בע"ה יג אייר התשעו
מישל בן שושן
בהעלותך אש
בהשראת פירוש של הרב אורי שרקי של מאמר הרב קוק (למטה)
הרעיון המרכזי:
הפרשה שלנו עוסקת בבירור השאלה המרכזית, האם משה מסוגל להיות המשיח? האם הגיע הזמן? האם העם בשל? האם זה אפשרי שנותן התורה יהיה גם זה שייכנס לארץ ויהיה המשיח?
משה-משיח
הרב קוק (ראה למטה ) מסביר שלאדם הראשון היו שני פנים, שתי נשמות, מאוחדות לפני החטא, ואחרי החטא, הן נפרדו.
- אחת היא הנשמה של התורה שמשה מציג אותה
- והשנייה היא הנשמה של המשיח שהיא עצם היהדות שיש בכל יהודי.
מטרת עם ישראל היא לייצג את כל האפשרויות להיות בן אדם בעולם ולחבר בין כולן על ידי האחדות. אם כן, יש
- צורך לבטא את כל האפשרויות, שכל אחד חייב להיות , בעצמו, חלק מהפסיפס האנושי האפשרי בעולם.
- ויש צורך שכל אחד יכיר את מקומו ושכולם יתאחדו כדי ליצור התמונה הכוללת של הפסיפס.
כך, עם ישראל יהיה העדות החייה שלמרות שבעולם יש המון פרצופים שונים, יש המון מימדים סותרים ומנוגדים, יש המון עולמות שונים, בכל זאת, אחד הוא ה' שברא הכל, ואחד הוא שמנהל את הכל, אחדות מסתתרת מאחורי הקלעים ויש לגלות אותה באחרית הימים. "והיה ביום ההוא, יהיה ה' אחד ושמו אחד".
אם כן, בנתיים, עם ישראל אמור לייצג את הריבוי הקיים בעולם וגם להתאחד בתוך עם אחד וארץ אחת וגורל אחד.
שני המהלכים האלה (שכל אחד יגלה את הייחודיות שלו- ושכולם יגלו אחדות) מוצאים את ביטויים בהסטוריה של עם ישראל ואחד הכלים החשובים ליישם המטרה הזאת היא התורה:
התורה מורכבת מהרבה פסוקים, הרבה אותיות. לפעמים סותרים בניהם. היא דורשת מהקורא לחשוב בכוחות עצמו אחרי שהמפרשים הרבים שקדמו לו, מגרים אותו ונותנים לו חומר למחשבה, גדי שייגלה בעצמו פן אחד בתורה. התורה היא כלי כדי לעורר את היהודי לגלות את ההסתכלות המיוחדת שלו . לעורר אותו להיות אחד מהפסיפס הגדול. התורה דורשת מכל יהודי לגלות פן אחד משבעים פני התורה. כי יש לו "אות אחת" בתורה. יש לו ראייה מקורית וחשובה של גילוי השכינה בעולם. עם ישראל, למד, על ידי התורה, להסתכל על העולם בעיניים פקוחות ותמיד בחיפוש אחרי המשמעויות. ועם ישראל עמל כל הזמן לאחד את כל הפנים של התורה, כל הסתירות בין המילים והפסוקים לתורה אחת. כמו שהתורה מאפשרת לגלות את ריבוי הפנים, כך עם ישראל מגלה ריבוי הפנים של השכינה בעולם. כמו שהתורה היא אחת, כך עם ישראל הוא אחד. למרות הכל!! לא אחיד אלא אחד.
אם כן, יש לנו כאן מטרה ואמצעי:
- התורה היא אמצעי לגלות אחדות בתוך הריבוי
- ועם ישראל חייב בסופו של דבר לגלות האחדות בתוכו , אחרי שכל אחד גילה והביע את הייחודיות שלו בתוך הכלל.
משה- איש עניו
משה הוא נותן התורה. הוא משה "רבנו". כדי ללמוד תורה דרושה ענווה עצומה. כדי ללמוד, יש להתחיל מהנקודה שאני מוכן לקבל. שאני לא יודע הכל. הענווה, היראה, הבושה , הם הכלים הנחוצים כדי ללמוד את תורת משה. כשבני ישראל מקבלים את התורה, משה מסכם את מעמד הר סיני ואומר להם :"לבעור תהיה יראתו(של ה') על פניכם לבלתי תחטאו". לכן, משה הוא איש עניו מאוד כי הוא לומד ומלמד.
משיח- חוצפה
אבל, זה לא מספיק ללמוד ולשאול ולגלות פנים חדשים בתורה. יש להיות גאה במה שאני. לעמוד על הביטוי שלי בעולם. להיות אני. להפסיק להיות עניו ולהתחיל להיות חוצפן. במובן הטוב של המילה. החוצפה היא הדרישה שאני לא מוותר על מה שאני מייצג.
כדי לבנות פסיפס, חייבים כל החלקים של הפאזל. ואם חלק אחד יותר מדי עניו ומחביא את עצמו ולא מגלה ומביע את עמדתו, אז יהיה חסר חלק אחד בפסיפס והפסיפס לא יהיה שלם. כל חלק חייב לגלות שהוא חשוב ואי אפשר בלעדיו! לכן, עליו להיות חוצפן!!
על ידי החוצפה, כל יהודי מביע את עמדתו האישית בברור ולא מוותר עליה. המשיח הוא זה שידע לתת מקום לכל אחד כדי ליצור תמונה כוללת ולגלות כך, את האחדות. זו אחדות דרך הביטוי העצמי של כל אחד מעם ישראל.
משה מבקש לגלות אחדות על ידי התורה. המשיח מגלה האחדות דרך העצמיות של כל אחד.
גאולה אחרי גלות
למה חייבת להיות גלות ארוכה לפני הגאולה והמשיח? כדי שכל יהודי יקלוט פן אחד של האפשרויות להיות בן אדם בעולם. הגלות באה כדי שכל יהודי יהיה או פולני או מרוקאי או תימני. , כדי שכל אחד יבטא את החלק שלו. כי הפסיפס בנוי מכל חלקי הזהויות בעולם.
אחר כך, יש לאחד את כל החלקים בארץ ישראל. כולם חוזרים הביתה, כדי לבנות את הפסיפס, הפאזל. מלך המשיח אמור להיות המנהיג שמסדר את כל החלקים, כל אחד במקומו הנכון, בכבוד לכל אחד, כדי לגלות אחדות התמונה כולה. אז, מתגלה האחדות של ה' שהייתה מוסתרת בכל חלקי הפאזל המפורד והמפוזר בעולם.
ענווה וחוצפה
שני המהלכים חשובים מאוד:
הענווה מאפשרת לי להיות מוכן ללמוד, לגלות, להתעורר, לחשוב,לקבל. זה תפקיד משה על ידי התורה.
החוצפה מאפשרת לכל אחד לבטא את הפן שלו בפסיפס. לא לוותר על מקומו וייחודיותו בתמונה הכוללת.
לכן, משה הוא איש עניו מאוד ובתקופת המשיח "חוצפה תסגה" כמו שכתוב למשל במשנה מסכת סוטה פרק ט משנה טו :" אין מבקש על מי יש להישען על אבינו שבשמים בעקבות משיחא חוצפא יסגא ".
אבל האם ניתן לענווה ולחוצפה להתיישב ביחד ?
האם משה יכול להיות גם המשיח??
כשהעם עוזב את הר סיני ומתוכנן להיכנס לארץ כנען, השאלה הזאת מתבקשת. וזה נושא הפרשה שלנו! ונראה בכל אחד מהעניינים שלה את הנושא הזה מתנוסס:
- 1. המנורה
המנורה מסמלת את החוכמה. אבל גם התורה מסמלת את החכמה! למה יש לנו צורך בשני כלים, במקדש, שמסמלים את החכמה?
התורה, בקודש הקודשים, לוחות הברית, שמשה הביא מהר סיני, היא החכמה של התורה.של משה
המנורה, היא החכמה של עם ישראל מצד עצמם:
אם נסתכל במנורה נבחין בעובדה שאין בה נר אחד גדול אלא שבעה נרות. כאילו מתוך העמוד האמצעי, מורש ענף, ומביע את הייחודיות שלו. הוא פונה ימינה, כאילו הוא מביע התנגדות לעמוד המרכזי. ועוד ענף פונה שמאלה, בכיוון הנגדי! וכך כולם. עד שכולם מאירים את הנר שלהם, בעצמיות! זו חוצפה ממש!
אבל, צורת הדלקת המנורה , כשכולם מאירים את הנר המרכזי, כולם פונים אל האחדות של המסורת שניזונה מהריבוי שהתגלה!
המנורה היא האור החיצוני שנובע מהפנים השונות של כל חלקי עם ישראל השונים.
המנורה היא החכמה של המשיח!
לכן, בין המנורה והארון יש פרוכת. הראשון חיצוני והשני מוסתר, בענווה, ביראה גדולה.
סמל משה הוא ארון הברית
סמל המשיח היא המנורה. (ולא מפתיע שסמל מדינת ישראל הוא דווקא המנורה!!)
רש"י מסביר שמשה התקשה מאוד בבניין המנורה! עכשיו ברור למה!
אהרון הוא זה שידליק את המנורה שמשה התקשה לבנות!. יש לאהרון מימד של המשיח שאין במשה. (ראה למטה הדיון על אהרון והמשיח).
זה מסביר את מיקומה של הדלקת המנורה דווקא עכשיו בפרשה שלנו! האם משה ידע לבנות מנורה? האם הוא זה שידליק או אהרון? ואיך אהרון ידליק אותה? על ידי שכל אחד מהנרות יעלה לבדו מעלה מעלה, בחוצפה, כל אחד בייחודיות שלו, ואחר כך כולם יאירו את פני המנורה באחדותה.
עכשיו יותר מובן למה החכמים בחרו בכותרת הפרשה "בהעלותך". תרתי משמע:
להעלות את הנרות–או להעלות את בני ישראל לארץ כנען?.
- יתרו
משה מבקש מיתרו להישאר איתו ויתרו מסרב. משה ממשיך לנסות לשכנע את יתרו ויתרו לא עונה לו.
יתרו הוא הגר האולטימטיבי.
הגאולה באה מתוך מחשבה אוניברסאלית.
המשיח הוא בן דוד, בן רות, הגרה, בין מואב .חייב להיות למשיח זיקה לאומות העולם. הוא חייב להיות צאצא מגר!
משה אומר ליתרו:" והיית לנו לעניים" כמו שתמר, האימה של פרץ, אבי דוד, ישבה "בפתח עניים"
משה יודע שיתרו יכול לעזור לו להיות המשיח.
ייתכן שמשה התחתן עם ציפורה כדי להביא את המשיח כי היא גרה. צפורה היתה, אולי האפשרות להיות רות, לפני הזמן. אבל זה נכשל! למה? כי משה עזב אותה, ולמה הוא עזב את צפורה? כדי להיות איש האלוהים, איש התורה. יתרו החזיר למשה את ציפורה. אבל משה המשיך בדרכו ולא לקח אותה בחזרה.
משה פירש מאשתו כדי להתמסר לתורה
ולכן, הוא לא המשיח!. יתרו מסרב להישאר עם משה, אולי כי הוא הרגיש שמשה איננו מוכן להיות המשיח! היא ממתין לזמן אר ובינתיים הוא יעבוד מבחוץ, מארצו.
"מואב"= השם שנתה בת לוט לבנה . לא רק שהיא חטאה בעריות כשעשתה ילד עם אבא שלה אלא שקראה לו בשם שמפרסם את המעשה! "הוא מאבא" מ-אב! זו החוצפה בשיאה!! יתרו הוא גם גר וגם ממואב!
3 ויהי בנסוע הארון (לעד)
שני הפסוקים האלה, מבטאים את תקופת המשיח (ראה למטה :" באורו של משיח ע"י אורה של תורה, הוא האור הזורח בפרשת ויהי בנסוע הארון" הרב קוק).
שני הפסוקים מדברים על המלחמה האחרונה של ה' ברשעים וחזרת כל ישראל על ארצו.
הגמרא טוענת (ראה למטה מסכת שבת קטו ב) ששני הפסוקים האלה עתידים להיעקר מכאן ותכתב במקומה. כאילו שני הפסוקים האלה, שהם ספר בפני עצמו, הם יחידה שאין לה מקום בתורה. כמו עובר שנמצא בסוגריים בבטן אימו ושמחכה לצאת לאוויר העולם בזמנו ולהיות עצמאי .
שני הנונים, הם כמו הכליפה של הבועה שבו יושב העובר. זה לא מקומו שם. אבל בנתיים משם הוא נבנה! אבל, לעתיד , אחרי חבלי לידה, הוא יצא לאור כספר חדש, תורת המשיח!!
- העם מתאווה לבשר
זו החוצפה ! יש להם הכל והם רוצים בשר! קישואים ואבטיחים. זו חוצפה ישראלית אופיינית!
הם בעצם דורשים ממשה (ולא מהאלוהים), שיהיה מוכן להיות המנהיג של דברי החול. שיגלה הקדושה מתוך החול. ולא יסתפק לגלות הקדושה מתוך הקדושה!! הם דורשים, במודע או לא, שמשה יגלה את עצמו כמשיח!!
הם נענשים כי כל מי שמגלה אמת כואבת, בסופו של דבר חייב לשלם את המחיר (ראה למטה "האמת והעונש")
- משה מוכן למות
זה כבר אומר דרשני! משה, הגיבור שהיה מוכן לשבור את לוחות הברית, להרוג את כל חוטאי העגל, לטחון את עגל הזהב ולפזר אותו במים, מי שהתמודד עם המון בעיות קשות, מתמותת לנו פתאום כשמבקשים ממנו בשר???
משה הוא איש התורה. כמו רב קהילה שנבחר עבור כישוריו הלמדניות, שנעלב כשמבקשים ממנו להיות השוחט ולפתוח מסעדה כשרה! מה לזה אתם צריכים אותי? אני איש הלימוד, הפילוסוף, במקום לבקש ממני דבר תורה, אתם רוצים ממני להיות שוחט?!!
משה מבין שהוא לא מסוגל להיות המשיח!!. הוא איש עניו מאוד. הוא לא מרגיש קשור לבעיות הגשמיות כל כל של עם קשי עורף זה!
6 הזקנים
התוצאה לא מאחרת לבוא: ה' מבין את מצוקת משה ומוצא פתרון: דמוקרטיה! או יותר נכון, האצלת סמכויות לאספת זקנים שתייצג את העם כדי לפתרו בעיות של יום יום. אולי בשילוב משה והזקנים, נוכל לפתור הבעיה! זה מה שיקרה בעצם במשך ההיסטוריה. התפקידים יתחלקו בין השופט, הכהן, המל, הנביא, אנשי כנסת הגדולה,, הרב וראש הקהילה… עד לבוא המשיח שיאחד הכל!!
7 אלדד ומדד
לפי המדרש של יונת בן עוזיאל, הם האנטי-תזה של משה:
א. הם אחי משה!!!
הם נולדו מיוכבד שהלכה עם איש אחר, אחר שעמרם גירש אותה ואחר כך, כשהיא חזרה עם עמרם, משה נולד. אנו יודעים שבתורת משה אסור לאישה שהתגרשה מבעלה והלכה עם אדם אחר, לשוב להתחתן עם בעלה הראשון.
(דברים פרק כד) (ד) לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי יְקֹוָק ..
ובכל זאת, יונתן בן עוזיאל טוען שכך עשתה יוכבד!! כלומר משה לא היה אמור להיוולד על פי תורת משה!! ואלדד ומדד, האחים למחצה של משה, הם העדות לבעיה הזאת! כלומר, בעצם הימצאותם בסיפור הם שוללים את הימצאותו של משה!!
ב. משה מת
מה הם מנבאים? הם אומרים שמשה ימות ולא יכניס את העם לארץ! במילים אחרות, אלדד ומדד אומרים שמשה איננו המשיח!!! והם מנבאים על מלחמת גוג ומגוג!! המקום היחיד שיש רמז לכל זאת בתורה עצמה!! (ראה למטה במקורות).
כלומר, אלדד ומדד באים ושמים טריז בין משה והמשיח!. מה לעשות איתם? יהושוע מציע לכלוא אותם! משה מסרב. הוא מבין שהוא צודקים!! והענווה שלו מקבלת את הדין!!
8 מרים ואהרון
על מה אהרון ומרים דברו? על זה שמשה גירש את ציפורה! מה הבעייה? שהוא פרש מהעולם הזה!! והמשיח הוא זה שאמור לאחד העם בעולם הזה, על ידי עסקי החול והחומר. כלומר, הם באמת היו רוצים לראות את משה הופך למשיח!! וה' עונה להם שמשה "ענו מאוד" כלומר, הוא מסביר להם את הקושי!!
נראה לי שמרים הרגישה שציפורה היתה יכולה למלא התפקיד של רות המואביה. (ואולי היא בעמה נעמי)
9האמת והעונש
למה מרים מצורעת? אומרים חכמים שהיא דברה לשון הרע על משה. מה הוא לשון הרע? זה דבר אמיתי (כי אם זה שקר, קוראים לזה "מוציא שם רע") אבל האמת הזו מפריעה לשם הטוב של משהוא אחר. זה מוריד את ה"פרופיל" שלו בעיני הביריות!! אם כן, כל מי שמגלה אמת שגורמת לכאב, חייב לשלם עבור זה! כי הוא עלול להרגיש שהוא אלוהים אמת! יש גאווה עצומה אצל מי שאומר האמת! הוא חייב לשלם על זה למרות שהוא צודק!
10 אהרון והמשיח
לאהרון היו, כנראה התכונות של המשיח: הוא קרוב לכל אחד. הוא מנסה למצוא מקום לכל אחד. כבוד לכל אחד. הוא עושה שלום בין האנשים כדי ליצור אחדות בעם. אהרון היה יכול להיות המשיח!
למה הוא לא הצליח להיות המשיח??
נראה לי שמלכתחילה אהרון ניסה. לפני בוא משה , אהרון היה המנהיג של העם. אבל, היה חסר מימד. היה חסר משהוא לאהרון. אי אפשר להגיע למשיח בלי משה. בלי תכנית. בלי יראה, בלי תורה.
עצמאות, חוצפה, ביטוי עצמיות, הם המטרה העליונה . אבל בלי תורה, ענווה, בושה, לימוד, אי אפשר להגיע להמטרה הזו!! לכן, אהרון היה זקוק לעבודה של משה.
בחוטא העגל, אהרון ניסה לפתור הבעיה של אחדות העם על ידי שהוא ביקש תרומת זהב מכל איש אשר יידבנו ליבו! אבל זה היה בלי משה. משה היה עדיין למעלה. הלוחות לא היו עדיין כאן. לכן זה לא הצליח!!
חטא העגל מבטא האשליה שאפשר להביא המשיח ללא התורה!
לכן, אהרון, לעניות דעתי, לא הצליח להיות המשיח בעצמו. הוא ישלים את תורת משה עד סוף ההיסטוריה, עד בא המשיח!!
"משה משיח"
ההבדל בין שני השמות הוא חי' במקום ה'.!!!
ההבדל המספרי הוא 13= אחד! שניהם עסוקים באחדות העם. אחד דרך התורה והשני דרך עצמם.
—————————————————————————————————————
מקורות:
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קטו עמוד ב
תנו רבנן: +במדבר י+ ויהי בנסע הארן ויאמר משה, פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה. רבי אומר: לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו. כמאן אזלא הא דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: +משלי ט+ חצבה עמודיה שבעה – אלו שבעה ספרי תורה. כמאן – כרבי. מאן תנא דפליג עליה דרבי – רבן שמעון בן גמליאל הוא, דתניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה. ולמה כתבה כאן – כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי היא? – +במדבר יא+ ויהי העם כמתאננים. פורענות ראשונה – +במדבר י+ ויסעו מהר ה'; ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה'. והיכן מקומה? – אמר רב אשי: בדגלים
במדבר פרק יא
(כו) וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה:
(כז) וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה:
(כח) וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם:
(כט) וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְקֹוָק נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יְקֹוָק אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם:
יונתן במדבר פרק יא
(כו) וְאִשְׁתְּיָירוּ תְּרֵין גוּבְרִין בְּמַשְׁרִיתָא שְׁמֵיהּ דְחָד אֶלְדָד וּשְׁמֵיהּ דְתִנְיַין מֵידָד בְּנוֹי דְאֶלְצָפָן בַּר פַּרְנָךְ דִילֵידַת לֵיהּ יוֹכֶבֶד בְּרַת לֵוִי בִּזְמַן דְפַּטְרָהּ עַמְרָם גַבְרָהּ וְאִתְנְסִיבַת לֵיהּ עַד דְלָא יְלֵידַת יַת משֶׁה וּשְׁרַת עֲלֵיהוֹן רוּחַ נְבוּאָה אֶלְדָד הֲוָה מִתְנַבֵּי וַאֲמַר הָא משֶׁה מִתְכְּנִישׁ מִן עַלְמָא וִיהוֹשֻׁע בַּר נוּן מְשַׁמֵשׁ מַשְׁרִיתָא קָאִי מִן בַּתְרֵיהּ וּמְדַבֵּר עַמָא בֵּית יִשְׂרָאֵל וּמֵיעַל יַתְהוֹן לְאַרַע כְּנַעֲנָאֵי וּמַחֲסִין יָתָהּ לְהוֹן מֵידָד הֲוָה מִתְנַבֵּי וַאֲמַר הָא סִלְוֵי סַלְקִין מִן יַמָא וְחַפְיָין כָּל מַשְׁרִיתָא דְיִשְׂרָאֵל וְיֶהֱוֵי לְעַמָא לְתוּקְלָא בְּרַם תְּרֵיהוֹן כַּחֲדָא מִתְנַבִּין וְאָמְרִין הָא מַלְכָּא סְלִיק מִן אַרְעָא דְמָגוֹג בְּסוֹף יוֹמַיָא וּמַכְנַשׁ מַלְכִין קִטְרֵי תַגִין וְאַפַרְכִין לוֹבְשֵׁי שִׂרְיוֹנִין וְכָל עַמְמַיָא יִשְׁתַּמְעוּן לֵיהּ וּמְסַדְרִין קְרָבָא בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל עַל בְּנֵי גַלְוָתָא בְּרַם קִירִיס אִיטִימוֹס לְהוֹן בְשַׁעַת אֲנִיקִין וּמִקְטַל כֻּלְהוֹן בִּיקִידַת נִשְׁמָתָא בְּשַׁלְהוֹבִית אֵשָׁתָא דְנַפְקָא מִתְּחוֹת כּוּרְסֵי יְקָרָא וְנָפְלִין פִּגְרֵיהוֹן עַל טַוְורַיָא דְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל וְיֵיתוּן כָּל חֵיוַת בָּרָא וְצִיפְרֵי שְׁמַיָא וְיֵיכְלוּן גוּשְׁמֵיהוֹן וּמִבָּתַר כְּדֵין יֵיחוֹן כָּל מֵתַיָא דְיִשְׂרָאֵל וְיִתְפַּנְקוּן מִן טַוְורָא דְאִצְטְנַע לְהוֹן מִן שֵׁירוּיָא וִיקַבְּלוּן אֲגַר עוֹבָדֵיהוֹן וְהִינוּן הֲווֹן מִן סָבַיָא דִסְלִיקוּ בִּפְטִיקַיָא כְּתוֹבַיָא וְלָא נַפְקָן לְמַשְׁכְּנָא דְאִיטַמָרוּ לְמֵעֲרוֹק מִן רַבָּנוּתָא וְאִתְנַבִּיאוּ בְּמַשְׁרִיתָא:
כתר יונתן במדבר פרק יא
(כו) ונִשׁארו שני אנשים במחנה שמו של אחד אלדד ושמו של השני מידד בניו של אלצפן בן פרנך שילדה לו יוכבד בת לוי בזמן שגרשה עמרם בעלה ונִשׂאת לו, עד שלא ילדה את משה, ותִשׁרה עליהם רוח נבואה, אלדד היה מִתנבא ואומר
- הנה משה נאסף מִן העולם ויהושע בן נון משרת המחנה עומד מִן אחריו ומנהיג העם בית ישׂראל ומביא אותם לארץ הכנעני ומנחיל אותה להם,
- מידד היה מִתנבא ואומר הנה שׂלוים עולים מִן הים ומכסים כל המחנה של ישׂראל ויהיה לעם לכִשׁלון,
- אך שניהם כאחד מתנבאים ואומרים הנה מלך עולה מן הארץ של מגוג בסוף הימים ואוסף מלכים קושרי כתרים וגנרלים [שׂרי צבא] לובשי שִׁריונים וכל העמים ישמעו לו ועורכים מלחמה בארץ של ישׂראל על בני הגלות אך קִירִיס אִיטִימוס מוכן להם בשעת צרתם והורג כולם בשׂרפת נשמה בשלהבת אש שיוצאת מִתחת כִסא הכבוד ונופלים פִגריהם על ההרים של ארץ ישׂראל ויבואו כל חיות השׂדה וציפורי השמים ויאכלו גופותיהם ואחר כך יחיו כל המתים של ישׂראל ויתפנקו מִן ההר שהוצנע להם מִן ההתחלה ויקבלו שׂכר מעשׂיהם,
- והם היו מִן הזקנים שעלו בפתקים הכתובים ולא יצאו לאהל שׁהִצטנעו לערוק מִן הרבנות והִתנבאו במחנה:
שמונה קבצים הרב קוק
קובץ שמיני פסקה קנז
משה רבינו כולל הוא כל נשמות ישראל מצד התורה, ומשיח הוא כולל אותם מצד עצמן, מצד מחשבתן של ישראל הקודמת לכל. ומצד הפנימיות הלא נשמתן של ישראל הוא שורש התורה ופנימיותה, והתורה בשביל ישראל נבראה, ע"כ וגבה מאד נאמר במשיח, גם ממשה, ומ"מ מצד התגלות התורה הוא רק קרוב למעלת משה. מצד גדולת ערכה של נשמת משיח הכוללת את עצמיות שרשן של ישראל, אין שום חוצפא יכולה לפגוע בקדושתו, והיא בזה מתעלה מגילוי התורה שהיא צריכה בושה, שהיא הפך החוצפא, כדכתיב במ"ת (=במתן תורה), כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, ודרשו חז"ל זו הבושה. ומשיח ממואב קאתי, דחציפה ואמרה מאב, ולא די שלא פגמה בנשמתו, אלא שהיא מרחצתו, מואב סיר רחצי, ובעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא, ולא תוכל כלל להמעיט את השפעת קדושתו. התעוררות קדושת משיח בנבואה בא ע"י אלדד ומידד, שנבאו על עסקי גוג ומגוג, ובזה נכללים כל עניני הארת משיח וכל המסיבות הסובבות אותו. ותורה שבע"פ, שבדורות האחרונים מתהפכת לתורה שבכתב, היא באה מצדם, והמה בכתובים. בזיהרא עילאה דאדם הראשון, היה אורו של משה ואורו של משיח כלול כאחד, כי באמת נשמה אחת היא. ע"י נפילת העולם בחטא הקדום, נתרחק משה מלהאיר בתוך החוצפא, ופירש מן האשה. הקדושה של דור המדבר תבעה את האחדות של זיהרא דאדה"ר, ורצו שמשה דוקא יאכילם בשר, ושיכנס להאיר בתוך החוצפא. ומשה אמר האנכי הריתי את העם הזה, כלומר בתוך החוצפא אי אפשר לי להאיר, ונשאר קץ משיח סתום, ולא נתפרש בתורה. ואהרן ומרים הרגישו בדבר, וצוחו על הפרישה הזאת, ומ"מ לא הועילו להחזיר את משה להאיר בחוצפא, כי נשאר בענותנותו. והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר ע"פ האדמה. המנורה כוללת קדושת נשמת ישראל מצד עצמה, שנראית לכאורה חיצונה לגבי התורה שבקה"ק, ובאמת היא מאירה לכל, והיא סוד עדות לישראל, אלא שהיא יכולה להאיר בחוץ ג"כ. גם קדושת נשמת ישראל מוארה היא מנשמת משה ביסודה העליון, אבל לא כפי ציורה שבפועל, ע"כ היתה המנורה צריכה להיות מצויירת אצל משה כמראה אשר הראה ד' את משה, אבל בפועל לא עלתה בידו לעשותה, כ"א כן עשה את המנורה, מי שעשה, מעשה שמים ע"י תעלומתה של נשמת משה מצד זיהרא עילאה דאדה"ר, שכולל את האומה כולה ברוחניותה, ומצדה אין שום סיג ופגם בכל ישראל, כולך יפה רעיתי ומום אין בך. לא כמו מצד הנבואה והתגלות התורה שישנם מדריגות וחילוקים. ולאחד אורו של משה באורו של משיח צריכים לנפש הגר, שיסודה הוא יתרו, אבי הגרים שבאים להיות נלוים לישראל. ומשה אמר מפני כך ליתרו, אל נא תעזוב אותנו, והיית לנו לעינים, וכמו ותשב בפתח עינים שאצל תמר, שהיה כדי לברא את אורו של משיח. והעליות שהמעלות עולות עד שיתדבקו ישראל, ועל ידם כל העולם, באורו של משיח ע"י אורה של תורה, הוא האור הזורח בפרשת ויהי בנסוע הארון, שנכתב באמצע בין פורענות לפורענות – אורו של משיח שאינו מתירא מחוצפא, לא מעזיבת התורה ובריחה מבית הספר דבפסוק ויסעו מהר ד', ולא מהתאוננות והשפלה עד לכדי התאוות תאוה ותביעת בשר. החצוצרות, קול מלאכותי, דומה לנשמת הגר, המחבר את הארת הקול של תורה עם השופר הגדול של הגאולה, ששם מאוחד הוא משה ומשיח, בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ד'. והכל יגיע עד השופר הגדול, וד' אלהים בשופר, הידוע, יתקע, והמסע הולך הוא לחבר את השירותא משה עם הסיומא משיח. ומדת דיו ממעטת את הקו, מה שהוא חוץ לטבעו, מפני התכנסות אורו של משיח, אבל לע"ל ולא יכנף עוד מוריך, וכ"ז שמדת משה צריכה להיות עומדת בעינה נתגלתה מדת הדיו ע"י ואביה ירֹק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים, ותסגר שבעת ימים. ולא נאמר ק"ו לשכינה עד אשר יתגלה אורו של משיח, ומשה יתאחד עמו, ואור התורה יתגלה במדריגת הלובן של האותיות, ולא יאמר עוד מידת דיו, כי לא ממידת בשו"ד יבא אור הכבוד, רק ישקני מנשיקות פיהו, ונחל יצא מבית ד' והשקה את נחל השטים, ונהרו אל ד' ואל טובו, על דגן ועל תירוש, ועל צאן ועל בני בקר, והיתה נפשם כגן רוה, ולא יוסיפו לדאבה עוד. והארת הזקנים שפעלה על הבשר בזעם תהפך לאור מתוק, בשפעת עונג, בהמות בהררי אלף וכל דגי הים בכללא חדא יאסף להם ע"י לויתן. וכחו של רבי עקיבא אחד את ההארות, ונשתלשלה תורה שבע"פ בסוד הכתב שבתגין, על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, הוספת גבורה של מעלה ע"י אמירת ועתה יגדל נא כח ד' כאשר דברת, ואמר לבר כוזיבא דין הוא מלכא משיחא, ולא חש להא דלא היה מורח ודאין, שמפני מעלת עצמיות קדושתן של ישראל, אין המעלות מעכבות, ולא ניכר שוע לפני דל, ויסוד נפש הגר חברה את כח התגלות התורה וצפונתה, באורו של משיח. ומקום המקדש היה ראוי להשפיע כח קנין לגרים בארץ ישראל, אבל ע"י קביעות הקדושה של ביהמ"ק באה המעלה של הרחיבי מקום אהלך, ועתידה א"י שתתפשט בכל הארץ, וזה יהיה מקלט קדושת הגרים, המועיל להרחבת הקדושה על כל אפסי ארץ, וממילא אין להם קנין בארץ, רק ישיבה, כדי להפשיט את קדושתה מעל לגבול ישראל. וביחס זה המשיך משה את יתרו להדבק באי, ורשם את הרושם של זוהר העליון בעמקה של תורה, והכל הלכה למשה מסיני, העתיד להתגלות בהתגלות כבוד ד' עין בעין, ונגלה כבוד ד', שלא כמידת דיו, רק וראו כל בשר יחדיו כי פי ד' דבר, ולא נצטרך למדת קו, ומלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, מקרא מפורש המגלה כל סתום, ע"י פומא דמשה דאיהו אליהו דעתיד לאתגלאה באחרית יומיא. וישוב זוהר העליון זיהרא עילאה דאדה"ר להאיר ע"י קיבוץ שני המאורות שהם אחד, משה ומשיח. וזה שמו אשר יקראו לו ד' צדקנו, ולא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את מוריך.
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 