vaethanan akadem

VAETHANAN

MICHEL BENSOUSSAN 2016

POUR AKADEM

http://www.akadem.org/sommaire/paracha/5776/parachat-hachavoua-5776/vaet-hanan-le-dieu-de-nos-contradictions-09-06-2016-81880_4611.php

 

  1. 1une seule parole et pas deux

 

notre Sidra    Vaethanan   se trouve dans le livre de Devarim, le deutéronome.

moise a120 ans.   40 de plus qu'a la sortie d'Egypte. il a appris beaucoup.

 sur lui même    et sur le peuple qu'il dirige.

le peuple aussi a changé .

les défis qui attendent cette nouvelle génération sont différents:

 ils doivent entrer en terre de Canaan et transformer les enseignements théoriques , reçus dans le désert, en mettant en place une structure politique, militaire, agricole. bref, devenir une nation indépendante et responsable. fini le temps des miracles visibles. il n'y aura plus   de man,  ni de nuée protectrice    ni parole permanente de dieu. moise a donc un discours différent.  urgent,

 il doit mourir bientôt.

il revient sur les points les plus importants

/son discours doit sensibiliser la nouvelle génération,  lui parler dans son langage.

 il doit aussi tenir compte des fautes que ce peuple a commises, pour rectifier le tir.

 il doit surtout ébranler son auditoire. il doit éveiller les esprits, pour réactualiser la parole du Sinaï,

 la rendre plus percutante.

c'est un peu la loi orale que moise initie dans ce livre. le style y est différent. les recommandations se succèdent , sans ordre apparent. ca foisonne dans tous les sens. on sent l'urgence et l'importance du propos.

 il y a des reprises, mais toujours sous un angle de vue différent,   plus proche de la réalité humaine. moise est encore plus  proche de son peuple .il s'inquiète pour son avenir et tente de lui donner ses dernières recommandations.

c'est dans ce contexte, que nous trouvons dans notre Sidra , le texte des dix commandements.

 ou plutôt, pour employer le terme de la Thorah, les dix paroles.

ce texte, écrit sur les tables de la loi au mont Sinaï, est écrit deux fois dans la Thorah.

 une première fois, dans la Sidra Ytro, dans le livre de Shemot, cinquante jours  après la sortie d'Egypte.

et une seconde fois, dans notre Sidra.

 les deux textes sont quasi identiques. l'un a été donné avant la faute du veau d'or.

mais moise a alors brisé les tables de la loi sur lesquels il était écrit.

 ensuite, après le grand pardon de dieu ,le jour de kippour,  moise a descendu d'autres tables de la lois, avec un texte légèrement modifié  qui prend en compte les faiblesses du peuple.

en effet, si le peuple, qui venait d'entendre la voix divine et assister au don de la Thorah, a été capable d'adorer un veau en or, c'est qu'il y a la, un grave problème.

 le texte des dix paroles va donc être légèrement modifié pour éclaircir certains points.

c'est ce texte qui se trouve dans notre Sidra Vaethanan  que je vous propose d' étudier .

 je ne m'attarderais que sur quelques points précis et j'espère,  qu'une idée directrice,  pourra ressortir de notre étude.

 je vous en donne tout de suite le thème: c'est l'interdit de l'idolâtrie.

lisons le premier verset :   chapitre 5 verset 6

דברים פרק ה

(ו) אָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי:

je suis l'eternel ton dieu qui t'ai fait sortir d'Egypte tu n'auras pas d'autres dieux sur ma face.

dans ce verset il y a 2 commandements:

le premier= je suis l'eternel ton dieu

et le second=  tu n'auras pas d'autres dieux.

en quoi la phrase "je suis l'eternel ton dieu " est un commandement? c'est plutôt une présentation de celui qui nous parle. il n'y a pas écrit "tu croiras en moi". ca n'a d'ailleurs pas de sens. imaginez  quelqu'un qui  se présente a vous, "bonjour, je voudrais que tu crois en mon existence". ca n'a pas de sens!

mais alors de quoi s'agit il?

je voudrai vous proposer la réponse suivante:

cette phrase: "je suis l'eternel ton dieu" est liée intrinsèquement a ce qui suit: l'interdiction de l'idolâtrie.

ce ne serait donc plus deux paroles distinctes

 "je suis dieu "

 et "tu n'auras pas d'autres dieu",

mais un seul et même sujet. pas deux, mais une seule parole!

 ma proposition   est d'ailleurs en accord avec la manière dont le texte est écrit

en effet, lorsque l'on ouvre un Sefer Thorah, on remarque  tout de suite que ce texte est partagé en dix paragraphes.

 a chaque fin de  paragraphe, le texte laisse un espace blanc ou repart a la ligne .

 comme il y a dix paroles,

 dans un texte écrit  en dix paragraphes ,

 il me semble légitime de proposer que chaque paragraphe corresponde a une parole.

lisons donc tout le premier paragraphe comme une seule et même parole. je suis dieu qui t'ai fait sortir d'Egypte, tu n'auras pas d'autres dieu, tu ne feras pas d'idoles etc.., donc, tout ce paragraphe concerne l'interdit de l'idolâtrie.

  1. l'idolâtrie

mais alors qu'est ce que l'idolâtrie?

  • première hypothèse: on réduit l'interdit de l'idolâtrie au combat contre le paganisme de l'époque . être idolâtre serait, dans cette optique, adorer des petites statuettes et leur attribuer des pouvoirs magiques. cette hypothèse est assez agréable. on se dit que nous n'avons plus rien a voire avec ce genre de pratique " primitives". nous sommes, aujourd'hui  évolués et même si on n'est pas très croyant ou religieux, hé bien ça, au moins, on le   bref nous ne sommes pas des idolâtres.

mais alors, tout ce premier paragraphe devient presque caduque. en quoi il pourrait nous concerner?

  • une seconde lecture, celle par exemple de grands commentateurs comme le Mey Hachiloah, Rabi Yossef Lainer,

 définit l'idolâtrie comme une tentation inhérente a toute pratique religieuse,

 quelle qu'elle soit.

 même après avoir accepté l'existence d'un dieu unique et invisible.

d'ailleurs, rappelons nous que  juste après la révélation au mont Sinaï, les juifs adorent un veau en or!

dans ce cas, cela nous toucherait tous aujourd'hui pas moins qu'a des époques plus anciennes.

reprenons les termes de la Thorah qui définissent  l'idolâtrie:

le mot Pessel par exemple: une sculpture. étymologiquement, cela veut dire éliminer לפסול . effectivement, lorsque l'on sculpte, on élimine de la matière et ainsi, on élimine toutes les possibilités qu'offrent le matériau pour n'en garder qu'une seule.

un autre mot est souvent utilisé aussi: Massekha. masque. le veau d'or est qualifié de Eguel Massekha.

 on parle aussi d'Elohey Massekha לא תעשה לך

שמות פרק לד  (יז) אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ:

Massekha veut dire masque. il cache le visage. une autre  étymologie nous renvoie au moule dans lequel est versé le métal en fusion.

tant qu'il est liquide, il peut prendre une infinité de formes. mais une fois refroidi, le métal prend une forme figée, définitive. Massekha renvoie a  cette forme refroidie, figée du métal,. le masque aussi représente un visage figé . en hébreu, visage se dit Panim. toujours au pluriel,

mettre un masque sur soi,  ou sur quelqu'un d'autre, c'est éliminer les autres  possibilités que peut offrir un visage vivant, et n'en garder qu'une.

encore un mot employé par la Thorah, celui de Temouna. une image. une représentation. il n'est pas interdit de prendre une photo. ni de dessiner ni de peindre. par contre il est interdit de réduire dieu a une image. éliminer toutes les autres facettes, les infinis possibilités de l'être.

l'idolâtrie c'est donc la réduction de l'être suprême.

quand on dit par exemple :le  "bon dieu".

c'est deja réduire dieu,  a un être bon.

c'est très dangereux. par ce qu'alors on ne comprend plus pourquoi il y a tant de malheurs , de souffrances, de guerres. dans ce cas, on attribuera le mal a un autre dieu, le diable.

 ou alors, on refuse tout simplement  de croire a ce "bon dieu".

en fait dieu est bon , mais il est aussi redoutable, et puissant et incompréhensible, et miséricordieux etc. d'ailleurs, établir  une telle liste est  interdit,

 parce que,   encore une fois,  on le défini,  on le limite.

 en réalité, il est très pratique de se faire une idée de dieu. on le défini comme cela nous arrange. on crée nous même le dieu qui nous convient.

ainsi,  des que l'on parle de dieu, on risque de jouer avec   l'idolâtrie.

le mieux en fait, serait de ne pas en parler, ne pas prononcer son nom.

le Mey Hachiloah illustre cette idée en faisant remarquer que  le premier mot du décalogue, je suis,  anokhi. ne veut pas dire exactement " je suis". ca, ca aurait été Ani. anokhi, avec la lettre khaf au milieu, met tout de suite un bémol. une approximation. la lettre khaf, en hébreu veut dire

"a peu prés" , "cela ressemble a",

 "c'est comme ca  mais c'est pas tout a fait  ca". même lorsque dieu parle: il dit : attention !!

ne croyait pas que c'est tout a fait moi.

mais alors comment l'appréhender?

 hé bien tout d'abord par la négative. ne faite pas de moi :ceci ou cela.

mais surtout, il nous dit: je suis celui qui t'as fait sortir d'Egypte.

  • sans être sorti d'Egypte,
  • sans pouvoir s' affranchir de tout dogme,
  • sans être libre de tout dictat,
  • de toute pensée figée,

………. je ne me serait pas adressé a vous!

 je suis celui qui vous invite  a penser l'infini.

je suis celui qui exige de vous de sortir de la pensée unique. de l'être réduit a une seule dimension. je suis celui qui ouvre votre rapport au monde.

 l'idolâtrie c'est limiter les possibles, éliminer les facettes d'une réalité très complexe. c'est réduire l'autre a ce qui m'arrange qu'il soit.

 

on est donc très loin  d'un interdit caduque. j'ai compté plus de 20 passages dans la Thorah qui mettent en garde contre l'idolâtrie.. le danger de l'idolâtrie est donc inhérent au fait religieux. si la Thorah insiste tellement sur l'interdit de l'idolâtrie au point de lui accorder la première place dans le décalogue, c'est parce qu'il s'agit peut être du message le plus important de tous. le plus exigeant aussi. le plus singulier, le plus original. et il reste d'une actualité brulante.

 pour tous.

 surtout pour ceux qui désirent être religieux.

si être religieux, c'est  le respect aveugle de dogmes figés,

si c'est l'abandon de sa responsabilité,  au service de ceux qui penseront pour nous, a notre place, alors, il me semble que le judaïsme est avant tout un garde fou, antireligieux.

 

on se trouve alors devant un paradoxe: si l'essentiel est que l'homme soit libre de toute idolâtrie, pourquoi dieu s'adresse a lui ,( si cela est si dangereux)?

. si tout service religieux, si même  les commandements peuvent être sources d'idolâtrie, pourquoi la Thorah dicte  tellement de mitsvoth?

on peut se dire. si c'est tellement dangereux, alors soyons athées. au moins on ne risque pas d'être idolâtres.

mais voila que l'homme est naturellement esclave de sa condition humaine.

 il est malheureusement illusoire de chercher la liberté dans l'abandon a un état soit disant naturel, exempt de toute conscience

 ou d'une  quelconque morale.

l'homme est très facilement  esclave.

 c'est pour cela que tout commence par l'expérience de la sortie de l'esclavage.

ca n'est qu'après que l'on peut parler de lois ou de rapport avec le transcendant.

les lois, les mitsvoth, vont exiger de l'homme….. d'être plus attentif au monde qui l'entoure.

 de prendre de la hauteur.

de s'interroger.( de ne pas manger sans se demander ce qu'il mange. comment il le mange. que cela signifie t-il , a chaque repas. la routine' enferme l'homme vers un esclavage sournois et plaisant.)

 les mitsvoth sont des invitations a être plus responsable et a voire les choses différemment.

celui qui dicte ces mitsvoth, dieu, doit rester insaisissable.

 c'est la condition ci -ne-quoi- non pour laisser l'homme face a l'infini,

  • face aux questionnements,
  • face a la recherche permanente de sens.
  • face a son humanité.

est ce que toutes ces précautions sont suffisantes? bien sur que non. l'idolâtrie est une activité assez  rependue, même parmi ceux qui la dénonce. mais c'est un combat incessant.et indispensable. c'est en tout cas, me semble t'il, celui de la Thorah.

  1. 3. le shabbat

la quatrième parole est le respect du shabbat. si dans le premier texte, inscrit sur les premières tables brisées, dans la Sidra Ytro, il est écrit

Zakhor et Yom hachabat,

 souviens toi du chabat ,

 ici, dans notre sidra, il est écrit

shamor et Yom hachabat

 respecte le jour du shabbat.

le premier, Zakhor, décrit le but ultime: se rappeler de chabat .

 savoir vivre le chabat comme un shabbat.

nos sages disent que cela concerne le lois positives du shabbat.

mais en fait il y en a très peu: le kidouch, des bons repas, cesser la course et le travail de la semaine. faire le point. prendre du recul, de la hauteur .

 mais cela est difficile a mettre en place .

c'est comme l'illusion de la liberté dont on a parlé tout a l'heure.

 on a besoin d'un cadre coercitif pour vivre cette liberté.

il a fallu donc ordonner une série d'interdits, pour  arriver a vivre le shabbat comme un shabbat:

 c'est le shamor, les lois négatives, les interdits. ils sont nombreux mais c'est la seule manière 'd'arriver a vivre le chabat ,comme le le Zakhor dans le premier texte, le demandait.

zahor  est le but.

 le shamor, le moyen indispensable pour 'y arriver!

he bien ,nous appliquons les deux !

et on chante dans le lécha Dodi du vendredi soir

שמור וזכור בדיבור אחד

 Zakhor et shamor font partie de la même parole!

autre différence entre les deux versions: la première, celle des premières tables, réfère le shabbat a la création du monde.

le second, dans notre Sidra, a la sortie d'Egypte.

le jour du chabat est l'occasion de faire le point. de ne pas être aliéné au monde de la productivité. c'est lui qui va donner du sens aux autres jours de la semaine. c'était ca l'idée du chabat a la création du monde: donner du sens a la création.

 hé bien la sortie d'Egypte c'est la même chose: sortir de l'aliénation et donner du sens a sa liberté.

c'est pour cela que dans le kidouch du vendredi soir, nous citons les deux versions ensemble:

זכר למעשה בראשית

זכר ליציאת מצרים

shabbat, en référence a la création du monde et en référence a la sortie d'Egypte.

  1. le respect des parents

un mot a propos de la 5ieme parole:

כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה..

respecte ton père et ta mère, a fin que tes jours s'allongent sur la terre

kaved, respecte, veut dire aussi sous-pèse.

 le respect des parents, les obligations que nous avons envers eux sont immenses. cela va de soit.

et pourtant, moise, a jugé utile,  de rajouter une petite phrase, par rapport au premier texte du décalogue: il rajoute,

ולמען ייטב לך

 "afin que cela te fasse du bien"

a priori, le respect des parents leur fait du bien, a eux. il peux aussi, secondairement etre plaisant de savoir que l'on fait du bien. mais moise semble ajouter une dimension plus égoïste:

 pour que tu puisses mieux vivre, toi,

sous-pèse le poids de ton père et de ta mère en toi. ce que ton père t'as apporté, ou pas,

 ce que ta mère t'as apporté , ou pas.

 tu est fait, en grande partie de l'apport de ces deux êtres, de ces deux pôles.

le texte ne parle pas de "parents" mais du père et de la mère.

 nous sommes fait de plusieurs composantes.

 il est bon, pour notre bien être de prendre conscience, de  sous-peser la part de chacun de ces composants en nous.

 il faut  respecter les contradictions qui me composent.

 l'amour et la rigueur,.

 le cœur et l'esprit.

le féminin et le masculin.

 il faut  prendre en compte, reconnaitre, sous peser , respecter,  la pluralités de ces composants pour que nos jours s'allongent, qu'ils prennent plus de sens.

5 /le vav

 

je voudrais enfin parler d'une petite lettre, le vav, c'est un bâton vertical tout simple: c'est une conjonction de coordination, placée au début d'un mot, pour dire "et"  e-t.

hé bien dans les cinq dernières paroles,

 il est rajouter a chaque fois.

 tu ne tueras pas et tu ne commettras pas d'adultère et tu ne voleras pas  etc..

 cette petite lettre n'existait pas dans la première version des dix paroles, de la Sidra  ytro.

la bas, il y avait écrit :"tu ne tueras pas. tu ne commettra pas d'adultère.

sans "et" .

 qu'est ce que moise a voulu expliciter ici, qu'on n'avait pas compris la première fois, en rajoutant ce vav?

 imaginons que l'on veuille respecter le commandement de ne pas tuer.

 si on le fait de manière entière, totale , jusqu'au bout. hé bien je ne peux plus tuer.. un ennemi qui vient me tuer.

 je ne peux pas tuer.. un moustique qui me pique.

 je ne peux pas tuer le  יצר הרע ce désir malsain de commettre par exemple..  l'adultère!

 donc, en faisant cela,  je transgresse le commandement qui suit!

 je transgresse le bon sens!

attention. il ya la un danger.

 prendre un commandement,  même un commandement  divin, et ne plus tenir compte de rien d'autre, c'est faux et dangereux.

 il faut savoir a chaque fois, qu'il existe d'autres impératifs, d'autre commandements, et agir en fonction d'une multitude de facteurs. c'est pour cela que moise écrit: tu ne tueras pas et tu ne commettra pas d'adultère et tu ne volera pas. toute la difficulté réside dans ce "et", ce vav, dans la responsabilité de l'homme face a tous les impératifs qui se trouvent devant lui.

si par exemple il écrit qu'il faut "briser les idoles" . et que je ne considère que cette loi,

 que  je veuille l'appliquer totalement, exclusivement.

 alors je rentre avec une hache au musée

 et je détruit tout ce qui s'y trouve!.

ce petit vav' cette conjonction rajouté devant les commandements me dis: tu dois toujours prendre en compte tous les commandements ensemble.

 y compris celui d'avoir du bon sens!

en fait moise s'adresse a la responsabilité de l'homme qui doit faire jouer sa liberté, son intelligence, et prendre en compte ceci mais aussi cela mais aussi cela.

en fait,  l'homme est ce vav,

ce trait vertical,

 debout, pas courbé, pas aveugle, responsable,

qui relie et tient   a bout de bras   ceci et cela. savoir mettre de l'ordre entre les impératifs, redéfinir devant chaque situation  l'ordre des priorités

 et être responsable de cette ordre.

 l'homme est ce vav,

 cette conjonction,  entre les contradictions,

 entre les différentes facettes de la réalité,

 les différentes facettes du dieu un.

 qui sait vivre le shabbat de la sortie d'egypte et a la fois celui de la création du monde.

celui qui respecte et son père et sa mère,

qui respecte les lois, parfois contradictoires,

 qui ne tombe pas dans une vision univoque et restrictive,

 bref un homme      qui combat l'idolâtrie!

merci

 

ואתחנן אש

 

בע"ה טו באב התשעו

מישל בן שושן

 

ואתחנן אש

מתוך שיעוריו של הרב אורי שרקי

 

  1. משה לא נכנס

משה רצה להיכנס לארץ אלא כדי לבנות בית המקדש (ההר הטוב) אבל בית המקדש היה אז נצחי,  כמידתו של משה, מידת הנצח. בית המקדש לא היה יכול להיחרב!.

בזמן ההוא , בני ישראל לא היו עדיין מסוגלים להיות במצב אידיאלי ולזכות במקדש כל הזמן(זה יקרה ב"ב בסוף ההיסטוריה) . אם כן, ה' מפחד שמה נגיע למצב שישראל יחטאו, לא יוכל להחריב את בית המקדש,  ויהיה צורך להכחיד את העם עצמו! (זה מזכיר את האמירה  שעשה ה' טובה לישראל שהחריב בעצם רק "עצים ואבנים" ולא את העם כולו, בחורבן הבית) לכן ה' בחר שבית המקדש לא ייבנה על ידי מושה . כדי שהמסגרת לא תהיה נוקשה יותר מדי. ה' מבקש ממשה להפסיק לבקש ממנו כי הוא עלול להיענות לבקשת משה!! וזה יהיה קשה מדי עבור העם עצמו.

לכן משה אומר: "ויתעבר ה' בי למענכם"

ולכן ה' אומר לו "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". כי אם תוסיף, אענה לבקשתך!! וזה לא טוב עבור ישראל!!

לגבי הרצון של משה "לראות" את הארץ בלבד, על זה אין בעיה וה' הראה לו אותה.

  1. תורת ארץ ישראל

ספר משנה תורה הוא חזרה על התורה (ראה מקור למטה). אם כן מה הוא מחדש? הוא מסודר כולו לפי תורת ארץ ישראל.

זו הסיבה שרבי יהודה(ברכות כא) היה דורש סימוכין רק בספר דברים. כי רק הוא מסודר בסדר של ארץ ישראל.לכן אין אנו מוסמכים ללמוד הלכות מתוך סמיכות מילים ועניינים, רק מספר דברים בלבד.כי יש בתורת ארץ ישראל סדר חברתי ארגוני שאין בארבעת החומשים הראשונים!

כתוב בספרי (ראה למטה) שהתורה והמצוות נתנו רק עבור קיומן בארץ ישראל. ובחוצה לארץ, אנו ממשיכים לקיימן רק כ"ציונים" בשאיפה לחזור לארצנו. אם שווצרי יגור בסהרה ושם ימשיך לעשות סקי , זו רק כדי לא לשכוח איך עושה סקי כשיחזור בארצו!. קיום המצוות בחו"ל נראות מאוד לא טבעיות ומנותקות מהקשרם. זה יצר יהדות מוזרה. אבל עכשיו שחזרנו לארץ, יש להחיות בחזרה את קיום מצוות התורה באופן טבעי .

כפי שאומר משה רבינו במפורש בפרשה שלנו:

"ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' א-להי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה" (דברים ד' ה').

הגלות היא אפשרות להציל את העם ולחנך אותו בחזרה במידה והוא יסטה מהתורה בארץ ישראל:

'העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה לא תאריכן ימים עליה' (שם שם כו)

כלומר התורה הבטיחה לנו שלעולם היא לא תיתן לנו להשחית את דרכנו יתר על המידה. כי אם באמת היינו מתיישנים בארץ והיינו מאריכים ימים עליה, התורה אומרת 'כי השמד תשמדון' (שם שם כה), לכן על מנת להציל אותנו מכך, אומרת התורה: 'והפיץ ה' אתכם בעמים ונשארתם מתי מספר' (שם שם כז). כלומר הגלות היא וסת הביטחון הנותן לנו בטחון שהארץ לא תשחית אותנו לעולם (מהר"ל, נצח ישראל). ולכן מתוך בטחון שלם בקב"ה אנחנו יכולים להיכנס לארץ ישראל.

כמובן הכניסה לארץ ישראל נותנת אופי חדש למצוות, ועשרת הדברות ניתנות מחדש ביישום מעשי. במקום לדבר על ידיעה מטאפיזית של "צריך לשמור את השבת משום ש-'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ'" (שמות כ יא), התורה נותנת כבר טעם סוציאלי 'למען ינוח עבדך ואמתך כמוך' (דברים ה יד). נותנת גם טעם היסטורי: 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים' (שם שם טו). כמו כן מזכירה גם את טובת העולם הזה בכיבוד אב ואם: 'ולמען ייטב לך' (שם שם טז) ולא רק את טובת העולם הבא 'למען יאריכן ימיך', זאת היא תורה ארץ ישראל המחוברת גם אל הארציות הממשית הפוליטית הסוציאלית וההסטורית.

 

 

 

 

מקורות

ספרי דברים פיסקא מג

 

דבר אחר ואבדתם מהרה, ושמתם את דברי אלה וגו', אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינים במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים, משל למלך בשר ודם שכעס על אשתו וטרפה בבית אביה אמר לה הוי מקושטת בתכשיטיך שכשתחזרי לא יהו עליך חדשים כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בני היו מצויינים במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים הוא שירמיהו אומר +ירמיה לא כ+ הציבי לך ציונים וגו' אלו המצות שישראל מצויינים בהם, +שם /ירמיה לא כ/+ שימי לך תמרורים זה חורבן בית המקדש, וכן הוא אומר +תהלים קלז ה – ו+ אם אשכחך ירושלם וגו' תדבק לשוני וגו', +ירמיה לא כ+ שיתי לבך למסילה דרך הלכת אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל ראו באלו דרכים הלכתם ועשו תשובה מיד אתם חוזרים לעריכם שנאמר +שם /ירמיה לא כ/+ שובי בתולת ישראל שובי אל עריך אלה.

 

תוספות מסכת גיטין דף ב עמוד א

 

המביא גט -..ומה שנוהגים לכתוב י"ב שורות בגט אומר ר"ת משום דגט גימטריא י"ב ור"י שמע בשם רב האי גאון ובשם רבינו סעדיה משום דכתיב ספר כריתות כשיעור י"ב שיטין המפסיקין בין ארבעה חומשי ספר תורה כדאמר בבבא בתרא (דף יג:) שצריך להניח ארבעה שיטין בין כל ספר וספר והפסק שבין וידבר למשנה תורה לא חשיב שאינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה.

 

 

ואתחנן מוש

 

בע"ה טו באב התשעו

מישל בן שושן

 

ואתחנן מוש

 

 

ונשמרתם מאוד לנפשותיכם…

…..כי לא ראיתם כל תמונה.

מה הקשר בין ההוראה לשמור על הבריאות והעובדה שלא ראינו כל תמונה בהר סיני?

כל פעם שמדברים על ה', יש מיד סכנת עבודה זרה. גם בלימוד וגם בתפילות! אין לתת לאלוהים שום צורה פיזית .לא לדמיין שום גשמיות כלפי הבורא. המאור ושמש מוסיף: גם מחשבה! לא לצמצם את האלוהים לרעיון מוגדר או למחשבה. זו גם כן עבודה זרה.

המו"ש מדבר על צורך ב"בהירות" . כמו דף ריק.

אבל אי אפשר לאדם לחשוב על בורא עולם או להתפלל אליו בלי לחשוב על הגדרה כל שהיא. לכן יש כאן פרדוקס קשה מאוד אבל בלתי נמנע. לכן, יש לעשות עבודת "בהירות" כמו ניקוי ראש כל הזמן!

דרך אחרת היא לתת לה' כינוים הפוכים אחד מהשני. ה' הוא גם גיבור וגם חנון וגם נורא וגם רחמן. זה יכול להיות פיתרון כדי להוציא מהראש שלנו כל כנוי מוגדר יחיד ומקובע!

וזו בדיוק בריאות הנפש של היהודי!! לא להיות מקובע בדעותיו או בהשקפותיו, אפילו בלימוד ואפילו בקיום המצוות ואפילו בתפילות שלו. לכן, אומר המו"ש יש לעבוד על עצמנו לפני כל תפילה כי אנו אמורים לעמוד מול ה' אבל אין לנו רשות לתת לו צורה או עמדה מקובעת.

ה' עשה הרבה דברים. לגבי כל מה שהוא עשה וציווה אין בעיה

אלא יש בעיה כשאנו רוצים להגדיר אותו עבור הדמיון או המחשבה שלנו.בכל מה שקשור להגדרות על זהותו,  כיונים, תמונות, פסלים.

ככל שאנו נעבוד בכיוון הזה, כך הנפש היהודית תהיה יותר "בהירה"!!

לכן הפסוק אומר: ושמרתם מאוד לנפשותיכם, כי הרי לא ראיתם כל תמונה!

בהתגלות של ה', העיקר הוא שלא ראינו כלום!

כשה' מציג את עצמו (אנוכי ה'..) הוא מיד, באותו פסוק עצמו, מצווה לא לעבוד אלוהים אחרים.

הייתי מציע לעניות דעתי לפרש את המילים "על פני" במשפט "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" כך: אל תשים על פני ה' שום דבר. אל תלביש אותו בצורות שנוחות לך. תשאיר את הפנים שלי ריקות!!

זה דומה למה שאנו אומרים כלפי בני האדם: אל תשים עליו תו! זו בעצמם ה"מסכה" שאסור לשים על פני ה'!

 

 

 

ובקשתם משם את ה' אלוהיך ומצאת

הפסוק מדבר על תקופת הגלות. בעומק הצרות והסתרת הפנים של ה'. כשהאדם מוצא את עצמו בתחתית החבית. יש שם אפשרות להסתכל באמת על המצב האנושי ולחפש את האלוהים באמת.

כמו שהאלוהים שאל את אדם הראשון :"איכה?" כך הוא ממשיך לשאול כל אדם.

במצבים של צער גדול, גם האדם מחפש את האלוהים ואומר לו "איכה?". זו לא כפירה. להיפך. זו פניה אמיתית וכנה. ה' בחר באברהם כי הוא חיפש אלוהים. הוא חיפש משהוא אחראי על הבלגן בשורר בעולם (המדרש על הבירה הדולקת שאין לה בעל הבית). ה' ברא את האדם כדי שיהיה שותף איתו, לבעיות העולם!

רוב הזמן, האדם משליך את כל האחריות על האלוהים (או על הטבע, או על המציאות, או על האחרים). ה' מעוניין באנשים שייקחו על עצמם חלק מהאחריות. וזה יכול לקרוא במצבים קשים. כשהאדם נמצא לבד מול החיים שלו, נטול כל גאווה ומסכה. אז, משם, הוא מבקש את האלוהים (הוא גם יכול לכעוס או לשאול..). שם יש סיכוי למצוא אותו!!

 

 

 

 

 

התפילה בציבור

למה יש חובה להתפלל בציבור? הרי כל תפילה היא אישית לגמרי. לכל אדם תפילותיו, ענייניו. ואפילו אם הוא מבקש צורכי ציבור, הוא עושה זאת באופן אישי ומיוחד. היינו מבינים שתפילה כזו תתקיים בצורה אישית. למה יש צורך במניין?

המאור ושמש מציע שהציבור, ראיית אנשים שונים מסביבי, מאפשר לי לא ללכת לאיבוד!

אם נדרש "איזון" בין אהבה ליראה, בין המושג שהאלוהים רחמן ומושג שהאלוהים נורא. האיזון הזה מתאפשר כשאנו מתפללים עם אנשים שונים. אדם לבד יכול להשתולל במידה אחת . הוא יכול להתלהב יותר מדי או להיכנס לדיכאון יותר מדי. לבנות לעצמו אלוהים אחרים! ולהתפלל אליהם. כדי להפחית הסכנה הזאת, הציבור יכול להחזיר את האדם הזה שהלך לאיבוד בדמיונו לאיזון מסויים!

גם בהלכה, יש הנחייה דומה: כשאתה לא יודע מה לעשות, צא וראה מה עושים בני האדם (פוק חזה מה דעביד אינשי!)

כשהאדם מתפלל ביחיד, הוא יכול להגיע לכוונות גדולות מאוד. אבל בגלל הסכנה שהוא יצא מהאיזון, עדיף שיתפלל בציבור, אפילו אם הם מפריעים לו בכוונות שלו, אפילו אם הם מתפללים יותר מידי לאט או יותר מדי מהר יחסית אליו. כי האיזון חשוב על העומק!!!

 

זכור ושמור

בפיוט "לך דודי" למה לא כתוב "זכור ושמור בדיבור אחד" אלא "שמור וזכור בדיבור אחד"? כי הרי בדברות הראשונות, בפרשת יתרו כתוב בהם "זכור את יום השבת" ורק בפרשתנו, בלוחות השניים כתוב "שמור את יום השבת".אם כן הסדר הפוך!

אלא ששמור הם מצוות לא תעשה, זכור מצוות עשה.

זכור, היא העבודה באהבה. שמור היא עבודה מתוך יראה.

המטרה היא האהבה, ה"זכור".

אבל, יש סכנה שמה האהבה תצא מגדרה לכיוונים אסורים שבהם מאבדים בכלל את עיקרון האהבה.

האהבה זקוקה למסגרת. והיא היראה. החוקים. המצוות "לא תעשה.

אי אפשר לקיים את זכור את השבת בלי לקיים מצוות לא תעשה שבה!

לכן, בתורה, נאמרה קודם כל המטרה: זכור את יום השבת

אבל, בפיוט, לגבי עולם העשייה, השמור קודם! כדי שנוכל אחר כך לקיים הזכור. אבל תמיד הזכור הוא העיקר!!

 

 

אנוכי עמד בין ה' וביניכם

מה שמפריד בין האדם לה', זו האנוכיות, האגואיזם. המסכים שהאדם בנה לעצמו.

"אנוכי"= האנוכיות, מפרידה בין ה' ובין האדם!

דברים מוש

בע"ה ג אב התשע"ו

מישל בן שושן

 

דברים מוש

 

תוכחות

משה מתחיל ל"באר" את התורה.

לכן, הוא מתחיל בתוכחות כדי שיחזרו בתשובה לפני לימוד התורה.

כי לימוד תורה איננו לימוד כשאר הלימודים. כדי שיהיה עמוק ומשמעותי(כמו התורה שבעל פה שהוא נושא ספר דברים), חייב לבוא אליו תוך מוכנות לחזור בתשובה. כלומר, מתוך מוכנות כנה לשמוע דברים ולהבין דברים חדשים לגמרי, דברים שיכולים , לכאורה לסתור דברים שכבר הורגלנו אליהם!

החזרה בתשובה מחייבת האדם להיות מוכן לשנות פרדיגמות. בלי זה, אין מקום ללימוד התורה באמת.

 

רמזים בתוכחות

לפי פירוש רש"י, משה מוכיח את ישראל על ידי רמזים. למשל "די זהב" איננו מקום אלה רמז למעשה עגל הזהב.למה לרמוז ולא להגיד את הדברים ישירות?

כי הרמז מאפשר לאדם להבין מעצמו. תוכחה ישירה יכולה ליצור תגובת נגד שלילית. האדם, בדרך כלל מתגונן לפני מתקפה. כדי שהתוכחה תהיה הכי פחות תוקפנית, היא חייבת לבוא דרך רמזים קלים. כדי לאפשר לאדם לבצע מהלך רצוני ואישי . כי מול תוכחה ישירה יש שתי תגובות אפשריות

  1. הגנה והתקפה נגד המוכיח
  2. קבלה מתוך הכנעה גמורה . גם זו איננה דרך טובה כי החזרה בתשובה היא מהלך רצוני ואישי. כדי שהתשובה תהיה משמעותית, היא חייבת להיות רצונית ולא מוכתבת.

 

הצדיק

"כל צדיק אמיתי בדורו הוא משה"

כך הדברים ברורים! המאור ושמש, מרגיש מחויבות, בתור "צדיק", "משה הדור" גם להוכיח את בני דורו וגם ל"באר את התורה" לבני דורו.

 

הארון נושא את נושאיו

כשאדם בא אל הצדיק, בהכנעה, בחיפוש אחר פטרון לבעיותיו. הצדיק מרגיש את ההכנעה הזו וזה מוליד אצל הצדיק הכנעה דומה מול הבעיה.

כשאדם מרגיש חסר אונים ופושט מעליו כל גאווה וחיצוניות, הוא מתייצב מול האנושיות שבו. זה עלול לגרום לאדם ממולו, להרגיש גם הוא חוסר אונים ואנושיות כמוהו.

ההכנעה הזו שנולדה אצל הצדיק (עקב המפגש האנושי מול החסיד), מרוממת את הצדיק ויכולה לתת לו הזדמנות נדירה לנגוע בנקודות אמיתיות. הוא "מתנשא גבוה מעל גבוה". ויוצא מזה תועלת לשניהם. גם לצדיק וגם לחסיד!

מי שהיה אמור לעזור לשני נמצא בעצמו מתעלה על ידי המהלך!!

מי שבא לשאת את הארון, ימצא את עצמו מתנשא על ידי הארון!

"והאופנים יינשאו לעומת השרפים"

כל זה תלוי בהכנעה של החסיד מול הצדיק. ההכנעה היא הדרך לנגוע באנושיות האמיתית. להסיר המסכות והגאוות למיניהן.

 

לא אוכל לבדי שאת אתכם

עכשיו נוכל להבין הפסוק הזה : משה מכריז שבלי עבודת בני ישראל הוא לא יכול לעזור להם!

אם הם לא יבואו בהכנעה, אם הם לא יגעו בבעיה האמיתית שלהם, אם הם ישחקו משחקים, יבקשו עזרה סתם, כתוספת או כהתרסה, משה לא יוכל לעזור להם!

המטפל זקוק להתערבות המטופל!!

 

 

 

 

צדיק חדש

יש רגע שבו הצדיק של אותו הדור צריך להבין שהגיע זמנו של צדיק צעיר, חדש, יותר מתאים לדור הבא, לקחת את מושכות הדברים. אסור ששני מלכים ימלכו ביחד. יש לדעת לתת מקום לצדיק אחר ולא להפריע לו. להסתלק ולתת לו הכבוד.

את התכונה הזו, מצאנו אצל הירח מול השמש בבריאת העולם. אבל, זה דרש התערבות הירח עצמה והחלטת האלוהים. זה לא היה טבעי.

בניגוד לזה, הכוכבים, הם, לא מזיקים אחד לשני. כולם יכולים לזרוח בלי שהכוכב השני יינזק. זו גדולה מיוחדת שניתן לצדיקים גדולים לפעול על פיה. כשכל אחד מכיר את התחום שלו ופועל בו בלי להעפיל על עבודת השני.

והנכם היום ככוכבי השמים לרוב

הברכה הזו של משה מצביעה על הסגולה של עם ישראל: הם כמו הכוכבים. כלומר, לכל אחד תחום התמחות משלו ולא מזיקים אחד לשני. זו שאיפת האחדות בעם ישראל. ריבוי הדעות שאיננו גורם לפירוד אלה להעצמת הכלל.

 

תורת משה

כתוב בילקוט:"שני ידיו של משה היו שני לוחות ועשרת אצבעותיו היו עשרת הדברות" והמאור ושמש מוסיף:" וכל אדם יכול להשיג ולבוא למדרגת משה " וכן מצינו באליעזר הגדול שקודם פטירתו הגביה ידיו למעלה ואמר ף, שני ידי הן שני תורות"….!!

ואם נטען שרק משה היה במדרגה זו, המו"ש מוסיף שמשה הכריז שעם ישראל, היה במדרגה  גבוה מאוד עד שהישיגו את הצירופים של כל שמות ה' וזה נרמז במילה "לרב".

כי הריבוי שיש בעם ישראל (ריבוי הדעות והפנים השונות) מעצים ולא מקטין את השגת הבורא.

 

סימן הצדיק

איך אדם יכול לדעת שהוא צדיק באמת? "כשהוא רואה שתפילותיו נענים! אז ידע שהוא חשוב למעלה."

 

עשרה עמים או שבעה?

ה' נתן לאברהם ארץ של עשרה עמים ולמשה ודורו רק שבעה. למה??

כי שבעת העמים מקבילים, בקדושה, לשבעת הספירות התחתונות. ואלה בר השגה.

אבל השלושה העליונים, הם , בינתיים לאו בר השגה.

השלושה שהם בלי השגה בינתיים (כתר חכמה ובינה) מקבילים לקניזי הקדמוני והקיני. שהם אדום עמון ומואב. שלושת העמים האלה , אסור להילחם בם בינתיים. רק באחרית הימים להשיג אותם.

רק בביאת הגואל, תתמלא הארץ דעה את ה' ונוכל אז לברר את כל העולמות ויודו הכל כי ה' אחד ושמו אחד.

בינתיים השלוש אלה הם "בתוקפם" ואי אפשר לבטל אותם

לכן צוויה עליהם "פנו לכם צפונה" כלומר השאירו את שלושת העמים האלה בהעלם, צפונות.

  1. שעיר= כתר.החורים ישבו לפנים.זו הראשית של החכמה. היוד מלכין .
  2. מואב=חכמה. האמים (פחד)ישבו בה לפנים. לפני בריאת העולם קדמה החכמה, הכוונה, לברוא העולם.אל תתגר בם.
  3. עמון= בינה. זמזמים.(עשה כאשר זמם- מזימה, מחשבה).

 

בין המצרים

"ותראה כי טוב הוא ותצפנו שלושה ירחים"

כל דבר טוב צריך צפנה שלא יינזק.

הזוהר אומר ששלושת החודשים האלה של ההצפנה הם תמוז אב וטבת.

שבהם היו אסונות אבל אלה רק כדי להסתיר את הדברים הנשגבים שיש בתוכם. שמה יינזקו על ידי החיצוניים.

לכן, יש להתנהג בחודשים אלו בהצנעה.

למשל, בכוונות התפילה, האר,י ז"ל מציע לכוון בשם ה' כך:

בברכה הראשונה בשם טדה"ד  שהם האותיות של ה' אחת לפני.

ובברכה השנייה, לכוון בשם כוז"ו שהם אותיות ה' אות אחרי

ובברכה השלישית,בשם מצפ"ץ שהם אותיות השם בא"ת ב"ש.

אבל לא לכוון על השם עצמו כי כדאי להשאיר הסתר בתקופה הזו!

 

מטות מוש

בע"ה כא התשעו

מישל בן שושן

 

מטות מוש

 

היחיד המומחה הוא הפסיכולוג!

 

ברצוני להוכיח כאן שיש הקבלה עמוקה ומעניינת בין דיני הנדרים והבעיות הנפשיות של כול אחד.

בניגוד לכל הפירושים הרגילים, המאור ושמש מתעניין על האפשרות שאדם "מומחה" יכול להתיר נדר של אדם אחר. כולם שמים לב שהתורה מגדישה החשיבות של הדיבור. אדם לא יכול להתיר נדרו. "ככל אשר יוצא מפיו יעשה". אבל מאיפה הכוח של אדם אחר לעשות את מה שהאדם עצמו לא יכול לעשות כדי להתיר הנדר?

המאור ושמש טוען שהאדם המומחה נמצא "מעל לדיבורו" של הנודר. מי הוא ה"מומחה" הזה? לא תלמיד חכם, לא כהן, לא בהכרח שומר מצוות וירא אלוהים. מדובר על אדם שנמצא "מעל לדיבורו" של הנודר.

מה פירוש להיות מעל לדיבור של משהוא אחר? האם מדובר על נביא או אדם על? המאור ושמש מדבר הרבה על המומחה הזה כאל "צדיק", במובן של האדמורים החסידים שהוא היה בניהם. הוא מזהיר שלא כל צדיק מומחה להתיר נדרים אלא מי שיכול להימצא "מעל לדיבורו" של הנודר.

נראה שהביטוי "מעל לדיבורו", פירושו אדם שיכול לשמוע את הדיבור של השני בפרספקטיבה . הוא שומע בלי להיות שבוי בדיבור של השני. לשמוע ולהבין מאיפה זה יכול לבוא ולאן זה הולך. מי שיכול לעזור לנודר להסתכל על עצמו ולהבין שבעצם הוא "שבוי" בסיפור שהוא סיפר לעצמו.הלה כל התכונות האלה, הן התכונות של הפסיכולוג! לא מדובר על אדם על, אלא על אדם שהתמחה בשמיעה ובפיענוח של הדיבור של השני.

יש לו את הכלים כדי להיות "מעל לדיבור", מחוץ לדיבור, לראות הדברים מעל ולעזור לנודר להבין שבעצם הוא שבוי בדיבורו.

 

כי הרי אם מתבוננים על רוב הבעיות הנפשיות הרגילות (לא הפסיכיאטריות),מדובר על בני אדם שעקב אירוע או מצב אילץ אותם "לנדור נדר" תת מודע, שיאלץ אותם להתנהג בצורה מסויימת כל שאר חייהם.

אדם יכול להרגיש אשמה על זה שלא הציל ילד שהיה מולו בבריכה וטבע. האשמה הזו עלולה ליצור אצלו רגשי אשמה והתנהגות מסויימת כדי לכפר על רגשי האשמה האלה. בלי לשים לב לפעמים, אנו בונים לעצמנו התנהגויות ותפוסי מחשבה שמונחים על ידי אירועים שחווינו. בילדות או יותר מאוחר.

האדם הזה, מקביל, לעניות דעתי, למי שנודר. הוא הכניס את עצמו למגבלה או להתחייבות, להתנהגות שהוא שבוי כל חייו בה. "לא יחל דברו". ככל אשר יוצא מפיו יעשה. הנודר שבוי. אמנם, בתורה מדובר בפשט על נדרים מודעים שהאדם מבטא בשפתיו, אבל אני משווה זאת להתנהגות תת מודעת שעושה אותו הדבר בדיוק:

ממצב חוויתי כל שהוא, אדם מסיק מחויבות על עצמו שתימשך כל שאר חייו מרגע זה.

האדם הזה ממש "שבוי" בדיבורו.

 

מה תפקדי המומחה שיכול להתיר את נדרו? הוא אמור "למצוא פתח" כדי להתיר הקשרים שהנודר קשר את עצמו בהם. ה"פתח" הזה שעליו מדברים החכמים, הלא הוא המפתח המאפשר לנודר לצאת מהכלה שבו הוא נמצא בלי לדעת. המומחה עוזר לנודר/לבעל ההפרעה הנפשית, לצאת מזה, להסתכל אחרת על הדבר שבו הוא הכניס עצמו ולחיות באופן יותר משוחררת, מחוץ לקשרים שהוא נקשר בם.

הפחדים, האובססיות, החרדות, הנוירוזות ( névroses), יכולות לפעמים להיות פתורות על ידי פענוח נדר תת מודע על ידי מומחה חיצוני.

 

שלושה הדיוטות

במידה ואין מומחה, שלושה אנשים לא מומחים יכולים לעזור: יש להם פרספקטיבות שונות אחד מהשני. הנודר רואה את עצמו דרך הראייה והשמיעה של שלושה אנשים חיצונים לו. אם זה היה רק אדם אחד, הוא יכול לשכנע אותו להיכנס בסיפור שלו בלי שיצאו מזה שניהם. גם שני אנשים חיצוניים לא מפסיקים כי יכולים להיווצר קשרים הדדיים. אבל שלושה אנשים חיצונים, יוצרים מצב חיצוני ממש עבור הנודר. וזה יכול לעזור לו לצאת מהשבי שהוא נמצא בו.

 

ראשי המטות

לכל שבט יש את הפסיכולוגיה הקבוצתית שלה. כל ראש שבט, אמור להכיר יותר טוב את אנשי השבט שלו. משה מורה על המומחים האלה את תורת התרת הנדרים. הוא מדריך אותם כדי שיהיו מומחים.

 

אם כן האם משה הוא הפסיכולוג של האלוהים?

מאיפה משה מכיר את תורת הנדרים?

הכתוב אומר :"וידבר משה אל ראשי המטות.." לא כתוב "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל ראשי המטות". המוש טוען שמשה הבין מעצמו את תורת הנדרים. ה' לא אמר לו זאת במפורש!! ומתי הוא למד? במעשה העגל!

כשה' אמר למשה "הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם", ה' בעצם נדר נדר לכלות את עם ישראל. אבל הוא נתן "פתח" למשה שיתיר לו את נדרו :"הניחה לי" פירושו, אם אתה תבין מעצמך , אז תתיר את נדרי בבקשה!!

ומשה, אכן, התיר את נדרו של האלוהים!!! והנדר הותר וה' לא קיים את נדרו לכלות את ישראל.

זה בעצם כוח כל תפילה: להתיר , לשנות את ההחלטות של האלוהים!!

האם האלוהים מרוצה מהשינויים האלה? ייתכן שלא רק שהוא מסכים, אלא שהמטרה שלו בבריאת אדם בצלם אלוהים, היתה להכניס את האדם באחריות ובשוטפות של בריאת העולם. במה שונה האדם משאר הבריות? בלקיחת האחריות על מצב הבריאה!!

נוח התנהג כצדיק פאסיבי. זה לא היה עדיין מה שה' ציפה מאדם. הוא רק "התהלך מאחורי צו ה'"

אבהרם התחיל הגישם החלום של הבורא: הוא התווכח עם האלוהים. הוא מנסה לשנות את דעתו. הוא מקבל עליו האחריות של הרוע בעולם. אבהרם מתנהל "לפני ה'". אברהם הוא מטרת בריאת האדם! (אלה תולדות השמים…בהבראם- אל תקרא "בהבראם" אלא "באברהם")

אם כן, כשמשה הבין שה' רוצה שהוא ייתערב בהחלטות של האלוהים, הוא השיג מטרתו עם משה.

משה , שטען שאיננו "איש דברים", הופך להיות, מי שיודע מה הוא הדבר שה' מצווה, אפילו בלי שה' ציווה!!

 

"זה הדבר אשר ציווה ה'"

לאור מה שאמרנו עד כה, מה פירוש המשך הפסוק" זה הדבר אשר ציווה ה' לאמור" הרי אמרנו שה' לא ציווה לו זאת, הוא הבין מעצמו!!!

נזכיר שאנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר חנוכה". האם משהוא שמע ה' מצווה על הדלקת החנוכייה? איך אנו "מעיזים" לשקר??

אני בעצם לא משקרים. משה לא משקר. להיפך! משה שאמור להיות הנביא הגדול ביותר, הוא זה שמביא לנו את דבר ה', מדבר מעצמו ואומר שזה הדבר אשר ציווה ה'!!

עוד מעט משה יכתוב ספר דברים. "אלה הדברים אשר דבר משה.." ושם ייתן לנו משה המון מצוות ופרטים על מצוות שכבר ניתנו מפי ה'. אבל עכשיו, משה ייתן לנו אותם מדעת עצמו!!!

זו המטרה של כל התהליך שהתחיל ביציאת מצרים: להפוך עבד למי ששוטף לדבר ה':

על האדם לקבל ארחיות על עצמו ולנסות להבין מה מכוונה של הבורא!! להתערב בהחלטות הבורא. זו המטרה של הבורא. זה "הדבר" אשר הבורא מצווה על האדם.

נכון שה' נתן לאדם הנחיות רבות כדי שהאדם לא ילך לגמרי לאיבוד וישתגע לגמרי כשהוא מחשיב עצמו כפרשן האלוהים. יש הלכות, יש מצוות, יש מסורת, יש ויש המון חוקים וכזרות. אבל, המטרה העליונה, אחרי שהאדם מקבל על עצמו את כל החוקים האלה, היא שהאדם יהיה אחראי ומחפש כל הזמן מה הוא רצון הבורא.

אילו האלוהים היה רוצה ליצור רובוטים, זה היה קל. הוא כבר עשה זאת על ידי כל יצורי הבריאה. מה הוא דורש מהאדם? שיהיה לו דיבור! שתהיה לו "אמירה" (כמו שאומרים היום). שהוא ייקח אחריות על מעשיו ולא יטיל האחריות על האלוהים או על "הגדולים".

ההבדל המהותי בין דתי יהודי לדתי אסלאמי הוא בדבר הזה.

התחרות היא לא "מי יכול להיות עיוור לגמרי ולמסור נפשו לגמרי על מה שהאלוהים הגדול ציווה (כביכול) אלא לחשוב כל הזמן האם זה מה שה' ציוה ולפעול באחריות בכל רגע לפי כל השיקולים המנוגדים שההלכה והתורה והמציאות מציעים בפני האדם.

 

חשוב מאוד שמשה הבין זאת מדעתו!! ולא קיבל הנחיה מפורשת מהאלוהים!!

אכן, למה ה' לא ציווה את משה בדיני התרת נדרים? כי אם זה לא בא מהאחריות של האדם עצמו, זה מאבד מערכו!! כל זמן שהאדם לא הגיע לבגרות הזו, קשה להכתיב לו בגרות! אפשר לאפשר לו בגרות, לתת לו רמזים אבל אם אומרים לו זאת בפרוש, אז מאבדים את הערך של היוזמה האנושית ואחריותו בדבר!!

אדם לא יכול להנחות את הפסיכולוג שלו ולהגיד לו הנה הדיאגנוזה! הפסיכולוג חייב להיות בלתי תלוי, ממש מחוץ להשפעת הנודר כדי שיוכל לעזור לו!!

החכמים שמים לב שלא כתוב במפורש בתורה דיני "התרת נדירם". היא מפרטת דיני "הפרת נדירים" (על ידי הבעל או האב) אבל היא לא אומרת מילה על האפשרות שיחיד מומחה יתיר נדר חברו. כל הדינים אנו לומדים מרמזים (למשל הפסוק הראשון שפרשנו אותו לעיל, לגבי ראשי המטות) "דיני התרת נדרים פורחים באוויר".

זה העניין של התרת הנדרים תלוי …..בבני האדם ולא בתורה עצמה!!

כמו שה' רק רמז למשה שהוא זקוק להתרת נדרים במעשה העגל, כך התורה רק מרמזת לנו את דיני התרת נדרים. מתוך אותם הסיבות: רמזים בלבד כי אם נקבל צו , זה יבטל לגמרי האחריות שלנו!!

 

זה מסביר אולי שפרשת נדרים נמצאת דווקא כאן, בסוף ספר במדבר:

עוד מעט נתחיל עם התורה שבעל פה של ספר דברים. ספר הבגרות של משה. ספר המנחה כל אדם להתבגר ולהחיות את התורה שבעל פה.

המצווה האחרונה לפני שלב זה מכינה אותנו לבגרות הזו.

ה' מצווה שנדבר. דיבור אחראי. זה הדבר אשר ציווה ה'. לפני הכניסה לארץ, יש להיות בוגרים. משה עובר השלב הזה וזה מאפשר לו לכתוב ספר דברים.

(שתי הסיבות הקלאסיות שמסבירות הימצאות דיני נדרים כאן הם:

  1. שבפרשה הקודמת כתוב , בקרבנות: "לבד מנדרכם ונדבותיכם.."- בא הכתוב להסביר מה הם הנדרים.
  2. הפרשה הבאה מדברת על בני גד ובני ראובן שחייבים ללכת למלחמה עם אחיהם כדי לזכות בארץ. הם צריכים לנדור שהם אכן יקיימו הבטחתם. כל מוצא שפתם בהתחייבות חשובה כנדר.)

 

למה משה כעס על העם כשהחיו נשי מדיין?

העם עשה תשובה על הזנות אחרי בנות מדיין. אבל התשובה היא רק על המעשים שלהם. לא על ההרהורים.

לפי משה, יש ספק רב אם לא חמלו על הנשים בגלל שהם חשקו בהן, בהמשך למה שקרה בעבר. לכן, הוא לא קיבל את טענותיהם וציווה להרוג כל הנשים הראויות לשכב איתן.

 

נחלת הארץ

"אין תורה כתורת ארץ ישראל" אומר המו"ש. ואי אפשר לעבוד את ה' רק בארץ ישראל. "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוהים". ארץ סיחון ועוג הם חוץ לארץ .ובני גד ובני ראובן רצו להתיישב שם רק בגלל המקנה ולא בשביל ה"אחוזת נחלה". משה לא הבין האם זה לשם שמים ופחד ששם לא יהיו בארץ כנען. רק ה' יכל לדעת זאת ולכן הוא אומר להם "והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה "לפני ה'""! ה' ישפוט!

 

לכל שבט יש תפילה

כל שבט יש לו נוסח תפילה משלו. (לפי צירוף האותיות של שם ה' בשמו)! עד כדי כך היה שוני בניהם. ועד כדי כך יש חשיבות ברוחב האפשרויות בעם ישראל.

 

כוח לסטרא אחרא

לפי ההלכה,יש לקרוא "שני מקרא ואחד תרגום". פסוק בעברית פעמיים והתרגום שלו בארמית פעם אחת.

אבל מה לעשות בפסוקים שכוללים רק שמות של מקומות (שהתרגום שלהם זהה לפסוק בעברית)? כמו "עטרות ודיבון..". ההלכה מבקשת גם בפסוקים האלה, בעצם לקרוא אותם שלוש פעמים! למה.

כי התרגום הוא מבחינת "אחוריים" של התורה.

"ולכן, צריך אדם לקרוא פעם שלישית התרגום כדי לתת חיות לסטרא האחרא (!!!), שיהיה יונק מעט מסטרא דקדושא כדי שלא יקטרג" (ציטוט מהמאור ושמש)

זה מזכיר השעיר לעזאזל!

העולם זקוק גם לרוע ולמזיקים וליצר הרע. ויש לתת להם קצת כוח!

 

 

מסעי מוש

בע"ה כ תמוז התשעו

מישל בן שושן

 

מסעי מוש

 

לצבאותם

לפעמים כתוב "בצבאותם", לפעמים "לצבאותם" ולפעמים "על צבאותם"

מדובר על שלושה מצבים

  • "לצבאותם"= הם מרגישים בהתחלת הדרך "לקראת". זה המצב ביציאת מצרים, כשהם עדיין בתחילת הדרך , בתשוקה להתקדם האלאה.
  • "בצבאותם= כשהם כבר רכשו הרבה מדרגות בדרך. הם בתוך התהליך.
  • "על צבאותם"= כשהם בסוף התהליך,אפילו למעלה מהמלאכים.

 

מסעות

כל התחנות של המסע, מתפרשים על ידי המו"ש כדרגות התקדמות בעולם הרוחני והמוסרי.

  • רפידים= ריפוי הידיים (עדיין מרגישים עבדים, פאסיביים.)
  • מדבר סיני= קבלת התורה
  • קברות התאווה= רכשו האפשרות להתגבר על התאוות
  • חצרות= ההליכה בעולם החיצון, ולא להישאר בפחד מהתאוות כל החיים
  • רתמה= לעבוד ה' לא רק ביראה אלה באהבה כגחלי רתמים
  • רימון פרץ= הוא כבר יכול ללמוד מכל דבר בעולם החיצון. כמו ר' מאיר שמצא רימון ,אכל תוכו וקליפתו זרק.
  • לבנה= מגיע למדרגת הלבנונית עליונה ומשם ממשיך חסדים לכל ישראל.
  • רסה= עד שהוא ממשיך עשר הוויות של שם ה' (26X10=260=רס)
  • קהלתה=המדרגה העליונה ביותר כי הם מושכים הטובות לכלל עם ישראל כל הקהל.

 

אלה מסעי-ואלה מסעיהם

יש שני פסוקים, הראשון מתחיל ו"אלה מסעי בני ישראל" והשני "ואלה מסעיהם.."

"אלה"- פוסל הראשונים. יש להתנתק מהרע לפני שניגשים אל תהליך הטוב

אבל אחרי המסעות, יש להתחבר בחזרה אל כל העולם:

"ואלה" מוסיף על הראשונים

"מסעי"= מלשון "סיעה" =חבורה. התהליך של התקרבות אל ה' עובר דרך ההתקרבות אל שאר העם, במיוחד כשהולכים אל הצדיק (הרי המאור ושמש הוא צדיק, ה"רבי" שרואה בהתקהלות אליו של החסידים מהלך מבורך וחיוני להשגת התקרבות אל ה'!!)

 

 

ויכתוב משה את מוצאיהם

בהתחלה, הם יצאו על הדרכתם של משה ואהרון, לכן כתוב שמשה כתב את מוצאיהם, לקראת מסעיהם.

אבל אחר כך, כתוב "ואלה מסעיהם למוצאיהם" בלי משה! כבוגרים שנוסעים ומתחברים שוב למוצאיהם.

 

הגורל

ההתנחלות של חבלי הארץ, היתה תלויה ביכולת של כל שבט להתמודד עם הבעיות המיוחדת של החלק המסויים של ארץ כנען. היו צריכים "לשבור הקליפות" המיוחדות של כל חבל ארץ.

לכן, מלבד הקריטריון של המיעוט או ריבוי האוכלוסין, היה שיקול גם ליכולות הרוחניות של כל אחד.

לכן היה צריך גורל: כי רק ה' היה יודע איזה נחלה מתאימה לאיזה שבט ובגורל התערב ה'.

 

 

גבולות הארץ

מתחילה התורה בגבול הדרומי ואחר כך עולה למערב ואחר כך לצפון ואחר כך למזרח.

  • הדרום= מידת החסד (זה הצד הימני של המפה בראיית התורה, הדרום. זה החלק של אברהם אבינו, בעל החסד. כשהוא הלך נגבה, זה אומר שהוא השקיע במידה הזו.)
  • המערב= הדינים הקלים (הרפים). מתוך החסד, יש להכניע את הדינים והקטרוגים הקטנים. ואז נכללים הגבורות(מערב) בחסדים (דרום)
  • צפון= הדינים הקשים. גבורות של יצחק. לא לפנות אליהם ישירות אלא בהדרגה ,דרך המערב, הדינים הרפים.
  • מזרח= איך מתגברים על הדינים הקשים האלה? על ידי העלאתם לשורשם במזרח. כלומר, מקבלים יותר טוב הדינים כשמבינים שבעצם, בשורשם, הם לטובה. והמזרח הוא הקדם, הוא ההתחלה, השורש של הכל. משם באו אבותינו, מקדם. ואז שוב יורדות ההשפעות הטובות על ישראל בדרום.

 

כלב ואלדד

במינוי הנשיאים שיובילו את העם בארץ, שני נשיאים לא מקבלים את התואר "נשיא" והם כלב בן יפונה ואלידד.

"אלידד" הוא אלדד (מאלדד ומידד)

שניהם, פנחס ואלדד, וויתרו בענווה על התואר הנשיאות. וזו גדולתם והם נבחרו, גם בזכות חוסר הגאווה וההתנשאות שלהם. לכן, חוסר התואר כאן הוא מחמאה עבורם ולא בזיון

 

מגרשי הערים

אלה הערים אשר נתנו ללווים.

"מגרש" מלשון לגרש! כי הלווים פעלו "לגרש הקליפות". ואכן, ערי הלווים שימשו כמקומות של חינוך ומוסר. לכן, שם היו בורחים הרוצחים בשגגה: כדי לקבל מהלויים חינוך מחודש כי הם התדרדרו , בלי לשים לב למצב של הריגה בשגגה. כי עברה גוררת עבירה. ואפילו אם הם לא רצחו בזדון, העובדה שהם הגיעו למצב זה מראה שיש בהם פגם מוסתר שיש לטפל בו.

 

שש ערי מקלט

כי יש שש מידות שמתוכם יש לעבוד את ה' (שש הספירות חגת נהי) וכל עיר מקלט שימשה כתיקון למידה אחת.

בנוסף, היו גם מ"ב ערים, כמניין שם מ"ב (12 צירופי שמות ה')

 

את אדוני ציווה ה'

כשראשי האבות נגשו אל משה הם אומרים לו משפט מוזר :"את אדוני ציווה ה'.." כאילו הם אומרים שמשה הוא זה שהכריח את ה' לעשות כרצון בנות צלפחד!!

 

בנות צלפחד

שמותיהם מראות את צדקתן:

  • מחלה= שנמחלים לה עוונותיה
  • תרצה= שהוא מרצה לפנייה
  • חגלה= חג לה'
  • מלכה= מלכות שמים
  • נעה= שמסתלק ונועה בנות צלפחד ממנו.

פנחס מוש

בע"ה יד תמוז התשעו

מישל בן שושן

 

פנחס מוש

 

בנות צלפחד

"ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן משנה ..בן יוסף"

למה הפסוק מייחס אותן ליוסף? אנו כבר יודעים שמנשה הוא בנו של יוסף וגם מכירים את גלעד בן מכיר!?

לפי המאור ושמש, הן דאגו לעניין אחר מאשר רק נחלה בשם אביהם. הן דאגו שבאחרית הימים, משיח בן יוסף לא ימות לפני בוא משיח בן דוד!!! על מה מדובר?

יש כמה נבואות (בן השאר יחזקאל) שמדברים על שני שלבים בגאולה האחרונה של עם ישראל

  1. משיח בן יוסף: שלב של בניין המסגרות החומריות של יישוב עם ישראל בארץ ישראל. החזרת המלכות (השלטון), יישוב הארץ וחזרת הגולים לארצם.
  2. משיח בן דוד: הכנסת תוכן רוחני למפעל הזה.

החכמים בקשו מעם ישראל להתפלל , כל הזמן, כדי שבאחרית הימים, משיח בן יוסף לא ייהרג טרם בוא משיח בן דוד!! הפרט הזה נתון בידי בני ישראל ולהם האחריות על הדבר הזה.

 

פוסט ציונות

רוח הציונות מתחילה היום להתפוגג בליבם של הרבה ישראלים. יש הרגשה כאילו תמה התקופה של משיח בן יוסף. עדיין לא הגיע זמן משיח בן דוד. ונראה לי שיש סכנה שתיווצר תקופת ביניים ריקה מכל רוח משותפת בין כל האוכלוסייה בישראל.

בהקמת המדינה, כולם ידעו למה הם כאן וכולם השתתפו בלב שלם בבניין הארץ ובמלחמות. אבל, עכשיו שהמדינה נראית כבר בנויה, חלק גדול מהנוער החילוני איננו מוצא עניין בהמשך המפעל הזה. מה שחשוב היום יותר, זה לחיות טוב במדינה נורמאלית עם מחיר קוטג' נמוך ותנאי ביטחון נורמאליים. הנוער הזה איבד כל חזון. אין יותר תוכן משמעותי להמשך החיים בארץ.

מנגד, ל"דתיים" הציונים, מרגישים שהמטרה היא ההתיישבות ונלחמים עבור אחיזה בכל השטחים. אבל החזון הזה נראה "סקטוריאלי" ולא קונה לצידו את כל חלקי העם.

החרדים, שלא ראו בציונות שום ערך, מחכים ש"המשיח יבוא" ולא מנסים לחבר את שאר חלקי האוכלוסייה לאמונתם. להיפך, בהתנהגותם (הסקטוריאלית, ההתנהגותית, הסירוב לשרת בצה"ל, הסירוב להרגיש חלק מההוויה הישראלית), הם דוחים הרבה אזרחים אחרים.

כך שנראה לי, אין עדיין "חזון" משותף, חדש, רוחני, שיכול לשחוף אחריו את היושבים בציון. כלומר, משיח בן דוד עדיין לא הגיע!!

הסכנה שחזו, כנראה חכמנו (והמאור ושמש בניהם) היא שרוח הציונות לא תפגוש את רוח משיח בן דוד שטרם הגיע. הם תיארו זאת ב"מותו של משיח בן יוסף טרם בוא משיח בן דוד). למה זה חמור? כי לא נאחד, סוף סוף, את שני חלקי העם, את יוסף ואת יהודה לעץ אחד. יש סכנה אם משיח בן יוסף ימות לפני בוא משיח בן יהודה.

החלק של העם הוא להתפלל ולפעול כדי שזה לא יקרה. יש להמשיך את רוח הציונות ויש לתת לרוח משיח בן יהודה להופיע.

 

משיח בן יהודה

נראה לי שאנו צריכים להיות מוכנים להיות "מופתעים" על ידי משיח בן יהודה.

להאמין ש"המשיח יבוא", זה להיות מוכן להפתעות!!

כשכל אחד חושב שהמשיח יהיה הרבי שלו או שיקרה מה שהוא חושב צריך להיות, זה אומר שאף אחד איננו עדיין מוכן לקבל את פני המשיח! כי אם המשיח עדיין לא הגיע, זה אומר שכל הדוגמאות , הדמויות, הפרדיגמות,שאנו כבר מכירים, זה עדיין לא המשיח!

נזכור שההתחלה של הגאולה שחווינו במאה השנים האחרונות, הפתיעה לגמרי את כל התחזיות והפרדיגמות שהיו ליהודים. עד כדי כך שאפילו אחרי שמשיח בן יוסף כבר הגיע, הרבה יהודים לא מאמינים שזה אכן קרה!!

רק הגדולים ביותר מתוך עמנו, הבינו שהקמת המדינה היא משיח בן יוסף. אפילו אם זה לא היה "כשר" במושגים של הגלות, אפילו אם זה לא היה זהה לחלומות הדתיים, זה קרה!! וזה הפתיע את כולם!

כמו כן, נראה לי שכולנו חייבים להיות מוכנים להרבה הפתעות לגבי משיח בן יהודה.

ההפתעה תהיה גדולה כי זה יבוא מצד שאנו לא צופים וזה יהיה בצורה שאין לנו מושג היום.

לכן, נראה לי, הרמב"ם, מתאר המשיח כתהליך שאנו נתוודע אליו רק בדיעבד. כשזה כבר יצליח! אחרי שרוב חלקי העם ייסחפו אחרי תוכן רוחני הקשור למסורת, אבל שיהיה בלבוש חדש לגמרי.

"אני מאמין בביאת המשיח". אנו מכריזים כל יום. אבל נראה לי שהמוכנות היא להפתעה שתהיה! וזה לא יהיה רחוק מ"אונס" עבור כל אלה שיש להם בראש תרחיש כבר מוכתב וברור, שנעתק מחלומות העבר.

לא לחינם מדובר ב"ביאה".!

 

פמיניזם

מעניין מאוד שהדאגה לחיבור בין משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, באה דווקא מנשים, בנו צלפחד! התעוררות הפמיניזם, התעוררות הנשים ללימוד תורה ולרצון להשתתף בהחלטות ובעשייה התורנית גוברת דווקא בעידן שבו רוח הציונות נחלשת ונדרשת חשיבה מחודשת לגבי רוחניות חדשה המבוססת על המסורת.

בנות צלפחד יוזמות. הן מבטאות תשוקה לארץ ישראל. אכפת להם מהמסורת ואיכפת להם להציב אתגרים להנהגה הישנה. בזכותן התחדשו הלכות. בזכותן אולי משה מערב את האלוהים בשאלת החיבור בין המצוי והרצוי.

האם משיח בן דוד יתקרב בזכותן של הנשים גם היום?

בנות צלפחד דאגו שמשיח בן יוסף לא ימות לפני בוא משיח בן דוד.

"אבינו מת במדבר" אומר המאור ושמש, מדובר על יוסף שאחיו רצו להרוג אותו בגלל דיבוריו

 

 

משפטן

"ויבא משה את משפטן לפני ה'". למה הנון במשפטן גדולה? כאילו הרגיש שיש חוסר מהותי בדאגה לחיבור בין שני המשיחים. נון שערי בינה חסר. האות הגדולה דומה לאות עם נקודה מעליה. היא מסמלת החוסר.

נזכור שמשה לקח איתו את ארונו של יוסף ביציאת מצרים. הוא אחראי על יוסף. הוא חייב לזכור את יוסף. משה ייתן התורה, הרוחניות. אבל הוא חייב לדאוג גם לפן השני: הפן הפיזי. יוסף דאג שלכולם יהיה אוכל. שלכולם יהיה ביטחון כלכלי. הוא דאג לאחדות האחים. הוא דאג שיהיה להם ארץ גושן לגור ביחד. משיח בן יוסף הוא זה שידאג לאחדות, לארץ, למדינה, למלכות, לביטחון, לכלכלה.

משה ,רבנו, נותן התורה, דאג שתהיה לנו תורה, דרך, תוכן רוחני, חוקים וחזון.

כשבנות צלפחד באים אל משה לספר לו על יוסף, זה מדבר אליו מאוד.

המאור ושמש אומר שמשה היה בעד טענותיהן. אבל הוא לא ידע איך להגשים את הפטרון. ולכן הוא מסר הבעיה לאלוהים.

 

משפטם

בפרשת הקרבנות, פעמיים בלבד כתובה המילה  "כמשפטם". בכל מוספי החגים, תמיד כתוב "כמשפט" חוץ משני מועדים:

  • ראש השנה
  • שמיני עצרת

בין שני התאריכים האלה, יש 21 ימים.

בימים האלה, אנו מתפללים לישועה ולנחמה . יש סליחות, שופר עד להושענא רבא (ערב שמיני עצרת).

התקופה הזו היא התקופה הגלויה , שבה בני ישראל מנסים להתערב כדי להביא גאולה לעולם.

המאור ושמש שם לב שיש גם כן 21 ימים בין 17 בתמוז לתשעה באב.

בתקופה הזו, עם ישראל נמצא במצב של יראה, מנסה לעבור התקופה בלי פגע. כאילו הוא היה מעדיף שהתקופה הזו תעבור מהר! אבל בתקופה הזו, הגאולה השלמה עושה את דרכה בסתר. וכדי שזה יצליח, מתבקשים היהודים לעבור אותה בשקט ובסתר.עד 9באב שעתיד להיות מועד הגאולה השלמה ולחג גדול.

המאור ושמש מתאר את שתי התקופות האלה:

בין ראש השנה לשמיני עצרת= העבודה הגלויה עבור הגאולה

בין המצרים= העבודה הנסתרת עבור הגאולה.

שתי התקופות, בעלות 21 ימים, מקבילות אחת לשנייה, אחת בסתר ואחת גלויה!

 

נראה לי מעניין שבאותה הפרשה, שני נושאים, לכאורה רחוקים זה מהזה  (קרבנות החג ובנות צלפחד), קשורים על ידי מילה סמלית אחת : משפטן ומשפטם!! כאילו שניהם עוסקים באותו העניין: ההכנה לגאולה!

כמו שנאמר: "ציון במשפט תפדה"!!

פנחס וברית המילה

המו"ש טוען שהסדר באותיות חשוב. במיוחד כשמדובר באותן האותיות. למשל, האותיות חותם:

-פנחס "השיב את חמתי מעל בני ישראל"

-פנחס יהיה נוכח בכל ברית מילה, אות "חותמי".

פנחס הפך "חמתי" ל"חותמי", ברית המילה.

 

בן פוטי זה

רש"י מביא המדרש שאומר שבני ישראל התחילו להתקומם נגד פנחס כי הוא הרג נשיא שבט בישראל. הם אמרו שפנחס, בעצם הוא בכדו של יתרו שהיה עובד עבודה זרה!

המאור ושמש מסביר: כדי להכשיר מעשה של קנאי, יש תנאי חשוב: אסור שתהיה לו נגיעה אישית בעניין ואסור שיהיה לקנאי דחף טבעי רגשי של כעס ואלימות.

האם פנחס פעל משיקולים אישיים ובכעס טבעי בהמתי או שמה פעל רק "לשם שמים"?

הטענה שרוצה להרשיע את פנחס אומרת: אלעזר אבי פנחס התחתן עם בת יתרו. האם הם אנשים כשרים? האם הם לא פועלים משיקולים זרים, כך שפנחס הופע מהייחוס הרע הזה?

ה' עונה להם שלא. שאלעזר בדק את אשתו ואחיה של אשתו (שהיו כולם משרתים בלשכת הגזית(דברי הימים א ב נה- סנהדרין קד.) וגם יתרו: כולם עשו תשובה וכשרים הם.

בדיוק כמו שאהרון סבו בדק את אשתו אלישבע, את אחיה (נחשון) ואת אביה (עמינדב).

לכן, יחסו הכתוב לאהרון: כמו שאהרון התחתן עם אישה כשרה, גם אלעזר התחתן עם אישה כשרה. ואין מה לחשוש מהייחוסים האלה.

 

בני גד..לצפון..לחגי..לשוני..

גד= מסמל את מעשה הצדקה. כי האותיות של שמו מורות על "ג" גומל חסדים ל"ד" לדלים. גד הוא גומל דלים.

לכן, בניו (צפון, חגי ושוני)מסמלים איך יש לקיים מצוות הצדקה:

צפון= מוצפן, מוצנע. יש לתת בצנעה

חגי= יש לתת בשמחה . כמו שמחת החג.

שוני= יש לתת ולחזור ולתת. לשנות המעשה ולא להסתפק בנתינה אחת.

דרך אגב, המו"ש נותן טעם למה לא מברכים על מצוות הצדקה? כי, לצערנו, רוב האנשים שנותנים צדקה, עושים זאת מאולצים ולא עושים זאת בשמחה. ומכיוון שאין ברכה של מצווה אלה על שמחת המצווה, לא מברכים!

 

המתים ירשו את החיים

החלוקה של הארץ צריכה להיות "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו". אם כן, יש לשים לב כמה ילדים יש לכל אחד ולתת להם נחלה מתאימה לפי גודלם. אבל לא מסתכלים כמה ילדים יש לבאי הארץ אלא עושים החשבון לפי אבותם שירדו למצרים!! כלומר, אם לשבט זה היו הרבה ילדים בתקופת מצרים, יש לתת לשבט שלו נחלה גדולה. ולא חשוב אם עכשיו, בביאה לארץ, התמעטו האוכלוסיה שלו!

כלומר, לוקחים בחשבון אלה שירדו למצרים כדי להנחיל את הארץ.

זה עושה קשר חזק בין בני השבטים שירדו למצרים, לגלות לאלה שנכנסים לארץ. אין לעשות נתק. אין להגיד, אלה היו בגלות, לא אכפת לנו מהם, מה שחשוב זה רק מי נכנס היום לארץ.

טעות זו נעשתה , למשל, בהתחלת הציונות כשרצו לבנות "ישראלי חדש" מנותק מ"היהודי הגלותי".

  • נראה לי שזו הסיבה שהתורה מונה כל הילדים שנולדו כבר לפני בואם למצרים (שבעים הנפשות שירדו) ולכל אחד היא נותן "שם משפחה" שיקבע את זהותם של כל הצאצאים אחריו.

לכן כתוב בכל אחד: "לצפון, משפחת הצפוני", "לשוני משפחת השוני", וכן לכל ה70~!!

 

האם הגלות היא בלתי נמנעת?

המו"ש טוען שלא. אפילו לגבי הטענה שיש "לקלוט בתוך עם ישראל את כל הניצוצות של כל העמים", הוא אומר שארץ ישראל משקה את כל הארצות שבעולם וכל הארצות שותות מתמצית ארץ ישראל. לכן, אם לא היו חוטאים, לא היו צריכים לגלות והיו מלקטים כל ניצוצות כל העמים, מתוך ארץ ישראל.

 

 

 

 

משה ויהושוע

המו"ש מזהיר אנשים גדולים שרוצים "לתת" הרבה מעצמם לאחרים, שלא יאבדו את נפשם במהלך הזה. הם לא צריכים לתת יותר ממה שניתן. יש לדאוג לעצמם! (כנראה, שבתור צדיק, החסידים שלו דרשו הרבה ממנו והוא הרגיש הסכנה שבתהליך הנתינה האין סופית. הוא יכול לאבדאת עצמו במהלך!)

לכן, ה' מבקש ממשה להעניק ליהושוע מה שהוא יכול, בלי לאבד את עצמו! "ונתת מהודך עליו" ולא כתוב "ונתת את כל הודך עליו"

 

משה דורש שה' ימנה איש אשר ידע לצאת ולבוא, ולהוציא ולהביא את העם

כלומר, איש שיודע להתעלות בעולם הרוחני מצד אחד. אבל שידע גם כן לרדת לעולם הגשמי.

שיידע להעלות את העם לעולמות רוחניים גבוהים אבל מצד שני שידע לרדת איתם לעניינים גשמיים קטנים.

יהושוע מתאים מאוד לתיאור הזה כי הוא גם ינק ממשה את תורתו וגם ידע להתחבר אל העם. הוא היה הירח מול משה השמש.

 

ייתכן שמשה חשש שפנחס יתפוס את השלטון! כי הוא איש קנאי, ואין הוא ראוי להיות המנהיג הכולל. כהן גדול כן אבל לא מלך!

 

 

 

 

 

בלק מוש

בע"ה חתמוז התשעו

מישל בן שושן

 

בלק מוש

 

יש שלוש מילים כדי לתאר הקללה:

 

  1. הקללה

הכי נפוצה, אבל לא בשימוש בפרשה שלנו. השורש , כנראה, בא מלשון "קל". המטרה היא להפוך את השני לאדם חסר חשיבות. "קל". שקוף. להסיר ממנו את הכבוד, את החשיבות העצמית בעיניו ובעיני הסובבים אותו.

  1. ארור

הפועל הוא "ארה". בלק משתמש בו הרבה. "לך נא ארה לי..". המאור ושמש נותן הסבר מפתיע לשורש המילה הזאת. הוא אומר שפירושו לשים הרבה אור. וזה דורש הסבר:

יש דברים חשובים מאוד שנמצאים בחושך, בסתר. אם מאירים אותם, הם פשוט מתים. הם קיימים רק במידה ומסתירים אותם. הדברים האלה הם הכי חשובים. הם המנוע של החיים, מקור הפריה, מקור הברכה. לא טוב להאיר כל דבר. יש דברים שהגילוי רע להם כי הם נפגעים מעצם הגילוי, הפרסום, הידיעה, הניתוח.

אחד מהדברים האלה הוא אחדות עם ישראל. זה דבר חשוב ביותר. אולי החשוב ביותר עבור עם ישראל. גם בני ישראל אינם מודעים אליו. בלעם רוצה לשים אור על הסוד הזה כדי לשרוף אותו.ה' משתמש בבלעם: אם כבר באת כדי לחשוף את הסוד של עם ישראל ולפגוע בו, אני אלווה אותך בסיפור, רק שהגילוי יעשה באופן כזה שיביא ברכה להם ולא קללה!

אני אנסה להשוות זאת לאדם שרוצה לפגוע בלב של אדם אחר. הוא לוקח חרב וחותך החזה כדי להגיע ללב. אז, מנתח בא וממשיך הפעולה, רק שהוא מבצע ניתוח מעקפים לטובת האדם הפגוע! לכתחילה, אין לגלות את האבר החיוני הזה, הלב. אם כבר פותחים אותו, אז שזה יהיה לטובה!

כך הסיפור של בלעם. הוא רצה לפגוע בלב ישראל (אחדותו) ומשם יצאו ההכרזות המפוארות ביותר על עם ישראל, שאפילו הם לא היו מודעים אליהם!

"גילוי עריות" חמור מאוד כי הוא מגלה את מה שחייב להיות בסתר. למה צריך להיות בסתר? כי האור רע לו. כי הוא חשוב מדי כדי לגלות אותו. כי הגילוי הורג את העיקר.

  1. קבה

בלעם משתמש במילה הזאת."קבה לי" המו"ש טוען שזה מלשון "קב", מידה. הפגיעה היא הרבה יותר חזקה, כש"מודדים" בן אדם. כשמכניסים את הערכים והמידות שלו בתוך "מידה". עם כמות מסויימת. הורגים את האפשרות לעוד. שמים עליו "עין הרע". הורגים האפשרות שיפרה וירבה. מגבילים היכולת האין סופית לכמות מסויימת.

 

בין המצרים

בסיפור של האתון, מלאך ה' מופיע "גדר מזה וגדר מזה". המו"ש מדבר על שני השמות של ה':

טדהד= שם מורכב מהאותיות שלפני שם ה'

כוזו= שם מורכב מהאותיות שלאחרי שם ה'.

בין שתי השמות האלה, שם ה'  אינו נקרא אבל הוא זה שנותן חיות והוויה לכל. אבל, כדי לשמור על השם, מדברים רק על השם לפני ועל השם אחרי. גדר מזה וגדר מזה. ובניהם, העיקר.

כלומר, הדבר העיקרי מכוסה, נסתר, כדי להגן עליו ולתת בו משמעות אין סופית. מה שאפשר לגלות זה הנגלה, החיצוניות שמגנה על הלב בפנים.

כמו כן, יש לנו בשנה שני תאריכים (17 בתמוז ו9 באב) שמגנים על התקופה הזו של "בין המצרים". כאילו יש בתקופה הזו, חולשה, אבל דברים עיקריים שמתרחשים בה. כדי להגן על התקופה הזו, מכניסים אותה לתוך דיני "אבלות", יראה, צער, כאילו רוצים להסיט את תשומת הלב מהעיקר. כדי שהעיקר יוכל להמשיך לפעום בתוכו. זו תקופה של גאולה עצומה, שתתגלה ב9באב, אבל, בנתיים, יש לכסות הכל, בן גדר לגדר, במצר, בין המצרים. שם, בלעם לא רואה מה שאתון רואה. בלעם רואה מה שמותר לראות, מה שניתן לראות, הגלוי. אבל כל זה הוא רק מסווה של הדברים האמיתיים שקוראים מתחת, מאחור.

המו"ש מציע , שלא לעסוק, בימי בין המצרים, בסודות התורה אלא בתורה הנגלית , הפשוטה , בהלכות פסוקות.

 

שוכן לשבטיו

בדרך כלל, מפרשים את המילים האלה של בלעם על ידי המדרש שאומר שפתחי האוהלים של ישראל לא היו מכוונים אחד כלפי השני. כדי לשמור על הצניעות והפרטיות של כל משפחה.

אבל נראה לי להציע פירוש שונה:

בלעם ראה שכל יהודי חושב משהו אחר! כל אחד גר באוהל אחר והפתח של האוהל איננו פונה לפתח האוהל השני. כי לכל אחד שבט, לכל אחד משפחה משלו, לכל אחד דעה ופרצוף שונים.

עבור בלעם, זו הזדמנות פז כדי לקלל אותם: הנה אין אחדות בעם ישראל! כל אחד שונה מחברו!

ואז, הפסוק ממשיך "ותנח עליו רוח אלוהים"

כאן ה' מתערב: זו בדיוק הנקודה החשובה: אחדות ישראל בנויה על ריבוי הדעות השונות. זו לא אחידות אלא אחדות והאחדות הזו גדולה מאין שיעור לאחידות! ה' מסביר לבלעם שאחדות ישראל קיימת מעבר למחלוקות האלה. למרות שבני ישראל לא תמיד מודעים לאחדות הזאת, היא קיימת בסתר.

 

אחיזת החיצונים

למה יש לכסות את הדברים החשובים ביותר? למה לשמור את העיקר בסתר? המקובלים תמיד עונים: כדי "שלא יגעו בהם החיצוניים". מי הם החיצונים?

נראה לי שהיום יש לנו דוגמה טובה למה שיכול להיות החיצונים:

בעולם שלנו, הכל חייב להיות גלוי. יש חובה לדעת הכל. ואכן, יש לנו כל האמצעים לדעת "הכל". אנו מתנהגים כאילו יש זכות בסיסית לכולם לדעת הכל על כולם.. זה נותן , למשל, לכלי התקשורת השונים דחיפה חזקה לנסות ולגלות ככל שאפשר דברים.

המדע מונע מהרצון לדעת עוד ועוד. וזה דבר מצוין

אבל, זה פלש לכל חלקי החיים האחרים. רוצים לדעת הכל על בני האדם. וזה , רוב הזמן, הורס לאנשים האלה את החיים! אנשים "מפורסמים" מותקפים מכל עבר כדי שיצלמו אותם, בני משפחתם, שידעו הכל על כל הפרטים האינטימיים שלהם.

הפנימיות, האנטומיות, הופכת לחיצונית! וזה הורס המון. צריך כוח על אנושי כדי לשמור על פרטיות, במיוחד כשממלאים תפקיד ציבורי .

האחיזה של החיצוניים היא מסוכנת מאוד. כאילו "הם" (החיצוניים) ניזונים מהכוח הנסתר של האחרים. יש להגן על הפרטיות, על הנסתר כדי שלא תהיה אחיזה בחיצוניים!!

 

המו"ש אומר שהמחשבה היא מבחינת "חושך". ולהאיר אותה, זה להרוג אותה! זו קללה עבורה! למה? כי המחשבה היא מקור החשיבה האין סופית. כל עוד לא יצאה מילה מהפה, המחשבה ממשיכה להיות חופשית לגמרי. מילה, מעשה, מתרגמים מחשבה באופן שאי אפשר לחזור בו! לכן, חשוב החופש של המחשבה כל עוד לא נאמר דבר או לא נעשה מעשה.

מהרגע שמדליקים זרקור על המחשבה, הורגים בה את הפוטנציאל האין סופי שבה!

לכן, חשוב שהמחשבה תמשיך לפעול בחושך, מאחורי הקלעים. היא מקור הפריון . ואין לגלות אותו לגמרי כמו שאסור לגלות ערווה.

 

 

קרח לעד6

בע"ה ל סיוון התשעו

מישל בן שושן

 

קרח לעד6

 

האם החלום של קורח התגשם?

 

קרח רצה לקחת את מקום אהרון ככהן גדול (לראייה, משה, אחרי שהוא שמע את כל הטענות של קרח- אפילו כל מה שלא כתוב בתורה, אומר לו "ובקשתם גם כהונה").

הוא גם רצה, כנראה, לקחת את מקומו של משה. ("ויקומו על משה ואהרון")

 

האם אנו מוצאים אדם שלא היה כוהן ושימש ככהן גדול, וגם כמנהיג הדור?

 

כן, ….שמואל הנביא!!

הוא היה בן אלקנה מארץ אפרים. יכול להיות משבט אפרים, או אולי משבט לוי שהיה מפוזר בכל הארץ. הרמז היחיד שיש בידנו זה פסוק מדברי הימים:

 

דברי הימים א פרק ו

 

(ז) בְּנֵי קְהָת עַמִּינָדָב בְּנוֹ קֹרַח בְּנוֹ אַסִּיר בְּנוֹ:

(ח) אֶלְקָנָה בְנוֹ וְאֶבְיָסָף בְּנוֹ וְאַסִּיר בְּנוֹ:

(ט) תַּחַת בְּנוֹ אוּרִיאֵל בְּנוֹ עֻזִּיָּה בְנוֹ וְשָׁאוּל בְּנוֹ:

(י) וּבְנֵי אֶלְקָנָה עֲמָשַׂי וַאֲחִימוֹת:

(יא) אֶלְקָנָה <בנו> בְּנֵי אֶלְקָנָה צוֹפַי בְּנוֹ וְנַחַת בְּנוֹ:

(יב) אֱלִיאָב בְּנוֹ יְרֹחָם בְּנוֹ אֶלְקָנָה בְנוֹ:

(יג) וּבְנֵי שְׁמוּאֵל הַבְּכֹר וַשְׁנִי וַאֲבִיָּה: ס

 

כאן, חסר הקשר בן שמואל ובין אלקנה! אבל זה דבר ידוע! בכל זאת מעניין ששמואל מגיע ברשימה בלי קשר הדוק לשושלת קרח!! כאילו מי שסידר הפסוקים לא רצה שזה יהיה רשום בהדיה. אבל בהמשך, הדברים ברורים מאוד:

 

(יח) וְאֵלֶּה הָעֹמְדִים וּבְנֵיהֶם מִבְּנֵי הַקְּהָתִי הֵימָן הַמְשׁוֹרֵר בֶּן יוֹאֵל בֶּן שְׁמוּאֵל:

(יט) בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיאֵל בֶּן תּוֹחַ:

(כ) בֶּן <ציף> צוּף בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן מַחַת בֶּן עֲמָשָׂי:

(כא) בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן יוֹאֵל בֶּן עֲזַרְיָה בֶּן צְפַנְיָה:

(כב) בֶּן תַּחַת בֶּן אַסִּיר בֶּן אֶבְיָסָף בֶּן קֹרַח:

(כג) בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל:

 

 

אם כן, שמואל הוא אכן מצאצאי קרח!. לוי שנהיה לכהן, אחרי עלי הכהן. שמואל לבש בגדי כהונה ושימש ככהן גם על ידי הקרבת קרבנות.

 

זה מזכיר מה שכתוב בתהילים פרק צט פסוק (ו)

מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ קֹרִאים אֶל יְקֹוָק וְהוּא יַעֲנֵם:

 

ומפרשים ששמואל שקול כנגד משה ואהרון ביחד!!

בדיוק מה שחיפש קרח!!!

 

בתורה כתוב ברמז שיש עתיד לטענת קרח:

"ובני קרח לא מתו"!!

 

אם כן, טענות קרח לא היו פסולות לגמרי. ייתכן שהוא לא צדק בזמנו או שהוא פעל בצורה לא נכונה. אבל אי אפשר להתעלם מהבעיה שלפנינו!!

חוקת מוש

בע"ה ל סיוון התשעו

מישל בן שושן

 

חקת מוש

 

זאת חוקת

"זאת" היא התורה שבעל פה (בניגוד למילה "זה" המצביע על התורה שבכתב).

המילה "חוקה" מזכירה חקיקה של אבן קשה. דבר המקובע, סופית. שאי אפשר לשנות אותו. דבר שיד האדם לא יכולה להשפיע עליו. חוק מאת האלוהים, שאסור להרהר אחריו. שאי אפשר להבין, למצוא טעם בו.

אם כן, יש לנו שני מילים הפוכות:

זאת (התורה שבעל פה- כולה שיח אנושי מחדש, מלא מחלוקות, תקנות לפי הצורך, המתהווה במשך הזמן)

חקה(התורה שבכתב- שאסור להחליף בה אות אחת. תורה מהשמיים. חקוקה באבן. הכל חייב להיות משוייך אליה)

 

הדואליות הזו, היא פרדוקס. מצד אחד דבר שבא מלמעלה, קבוע, אלוהי ומצד שני, תורה שכולה אנושית, מתהווה מלאת תהפוכות ופנים חדשות. איך יכולים לגור ביחד שני המושגים ההפוכים האלה?

 

נחשוב על אבן שחקוקה בצורה כזו שהיא מאפשרת למים לזרום בתוכה. אבן שנמצאת, לכתחילה בשפת מים ומונעת מהם להשתפך. והחקיקה של תעלה בתוך האבן, מאפשרת למים לזרום דרכה!

זה סמל החוקה שלנו! דבר קשה שמאפשר זרימת מים חיים!!

 

זה מפנה אותנו לשני מושגים נגדיים אחרים:

האדם נולד להיות חופשי. החופש , האחריות למעשיו, הבחירה והרצון שלו הם מעקרי כוונות הבורא. אם כן, היינו מצפים שהאדם יהיה באמת חופשי לגמרי. חופשי לבחור האם הוא רוצה שיעשו לו ברית מילה או לא. נחכה עד לגיר מבוגר! חופשי לבחור השם שלו. למה לכפות עליו שם? ניתן לו לגדול ולבחור לו שם. אולי לא נעשה ילדים בכלל כי אנו כופים עליהם להיוולד. מי יודע אם הם מבקשים זאת?

ככל שנחפש את החופש האבסולוטי, לא נמצא אותו בכלל!! היו אשליות של חופש במשך כל הדורות. חופש המבוסס על חופש. זה בלתי אפשרי וזה לא מצליח!!

 

מצד שני, אם האדם לא יכול להיות חפשי אולי כדאי שיהיה לגמרי עבד לחוקים נוקשים!. הרבה אנשים אוהבים שיגידו להם בדיוק מה לעשות ומה לחשוב. זה יכול להיות נוח מאוד. זה מבטל האחריות הכבדה ונהנים מההרגשה שאנו מתנהגים בדיוק כמו שצריך.אבל זו לא כוונת הבורא בבריאת האדם בצלמו.

 

אם כן, היהדות היא השילוב בין חוק כפוי וחופש. יתרה מזו, הכפייה של החוק, מטרתה הבלעדית הוא החופש האנושי!! "אל תקרה חרות אלה חירות". החוק, שנחקק באבנים, בא אך ורק כדי לתת מסגרת נוקשה שיש בה כדי לעורר את האדם לחופש!! מטרת כל התורה שבכתב היא היצירתיות של התורה שבעל פה!!

התורה שבכתב היא האבן הקשה

התורה שבעל פה הם המים החיים הזורמים בה. בלי אבן, המים מתפזרים לכל עבר. בלי מים, אין משמעות לאבן. האבן היא הכלי והמים המטרה.

 

המאור ושמש עושה עוד הקבלה:

הבורא שם חוקים נוקשים בטבע. החוקים האלה, הפיזיקה, המתמטיקה, הביולוגיה, הם חוקים בלתי משתנים. הם האבן הקשה, התורה שבכתב.

אבל, מייד אחרי בריאת האדם, הבורא מצווה לו ""מלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים.." הבריאה היא לרשות האדם. הוא צריך להשתלת על חוקי הטבע כדי ליצור דברים חדשים. הוא משתמש בחוק הכבדה כדי לבנות מחרשה. הוא לומד חוקי הבוטניקה כדי לזרוע זרעים,…כל מה שעושה האדם בעולם, היא התורה שבעל פה!!

 

יצא מן הכלל

אחד משלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהם הוא:

"היוצא מן הכלל, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא"

מצוות פרה אדומה יצאה מתוך כלל המצוות כדי ללמד לנו משהוא על כל המצוות כולן:

בכל מצווה יש צד של חוקה. צד שאנו לא נבין. צד שבא מהאלוהים ושאין לנו תפיסה בו. הפרה האדומה היא כולה מצווה בלתי מובנת ובלתי הגיונית. אבל כך כל המצוות של כל התורה!!זאת חוקת התורה!!

 

זאת חוקת התורה

עכשיו אנו יכולים להבין המילים האלה:

ה' אומר לנו שיש דברים רבים שאנו לא מבינים. יש "כפייה" בהרבה תחומים בחיים. גם בתורה וגם המצוות מלאי כפייה . כפה עלינו הר כגיגית. אבל, מטרת הכפייה הזו היא לעורר אותנו , לתת לנו מסגרת שדרכה אנו נפעיל את הבחירה, החופש היחסי , היוזמה, האחריות שלנו. זו מטרת התורה. כל מה שנגיד על הפרההאדומה, אפשר להגיד על כל הפרטים של התורה עצמה. כמו שהפרה האדומה מטהרת, כך כל השאר מטהר! כמו שהפרה היא בלתי מובנת ובכל זאת מטהרת, כך כל הכפיות והאי הבנות שיש בתורה ובמצוות, , מטרתן רק לטהר אותנו. לאפשר זרימת מים!

 

פרת משה

אומרים שכל הפרות בטלות חוץ מפרת משה רבנו. למה הפרה של משה היא העיקרית מכל הפרות שיבואו אחר כך? כי הפרה היא סמל לכל התורה כולה כמו שראינו לעיל!. והתורה היא תורת משה!!

 

אמירת הכהן

יש הרבה דברים שרק כהן יכול לעשות. כמו לברך את ישראל, להכריז על טומאת צרעת, .. למה לא לתת לתלמיד חכם לבצע דברים כאלה. במיוחד אם התלמיד חכם יותר בקי בהלכות צרעת למשל!

כמו כן, יש אנשים, צדיקים, שיכולים לעזור לאחרים על ידי ברכות, תפילות. אפילו אם הם לא "מבינים" בחכמת הפסיכולוגיה או בבעיות של האדם שמקבל ברכה. יש ל"צדיקים" האלה, יכולת (כמו זו של הכהן) לעשות דברים שההיגיון לא מסביר.

כמו כן, צריך לדעת שיש אנשים שהצדיק לא יכול לעזור להם. (כי הם לא משורש נשמתו) הם יכולים לפנות לצדיק אחר אולי. אבל הצדיק הזה, לא יכול כי אם ירד לעומק הבעיה שלהם, הוא עלול לשקוע בבעיה שלהם, זה יהיה מסוכן עבורו. לכן, יש לדעת מראש, ש"מטפל" לא יכול לטפל בכולם וכן מטופל לא יכול להיות מטופל אצל כל מטפל! (המאור ושמש, מדבר ארוכות על בעיות אלה שכנראה היו דאגותיו היום יומיות עם החסידים שלו)

 

חוקי הטבע והאדם

למרות קביעת חוקי הטבע, ה' נתן בידי האדם את היכולת לפעול בהם (זה כבר נאמר לעיל) אבל גם לשנות אותם, על ידי ההתנהגות שלו!! לפחות, זה נכון בכמה נושאים: כמו הגשם, היבול של הארץ.. ההתנהגות המוסרית של האדם והתפילות שלו, הזכויות שלו, יכולות לשנות דברים שהיו כבר מתוכננים בטבע!

כמו שכתוב בהרבה מקומות "אם שמוע תשמעו..ונתתי גשם בעיתו.." "ונתנה הארץ את יבולה…".

 

 

אדנות והויה

"לא כשאני נכתב אני נקרא" (פסחים נ.)

אכן, מבחינה הלכתית, אנו מבטאים את שם ה' על ידי כינוי האדנות , למרות שהוא כתוב בהוויה. היינו יכולים לא לקרוא אותו בכלל! אלא שחייבים אנו לקרוא אותו באדנות, כדי לעשות איחוד בין שני הכינויים

הכינוי של האדנות= מה שנגלה לעיין. אנו רואים את העולם וחושבים על מי שברא אותו. זה הצד הנגלה של ה'.

כינוי ההוויה= איך הוא הווה. זה, נשאר עבורנו נסתר לגמרי.

כלומר, יש חלק נגלה וחלק נסתר בהשגתנו את האלוהות. כל מצווה וכל לימוד אמורים להכריז על האיחוד בין הנגלה והנסתרת, לכן, הרבה קהילות אומרים "לשם ייחוד.." לפני לימוד או קיום מצווה.

כמו כן, יש לחבר את "זאת" עם "חוקת" התורה! התורה שבכתב עם התורה שבעל פה.

 

 

לאמור

המילה "לאמור" היא המצווה של התורה שבעל פה. כלומר, ה' אומר למשה דבר והוא מצווה לו להתחיל בתהליך התורה שבעל פה עם ישראל. כלומר, לתת לעם ישראל חשק, לעורר אותם להפעיל את התורה שבעל פה מיד, כשמקבלים את התורה שבכתב.

 

 

 

 

גדולת הנביאים

"אמר רבי יודן: גדול כוחם של נביאים שמדמים דמות גבורה של מעלה לצורת אדם"

נראה לע"ד לפרש אמרה זו כך:

כשמשווים תופעות אלוהיות בדמות בני אדם, יש לנו הרגשה כאילו אנו מצמצמים ומעוותים את האמת העליונה. יותר מכך, אפשר להאשים אותנו ב"אנתרופומורפיזם" האנשה. כשבזוהר, מדברים על אלוהות על ידי תיאור אברי גוף אדם, חושבים על אבק עבודה זרה.

אבל, האמת שונה: גדולים אלה שמצליחים לתרגם מושגים עליונים בלשון בני אדם!

הפילוסופים, למשל, מדברים בשפה בלתי מובנת לבני אדם הרגילים. זה חבל כי חוכמות שלמות לא באות לידי הכרה על ידי רוב בני האדם. אם אדם מצליח לפשט את הדברים עד שיהיו מובנים לפשוטי העם, זו גדולה עצומה ולא פחיתות.

כך, נראה לי, הנביאים והחכמים המתרגמים מושגים עליונים בלשון בני אדם: גדולתם בהנגשה של המושגים לכל.

 

רחוקה ממני

שלמה המלך אמר על הפרה "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני"

המאור ושמש מציע דרש מעניין: הפרה מסמלת התשובה האולטימטיבית. הטהרה הגמורה. אחרית הימים. שלמה הבין שעוד לא הגיע הזמן! ההיסטוריה והתהליך עוד ארוכים! "והיא (הגאולה השלמה) רחוקה ממני!!"

 

הסלע

לדעת המו"ש, בני ישראל בקשו ממשה שיוציא להם מים מהסלע של מרים. משה סירב, הוא רצה להוציא מים מסלע אחר. כלומר, בזכות עצמו ולא בזכות מרים

הוא רצה שכל צדיק יוכל להביא מים מזכות עצמו, משער חדש. והם רצו שזה יהיה אותו הסלע , כמו שהיו רגילים. משה רצה לפתוח אפשרות להבא, שיהיה אפשר להביא מים, באופן ניסי, כל הזמן, על ידי צדיקים אחרים. כמו שצנצנת המן המונחת במקדש יכולה להבטיח אוכל לעם ישראל במשך הדורות

משה טען שהוא איננו מאותו השורש של מרים! ולכן סירב לבקשת העם וזו, לעת המו"ש טעותו.

(אני מודה שלא הבנתי פירוש זה)!

 

 

 

 

 

אריכות גלות אדום

שואל המו"ש למה גלות אדום ארוכה יותר מהגלויות האחרות? והוא מצא סיבה בפרשה שלנו:

גלות מצרים: אברהם ושרה ירדו למצרים וקרה להם שם, בערך מה שיקרה לעם ישראל במצרים אחר כך. כלומר, הם הכניסו בזהות היהודית ההתמודדות עם תרבות מצריים. לכן, כדי להוציא ממצרים את הניצוצות , זקוקים ישראל לעבודה מועטה בלבד. ובאמת, אחרי 210 שנה, הצליחו להוציא ממצרים את כל מה שהיו צריכים להוציא.

גלות בבל: אבותינו באו מבבל. אברהם, האמהות, כולם באו מתרבות בבלית. לכן, בזהות היהודית, נכנסה כבר ההתמודדות עם תרבות זו. ולכן, גלות בבל לא האריכה יותר מ70 שנה בלבד.

גלות יוון: היא התרחשה בארץ ישראל. שם היינו בבית, ויכולנו להתמודד בקלות עם תרבות יוון ולקלות ממנה את הניצוצות הדרושים בקלות יחסית

גלות אדום: אבל , עם עשיו, יעקב לא התמודד. הוא ברח מעשיו ולא הסכים לחזור איתו לשעיר, אחרי שחזר מלבן. למרות שעשיו הציע לו שותפות , יעקב בחר להיפרד לגמרי מעשיו. גם דינה ביתו לא רצה לתת לו. גם רבקה וגם יצחק חשבו כך והפרידו ביניהם. לכן, אין בזהות ישראל, התמודדות עם אדום, ולכן קשה מאוד וארוכה מאוד גלות אדום כי אין בזהות שלנו ובהיסטוריה הקדומה שלנו שום התמודדות עם אדום.

זו הסיבה שמשה רצה להקל עלינו ולעבור דרך ארץ אדום בכניסה לארץ. זו הסיבה שהוא מספר למלך אדום את הסיפור של ההיפרדות מיעקב והשהות במצרים. הוא מנסה להתנצל על הזמן הרב שעבר בין הבטחת יעקב (אני אתנהלה לאיטי, עד אשר אבוא אל אדוני שעירה) למימושה עכשיו.

אבל אדום סרב לגמרי ולא נתן לישראל לעבור בגבולו. משה נכשל בניסיונו לקצר את גלות אדום!!

 

 

 

 

 

 

 

נחש הנחושת

הנחושת היא המתכת של יעקב אבינו. (אברהם הזהב, יצחק הכסף ויעקב הנחושת) יעקב אומר "ניחשתי ויברכני ה'". ניחשתי מלשון נחושת.

יעקב הוא הבריח התיכון שמחבר את המידות על ידי התפארת.

מידת התפארת היא מידת האיזון, החיבור.

לכן, הרפואה מתחוללת כשיש איזונים בגוף

ול"רפואה" יש את האותיות של ה"תפארת" של יעקב.

יעקב הוא המחבר.

אדם הראשון היה החיבור הטבעי כי הוא כלל את כל האנושות בתוכו

משה רבנו כולל את כל נשמות ישראל מבחינת התורה

לכן, החכמים מקשרים תמיד בין

אדם הראשון-יעקב – ומשה

מי שיכול לרפא, הוא זה שיכול לחבר, למצוא איזון, לעשות שלום בין קצוות. למצוא לכל אדם את מקומו ולכל דבר את מקומו בתוך האדם.

נחש נחושת מסמל את הרפואה כי הוא מסמל את העבודה של יעקב לאחד את המידות ושל משה שמאחד את כלל ישראל.

 

 

את והב בסופה

"על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה.."

"על כן" מורה על העניין שלמעלה, את הכאת הסלע על ידי משה!

"אלמלא לא הכה משה את הסלע לא היה מחלוקת ופלוגתות בין התנאים ואמוראים" (תיקוני זוהר מד.)

אלמלא משה הכה בסלע, כולם היו מיד מגלים האמת!!!

הכאת הסלע יצרה "מלחמות ה'" מחלוקות בין חכמים בתורה שבעל פה!!!

אבל, בסופו של דיון, האהבה חוזרת בין בעלי המחלוקת :את והב (אהבה) בסופה (בסוף המחלוקת)!

 

פרפראות:

הכאת הסלע פעמיים:

הכאת הסלע= להפוך אותו לחלקים

ס= 60

סל=90

סלע=160

סה"כ= 310  (שי)

פעמיים (X2)= 620  (כתר)

ה (של הסלע)  פעמיים= 10

סה"כ= 630

 

הריבוי מסומל תמיד על ידי הכפלה לשבע                                     !

מים= 90

מים רבים (X7)= 630

 

הכאת הסלע פעמיים מוציאה מים רבים!