שבת! לכן, כשאני שובת בשבת, זה בסדר, יש לי על מה להסתמך. על הבורא עצמו. וכשם שה' אפשר כיוון ומשמעות לבריאה על ידי השבת, כך אני מוזמן לתת כיוון ומשמעות לחיי העבודה שלי.

3. 3. ה' מקדש את ישראל

במועדים, אנו מברכים "אשר בחר בנו מכל עם..וקידשנו מכל לשון..". זה משפט קשה להבנה. הרבה יהודים ואנטישמיים חשבו שמדובר ב"עליונות" של היהודים על שאר בני אדם. נראה לי שזו טעות חמורה. הבחירה והקדושה הזו, משמעותם שונה:  כמו שה' ברא את השב ת שיאפשר משמעות וכיוון ךשאר ימי המעשה, כך הוא ברא עם קטן שיראה את הכיוון לשאר בני האדם. עם ישראל אמור לייצג מימד שונה שממנו בעולם משפחות האדמה. הימצאות עם ישראל מפריעה, גורמת לשאלות, לא מאפשרת לחיות חיי הטבע והסוציולוגיה כרגיל. עם ישראל יוצא דופן בתור עם וזה אמור לאפשר חיפוש אחר משמעות מטרת בני האדם בעולם.

איך אפשר לגלות את קדושת עם ישראל על ידי ה'? פשוט בהיסטוריה   היוצאת דופן שלנו.

איך אפשר לגלות קדושת עם ישראל ומשמעותה? על ידי שמירת השבת ! שמירת השבת איננה מצוות רגילה. היא מאפשרת להיות קשור לקדושת עם ישראל על ידי הבורא!!

 

2. החלק הראשון (1-2-3-4-5-) מדבר בגוף שני. ה' מדבר אל ישראל מולו. "תשמורו", "בניכם", "מקדישכם". בזמן שהחלק השני (5-4-3-2-1-) מדבר בגוף שלישי. "ושמרו בני ישראל" ", "בני ישראל"" ,לדורותם".

נראה לי להסביר זאת כך:

אחרי שבחלק הראשון, ה' מצווה לכל אחד לשמור השבת, אחר כך, אפשר להתעלות למימד העם ולדבר עליו ולא אליו, ולהכריז:"ושמרו בני ישראל את השבת"

למשל, מדינה איננה יכולה להתפאר ולהגיד "אנו מדינת זכויות האדם" כל עוד היא לא מצווה על כל אזרח לשמור חוקים רבים מפורטים! רק אחרי שהאזרחים והמערכות השלטוניות שומרות על זכויות האדם, ניתן להגיד שמדינהזו שומרת זכויות האדם.

כך, נראה לי, ההכרזה של ,ושמרו בני ישראל את השבת" כאידיאל שכל ישראל שומרים שבת, שהם לוקחים על עצמם מצווה זו, יכולה להיות הדגל המתנוסס מול עיני העם כאידיאל (אומרים שהמשיח יבוא כשכל ישראל ישמרו השבת). ומכריזים זאת בקידוש של שבת בבוקר.

 

 

תשובות על השאלות הראשונות:

אחרי המצווה לבנות המשכן, אנו מגלים מימד חדש: פעולה ממשית של בני האדם יכולה להשפיע על הקשר של הבורא איתם ועם העולם.

• בעולם המרחב, יש לנו קדושת המקום:המשכן
• בעולם הזמן יש לנו קדושת השבת
• בעולם הנפש, בין בני האדם, יהיו לנו מצוות בין אדם לחברו, למשל בפרשת קדושים, שעל ידם מקדשים את היחס בין בני האדם.

אם כן, לא מדובר על סתם חזרה על מצוות השבת אלא על חידוש מהותי שמאפשר העמקת משמעות השבת במשולש בין ה', הזמן ועם ישראל.

            עולם(מרחב)                              שנה (זמן)                              נפש(מצוות בין אדם לחברו)

בורא העולם           המקום                 ה'              השבת                       ה' קדוש         ישראל קדושים

 

ישראל בוני המקדש                ישראל ששומרים השבת                     ה' מקדש את ישראל

 

החזרה על מצוות השבת בהתחלת הפרשה שלנו, מחזירה אותנו לשבת שלפני חטא העגל, כאילו סוגרים מעגל. העגל לא פוגע במשולש. לפני שמשה ידווח על מצוות בנין המשכן, הוא מסביר להם באיזו כוונה הם צריכים לבנות אותו: כמו השבת: ה' ברא העולם- ישראל יבנו משכן- וזה יאפשר השכנת השכינה של ה' בתוך ישראל.

אם לא, בניין המשכן היה עלול לגרום לעבודה זרה! הקשר עם השבת מנסה להמעיט סכנה זו.

 

לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת

 

המצווה הזו תמוה מאוד. היא המצווה היחידה המפורשת ממש בעניין המלאכות האסורות בשבת. חכמנו נחלקו במשמעות פסוק זה:

מסכת שבת דף ע עמוד א :תלמוד לומר: לא תבערו אש, הבערה בכלל היתה, ולמה יצאת – להקיש אליה, ולומר לך: מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה – אף כל שהוא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה. – שמואל סבר לה כרבי יוסי, דאמר: הבערה ללאו יצאת. דתניא: הבערה ללאו יצאת, דברי רבי יוסי. רבי נתן אומר: לחלק יצאת.

לחלק יצאת= כדי ללמד שכל מלאכה בפני עצמה היא חילול שבת. אין צורך בעשית כל המלאכות ביחד כדי לחלל שבת. כל מלאכה היא חילול שבת בפני עצמה.

ללאו יצאת= הבערת אש היא "פחות חמורה" כי היא לא ממש מלאכה אלא סתם "לאו" דבר שלא יעשה! זה יותר קשה להבין!

• הרב ויצמן מישיבת מעלות לומד: אסור להדליק אש בשבת, במשמעות שיש להשכין שלום בשבת. האש הוא סמל לעבודה , למרוץ היום יומי. הכעס, הזריזות, ההתלהבות בעשייה שיש לנו ביום חול. יש לכבות האש הזאת לפני השבת ולהיכנס ב"שבת שלום". במיוחד כשהיהודים מובטלים ממלאכה, זו הזדמנות למריבות! לכן יש הדגשה וחשיבות יתרה במצווה זו! אל תדליקו אש המחלוקת בכל מושבותיכם ביום השבת עוד יותר משאר הימים. כי מהות השבת היא האפשרות להתענג ולמצוא משמעות לחיים.
• הרב סמט מישיבת הר עציון מחדש: יש כל מני עיסוקים שמוציאים את האדם מהשבת. אפילו אם הם לא נכנסים בהגדרה של מלאכה, הם שוברים את רוח השבת. ואת כל אלה מסמל איסור הבערת אש בשבת, בתור "לאו" לבד. כאילו התורה אומרת: אתם מרגישים שהבערת אש בשבת היא הכי חמורה? אז כך תרגישו כלפי כל הפעולות שאינן כלולות ברשימה של 39 המלאכות אבל הן פוגעות קשות באווירת השבת!
• באופן הרבה יותר פשטני, ניתן להציע שהאדם שרואה שמדליקים אש במשכן עבור הקרבנות בשבת, יכול לחשוב שגם בבית שלו, מותר להדליק בשבת. לכן יש מקום לאזהרה מיוחדת לאיסור הדלקת אש "בכל מושבותיכם"

בחירת הקידושים

נראה לי למצוא את ההתפתחות של המשולש במשך השבת עצמו:

בערב: הקידוש לקוח ממעשה בראשית, המימד הראשון. ה' מקדש השבת

בבוקר: מתחילים הקידוש עם עשרת הדברות(בהרבה מנהגים אומרים "זכור את יום השבת לקדשו..), המימד השני ומסיימים עם "ושמרו.." שאחרי המשכן, המימד השלישי.

 

בעשרת הדברות בספר דברים, בולט המעבר בין סיבת השבת: זה כבר לא בגלל שה' שבת בבריאה אלא בגלל שיצאנו מעבדות לחירות. מסבירים את אותו הדבר על ידי חוויה ממשית: היציאה מהשגרה כדי לתת משמעות לעשייה מתאפשרת על ידי היציאה מהשעבוד!

בע"ה יז אדר התשעז

מישל בן שושן

 

כי תישא פי

 

תוכן המאמר:

1. המספר 11
2. למה עגל?
3. ברית חדשה
4. המסווה של משה
5. סיכום הדברים

6. 1. המספר 11

 

 

בפרשה שלנו, ה' מצווה על הכנת הקטורת. יש לקחת בשמים:

שמות פרק ל  (לד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה:(לה) וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ:(לו) וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם:

 

לפי הפסוק לד', הקטורת מכילה לפחות ארבעה סוגים של סמים (נטף-שחלת-חלבנה-לבונה). אבל בתורה שבעל פה, מלמדים שבעצם היו בקטורת 11 סמים:

מסכת כריתות דף ו עמוד א :ת"ר: פיטום הקטרת, הצרי והציפורן והחלבנה והלבונה משקל שבעי' של שבעים מנה, מור וקציעה שיבולת נרד וכרכום משקל ששה עשר של ששה עשר מנה, הקושט שנים עשר, קילופה שלשה, וקנמון תשעה, בורית כרשינה תשעה קבין, יין קפריסין סאין תלתא קבין תלתא

 

ואיך יודעים שצריכים להיות 11 סמנים ולא רק ארבעה?:

מסכת כריתות דף ו עמוד ב אמר רב הונא: מאי קראה? קח לך סמים – תרי, נטף ושחלת וחלבנה – הא חמשה, וסמים אחריני חמשה – הא עשרה, ולבונה זכה חד – הא חד סרי.

 

המילה "סמים" הראשונה מכילה 2 (מיעוט רבים) והמילה "סמים" השנייה מכפילה את הסכום הקודם (2+3=5) ומוסיפים האחרון כך שמגיעים למספר הנכסף11!!

זה נראה מאוד מוזר ודחוק! למה החכמים חייבים להגיע למספר שהתורה בעצמה לא נתנה? ואם יש לבחור במספר קדוש, אז אולי יש להגיע ל10. כי זה המספר המועדף בתורה לקדושה! זה עוד יותר מוזר כשקוראים אצל ה"מאור ושמש" שהמספר 11 הוא נגד הסתרה אחרה! כמו שהמספר 10 הוא כנגד סטרה דקדושא! אם כן , מה העניין להגיע ל11 שהוא מספר לא מכובד, שהוא אפילו מסוכן ונקשר לדברים רעים??

הארי ז"ל למשל קושר המספר 11 לכל מני דברים לא נעימים במיוחד:

• 11 הוא עשרת בני המן והמן עצמו שנתלו על העץ!
• 11 הוא מספר ה"ארורים" בפרשת כי תבוא!
• 11 הם יריעות העיזים, השחורות, במשכן
• ואפשר להגיד ש11 הם האחים של יוסף שרצו להרוג אותו!

 

הפתרון:

כשרוצים לגשת "לפני ולפנים", אנו בעצם רוצים להבין איך הקדוש ברוך הוא, הוא מלך העולם. הוא לא רק מלך היהודים או מלך הצדיקים. הוא אחד וכל מה שנמצא בעולם שייך למציאותו. זה מאוד קשה להבין. במיוחד כשאנו מנסים להיות קדושים, או צדיקים ומתיחסים למציאות כאילו ה' הוא "שלנו". אנו מסתכלים על המציאות מצד הקריטריונים שלנו. ומשם, לגשת למציאות ה' בעולם, זה דורש מאיתנו מהלך לא שגרתי וקשה במיוחד.

כשאנו מדברים על המספר 10, אנו אכן מדברים על קדושה. כי כל ההרכבים של ה10 שייכים לעולם שלנו. אבל, מה קורה למי שהוא מחוץ לעשר האלה? מה קורה לאנשים שהם לא "משלנו"? כלומר מה קורה עם המספר 11?

אומרים לנו שה"חלבנה" היא שם מסריח. ובכל זאת, בקטורת, אנו כוללים אותה עם הסמים הטובים. וכשהיא מעורבבת עם הלבונה ושאר הסמים האחרים, ריחה טוב! יש רק לערבב ולכתוש הכל דק מאוד.

בעצם, הקטורת, כוללת את האחר. היא כוללת את מי שמחוץ לתחום שלנו!

בדרך כלל, זה מאוד מסוכן להכניס בתוך הקבוצה שלנו מי שיפריע, מי שמוגדר כ"רע" בקריטריונים שלנו. הוא יגרום להרבה בעיות. אנו מעדיפים להשאיר אותו בחוץ. זה טוב, זה מגן עלינו. הכל יותר ברור.

אבל, ככל שמתקרבים לאמת הכוללת, האלוהית, חייבים להבין שכל הבריאה, כשהיא ביחד, היא זו ששייכת לאלוהים. להיכנס לתוך האוהל במשכן, דורש להכיר בעולם האחד עשרה, עולם שכולל הרע!

נכון שזה מסוכן, לא נעים, קשה ומבלבל. לכן, רק כהנים נכנסים שם, לכן אין לעשות קטורת לצורכים אחרים מחוץ למקדש. לא משחקים עם זה!

 

כבר ראינו שהענן של הקטורת הוא תנאי כדי להיכנס לקודש. כי אסור לנו לחשוב שאנו "נתפוס" משהוא. נסתכל על משהוא, נבין בברור משהו. חייבים להישאר בענן, בערפל. רק שם ה' נראה למשה ולבני ישראל. כל מי שחושב שהוא הבין האמת, תפס האמת, הגיע לראות את הדבר בעצמו, עובד עבודה זרה. הוא לא תפס כלום!

הענן של הקטורת בא כדי לטשטש כל חוש. הוא בא להחזיר את הענווה לאדם הבא להבין ולראות.

אבל עכשיו יש לנו מימד חדש: הענן הזה מיוצר על ידי הכללת כל המימדים שבעולם, כולל הרע! עבור האדם, זה קשה. זה כמעט מעל לכוחות נפשו. אבל הוא חייב להכיר בענן הזה, בקושי הזה שאומר שה' הוא אחד. שהכל, כולל הטוב וכולל הרע וכולל כל מה שאנו לא מבינים שייך לכוונת הבורא.

 

עשתי עשר

לפעמים, התורה משתמשת בביטוי "עשתי עשר" במקום "אחד עשר". האבן עזרא מסביר ש"עשתי" בא מהשורש עשתון= הכוונה. כלומר, הכוונה העליונה של ה10 זה להגיע ל11! האחד עשר זה ההולדה, המטרה של העשרה.

זה סוד הקטורת! וזה סוד המספר 11.

הוא נגד ה"סטרא אחרא", העולם שמעבר, המציאות של האחר, מחוץ להגדרות. הוא מסוכן באוד אבל הוא שייך לעולמו של ה'. וכדי לגשת אל הקודש, יש לקחת אותו בחשבון, להכיל אותו ולמצוא אז את הטוב שיש בהימצאותו.

 

בדומה לעניין הזה, אומרת הגמרא:

מסכת כריתות דף ו עמוד ב : א"ר חנא בר בזנא א"ר שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת.

(אני מבין זאת היטב כשאני חושב על המציאות של החברה הישראלית היום: אם יום אחד כל החברה תחליט לצום, כולל החילונים, זה דבר גדול. כי צום של דתיים יכול להתפרש כמעשה דתי, ששיך למגזר מסוים באורח חיים מתאים להם. אבל, אם גם אלה שלא שייכים לקבוצה הצמה בדרך כלל באים לצום מרצון, זה אומר משהוא חזק הרבה יותר. לא שהחילונים הם פושעים ח"ו אלא שהם לא שייכים לקבוצה הצמה בדרך כלל. דתי שצם, זה יכול להגיד שהוא דתי ושהוא עושה מה שהדת אומרת לו לעשות. אבל אדם שאיננו מרגיש עצמו שייך לאורח החיים ולמנהגים האלה שצם עם כולם, זה מרגש עוד יותר.)

 

הבשמים ופורים

כבר הזכרנו לעיל שהמספר 11 ,הוא גם נגד המן ובניו . אבל יש עוד הרבה דברים שקושרים את סיפור המגילה לקטורת:

• האר"י ז"ל אומר שלכל חודש מקביל אבר אחד בגוף האדם. חודש אדר מקביל לאף!
• חוש הריח הוא החוש היחיד שלא השתתף בחטא עץ הדעת
• מרדכי נרמז בתורה על ידי הסמן "מור דרור" שהוא בשמים ראש, כלומר אחד הבשמים העיקריים. לא רק במתכון של שמן המשחה אלא גם בקטורת.
• אסתר, נקראת גם "הדסה" , ענפי העץ שיש להם ריח טוב ולא טעם.
• המן, בגימטרייה 95 כמו החלבנה!
• בכתיבת המגילה, כשרושמים את כל בני המן, אחד מתחת לשני, מוסיפים למעלה המילה "איש" כדי לקבל אחד עשרה שורות ולא רק עשר שורות.
• "חייב אינש לבסומי בפוריא"= "לבסומי" פירושו להתענג. אבל אי אפשר שלא לעשות השוואה עם המילה בשמים!
• "עד דלא ידע בין המן למרדכי" כמו שבקטורת, אחרי שמערבבים וכותשים דק את כל הבשמים, א אפשר יותר להכיר בין הלבונה והחלבנה! בין המור(מרדכי) לבין החלבנה(המן)!
• "דלא ידע" מזכיר על חוש הריח שלא חטא בעץ הדעת! כלומר, אם מעלים מעבר לידיעה , לדעת, ניתן להגיע להבנת כל המרכיבים של המציאות ביחד!

אם כן, המגילה מספרת סיפור של טובים ורעים. רשעים מול ישראל. המן נגד מרדכי. אבל, יש נקודה אחת למעלה מהסיפור, שמצביעה על עולם עליון שבו הקדוש ברוך הוא משגיח על הכל . הכל עונה לתכניתו. שם, מעבר לעולם הדעת, כשכותשים דק דק את הכל, כל דבר מוצא את מקומו לטובה!!

זה סוד הקטורת. שיוצרת ענן. כמו שיכרות. מעבר להגיון הפשוט של היום יום. פעם בשנה, בפורים.

בדיוק כמו יום כיפורים , שבו, אחת לשנה, נכנסים לתוך קודש הקדשים על ידי ענן הקטורת!!

 

 

2. למה עגל?

 

 שמות פרק לב (ג) וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן:(ד) וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

אהרון יצר את הצורה של עגל על ידי חרט ואחר כך יצק לתוכו את הזהב שהביאו לו כדי ליצור עגל מזהב!

נכון שאחר כך אהרון יסביר למשה שהעגל "יצא" לבד, כאילו הוא רק זרק זהב באש ויצא עגל ממנו! אבל התורה סיפרה לנו כבר את האמת בפסוק לעיל! אהרון רוצה להקטין את אחריותו כשהוא אומר למשה:

שמות פרק לב:(כד) וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה:

אם כן, למה אהרון בחר בצורת עגל??

נזכור שאהרון, יחד עם זקני ישראל, בעליה להר סיני ראה מעשה מרכבה :

שמות פרק כד(ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל:(י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: (יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ:

מה הם ראו? יש לנו מעט מאוד מידע בפסוקים האלה. אבל יחזקאל הנביא נותן לנו יותר פרטים:

יחזקאל פרק א  (ה) וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה:(ו) וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם:(ז) וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל:…(י) וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן:

יחזקאל פרק י (א) וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אֶל הָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הַכְּרֻבִים כְּאֶבֶן סַפִּיר כְּמַרְאֵה דְּמוּת כִּסֵּא נִרְאָה עֲלֵיהֶם:..(יד) וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה וְהָרְבִיעִי פְּנֵי נָשֶׁר:…(כ) הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּנְהַר כְּבָר וָאֵדַע כִּי כְרוּבִים הֵמָּה:

לבנת הספיר שראו בהר סיני דומה ל"אבן ספיר" של יחזקאל. בפרק הראשון,הוא מתאר במרכבה ארבע דמויות: האדם, השור, הנשר והאריה. בקטע השני, בפרק העשירי, הוא מתאר את אותה המרכבה עם אותם הדמויות: האדם, הכרוב, הנשר והאריה. הכרוב הוא השור!! וכך הוא מתאר בכל הפרק את מרכזיות הכרובים במרכבה. יש להם כמובן כנפיים, ויש להם "רגל עגל".

בבניית המשכן, ה' מצווה ליצור שני כרובים על ארון העדות בקודש הקדשים. יש מחלוקת בקשר לדמות הכרובים האלה. יש מפרשים שלהם פני תינוקיות ("רביא" בארמית הם ילדים קטנים- מכאן הפירוש כרובים -כרביא) אבל יש פירושים אחרים שאומרים שלכרובים פני עגל!!!

 

נחזור למצב שבו היו שרויים העם אחרי עליית משה להר סיני. משה לא אמר כמה ימים הוא יישאר בהר. רש"י, טוען שהוא כן אמר להם אבל אין אסמכתא בפסוקים. אנו יודעים בדיעבד שאכן משה נשאר שם 40 יום. משה עולה ללא אוכל וללא מים. הוא כרב עלה וירד הרבה פעמים, וזה לקח לו כמה שעות. אף פעם משה לא נעדר יותר מיום שלם. בנוסף לכך, ההר מסוכן. כולם יודעים שמי שנוגע הר ימות. אם כן, העם ואהרון רואים שמשה לא יורד במשך המון זמן ולא יודעים מה קרה לו. ארבעים יום , זה פרק זמן משמעותי מאוד. המצוקה של העם (ושל אהרון) אמיתית וכינה.

בנוסף לכל המצוקה הזאת, המדרש טוען שהשטן הראה להם את משה מת! המדרש מסתמך על המילה "זה" שתמיד מצביעה על מראה בשמים. (החודש הזה= הראה לו לבנה בחידושה- וזה מעשה המנורה= הראה לו התבנית של המנורה בשמים..) כשהעם אומר "כי זה משה האיש..לא ידענו מה היה לו", המדרש טוען שהם ראו משה מת בשמים! אם כן, סביר להניח שמשה איננו .יש לבנות לנו משהוא גשמי שמייצג האלוהים, אהרון חושב מיד למה שהוא ראה במעשה המרכבה : צורת עגל!

 

העגל והכרובים

רש"י  שם בפי משה התקפה קשה נגד ה'. משה מאשים כביכול את ה' בסיבת העגל!

 רשי שמות פרק לב לא) אלהי זהב אתה הוא שגרמת להם, שהשפעת להם זהב וכל חפצם, מה יעשו שלא יחטאו. משל למלך שהיה מאכיל ומשקה את בנו ומקשטו ותולה לו כיס בצוארו ומעמידו בפתח בית זונות, מה יעשה הבן שלא יחטא:

אם אתה ה' בקשת מהם לקחת איתם כסף וזהב ממצרים, הרי אתה אשם בעשיית העגל מזהב!! האמת שלא זו הטענה האמיתית של משה כי יש הרבה דברים שאפשר לעשות מזהב. כמו..הכרובים! כמו המשכן! ההאשמה עמוקה מאוד: אתה ה' בקשת ממני לצוות על בניית משכן ובו כמה כלים וארון וכרובים. כל אלה, מזהב. אז מה הוא ההבדל עם העגל? נכון שאסרת על עשיית פסל אבל אתה התכוונתה לשכון בתוך בני ישראל על ידי כלים גשמיים! אז אל תתפלא שהם עובדים לכלים גשמיים!

האמת שהטענה היא עוד יותר קשה:

אם הכרובים על ארון העדות הם עם פני עגל וכנפיים, אז אין כמעט הבדל בין הכרובים והעגל הזהב הזה!!

משה מנסה להמעיט בחטא: אתה דורש מהעם לעשות הבדל בין עבודת ה' לעבודה זרה. ואתה מצווה על עשיית כרובים ואיסור עגל זהב, כשאנו יודעים שהם דומים מאוד. זו דרישה מאוד קשה!!

אכן, נראה שה' ציווה על הכרובים שדומים כל כך לעגל הזהב כדי להסביר שבכל עבודת ה', יש סכנת עבודה זרה!!

מה טעותם של ישראל? זה שהם אמרו "אלה אלוהיך ישראל" הם מצביעים על האלוהים, במקום לשמור מרחק.

הם אוכלים ושותים ומשחקים. הם לא שומרים מרחק עם העגל. במשכן, הכרובים נמצאים מאחורי פרגוד ורק הכהן הגדול יכול להיכנס פעם בשנה , כשיש ענן עבה בפנים.

 

אם כן, הבעיה לא נמצאת בעגל עצמו כי הוא דומה מאוד לכרובים, אלא ביחס אליו. כשהעם מצביע עליו ומשתמשים בו ומשחקים מולו, בחוסר כבוד ובקרבה אסורה, זו הבעיה החמורה.

 

בעצם, בכל עבודת ה' יש סכנה לעבודה זרה.

ככל שהעבודה מתקרבת אל ה' יותר, כך סכנת העבודה הזרה גדולה יותר.

לא רק במשכן, מול פסל, אלא בכל עבודה דתית.

העבודה הזרה היא היחס הבלתי אמצעי אל הקדושה! כשהאדם בטוח שהוא "תפס" את האמת או את האלוהים עצמו. אפשר לעשות עבודה זרה באמצעות כל דבר, אפילו (ויכול להיות עוד יותר) על ידי הדת עצמה!!

 

ירובעם בן נבט

אחרי מות שלמה המלך, ירבעם בן נבט ייסד את מלכות ישראל בצפון, בנפרד ממלכות יהודה בדרום. היתה לו בעיה : כל העם רגיל לעלות לרגל לבית המקדש שלוש פעמים בשנה. מה היו רואים שם?..את הכרובים!

מסכת יומא דף נד עמוד א  אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה.

לכן, אחד מהדברים הראשונים שעושה ירובעם, זה לנתק הקשר עם בית המקדש. הוא יוצר תחליף. בבית המקדש העם רגיל לראות שני כרובים במראה של עגלים. אם כן, הוא בונה לו שני עגלים מזהב שיחליפו את כרובי המקדש.

מלכים א פרק יב (כח) וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:(כט) וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן:

הוא מציב עגל אחד בצפון (דן) והשני בדרום הממלכה, בבית אל. כך, כל ממלכת ישראל נמצאת בעצם בין שני העגלים, בין שני ה"כרובים". כל האזור נמצא בין שני כרובים!! וכך אין צורך לעלות לירושלים!

 

את ספר מלכים כתב כנראה יהודי שחי במלכות יהודה. בתיאור מעשה ירבעם בן נבט הוא לא כותב שהוא עשה שני כרובים אלא שני עגלי זהב, כדי להדגיש את החומרה של המעשה ולהציג את מלכות ישראל כעובדת עבודה זרה. אם אדם ממלכות ישראל היה מתאר את הסיפור הזה, ייתכן מאוד שהוא היה כותב שירבעם בנה שני כרובים!

 

3. ברית חדשה

 

אם נתבונן בטיעונים של משה שמסנגר בעד עם ישראל, נשים לב שהוא משתמש בברית בין הבתרים:

שמות פרק לב (י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:(יא) וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְקֹוָק יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה:(יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ:(יג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם:(יד) וַיִּנָּחֶם יְקֹוָק עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ: פ

ה' מאיים להשמיד את כל עם ישראל בגלל חטא העגל. משה משתמש בכמה טיעונים:

1. מה יאמרו הגויים!
2. ברית אבות (זכור לאברהם..)
3. הבטחת ריבוי הזרע (ארבה את זרעכם)
4. הבטחת הארץ (וכל האטרץ הזאת..אתן לזרעכם)
5. הסרוב להיות זה שממנו יצא עם חדש.( כי כבר הובטח לאברהם שממנו יצא הזרע)

לתזכורת הנה ברית בין הבתרים:

 

בראשית פרק טו  .. הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ:…(ו) .. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:(יד) וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:(טו) וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה:(טז) וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה…..:(יח) בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְקֹוָק אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:(יט) אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי:(כ) וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים:(כא) וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי: ס

 

 

אחר כך, יש כריתת ברית חדשה בין משה וה' , ברית שלוש עשרה המידות:

שמות פרק לד (ה) וַיֵּרֶד יְקֹוָק בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְקֹוָק:(ו) וַיַּעֲבֹר יְקֹוָק עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְקֹוָק יְקֹוָק אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת:(ז) נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:(ח) וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ:(ט) וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ:

ייתכן שהמשפט " פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים " נקשר לביטוי "ודר רביעי ישובו חנה כי לא שלם עוון האמורי.."בברית בין הבתרים

 

בחטא המרגלים, משה יצטרך שוב לסנגר בעד עם ישראל. ואז, הוא כבר משתמש בטיעונים הקשורים לברית שלוש עשרה המידות ולא לברית האבות:

במדבר פרק יד (יא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה ..:(יב) אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ:(יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ:(יד) וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה יְקֹוָק בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה יְקֹוָק וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה:(טו) וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר:(טז) מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְקֹוָק לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר:(יז) וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר:(יח) יְקֹוָק אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:(יט) סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה:(כ) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ:

גם כאן, ה' רוצה להשמיד את העם ולעשות ממשה האב החדש של אומה חדשה.

1. משה מסרב שיעשה ממנו עם חדש (כמו בחטא העגל)
2. הוא מזכיר שוב הטיעון:"מה יאמרו הגויים"?! (כמו בחטא העגל)
3. שימוש בברית שלוש עשרי המידות (ה' ארך אפיים ורב חסד..)
4. אין אזכור לברית האבות!

 

מכאן שהמשבר של חטא העגל משמש לבסיס לברית חדשה שממנה משה ישתמש להבא.

 

4. המסווה של משה

 

שמות פרק לד (כט) וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ:(ל) וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו:(לא) וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם:(לב) וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אִתּוֹ בְּהַר סִינָי:(לג) וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה:(לד) וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי יְקֹוָק לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה:(לה) וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ: ס

משה יורד מהר סיני ועור פניו קורנות מאור עצום. ני ישראל מפחדים ממנו. משה מרגיע אותם. הוא מקרב אותם אליו ומדבר איתם. ואחרי שהוא מסיים לדבר, הוא שם על פניו מסווה. משהוא שמכסה פניו. כשהוא ידבר עם האלוהים באוהל מועד הוא מסיר המסווה אבל הוא מחזיר אותו כשהוא לא מדבר!

אם כן, המסווה לא מאפשר לדבר! להיפך. המסווה נמצא כשהוא לא מדבר!! זה נראה מאוד מוזר.

הרב מנשה וינר שם לב לעוד כמה פרטים מעניינים מהתחלת הסיפור:

 

א. חרון אף:

שמות פרק לב (ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא:(י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:(יא) וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְקֹוָק יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה:

ה' כועס מאוד אחרי חטא העגל. הוא עומד לחרות אפו.

אבל משה מונע זאת ממנו: לא אל יחר אפך!! משה מרגיע את ה' וזה עובד ה' נרגע

"וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו"

אבל כשמשה יורד ורואה העגל, הוא כועס! הוא זה שחרה אפו!! ואהרון הוא זה שמנסה להרגיע אותו!

שמות פרק לב (יט) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר:

שמות פרק לב (כב) וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא:

הכעס מתחיל אצל האלוהים. משה מרגיע אותו ומונע ממנו לחרות אפו. ואחרי שמשה יורד ממהר הוא זה שכועס והורג 3000איש ואהרון מנסה להרגיע אותו!!

 

ב. מאחור

כשמשה מבקש מהאלוהים להראות לו פניו, ה' מסרב ומראה רק את "אחוריו":

שמות פרק לג (כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי:(כא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק הִנֵּה מָקוֹם אִתִּיוְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר:(כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי:(כג) וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ: ס

רש"י שמות פרק לג וראית את אחורי – הראהו קשר של תפילין:

אבל כתוב במקום אחר שמשה ראה את ה' פנים אל פנים!

פרק לג: :(יא) וְדִבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ …

אבל אנו מוצאים שמשה בעצמו הראה לבני ישראל רק את אחוריו!!

:(ח) וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה:

כלומר משה עושה לבני ישראל את מה שה' עשה לו: תסתכל רק מאחורי ולא בפני!!

יש כאן שני נקודות:

• אין לראות את הפנים של האלוהים ולא את מי שראה את האלוהים
• כשרואים האחוריים של אדם, זה אומר שהוא המנהיג! הולכים אחריו!

ג. המלאך

אחרי הכישלון של חטא העגל, ה' רואה שהעם איננו מסוגל לקבל את השכינה עצמה בלי לעשות מזה עבודה זרה. אם כן, הוא מציע להנמיך את הצפיות מהם. הוא לא יתגלה אליהם כל כך קרוב והוא ישלח מלאך שינהג אותם. כך, הסכנה לעבודה זרה פחותה. אבל מצד שני, האתגר פחות עליון!

שמות פרק לג (ב) וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:

לכן משה מסרב: הוא רוצה שה' ימשיך לבטוח ביכולת עם ישראל לעבוד את ה' באופן גבוה מאוד, למרות הסכנות, ולוקח על עצמו שחטא כזה לא יחזור על עצמו. וה' מסכים. לא יהיה מלאך כל עוד משה חי.

פרק לג:(טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה:(טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: פ(יז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם:

אבל משה יעשה את מה שהוא לא רוצה מה': הוא מתרחק מהמחנה!! ה' רצה להתרחק ולתת למלאך לטפל בהם. משה נוקט בצעד דומה מאוד:

שמות פרק לג (ז) וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ יְקֹוָק יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:

 

ד.מתיצבים:

ה' מבקש ממשה להיכנס בתוך נקרת הצור כשה' יעבור. ומבקש ממשה "להתייצב" כשה' עובר:

:(כא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר.

זה בדיוק מה שעושים בני ישראל כשמשה עובר :

(ח) וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה

 

ה. מציאת חן

משה מבקש שה' יסלח לעם כי משה והעם מוצאים חן בעיני ה',

(טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ..

אבל ה' מסכים למחצה לבקשה הזאת: הוא יסלח לעם רק בזכות מציאת חן משה בעיניו ולא בזכות מציאת חן העם בעיני ה'!:

(יז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם

 

ו. הורגים יהודים

ה' מאיים להרוג את כל עם ישראל. משה מונע זאת ממנו. אבל משה בעצמו יצווה להרוג 3000איש:

שמות פרק לב (כז) וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ:(כח) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ:

ה' גם הוא ישלח מגפה והורג בעם למרות הבטחתו לא להרוג אותם!:

שמות פרק לב (לד) וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם:(לה) וַיִּגֹּף יְקֹוָק אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן: ס

 

 

 

 

 

5. לסיכום:

 

כל הסיפור בפרשה עוסק בעניין אחד: איך אפשר לראות בלי לראות! איך אפשר להתקרב בלי להתקרב. זו הבעיה העיקרית של המשכן: ה' ישכון בתוך ישראל אבל אסור לראות אותו. אסור לנגוע במשכן. גם במתן תורה היה רצון להתגלות אבל חל איסור לגלות, לראות.

מיד אחרי שה' מתגלה, הוא מצווה שאסור לראות אותו. אבל, מצד שני, אסור להתרחק ממנו! כי יש מצווה להתקרב אליו!.

בתוך הפרדוקס הזה של להיראות בלי להיראות לגמרי, כל הפרשה שלנו נוגעת בכל הכיוונים של העיניין:

משה רואה פנים אל פנים. אבל אין לעשות זאת! העם מפחד לראות את משה כי פניו מקרין משהוא שמימי. אבל הוא מדבר איתם ללא מסווה.כי המטרה היא להעביר את דברי התורה!  מצד שני, הוא כן שם מסווה כי אסור לראות סתם את מי שראה את פני ה'!

ה' כועס על ישראל. משה מסנגר בעדם אבל הוא בעצמו כועס על ישראל! הורגים אשמים למרות שעושים הכל כדי להציל אותם!

יש המון סתירות בין מה שעושה משה ומה שהוא אומר לה'. מצד שני, יש הקבלה בין התגובות של ה' ובין התגובות של משה.

 

לא לחינם פרשת כי תישא נמצאת באמצע בניין המשכן. הפרשה מופיעה בין שתי פרשיות "תרומה ותצווה" מצד אחד ו"ויקהל פקודי" מצד שני. למה? למה לספר דווקא כאן את מעשה העגל? למה לא לחבר את ארבעת הפרשיות שעוסקות במשכן ביחד?

נראה לי שפרשת כי תישא היא העיקר בבניין המשכן:

מעבר למצוות השכנת השכינה בתוך עם ישראל, יש סכנה עצומה בהשכנה הזאת.

אותם הכרובים יכולים להפוך לעגלי זהב

הקרבה היתרה, שאיננה מרוסנת, מסוכנת ומחטיאה את המטרה!

בעצם קיום עם ישראל עצמו הוא פרדוקסאלי: הם כאן להעיד על אחדות הבורא והם בעצמם מביעים דעות שונות! זהות עם ישראל הוא פרדוקס חי! כולם כועסים עליו כי הוא בלתי אפשרי! גם היהודים כועסים על אחיהם. כל אחד חושב שהוא היהודי האולטימטיבי ושאר היהודים טועים! משה כועס, ה' כועס. אבל אין לכעוס! כי הנתונים של קיום ישראל הם בלתי אפשריים! דורשים ממנו דבר והיפוכו.

כמו המצב של האדם בעולם שהבנוי מגוף ונשמה. זה בלתי אפשרי! אבל להיות יהודי זה עוד יותר בלתי אפשרי!

התגלות של האלוהים אל האדם הוא בלתי אפשרי. חיוני אבל בלתי אפשרי!

יש לשכון בתוך העולם ומצד שני, האדם יוכל מקלות להשתמש בזאת לרעה!

לכן הפרשה שלנו מכילה את כל הפרדוקסים האפשריים!!

 

 

 

פרפראות לתורה (רמז קבלי מאת הרב מנשה וינר)

 

:(כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי

 

מה משמעות המילה "כפי"? לכאורה מדובר על המסך שמגן על משה כדי שהוא לא ימות בעבור ה' על פניו. אבל המילה הזאת "כפי" מופיעה גם יצירת המעיל של הכהן הגדול:

 

שמות פרק כח (לא) וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת:(לב) וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה

לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג  כְּפִי  תַחְרָא יִהְיֶה לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ:

 

ארבעת המילים לפני המילה "כפי" מרמזות על מלאך רע מאוד (ס-מ-א-ל)

וארבעת המילים אחרי המילה "כפי" מרמזת על "אשתו"! (ל-י-ל-י-ת)

 

כאילו המעיל בנוי בצורה שמפרידה בין הכוחות הרעים המקטרגים על ישראל. מי מפריד בניהם?: "כפי"!

בדיוק המילה שמגנה על משה בנקרת הצור!!

בע"ה י אדר התשעז

מישל בן שושן

תצוה פי

 

האדם נכנס לתמונה

אם נסתכל על שתי הפרשיות "תרומה" ו"תצווה", נראה שיש הבדל בניהם:

בפרשת תרומה, מתארים את כל הכלים ה"פאסיביים"

ובפרשת תצווה, מתארים את החלק האנושי והתפעול של המשכן:

עכשיו שהנחתי את הרעיון הזה, אני מציע לנסות על  כמה קושיות ידועות שאנו פוגשים ב"תצווה":

• למה מופיע בה קרבן התמיד? הוא נראה לקוח מספר ויקרא או אפילו מספר במדבר, כי בפרשת פנחס יש לנו בדיוק אותה פרשה על הקרבנות (התמיד, שבת, ראש חודש וימים טובים)
• למה מופיע רק כאן בניין מזבח הקטורת?
• למה מוזכרת בהתחלת הפרשה הדלקת המנורה?
• למה מקדשים את הכהנים על ידי שמן, דם, והרמה, כאילו הם כלים!?

קודם כל, נעמיד את שתי הפרשיות מול המשכן כדי להבין את התוכן של כל אחת:

 

פרשת תרומה

 

 

תרומת החומרים הבסיסיים

בניית הארון והכנסת לוחות הברית

בניית השולחן עבור לחם הפנים

בניין המנורה והעלאת הנרות

בניין הקרשים מסביב למשכן                                                                                             המשכן

בניין מזבח העולה (ללא מטרה)

 

 

פרשת  תצווה

תרומת שמן להעלאת נר תמיד

בגדי הכהנים

קידוש הכהנים

עבודת המילואים                                                                                                             המזבח

קרבן התמיד

סיום . מטרת המשכן

בניין מזבח הקטורת ומעשה הקטורת.

 

 

המשכן אמור להיות מפגש בין האדם והאלוהים.

1. במשכן ישנם כלים שקראתי להם "פאסיביים" שמתוארים בפרשת תרומה.

אני קורא להם "פאסיביים" כי אין לאדם הרבה  עסק איתם.במפגש, אני "מקבל" את השני. למשל, הארון, הוא לגמרי פאסיבי כי הוא רק "נמצא" שם בלי עבודה מיוחדת. פעם בשנה הכהן הגדול נכנס ומתפלל שם. וזהו.

השולחן גם הוא אינו דורש עבודה רבה. חייב להיות מונח עליו לחם. אז כל שבוע מחליפים הלחמים שיש בו.

גם המנורה אינה זקוקה לעבודה עיקרית. חייב להיות אור. אז כל יום מסדרים את הנרות ומוסיפים השמן הנדרש כדי שיהיה אור. זה תפעול מינימאלי . העבודה של הכהן באה רק כדי ש"יהיה אור". אם הייתי רוצה להגזים, הייתי אומר שאם היה שם חשמל, אז לא היינו צריכים לעשות כלום!

הקרשים שבונים על ידם הקירות,  הכיסויים השונים, הם חלק מהבניין ואין שום עבודה נדרשת בהם אחרי שהם מוצבים במקומם.

כל החלקים האלה, מתוארים בפרשת תרומה. כשיש משהוא לעשות עם הכלי, אז התורה אומרת זאת מיד, בכמה מילים, אחרי בניין הכלי.

• עבור הארון: יש לשים בו הלוחות
• עבור השולחן: נשים עליו הלחמים
• עבור המנורה: יש להעלות את נרותיה
• עבור הקירות והתקרות, מתארים לנו המיקום והתחומים השונים.

נשאר לנו הכלי הגדול: המזבח החיצון, מזבח הנחושת: אמנם, בפרשת תרומה מתואר הבניין של המזבח, אבל, בניגוד לשאר הכלים, התורה איננה מתארת בכלל מה יהיה תפקידו!!

 

2. בפרשת תצווה, מתארים את החלק היותר "אקטיבי":

במפגש אני פועל, אני לא רק מקבל השני(פרשת תרומה) אני גם הולך לקראת השני(תצווה)

הדלקת המנורה: תרומת השמן, איך מעלים את הנרות..כל החלק האקטיבי של הכהן מול המנורה כל יום.

תפעול המזבח: עכשיו המקום לתאר למה ישמש המזבח! העבודה בו היום יומית היא החלק הארי של העבודה .

הכהנים: כאן מעניין לשים לב:יש שני פנים לכהן:

• מצד אחד הוא נחשב לכלי! מושחים על ראשו שמן, שמים על אוזנו , ידו ורגלו דם. מניפים אותו כאילו הוא ממש כלי! הבגדים של הכהן הם ממש כלים שהופכים את הכהן למאוד פאסיבי, כי הוא רק מעמיד אותם להצגה עליו! כאילו הוא דוגמן שכולם מסתכלים רק על הבגדים שלעיו. הם החידוש. הבגדים הם אלה שמכפרים הם העיקר. הכהן רק לובש אותם. כהן ללא בגדים אלה איננו יכול לשרת ככהו! הבגד עושה את הכהן!
• מצד שני, הכהן הוא בן אדם!הוא אפילו בא לתקן את חטא אדם הראשון. הוא מייצג את האדם! הוא פועל, הוא מתפקד הוא מפעיל את כל הכלים הדרושים תפעול.

האמת היא שכל בן אדם מכיל את שני הפנים ההפוכים והמשלימים האלה. הוא מתלבש ומתנהג חיצונית כדי לייצג תדמית והוא גם נושא תוכן פנימי ותפעולי. בדרך כלל אנו ממעטים בחשיבות של הבגד וההצגה של כל אחד כי הם "חיצוניים", ומחשיבים יותר הצד הפנימי , המוסרי, התפעולי. אבל לכהן שני התפקידים יחד ובחשיבות שווה.

 

לסיכום עד כה:

כל הנושאים בפרשת תצווה קשורים להתערבות האדם בתוך עולם הכלים של המשכן. לכן, קרבן התמיד נעקר ממקומו (מיד אחרי בניין המזבח) מפרשת תרומה ונכנס פה, בפרשת התפעול.

 

 

המשכן והמזבח

אבל יש עניין עוד יותר חשוב לעניות דעתי: קרבן התמיד לא נכתב בהתחלת הפרשה שלנו אלא בסוף: אחרי עבודת הכנת הכהנים לעבודתם (עבודת המילואים) ולפני שהתורה מסיימת את תיאור בנין המשכן:

נקרא את הפסוקים האחרונים של קרבן תמיד:

שמות פרק כט

(מב) עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם:

(מג) וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי:

(מד) וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי:

(מה) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים:

(מו) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם: פ

שני הפסוקים  הראשונים מב  ומג ממשיכים לתאר התפקיד של המזבח.

שלושת הפסוקים האחרונים, מסיימים את כל בניין המשכן. חוזרים למטרה העליונה שהיא " וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". כאילו סיימנו המשכן וחוזרים לתאר את המטרה העליונה של כל המפעל הזה.

אם כן נשים לב: המפעל הזה מכיל שני חלקים שווים: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ

יש לנו

• מצד אחד אוהל מועד: הקודש, החלק המכוסה שבו רק הכהן נכנס בפנים. זה הוא באמת "המשכן"
• ומצד שני המזבח: החלק שנמצא בחוץ. בו עובדים כל הזמן. כולם יכולים לראות אותו.

איפה ה' נפגש עם האדם?

לא רק בין הכרובים על הארון בקודש הקדשים אלא גם במזבח!! וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי:

המזבח נקרא אפילו קודש קדשים!!:

שמות פרק כט(לז) שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ: ס

אנו רגילים לשכוח את הפסוק הזה! המזבח הוא קדש קדשים!! שם ה' נראה אל האדם גם כן.

 

מסקנה:

נראה לי שהמפגש הזה בין האלוהים, נעשה (ככל מפגש) משני כיוונים:

מלמעלה כלפי מטה, יש את אוהל מועד. שם ה' מדבר עם משה, שם הכל מכוסה ונסתר אבל קיים! האדם מכין עצמו כדי להיכנס שם, אבל ה' נמצא שם!

מלמטה כלפי מעלה, יש את המזבח. סמל עבודת האדם, בחוץ. הקרבן עולה. האש יורדת לסמל את קבלת העבודה, אבל העיקר נעשה מלמטה, על ידי האדם.

היינו חושבים אולי שהמפגש עם האלוהים נעשה רק בפנים. והנה כאן התורה מתארת מצב הפוך: עיקר המפגש נעשה בחוץ!! יש חשיבות למזבח לא פחותה מאשר יש לאוהל ולקדש הקדשים!

נכון שאנו נותנים יותר חשיבות, יותר כבוד, יותר מסתורין למה שהוא בפנים. אבל העיקר הוא העבודה בחוץ!! שם האלוהים נפגש עם האדם!!

העבודה הזרה

כשאנו מתבוננים על כל המפעל הזה של המשכן, קשה שלא לזכור שכל הכלים האלה נמצאים בשימוש אצל עמי האזור כמה מאות שנים לפני כן. מצאנו המון מקדשי כנענים שדומים להפליא למשכן. גם למצרים היו מקדשים מפוארים בעלי מבנה וכלים מאוד דומים. כולם נחשבים לעבודה זרה.

אם כן, מה הוא ההבדל העיקרי במשכן שאיננו עבודה זרה אלא עבודת ה'?

העיקר נמצא בהבדלים!

כאילו התורה מתארת משכן, יחסית לכל מה שעמי האזור והתקופה עשו, כדי להבליט את המשמעויות והסמליות השונים בלכ הדברים. התורה מדברת בשפה הדתית שבה חיו אבותינו.

ואחד ההבדלים העיקריים, לעניות דעתי, נמצא דווקא שחשיבות היות המזבח בחוץ ונוכחות האלוהים דווקא בעבודת חוץ, ולא רק בפנים. אני לומד מכאן כמה עקרונות:

1. עבודת ה' איננה מתרכזת בפולחן דתי, בתוך מקום סגור עם אנשי דת (כהנים) מיוחדים בלבד. החלק הזה קיים א בל הוא לא העיקרי. עבודת ה' היא העבודה בעולם החול. מה הוא היחס של האדם כלפי זולתו, כלפי העולם, בעבודה היום יומית שלו. בעולם החול, שם המפגש הוא הכי משמעותי. קדש הקדשים נמצא גם בחוץ, בכלי העבודה של האדם!. נזכור שהנביאים התלוננו על ההתנהגות של העם בנוגע ליחס עם הזולת, הרבה יותר מאשר עם קיום מצוות דתיות!. לא שמענו ישעיה הנביא או ירמיה הנביא זועקים כי האנשים לא שמו מזוזות או תפילין. הם אפילו לעגו על עבודת הקרבנות כשהעבודה הדתית מנותקת מכל כוונה מוסרית.
2. העבודה הזרה , היא, לדעתי, הפרדה בין חיי הדת וחיי החול.כאילו מעשה דתי "מאגי" יכול לכפר על עוולה מוסרית. תשלום לאלילים כדי לקבל רווח גשמי או כפרה (רווח נפשי).
3. האם אנו פטורים מלחפש ולבער ,מתוך התנהגותנו היום, אפילו התנהגותנו הדתית,כל שמץ של עבודה זרה? נראה שלא!

 

מזבח הקטורת

עכשיו הזמן לגשת לשאלה האחרונה: למה בניין מזבח הקטורת נדחה עד לסוף הפרשה שלנו. הרי הוא נמצא בתוך האוהל, על יד השולחן והמנורה. למה לא נכתב בניינו שם, בפרשת תרומה?

נראה לעניות דעתי להשיב כך:

אמנם המשכן נבנה. הוא מכוסה. שם נמצאים דברים מאוד עליונים. אבל אין לך להיכנס שם אלא אם כן, עבדת בחוץ! רק אחרי שהקרבת את קרבן התמיד, בחוץ. אחרי שנסית להתקרב אל ה'. רק אחרי שנסיים לעלות, להתעלות, בעבודה היום יומית שלך, בעולם החול, בדרך הארץ, רק אז מותר לך, בתנאים מיוחדים, לאנשים מיוחדים, להיכנס בפנים. וגם אז, בתנאי חשוב מאוד: בענן! יצירת הענן על ידי מזבח הקטורת הוא הפתח לכניסה לעולם הדתי המיסטי, העליון .

ענן הקטורת נותן לך להיכנס בפנים אבל הוא לא נותן לך לראות טוב. הכל צריך להישאר בעירבון מוגבל. אתה לא תראה לגמרי הכל בברור. אל תגיד שאתה תפסת את העיקר. ראית מדבר בעצמו. לא. אתה נמצא בענן. ורק בענן ה' נראה אל משה ורק בענן, בערפל, ה' נראה אל העם, ורק בענן הכהן נכנס לקדש הקדשים ורק בענן הכהן נכנס לאוהל!

אם כן, רק אחרי שעבדת בחוץ. שאתה ראוי , כ"בן אדם" בעולם החול. רק אז נדבר על הכניסה לאוהל בפנים.

דרך ארץ קדמה לתורה. להיות בן אדם קודם להיות אדם דתי. להיות מוסרי קודם לקיום מצוות. מצוות החוץ קודמות למצוות הפנים. וגם אז, בפנים, יש תנאי הכרחי: הענווה של האדם הנמצא בענן!

 

 

 

המכנסיים:

"לא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערוותך עליו" היה כתוב בסוף פרשת יתרו. כבש עם מדרגות כדי לעלות למזבח, עלול לגרום לפסיעות גדולות ולגלות בשר הערווה של הכהן! לכן הכבש בשיפוע וההליכה בו איטית. אבל האם לא היה לכוהנים מכנסיים?? הרי שהמכנסיים יכולים לפטור הבעיה!.

אכן, המכנסיים הם חלק מהבגדים של הכהנים. הם חלק מארבעת הבגדים של הכהן ההדיות ומשמונת הבגדים של הכהן הגדול.

האומנם??! נקרא את הפסוקים בפרשה שלנו:

שמות פרק כח (ד) וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי:

יש כאן רק שישה בגדים ולא שמונה! חסרים הציץ והמכנסיים!

המכנסיים אינם חלק מהבגדים של הכהן הגדול!!

נקרא את הפסוק עבור הכהן ההדיוט:

שמות פרק כח (מ) וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת:(מא) וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי:

גם אצלם אין מכנסיים! יש רק כתנת, אבנט ומגבעת. אלה הבגדים וכך יש להלביש אותם ולקדש אותם

ורק אחר כך, יש אזכור של המכנסיים:

(מב) וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם יִהְיוּ: (מג) וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא יִשְׂאוּ עָוֹן וָמֵתוּ …: ס

אם כן, אין מכנסיים באים אלא כדי לכסות הערווה ולא בתור בגדי כהונה!

עכשיו אנו מבינים את החשש לגלות הערווה על הכבש במזבח. המכנסיים אינם חלק מבגדי כהונה . הם רק בגדים מינימאליים, מצד הדרך ארץ, מצד הצניעות.

 

 

הציץ:

גם הציץ לא הופיע ברשימה של בגדי הכהן. למה?

1. המקובלים עושים הקבלה בין הציץ והספירה "כתר". ספירה שאינה נכנסת בתוך הספירות הרגילות. היא מעבר. גם הציץ נחשב ל"מעבר" הבגדים הרגילים.
2. יש אפשרות נוספת על היעדרות הציץ מהרשימה: הציץ הוא קישוט של המצנפת. כמו שכתוב:

שמות פרק כח (לו) וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַיקֹוָק:(לז) וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּצְנֶפֶת יִהְיֶה.

כמו שכל בגד מורכב מכמה חלקים, כך למצנפת יש כמין קישוט עליו, וזה הציץ. זה ממעיט מאוד  את חשיבות הציץ אבל זה יכול להסביר שיש נקודת ראייה כזו בתורה שרואה אותו רק כמשנה למצנפת.

-האם יש קשר בין הציץ שמוחזק בפתיל תכלת והציצית שיש לשים עליו פתיל תכלת?

 

המעיל:

יש משהוא מוזר בפסוקים: למעיל יש פעמונים . ההסבר הניתן בתורה הוא :

שמות פרק כח (לא) וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל …(לה) וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְקֹוָק וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת: ס

אבל הכהן איננו נכנס בקדש הקדשים עם המעיל! הוא נכנס רק בבגדי לבן ! האם התורה מדברת רק על הקדש, כלומר מחוץ לפרוכת? לא ידענו שיש סכנת מיתה בקודש! וגם, למה לא מתוארים כאן בגדי הלבן שהכהן שם ביום הכיפורים? האם סדר העבודה של יום כיפור עדיין לא מתוכנן כי הרי נדב ואביהו עדיין לא מתו ואין עדיין הגבלת כניסה לקדש הקדשים? והרי כתוב במזבח הקטורת : :(י) וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַיקֹוָק" אם כן, יום כיפור כבר מוזכר בפרשה שלנו!

כל השאלות האלה מביאות אותי להציע דבר עקרוני:

יש בתורה כמה זוויות ראייה שונות בעניין דבר אחד. התורה מכילה את כל ה"בחינות" האלה.

לפעמים, הציץ נחשב לבגד בפני עצמו ולפעמים רק כקישוט למצנפת

לפעמים יש צורך בכבש למזבח ולפעמים אין צורך בכבש (ראה קובץ "תרומה")

לפעמים יום כיפור מתואר כתוצאה שלחטא נדב ואביהו ולפעמים הוא מתואר ללא קשר עם מה שקרה איתם.

לפעמים הכהן נכנס עם מעיל ולפעמים עם בגדי לבן שיתוארו במקום אחר

לפעמים יש מכנסים לכהנים ולפעמים אין.

כל האפשרויות מתוארות. כי קיימות הרבה נקודות ראייה לכל דבר. הרב ברויר דיבר על "בחינות".

 

נראה שעניין גדול יש כאן:

עם ישראל בנוי מ12 שבטים ו70 נפשות. אבל הוא עם אחד.

החיים מורכבים מהרבה תחומים ומימדים שונים אבל הם אחד

הטבע נראה מלא בחוקים שונים ומידות שונות אבל הוא עולם אחד

התורה מכילה את כל הפנים והבחינות האלה ואנו עושים אותה "אחת"!

עשיית התורה לתורה אחת, מלמד את עם ישראל להיות עם אחד והבן אדם למצוא משמעות לחייו כי הם אחד.

בע"ה ד אדר התשעז

מישל בן שושן

 

תרומה פי

 

הכרובים

על הארון,שבו נמצאים שני לוחות הברית, מוצב מכסה ("הכפורת") ושני כרובים:

שמות פרק כה (יח) וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת:(יט) וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו:(כ) וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים:

מה ממשמעות הכרובים האלה? השאלה מציקה עוד יותר כשאנו חושבים על סכנת העבודה הזרה שיש בהצבת שתי דמויות (אחת זכרית ואחת נקבית), מזהב (זה מזכיר את עגל הזהב) במקום כל כך קדוש. האם זו לא הצבת "פסל" או לפחות "כל תמונה"? השאלה נשארת בחוזקה אבל הרב וינר מבקש לעיין במקום אחר בתורה שבו מדברים גם כן על כרובים:

בראשית פרק ג (כב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם:(כג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְקֹוָק אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם:(כד) וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים:

גם שם, בגירוש אדם מגן עדן, לא מבינים על מה מדובר כשה"כרובים" אמורים להגן , או ליתר דיוק "לשמור" על דרך עץ החיים. אם כן, במקום שאלה אחת קשה הננו ניצבים מול שתי שאלות קשות!

אלא שיש לשים לב לכמה פרטים:

בראשית פרק ב (טו) וַיִּקַּח יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:

התפקיד הראשון של האדם בגן עדן היה "לעבוד ולשמור" את האדמה.

אחרי החטא, האדם גורש ועליו רק לעבוד את האדמה:

(כג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְקֹוָק אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה

אם כן מי "ישמור"?.. הכרובים!! הכרובים אמורים לשמור, במקום האדם, על עץ החיים כי יש סכנה שהאדם, אחרי שאכל מעץ הדעת, יפגע בעץ החיים:

הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים

למה שהאדם ישלח ידו על עץ החיים עכשיו??

"עץ החיים", נמשל, על ידי המסורת לתורה. המוטות מעץ שעליהם קלף הספר תורה מועמד, נקראים "עץ חיים". גם בתהילים כתוב "עץ חיים היא למחזיקים בה", כשמדברים על התורה.

אחרי שהאדם אכל מעץ הדעת, יש סכנה שיפגע בתורה, במקור החיים. כאילו הדעת מסכנת את מקור החיים! זה מזכיר את הלכות הצניעות. יש לכסות כל דבר שממנו נובע חיים. למה? כי זה פוגע ! יש להשאיר מרווח, קדושה, מרחק, בין האדם ומקור הדברים. כדי לאפשר יחס פורה בינו לבין מקור החיים! כדי להגן על מקור החיים!

אכילת הדעת, זה רצון להשתלט. לאכול את הדעת, להתיימר להיות מעל לכל, שהכל ניתן לרכוש, ולשים בכיס. התורה מדברת על סכנה להיות כאלוהים. כי אז האדם משלה את עצמו בידיעת הכל ושליטה על הכל. במהלך ההשתלטות הזו, הוא יכול לפגום במקור החיים עצמו.בשבריריות של החיים.

אם התורה מסמלת את העיסוק בטעם החיים, אז היחס אל התורה זקוק לשמירה! אי אפשר לנגוע בספר התורה! כדי לשמור מרחק. וכדי שהמרחק הזה יהיה פורה, כדי לאפשר לתורה שבעל פה להתחדש כל הזמן.

לכן, חייבים לשמור על התורה! או לשמור על מקור החיים! דווקא כדי שיהיו חיים משמעותיים. ותורה חייה .

 

לסיכום: אחרי החטא, האדם כבר לא יכול "לשמור" והוא רק יכול "לעבוד". הכרובים, במקום האדם, ישמור על הגישה למקור החיים. (פריה ורביה ולא פורנוגרפיה!)

 

כשאנו מוצאים את הכרובים מעל הארון, אנו צריכים לזכור את הסיפור הזה כדי אולי להשיג מושג קטן למשמעותם. אם ספר התורה או לוחות הברית נמצאים בתוך קובצה סגורה עם שומרים עליהם, זה לא בגלל שאין ללמוד אותם אלא להיפך, זה כדי לשמור על ההשתלטות של האדם עליהם. למשל כשאדם מביע עמדה או פרשנות, אסור שיגיד "התורה אומרת ש…" כאילו הוא יודע בדיוק מה הכוונה של התורה. התורה משמשת אותו כראייה למה שהוא חושב. על סוג השתלטות זו הכרובים באים לשמור.

 

בעצם, הכרובים הם מה שהאדם עצמו צריך להיות: שומר על מקור החיים , שמירה על ענווה, על צניעות, על איפוק. לכן יש להם פני אדם. הם כאן אך ורק כשהאדם אוכל את עץ הדעת. הם כאן להזכיר לאדם את האופן שבו עדיף שהוא יתייחס לעולם: בענווה ובכבוד. רק כך ,הוא יוכל להמשיך לאכול ולחיות לעולם!

אברהם ושרה

אומרים שהשכינה נמצאת בין בני זוג:

מסכת סוטה דף יז עמוד א  דרש רבי עקיבא איש ואשה זכו שכינה ביניהן לא זכו אש אוכלתן

אם בהימצאות השכינה בין בני אדם עסקינן (ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם), הרב מנשה ויינר שואל האם יש לנו רמזים של

כלי המשכן בתוך ביתם (או אוהלם) של אבותינו?   הנה מה שכתוב על ביתם של אברהם ושרה: כשאברם מגיע לארץ, בין הדברים הראשונים שהוא עושה, הוא נוטע את אהולו ואת אוהלה של שרה :

בראשית פרק יב (ח) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְקֹוָק:

הנה מה שרש"י אומר על אהלה של שרה (אחרי מותה, כשיצחק מביא את רבקה אשתו:

רש"י בראשית פרק כד (סז) האהלה שרה אמו – ויביאה האהלה ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו:

יש לנו את המזבח שבונה אברהם, את המנורה (הנר הדלוק), השולחן (העיסה של הלחם) ומזבח הקטורת (הענן)! ארבעת הכלים שנמצא במשכן, מוזכרים ברמז בתיאור אהולם של אברהם ושרה.

הייתי מוסיף שהתיאור "ההרה מקדם לבית אל" יכול להצביע על מקום המזבח, מזרחה מהקודש, מה"אוהל". (כי הרי המקום ייקרא על ידי יעקב "בית אל" רק שלושה דורות אחרי!)

נראה לי להוסיף שהארון וקודש הקדשים נרמזים כאן על ידי  הקריאה "בשם ה'". כי הרי הארון, הוא עדות לדיבור של ה' אל האדם.

אברהם ושרה	הכרובים
ויבן מזבח	מזבח הנחושת
מקדם לבית אל	מזרחה מהקודש
ויט אהולה	אוהל המשכן
הענן הקשור על האוהל של שרה	מזבח הקטורת
הנר הדלוק באוהלה של שרה	המנורה
הברכה המצויה בעיסת שרה	השולחן ולחם הפנים

כנראה שכלי המשכן מסמלים דברים חשובים ועתיקים שנמצאו כבר בספורי האבות ובבריאת העולם , ושמוצאים ביטוי אדריכלי וגשמי בבניין המשכן.

 

הארון והמזבח

אם נחזור לצו של ה' לאדם הראשון :"לעבדה ולשומרה", נראה שאנו יכולים להשוות את שתי המצוות האלה לארון ולמבזח החיצון, מזבח העולה.

לשמרה = הארון

לעבדה= המזבח

שני הפעלים האלה "לעבוד ולשמור" מכילים שני מהלכים הפוכים ומשלימים:

מצד אחד, להיות נמשך אחרי מטרה  ולעבוד כדי להשיג אותה (לעבדה)

מצד שני האיסור להרוס את המטרה כשאנו עלולים להשתלט עליה (לשמרה).

• הארון, כפי שהסברנו לעיל עם הכרובים, זקוק לשמירה, לקדושה, למרחק. למרות שהוא מסמל המטרה , נוכחות האלוהים בעולם, רישום תכניות הבורא בלוחות ובתורה, יש להיזהר מאוד לפגוע , או "לשלוח יד" עליהם כדי להשתלט ולפגוע בהם כ"מעיין של משמעות". יש להישמר מלייבש המעיין! לכן הארון מכוסה ונשמר פנימה.
• המזבח, נמצא בחוץ. הוא סמל העבודה היום יומית. הוא מזבח "העולה" כי הוא מסמל האדם העולה למעלה. המזבח איננו פחות חשוב מהארון. הוא מסמל את העלייה של האדם מעלה, כשהארון מזכיר הירידה של ה' מטה.

בבית שני, לא היה ארון. והכלי העיקרי ,אז ,היה  המזבח. כשהחשמונאים חזרו לעבוד בבית המקדש הם חנכו את המזבח (חנוכת המזבח). הדלקת המנורה היתה יותר סמלית מאשר משמעותית יחסית למזבח.

כשהחכמים מסכמים את כל מצוות עשה- ולא תעשה  שבתורה, לשני הפעלים האלה "לעבדה (מצוות עשה) ולשמרה (מצוות לא תעשה) הם מבטאים כנראה את חשיבות שני המהלכים העיקריים של הקרבה ואיסור הנגיעה. להימשך אחרי , אבל לא לכלות!

 

הכבש של המזבח

כולנו יודעים שמדרום למזבח העולה, היה כבש משופע שאפשר לכהנים לעלות אל המזבח. כן היה במשכן וכן היה בבית המקדש. אבל, מעניין ומוזר לשים לב שהתורה איננה מדברת על הכבש בכלל! למה?

יש לתמוה גם כן על מידות המזבח במשכן:

שמות פרק כז (א) וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹמָתוֹ..

הדברים נראים ברורים למדי. הגובה של המזבח היה "שלוש אמות". כלומר, בערך, מטר וחצי. אם כן, לא היה צורך בכבש ! הוא היה מספיק נמוך כדי שהכהנים יניחו עליו את הקרבנות בלי לעלות על כבש!

אולי זו היא הסיבה שלא מדובר בתורה על כבש: כי לא היה כבש! או לא היה צורך בכבש!!

ובכל זאת, למעשה, אנו יודעים שכן היה כבש . אולי יש רמז לכבש בסוף פרשת יתרו?:

שמות פרק כ (כ) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:(כא) וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ:(כב) וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו: פ

אבל,כאן לא מדובר בחיוב לכבש. יש רק איסור לבנות מדרגות (מעלות) אם רוצים לעלות למזבח אלא יש לעשות שהגישה אליו תהיה בשיפוע ולא במדרגות.

על הנושא הזה יש מחלוקת בגמרא:

תלמוד בבלי מסכת זבחים דף נט עמוד ב : מזבח שעשה משה גדול היה, .. רבי יוסי אומר: נאמר כאן +שמות כז+ רבוע ונאמר להלן רבוע, מה להלן גובהו פי שנים כארכו, אף כאן פי שנים כארכו; אמר ליה רבי יהודה: .. כהן עומד ע"ג המזבח ועבודה בידו וכל העם רואין אותו מבחוץ? אמר לו ר' יוסי מה משכן י' אמות, אף מזבח י' אמות, ואומר: +שמות לח+ קלעים חמש עשרה

ורש"י מסביר:

רש"י שמות פרק כז פסוק א  (א) ועשית את המזבח וגו' ושלש אמות קומתו – דברים ככתבן, דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר נאמר כאן רבוע, ונאמר בפנימי רבוע, מה להלן גבהו פי שנים כארכו, אף כאן גבהו פי שנים כארכו. ומה אני מקיים ושלש אמות קומתו, משפת סובב ולמעלה:

לסיכום:

המזבח בנוי משלושה חלקים: היסוד (בגובה אמה), הסובב (בגובה חמש אמות) המזבח (שלוש אמות (וקרנות המזבח(בגובה של אמה). סה"כ עשר אמות! ולכן כן היה צורך בכבש:

המזבח עוזר לאדם לעלות ולהתקרב אל הבורא.

אבל, שני החלקים התחתונים (היסוד והסובב) מסמלים את ההכנות של האדם לעלות.

אם כן, התורה איננה מדברת על שני החלקים האלה, כי הם ההכנות המינימאליות של האדם שרוצה לעות:

• היסוד= ההתנתקות הרגעית מהחלק הבהמי, המיני, של האדם.
• הסובב= ההתנתקות הרגעית של האדם מכל הדאגות שסובבות אותו ברגע זה
• המזבח= החלק של הקרבן, הקרבה של האדם כלפי מעלה.

 

יש לזכור שהמזבח כולו מלא מאדמה: המזבח עשוי מלוחות עץ ומצופה בנחושת. אבל בפנים הוא היה ריק. כשנשאו אותו עם הבדים, הוא היה ריק. כשהם הניחו אותו ובנו המשכן מחדש, מלאו אותו בעפר מהאדמה .

למה? כי האדם עצמו עשוי מהאדמה. והאדמה הזאת האדם מעלה איתו למעלה אל עבר הנשמת אפיו של הבורא.

 

הבדים:

הבדים הם מוטות מעץ שיטים מצופים במתכת שבעזרתם היו מרימים את הכלים של המשכן במסעות במדבר. מדובר על ארבעה כלים: הארון, השולחן, מזבח הקטורת ומזבח העולה. בכלים האלה היו טבעות  שהיו מכניסים בהן הבדים ומרימים הכלי.

הרב מנשה וינר עיין בדייקנות בכל מה שקשור בבדים האלה. גם בפרשה שלנו וגם בכל המקומות האחרים בתורה. והוא מצא כמה הבדלים קטנים בין כל הכלים בכל מה שנוגע לבדים. ומתוך ההבדלים האלה, ניתן ללמוד הרבה ממשמעות הכלים עצמם!

הבאתי את כל המקורות למטה, אבל סכמתי אותם בטבלא קטנה:

 

	הארון	השולחן	מזבח הקטורת	מזבח הנחושת
פרשת תרומה	ועשת בדי	ועשת את הבדים	ועשת את הבדים	ועשת בדי
	והבאת את הבדים	–	–	והובא את בדיו
פרשת ויקהל	את בדיו	את בדיו	את בדיו	את בדיו
הבניין על ידי בצלאל	ויעש בדי	ויעש את הבדים	ויעש את הבדים	ויעש את הבדים
	ויבא את הבדים	–	–	ויבא את הבדים
בני ישראל מביאים הכלים	ואת בדיו	–	–	את בדיו
משה מקים המשכן	וישם את הבדים	–	–	–
כסוי הכלים במסעות במדבר	ושמו בדיו	ושמו את בדיו	ושמו את בדיו	ושמו בדיו
בית המקדש	ויהיו שם

 

הבדים מסמלים את אפשרות להזיז הכלי. ככל שהבדים הם רק כלי עזר למסעות, הבדים פחות חלק מהותי מהכלי. וככל שהבדים נשארים בכלי אפילו בלי מסע, זה אומר שהבדים הם חלק מהותי מהכלי

למשל, כלי שחייבים הבדים להיות כל הזמן בתוכו, (כמו הארון), נותן לנו הרגשה שהכלי הזה יכול כל הזמן לעזוב אותנו! הוא כאן רק ברגע זה אבל הוא יכול לזוז. (המבדיל -כמו שאוטו נשאר פתוח, עם המפתחות בסוייטש!)

אכן, יש דירוג מסויים בין ארבעת הכלים האלה:

הארון: יש בו בדים כל הזמן. יש מצווה להכניס הבדים בתוכו "לא יסורו ממנו" אפילו בבית המקדש ,כשלא היה מתוכנן לנסוע יותר, היו הבדים בארון .הם , אפילו, היו נראים מבחוץ על ידי בליטה מעבר לפרוכת.

כשאנו חושבים על הארון, אנו נזכרים על השכינה שנמצאת בינינו. זה מזכיר לנו את מעמד מתן התורה בהר סיני. הארון הוא "עדות". הוא מעיד על הימצאות השכינה בינינו.

הבדים בתוך הארון אומרים לנו: אל תחשבו שהשכינה נמצאת בכל מקרה. זה לא ניתן אחת ולתמיד. זה מאוד תלוי במעשיכם. אם העם איננו ראוי , השכינה מסתלקת. היא הסתלקה בבית שני. היא הסתלקה בזמנים שחורים אחרים.

בעצם אנו מבינים יותר את שם הפרשה שלנו:

אם אתם תורמים חומרים מסוימים ותבנו על ידם משכן אז אני אשכון בתוככם!! ואם לאו?? מה יקרה אם אתם לא תורמים? לפי הפשט, אנו מבינים שאין משכן ואז אין ה' שוכן בתוכנו!!!  הפרשה לא נקראת "משכן" אלא "תרומה" כי הכל תלוי בתרומה של העם. כך חייבים להבין את מציאות. השכינה: היא תלויה . הבדים נמצאים כל הזמן בארון כאילו הוא מאיים לעזוב!

• הבדים הם גם כן נחשבים כסמלים של התורה שבעל פה. מה שמרים את התורה, מה שמאפשר תנועה. ואין תורה שבכתב בלי הבדים, התורה שבעל פה.

מזבח עולה= הוא במדרגה פחותה בהקשר להימצאות הבדים בו. לפעמים מסירים ממנו הבדים. יש פסוקים שבהם הבדים הם לא חלק מהותי ממנו. אם כן, המזבח נמצא במצב מורכב. הוא דומה לארון מצד אחד והוא דומה לכלים האחרים מצד שני.

המזבח מסמל את העבודה של האדם כדי להתעלות.

מה קורה עם העבודה הזאת? יש לנו הרגשה שהעבודה כתובה אחת ולתמיד בשולחן ערוך. העבודה "נתונה בברור, אחת ולתמיד". זה הצד הקבוע של המזבח. מהצד הזה, המזבח אינו זקוק לבדים. הוא כאן והוא לא יזוז.

אבל מצד שני, יש לשאול את עצמנו כל הזמן: מה ה' רוצה ממני?" מה עלי לעשות כדי לעבוד את ה'? לא השולחן ערוך איננו סוגר את כל הפינות. למשל, הנביא אומר "למה לי רוב זבחיכם אמר ה'?" כלומר, אפילו ה' בעצמו אומר שהקרבנות הם לא רצון ה' במידה ואנו לא מקיימים מצוות המוסר בין אדם לחברו.

אין להסתפק בקיום המצוות, יש תמיד לשאול את עצמנו מה ה' רוצה שאני אעשה עכשיו?

העבודה שלנו איננה תמיד ראויה. היא יכולה להיות תלויה בכוונות ובבחירה שלנו בסדר העדיפות השונה בכל רגע.

השולחן = הפסוקים מראים שאין הבדים "חלק מהותי, מהשולחן. הבדי נראים יותר כאמצעי להזיז אותו במסעות. הוא מורכב. יש בו בדים ואין הבדים חלק מהותי ממנו.   השולחן הוא השפע היורד מלמעלה.

מצד אחד אנו אומרים "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו"= השפע מובטח באופן טבעי ותמידי לכל ברייה. מהצד הזה, אנו מבינים שאין צורך בבדים. זה תהליך קבוע שלא משתנה

אבל מצד שני, יש אזהרות רבות, כמו בקריאת שמע , שמתנים השפע, הגשם, בהתנהגות המוסרית של האדם. אם בני ישראל לא שומעים לקול ה', הארץ כבר לא נותנת את יבולה! אם כן, מהצד הזה, יש כן בדים לשולחן! השפע יכול להיפסק!!

מזבח קטורת = הוא הכלי שזקוק הכי פחות מהבדים. הוא הכלי היחיד שיש לו רק שני טבעות. לכל שלושת הכלים האחרים יש ארבע טבעות כדי להחזיק הבדים. כשיש רק שני טבעות, אי אפשר להשאיר הבדים שם כי הם נופלים. הבדים הם כאן רק כדי להרים אותו. למה? כי מה שמסמל המזבח הקטורת חייב להישאר כל הזמן, בקביעות: הענן שיוצא ממנו היא מחיצה בין האדם וה'. זה נחוץ כל הזמן. רק בענן ה' נראה אל משה. רק בענן ניתן לגשת בקודש הקדשים. הענן הוא הקדושה, המרחק, האיסור לחשוב שהשגנו את ה' או שהבנו את הכל!

המקורות עבור הבדים:

הארון:

שמות פרק כה (יב) וְיָצַקְתָּ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית: (יג) וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב:(יד) וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם:(טו) בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ:

השולחן:

שמות פרק כה (כו) וְעָשִׂיתָ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו:(כז) לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת תִּהְיֶיןָ הַטַּבָּעֹת לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֶת הַשֻּׁלְחָן:(כח) וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב וְנִשָּׂא בָם אֶת הַשֻּׁלְחָן:

מזבח הנחושת

שמות פרק כז (ו) וְעָשִׂיתָ בַדִּים לַמִּזְבֵּחַ בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם נְחֹשֶׁת:(ז) וְהוּבָא אֶת בַּדָּיו בַּטַּבָּעֹת וְהָיוּ הַבַּדִּים עַל שְׁתֵּי צַלְעֹת הַמִּזְבֵּחַ בִּשְׂאֵת אֹתוֹ:

מזבח הזהב

שמות פרק ל :(ד) וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה לּוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו תַּעֲשֶׂה עַל שְׁנֵי צִדָּיו וְהָיָה לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֵמָּה:(ה) וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב:

 

שמות פרק לה (א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה

(יב) אֶת הָאָרֹן וְאֶת בַּדָּיו אֶת הַכַּפֹּרֶת וְאֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ:

(יג) אֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת בַּדָּיו וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים:

(יד) וְאֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת כֵּלֶיהָ וְאֶת נֵרֹתֶיהָ וְאֵת שֶׁמֶן הַמָּאוֹר:

(טו) וְאֶת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וְאֶת בַּדָּיו וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת קְטֹרֶת הַסַּמִּים וְאֶת מָסַךְ הַפֶּתַח לְפֶתַח הַמִּשְׁכָּן:

(טז) אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ אֶת בַּדָּיו וְאֶת כָּל כֵּלָיו אֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ:

 

שמות פרק לז (א) וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן …

הארון

שמות פרק לז (ד) וַיַּעַשׂ בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם זָהָב:(ה) וַיָּבֵא אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן:

השולחן

שמות פרק לז (יד) לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת הָיוּ הַטַּבָּעֹת בָּתִּים לַבַּדִּים לָשֵׂאת אֶת הַשֻּׁלְחָן:(טו) וַיַּעַשׂ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם זָהָב לָשֵׂאת אֶת הַשֻּׁלְחָן:

מזבח הזהב

שמות פרק לז (כז) וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב עָשָׂה לוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו עַל שְׁנֵי צִדָּיו לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֶם:(כח) וַיַּעַשׂ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם זָהָב:

מזבח הנחושת

שמות פרק לח (ה) וַיִּצֹק אַרְבַּע טַבָּעֹת בְּאַרְבַּע הַקְּצָוֹת לְמִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת בָּתִּים לַבַּדִּים: (ו) וַיַּעַשׂ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם נְחֹשֶׁת:(ז) וַיָּבֵא אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הַמִּזְבֵּחַ לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֶם נְבוּב לֻחֹת עָשָׂה אֹתוֹ: ס

 

שמות פרק לט (לג) וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה ..

 

(לה) אֶת אֲרֹן הָעֵדֻת וְאֶת בַּדָּיו וְאֵת הַכַּפֹּרֶת:

(לו) אֶת הַשֻּׁלְחָן אֶת כָּל כֵּלָיו וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים:

(לז) אֶת הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה אֶת נֵרֹתֶיהָ נֵרֹת הַמַּעֲרָכָה וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ וְאֵת שֶׁמֶן הַמָּאוֹר:

(לח) וְאֵת מִזְבַּח הַזָּהָב וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת קְטֹרֶת הַסַּמִּים וְאֵת מָסַךְ פֶּתַח הָאֹהֶל:

(לט) אֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ אֶת בַּדָּיו וְאֶת כָּל כֵּלָיו אֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ:

 

שמות פרק מ (יח) וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן ו….

הארון:              שמות פרק מ (כ) וַיִּקַּח וַיִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֶל הָאָרֹן וַיָּשֶׂם אֶת הַבַּדִּים עַל הָאָרֹן ..

 

במדבר פרק ד (ד) זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים:

 

הארון:               (ו) וְנָתְנוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וּפָרְשׂוּ בֶגֶד כְּלִיל תְּכֵלֶת מִלְמָעְלָה וְשָׂמוּ בַּדָּיו:

השולחן:             (ח) וּפָרְשׂוּ עֲלֵיהֶם בֶּגֶד תּוֹלַעַת שָׁנִי וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו:

מזבח הזהב:      (יא) וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו:

מזבח הנחושת:   (יד) וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת כָּל כֵּלָיו אֲשֶׁר …… וְשָׂמוּ בַדָּיו:

 

מלכים א פרק ח בית המקדש

:(ח) וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הַקֹּדֶשׁ עַל פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

 

בע"ה כז בשבט התשעז

מישל בן שושן

 

משפטים פי

 

החזרה על מתן תורה

בחלק השני של פרשת משפטים התורה חוזרת על מתן תורה. לפי כמה מפרשים, ורש"י בניהם, קטע אחד (ואל משה אמר) קרה לפני מתן תורה והחלק השני קרה אחרי מתן תורה. ולפי מפרשים אחרים שני הקטעים שנמצאים בפרשת משפטים קרו לפי סדר הפסוקים, אחרי מתן תורה. בין כה וכה יש לשאול למה התורה חוזרת על הסיפור ולא תיראה מה שקרה בהר סיני יחד עם התחלת הסיפור בפרשת יתרו.

נראה שיש הבדל בין שתי הפרשיות:

בפרשת יתרו, המעמד הוא מאוד ניסי. כל העם הוא "עם סגולה" ויש קולות וברקים ושומעים את קולו של ה'.

בפרשת משפטים, "יורדים" מהמימד הגבוה הזה ונכנסים יותר לפרטים. אנו כבר לא בהכרזת העקרונות הגדולים של עשרת הדברות אלה בייסום הפרטני של המצוות. ומתן התורה מתורגם יותר ב"כתיבת" התורה כדי שנוכל לקרוא אותן וללמוד אותן. משה כבר לא עלה לבד אלא מלווה בזקנים וכהנים. הדברים יותר קרובים למצב האנושי שישרור אחרי המעמד. מכינים את תרגום מתן תורה של יתרו למצוות ותורה יותר קרובה לבני אדם שיוכלו ללמוד ממנה לאורך הזמן. לכן מדובר יותר על "כתיבת המצוות על לוחות", על מתן לוחות, פיזית, על קרבנות, על מעשים שבני אדם יוכלו להתמודד איתם לאורך הזמן .

 

משפטים

בהקשר הזה, ניתן לראות בכל המשפטים, פירוט של עשרת הדיברות , ולחלק את כל המצוות המפורטות, לעשר קבוצות שכל אחת, ממש לפי הסדר, מפרטות את עשרת הדברות.

הפרשה מתחילה עם העבד העברי ששיך לקבוצה של מצוות השבת. כלומר, כבר בסוף פרשת יתרו , רשומות שם מצוות ששייכות לשלושת הדברות הראשונות, ומשפטים מתחילה בדברה הרביעית, השבת.

מה שקושר מצוות העבד העברי לשבת הוא כמובן מחזוריות השש ושבע.

כמו כן, הדברה החמישית, כיבוד אב ואם, מתורגמת ביחס של הבת שבשלבי אירוסין. מה קורה במקרה של אונס, מה תחום האחריות של האב על הבת. הבת ששוכבת עם בחור, ללא אירוסין או חתונה, צריכה לחשוב על התוצאות של המעשה כלפי האחריות שיש לה עם האבא שלה..

וכן על הסד כל הדברות .

הדברה התשיעית למשל "לא תענה ברעך עד שקר מתורגמת ב"משפטים" על ידי:

שמות פרק כג (א) לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס: ס(ב) לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת: (ג) וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ: ס

ואז מגיעים לקבוצה אחרונה ששייכות לדברה העשירית "לא תחמוד".

 

לא תחמוד

הרב מנשה וינר מעלה כמה שאלות בקשר למצוות האלה: שבת, שמיטה, רגלים..למה התורה חוזרת על חלק מהן שכבר ידועות ולמה בצורה מיוחדת?

למשל, במצוות השבת, כתוב

"(יב) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר.".

בספר דברים, באותו נושא, כתוב:

דברים פרק ה (יג) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ … לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ:

כלומר, חסרה מילה קטנה:"כמוך"! לא כתוב , בפרשה שלנו שאתה צריך לנוח! כולם מסביבך ינוחו בזכות השבת שלך אבל המנוחה שלך לא כתובה כאן.כשאנו מבינים שמדובר במצווה הקשורה ל"לא תחמוד" מתחילים להבין:

בעצם, התורה אינה צריכה לכתוב על השבת כי זה כבר כתוב. אבל כאן, מדובר על אותה המצווה מזווית מיוחדת של "לא תחמוד". מדובר על מצווה מאוד קשה ליישום. איך אפשר לדרוש מאדם שלא לחמוד. זה לא מעשה זו מחשבה. וקשה מאוד לשלוט על מחשבות! אם כן, יש חשיבות הסביר את המצוות האחרות, כמו השבת, בזווית מיוחדת כדי לקיים ה"לא תחמוד":

כשאני שומר שבת ושובת, אני חושב על עצמי. אם גם הקניינים שלי צריכים לשבות, אז אני מקיים הצו הזה כדי להיות בסדר. אבל כאן , המטרה היא להרגיש שאני לא נמצא במרכז העולם. אני מתבקש לעשות מעשה עבור האחר בלבד! ואז זה מחנך אותי לחשוב על העולם מסביבי ולא רק על עצמי. זו מטרת "לא תחמוד": אל תתרגם את כל מה שמסביבך יחסית אלך בלבד. אל תהיה אגוצנטרי!. לחמוד מה שיש לשני זה לראות את העולם יחסית אלי. יש לו בית יפה. אני מיד חושב על הבית שלי וחושב למה אין לי בית כמוהו. כלומר הבית שלו נכנס בעולם שלי. כשאני חומד, קשה לי להסתכל על קניין חברי כלא שייך לי . לשמוח עבורו בשביל הקניין שלו!

אם כן, "לא תחמוד" כל כך קשה ליישום, שהתורה חוזרת על מצוות מוכרות ודורש להסתכל עליהם מזווית שונה, כדי שאני אקיים אותם בצורה פחות אגוצנטרית!

לא תבשל גדי בחלב אימו

המשפט הזה מוכר מאוד אבל קשה להסביר למה הוא מופיע דווקא כאן, אחרי מצוות שלוש הרגלים.

הרב מנשה ווינר מציע הסבר הגיוני וגאוני: מדובר על חג הסוכות:

נקרא את הפסוקים:

: (יז) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן יְקֹוָק:  (יח) לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר:(יט) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:

כשאתה חוגג, אל תגזים בשמחה. תכניס יראה ואיפוק.

• בפסח: אל תאכל כל הלילה לרווחתך. אתה חייב לצמצם האכילה בשעה מסויימת. כי כל מה שיישאר עד הבוקר יש לשרוף! ואין לאכול חמץ. יש להכניס בסעודה איפוק ומגבלות!"לא תזבח על חמץ…"
• בשבועות: תביא למקדש ראשית הפרות שלך! לא לאכול אותם למרות שזה מה שאתה מחכה לו כבד שנה! איפוק בהנאה של התבואה!"ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוהיך"
• סוכות: חסר! לא מדובר על סוכות. מה היא המגבלה לחג הסוכות?

הרי ה1ראשון בניסן הוא ראש השנה למעשר בהמה . בחודש אלול נולדו רוב הגדיים. זו התקופה שלהם . ולכן, מפרישים מעשר בהמה ובוחרים הגדיים לאכילה בדיוק בזמן הזה. ורוב הסיכויים שבחג הסוכות נאכל גדיים. המנהג הרווח אז, היה לאכול הגדי מבושל בחלב. זה היה נחשב למעדן משובח.אז בדיוק כאן התורה אוסרת לצאת מגדר המוסר הבסיסי בהזדמנות החגיגית הזו: לא תבשל גדי בחלב אימו. זו ההגבלה לחג הסוכות!

 

הרוצחים.

במקביל לדברה השישית "לא תרצח", כתובים בפרשת משפטים שלושה פסוקים שמגדירים סוגי הרוצחים ועונשם:

שמות פרק כא   (יב) מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת:

(יג) וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: ס

(יד) וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת: ס

הפסוק הראשון מדבר על הרוצח במזיד. דינו מוות

הפסוק השני מדבר על הרוצח בשגגה ודינו גלות למקום שבו ה' מגן עליו.

על מה מדבר הפסוק השלישי?

הרב יעקב מדן מחדש ומסביר: מדובר על אדם שרצח במזיד (כי יזיד איש) אבל הוא עושה עצמו כאילו זה היה בשוגג. זו הערמה! הוא הלביש הרצח שלו בצורה כזו שהוא נראה שוגג או חף מפשע. האדם הזה עלול אפילו לנוס אל המקום שבו מדובר בפסוק השני: במקום שה' מגן עליו: המזבח. שם, בית הדין יכול לחשוב שהוא פתור מלדון אותו או מלחקור את נסיבות המוות ולתת לאלוהים לטפל בו!

לכן באה התורה , בפסוק השלישי החשוב הזה ומצווה לבית הדין: אל תסגרו את התיק רק בגלל שהוא עושה עצמו שוגג. תחקרו את הקרה עד תומו ואם אתם מגיעים למסכנה שהוא עשה זאת במזיד, אז אל תפחדו לקחת אותו מהמקום שבו אני אמור להגן עליו!! זו מרמה  זו ערמה!

ההסבר הזה לוקח בחשבון שהמזבח הוא המקום שה' שם כדי לנוס שמה.

אכן, לפני הכניסה לארץ ישראל והקמת ערי המקלט, במדבר, מקום המזבח היה משמש כעיר מקלט. מי שתפס בקרנות המזבח היה נכנס, כביכול במקום "אקסטרה טריטוריאלי". כמו בעיר מקלט בארץ.

ולראייה, נקרא את הפסוקים בסוף פרשת יתרו:

שמות פרק כ (כ) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:

לפני בניין המשכן, היה מותר להקים מזבח בכל מקום ומשם להקריב קרבנות. זה היה מקום השכינה. שם היה המקום אליו יכלו רוצחים בשגגה לנוס.

אם כן, לומדים מכאן החיוב של התורה להקים מערכות חקירה ואמצעי חקירה כדי לחקור כל מוות. בדיוק כמו שזה קיים היום בכל מדינה מתוקנת. אין להשאיר המצב בידי האלוהים. ולכן בית הדין הגדול היה בנוי על יד המזבח!

 

נדב ואביהו והזקנים

משה עלה עם הכהנים ועם הזקנים אל הר סיני. שם, הכהנים והזקנים אכלו ושתו ואחזו את האלוהים:

שמות פרק כד (ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל:(י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר:(יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: ס

הפרשנים חלוקים בדעתם. האם מה שהם עשו היה דבר טוב, ראוי, גדול. או שמה שהם עשו היה עוון חמור.

אונקלוס, למשל סובר שזה היה דבר טוב(הם לא ממש אכלו אלא הקרבן שלהם התקבל) ורש"י חושב להיפך:

רש"י (י) ויראו את אלהי ישראל – נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה, אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן, ולזקנים עד, (במדבר יא א) ויהי העם כמתאוננים וגו' ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה, בקצינים שבמחנה:(יא) ואל אצילי – הם נדב ואביהוא והזקנים:

לא שלח ידו – מכלל שהיו ראוים להשתלח בהם יד:ויחזו את האלהים – היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה, כך מדרש תנחומא. ואונקלוס לא תרגם כן. אצילי לשון גדולים

אונקלוס (ט) וסליק משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעין מסבי ישראל:(י) וחזו ית יקר אלהא דישראל ותחות כורסי יקריה כעובד אבן טבא וכמחזי שמיא לברירו:(יא) ולרברבי בני ישראל לא הוה נזקא וחזו ית יקרא דיי והוו חדן בקורבניהון דאתקבלו (ברעוא) כאלו אכלין ושתן [אכילין ושתן]:

 

הרש"י הזה מאוד מעניין והרב מנשה וינר לומד אותו לעומק. כי כמה שאלות צצות ממנו:

1. מתן תורה והמשכן:

רש"י טוען שהיו כולם ראויים למיתה, אבל ה' לא רצה לערבב השמחה של מתן תורה למות אנשים נכבדים. יש בדר קושי כי הרי ה' המית אותם בחנוכת המשכן! וכן ערבב שמחה במיתת בני אהרון!! אלא שיש להבין השוני שקיים בין שני המאורעות האלה:

• מתן תורה מקביל לאירוסין. לאהבה גדולה שמתפרסת. לאהבה ממבט ראשון חזקה.
• המשכן הוא אמצעי להכניס את האהבה הזאת בתוך הזמן, תדיר. כמו שהקידושין מכניסים את בני הזוג למצב קבוע לאורך זמן.

למה היה "עדיף" להמית את בני אהרון בחנוכת המשכן מאשר במתן תורה? כי אם פוגעים באירוסין, התוצאות חמורות: קל מאוד להפר את הברית. אם יש בעיה בין החתן והכלה בשלב האירוסין, קל מאוד לשבור הכל בשלב הזה. אבל אם אותה בעיה צצה אחרי החתונה, מנסים לטפל בה ומתמודדים איתה. לכן, במתן תורה (האירוסין) ה' נזהר מאוד לא לפגוע בברית שנחתמת. אבל אחרי בניין המשכן, יותר קל לעורר בעיה (חמורה מאוד) כי אז נצטרך לטפל (למשל על ידי הלכות יום כיפור) בלי לשבור הכלים! זה כנראה הלימוד העיקרי של רש"י.

כדי להרחיב בנושא, בניתי טבלא :

האבות	קראו למקום:	אומרים בתפילה	דומה ל	קבעו תפילת	קרא ב
אברהם	הר	אהבה רבה	אירוסין	שחרית	הר סיני
יצחק	שדה
יעקב	בית	אהבת עולם	קידושין	ערבית	משכן

 

במתן תורה, יש אירוסין, אהבה רבה, נמצאים בשיא של התרגשות, כמו בפסגת ההר.

המשכן בא כדי להכניס את ההרגשה הזו ביום יום, בתמידות. נכנסים בבית. אנו נשואים ומנסים לפטור הבעיות שצצות בלי לשבור הכלים בכל רגע.

לכן, בתפילה, הגמרא במסכת ברכות קובעת שאנו אומרים, בשחרית(אברהם), "אהבה רבה". אבל בערבית(יעקב) "אהבת עולם". אהבת עולם היא האהבה שנבנית במשך הזמן לאורך זמן ארוך מאוד.

 

2. מה החטא שלהם?

אם הזקנים ימותו בפרשת המתאוננים ובני אהרון במשכן, זה בגלל שאז חזרו על אותו העוון שעשו במתן תורה. זה עוון מאוד קשה להגדרה כי זה דבר מאוד רגיש.

מדובר על טשטוש הגבולות:

ה' ירד על ההר כדי שנראה אותו:

 פרק יט(יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְקֹוָק לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי:

אבל מצד שני, אסור לראות אותו!

פרק יט (כא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל יְקֹוָק לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב:

אז יש לראותץ או לא לראות? עד איזו נקודה ניתן לראות, להכניס את האלוהות בגשמי?

המטרה היא לראות אבל זה כל כך עדין ומסוכן שעדיף לא לראות! אבל לא לראות בכלל זה להכחיש המציאות! והכחיש את כל מעמד הר סיני! כל הסיפור סובב מסביב לגבול הדק הזה בין ההגשמה לאיסור ההגשמה.

לא לחינם יש מצווה של "הגבלת" ההר. הנגיעה בקצה.

נדב ואביהו, הגיעו למדרגה גבוה מאוד עד שהם אפשרו לעצמם לראות, או להיתקרב ולהקריב מיוזמתם. הזקנים הגיעו למדרגה כל כך גבוה עד כדי כך שהם רצו להכניס האלהות באכילה ובשתיה! זה מה שאנו עושים כשאנו מברכים לפני האוכל! אבל מצד שני, יש סכנות להשתמש לרעה באכילה ובשתיה. כשהעם "התאוו תאווה, הם הראו שהם לא מסוגלים לאכול ולשתות בקדושה. לכן, רשי טועם ששם מתו הזקנים!

3. המחלוקת עם אונקלוס

רש"י מעלה את המחלוקת בינו לבין אונקלוס. האם הם עשו דבר טוב או רע?. רש"י נסכים שמדובר בדבר "גבולי" דבר שיכול להיות טוב מאוד ורע מאוד! רוב המצוות המעשיות מטפלות בגבול הזה. ההתיחסות לכל מעשה, תלויה בגבול הזה. נדב ואביהו עבור את הגבול כי יצאו מהמצווה (אשר לא ציווה ה'). המצווה עוזרת לנו להתנהג בגבולות הדקים האלה!!

 

המלאך , האימה והצרעה:

הפרשה שלנו מחולקת לשלושה חלקים

• החלק הארי הוא חלק המשפטים
• החלק השני הוא התיאור של שלושת האפשרויות להנהגת ה' בכניסה לארץ
• החלק השלישי הוא המשך תיאור מתן תורה.

בחלק השני, כתוב:

(כ) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי: (כא) הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ: (כב) כִּי אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ: (כג) כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו: …

(כז) אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף:

(כח) וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ: (כט) לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה:(ל) מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ:(לא) וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ:(לב) לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית:(לג) לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ: פ

ה' מכריז שהוא ישלח "מלאך" שינהיג העם בכיבוש הארץ. תיאור הכיבוש מראה שבמקרה הזה, הכל ילך מהר מאוד ושכל האויבים יכחדו מהר, באופן כמעט ניסי. המצב נראה כמעט אידיאלי כי לעם לא יהיה שום דבר לעשות חוץ מאשר לקיים את מצוות ה'. אבל אין להם להילחם,ולפעול יותר מדי כדי להתישב.

אבל, מפסוק כז, יש שתי אופציות אחרות:

האימה= ה' שולח פחד כזה שעל עם ישראל להילחם ולפעול אבל באופן ניסי, נופל פחד על האויבים וה' עוזר לישראל על ידי הפחד הזה שהוא מטיל על יושבי הארץ.

הצרעה= מן מכה שה' שולח באויבים כדי להחליש אותם ולגרש אותם.

 

שלושת האמצעים האלה שונים. יש הדרגה :

• שני האחרונים לא פועלים באופן ניסי ומהר. להיפך, הכל מתנהל בצורה איטית. יש אפילו יתרון באיטיות הזו. (פן תרבה עליך חיית השדה).
• המלאך הוא המצב "הניסי" ביותר והצרעה ה"טבעי ביותר"(נס נסתר)

 

מה המצב העדיף מבין שלושתם?

אנו יודעים שמשה מאוד התנגד לפתרון המלאך. אחרי חטא העגל, ה' מציע:

שמות פרק לג (ב) וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי ….

אבל משה התנגד:

שמות פרק לג (טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה:

ה' הסכים לא לשלוח מלאך מיד, רק אחרי שמשה ימות. ואכן  מלאך בא לעזור ליהושע :

יהושע פרק ה (יג) וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ:(יד) וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא יְקֹוָק עַתָּה בָאתִי

וגם בתקופת השופטים:

שופטים פרק ב (א) וַיַּעַל מַלְאַךְ יְקֹוָק מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים ס וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וָאֹמַר לֹא אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם:

 

משה העדיף הנהגה ישירה של ה'. ולא על ידי מלאך. אכן רש"י סובר שמלאך בא כשהעם יורד ממדרגתו!:

רש"י שמות פרק כג (כ) הנה אנכי שולח מלאך – כאן נתבשרו שעתידין לחטוא, ושכינה אומרת להם (שמות לג ג) כי לא אעלה בקרבך:

אם כן , מה משמעות שלושת האמצעים האלה, המלאך, האימה והצרעה?

 

ניתן לראות כמטרה עליונה שהעם יחיה חיים טבעיים, ללא ניסים גלוים. וידע לגלות שמתחת לטבע , ה' פועל בנסים סמויים. ככל שהעם "בוגר" הוא יכול להתמודד עם האתגר הנעלה הזה.

אבל , כשהעם ירוד מבחינה רוחנית, הוא זקוק לעזרה גלויה. לניסים גלויים! זה מראה שהם לא מספיק בוגרים כדי להבין מעצמם ולפעול בכוחות עצמם. ככל שה' פועל באופן גלוי, ככל שיש מלאכים, נביאים, ניסים גלויים, זה אומר שהעם זקוק לזה ואיננו מספיק חזק רוחנית.

לכן, ה' מתאר כמה מצבים אפשריים. שיכולים להיות מנוגדים לכאורה, אבל הכל תלוי בבגרות של העם. אם הם עדיין עם של עבדים שזקוק שייקחו לו את היד בכל צעד או שהוא מספיק בוגר וחופשי כדי ליזום ולהתנהל בכוחות עצמו, בהכרה שה' מאחורי חוקי הטבע.