פסח שני לעד

בע"ה טו אייר התשעו

מישל בן שושן

 

פסח שני לעד2

 

 

האנשים שהיו טמאים בקשו לעשות הפסח "במועדו".(ראה הפסוקים למטה)

אבל מה שהוצע להם, זה לעשות פסח ,חודש אחרי המועד שנקבע. אם כן, זה לא היה "במועדו"!!

 

נראה לי שיש לתרגם המילה במועדו כך:

 

יש תאריכים שמיועדים לגאולה. מהתחלת הבריאה. ייתכן שזה תלוי במזלות או לא, אבל ה"מועד" הוא מפגש בין הזדמנות לביצוע.

לכן, כשהמלאכים באים לבשר על הולדת יצחק אצל אברהם, אומרים לנו המדרשים שזה היה פסח! כלומר זה היה תאריך 14 בניסן שהוא "מועד" גאולה. גאולה מעקרות. יציאה לדרך של היסטוריית עם ישראל בלידת יצחק.

 

אם בני ישראל יצאו ב14 בניסן, זה בגלל שהם נצלו את ההזדמנות , נצלו את התאריך של הגאולה הזה ויצאו.

 

כל זנה, תאריך ה14 בניסן הוא הזדמנות לגאולה. גאולה עצמית או לאומית.

כשאנו אומרים שבלילה הזה אנו "זוכרים" את יציאת מצרים, זה כדי לתת לנו כוח לחשוב על האפשרות להיגאל היום, ביום זה. "כאילו הוא יצא ממצרים", עכשיו. לא מדובר בזכרון נוסטלגי אלא כוח : הנה זה קרה בעבר, כמו כן זה יכול להיות היום.

 

לכן, ה"מועד" של 15 בניסן הוא יום ההזדמנות לגאולה. ולכן אנו חוגגים את המועד הזה: ההזדמנות לגאולה.

 

לכן, ה' נתן לבני ישראל עוד תאירך שבו יש הזדמנות לגאולה: 14 באייר. זה יהיה "מועד ב". כלומר גם בתאריך הזה ניתן להיגאל, במשך ההיסטוריה.

 

אם כן, הטמאים ב15 בניסן, חגגו את הפסח השני ב14 באייר "במועדו"!! במועד הזדמנות שנייה של גאולה.

 

וזה מסביר למה אנו, עד היום חוגגים את פסח שני, לא נופלים אפיים בתפילה כי זה יום של גאולה אפשרי , היום, בכל שנה ושנה.

 

במדבר פרק ט

 

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר:

(ב) וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ:

(ג) בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ במוֹעֲדוֹ כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ:

(ד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח:

(ה) וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(ו) וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא:

(ז) וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן יְקֹוָק בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יְקֹוָק לָכֶם: פ

(ט) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק:

(יא) בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:

(יב) לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ:

(יג) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן יְקֹוָק לֹא הִקְרִיב במֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא:

(יד) וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ: פ

—————————————————————-

 

EMOR AKADEM

PARACHAT EMOR

L'évolution de la halakha

http://www.akadem.org/sommaire/paracha/5776/parachat-hachavoua-5776/emor-le-peuple-de-l-interpretation-10-11-2015-75354_4611.php

POUR AKADEM 2016

 

PAR MICHEL BENSOUSSAN

 

  1. résumé de la Sidra

Après avoir développé, la semaine  dernière,

le devoir, pour tout le peuple d'être "saints",

ainsi que les lois permettant d'y accéder,

 notre Sidra traite de la mise en pratique,

 de l'utilisation,

 et des limites de cette sainteté .

Tout d'abord, auprès des hommes les plus proches de cette sainteté: les cohanim.

 Ensuite, a propos des animaux ,

qui seront un des moyens de l'exprimer, par  les sacrifices.

La sainteté du temps par le shabbat et les fêtes.

Enfin, la sainteté a travers le service au temple par la Menorah et les pains d'assignation.

A la toute fin de la Sidra, on nous raconte une histoire assez dramatique et énigmatique:

Le fils d'un égyptien et d'une Israelite se révolte.

 le texte ne dis pas pour quoi. en tout cas,

 il blasphème le nom divin et  Il sera lapidé!

  la plus grande partie de notre Sidra traite des fêtes juives.

 mais je voudrais m'attarder sur trois sujets annexes pour tenter de soulever un problème de fond,

 celui de l'actualité du texte de la Thorah,

 ou plutôt son actualisation , aux différentes époques, par nos sages.

  1. le deuil pour le conjoint

 

le premier exemple concerne le tout début de notre Sidra.

 les cohanim, ne peuvent être en contact direct avec la mort. ils n'entrent pas dans un cimetière et sont même éloignés des morts. sauf  pour des personnes tres proches: les parents, frère et jeune sœur, fils ou fille.

qu'en est il des conjoints?

la question est d'autant plus importante que les lois de deuil pour tout le reste du peuple, même les non-Cohen, sont déduites de ces versets.

Cela veut dire que cela nous concerne tous.

Aujourd'hui, un juif prend le deuil pour son conjoint, ses parents, ses frères et sœurs et a dieu ne plaise, pour ses enfants.

Cette liste des personnes très proches est déduite de notre texte a propos des cohanim.

 Mais, comme vous avez pu le remarquer, dans la liste de notre Sidra, il n'y a pas de conjoint. Est ce que la Thorah exclu le conjoint de la liste des proches parents pour lesquels on doit prendre le deuil, ou pas?

A ce sujet, les avis divergent.

Rachi par exemple, pense que le texte de la Thorah inclut le conjoint dans la liste , alors que Maimonide, prétend que la Thorah, elle même, n'inclut pas le conjoint , et si  aujourd'hui, nous prenons le deuil pour le conjoint, c'est parce que nos sages bien plus tard, ont décidé de l'y inclure.

voyons ensemble le texte

ויקרא פרק כא

(א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו:

(ב) כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו:

(ג) וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא:

Dieu demande a moise d'expliquer au cohanim qu'ils ne peuvent se rendre impures par contact d'un mort. sauf pour les personnes qui lui sont tres proches: pour sa mère et pour son père, pour son fils pour sa fille et pour son frère. aussi pour sa sœur vierge qui donc n'est pas mariée. il ya donc six personnes proches qui sont cites. les deux  parents, frère et sœur et enfants. il -semble donc clair qu'il n' y a pas ' dans cette liste, les conjoints.

c'est pour cela que la plus part des sages, reconnaissent que pour la Thorah, un homme ne prend pas le deuil pour sa femme. si on le fait aujourd'hui c'est peut être parce que nos sages, il y a environs 2500ans en ont décidé autrement, probablement a cause du changement, disons de mentalités.

 Maimonide dit clairement:

רמב"ם הלכות אבל פרק ב הלכה א

אלו שאדם חייב להתאבל עליהן דין תורה, אמו ואביו בנו ובתו ואחיו ואחותו מאביו, ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה, וכן האשה על בעלה,

pour lui, la Thorah ne parle pas ici du conjoint. par contre' les sages  ont inclut de leur propre initiative le conjoint dans la liste. mais la Thorah elle même ne le demande pas.

cet avis de Maimonide est celui qui fait loi jusqu'a nos jours

rachi' lui, explique, au contraire que le conjoint se  trouve dans cette fameuse liste de la thorah

il dit que la phrase d'introduction a la liste

כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו

 : les personnes qui lui sont proches,

 he bien n'est pas une phrase d'introduction mais au contraire le conjoint!

רש"י ויקרא פרק כא

(ב) כי אם לשארו – אין שארו אלא אשתו:

cheero' c'est sa femme!

le mot cheer veut dire  le prolongement de sa chaire. comme par exemple dans un autre verset:

ויקרא פרק יח

(יב) עֶרְוַת אֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה שְׁאֵר אָבִיךָ הִוא:

tu ne dévoileras pas la nudité de la sœur de ton père car elle est le " cheer" de ton père.

 mais justement dans cette phrase, cheer ne veut pas dire sa femme!

rachi le sait. et pourtant, pour lui, il est impensable que la thorah n'inclut pas le conjoint. pour rachi, c'est même la première personne, la plus proche, la plus intime, et elle est , toujours selon lui, en tète de la liste.

si on résume:

dans tous les cas, on prend le deuil pour le conjoint.

 la différence de point de vue est :

 est-ce que la thorah elle même le demande ou est-ce les sages qui l'on rajoutée, plusieurs centaines d'années après?

                                                                                             rachi dit que la Thorah demande de prendre le deuil

pour le conjoint et Maimonide dit que non.

 en définitive, ce que l'on appelle la "halakha" conclu comme.. Maimonide!:

le deuil pour  son conjoint n'est pas une loi de la Thorah mais une décision rabbinique.

vous me direz, a juste titre, que cela n'a pas d'importance, puisque tout le monde est d'accord sur ce que l'on doit faire aujourd'hui. c'est tout a fait vrai.

cependant ,cela nous apprend qu'il peut y avoir des changements de point de vue, voir des changement de mentalité, qui font que le texte de la Thorah qui  exprime une manière de voire est contredit par des décisions rabbiniques, plusieurs centaines d'années plus tard.

 l'enjeu est de taille:

si on veut étudier par exemple les liens psychologiques entre un homme et sa femme ,a travers le texte de la Thorah ou si on veut avoir une idée de la cellule familiale a l'époque de la Thorah, on est alors très surpris des différences significatives   entre les différentes époques. que ce soit  a l'époque de moise, du talmud ou de nos jours.

a l'époque de la Thorah, la polygamie était permise

 un père pouvait vendre sa très jeune fille en esclavage!

 et comme on l'a vu, le mari ne prenait pas le deuil pour son épouse!

au cours des années, l'évolution des sociétés, des mentalités, ou pour d'autres raisons, nos sages modifient la loi et l'adapte.

les sages de la grande assemblée, au sixième siècle avant l'ère profane, font entrer le conjoint dans la liste des endeuilles. au 11eme siècle un grand décisionnaire, rabenou Guershon,'interdit la polygamie. l'esclavage est depuis longtemps bannie.

 changement d'époque, changement de mentalité, la halakha ici encore évolue.

  1. juif par la mère

 

 

voyons un autre exemple ' cette fois vers la fin de notre Sidra:

ויקרא פרק כד

(י) וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי:

un homme' fils d'une israélite et fils d'un égyptien, sort, a l'intérieur du peuple d'Israël et il se querelle avec un fils d'Israël.

la suite est dramatique. il profane le nom de dieu et on le lapide. je ne voudrais pas parler de cette histoire mais simplement relever le fait, que cet homme a un problème d'appartenance au peuple parce que son père est égyptien. il n'est donc pas juif, malgré le fait que sa mère le soit.

cela peut nous surprendre, nous, qui savons que depuis deux mille ans, la judéité est transmise par la mère!

et pourtant, il semble admis qu'au temps de la Thorah, l'affiliation juive passe par le père. l'appartenance a une tribu se fait par le père.

 est Cohen celui qui est ne d'un père Cohen.

de même pour les Levi  et toutes les autres tribus.

 ce sont les pères qui sont mentionnes lors des recensements ….

jusqu'a quand cela a était la règle?

pendant longtemps, en tout cas au moins jusqu'a l'époque de EZRA le scribe, au retour d'exil de Babylone.

l'une des référence les plus ancienne du changement de position de la halakha a ce sujet, remonte a l'époque de la Michna aux alentours du second siècle, après la destruction du second temple:

ספרא אחרי מות פרשה ח ד"ה פרשה ח

למה נאמר איש איש אמר רבי אלעזר ברבי שמעון להביא וולד ישראל מן הגר ומן העבד.

rabbi Eléazar, fils de rabbi Shimon bar yohay, inclut les enfants de mère juive et de père goy comme faisant aussi partie du peuple.

 Une autre référence plus précise encore, citée dans le talmud

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף סח עמוד ב

א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי, דאמר קרא: +דברים ז+ כי יסיר את בנך מאחרי, בנך הבא מישראלית קרוי בנך, ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה

Rabi Chimon bar yohay  exclu le fils d'un juif et d'une idolâtre .

Il semble donc très probable, qu'il y ai eu changement de position entre la Thorah et le talmud. Etait juif, le fils d'un père juif. Et maintenant, est juif, l'enfant d'une mère juive

il est très intéressant de remarquer que les citations sur lesquels nos sages vont se baser pour définir que c'est la mère qui détermine la religion de l'enfant, se rattachent a des versets de la Thorah elle même.

c'est a dire que me lorsque la halakha change on tache toujours a se référer a elle!

 comme si on avait besoin de marquer la continuité alors, qu'il y a , de façon flagrante, changement de comportement et de règle!!!

4 la loi du talion

dernier exemple, cette fois a la toute fin de la Sidra:

ויקרא פרק כד

(יז) וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת:

(יח) וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ:

(יט) וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ:

(כ) שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ:

(כא) וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת:

un homme qui tue un autre sera mis a mort

un homme qui tue un animal devra rembourser sa valeur

un homme qui provoque un handicape, il lui sera fait de même.

fracture pour- ou a la place de- fracture, œil pour œil dent pour dent, de la même manière qu'il amputera un homme, de même il lui sera fait.

celui qui causera un dommage a une bête, remboursera

.

lisons un autre passage dans l'exode au chapitre 21

שמות פרק כא

(כד) עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל:

(כה) כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה:

cette fois dans l'exode:

œil pour œil dent pour dent pied pour pied

brulure pour brulure blessure pour blessure coup pour coup.

la lecture littérale a l'air d'être tres claire. pour les animaux il faut payer, il faut rembourser le dommage  par contre pour les hommes, on demande une blessure équivalente.

pourtant, les sources de halakha rabbinique les plus anciennes, que nous ayons, a part , évidement le texte de la Thorah lui même  remontent  au talmud, c'est a dire, au premier siècle, he bien ces sources disent clairement le contraire:

ספרא אמור פרשה יד

(ז) יכול סימא את עינו, יסמא את עינו, קיטע את ידו יקטע את ידו, שיבר את רגלו ישבר את רגלו, תלמוד לומר מכה בהמה מכה אדם, מה מכה בהמה בתשלומים אף מכה אדם בתשלומים

il est impensable que le texte nous enseigne de crever un œil pour un œil ou de couper une main pour une main coupée.  le fait que le texte dise qu'il faille rembourser un dommage pour une bête, nous enseigne qu'il faut dédommager l'handicape, par de l'argent.

ici encore, la halakha interprète le texte, en s'appuyant sur ce même texte, pour en déduire des halakhot contraires au sens littéral.

comparons notre texte de la Thorah a celui des lois Hammourabi, codex, du 18eme siècle avant l'ère profane, en Babylonie que l'on a découvert graves sur une grande stèle

אם השחית איש את עין רעהו – את עינו ישחיתו (חוק 196).
אם שיבר את עצם רעהו, את עצמו ישברו (חוק 197).
אם הכה איש את שן רעהו, את שִׁנּוֹ יכו (חוק 201).

si un homme endommage l'œil de son prochain c'est son œil que l'on endommagera (loi 196)

si  il casse un membre de son prochain, on lui cassera un membre (loi 197)

si un homme casse la dent de son prochain' on lui cassera une dent (loi 201)

il n'est donc pas illogique de penser que la Thorah ai elle aussi envisagé des punitions corporelles équivalentes au dommage.

et pourtant, tous nos sages l'interdisent formellement . ils interdisent même de faire ce que je viens de faire, c'est a dire imaginer  le contraire!

5 la halakha

 

les exemples que nous avons vu, sont loin d'être les seuls. il ya très souvent des divergences entre le texte ' le sens littéral de la Thorah et les lois que nos sages en déduisent.

 j'ai parle de changement, de modification, d'évolution.

 mais est – ce que cela veut dire que l'on trahisse la Thorah en faisant cela?

 hé bien je ne le pense pas du tout!

cela parait paradoxal' mais la Thorah elle même nous invite  a faire cela. je dirais encore plus; il me semble que si nous ne faisions pas cela' c'est a dire si nos sages avaient figé en dogmes le texte,

 on aurait été taxés ,par la Thorah elle-même,  d'idolâtrie envers elle! c'est pour cela que l'on parle de loi orale en perpétuelle évolution.

rappelons nous des injonctions de la Thorah:

דברים פרק יז

(ט) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט:

(י) וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ:(יא) עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל:

tu iras chez les cohanim et les juges qu'il y aura en ce temps la( entre parenthèses, même s'ils ont l'air, moins savants que d'autres, qui vivaient en d'autres temps, il faut quand même te fier a ceux qui vivent a ton époque – tu n'as devant toi que ces sages la ), tu leur demanderas et ils te diront ce qu'il faut faire. tu ferais selon ce qu'ils te dirons, depuis l'endroit que dieu aura choisi, et tu feras comme ce qu'ils t'enseigneront. Tu te comporteras selon la Thorah qu'ils t'enseigneront, et selon les règles qu'ils te diront . ne dévie ni a gauche ni a droite de leur enseignement.

la Thorah nous ordonne une énorme liberté d'interprétation mais en même temps elle la limite encore plus:

on ne doit pas faire n'importe quoi!

ce sont les sages, qui sont réunis au grand tribunal , au sanhédrin qui doivent décider. et pas chacun dans son coin.

eux, ont la responsabilité de faire vivre la loi et l'interpréter. et ils sauront toujours, rattacher leur décisions et leur interprétations, a la loi écrite, la Thorah.

 on le voit, cela n'est pas facile.

d'un cote, faire vivre et faire évoluer la thorah et de l'autre, empêcher de faire n'importe quoi et de risquer de  tout détruire, y compris l'unité du peuple.

historiquement, nos sages prennent beaucoup plus de libertés en terre d'Israël. mais , des la sortie en exile ,la rigueur et la congélation des codex l'emporte. nous vivons aujourd'hui la fin d'une période d'exil de deux mille ans. notre judaïsme a été fige sur les textes du talmud. nous avons donc l'impression, que le judaïsme doit être fige et que les textes ont le dessus sur l'appréciation humaine. cela n'a pas été le cas avant l'exil. le judaïsme pratiqué en terre d'Israël, a l'époque du premier temple est très différent de celui pratique lors du second temple et est encore extrêmement différent de celui pratique dans les différentes communautés juives d'exil. il est très probable, qu'avec le retour en Israël, nous assisterons a des évolutions encore plus importante,

 cela semble être déjà en marche.

Il y aura,  comme toujours, des juifs qui s'opposeront a toute évolution,. mais il y aura aussi des juifs qui n'auront pas peur d'affronter l'évolution naturelle, comme nos très grands sages l'ont fait au cours de l'histoire.

alors non, nous ne sommes pas le peuple d'un livre au texte fige, de la Thorah écrite, nous sommes le peuple de la Thorah orale qui vit , perdure et évolue grâce a nos sages, autour de la Thorah écrite, qui continue ainsi a être une Thorah qui vie, une Thorah  de vie!

D'ailleurs la loi qui dicte la conduite a tenir s'appelle en hébreu la halakha. C'est-à-dire la marche. La marche a suivre mais aussi la marche tout cours car la loi marche. La loi évolue. Et comme tout ce qui évolue et avance, il y a différentes vitesses. Il y a des facteurs qui poussent vers l'évolution, des facteurs d'accélération

 et d'autres qui la freine.

pour finir, je voudrais illustrer, a travers notre paracha, ces deux dimensions contradictoires , l'accélérateur et  le frein

d'un cote, l'obligation de prendre ses responsabilités et interpréter le texte en fonction de l'évolution de l'histoire

et de l'autre, le danger de partir dans tous les sens et de tuer, si j'ose dire, la poule aux œufs d'or, qui est pour nous la Thorah.

  1. "l'accélérateur"

a propos des  fêtes, il est écrit:

ויקרא פרק כג

(ד) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְקֹוָק מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם:

voici les fêtes de dieu, les rendez vous auxquels dieu vous invite, jours saints, que vous fixerez en leur temps. nos sages insistent: c'est vous' les hommes' le tribunal de Jérusalem qui définira le jour exacte ou la fête aura lieu. pour des raisons astrologiques, la lune, mais aussi, pour des raisons d'ordre économique, sociales, ou autres, le sanhédrin peut retarder les fêtes de quelques jours, voire, d'un mois entier. dieu sera au rendez vous fixé par l'homme! et ca c'est dieu lui même qui le demande!

voila pour illustrer le premier point, l'exigence de la Thorah elle même, a la participation active de l'homme dans la fixation de la vie religieuse.

  1. le frein

analysons le titre de notre Sidra: Emor  =tu diras

moche doit enseigner aux cohanim, les lois les concernant. mais il ya redondance de ce verbe dans la phrase:

ויקרא פרק כא

(א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו:

tu diras…. et tu leur diras

rachi enseigne:

רש"י ויקרא פרק כא

(א) אמר אל הכהנים – אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים:

 c'est pour que l'enseignant n'ai pas seulement le soucis d'enseigner a son élève' mais qu'il mesure les conséquences de son enseignement, lorsque cet élève l'enseignera a son tour!

voila l'autre impératif, celui de faire très attention lorsque l'on veut enseigner, renouveler, voire évoluer: attention a ne pas faire n'importe quoi. il faut mesurer cette énorme responsabilité. qu'est ce que cela donnera dans deux générations, dans trois!

 c'est cette peur , cette angoisse, tout a fait justifiée, qui a réussi a préserver nos traditions et notre peuple durant des millénaires, envers et contre toutes les intempéries de l'histoire.

et pourtant, il me semble non moins important, voire urgent de nous atteler aussi au premier point, a l'exigence contraire. il y a des moments ou la congélation, tres utile pour faire durer ,fait perdre  la saveur et parfois tue ce que l'on voulais tellement préserver. espérons que le peuple d'Israël, ensemble, saura relever ce défi pour préserver et faire vivre avec toute l'acuité qu'elle mérite ,et pour encore très  longtemps, notre Thorah tant aimée.

merci

בהר מוש

בע"ה י אייר התשעו

מישל בן שושן

 

בהר מוש

 

חטא הארץ

הבורא ציווה שהארץ תוציא עץ פרי עושה פרי.(כשיש לעץ עצמו טעם פרי).אבל הארץ הוציאה עץ עושה פרי בלבד.למה חטאה הארץ? למה האדם חטא?ואיך הם יכולים לחזור בתשובה?

שתי תשובות אפשריות:

  1. הארץ ידעה שהאדם יחטא. היא פחדה שיהיה הראשון לחטא וכך לא היתה לו אפשרות להתנצל. כדי להגן על האדם, הארץ חטאה!!. לכן, על האדם לעשות תשובה ראשון כדי שהארץ תעשה גם היא תשובה . חטאה תלוי בחטא האדם, אז התשובה שלה תלוי בתשובה של האדם!
  2. האדם חטא בגלל שהארץ חטאה לפניו: עץ הדעת היה העץ היחיד שהיה עצו בטעם פרי. כי העץ הזה הושתל, במיוחד על ידי ה' אחרי שהארץ חטאה. לכן, הפיתוי היה רב מדי לטעום מהעץ הזה שאין עץ אחר דומה לו ביקום! בגלל חטא הארץ האדם וחווה חטאו! בהסבר הזה, על הארץ לעשות תשובה ראשונה ואחר כך האדם יחזור בתשובה.

 

המחלוקת בין שתי האפשרויות מסמלת את הדילמה של האדם:

  • האם הוא חי בעולם מעוות ולכן הוא חוטא. אם כן, על העולם להיות מתוקן אם רוצים אדם מתוקן
  • או שהעולם מושלם ואם יש עיוותים בעולם זה בגלל שהאדם משחיט אותו!

 

אם כן, תשובת האדם כרוכה בתשובת העולם ותשובת העולם כרוכה בתשובת האדם!

אין אדם יכול להתעלם מאחריותו. התיקון שלו ישפיע על תיקון כל העולם. הוא חייב להתחיל בעצמו ולא להפיל את האשמה על העולם. אם הוא יתחיל בתיקון, ה' מבטיח לו שהעולם יתוקן אף הוא.

 

זו המשמעות של מצוות השמיטה:

הרי יש לנו שתי הוראות:

  • "ושבתה הארץ שבת לה'". כאילו הארץ צריכה לשבות!(היינו מצפים שהמצווה תהיה על האדם שלא לעבוד האדמה! אלא שהפסוק מדבר, כביכול אל הארץ עצמה!!)ניתן לקרוא את המילה "ושבתה" כאילו מדובר על מעשה תשובה! על הארץ לשוב למצב המתוקן שלה, לעשות תשובה.
  • "שדך לא תזרע.."- כאן זה החלק של האדם: על האדם לשבות את עבודת הארץ. זה החלק שלו במהלך השביתה או התשובה.

אם כן, יש שני מהלכים מקבילים: על הארץ לשוב ועל האדם לשוב.

 

פעם בשבע שנים, יש לחזור למצב האידיאלי שהיה לפני החטאים. במצב הזה, הארץ נותנת את יבולה בלי עבודת האדם!! כי הרי עבודת האדמה על ידי האדם הוא "עונש" על החטא שלו!! שהוא נגזרת מחטא הארץ!! כלומר כולם אשמים במצב, אז יש לחזור בתשובה, כל אחד ממקומו.

לפי המו"ש, אילו לאדם היתה אמונה חזקה ורצון כן לחזור בתשובה שלמה, בשנת השמיטה, הארץ היתה יכולה להוציא פרות כאילו האדם עבד אותה! כאילו אנו נמצאים בגן עדן, כשהאדם לא היה זקוק לזרוע כדי שהאדמה תוציא את יבולה!

 

אבל יש אפשרות יותר מציאותית:

האדם חסר אמונה. הוא ישאל: אבל מה יהיה אם אני לא אעבוד, לא אוכל ?? ואז באה ההבטחה של ה': הוא יעשה שהשנה השישית תיתן יבול עבור שלוש שנים: השישית, השביעית והשמינית!

אבל זו תכנית חלופית למצב האידיאלי.

 

לסיכום:

בדומה ליום השבת, שבו האדם מתבקש לעשות כאילו אין לו צורך לעבוד כדי לאכול, כך בשמיטה, עושים כאילו אין צורך בעבודת האדמה!

כלומר, חוזרים למצב לפני החטא כשלאדם לא היה צורך לעבוד.

אבל יום השבת ושנת השמיטה הן לא הרוב. הרוב הם שש שנות העבודה וששה ימי המעשה. השבת והשמיטה באים כדי לשאוב את האדם כלפי המצב האידיאלי שאליו יש לשאוף כל הזמן, גם בזמן העבודה. השבתות האלה נותנות טעם וכיוון לאדם בחיים שלו על האדמה.

 

בשנת השמיטה, יש לחזור למצב בריא של אכילה. זו המצווה העיקרית בשמיטה: לאכול את פרות הארץ!!

"והייתה הארץ לכם..לאכלה"

פרות העץ, בשש שנים, הופכים בקלות למוצרים כלכליים. מדברים על הקרקע כנכס. בעל הקרקע מרגיש עליון על פני העני. התפוקה והרווח הופכים לעיקריים.

כל זה מתאפס בשנת השמיטה:

אסור להפוך פרי למוצר כלכלי. אין לסחור בפרות. כל העצים שייכים לכל האזרחים. אין בעלות על הפרות . חוזרים אל המצב האידיאלי של גן עדן. אין כלכלה, אין מעמדות , אין קנאה, אין זלזול בטבע. אסור להשתמש לקלקל את הטבע. יש לכבד אותו וליהנות ממנו בטבעיות.

 

כל התהליכים האלה , מטרתם להפיח רוח בריאה יותר ביחסים של האדם והעולם מסביבו.

כמו שהבת בא כדי להפיח טעם וכיוון לאדם בעולם העשייה והריצה המטורפת אחרי היעילות הכלכלית.

 

בנימה אישית:

כמה חבל שכל הלכות אלה הפכו להלכות "כשרות". שכחנו את העיקר ומתייחסים עדיין למצוות השמיטה כבעיות של כשרות. עד כדי כך שניתן הרושם שאסור לאכול מפרות שביעית!! בדיוק ההיפך מהמטרה! ההיפך ממה שמצווה הפסוק! המצוות עשה היחידה :"תהיה כל תבואתה לאכול" , "והייתה ארץ לכם לאכלה"

אם נקרא תעודת כשרות היום, על כל מוצר כתוב:

"ללא חשש ערלה שביעית וטבל"

כמה עצובה הודעה זו!

הייתי מקבל שיש חשש לטבל: אל תדאגו הופרשו תרומות ומעשרות

אני מבין החשש מפני פרות ערלה שיש איסור גמור לאכל מהם. אל תדאגו, אין חשש ערלה

אבל להגיד "אין חשש שביעית" זה מוציא אותי מדעתי!

אפשר  לכתוב: "פרות אלו אינם בקדושת שביעית."כלומר ניתן למכור או להשחית אותם, אין בהם קדושת שביעית. אבל לכתוב "ללא חשש שביעית" זה כאילו אנו חוששים מהקדושה עצמה!

 

האם היינו מקבלים קרקע "ללא חשש קדושת ארץ ישראל" כאילו השייכות לארץ ישראל, בגלל הקדושה הכרוכה בה והמצוות התלויות בה, מהוות עבורנו תרדה וסלידה כמו אל עבירה!???

האם היינו מקבלים אישה "ללא חשש קידושין" כאילו אל תדאגו, איתה תעשו מה שבא  לכם, היא לא בהסכם קידושים!! הרי דבר זה אבסורד!!

נכון שיש להתייחס בצורה מיוחדת לפרות השביעית, הם קדושים, כלומר הם מאלצים אותנו לכבד אותם וליהנות מהם בקדושה. אז מה? על זה חוששים??

מי חושש מהשבת כי הוא קדוש?

מי חושש מהישיבה בארץ ישראל כי היא קדושה??….מי חושש לקנות מפרות הארץ ולעזור לצמיחת החקלאות בארץ ישראל בגלל "חשש שביעית" והולך לקנות פרות האויבים שלנו בכסף רב??…

אמור מוש

בע"ה ד אייר התשע"ו

מישל בן שושן

 

אמור מוש

 

יראת ה' טהורה עומדת  לעד (תהילים יט י)

המדרש רבה טוען שהפסוק הזה בתהילים מדבר על אותו העניין שעליו מדברת התחלת הפרשה שלנו!

"אמר רבי לוי: מהיראה שנתיירא אהרון מלפני ה', זכה ונתנה לו הפרשה הזו שאינה זזה ממנו, ולא מבניו, ולא מבני בניו עד עולם"

אהרון נבחר להיות כהן גדול בזכות המעורבות שלו בחטא העגל!! אהרון , בעצם, יזם וביצע את יצירת עגל הזהב. הוא לא התכוון לעשות עבודה זרה הוא רק רצה להרוויח זמן.הוא לא עבד את העגל. לכן, הוא לא נענש. אבל הוא תמיד הרגיש מאוד רע עם הסיפור הזה. זה היה טראומה אדירה בשבילו. הוא הרגיש אשם ואחראי על כל הסיפור.

אהרון הרגיש אשמה ויראה גדולה, כלפי ה'. לכן, התפקיד הרם של כהן גדול ניתן לו! כי תפקיד כזה , איננו מתאים רק למי שלא יתנשא על ידו . חייב הכהן להיות כל הזמן בבושה, בענווה עצומה. להכיר את מה שעובר האדם החוטא ולהיות קרוב למצבו כדי לעזור לו לקבל את הכפרה. דרך אגב, משה לא זכה לכהונה גם בגלל שהוא לא חווה את חטא העגל מבפנים! הוא לא היה שם כשזה קרה!

 

המאור ושמש מסביר שהגישה הזו של אהרון מול עבודתו בקודש, צריכה ללמד כל אדם בעובדת הקודש. למשל, בלימוד התורה: כלל שהאדם ירגיש חרדה, אימה, קטנות מול התורה, כך יש יותר זיכוי שיגיע להסגות עמוקות יותר.

 

טבילת עזרא

המו"ש מזכיר את התקנה שתיקן עזרא הסופר. הוא אמנם זה שאפשר גישה לכל אחד מבני ישראל לטקסט התורה. הוא זה שהוציא את התורה מחדרי חדרי הכהנים והלווים והכניס את התורה לכל בית בישראל. אבל הוא זה שפחד שייגשו אל התורה בזלזול. ולכן הוא תיקן שאסור לקרוא בתורה בלי טבילה לבעלי קרי. ללא קשר עם העובדה שבעל קרי טמא עד ללילה, אם הוא רוצה ללמוד תורה ביום, הוא חייב לטבול לפני הלימוד. למה? כדי שהלימוד לא יהיה זול בעניו. תקנה זו בוטלה אחרי תקופה מסויימת כי העם לא היה יכול לעמוד בה (הם העדיפו כנרראה לא ללמוד התורה מאשר לטבול כל יום). אבל העניין הבסיסי היה שיש לגשת אל לימוד התורה ב"זיעה, רתת, יראה.." כמו שהרגישו במתן תורה ממש.

 

אם כן, יש שתי צורות גישה אל  התורה

  • או שהוא ספר כמו כל ספר. שיש לגשת אליו בצורה חילונית, כאל "טקסט". במקרה כזה, ייתכן שלומדים דברים אבל לא את עומק התורה.וזה נגמר עם מי שלומד בזמן שהוא לומד.
  • או שניגשים ביראה ובכבוד מיוחד אל לימוד התורה. אז קורה משהוא מיוחד: גם משיגים עומקים וגם הדברים שמשיגים, עוברים עמוק לתוך הנפש ועוברים אל עבר הילדים והנכדים הלאה! באופן לא הגיוני, אפילו אם הילדים לא לומדים, יש משהוא שעובר אליהם עמוק בנפש.

אל הגישה השנייה הזאת כיוון עזרא בתקנתו.

בגישה הראשונה, לומדים את מה שלומדים וזה נגמר כאן. בגישה השנייה, דברים סמויים ועמוקים עוברים עמוק באדם ועוברים דורות!!

 

שואלים את עצמנו, איך הכהונה ,עוברת, מדור לדור? למה בן כהן זוכה להיות כהן ? למה לא למנות כהן רק מי שזוכה בימיו לכהונה? (דרך אגב אפשר לשאול שאלה זו לגבי כל יהודי שנהיה יהודי מלידה ולא מתוך בחירה רצונית בדת ישראל)

הסוד כנראה טמון כאן: יראת אהרון הכהן,  היראה, הבושה, המרחק שהוא יצר בינו לבין עבודת הקודש אפשרה לעבור דורות. אכן, מחוץ לכללי ההיגיון, העיקר לא נמצא במה שנראה, במה שנלמד, אלא בגישה המיוחדת כלפי הלימוד עצמו. כלפי העבודה עצמה.

 

איך בכל זאת ניתן לגרום לדורות הבאים להחזיק בעמדה זו, של יראה, של בושה, של ענווה? על ידי כל ההלכות המגבילות של פרשתנו!! איסור הקרבה אל המתים, איסור עבודת המוגבלים, הלכות טומאה קפדניים…אלה אמורים להחדיר אימה וחרדה לעובד ה'.

עכשיו ניגש אל הפסוק מתהילים:

כשיראת ה' טהורה, אמיתית, היא עומדת לעד, יש לה סגולה לעבור לדורות הבאים, מתחת לפני השטח!!

 

על שלא ברכו בתורה תחילה

נזכור שאחת הסיבות של חורבן הבית, סוכמה על ידי החכמים כך: הם הוגלו ונחרב הבית על שלא ברכו בתורה תחילה. הם היו כנראה דתיים אבל הגישה שלהם אל התורה היתה מלתי אמצעית. הם התיחסו אליה בקרבה יתרה. בלי מרחק. בלי יראה זיעה ורתת. הם התחילו ללמוד ולקרוא בתורה בלי ברכה לפני!זה משנה הכל!! על זה מחריב ה' את הבית! זה סוד קיום עם ישראל: הגישה המיוחדת של קדושה, מרחק, כבוד עצום, אהבה ללא תנאי, היא זו שיכולה לקיים את היהדות.

 

מוצאים עניין זה גם בתורה עצמה כשמשה מסכם שכל מעמד הר סיני , מטרתו היתה "למען תהיה יראתו על פניכם"

 

אמר ואמרת

הרש"י הראשון מציין עניין זה במילים אחרות:

כתוב "אמור אל הכהנים בני אהרון ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו" למה פעמיים הפועל לאמור? עונה רש"י :"להזהיר הגדולים על הקטנים". לכאורה, מדובר על מצווה של הכהנים המבוגרים ללמד את הלכות טהרה וטומא לילדים שלהם. אבל זה נראה לי מתאים לפרשנות לעיל: מצוות אלה אמורות להמשיך את הרגשת היראה שהיתה לאהרון בעובדתו בקודש אל עבר הדורות הבאים.

 

זה מזכיר לי דבר שלימד אותי חבר פיזיותרפיסט: ככל שלוחצים חזק על העור, כך "נוגעים" בשכבות חיצוניות יותר. וככל שלוחצים פחות במסג', כך הפעולה יותר עמוקה, מטפלת במשטחים עמוקים יותר בגוף!!

גם כאן, כשניגשים אל התורה בבושה, במרחק של כבוד רב באהבה וביראה, גך נוגעים לעומקים עצומים יותר!

ה' באייר ברמזים

בע"ה ב אייר התשע"ו

מישל בן שושן

  1. ה' באייר ב"תוספות"

בעקבות רמז אצל הרב אורי שרקי

 

נלמד סוגיה בגמרא: תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף ה עמוד א

 

ותנא קמא ורבי שמעון (בן אלעזר) תשלומין לעצרת מנא להו? – נפקא להו מדתני רבה בר שמואל. דתני רבה בר שמואל: אמרה תורה מנה ימים וקדש חדש, מנה ימים וקדש עצרת, מה חדש למנויו – אף עצרת למנויו. – אימא עצרת חד יומא! – אמר רבא. אטו עצרת יומי מנינן, שבועי לא מנינן? והאמר מר: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. ועוד: חג שבועות כתיב.

 

הסבר:

הסוגיה בגמרא עוסקת בשאלה כמה ימים יש לחגוג את חג השבועות יום אחד, או שבעה ימים.בעצם, חוגגים אותו יום אחד אבל ניתן להמשיך להביא קרבנות הראייה במשך שבעה ימים נוספים כאילו שבועות ממשיך שבעה ימים.

מאיפה לומדים זאת? ממה שכתוב בעניין ראש חודש.

כתוב בקשר לבשר ששלח ה' לעם ישראל במדבר שיאכלו אותו "חודש ימים". מכאן שהחודש מוגדר לפי מספר הימים שבו. ומכיוון שהחודש תלוי בימים, הוא נחגג רק ביום שהוא נקבע בו.

אם כן, חג שבועות שכתוב עליו "תספרו חמישים יום", תלוי במניין הימים, ולכן רק היום שקובע אותו (היום החמישים) נקבע כחג שבועות.

אבל כתוב גם כן "שבעה שבועות ספור לך". אם כן, חג שבועות נקבע לפי השבועות. אם כן, כל השבוע הוא חג!

ואם תאמר זה תלוי במה שמונים: הרי אנו מונים הימים וגם השבועות (היום 17 יום שההם שני שבועות ושלושה ימים). מכאן שחג השבועות מכיל שתי קדושות: היום הראשון הוא החג עצמו ושבעת הימים הם "תשלומים" של שבועות וניתן לבוא לבית המקדש בכל אחד מהימים ההם כדי להביא קרבן ראייה או חגיגה.

עוד ראייה נוספת לימים התשלומים האלה: כתוב "חג שבועות" כשעניין השבוע (7ימים) הוא עיקר החג!

 

עכשיו נקרא את התוספות על הסוגיה הזאת:

תוספות מסכת ראש השנה דף ה עמוד א

 

אמרה תורה מנה ימים וקדש חדש מנה ימים וקדש עצרת – כי האי גוונא אמרינן במנחות פרק רבי ישמעאל (ד' סה: ושם) גבי ביתוסים שהיו אומרים עצרת לאחר השבת ויליף לה ר' יהושע מהא דאמרה תורה מנה ימים וקדש חדש מנה ימים וקדש עצרת מה חדש שסמוך לביאתו ניכר אף עצרת שסמוך לביאתו ניכר כלומר לביאת חשבונו ניכר מאימתי התחיל למנות דהיינו מתשעה ועשרים יום משעת מולד הלבנה אף עצרת סמוך למנין החמשים ניכר להם יום קבוע שיתחילו למנות בו דהיינו ביום ששה עשר בחדש ממחרת י"ט הראשון שאם ממתינין עד אחר השבת בראשית אין שם היכר יום קבוע דפעמים שמתחילין למנות בי"ו פעמים בי"ז פעמים בי"ח פעמים בי"ט כמו שפי' שם בקונטרס ור"ת מפרש מה חדש שסמוך לביאתו של חדש ניכר מתי יהיה ראש חדש דמיד דמכסי סיהרא ידעי כולי עלמא שיהיה נולד ולמחר יקדשו ב"ד החדש אף עצרת צריך שיהא ניכר וידוע לעולם זמן קידוש סמוך לביאתו דהיינו אם מתחילין למנות בששה עשר בניסן שיתנו עיניהן כמה הלבנה גדולה בחמשה לחדש  (אייר) וכשראוה בסיון באותה שיעור ידעו שלמחר יתקדש עצרת

הסבר:

הבייתוסים והצדוקים קבעו את חג השבועות חמישים ימים אחרי השבת הראשון שחל אחר הפסח. כדי להתנגד לטענתם, יש כאן דיון שמראה שיש לקבוע את חג השבועות תמיד באותו יום בחודש (בגלל ההשוואה עם ראש חודש שנקבע ביום מיוחד)- השישי בסיוון.

רבנו תם קובע שיש חובה להסתכל על הירח ביום 5 באייר, חודש לפני שבועות, כדי לדעת בדיוק איך תיראה הירח ביום 5 בסיוון וכולם יוכלו לדעת שלמחרת חל חג השבועות ב6 בסיוון!

הוא לומד זאת מראיית הירח ב29 לחודש כדי לדעת שלמחרת , כנראה יהיה ראש חודש!

  • ראיית הירח בה' באייר, מאפשרת לחגוג את חג השבועות בזמנה!!

וכתה הרב קוק (ריש מילין בהברקה, ירח בן יומו) שהירח רומז "ללידה חדשה, ליצירת עם נולד, ביסוד תפארת"

יסוד שבתפארת הוא היום , בספירת העומר של ה באייר

יש גם לציין מקור נוסף אצל הארי ז"ל על התאריך הזה:

 

 

  1. עוד רמז בספר "צדיק יסוד עולם" להאר"י ז"ל (רות ג, יג)

 

כתב שזמן הגאולה הוא ביסוד שבתפארת, שהוא הספירה של יום העצמאות:

)יג( לִינִי הַ לַיְלָה לילה מורה על הגלות, לפיכך הלמ״ד של ליני גדולה על המשכת הלילה, רצה לומר, אריכות הגלות בעונותינו הרבים, וגם מורה הלמד, על השתלשלות של הקו הוא בסוד תלת ווין בצורת למ״ד, בסוד מגדל הפורח באויר, והקו משתלשל מעולם לעולם עד שיזריח בעולם הזה, שהוא עולם העשיה

וְ הָ יָה בַ בֹקֶ ר כשיתחיל להזריח עמוד השחר, בזמן הגאולה אִ ם יִגְָאלְֵך טוֹב רצה לומר, אם יתעורר אותו הטוב הגנוז מעצמו על ידי תשובה ומעשים טובים יִגְָאל יהיה הגאולה מיד בבוקר, רצה לומר, בזמן הקץ הראשון, כי כמה קיצין כלו ועברו, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה וְ אִ ם לא יַחְ פֹץ לְגָאֳ לְֵך שלא יעשה ]יעשו[ תשובה ּוגְַאלְּתִ יְך ָאנֹכִי פירוש, אני מעורר אותו הטוב, כנאמר למעני אעשה

 חַ י יְהֹוָה :

חי הוא בסוד יסוד,

הוי' הוא תפארת,

ויש בכאן רמז גדול, שלא ניתן לכתוב. באשר שנוגע אל זמן הגאול

 

קדושים מוש

בע"ה כז ניסן התשעו

מישל בן שושן

 

קדושים מוש

 

הקהל

הרשי הראשון בפרשה מדגיש ש"מצווה זו (של קדושים תהיו) נאמרה בהקהל" משה מדבר מול כל קהל ישראל יחד. רש"י לומד זאת מהמילים "אל כל עדת בני ישראל". אבל יש חשיבות עצומה לפרט הטכני הזה: המאור ושמש קובע: אין קדושה אלא כשהאדם נכלל בכלל ישראל. אסור שהאדם יחשוב שעליו "להתבודד" ולפרוש מהציבור כדי להיות יותר קדוש. בטענה שהציבור וענייני הכלל מפריעים לו בעבודתו לה'.

לכן אין אומרים קדיש וקדושה , אלא במניין של לפחות עשרה אנשים.

זה מאוד חשוב עבור המאור ושמש בגלל הנטייה של כמה חסידים לפרש את מה שיאמר רש"י אחר כך: פרושים תהיו . הם פירשו הפרישה הזאת כמצווה להיות מנותקים מהציבור!! וזה, עבור המו"ש בדיוק היפך כוונת רש"י .

ההתבודדות, שהיתה נפוצה אצל החסידים, היא, עבור המו"ש מהלך אינטימי פרטי שאפשר לקיים אותו, אפילו כשאנו שוהים באמצע הציבור והקהילה. למשל בשעת התפילה בלחש, בזמנים של חשיבה עצמית. אבל אסור ללכת ביערות, לגור מחוץ ליישוב בני האדם כדי להיות קדושים. כי אין קדושה אלא בציבור.

 

פרושים תהיו

אם כן איך אפשר להבין "פרושים תהיו מן העריות ומהעברות"? יש לכבד מרחק בין האדם לבין הדברים הקדושים כדי שהיחס ביניהם יהיה יחס פורה.

 

קדושת חפץ

איסור נגיעה בחפץ מסויים, במצב מסויים, או איסור כניסה במקום קדוש במצב מסויים, אינם איסורים בשל סכנה שמה החפץ או המקום ייפגעו על ידנו או שמה אנו ניפגע מהנגיעה הזאת או מהכניסה הזאת. או איסור שבא להרחיק אותנו מהחפצים או מהמקומות האלה. ההיפך הוא הנכון. הקשר שלנו עם המקום או החפץ חשובים מאוד. וכדי לשמור על הקשר, היחס ביננו, יש לכבד ולשמור מרחק. חייבים להיות נמשכים כל הזמן אל עבר החפץ, המקום ההוא, אבל בלי שנרגיש שהשגנו אותו לגמרי או שקנינו אותו אחת ולתמיד. כי אז, היחס מת!

 

 

קדושת ה'

הפסוק מסביר לנו מה היא הקדושה: קדוש= אני ה'!

מה הוא ה'?

האמת היא שאין לנו מושג! אי אפשר לראות אותו. וכאן חשיבות הסתרתו מהשגתנו: תמיד יישאר חלק לא ידוע בתפיסתנו של ה'! תמיד יישאר מרחק. והמרחק היא הקדושה!

מצד אחד אני אמור להתקרב כל הזמן אל ה'. לנסות לדעת אותו (בלשון הרמבם) לאהוב אותו. אבל כל הזמן, אני צריך לשאול את עצמי על מה הוא רוצה ממני! אסור שאחשוב שהשגתי את ה' פעם אחת ולתמיד. זו ההגדרה של עבודה זרה!!

התורה מסבירה לי איך יש להיות קדוש כלפי העולם מסביבי: תיצור ותשמור על מרחק , כזה שקיים בינך לבין ה'! קדושים תהיו כי קדוש אני ה'!

 

הקידושין

כשאיש ואישה מתחתנים מדברים על קדושין. כי יש לשמור על מרחק מסויים בין איש ואשתו כדי שהקשר בניהם יהיה פורה כל הזמן. שאחד יוכל להפתיע את השני, לשמור על חשק, על הפיתוי, החדשנות, הכבוד.

 

עם קדוש

העם מורכב מ12 שבטים. 70 פנים שונות. כדי להשאיר את האדם כל הזמן בקדושה: אני לא יכול לחשוב שמה שאני הוא הדבר הנכון. הנה יש אנשים אחרים שחושבים אחרת. הנה יש אנשים שונים. אם כן, האפשרויות להיות בן אדם שונות וזה אמור ללמד אותי על כלל האפשרויות של ההוויה האנושית. זה פותח אותי למימדים שונים ולא להסתגר בהוויה שלי כאל ההוייה היחידה האפשרית או הנכונה.

זה יכול להסביר שאין קדושה אלא בציבור. רק אז , ריבוי האפשרויות שומר על המרחק ביני לבין תפיסת העולם שלי  .

 

ארץ הקודש

היא ארץ מיוחדת שמאלצת את הגרים בה שלא להיות מקובעים בדעותיהם. איך?

  1. למשל על ידי כינוס כל השבטים השונים במקום אחד. פתאום לומדים שיש דרכים שונות להתפלל אל ה'! דרכים שונות להיות יהודיים! וזה פותח מימדים חדשים בפני האדם
  2. על ידי כך שההשגחה מטפלת במי שגר בארץ הזו באופן מיידי וישיר. אם ה' רואה שמשהוא לא בסדר במוסריות או בהתנהגות בכלל, אז הוא שולח אויבים שמערערים את השקט של היושבים בה. כך שהם לא יכולים לשבת לבטח בארץ, כשהם מתנהגים בצורה לא מוסרית. המאורעות שמתרחשים בארץ הזו מאלצים את היושבים בה להיות כל הזמן על הכוונת, לחפש כל הזמן דרכים להבין מה ה' רוצה מהם. וכל פעם שיהיו בטוחים שמצאו דרך מקובעת, המציאות תאלץ אותם לחשוב אחרת! הארץ מאלצת את היושבים בה לחיות בקדושה, בתנועה , בחיפוש.

 

קדושת התורה

יש בתורה מספיק בעיות כדי שהאדם הלומד לא יוכל להיות רגוע כשהוא לומד אותה. הוא כל הזמן חייב לנסות למצוא יישוב סתירה ופענוח הסתרה. התורה בנויה בצורה כזו שהיא מלאת תפיסת עולם סותרות, כיוונים שונים. היא מאלצת את הלומד לחפש משמעות וטעמים כל הזמן. היא יוצרת מרחק בינה ובין הלומד אותה. כאילו היא אומרת לו: אתה לא תתפוס אותי אחת ולתמיד. בוא אחרי, רוץ אחרי, תימשך אלי,אבל אתה לא תתפוס אותי לגמרי!

 

הדבקות

המאור ושמש יודע שעל ידי ההגדרות האלה של הקדושה, המושג של "דבקות" הנמצא בראש סולם הערכים של החסידים , נמצא בבעיה.

אכן אם מתרגמים "דבקות" מלשון דבק. אז הדבק זה מה שמבטל אחת ולתמיד המרחק! ואמרנו שהקדושה היא שמירת המרחק!

בעצם, הדבקות היא לא ביטול המרחק ביני לבין הקדוש ברוך הוא, אלא "דבקות במטרה" להשגת רצון הבורא. לא להרפות מלחפש מה ה' רוצה ממני. ברגע שאני חושב שמצאתי אחת ולתמיד, אני מפסיק לחפש, ואז אני מבטל הקדושה.האדם יכול לחשוב:" אם אני לא אדע אף פעם מה ה' רוצה ממני באופן מוחלט, אחת ולתמיד, אז אני מתעלם מקיומו! זו הסכנה הגדולה! לפעמים איש יכול לחשוב זאת על אשתו! הדבקות באה כדי להחזיר את האדם מול האתגר האין סופי להישאר כל הזמן עובד את ה' בעבודת חיפוש רצונו. הדבקות, בין איש ואשתו היא המחויבות להישאר ביחד למרות הקשיים של חוסר הבנה, למרות ההבדלים הבלתי ניתנים לגישור. הדבקות דורשת מהאדם "לא להרפות" בעבודת החיפוש , אהבה לרצות לרצות(עם פתח בריש), למרות חוסר הביטחון שזה בדיוק מה שצריך לעשות.

 

קדושת הלימוד

כשאני לומד מאיך אני צריך להדליק את החנוכייה. אני חייב ללמוד שיש דעה אחרת שטוענת שיש להדליק אותה בצורה הפוכה! ובכל זאת, עלי להדליק בשיטת בית הלל. אבל אני חייב לחשוב על האפשרות של שמאי בו בזמן! כלומר, לעשות מעשה ולשמור על המרחק ביני לבין המעשה. ייתכן שהמעשה איננו נכון! יכול להיות שהמעשה הוא אחר. ואם נגיע למסכנה הפוכה, אז אני אצטרך לעשות המעשה ההפוך!. כלומר, המעשה הוא נכון בינתיים!

כשאני לומד בישיבה בפולין במאה הקודמת, אני עושה את רצון ה'. אבל אם יום אחד יבואו להגיד לי שיש לעלות לארץ ישראל, אני צריך להיות מפסיק קדוש כדי לעזוב את הגמרא ולעלות מיד! כי רצון ה' , היום, שונה מרצון ה' אתמול. עלי לעשות את רצונו המשתנה. אם אני נשאר לומד הגמרא ולא עולה לארץ, ביטלתי מצוות "קדושים תהיו" כי אני קובע ומקבע את  רצון ה'! ועתיד הישיבות האלו , ידוע לצערנו.

 

אשר קדשנו במצוותיו

המצוות מאלצות את האדם להות במרחק עם המציאות. לחשוב על המציאות. לא להיות עבד המציאות.

למשל, אדם רעב. לפני שהוא אוכל, אומרים לו :"רגע!" האם זה כשר? האם זה חלבי? האם נטלת ידיים? האם מקור האוכל מהארץ? מהאדמה? תברך! ורק אחר כך תאכל!! לא להיות כמו בהמה ולאכול מיד. יש לשים מרחק ביני לבין האוכל. לא כי האוכל זה דבר רע, אלא כדי שהאכילה תהיה בעלת משמעות.

וכן כל מצוות התורה. הן מציבות אותי במקום שאני אוכל לראות את המציאות אחרת. המצוות עוזרות לשים מרחק ביני לבין העולם. הם מוסיפות לי הזדמנות להיות קדוש יותר. ה' קידש אותנו על ידי המצוות= אפשר לנו יותר קדושה, יותר מרחק עם העולם, יותר משמעות עם העולם, על ידי המצוות.

 

 

 

קדושת השבת

בשבת, אנו תופסים מרחק עם עולם העשייה.אני מפסיקים להיות משועבדים לעשייה. לא כי העשייה רעה אלא כדי לתת משמעות לעשייה שלנו. שנחשוב, ניקח מרחק. לחייה משהוא אחר מאשר העשייה. כדי שהעשייה שלנו בימי השבוע תקבל משמעות אחרת כל הזמן.

 

קדושתי למעלה מקדושתכם

המו"ש מצטט פירוש ששמע בצעירותו: התפיסה שלכם על קדושתי, תתעשר כל הזמן על ידי המעשים הקדושים שלכם. אם בפירוש הראשון, הבנו שהקדושה שלנו , אנו לומדים אותה מעצם זה שה' הוא קדוש, עכשיו יש הלימוד ההפוך: אתם תבינו יותר כמה אני קדוש ככל שאתם תהיו קדושים! הקדושה שלי מתעלה בזכות קדושתכם!

והוא מוסיף עוד פירוש:

כדי להבין את החכמה העליונה, את כוונת הבורא בעולם, אל תעשו שמיניות באוויר. אלא תלמדו את החכמה הקטנה, החכמות של הטבע, המדע, תסתכלו בעולם הקטן שמסביבכם. תתבוננו ביצורים, בתהליכים, בכל מה שקורה בעולם, משם אתה תוכלו להשיג דברים גדולים על משמעות העולם! קדושתי (משמעות  העולם, טעמי החיים, כוונת הבורא) היו למעלה, (מתוך ההתבוננות בעולם הקטן שלכם) מקדושתכם (הקטנה כביכול).

שביעי של פסח ויום העצמאות

בע"ה כג ניסן התשעו

מישל בן שושן

שביעי של פסח לעד 6

 

  1. יום עצמאות בזעיר אנפין

     א. יום השביעי

התורה קובעת, שבועיים לפני היציאה ממצרים שבדורות, נחגוג שבעה ימים, ובמיוחד את היום השביעי. אבל היא לא נותנת הסבר לחג הזה ולמה יש לאכול מצות שבעה ימים!

רק במכילתא וברש"י בפרשת בשלח(ופרעה הקריב), המסורת קושרת בין היום טוב הזה לבין קריעת ים סוף.למה?

נראה לי שהיום הראשון הוא לידת עם ישראל ביציאה ממצרים. שבעת הימים הם מסמלים את אורך ההיסטוירה של עם ישראל ויום השביעי, הגאולה האחרונה. אבל, מכיוון שמדובר רק על סמל להבא, התורה עדיין לא יכולה לדבר על זה. היא רק מפרטת את מה שקרה ביום הראשון של פסח ולא מה שיקרה ביום השביעי.

אבל החכמים ראו בקריעת ים סוף, סמל למה שיקרה באחרית הימים. ים "סוף"- סוף ההיסטוריה.

 

      ב. ששת ימים

בפרשת ראה, בספר דברים פסוק מפתיע אומר:

שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה: (דברים פרק טז(ח)  )

למרות שכבר כתוב כמה פעמים ששבעת ימים אוכלים מצות!

אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ ( שמות פרק כג )

החכמים בגמרא הסיקו מזה שאכילת מצות היא חובה ביום בהראשון ורשות בימים האחרים. אבל עצם הפסוק אומר דרשני! האמת , שהוא מאוד מזכיר לי פסוק אחר דומה:

 שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ: (ט) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה ( שמות פרק כ (ח))

אם נכתוב את שני הפסוקים במקביל נקבל טבלה מעניינת:

פסח דברים פרק טז(ח) שבת ( שמות פרק כ (ח))
שֵׁשֶׁת יָמִים שֵׁשֶׁת יָמִים
תֹּאכַל מַצּוֹת תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ
וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי
עֲצֶרֶת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שַׁבָּת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ
לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה

 

אכילת המצות מקבילה ל"עבודה" של ששת ימי המעשה.

המטרה היא השבת, מעין עולם הבא, יום השביעי של פסח, המטרה הנשגבה

העצרת לה' היא השבת לה.

כאילו ששת הימים הראשונים של פסח הם העבודה, ההכנה לקראת יום השביעי. ויום שביעי של פסח הוא מעין אחרית הימים, עולם הבא. שיקרה בעתיד ואנו חוגגים אותו בזעיר אנפין כי אנו בטוחים שיבוא ועמלים לקרתו.

בשירת הים, דרך אגב, כתוב "אז ישיר משה"בלשון עתיד  ולא "שרו" בעבר. כאילו עדיין הם לא שרו אבל שרו לקראת זה שישירו בעתיד."אז ישיר ישראל.."בביאת הגואל.

             ג. את בש

סימן לקביעת המועדים; א"ת ב"ש, ג"ר ד"ק, ה"ץ ו"ף, פירוש

  • ביום ראשון(א) של פסח יהיה לעולם תשעה באב (ת) וסימן: על מצות ומרורים יאכלוהו .
  • ביום ב' (ב)                                   בו שבועות (ש),
  • וביום ג' בו (ג) ראש השנה  (ר),
  • ביום ד' בו (ד)                             קריאת התורה (ק) שהוא שמחת תורה,
  • ביום ה' בו (ה)                                    צום כיפור (צ),
  • ביום ו' בו (ו)                                             פורים (פ) שעבר.

                                               (שולחן ערוך אורח חיים סימן תכח סעיף ג )

כלומר, אם יום ראשון של פסח נופל ביום שבת, אז תשעה באב יפול גם הוא בשבת וכן יום שני של פסח שהוא יום ראשון, גורם לשבועות ליפול גם הוא ביום ראשון בשבוע וכו.. כך שימי הפסח כוללים את כל החגים. אבל הטור איננו ממשיך עם יום שביעי של פסח. וכך, האות ז' (שביעי) שהיתה אמורה להקביל לאות ע' איננה משוייכת….עד שב"ה, יום ה' באייר, יום העצמאות תפס את מקומו. כל שאפשר להמשיך ולהגיד

  • ביום ז' ),                                    עצמאות )!

כנראה שזה לא סתם צירוף מקרים אלה יש קשר הדוק בין יום שביעי של פסח ליום העצמאות:

       ד. שהחיינו

למה לא אומרים שהחיינו בשביעי של פסח, כמו שאנו אמרים בשמיני עצרת? כי עדיין לא חווינו את הישועה האחרונה. בשביעי של פסח רק חווינו שהגאולה האחרונה היא אפשרית! לכן, כן אומרים שהחיינו ביום העצמאות.

 

  1. מעשה ידי טובעים בים

 

בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?

( תלמוד בבלי מסכת מגילה דף י עמוד ב )

 

משפט זה בגמרא עשה רושם אדיר במחשבת ישראל. מצטטים אותו כשמבקשים להיות רחמנים כלפי האויבים שלנו. זה שימש אפילו טעם לאמירת ההלל בדילוג בפסח.

אבל הרוב שוכחים מה כתוב בו:"בקשו מלאכי השרת לאמר שירה" הרי לא מדובר על בני ישראל באמרו שירה אלא על מלאכים. וה' גוער בם. כי המלאכים אינם חלק מההוויה האנושית . הם שייכים לעולם עליון. הם מחוץ לסכסוך!! אסור להם לקחת חלק במריבות בין בני האדם.להם, אסור לשמוח במפלתם של בני אדם כאלה או אחרים.בניגוד למלאכים, בני האדם חייבים להרגיש בני אדם . אסור להם להרגיש מלאכים! הם "חייבים" שמוח כשהאויבים שלהם מתים! הבא להורגך השקם להורגו! אסור לרחם על מי שבא להרוג אותך . הרחמנות הזו איננה במקומה. ולא נכונה, כשהיא מצד בני האדם.

 

  1. למה לא אמרו שירה-או הלל- ביום היציאה?

יש חיוב להגיד שירה כשה' מציל אותנו:

והלל זה מי אמרו? נביאים שביניהן תקנו להן לישראל, שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן.. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיז עמוד א

אם כן, אחרי יציאת מצרים, למה לא אמרו ישראל שירה? הרי הם לא ידעו שתהיה להם עוד הצלה מן הים!

הגמרא בירושלמי עונה שזו אותה הסיבה שלא אמרו הלל בפורים:

 

הלכה ז' כתיב בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו יי' התנדבו ראשי עם כשהקדוש ברוך הוא עושה לכם ניסים תהו אומרין שירה התיבון הרי גאולת מצרים שנייא היא שהיא תחילת גאולתן הרי מרדכי ואסתר שנייא היא שהיו בחוץ לארץ ואית דבעי מימר מרדכי ואסתר משונאיהם נגאלו לא נגאלו מן המלכו'

תלמוד ירושלמי מסכת פסחים פרק י דף לז טור ד /ה"ג

גמרא מפורסמת מונה את שלוש סיבות בגללן לא אומרים הלל בפורים:

  1. אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה – ממיתה לחיים לא כל שכן? – אי הכי הלל נמי נימא! – לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. – יציאת מצרים דנס שבחוצה לארץ, היכי אמרינן שירה? – כדתניא: עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל ארצות לומר שירה. משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה.
  2. רב נחמן אמר: קרייתא זו הלילא,(אין צורך בהלל כי אומרים מגילה)
  3. רבא אמר: בשלמא התם +תהלים קי"ג+ הללו עבדי ה' – ולא עבדי פרעה, אלא הכא – הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש? אכתי עבדי אחשורוש אנן.

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יד עמוד א

החיד"א דוחה טענת רב נחמן: הרי מי שאין לו מגילה, לא יקרה הלל! אם כן קריאת המגילה איננה במקום ההלל. הוא מצדד בעמדת רבא שמסביר שבפורים הם אמנם נגאלו מצרה אבל הם נשארו בשעבוד אחשווראש.

אם כן, אפשר לענות על השאלה שלנו:

ביציאת מצרים, בני ישראל היו עדיין תחת השליטה של פרעה. הם הרגישו עדייו עבדי פרעה. הם פחדו ממנו, חשבו כל הזמן עליו והוא עליהם. לכן אין מקום עדיין לאמר שירה.

מתי כן אפשר לאמר הלל? רק כשיש עצמאות מדינית. אחרי קריעת ים סוף, הם התנתקו סופית(תיאורטית) מפרעה ומהרגשת השעבוד. הם ראו "מצרים"(שרו של מצרים- תרבות מצרים-זהותם המצרית, איום שעבוד מצרים) מת על שפת הים. אז יכלו להגיד שירה או הלל. או שירה וגם הלל, כמו דעה הכתובה בגמרא:

אמר רב יהודה אמר שמואל: שיר שבתורה – משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים. …הלל זה מי אמרו? רבי יוסי אומר: אלעזר בני אומר: משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיז עמוד א

 

מסכנה: ההלל נאמר כשנגאלים משעבוד מלכויות, עבור עצמאות מדינית. בדיוק מה שקרה ביום העצמאות. ואפילו בשביעי של פסח, הוא נאמר על ידי בני ישראל בהשאלה, לעתיד, על זה שיבוא יום (העצמאות) ונוכל לאמר אותו! וזו הסיבה שאומרים אותו גם בחנוכה.

פסח לעד6

בע"ה יז ניסן התשע"ו

מישל בן שושן

 

פסח לעד 6

 

  1. הקפיץ

ערב פסח הוא כמו קפיץ שלוחצים עליו חזק עד שמגיעים לתחתית. חוזרים, בזיכרון למה שקרה ביציאת מצרים. אבל, המטרה היא לא נוסטלגיה. להיפך, המטרה היא לשחרר את הקפיץ כדי שיימתח לאין סוף!

הקפיץ הוא היהודי שחייב להיות טעון בעבר שלו, כדי שיוכל לחיות החופש שלו בהווה ובעיקר ליזום ולתכנן העצמאות של העם בעתיד.

רבי עקיבא ורבי טרפון היו מסובין כדי לדבר על יציאת מצרים של אותו הלילה: מרד בר כוכבא.

המטרה שלנו היום היא לתכנן את היציאה מהגלות של שאר היהודים בעולם והשלמת העצמאות שלנו בארץ ישראל.אי אפשר ליצור יהודי בעל כוחות חופשיים בלי לטעון אותו בעבר שלו. אבל אין לנו לחיות את העבר. עלינו לחיות ההווה ולתכנן העתיד. מטרת לחצית הקפיץ היא אכן שחרורו!

 

  1. יחץ-המשבר

שמעתי את הרב דניאל אפשטיין מפרש את פעולה של שבירת המצה האמצעית בליל הסדר, כ"משבר". משבר בין דורי. בין ההורים והילדים.

כבר בהתחלת הסדר, מכריזים על משבר.כי חייב להיות משבר. הבן איננו האב. הבן הוא העתיד. הכל נעשה עבור הבן כי העתיד שייך לו.

הטעות היא לחשוב שבליל הסדר אומרים לילדים שלנוף בואו תשבו אני אסביר לכם מה קרה ואיך אתם צריכים להיות. הטעות היא האשליה שיש לנו לשכתב את החיים של הילדים שלנו. אנו רק יכולים לתת להם כוח להיות מה שהם יהיו. להטעין אותם בעבר שלנו ותת להם כלים כדי להצליח בחייהם. כי הגאולה העתידית שייכת להם!! לאו דווקא הגאולה האחרונה שאנו חווים אותה היום, אלא כל עניין "גאולת האדם", בכל דור, בכל מצב, שייכת לדור הבא ולא לדור הקודם. הדור הבא יכול או להתנגד (וזו הנטייה הטבעית של כל דור למנוע מהדור הבא מלהיות שונה ממנו- וזאת טעות חמורה)  או לעזור לדור הבא.

התורה מצווה אותנו: כל מה שקורה היום, הוא רק כדי שתוכל לעזור לילדים שלך."למען תספר באזני בנך ובין בנך.." לא כדי לשכפל ההיסטוריה עד אין סוף אלא כדי שאתה תהיה רגיש לדרישות הדור הבא ותהיה מוכן לעזור להם . אם ה"בנים" הם מרכז הסדר , זה לא כדי לכנות אותם "ילדים", באופן משפיל ונחות. אלא כדי לעורר את ההורה על חשיבות הדור הבא: העתיד נמצא בידיים שלו וכמעט כבר לא בידיים שלך!!

אתה תלחץ על הקפיץ, אבל בכוונה שהוא יימתח! המטרה הם הילדים!

בסיפור של רבי עקיבא ורבי טרפון בבני בנק, ה"תלמידים" נמצאים בחוץ! מקום לא שגרתי עבור תלמידים, כשהרבנים הכי חשובים בדור נמצאים בפנים! אלא שהתלמידים הם הדור הצעיר. הם רואים מה שקורה באמת. הם דוחפים הדור הקודם לפעול איתם. הם אומרים שהגיע הזמן לפעול, הגיע השחר של עידן חדש! בהם הסיפור מסתיים, אחרי שהתלמידים מכריזים לאן יש לכוון הצעדים הבאים. כשהתלמידים מדברים, מטרת הרבנים של הדור הקודם הצליח!!

 

  1. האפיקומן

בסדר, השלב של ה"יחץ", שתיארנו לעיל כהכרזת המשבר הבין דורי, דורש להחביא את החלק הדגול של המצה השבורה . היא תשמש לאפיקומן בסוף הסדר. היא מסמלת העתיד. היא בנתיים חייבת להיות "שבוייה" כדי שהילדים ישמעו את כל מה שההורים יש להגיד להם. היא שבויה , מתחת למפה, כל זמן שלוחצים על הקפיץ.

המנהג היפה האשכנזי, שבו הילדים גונבים את החלק הזה, הגדול, ובלעדי החלק הזה שלהם, אי אפשר לסיים את הסדר, מראה שאמנם, החלק הקטן הוא של ההורים, הם מדברים ושולטים על הסדר . אבל, המפתח של העתיד, סוף הסיפור, נמצא בידי הילדים!! החלק החשוב בידם.

 

שאלות הבנים

כהקדמה לשאלות הבנים, אנו מכריזים:

"ברוך המקום, ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא"

ארבע פעמים כתובה המילה "ברוך" במשפט הזה, במקביל לארבעת סוגי הבנים (הרב אורי שרקי)

 

  1. ברוך המקום= הבן החכם שיודע לתת מקום לשכינה בעולם
  2. ברוך הוא= הבן הרשע.למרות הטענות שלנו נגדו, אנו אוהבים אותו כי הוא הבן שלנו, ואנו מאחלים שה' יברך אותו! כאילו אומרים "גם ברוך יהיה,
  3. ברוך שנתן תורה לעמו ישראל= הבן התם. הוא לומד. התורה היא, עבורו המקור היחיד.
  4. ברוך הוא= מי שאיננו יודע לשאול. יש לטפל בו. כמו שאנו מייחלים לרשע שה' יברך אותו, גם זה, עלינו לדאוג לו. וייתכן שכל ההמשך של ההגדה מופנית אליו: איך לעורר אותו וללמד לשאול.

הייתי רוצה לתרגם את המילה "לשאול" בצרפתית: INTERPELLE

כשהתורה אומרת "כי ישאלך בנך", זה לא שאלה סתמית שהבן שואל את אביו ואביו עונה לו, אלא שהשאלה של הבן משנה משהוא אצל האב. הבן לא משאיר אדיש את האב! הוא מעורר אותו על ידי השאלות כי הוא חי מציאות שונה מהמציאות שהאב מכיר. הבן, בעצם מעורר את האב ומבקש ממנו למצוא כלים חדשים עבורו כי הכלים הישנים כבר לא עוזרים כל כך! האב חייב למצוא כלים חדשים כדי לעזור לבן!זה דבר לא פשוט.

 

 

אולי הבנים, בין שיהיו חכמים או רשעים או תמים… הם אלה שעוזרים לאב להכיר בכוונות של הבורא: הכוונות של הבורא הם מתגשמות בעיקר בעתיד. העתיד המיידי ובעתיד לתווך ארוך. והעתיד נמצא אצל הבנים! הם יראו לי את הכווין!

ולא כל כך חשוב אם  הבנים הם חכמים או רשעים. "אחד חכם ואחד רשע"= בין א הוא  חכם בין אם הוא רשע(כמו במשנה "אחד מבושל ואחד שאינו מבושל"=בין שהוא מבושל בין שאינו מבושל).

 

קריאת התורה ביום טוב ראשון של פסח

"משכו וקחו לכם צאן.."

בפרשת בא, יש שני קטעים ארוכים

  1. הראשון מדבר על הצו האלוהי(על סדר הדברים לקראת הגאולה) אל משה ואהרון. אותו אנו קוראים בשבת הגדול :"החודש הזה לכם ראש חדשים.."
  2. השני, מדבר על העברת הצו הזה ,ממשה אל זקני ישראל , והביצוע על ידי בני ישראל.

החכמים בחרו לקרוא ביום הראשון את הקטע השני דווקא ולא הקטע הראשון. הם בחרו בתגובה של משה ושל הזקנים אל הצו האלוהי ולא בצו האלוהי עצמו. למה?

עוד שאלה שמצטרפת לזו: למה עיקר הפסוקים שאנו מפרשים בהגדה של פסח הם לקוחים מספר דברים (משה מדבר על מה שקרה) ומספר יהושע (שהוא מספר מה קרה ביציאה) ופחות פסוקים מפרשת בא עצמה שמספרת על היציאה. למה לא לספר את היציאה עצמה, בקריאת כל פרשת בא ובשלח?

דרך אגב, בהגדה של הקראים, רוב הפסוקים הם מפרשת בא. והגאונים והרמב"ם יוצאים נגדם בגלל זה! למה? האם עלינו לספר ביציאת מצרים או לא? היציאה היא היציאה הכתובה בספר שמות!!

כנראה שלא!!

המטרה היא לא היציאה עצמה. המטרה היא מה שהיציאה גורמת לנו להגיב כדי שאנו נצא בעצמנו!

העיקר היא התגובה של משה. העיקר הוא התגובה של זקני העם כלפי העם. איך הם יתרגמו את הדברים אל העם. איך כל דור יספר את הסיפור. איך משה יספר לנו אותו הסיפור אחרי ארבעים שנה. איך יהושוע יספר אותו. איך החכמים במשנה מספרים אותו. איך אנו נספר אותו.

המטרה היא לא הסיפור עצמו אלא איך אנו נספר אותו!! איך אנו מגיבים לסיפור!!

בלילה ה' הוציא את ישראל ממצרים. אבל כבר בבוקר, הפוקוס הוא על התגובה . הם יוצאים ביום. איך היהודי מגיב למה שעשה ה' .

 

לכן, בחרו חכמנו את הקטע השני בפרשת בו, החלק שמדבר על תגובה האנושית (משה, הזקנים, העם) במקום הצו האלוהי שקדם לו!! כדי שנבין שכבר עכשיו, ה' מעוניין בהתעוררות מלמטה (בשחרור הקפיץ) הרבה יותר מאשר  במעשה האלוהים מלמעלה (הלחץ על הקפיץ)

 

  • אם זה נופל בשבת

השנה, יום טוב ראשון נופל בשבת.ואז, לפחות כמנהג הספרדים, החכמים הוסיפו בקריאת התורה קטע אחד של הפרק הראשון (הצו האלוהי) לפני הפרשה הרגילה "משכו". וזאת, למרות שאין שום צורך בפסוקים נוספים, כי הרי אין עליה נוספת בקטע שמתווסף לפני הקריאה הרגילה!

נראה לי שהחיבור בין שבת ויום טוב מבטא חיבור מורכב בין שני עניים מנוגדים ומשלימים

השבת, הוא סמל למה שאנו קבלנו מלמעלה. הבורא בעצמו קבע מתי חל השבת. הוא קידש את השבת.

היום טוב, הוא קצת נקבע על ידי בני האדם. הבית דין בירושלים קבע מתי יחול יום טוב. הוא סמל ההתעוררות מלמטה.

שבת מקבלים מלמעלה, יום טוב, משתתפים בקביעתו מלמטה.

זה מאוד דומה למה שתיארנו לעיל בין הפרשה הראשונה (הצו האלוהי) והפרשה השנייה (התגובה האנושית)

בשבת הגדול, קוראים את הצו האלוהי (החודש הזה)

ביום טוב קוראים התגובה האנושית (משכו)

אז מה קורא בשבת ויום טוב? עושים שילוב! קוראים חלק מהפרשה הראשונה יחד עם הפרשה השנייה.

ומה הוא הקטע שבחרו בו החכמים להוסיף, מתוך הפרשה הרשאונה? החלק שמדבר על…פסח דורות!

אכן, הפרשה הראשונה, הצו האלוהי, הוא בעצמו מחולק לשני חלקים:

הצו האלוהי על פסח מצרים

הצו האלוהי על פסח דורות.

פסח דורות הוא כבר מדבר על המשך המעשה האלוהי, על ידי הדורות הבאים. כלומר הוא באמת קטע מחבר את שני הפרשיות! והוא זה שמתחיל את הקריאה באותו היום!! (והיה היום הזה לכם לזכרון..).

 

אם כן, שבת ויום טוב ראשון של פסח מסמלים את שני הפנים המנוגדים של ההתעוררות מלמעלה וההתעוררות מלמטה, כשהם מורכבים ביחד!!

 

ברכת הטל

גם היא מסמלת שילוב יפה בין ההתעוררות מלמעלה ומלמטה

כי הרי , הכינוי "מוריד הגשם" מצביע על דבר שיורד בכוח עליון מלמעלה למטה.

בעוד שהטל, איננו "יורד" אלא נוצר מהבדלי לחויות על הצמחים. בעצם, הטל יותר עולה מאשר יורד!

  • הטל הוא סמל ההתעוררות מלמטה.
  • הגשם התעוררות מלמעלה

ובכל זאת אנו מברכים "מוריד הטל"!

כאילו אנו מודעים שהכל בא מלמעלה אבל עלינו לפעול כדי להרים הכל מלמטה, כלפי מעלה

בדיוק כמו מה שקרא בפסח: הכל התחיל מלמעלה אבל עלינו להתחיל להעלותה כל מלמטה אל מעלה!!

זה מזכיר את הברכה "המוציא לחם מן הארץ" ולא המוציא חיטה. האדם הוא זה שמייצר הלחם ובכל זאת, מכירים לא רק בכוח שה' נותן לחיטה לצמוח אלא גם לכוח שהוא נותן לאדם לעשות לחם.

 

ממחרת השבת (מתוך המאור ושמש פרשת שמיני)

  • חכמה= הספירה העליונה ביותר. היא כוונת הבורא. משמעות הבריאה וכיוון ההיסטוריה. אין לאדם "תפיסה" בזה. אנו לא "תופסים" לגמרי את החכמה העליונה. בכל זאת, אנו מעדים על קיומה. יש כוונה בעולם. יש מנהיג. יש כיוון. בשבת-(שקדושתו באה מלמעלה) אנו אמורים "לקבל" בו הארת החכמה העליונה.. אבל, כמו כל דבר שאנו מקבלים בחינם, ההארה הזאת נעלמת בסוף השבת.לכן, יש מקום לנסות ולהשאיר בתכונו ככל שאפשר הארה זו על ידי מעשים והשגות, על ידי פעולות מלמטה.
  • הבינה= להבין דבר מתוך דבר. זה התחום של בני האדם. יש 50 שערים בבינה וכל אחד מגיע לאן שהוא מצליח. משה רבנו הגיע לשער החמישים. הוא אפילו ראה את הקשר בין הבינה ובין החכמה. הקשר של התפילין, שמחבר בין הרצועות מסביב לראש (החכמה העליונה)לרצועות היורדות על החזה שלנו(הבינה), הוא סמל ההשגה המירבית שיכול להגיע בן אנוש. ה' בעצמו הראה למשה את הקשר הזה. משם אנו רק יכולים לקבל. אבל אין לנו תפיסה בזה.
  • הדעת= המודעות. למשל, אומרים שבמצרים , הדעת היתה בגלות. זה אומר שליהודים כמעט ולא היתה מודעות לזהותם וליהדותם. זה עיקר השעבוד שלהם. הם חשבו שזה המקום שלהם ולא היה להם מושג על זה שהם זרים שם. לא היתה להם מודעות. ביציאת מצרים, התחילה הדעת לצאת מהגלות והתחיל תהליך המודעות.

בפסח, ביום הראשון, קבלנו הצלה מלמעלה, בלי , כמעט, שום התעוררות מלמטה. כאילו אנו נמצאים בשבת. אבל מיד אחר כך, יש חובה להתחיל בהתעוררות מלמטה על ידי הספירה. לספור שלב שלב, לעמול, לעבוד, מלמעלה. לכן, מתחילים לספור(ספירת העומר) רק אחרי היום הראשון. בלילה השני של פסח,"ממחרת השבת".

ולכן, לדעת המו"ש, קוראים לזה "מחרת השבת" כלומר, במוצאי שבת. בין שמדובר בשבת ממש בין שמדובר ביום טוב ראשון של פסח שנקרא גם הוא שבת. כי העיקר הוא לעשות עבודת המשכת ההארה העליונה בעולם של מטה. לנצל ההארה העליונה ולהתחיל בעבודה מלמטה.

פסח מוש

בע"ה יד ניסן התשע"ו

מישל בן שושן

פסח מוש

 

 

חבלי המשיח הם חבלי התבגרות יותר מאשר חבלי לידה (לעד)

היציאה ממצרים נעשתה כולה כהולדת תינוק. ללא רצונו, ללא הכנה מצידו,בחיפזון, ברגע אחד. הכל נעשה על ידי האלוהים שראה שעוד מעט ואי אפשר יהיה להוציא את בני ישראל ממצרים. למה? כי הם אבדו כמעט כל זיקה ליהדותם. עוד מעט ואי אפשר בכלל יהיה להבדיל בינם לבין המצרים.

אז כן נשאר בהם משהו קטן מאוד (שני אחוזים מזהותם- כך שלא הגיעו לשער החמישים בשערי הטומאה) וכן יעשו פעולה סמלית אחת כדי להשתתף ביציאה (קרבן פסח , הדם על המשקוף..) אבל לא יותר מזה. העיקר נעשה על ידי האלוהים

המטרה בהולדת ילד היא שהוא יגדל, יתבגר ויהיה בעצמו עצמאי .

אבל, בילדות, ההורים עושים הכל עבורו. הם מאכילים אותו, מלבישים אותו, נחנכים אותו. אבל מטרה אחת יש להורים: שהוא, בסופו של תהליך יהיה בוגר ועצמאי.

ההיטוריה של עם ישראל היא תהליך של התבגרות.

האלוהים הוציא אותנו ממצרים והמשיך ללוות אותנו. על ידי ניסים במדבר, ואחר כך בלי נסיים גלויים בארץ(זה כבר סימן של גדלות). אחר כך יישום האחריות על ידי הקמת מלכות ישראל. אחר כך על ידי הפסקת הנבואה (גם זה שלב חשוב של התבגרות- לדעת לחיות בלי הדיבור האלוהי המפורש) וכן הלאה, על ידי נסיונות הגלויות.

 

השלב האולטימטיבי הוא שהעם, ייקח את עצמו בידיים וירצה , מרצונו, מכוחו, בהשתדלות גמורה, לצאת מהגלות ולהקים מלכות בארצו.

במשך כל התקופה הזו, יש מצווה לזכור את רגע הלידה: יציאת מצרים כשמדגישים את חוסר המעורבות של העם בהחלטה. יצאנו "בחיפזון",בלי שנחשוב על זה, בלי שנהיה מעורבים בהחלטות ובהכנות. הכל אז בא מלמעלה. למה יש לזכור זאת? כדי להראות לנו הדרך: בסוף, עלינו לעשות הכל מלמטה.

 

אחד הסימנים המובהקים של הגאולה האחורנה שאנו חווים בהקמת מדינת ישראל, היא שכמעט הכל נעשה על ידי כוחות אנושיים שהכריזו על עצמם שהם "חילוניים". הם הקימו מדינת ישראל, אבל כשהם מכריזים  שהם "לא דתיים". אבל הם מקיימים את המצווה הנעלה מכל, מצוותו של הבורא, אבל הם לא רוצים להתייחס בכלל אל הרצון האלוהי. כאילו זה הרצון האנושי בלבד.

הלא זו ההוכחה שהמטרה האלוהית העליונה מתגשמת?!!

 

אנו, היום בהקמת מדינת ישראל, נמצאים, כנראה, בשלב של משבר של ההתבגרות

 

הרי הורה רוצה שהילד יתבגר.

אבל במשבר ההתבגרות, הילד בועט בהורים שלו!! שלב הכרחי בהתבגרות היא הבעיטה הזו. נכון שזה "לא נראה יפה" כולם סובלים בחבלי ההתבגרות האלה, אבל, בסופו של יום, הרי הילד יגיע לשלב שבו הוא כן יכיר בהוריו, יאהב אותם, ישלים איתם והם ישלימו איתו. וכולם יכירו שהמשבר (של החילוניות) היה שלב הכרחי כדי להגיע למטרה הרצויה: שהעם בעצמו ירצה להיגאל ויעשה הכל כדי להיגאל. שהגאולה תבוא מלמטה.

כמה שמחים ההורים כשהם רואים את הילד שהתבגר והולך בכוחות עצמו בחייו, מתחתן, מקים בית משלו, יוצר חיים עצמאים, וממשיך את מהלך המסורת המשפחתית באופן אחראי , ללא כפיית ההורים.

 

אם אמשיך באותו המשל , הייתי משווה את החרדים, לאחים הקטנים של המתבגר: הם כועסים ונבהלים מהמשבר בין האח המתבגר להורים. בראיית הילד הקטן, זו חוצפה ורשעות מאין כמותה.

אם כן, נראה לי שיש לדון את משבר ההתבגרות שאנו חיים היות במדינה כשלב הכרחי חיובי ושיבוא שלב מפויס שבו רוב העם יכיר , באהבה של הבורא כלפיו . נכון שהיחס יהיה שונה מהיחס שהיה לו לפני ההתבגרות, ואכן, היהדות תקבל פנים חדשות, עם פחות כפייה ויותר אהבה והכרה אחראית. (הלא חכמנו נבאו שבאחרית הימים, המצוות יתבטלו- כלומר, נמשיך לעשות אותם אבל כבר לא בכפייה! אלה מתוך רצון ואהבה- בלי כפיית ההר עלינו, כמו שהתחלנו לעשות בפורים).

ייתכן שהמהלך הזה (ה' עושה הכל בשבילנו ואחר כך אנו עובדים קשים כדי לזכות שמה שניתן לנו בחינם) הוא מהלך הרבה יותר רחב מאשר יציאת מצרים וגאולה.גם בלידת תינוק הוא זוכה בחיים בלי שהוא דרש אותה והוא בסופו של דבר, ייקח אחריות על חייו ויזכה בהם

השם "פסח"

ה' פסח על בתי בני ישראל בנוגפו את מצרים ואת בתינו הציל

אבל איזו טענה זו? הרי ה' בא לגאול את עמו! הריגת המצרים, הוא מעשה שולי. העיקר הוא גאולת ישראל. אם כן, למה אנו כל כך מתפעלים שה' לא הרג אותנו?? למה זה הופך להיות המוטיב העיקרי, שמו של החג!!

המאור ושמש מסביר: ה' פסח= ה' דילג על כל השלבים שהיו אמורים היהודים לעבור כדי לקחת על עצמם את הגאולה. בתי היהודים היו בתים מצרים כמעט לכל דבר. לא היתה שום הצדקה לגאול את היהודים שהתנהגו כמצרים לכל דבר. כשה' "פסח" על "בתי בני ישראל" הוא פסח על זה שהבית שלהם לא היה כל כך בתי ישראל! הוא היה יותר בית מצרי. אבל הוא עשה כאילו. הוא הסתמך על המועט שבמועט: דם על משקוף.

משל להורה שרואה שהבן שלו לא עשה כלום במשך שנת הלימודים. מחר, יש לו עבודה להגיש והוא לא הכין את עצמו בכלל. הוא לא ראוי לעבור כיתה. הוא אפילו מועמד להיזרק כליל מבית הספר. אז ההורה מפעיל פרוטקציה או כותב בעצמו את העבודה בשביל הילד.

באותו הערב, ההורה משביע את בנו שהוא יעשה כל מאמץ, ממחר, כדי להתחיל וללמוד כראוי.

הילד, בסוף לא יגורש מבית הספר. הוא יעבור כיתה. אבל עליו  לעשות עבודה רבה ומכופלת כדי לזכות בהישארותו בבית הספר וכדי להצליח בכוחות עצמו במבחנים הבאים  .

הילד עבר את המבחן בכאילו. בית הספר, המורים, ההורה, "פסחו" על החוק. נתן בו אימון על מה שיעשה בעתיד.

על הילד לזכור כל השנה שהוא חייב לזכות במה שניתן לו בחינם.

 

שאלת החכם:

"מה העדות והחוקים והמשפטים"= אם בערב פסח יצאנו ללא התעוררות מלמטה, אז למה עלינו לעשות כל כך מצוות ושלבים (ארבע כוסות, שלוש מצות..) הרי אנו חוגגים הגאולה בחיפזון , מלמעלה, בלי השתתפותנו הפעילה.

ולכן, שאלה זו מאוד חכמה ובמקומה.

ועונים לו שאנו אכן טועמים את ההארה הגדולה שאליה זכינו באותו ערב, כדי למשוך הטעם הזה לשאר ימות השנה. אנו מתחילים כבר להכין את הכלים שעל ידם אנו נצטרך לעבוד ממחר כדי לזכות בכוחות עצמנו לגאולה האחרונה המיוחלת. אנו "תופסים טרמפ" על אותה ההארה כדי למשוך אותה בעבודה יום יומית. לכן, נשארים עם טעם קרבן הפסח בפה. נשארים עם ההרגשה הזו כשהולכים לישון. אם היינו אוכלים מנה אחרונה (אפיקומן) זה היה משכיח את טעם ההארה המיוחדת של אותו הערב ולא היה נשאר לנו כלים, ממחרת, כדי להתחיל לעבוד.

לכן, לא מפטירים אחר הפסח אפיקומן.

 

שבת הגדול

המצווה לקחת השה ביום העשירי בניסן, דרשה מישראל, בעצם, לעשות מעשה סמלי שיזכה אותם לגאולה. אבל, כמו שאמרנו לעיל, לא היה בהם שום כוח. הם היו מתבוללים לגמרי. הנשמה היהודית היתה כמעט כבויה בתוכם. מאיפה בכל זאת לקחו כוח לעשות זאת? אותו היום היה שבת. ובשבת, יש כוחות עלונים, מעבר להגיון ומעבר לחוקי הטבע. מעזרת כוחות אל טבעיים אלה, שבאו להם מכוח השבת, הם אכן לקחו את השה.

מכאן שהשבת, הוא יום קדוש מלמעלה (הבורא בעצמו קבע אותו כיום קדוש), בהתעוררות עליונה.

הוא זה שנותן את הכוח לבני  האדם להתעורר מלמטה, מכוחות עצמם. לחגוג את יום טוב ראשון של פסח החל באותו השבוע. יום טוב שבני אדם (הבית דין בירושלים) קובע מתי הוא יחול . קדושת המועד נקבעת על ידי בני האדם, בעזרת קדושת השבת שבאה מלמעלה.

לכן, העובדה שהם לקחו את השה בשבת היא זו שעזרה להם.

אם כן, למה ה' ביקש מהם לקחת אותו "בעשור לחודש"?ולא בשבת? אולי כי זה שולח אותנו ל"עשור לחודש" אחר   , יום כיפור, שגם בו, הכל יורד מלמעלה : ה' מכפר לישראל למרות כל מעשיהם הרעים. מעבר לחוקי הטבע וחוקי הדין. כוח חינם שבא מלמעלה. יום כיפור הוא בעצם גם העשור לחודש וגם שבת שבתון!

 

אני ולא מלאך

כשיהודי עושה מצווה, נולד מלאך שיעזור לו בהמשך חייו (לגאול את עצמו)

אבל במצרים, היהודים לא עשו שום מצווה. לכן, לא היו להם "מלאכים" שיעזרו להם להיגאל. אלה ה' בעצמו: מרצונו בלבד. אולי מתוך אהבה רבה, אולי בזכות ההבטחה אל האבות, אבל כמעט ולא בזכות מעשי היהודים במצרים. וזה "אני ולא מלאך"

שרף= מלאך שנברא אחרי מעשה טוב שהאדם עושה בהתלהבות יתרה. גם זה לא היה לבני ישראל, לא היתהלהם התלהבות גדולה ביציאה!

לא מעשים (מלאכים) ולא התלהבות (שרף) אלא רק מכוחו של הבורא בלבד.

 

יחץ (רעיון מהרב דניאל אפשטיין)

למה חוצים לשניים המצה האמצעית כבר בהתחלת הסדר?

כי העיקר הוא לשים את האצבע על המשבר שקיים בין דור ההורים ודור הילדים. יש תמיד משבר כזה. הוא טבעי ורצוי, הוא מאפשר התקדמות.

ההורה מביא את כל המסורת ומוסר אותה לדור הבא

אבל, המטרה היא לא שהדור הבא יעתיק את הדור הקודם!

אלה הוא צריך לקחת על עצמו לחדש ולהתקדם!!

ההורה חייב להכיר זאת!

הוא לא צריך לעשות שכפול הדור הקודם, אלא לעזור לדור הבא להתקדם. לתת לו כוחות.

כמו שאמרנו לעיל, המטרה היא לעבור מיציאת מצרים לגאולה האחרונה!! יש הרבה עבודה והתקדמות דרושה. הכוח נמצא אצל הדור הבא. הוא העיקר. הוא מרכז הסדר. "למען תספר באזני בנך" הוא מחויבות של הדור הקודם לעזור לדור הבא ולא לדרוש ממנו להיות בדיוק כמו הדור הקודם!!

אכן, יש משבר. והחלק הגדול נמצא אצל הילד!

ההורה הוא בעל הבית, הוא מקדש

אבל הילד אוחז בחלק הגדול של המצה. בלעדיו אי אפשר לסיים את הלילה. כי הוא העתיד, למענו עושים כל הסדר!!

 

מעשה ברבי אליעזר (הרב אורי שרקי)

כל הרבנים הגדולים האלה באים אל הצעיר שבחבורה: רבי עקיבא. כדי לדבר על יציאת מצרים של אותו הלילה= מרד בר כוכבא. "כל המרבה לספר ביציאת מצרים"= מי שיודע לצאת ממצרים גם בהווה ולא רק בעבר.

וזה מלמד אותנו על היציאה בעתיד: הגאולה האחרונה.

בידי מי קיימת ההתלהבות של הגאולה העתידית? אצל הצעירים, רבי עקיבא!!

 

 

מצורע מוש

בע"ה ז ניסן התשע"ו

מישל בן שושן

 

מצורע מוש

ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא….

 

  1. מכאן שהתורה איננה מדברת על דרך רפואת הצרעת.

יש שלושה שלבים

  • דיאגנוזה של "המחלה"- טומאת המצורע (התורה מאריכה בשלב הזה מאוד, במיוחד בפרשה הקודמת)
  • רפואת הנגע (אין התורה מדברת על השלב הזה בכלל)
  • טהרת המצורע (השלב הזה מתחיל אחרי סוף השלב הקודם, והוא מתאר את שלושת שלבי הטהרה- בפרשה שלנו)

יש נטייה להתבלבל בין שלבי הרפואה ושלבי הטהרה. אבל הם בעצם שונים והתורה איננה מתעסקת בו. איך מטפלים, רפואית, קלינית, בצרעת כדי שתיעלם? זה , כנראה,לא נושא שמדברת עליו התורה.

כשהכהן מגיע , אחרי רפואת הנגע, כתוב "והנה נרפא.." כאילו זה בא ממקור אחר.

אנו יכולים לשער כמה אפשרויות

או שעצם ההסגר של המצורע מחוץ למחנה , עזר לו "לחזור בתשובה", להתרפא מהפגם הנפשי שהוא המקור לצרעת, וכך, הצרעת עברה מאליה.

או שעצם הזמן שהוא חיכה (7 או 13 ימים) עשה את שלו והמחלה עברה כמו שהיום אומרים ששפעת וויראלית יעבור אחרי כמה ימים, ואנו מחכים שהזמן יעשה את שלו, "עוברים" את הזמן שבו אין מה לעשות רק לחכות!

או שילוב בין שתי האפשרויות האלה.

או  אולי, שהיו משתמשים בתרופות, צמחים להרגעת האי נעימות, אבל עליהם התורה לא מדברת כלל.

 

  1. מהלך התשובה: העיקר הוא השמחה

המאור ושמש נוטה להסבר הראשון: רק התשובה של המצורע מרפא אותו. אם כן, הוא מנסה להבין איך ההסגר יכול לגרום לתשובה:

המו"ש מסביר שעיקר הרפואה של הנפש (כי זה המקור העיקרי), באה על ידי שמחה. מקור המחלות, הנפשיות, הוא , בדרך כלל העצבות, המרה השחורה, הדיכאון. הרגשה של דרך סתומה, חוסר אונים. אם כן, הדרך לצאת מזה היא השמחה. דבר עיקרי נוסף, היא העזרה של משהוא חיצוני. קשה מאוד לאדם לצאת ממעיה דיכאונית לבד. לא רק כדי שתיעשה דיאגנוזה נכונה, אלה עצם העובדה שיש משהוא שמלווה את המצורע , מההתחלה עד הסוף, יכול להוות תמיכה ועזרא נפשית . בכל אופן, העיקר הוא השמחה. "והנה" הוא בדרך כלל מילה של שמחה. הכהן שמח שהמצורע נרפא. והשמחה, בין שמקורה בכהן , בין שמקורה מעצם החזרה בתשובה של המצורע, היא מפתח הרפואה.

אבל, שואל המו"ש: כל חזרה בתשובה דורשת חקירה פנימית, יראה, חיפוש וחרטה על המעשים שעשינו…דברים שאינם מלווים בשמחה, להיפך, הם גורמים לעבות ולפעמים אף לדיכאון!

אם כן , איך החזרה בתשובה של המצורע יכול להביא אותו לשמחה?

כאן נמצא המפתח של כל הסיפור לדעת המו"ש:

נכון שהמצורע חייב לעבור משבר כואב. אבל המטרה היא לא הדיכאון שייגרם מהמשבר אלא השמחה העמוקה שאליה הוא כל הזמן צריך לשאוף: המשבר לא נשלח אליו כדי להעציב אותו אלא כדי להעלות אותו למצב יותר גבוה מזה שהיה נתון בו לפני הצרעת! כלומר, המטרה של כל התהליך הקשה , היא להביא את האדם להתעלות ולשמחה אמיתית. כל זמן שהוא לא הגיע לשמחה הזאת, הוא לא מתרפא!!

אין להסתפק בתשובה של "הכאה על החטא" בלבד. אלא להשתמש במשבר הקשה כדי להתעלות ולבוא לידי השמחה!