תזריע מוש

בע"ה כח אדר ב התשעו

מישל בן שושן

 

תזריע מוש

תורת האדם (לעד)

הרש"י הראשון בפרשה שלנו מצטט המדרש (שמעוני)

אישה כי תזריע – אמר ר' שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף:

מעניין שמדובר על "תורת האדם" או "תורת הבהמה". הרי אנו קוראים כאן רק עניין של טומאה וטהרה האם ניתן להגדיר את "תורת האדם"  על ידי טומאת היולדת והברית מילה? וגם "תורת הבהמות" היא בסך הכל רשימה של בעלי חים שהאדם היהודי אוכל או לא אוכל!!

נראה לי שהעניין יותר עמוק:

רשימת הסיווג (CLASSIFICATION ) של בעלי החיים, בסוף פרשת שמיני, אומרת בעצם לאדם שעיקר עבודתו כבן אדם היא למצוא את המקום של כל דבר בעולם ובמיוחד למצוא את מקומו הוא. בין כל ברואי העולם ובין בעלי החיים ובין בני האדם עצמם. מדובר על "תורת הבהמה" יחסית לבני האדם שחייב לסווג אותם , לא כי בעלי החיים הם טובים או רעים, אלא, כל אחד, יחסית לבני האדם , יכול להיות "קרוב" אליו מבחינת המידות שלו. רוב המפרשים שניסו למצוא טעמים לדיני הכשרות, (במיוחד החסידים והמקובלים), מצאו תכונות בבעלי החיים הכשרים שהן "טובות" לאדם היהודי שאוכל אותם. ולהיפך, תכונות שאינם מתאימות לאדם היהודי בבעלי החיים ה"טמאים".

ברור שזה לא סיווג מוחלט של בעלי החיים כי אם סיווג לגבי היהודי בלבד.

למשל, יחזקאל, במעשה המרכבה, מתאר דמות אריה, דמות נשר, שהם "לא כשרים" אבל הם דמויות שנמצאות במעשה המרכבה של האלוהים עצמו!! ראייה לכך שאין האריה או הנשר "רעים" או טובים!

כמו כן, נראה בהמשך שדיני הצרעת הם נגזרת של טעות במיקומו של האדם כלפי עצמו או כלפי האנשים שמסובבים אותו. גם מיקומו של האדם מול אשתו, האישה מול בעלה, מול הדור שנולד, כל דיני טומאת היולדת, הם גם כן הזדמנות לאפשר מיקומם מחדש של האב והאם בזוגיותם אחרי לידת הבן או הבת.

 

נראה לי שכך אפשר להסביר את מיקומם של פרשיות אלה בספר הכהנים:

הרי תפקידו העיקרי של הכהן , הוא לסווג את בני האדם: להכיר את מקומו של כל אדם בחברה, לעזור לו למצוא את מקומו, וכך לטפל בבעיות שלו, ולתת את הכבוד והאהבה הראויה לו. החכמים מדברים על "קישור האדם אל שורשו". וכך הוא יכול להשכין שלום בחברה ולברך אותם באהבה.

 

אם כן, ננסה להסתכל בנושאים העיקריים של ספר ויקרא (עד כה) מזווית הראייה של "מציאת המקום הנכון" של האדם:

  1. הקרבנות: האדם מנשא לחזור אל מקומו שנאבד לו על ידי הרגשה של חטא .

האדם מחפש את מקומו מול האלוהים.

  1. מאכלות אסורות: האדם (היהודי) מסווג את בעלי החיים כדי לראות למי הוא יכול להתחבר מבחינת ההתנהגות והמידות. מקום האדם בין בעלי החיים בבריאה
  2. טומאת היולדת: האימה היתה קשורה לעובר. הפרידה ממנו גורמת לה לחיפוש אחר מיקום חדש שלה כלפי הילוד, כלפי בעלה וכלפי עצמה.
  3. הצרעת: האדם שבונה את עצמו על חשבון הנפילה של האחר, מאבד בעצם את מקומו בחברה והוא מטופל בהתאם. הכהן עוזר לו למצוא בחזרה את מיקומו הנכון.

 

אישה כי תזריע וילדה זכר

המאור ושמש דורש את המילה "אישה" כמציין את החלק הנשי שקיים בכל אדם. החלק שמקבל. שיודע ליישם את מה שהוא מקבל. המילה "תזריע" , הוא מפרש כביטוי לרצון חזק.

את המילים "וילדה זכר": היא גורמת למי שמשפיע, המשפיע הגדול בעולם, האלוהים, לענות לדרישת התשוקה לקבל: כשהוא משפיע לאדם.

אם כן, הוא מתרגם כך את הפסוק כולו: אם האדם מאוד רוצה ומשתוקק לקבל מהאלוהים שפע, אז זה מוליד אצל ה' את הרצון להעניק לו את מבוקשו!

האדם, איננו רק מי שיודע לקבל, הוא גם יכול ליזום ולגרום לבורא העולם להעניק לו דברים שאליהם הוא משתוקק מאוד!!

 

שאת או ספחת או בהרת

שלושת נגעי הצרעת האלה נדרשים כך על ידי המאור ושמש:

  1. שאת= מצב שבו האדם מרגיש "נישא" מעל האחרים. אפילו בעיניי דת וקרבה אל האלוהים. הוא מרגיש שהוא צדיק, מושלם.
  2. ספחת= (מלשון ספח) אדם שמרגיש מאוד קשור לאלוהים. הוא מרגיש כמעת סגנו של האלוהים עלי אדמות! הוא לא קשור אל בני האדם אלא עם האלוהים!
  3. בהרת= אדם שמרגיש שעבורו הכל ברור. הוא מרגיש שהוא הבין את הכל. שהאחרים לא הבינו. הוא חי בבהירות עצומה.( בהירות שבעצם מעוורת אותו בלי שירגיש)

 

אם כן, שלושת הנגעים האלה באים כדי להזהיר את האדם עצמו, או את הקרובים אליו (כי יש להם חייוב לטפל בו כשהם מביאים אותו, אפילו בעל כורחו אל המטפל- "והובא אל הכהן") שיש לו בעיה נפשית חמורה. הנגע הוא תרגום של הבעיה הנפשית שלו. היא מופיעה על בשרו כדי להגיד לו שמדובר ביחס שלו אל העולם החיצון.

 

כשהכהן מרחיק אותו מחוץ למחנה, הוא בעצם גורם לו להבין מה טיב הבעיה שלו ובמה הוא זקוק לחברה שהוא ניתק ממנה ולמצוא את מקומו בה בחזרה.

אם החכמים דברו על בעיית "לשון הרע", זה בגלל, לעניות דעתי, שהיא מבטאת יפה את ההתנשאות של האדם כפלי האחרים. הוא בונה את בטחונו האישי על חשבון ירידת הפרופיל של אנשים אחרים. וכך לא בונים אדם!

 

הצבע הלבן

למה צבע נגע התרעת הוא לבן?

המאור ושמש עונה שהאדמומיות, היא צבע הדם הזורם. כשאין זרימה, העור נראה לבן.

אם כן, צבע הצרעת היא לבן כדי להגיד שכאן, באבר הזה, שמקביל לחלק מהנפש של האדם, "יש חסימה", "אין זרימת חיים". הטיפול בחסימה הזאת תדאג להחזיר זרימה של החיים בעורקי הנפש של האדם. הרבה תרבויות רפואיות בעולם מדברים על "זרימה" עבור הבריאות ו"חסימה" עבור מחלה. בין שמדובר בזרימת אנרגיה או דם או חיבור בין כל אברי האדם, חיותם של כל חלקי הנפש והגוף של האדם.

 

 

העונג והנגע

"אין למעלה מהעונג ואין למטה מהנגע". שתי מילים עם אותם האותיות! רק שהסדר לא נשמר

כאילו האדם נמצא בין שתי הקצוות האלה: הנגע והעונג. אבל, אם הוא מתעלה מגבול העונג, הוא נופל בנגע!

 

 

 

 

שמיני מוש

בע"ה כא אדר ב התשעו

מישל בן שושן

 

שמיני מוש

העגל והמשכן

יש מחלוקת ידועה בין המפרשים שחושבים שהמשכן הוא "תיקון חטא העגל", כלומר, אם לא היה חטא העגל, לא היה משכן. ויש כאלה שטוענים ההיפך: המשכן הוא מטרה עליונה שתוכנן לפני חטא העגל ולראיה, פרשות תרומה תצווה שסדורות לפני פרשת כי תישא וחטא העגל, בתורה.

ברצוני להציע פרשנות שתחבר בין שתי הדעות האלה. וזו על סמך פירוש של המאור ושמש בפרשתנו:

 

הקרבנות של חנוכת המשכן

כמעט כל המפרשים מסכימים שהקרבנות שצריכים להביא הכהנים (אהרון במיוחד) ושאר העם, ביום חנוכת המשכן, הם ל"כפרה על חטא העגל".

  1. אבל על איזו כפרה מדובר? הרי משה כבר ביקש מה' שהעם לא יוכחד. הוא כבר הרג האנשים שביצעו החטא. הוא כבר קיבל מה' את הכפרה על ידי שני לוחות חדשים ביום הכיפורים של חטא העגל. כמה "כפרות" צריכים עבור חטא , גדול ככל שיהיה. ומה טיב כל אחת מהכרות האלה?
  2. ועוד שאלה: מה הקשר בין המשכן, במיוחד שמחת חנוכתו, התגלות השכינה מול העם, וכפרת העגל? הכל מתרחש כאילו הקרבנות האלה של כפרת חטא העגל הם בעצמם קרבנות החנוכה!!
  3. למה משה מפסיק פתאום להיות כהן גדול ביום החנוכה ולמה הוא "מעביר" את הכהונה הגדולה לאהרון??

 

תשובות

  1. הכפרה העליונה

יש כפרה ראשונית שמנסה למחוק את חומרת העוון . אם החטא או העוון הוריד אותנו מדרגת האפס למינוס, אז הכפרה ראשונית, מחזירה אותנו לאפס. אנו חוזרים למצב שקדם לחטא. זו כבר כפרה שקשה להשיג אותה אבל, לזה הצליח משה בכל השלבים עד להורדת לוחות שניים ביום כיפור.

אבל ניתן להשתמש במשבר העמוק שעבר האדם בחטא, בתהליך התשובה ובכפרה, כדי להתעלות לדרגה הרבה יותר עליונה ממה שהיינו בה לפני החטא. זו הכפרה העליונה: משתמשים במשבר כדי להתעלות יותר גבוה! כאילו, במקום רק להגיע לאפס, מנסים להתעלות למפלס חיובי יותר!

 

מה היא מצוות האהבה?

מה שהתחלנו להגיד לעיל מזכיר את  התשובה מאהבה בניגוד לתשובה מיראה:

  • התשובה מיראה, יכולה להפוך זדונות לסתם מעשים. לבטל חומרת הזדון.
  • התשובה "מאהבה", היא יכולה להפוך הזדונות ל…זכויות!! כאילו הדברים הרעים שעשינו, והמשבר שבו היינו נתונים בגללם, יכולים להיות הזדמנות כדי שנתעלה עוד יותר גבוה מאיפה שהיינו לפני כן, כאילו מה שקרה, הופך להיות "זכות" עבור מי שהצליח לעשות "תשובה מאהבה" .

בדומה לזה, פוגשים גם (מסכת ברכות דף א) שיש "ייסורים מאהבה" שהאדם עובר, בעצם, כדי להתעלות למצבים הרבה יותר גבוהים ממצבו הראשוני, בעקבות הייסורים האלה.

אם כן, אני מציע להגדיר את מצוות אהבת ה' כך: הרצון לחיות, הרצון  להיות אופטימי. הרצון להפוך כל דבר לחיובי. מי שמוכן לעבוד קשה כדי לראות כל דבר שקורה לו בחיוביות. לא מתוך יראה. לא מתוך פחד. אלה מתוך אהבה, אהבת החיים, אהבת בורא העולם. התחברות לרעיון שיש כוונה בבריאה. יש משגיח. יש מי שאוהב את הביריות. מי שאוהב אותו. ומתוך כך, הוא עושה הכל כדי להשתמש במה שעובר לו, לעבודה קשה כדי להגיע להפיכתו לדבר טוב. ולא רק להסתפק ב"לעבור את החיים" ככל שאפשר.

 

לכן, אני מציע שהמשכן הוא שדרוג ענק של עם ישראל. השדרוג הזה בא בעקבות המשבר של חטא העגל. ייתכן שהשדרוג הזה היה יכול לבוא בעקבות דבר אחר, חיובי. אבל, התורה מספרת לנו שהוא בא בעקבות חטא העגל:

עברנו ממינוס לאפס על ידי עבודת משה

עכשיו עוברים מאפס ל"פלוס" ענק על יד עבודת אהרון במשכן.

המשכן, אם כן איננו "תיקון" במובן הרגיל של מחיקת הטעות. המשכן הוא קרבת האדם אל האלויהם, בדרגה הרבה יותר גבוה , כש"תופסים טרמפ" על משבר העגל.

אם כן "הכפרה העליונה" היא שימוש בחטא העגל, במשבר שהוא גרם בלבבות, כדי להביא את העם לדבר הרבה יורת גבוה, ולא סתם מחיקת החטא.

אם כן, בחנוכת המשכן, חשוב ביותר להגיד בזכות מה אנו בנינו משכן ובאיזה כיוון אנו נעבוד בו. חטא העגל הופך להיות אבן היסוד של המשכן!! הופכים הזדון לזכות!!

עכשיו שתי הדעות על משכן כתיקון או כמטרה בפני עצמה מתחברות: המשכן הוא מטרה בפני עצמו אבל העגל , בדיעבד, עזר להגיע אליו. לכן העגל והמשכן קשורים אחד בשני! אפשר אפילו להגיד ש"בזכות חטא העגל בנו משכן"!!

 

  1. משה או אהרון

משה לא השתתף בכלל בחטא העגל. אם כן, הוא לא יכול להעביר את העם את התהליך של הפיכת הזדון לזכות! רק מי שעבר את המשבר מבפנים, כמו אהרון שהרגיש שהוא אחראי על חטא העגל, יכול לעשות מהלך כזה!!

המדרש אומר שמשה עבד ב"חלוק לבן ללא אמרא"(מכפלת, כיסים). הוא נקי לגמרי בהקשר הזה. לכן, אין לו אפשרות לעבוד במשכן מיום השמיני והלאה! כי עוברים למצב הרבה יורת גבוה , רוחנית, נפשית, מצב שיכולים להגיע אליו רק אלה שעבור את החטא בעצמם!!! בדומה למה שאומרים "בעלי תשובה עומדים במקום גבוה שאפיו הצדיקים הגמורים אינם לעמוד בו!!"

משה יכול להנחות אהרון בשבעה ימי המילואים כי הוא מכיר את החוקים, הסדר, התיאוריה. אבל רק אהרון יכול באמת לעבוד שם כי הוא עבר עם כל העם, את ההשפלה, המשברים, הבושה הגדולה של חטא העגל.

לכן, כשאהרון לא רוצה להיכנס למשכן, משה אומר לו "קרב אל המזבח". כאילו , בזכות זה שאתה בוש מלהיכנס אתה נבחרת להיכנס. מי שאיננו בוש, מי שלא עבר את משבר החטא איננו יכול להעלות את העם כולו במדרגות גבוהות יותר.

המו"ש מצטט את הגמרא: ( יומא דף כב עמוד ב ):"אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול – מפני שלא היה בו שום דופי. דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו – אומרין לו: חזור לאחוריך".

. כלומר, רק מי שבאמת עבר את הכאבים של המשברים של הציבור יכול להיות שותף להנהגה ולשיקום של הציבור ההוא. הוא אפילו יכול להעלות את כל הציבור כי הוא לא מנוכר מהם. הוא עבר את מה שהם עברו. הוא משלהם. הוא לא יסתכל עליהם מלמעלה. הוא קרוב אליהם. ומשם ורק משם ניתן להתחבר אליהם ולהעלותם משם מעלה. זה תפקיד אהרון.

במישור אחר, משה לא יוכל להיכנס לארץ כנען והשוע כן יוכל. גם שם, יש משהוא אצל יהושוע שאיננו נמצא במושה! יהושע הוא הירח. הוא התלמיד. הוא מוכן להכנעה (כדי להיכנס לארץ כנען) משה הוא השמש (ללא קשר עם הענווה) ושמש לא יכול להיות ירח!! לכן, הוא הוביל עד לכניסה ולא נכנס.

 

חולשת אהרון

אהרון לא רצה להיכנס לעבודה במשכן. זו גדולתו, ולכן הוא נבחר. אבל גם אחרי שמשה תמך בו ועידד אותו להיכנס, אהרון הרגיש חולשה באמצע העבודה:

ויקרא פרק ט (כב) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת <ידו> יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים:

(כג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד יְקֹוָק אֶל כָּל הָעָם:

רש"י ויקרא פרק ט   הא למדת למה נכנס משה עם אהרן, ללמדו על מעשה הקטרת. דבר אחר כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואמר יודע אני שכעס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה משה אחי כך עשית לי, שנכנסתי ונתביישתי. מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל:

אהרון התחיל לברך ופתאום "ירד". המו"ש מסביר שמדובר בירידה ממש. ירדה דעתו. הוא התבייש. הוא הרגיש שהוא כבר לא יכול. משה , מעודד אותו ומלווה אותו והם מברכים את העם יחד.

המוש מסביר שכל מי שמנסה לעזור ואחרים באמת, הוא יכול להיפגע בעצמו. אפילו שליח ציבור בעת התפילה, יכול לקבל עליו המחשבות הרעות של הציבור וזה מחליש ומבלבל אותו. על אחת כמה וכמה הכהן הגדול שצריך לברך את כל העם ולכפר בעדם. אם האדם הבא לחזק, נמצא רחוק מדי מהזקוק לעזרא, הוא לא יעזור לו. אם הוא קרוב אליו יותר מדי, הוא יכול להינזק ולא לעזור. לכן, יש מרחק ביניים שקשה לעמוד בו. גם להיות "אמפאתי וגם לא ליפול יחד עם האדם השני. משה מאוד עוזר במצב הזה. העבודה שהוא לא חטא בעגל איננה מאפשרת לו לעבוד במשכן. אבל, מצד שני, היא מאפשרת לו , מבחוץ, לעזור לאהרון להתגבר על הקושי!!

כמו פסיכולוג (אהרון) שהולך לקבל עזרה ממדריך (משה) הפסיכולוג במגע עם המטופל. הוא יכול להינזק. המדריך איננו במגע, יש לו הראיה הכוללת החיצונית. משם הוא כן יכול לעזור. אבל הוא לא עושה את העבודה!!

משה עוזר לאהרון להבין מעשה הקטורת כי זה סוד הבנת המקום של כל אחד מישראל בעם. רק כך ניתן לסבול כל אחד ולעזור לכל אחד ולקשר אותו לשורש שלו עצמו כדי לעזור לו.

 

צו לעד6

בע"ה יח אדר ב התשעו

מישל בן שושן

צו לעד6

בגדי הכהן

  1. ולבש הכהן מידו בד

מד, מלשון מדד. לבוש שעשוי במידה המדויקת של מי שלובש אותו. כאילו, הלבוש מגלה את ה"מידות" של הבן אדם הלובש אותו.

מעניין שהעברית החדשה השתמשה במילה הזו כדי לתאר לבוש שמגלה את התפקיד של הלובש אותו. מדי צבא.

 

  1. הדם והשמן על בגדי הכהן

בסוף הפרשה, משה צריך להזות מהדם ומהשמן (מחלוקת אם היו ביחד או בנפרד) על בגדי הכהנים כדי למלא את ידיהם. חבל ללכלך בגדים חדשים ויפים כל כך!

אולי הדם והשמן באים להזכיר לכהן שהוא בן אדם. מתחת למדי התפקיד שלו, יש דם שזורם בערכיו ושמן בגופו. כמו הדם והחלב של הקרבן.

גם כאן, נראה שהלבוש צריך להזכיר את הפנימיות

 

פנימיות וחיצוניות

לכאורה, כדי לגלות הפנימיות, היינו חושבים שכדאי להסיר כל בגד. להישאר עירומים.(זה מה שחשבו , בשנות השישים, באירופה כמה אנשים שרצו לחזור לטבע ולפנימיות שלהם: חיו בלי בגדים).

אבל מסתבר שלמרות העירום, נשארים עוד הרבה שכבות שמכסות הפנימיות. הפרצוף, הבושה, הגוף בעצמו איננו רק לבוש !! הגוף הערום איננו עדיין הפנימיות.

כמה שכבות של לבושים עלינו להסיר כדי שנגיע לפנימיות??

  • זה בדיוק מה שעושים לקרבן העולה: מוציאים ממנו הכל ושורפים הכל. אולי כדי להגיע לפנימיות שלו!! ומה נשאר? רק אפר.! ואת האפר הזה, הדשן, יש להרים ולהניח בצד. בכבוד. כאילו הנה הפנימיות!!
  • לכן, נראה לי, באמצע סיפור השריפה של העולה, מדברים על המדים של הכהן. וחוזרים לשריפת העולה.

כלומר, אם היינו צריכים לעשות אותו דבר אצל האדם, היינו צריכים כביכול להישרף עד ליסוד!! האם זה עוזר??!!

לכן, הפתרון הוא לא להוציא הלבוש אלא לעשות שהלבוש יחזיר אותנו לפנימיות שלנו!!

 

אותו העניין אנו מוצאים במסכות של פורים:

היינו חושבים שבחג שיש "לגלות הנסתר", היינו דווקא מורידים מעצמנו המסכות! אלא שאנו מתלבשים בצורות שונות ומשונות כדי להזכיר לנו שבכל יום, הלבושים שלנו חשובים כי הם מגלים הנסתר בתוכנו!

 

הבגדים הבלויים

היום יש אופנה לקנות מכנסיים בלויים, קרועים.

נראה לי שיש כאן סמל לחיפוש אחר שורשים :

רוצים לקנות מכנסיים "עם עבר". רוצים לקנות כביכול לא רק המכנסיים אלא גם העבר שלהם. ההיסטוריה שלהם.סימני הזמן שעבר עליהם.

בעידן שבו נותנים לנו הרגשה שכל אחד חי ביחידה אחת מנותקת מהמשפחה, מהחברה, מדת, מכל אילוץ של מסורת שקדמה לו, יש הרגשה של חוסר שורשים!!

ואז פונים לכל מי שיכול להעניק לנו שורשים, עבר, היסטוריה.

יש חזרה לדתות. הקיצוניות ביותר! בצורה קימונית. דווקא על ידי הצעירים שמחפשים משמעות ומסורת.

הקרעים במכנסיים הם אשליה שניתן לקנות עבר, ניתן לקנות היסטוריה קדומה…שורשים!

 

ייתכן שיש עוד משמעות:

להכריז לעולם שאנו קרועים! שכואב לנו. שאנו אבודים. מפחדים מההצלחה, השגשוג, המודרנה. מפחדים מההתקדמות הטכנולוגית. מהאושר המדומה. מנסים להביע טבעיות: הבגד שלי איננו חדש ויפה. אני לא חדש ויפה. זה התחלת ניקור מהעידן של ה"התקדמות" והריצה אל ה"טוב יותר". יש כאן אולי אכזבה מהריצה הזאת. מרגישים שבעצם לא הולכים לשום מקום טוב יותר!. זה , נראה לי, ביטוי לאבדן דרך, ביטוי של מצוקה, וניסיון לחפש אוטנטיות!

צו אש

בע"ה טו אדר ב התשע"ו

מישל בן שושן

 

צו אש

מתוך רעיונות של הרב אורי שרקי

תורת משה ותורת אהרון

  1. משה ואהרון הם שני אחים שמגלמים תפיסות הפוכות שמשלימות זו את זו.

משה הוא שכלי. הוא אידיאלי. הוא זה שמכתיב את המצוות, התורה, הדרך והכללים. המערכת שמשה מכתיב היא מסגרת ההכרחית. זו היראה שזקוקה כדי שהאהבה תוכל להתפתח

  1. אהרון הוא רגשי. הוא עובד את ה' מצד האהבה. הוא "חסידי" בעוד שמשה הוא ליטאי!. אהרון זקוק למשה כי האהבה זקוקה למסגרת שלא יתנו לה ללכת לכל עבר ולקלקל את השורה. אהרון הוא גם קרוב לצד המיסטי. העבודה במקדש.הוא מפתח את כוח הדמיון שבאדם.

 

פרשיות ויקרא –צו

אנו מגלים קשרים הדוקים בים משה לפרשת ויקרא ואהרון לפרשת צו. בעצם, היינו חושבים, לכתחילה ששתי הפרשיות האלה מדברות על אותו העניין: הקרבנות. אבל הן שני הצדדים ההפוכים של מטבע אחד.

  1. ויקרא: מההתחלה, מכריזה התורה שמדובר על קריאה אל משה. והקרבנות הם לא מצווה הם ספונטנים, מצד האדם שרוצה להקריב :"אדם כי יקריב מכם קרבן".כל הקרבנות מתוארים מצד האדם המביא אותם: מאיזה מקרה הוא מביא מה.מתחילים בקרבנות נדבה, עולות, שלמים. ורק אחר כך מדברים על החטאים.
  2. צו: מדובר מיד על אהרון :"צו את אהרון". כן, הקרבן הוא מצד הכהן שמקבל את הקרבן. מה הוא עושה עם הקרבן. וגם סדר הקרבנות שונה: קרבנות החטאת קודמים לקרבנות השלמים. כאילו יודעים מראש שהאדם חוטא ועליו קודם כל לטהר את עצמו לפני שיחשוב להתקרב אל ה'.
  3. אבל יש סדר: משה הוא זה שמלביש את אהרון. אהרון עושה מה שמשה מצווה. האהבה של אהרון חייבת להיות במסגרת החוקים של משה.

 

פרשיות תרומה תצווה

כבר ראינו את הדואליות בספר שמות. תרומה היתה הפרשה של משה. נדבת הלב. התרוממות האדם. שמו של אהרון לא הופיע בפרשה ההיא. לעומתה, פרשת תצווה היתה הפרשה של אהרון ששמו של משה לא הופיע בה.

 

שבעת ימי מילואים

הכהנים ממצווים להישאר שבעת ימים מוסגרים בתוך המשכן. בלי לצאת. הם חייבים לחוות הלחץ של חוקי הטבע שמתחוללים בשבעת ימי הבריאה.

מטבעם, הכהנים חיים עולם של אהבה , עולם הבא!!

אבל, בעולם הזה, הם חייבים לחיות במסגרת נוקשה של היראה. בעולמו של משה. לכן, משה הוא הכהן הגדול. הוא זה שמכתיב הכל. הוא זה שמלביש אותם. הם תחת פיקודו. אבל כל זה רק במשך שבעת ימי המילואים.

 

מה יקרה ביום השמיני?

הלחץ מתפרץ. שני בני אהרון מרגישים שהם חיים את היום השמיני. שחוקי הטבע כבר לא שולטים.הם כבר לא שומעים למשה. הם נשרפים מההתלהבות המוגזמת שלהם. הם לא הבינו שלא הגענו לעולם הבא עדיין. המקדש הוא רק "מעין עולם הבא" ולא עולם הבא. היום השמיני הזה הוא רק סימן ליום השמיני שיבוא באחרית הימים. הם נתפסים על דברים שמחוץ לעולם המצוות (אשר לא ציווה).עולם האהבה הטהורה . הם קרובים מאוד לה'. קרובים יותר מדי. קרובים כמו שנהיה כולנו קרובים בעולם הבא (בקרובי אקדש)

אהרון ימשיך לשמוע למשה אחיו. שני בני אהרון הנותרים גם הם ימשיכו בעולם המצווה של משה.

זה מלמד אותנו הנחיצות של שבעת ימי המילואים: בזכות הסטג' הזה אהרון ובניו לומדים לרסן את האהבה על ידי היראה.

 

המטרה היא האהבה

אין לטעות. אהבה היא העיקר. אבל יש כל כך סכנות שאהבה תוביל לתרבות רעה שיש לשמור על האהבה על ידי יראה. חוקים,מסגרות. כל העולם הזה מלמד אתנו איך לעבוד את ה' באהבה מתוך מסגרת היראה.

אבל אסור לחשוב שהיראה היא העיקר. היא רק המסגרת הנחוצה. המקדש הוא מסמן את המטרה. אבל חייבים המון חוקים ומגבלות כדי שלא נהפוך אהבה זו לעבודה זרה.

 

יום כיפור

כיפור הוא גם כן סמל לעולם הבא. עולם שבו הכל מתכפר. יש חסד עליון אדיר.

לכן, יש כל כך מגבלות באותו היום

לכן, שבעה ימים לפני, מכניסים הכהן הגדול לתוך מסגרת של לימוד, יראה, כמו בשבעת ימי המילואים. כדי שהוא לא ישתולל ביום כיפור!!

ואכן, מצוות יום כיפור באות מיד אחרי מות שני בני אהרון שהשתוללו.

 

הר סיני או אוהל מועד

פרשת ויקרא נאמרה באוהל מועד. ה' קורא אל משה להיכנס באוהל מועד.

פרשת צו נאמרה בהר סיני! הרבה לפני!!

ובכל זאת התורה מחברת אותן יחד. והיא מסדרת אתן כך שמשה הוא זה ששולט על אהרון "כאשר צוותי" ביד משה", כאשר ציווה ה' את משה". משה המכהן, משה הוא המלביש.בשבעת ימי העולם הזה. כולנו מצווים למשמעת חוקי ותורת משה בעולם הזה

 

"ויעש אהרון ובניו"

למה לא כתוב "ויעשו". לרמוז שרקק אהרון באמת קיבל עליו את מרותו של משה. שני בני אהרון נדב ואביהו לא!!

 

טבלה מסכמת:

 

תורת משה תורת אהרון
תרומה תצווה
ויקרא צו
ויקרא אל משה צו את אהרון
שלמים לפני חטאות חטאות לפני שלמים
כוח השכל ההיגיון, היראה, מערכת החוקים הדמיון, האהבה, הפולחן,הרגש
הקרבנות מצד האדם המביא אותם הקרבנות מצד הכהן העובד עם הקרבן
אוהל מעד הר סיני
האדם האידיאלי האדם המציאותי

 

 

מדינת ישראל וכוח הדמיון

כוח הדמיון, כוחו של אהרון והכוהנים, היה מוסתר לגמרי בעם היהודי בתקופת הגלות. עכשיו, אחרי הקמת המדינה, כוח הדמיון יכול להתפרץ.

הוא כוח היצירה האומנותית. השירה, המוסיקה, התרבות החדשה, הם סימני התחדשות כוח הדמיון ההכרחי לימות המשיח (הרב קוק)

פורים עצמאות

בע"ה טו אדר ב התשעו

מישל בן שושן

פורים-עצמאות

פורים הוא התחלת העידן החדש שהוביל להקמת מדינת ישראל

יש כמה נקודות שהחכמים הדגישו בפורים כדי שנבין שמדובר בעידן חדש לגמרי:

1.קיימו מה שקבלו: כלומר, בהר סיני, בני ישראל קבלו את התורה בכפיית ההר עליהם.זו כפייה דתית. בפורים, קבלו עליהם מרצון. "קיימו וקבלו" =קיימו מה שקבלו.

  1. בפורים מגלים את הנסתר. "מגילת אסתר". על איזה נסתר מדובר? נראה לי שמדובר על רצון האלוהים שמסתתר מאחורי המצוות. כדי להכתיב לנו את רצונו, האלוהים נתן לנו דת, תורה ומצוות. עד פורים, קיימנו הדת כי לא הבנו עדיין מה הוא רצון ה'. מפורים והלאה, נפתחת האפשרות שהיהודים יעשו דברים ללא כפיה דתית כל שהי, אלה מרצונם החופשי וזה יתאים בדיוק לרצון האלוהים!!
  2. אפילו אם כל המועדים יתבטלו באחרית הימים, פורים יישאר כחג. כי פורים הוא חג מרצון ולא כפוי. לכן, באחרית הימים, כל המצוות בטלות= לא שלא נעשה המצוות, אלה שנעשה אותן מרצון ולא מכפייה כי נגלה תשוקה לקיימן מרצון גמור. לכן, פורים יהיה הסימן של אחרית הימים
  3. פורים הוא סוף עידן הנבואה: הנבואה היא נוחה לאדם: הוא שומע את דבר ה' מפי הנביא. הפסקת הנבואה היא לא דבר רע. להיפך. זה סימן שהאלוהים מצפה לבגרות בני האדם: הוא מצפה מהם (כי הוא מעריך שהגיע הזמן לכך) שהם יתחילו להתבגר ולקחת יוזמות מרצונם כי זו המטרה העליונה. עד פורים, הנבואה והכפייה הדתית היו כמו היד שנותן האבא לילד שלו כדי להדריך אותו בצעדים הראשונים. אבל המטרה היא שהילד ילך בכוחות עצמו! על זה האלוהים יהיה גאה: הפסקת הנבואה הוא עידן חדש של בגרות.

 

מה טיבו של העידן החדש הזה?

כמו שכבר התחלתי לרמוז לעיל, העידן הוא התגברות היוזמה האנושית ופחות כפייה דתית אלוהית. ולזה כמה רמזים אצל חכמנו:

  1. הם שמו לב שאין שם ה' נמצא באופן גלוי במגילה. יש לגלות אותו במציאות , מסתתר מאחורי העולם הגשמי , עולם החול.
  2. המגילה היא "תורה שבכתב" ולא תורה בעל פה. ההבדל בניהם הוא שהכתוב הוא מקור , מעיין לאין סוף הבנות מצד האדם. התורה שבעל פה הם ההבנות האלה אבל הנכתב הוא מקור אין סופי של הבנות. כלומר, אם המגילה היא תורה שבכתב, זה אומר שהיא "דורשת" מכל אחד, בכל זמן להפיק ממנה הבנות וחידושים אין סופיים. לכן, "מי שקורא המגילה בעל פה לא יצא".(מתוך המאור ושמש)
  3. הרבה פעמים כתוב "אשר לא כדת". אסתר מכנת את עצמה כדי להגיע למדרגת ההצלה. סכנות כאלה הכרחיות כשמתבגרים, כשהאבא כבר לא תופס את היד. זה העידן של קבלת האחריות מצד המתבגר. הוא עושה ניסוים ולוקח סיכונים. הדת, המסורת, היא "בטוחה". אבל היא מונעת יוזמה וחידוש. העידן החדש דורש מהאדם להגיע מהחוויה האישית שלו, ממכלול של דברים, אבל מתוך רצונו, לעשות את הדברים שהאלוהים ציפה ממנו מההתחלה לעשות! בהתחלה הוא היה חייב לכפות עליו אותם המעשים. אבל אחר כך הוא מקווה מאוד שהאדם יעשה הדברים מרצונו הטוב.

 

הקמת מדינת ישראל

נראה לי שאנו חווים התגשמות המהלך שהתחיל בפורים: חילונים הקימו מדינת ישראל. במעשה זה הם כיוונו למצווה הקדושה ביותר שהיא הקמת מדינה ליהודים אבל הם לא עשו זאת כי זו מצווה. הם אפילו התגאו בזה שהם לא דתיים! דווקא בתור חילונים, הם מסרו את נפשם , יזמו, בנו מדינה . בכך הם ניצלו ממוות ומהתבוללות מיליוני יהודים. הם בנו התשתית לבית שלישי. הם החזירו, בארץ אבותינו את המלכות האבודה אלפיים שנה.

הם הגיעו מרצונם וללא כפיה דתית למטרה הנעלה ביותר שאליה כיוון האלוהים!!

עד היום, הרבה "חילונים" מוכנים למסור נפשם עבור עם ישראל כשהם משרתים בצה"ל.

הרבה חילונים מחפשים דרכים ללמוד ולהבין את התורה והגמרא. ובלבד שלא יגידו שהם דתיים!! זה מרגיז הרבה את הדתיים אבל זו תופעה מדהימה שמגלה את הנסתר!

אנו חווים את התפתחות הניצנים שנולדו בפורים. פורים היא חג החילוניות שרוצה לקיים את מצוות ה' ללא כפייה דתית!! החילונים היום קיימו את מה שהדתיים קבלו על עצמם ולא קיימו!!

בפורים, היהודים עמדו על נפשם. כמו במרד גטו וורשה. הם צמו. לא בגלל שהיתה מצווה לצום אלא בגלל שהרגישו שזה מה שיש לעשות! הם היו גאים ביהדותם ועמדו על נפשם.

את מה שעשו היהודים החילונים בפורים, אנו הפכנו למצוות כדי שנבין מה עלינו לעשות!

מי שמשרת בצה"ל היום, הבין המסר של פורים.אלה שהקימו  את מדינת ישראל הם המשכם של יהודי פורים!!!

ויקרא מוש

בע"ה ו אדר ב התשעו

מישל בן שושן

 

ויקרא מוש

מה הוא תפקיד ספר ויקרא?

ספר שמות עסק בנתינת כלים לעם ישראל

יציאת מצרים, מתן תורה ובניין המשכן אינם, לע"ד מטרות. הם רק אמצעים. המטרות מתוארות בספרים האחרים:

ספר ויקרא= בניית קשרים בין האדם לסביבתו ובין האדם לה'.

(ספר במדבר= בניית חברה כדי לחיות בארץ ישראל)

  • כדי להיות בן אדם "בקשר" עם הסביבה, צריך אדם חופשי (יציאת מצרים), עם מוסר וחוקים (תורה) ובעיקר, אדם ש"פונה" אל האחר (משכן).
  • מה הם הנושאים של ספר ויקרא?

    – קרבנות: קרבה אל ה' אבל גם קרבה אל האדם עצמו: הקרבן יכול לפעמים לפייס את האדם עם עצמו, להרגיע אותו. בגלל חטאים או פספוסים (קרבן חטאת) או השלמה ופיוס עם החברה (קרבן שלמים)

    – צרעת: הקשר עם החברה. לשון הרע. מי שמרגיש  מנושא מעל לאחרים, יוכריז טמא! ומי שמזלזל בחברה יוצא מחוץ למחנה. הטהרה היא תהליך של עבודה פנימית עם עצמו ועם החברה.

    -מועדים: הקשר עם ה', במקום מיוחד. הקשר עם שאר העם. לראות ולהראות.

    -נדב ואביהו: לפעמים הקשר מוגזם או לא במקומו! ואפשר להתקרב יותר מדי ובצורה לא ראוייה.

    -שמיטה ויובל: הקשר עם האדמה, עם הארץ, עם הקניינים, הקשר הנכון עם הטבע ועם הצרכנות .

    לסיכום . נראה לי שכל הנושאים בוחנים את הקשרים של האדם לעולם. הפתיחות כדי ליצור קשר, מגבלות הקשר. -הקדושה היא המרחב שיש לשמור בין האדם לסביבתו כדי לשמור על קשר בעל משמעות ולא סתם לבטל המרווח, דבר שעלול לגרום לביטול הקשר עצמו!!

כדי לפנות אל האחר, צריך להיות "פנוי"! כלומר, להרגיש שאני לא ממלא את עצמי לגמרי! שאני חסר. שיש חלק ממני שאיננו בשליטתי המוחלטת. שאני זקוק לאחר. זה העיסוק, לע"ד של ספר ויקרא. איך לפתוח את האדם למשהו אחר מאשר לעצמו.

הקרבנות , הטהרה והטומאה, הם עניינים שמטרתם, לע"ד, להציב את האדם בחסרונותיו ולטפל בהם. החסרונות מאלצות את האדם להיות פתוח אל האחר. הכהנים הם הפסיכולוגים , המטפלים של היום. הלויים, הם המחנכים. לכן ויקרא הוא ספר הכהנים או ספר הלויים (בתרגום השבעים). כל הספר נמצא מעבר לזמן. הוא מטפל אך ורק בבעיות הנפשיות והגופניות של האדם במטרה לקשור אותו אל המציאות הסובבת אותו.

 

המראה החיצוני של הטקסט

בסוף ספר שמות, אחר בניין המשכן, נתכתב המשפט המזעזע "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד"! סוף ספר שמתאר  לכאורה כשלון עצום! הכל נעשה כדי להגיע ל"ושכנתי בתוכם" והנה שמשה בעצמו לא יכול להיכנס אל תוך המשכן!!! ונשארים עם ההרגשה המוזרה הזו .

אחר כך, יש מרווח של כמה שורות ריקות בספר תורה! כאילו רוצים להשאיר אותנו במתח הזה, בהרגשת האי יכולת הזו. אבודים. חסרים. במשבר. גם משה נשאר כך, באי היכולת שלו ובתסכול שלו.

ורק אחר כך, באה ה"קריאה " הקורעת את השקט הזה "ויקרא אל משה,!!

כאילו, בלי התסכול, בלי המשבר, בלי הרגשת האי יכולת של משה, לא היה ה'  קורא אל משה!!

כאילו מה שמאפשר הקריאה של ה' אל האדם, זה המרחב, החוסר, המשבר, שנוצר בתוך האדם. כל זמן שהאדם היה המרגיש "מלא" בעצמו, לא היה מקום לקריאה של ה' אליו!!

כך, נראה לי, ניתן להבין את ה"ענווה" של משה:

 

נסיגות משה

המדרש רבה מתאר כמה מצבים עיקריים שבהם משה סירב להתקדם הלאה.

  • בסנה: משה סירב ללכת לפרעה
  • על הים, ה' אילץ את משה לבקוע את הים, משה נרתע ולא רצה עד שה' אילץ אותו לנטות ידו.
  • בהר סיני: ה' קרא למשה לעלות כי משה סירב והרגיש שאיננו ראוי לעלות
  • באוהל מועד (בפרשה שלנו) משה הרגיש שהוא "לא יכול להיכנס". ואז ה' קורא לו

 

המו"ש לומד מכך שהאדם צריך להשאיר תמיד "ענווה",  אפילו אם הוא מרגיש שהצליח להבין ולהשיג דברים עצומים, אפילו אם האדם מרגיש שהוא מסוגל לפעול , עוד יותר מהאנשים האחרים. למרות זאת, הוא חייב להגיד לעצמו שהוא איננו ראוי. הוא צריך להרגיש הכנעה וענווה. ואז, הוא יקבל את הדיבור האלוהי, האילוץ מלמעלה לפעול. נראה לי לתרגם הרגשה זו שדורש מאיתנו המו"ש, בדרישה להשאיר תמיד בתוכנו מקום למשהו אחר: להשאיר מקום לעוד, מקום קטן לספק, מקום לביקורת (עצמית או מן החוץ). לא למלא לגמרי את עצמנו, להשאיר מקום ל"אחר". משם, יש מקום לקריאה של האלוהים!! האלוהים מחכה שאנו נפנה לו מקום בעצמנו!!.

 

כשהחכמים דורשים מהצדיק "לחזור בתשובה" כדי לקבל את דבר האלוהים, הם בעצם דורשים ממנו לפנות מקום בעצמו, למשהו אחר. דבר ה' הוא דבר שהוא בא מחוצה לי! ולכן, אני צריך לפנות לו מקום בתוכי. להיות מוכן לקבל את דבר ה'. וכמו שאני מסוגל לקבל את דבר ה' אני אהיה מסוגל לקבל את דבר האדם האחר שמדבר אלי או פונה אלי או סובל על ידי. כדי שמשה יכתוב "וידבר ה' אל משה" הוא היה זקוק להרגיש שמה שנאמר איננו בא מעצמו!! משה לא כתב "נראה לי שיש לעשות זאת" אלא הוא כתב "וידבר ה' אלי". כלומר, משה פינה מקום לדבר ה' שבא לו מחוצה לו. ה' איננו ה "איגו" שלו! זו לא תחושת בטן, או מסכנה אישית אחרי התבוננות במצב. אלא "וידבר ה' אלי"!! הדבר בא מחוצה לי!!

 

פירוש רש"י

רש"י מצטט המדרש שאומר שלכל דיבור וכל אמירה ולכל צוווי  של ה' אל משה, קדמה קריאה. אם כן, למה דווקא כאן זה נאמר לנו? הרי ה' דיבר אל משה כבר בהתחלת ספר שמות! למה להגיד לנו זאת רק עכשיו?

נראה לי שהסיבה פשוטה: רק עכשיו התורה חוקרת את הנושא של הקשר של האדם עם העולם .

זה נושא הספר כולו. ולכן, כנראה הוא גם נקרא כך. הקרבה אל הבורא, אל האחר.

 

לתת רווח בין פרשה לפרשה

הסיבה של המרווחים בין הפרשיות בספר תורה באה לבטא את ההפסקות הדיבור של ה' אל האדם. יש שקט. נותנים מרחב. למה? עונה רש"י: כדי שמשה (האדם בכלל) יוכל להתבונן על מה שנאמר לו. כדי להעמיס יותר על המידה על השמיעה וההבנה. ה' מחכה שהאדם "יקלוט", יעקל את הדיבור.

אבל המו"ש מוסף עוד סיבה: כדי שהאדם ששמע את דבר ה' יוכל "להתרוקן", לתת מקום לעוד דיבור! יש בעצם ארבעה שלבים:

  1. כדי שה' ידבר אל האדם, האדם צריך להרגיש חוסר, תשוקה לאחר. לכן, עליו לפנות מקום לאחר.
  2. הדיבור של האלוהים אליו
  3. הפסקת הדיבור כדי לתת לאדם לעקל את הדיבור
  4. עוד זמן של שקט ושל הרגשת חוסר אצל האדם כדי שייוולד בתוכו שוב הרצון לשמוע עוד!

 

טעם הקרבנות עבור המוש

  • כוונת בריאת האדם היתה כדי שתהיה בריה שתעשה הקשר בין כל מעשה הבריאה! המטרה היא שהאדם שנולד בתוך מציאות מורכבת, בתוך עולם גשמי מורכב מאין כמוהו, ישאף להשיג שכוח אחד פועל מאחורי הקלעים, מהווה הכל ומשגיח על הכל. האדם, בעצם, אמור לגלות את האחדות שמסתתרת בבריאה למרות הריבוי שנוצר.

כשהאדם לא הלך בכיוון הזה, ה' בחר לו עם מיוחד שמטרתו תהיה לגלות האחדות הזאת ולהיות עד מול כל בני האדם האחרים למטרה העליונה הזאת. והוא עם ישראל.

לכן, דרך הקרבנות, יש להתחבר עם כל הבריאה (החי, הצומח, הדומם…) עם ה"קרביים" של הברואים! עם כל מה שקיים בעולם ולמצוא את המשותף וה"אחד" שברא ומפעיל את הכל.

כך, האדם, יוכל לגלות, דרך כל הבריאה את מציאות ה' . זו ה"קרבה" אל ה'. בעצם האדם יוכל להתקרב אל כל הבריאה בזה שהוא מוצא בה את טביעת האצבע של הבורא בה. זה מקרב האדם אל הבורא!

 

  • בנוסף, יש לפתוח את האדם למהלך הזה. לכן, על הזה "להקריב" מעצמו חלק חשוב, כדי להרגיש את החוסר. כדי לפתוח אותו אל העולם מסביבו.

כנראה, הבהמות היו הדבר הקרוב והחשוב לאדם בזמנים קדומים. להקריב הבהמה שלו אל הבורא זה להיות מוכן להכיר בבורא שברא הכל ולהיות בהרגשת חוסר שתפתח האדם למשהו אחר מאשר עצמו.

נראה לי שהיום, אם היה בית מקדש, היינו מצווים למשל להשליך לאש את הטלפון הנייד שלנו!

 

 

קשר תפילין

 

כתוב במגילת אסתר פרק ח': "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"

, אמר רב יהודה:

  • אורה – זו תורה, וכן הוא אומר +משלי ו'+ כי נר מצוה ותורה אור.
  • שמחה – זה יום טוב, וכן הוא אומר +דברים ט"ז+ ושמחת בחגך,
  • ששון – זו מילה, וכן הוא אומר +תהלים קי"ט+ שש אנכי על אמרתך
  • ויקר – אלו תפלין, וכן הוא אומר +דברים כ"ח+ וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ותניא, רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפלין שבראש  (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טז עמוד ב )

כשמשה ביקש "לראות את כבוד ה'" (הראני נא את כבודך) ה' ענה לו שיראה לו רק את "אחוריו" והראה לו הקשר של התפילין.

התפילין של ראש מורכבים מה"טבעת" על הראש שעליה הקפסה של התפילין מקדימה וקשר מאחור שממנו יוצאות שתי רצועות שמונחות מקדימה על החזה.

  • הטבעת על הראש מסמלת החכמה העליונה
  • שתי הרצועות שיורדות מסמלות את הבינה.

הקשר שמחבר בין שני החלקים האלה היא הסוף של החכמה והתחלת הבינה.

אין גישה אל החכמה העליונה. משה ביקש להשיג החכמה העליונה וה' אמר לו שהוא לא יכול. הוא מסוגל רק להראות לו את התחתית של החכמה , והוא הקשר. משה השיג בין כה את הבינה, מתחת לקשר.

הקשר הזה הוא הייחוד בין החכמה והבינה. הוא נעשה, אצל האשכנזים, בצורת אלף, סימן האיחוד. אצל הספרדים, הקשר הוא בצורת דלת, כנגד ארבע אותיות שם ה'. והוא גם אות (גדולה במיוחד בפסוק שמע ישראל) שהמילה "אחד".

מעניין מאוד שהגמרא מפרשת את המילה "ויקר" כ תפילן של ראש. כי זה בדיוק מה שה' הראה למשה, ואלה שלושת האותיות של המילה "ויקרא" שהם גדולות, לעומת האות אלף הזעירא.

כאילו הקשר של התפילין מסמל את ההשגה המכסימלית של האדם. אבל זה גם הקשר בין האלוהים והאדם, הקריאה של ה' אל משה , ושם הספר כולו אכן מבטאים את הקשר הבלתי אפשרי בין האדם לבורא.

בלתי אפשרי אבל יש לעבוד הרבה עליו!

כשהאדם הוא אגואיסטי מטבעו, בלתי אפשרי לפתוח אותו לעולם. ובכל זאת, יש לעבוד על זה, זה תפקיד ספר ויקרא!

 

פקודי מוש

בע"ה כ אדר א התשעו

מישל בן שושן

 

פקודי מוש

אלה פקודי המשכן משכן העדות, אשר פוקד על פי משה..

 

אלה..פוסל את הראשונים

לא כתוב "ואלה", שהיה יכול לחבר בין כל מה שנכתב עד כה להמשך הטבעי, הפרשה שלנו. זה מאוד מוזר שמתחילים הפרשה שלנו, שהיא המשך טבעי לסיפור בניין המשכן, על ידי "אלה" שהוא אמור "לפסול" כל מה שקדם. מה זה פוסל ?ולמה יש לפסול?

לפי המוש, הפסוק הזה מדבר על תפקיד התורה עצמה. למה כתב משה את כל מלאכת המשכן, עם כל פרטיה והחזרות (7 פעמים!)  והדקדוקים?. זו השאלה שמעניינת, לפי המוש, את התחלת הפרשה שלנו. נראה בהמשך איך הוא מגיע למסכנה הזו. אבל, אם מדובר על הצורך לכתוב לדורות הבאים דברים שקרו בעבר , יש להבין שהמטרה היא הדור הקורא את התורה ולא הדור שחי בזמן התורה. המטרה העליונה היא לעורר אצל הקורא את האירועים הישנים האלה, עניין רב בהבנת טעם החיים שלו היום.

אם כן, הסיפור המרכזי הוא : איך ללמוד את התורה? איך להמשיך את העבודה של משה שכתב את התורה? איך לתת משמעות למה שנכתב בתורה? איך להתעורר על ידי הלימוד?

התשובה נמצאת במילה הראשונה: "אלה"- פוסל את הראשונים:

כדי להיכנס ללימוד, יש לשים בצד (לפסול- לרגע) כל מה שלמדנו עד כה. כדי שנהיה פתוחים ללמוד מחדש, ללמוד דברים חדשים, למצוא כוחות בעצמנו להתעורר לגילויים חדשים. אם לא "פוסלים" את הראשונים, הדברים שיש לנו כבר בראש , אז אנו עלולים להיות "תקועים" במה שאנו כבר יודעים וחושבים. האוייב הגדול ביותר לפתיחות המחשבה זה הידע הקדום!! לכן החכמים (כולל המוש) מדברים על "חזרה בתשובה לפני הלימוד". החזרה בתשובה היא החזרה לשאלות!, להרגיש שאני לא יודע כלום. שאני נקי מכל דעה קדומה, להיות מוכן לפתוח דף חדש! בלי זה, אין לימוד אמיתי!!

לכן, יש לפסול כל מה שקדם כדי לגשת ללימוד, לשמוע אדם אחר, לקרוא פסוקים (כאילו זו הפעם הראשונה), לחשוב, לגשת אל האחר. כל זה דורש לשים בצד המסכים ,האידיאולוגיות , והפרדיגמות הישנות.

 

משכן העדות

למה  בפסוק הראשון בפרשה כתוב פעמיים המילה "משכן"?

"אלה פקודי המשכן משכן העדות"

היה יותר קל להגיד: אלה פקודי משכן העדות!

יש מדרש (שמות רבה נא ב) שאפילו הציע שמשה בנה שני משכנים!

משכן אחד מכל הכסף שהביאו, ומיכוון שנותר עוד כסף, ה' הציע לו לבנות ממנו עד משכן אחר, לעדות. המשכן השני הזה היה מיועד לדיבור עם ה'. גודלו היה כמו קודש הקדשים וייתכן שהיה בו ארון עם לוחות (הראשונים השבורים?או השניים?).  המדרש זה מאוד מוזר והמוש איננו מקבל אותו כפשוטו. אלא מפרש אותו כך:

משה אכן בנה משכן אחד

אבל הוא "כתב בתורה" את כל מה שנעשה בבניין המשכן. והכתיבה בתורה היא "עדות" למשכן הראשון. והוא "משכן העדות"!! המוש שם לב שכל מה שקשור לתורה נקרא "עדות". לוחות העדות, ארון העדות, משכן העדות, כשמדובר על הכתיבה של מעשה המשכן בתורה.

 

זה מאלץ אותנו לחשוב על משמעות הכתיבה של התורה:

קרו דברים בעבר. אבל מה המשמעות לכתוב את מה שקרה?? מה התועלת לזה? התורה לא באה לספר סיפורים של העבר כדי שנזכור או נמשיך לספר אותם סיפורים סתם.

התורה באה כדי לדר עם הקורא אותה. היא באה לעורר אותו.

במילים של המוש, התורה באה כדי לתת לנו הזדמנות למשוך מהקדושה שהייתה בסיפורים של העבר, בחיינו היום. למשל, הוא אומר שבהתלהבות של בני ישראל בנדבת המשכן, היתה אהבה, יראה, קדושה, כל כך חזקה עד כדי שהיו יכולים לעשות מזה דברים בזמנם, ונותרו עוד קדושות שיש לגלותם בעתיד! כאילו משה הכניס בתורה את הסיפור עם כל ה"קדושות", הכוונות, הפוטנציאל האדיר של התעוררות שבו, כדי שבכל דור, אנו ננסה לדלות מהסיפור דברים חדשים ו"קדושות" אין סופיות שהסיפור יכול לעורר בנו. את זה, משה כתב. וזה המשכן הפרטי האישי של משה. זו התורה שהוא כתב!! זה "משכן העדות" , משכן וירטואלי, שאמור לעורר בכל קורא גילוי כוונות מחדש בכל דור, על ידי הקריאה שלו. זה ממש משכן אחר, מקביל למשכן הראשון, שאנו נהנים ממנו בכל דור, אפילו אם המשכן הראשון איננו כבר הרבה שנים.

 

עדות

נראה לי שיש טעות בסיסית בפירוש העניין של העדות

בני ישראל אמורים להיות "עדים". כמו ששתי האותיות הבולטות בפסוק שמע ישראל הם "עד".

עדות, במובן הרגיל , חייבת להיות "העתקה מדויקת" ככל שאפשר של דבר שהיה. העד חייב להיגד אך ורק מה שראו עניו ולדווח בדיוק על מה שהיה.

אם כן, אם קוראים לתורה "עדות", הרבה אנשים חשובים שאסור להגיד משהוא שלא היה כבר כתוב בה. אסור לחדש אסור לחשוב!!

אם אנו עדים למה שהיה ותו לא, אז מה התפקיד שלנו? סתם לשכפל כמו מכונת שכפול את מה שכבר נאמר או נכתב בעבר?

אנו יודעים שלא כך הדבר. התנאים והאמוראים חדשו המון דברים. הסיפור הידוע שרבי עקיבא אומר דברים "ממשה בסיני", דברים שמשה עצמו לא אמר ולא מבין אותם, הסיפור הזה מסביר טוב העניין.

התורה שבכתב באה כדי לעורר את הקורא. וכך נוצרת התורה שבעל פה. מתחדשת כל הזמן.

אני ממשיל עניין התורה כמשחק כדורים (billard) שמכים על כדור כדי שילך ויתנגש עם כדור אחר שגם הוא ילך להתנגש עם כדור שלישי וכן הלאה. התורה שבכתב היא המכה הראשונה. אנחנו הכדורים האחרים. כל לימוד הוא מהלך של התנגשות והתעוררות של תזוזות הלומד. כל התזוזות האלה יוצרים את התורה שבעל פה. כל מפרש "מעורר" אותנו לחידוש משלנו. ואנו אמורים לעורר אחרים.

כשאמורא או תנא אומרים דברים "בשם אומרם", הם לא סתם מעתיקים. לא היינו זקוקים להעתק, יש לנו את המקור! אלא הם מסבירים לנו את מסלול ההתעוררות של המחשבה שלהם. הם מסבירים לנו אזה כדור פגש אותם והעיר אותם לזוז ולהגיד את מה שהם מביעים!

אותו המובן יש לשים במילה "שנאמר": אם חכם מביע רעיון, הוא מצטט פסוק, לא כדי להגיד שהוא "מעתיק" את הפסוק. אלא כדי לשלוח אותנו אל המשמעויות שאמורות להתעורר מהפסוק הזה ולהגיד לנו שהוא התכוון למשמעויות האלה. כאילו הוא אומר לנו: את מה אני לא יכול להגיד, יותר ממה שאמרתי, תוכלו למצוא מאחורי הפסוק הזה! כמו שהפסוק הזה מעורר דברים בכיוון הזה, כן כוונתי במה שאני אומר.

 

אם כן מה הפירוש של "עדות"???

אני לא מעיד על מה שהיה   ..   אני מעיד על מה שאני !!

ה' שם בכל אדם נשמה מיוחדת וחד פעמית. על כל אחד יש החובה לגלות, הביע את ההסתכלות המיוחדת שלו על המציאות. לגלות צד אחד , המיוחד לו, של התגלות ה' בעולם.

איך האדם יכול לגלות את ההסתכלות המיוחדת שלו? קודם כל כשהוא לא רדום! כשהוא מפעיל את האחריות שלו לקרוא את העולם. התורה עוזרת לו להתעורר! להגיב!! כשהוא מגיב ומבטא את עצמו, האדם מעיד על עצמו!! הוא קיים! הוא שווה! יש משהו מיוחד אצלו שבלעדיו ה"פאזל" הגדול חסר!!

ללא העדות שלו, אין אנו משיגים את כל התמונה!!

התורה היא "עדות" כי היא מחייבת את האדם להעיד על עצמו! וזו העדות על בריאת הבורא את העולם ואת האדם!!

האדם חייב להיות "עד" למציאות הבורא! איך? כשהוא מחדש, כשהוא משתמש בכוח הנשמה המיוחדת שהבורא שם בו. כשהוא יוצא מהבהמיות הסתמית שלו ומשתמש בצלם האלוהים שבו. כשהוא שותף למעשה בראשית, כשהוא שותף לאחריות על מצב העולם, עם הבורא. רק אז הוא "עד" זו עדות אקטיבית מאוד. ולא עדות פאסיבית. כי העדות הפסיבית, עושים כל הברואים האחרים על פני תבל. הם עדות לבריאת העולם פסיבית. השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. אבל בני האדם, חייבים להפעיל את הכוח המיוחד שהבורא שם בהם, והוא כוח המחשבה, היצירה, התגובה, הלימוד.

המוש שם לב ש"עדות" בגימטרייה=  "תלמוד"  470    !!

PEKOUDE AKADEM

http://www.akadem.org/sommaire/paracha/5776/parachat-hachavoua-5776/pekoudei-l-univers-en-miniature-21-10-2015-74673_4611.php

Sidra Pekoude

" la sainteté"

Par Michel Bensoussan

Pour akadem 2016

  1. résumé de la sidra

 Notre sidra termine  le second livre de la thora, le livre de shemot, l'exode.

 Ce livre traite de trois sujets essentiels

  1. La sortie d'Egypte,
  2. Puis le don de la torah et des lois.
  3. et enfin, la construction du sanctuaire, le Michkan,

Cette troisième partie, celle de la construction du Michkan, comporte elle même cinq sidrot.

1.Terouma,

2.Tetsave –

3.Ki tissa- qui raconte aussi la faute du veau d'or-

4.puis Vayakhel

5.et enfin notre Sidra,: pekoude.

Durant ces cinq sidrot, le texte revient, au moins sept fois, sur la liste exhaustive  des -éléments qui composent- ce Michkan.(DOCUMENT 1)

la menora, le tabernacle, l'autel des sacrifices, les vêtements des cohanim etc.

  1. la première fois, c'est lorsque dieu explique a moise qu'il faut construire ce Michkan.
  2. Ensuite, le texte reviens sur cette liste lorsque dieu propose que ce soit Betsalael, qui en sera le maitre d'œuvre.
  3. une troisième fois, lorsque  moche en informe le peuple .
  4. une quatrième, lors de la construction de chaque pièce.
  5. une cinquième, et la, nous nous trouvons déjà dans notre sidra pekoude, lorsque chaque pièce construite est amenée, présentée a Moché.
  6. une sixième fois lorsque dieu indique que ce sera le premier Nissan que l'inauguration aura lieu.
  7. enfin une septième fois, tous ces éléments sont rappelés lors de l'inauguration elle même. le premier du mois de Nissan, presque un an après la sortie d'Egypte.

  a chaque fois, le texte détaille chaque objet ou vêtement sacerdotal. L'ordre dans lequel ces objets sont cités est parfois différent,

Leur description aussi, peut être différente. Heureusement d'ailleurs,  cela donne l'occasion, aux commentateurs d'intervenir pour expliquer ces petites différences.

 Mais en gros, la lecture de ces listes d'objets en détails, sept fois, laissent le lecteur perplexe, surtout dans un texte, celui de la thora, réputé pour être extrêmement concis.

  1. pekoude- le bilan

 je voudrais rajouter a cela une autre  difficulté: celle de traduire le titre, que nos sages ont donné a notre sidra: pekoude.

non pas que ce soit un apax, au contraire, cette racine pekoude- pakod, reviens plus de cent fois dans la thora. le problème, c'est qu'a chaque fois, cette racine a une autre signification

par exemple' il peut vouloir dire :\

  1. se souvenir. lorsque dieu se souvient de la promesse faite a Sarah(DOCUMENT 2)

 וה' פקד את שרה כאשר אמר ou la promesse faite par joseph que dieu se rappellera des juifs en Egypte et les fera sortir: פקוד יפקד אלוהים אתכם

  1. pakod peut aussi vouloir dire donner un ordre. un ordre, dans l'armée israélienne aujourd'hui se dit pekouda. un mefaked, le chef, qui ordonne.
  2. pakod peut aussi dire compter. )DOCUMENT 3) תפקוד אותם tu compteras le peuple.
  3. pakod peut aussi dire le manque : )DOCUMENT 4)  ויפקד מקום דוד lorsque David, brille par son absence a la table du roi Saül.

Voila déjà 4 sens différents dont il est difficile de trouver un point commun.

Le premier verset de notre sidra' utilise d'ailleurs deux fois ce terme, dans des acceptions apparemment  différentes! (DOCUMENT 5)

אלה פקודי המשכן. Voici le décompte des ustensiles du Michkan

 משכן העדות sanctuaire temoin

אשר פוקד על פי משה…, Ordonnés par moise.

Dans cette première traduction, pekoude c'est le compte, la liste des objets

 Mais c'est aussi l'ordre donné par moise!

 D'autres commentateurs comme Yonathan ben Ouziel traduit différemment: voici le compte מניין des objets du Michkan, comme moise les a comptés.

il traduit donc' dans les deux cas, pekoude par compte. Alors que dans la première traduction, plus classique' pekoude est traduit par deux mots différents:

voici le compte des objets du Michkan que moise a ordonné.

 Dans la seconde, moise n'est pas celui qui ordonne mais celui qui  compte!

La manière de compter,

 la façon de présenter les choses

n est parfois pas moins importante.

 celui qui ordonne de compter, celui qui fixe les règles selon lesquelles on va faire le bilan, va déterminer  en fait "ce qui va compter"!

 Compter les choses qui vont compter!

 Dans l'ordre qui aura un sens.

 Cela rappelle le problème de la subjectivité du journaliste ou de l'historien.

Comment et quoi raconter de l'histoire? Qu'est ce qu'il va en retenir? De quoi va-t-on se rappeler?

 il est impossible de se rappeler de tout.

 on se rappelle de ce qui compte. ou en tout cas, "comptera", ce dont on va se souvenir!.

un grand maitre du hassidisme, rabbi Mordekhay Yossef Layner, le Mey Hachiloah, propose comme traduction au mot pekoude:   בליטה

ce qui ressort,

 ce qui dépasse, le relief

ce qui est mis,  en exergue

 .ce qui se voit par ce qu'il sort de ce que l'on appelle l'ordinaire.

Même une absence peut être très remarquée comme lors du repas de Saul, l'absence de David avait  constituée  l'essentiel de toute la cérémonie!

il s'agit donc, dans notre sidra, de faire le bilan, ou plutôt, de savoir quoi et comment retenir de ce qui a été fait et vécu.

 le bilan de la construction du Michkan,  mais aussi, peut être, le bilan de tout ce second livre, de l'exode.

 Rappelons nous que tout a commencé par  ce fameux "lite motive" dicté par joseph a la fin du livre de berechit: (DOCUMENT 6)

פקוד יפקד אלוהים אתכם.

dieu ne vous laissera pas tomber!

les juifs sont complètement assimiles en Egypte. Presque plus  rien ne les différencie des autres égyptiens. et pourtant, dieu se souviendra, il va réveiller cette flamme endormie, il va remuer ciel et terre pour faire ressortir l'identité juive enfouie chez ces israélites plus égyptiens que les égyptiens, pour ensuite les faire, comme on dit,  sortir d'Egypte.

si on a pu sortie d'Egypte, si on a pu recevoir la thora, c'est grâce a cette capacité a se rappeler, a faire ressortir l'essentiel enfoui.

 le soucis, a présent, est de savoir ce que cela va donner, ce qui va en rester, ce que l'on va en retenir, ce qui va compter qu'est ce qui va être important et quel place cela prendra?

les sept listes d'objets, décrites si  longuement dans nos Parachot  sont autant de possibilités d'ordonner  tous ces enseignements. de les classer,

 selon celui qui les ordonne,

 et selon les différentes personnes qui  reçoivent cet ordre, cette ordonnance,

surtout lorsque l'on sait que ces objets représentent les éléments constitutifs de l'homme lui même.

c'est donc bien de bilan qu'il est question.

le texte va jusqu'a calculer la quantité d'or, d'argent ou de cuivre, utilisés dans la construction. mais la aussi, le décompte est.. Orienté:

On ne va pas compter les autres matériaux employés comme les peaux, les tissus, les pierres. L'or et le cuivre, oui. mais l'argent n'est compté que partiellement.ca n'est donc pas un bilan objectif. Peut être parce qu'il n'y a pas de vrai bilan objectif.

 Le bilan est la pour l'homme. Pour chaque homme. pour l'aider a prendre l'essentiel du passé, ce qui  l'aidera a vivre dans l'avenir.

en y regardant de plus prés, notre sidra est peut être aussi le bilan de toute la Thorah depuis son début, depuis la création du monde.

Comme dieu qui crée les différents éléments du monde, qui les ordonne, hé bien les hommes construisent et ordonnent les éléments du Michkan, microcosme de l'univers et microcosme de l'homme lui même. De plus, a la fin de la création du monde il est écrit (document 7)

ויכולו השמים והארץ וכל צבאם ויכל אלוהים ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה

Les ciaos et la terre furent finis. En fait, le terme   "ויכולו" peut indiquer que le tout, a pris sens.

le septième jour, le shabbat, est le jour du bilan. celui ou on prend le temps de s'interroger sur ce qui a été réalisé, les six jours précédents pour tenter de donner un sens a tout cela.

et bien ici aussi, après la construction et la mise en place de tous les éléments du Michkan il est écrit

וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה:   (document 8)

Moche fini tout le travail. ou plus exactement, il donna un sens a tout ce travail terminé.

La fabrication du Michkan par l'homme, renvoie donc a la création du monde.

 Tous les travaux effectués pour la construction du Michkan seront interdits le shabbat

 Le bilan n'a pas pour seul objectif de raconter ce qui s'est passe, calculer combien cela a couté mais doit donner du sens a ce qui a été fait.

3- le nuage

mais puisqu'il est question de bilan, voyons ensemble les derniers versets de notre Sidra

(doc 9)

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

(לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

après la construction du Michkan ' un nuage' représentant la présence de dieu envahis le Miskhan. et , chose étrange,  Moché ne peut entrer dans ce Michkan!

le Michkan a été fait pour que l'humain puisse rencontrer dieu. dieu avait proposer de construire ce Michkan pour cela

:

 ושכנתי בתוכם(doc 10)

je résiderais parmi eux!

he bien une fois construit, même moise ne peut y entrer!

 un nuage l'en empêche!

bon, alors on attends que ce nuage s'en aille: voyons la suite:(doc 11)

(לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:

(לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ:

(לח) כִּי עֲנַן יְקֹוָק עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:

 hé bien non' des que le nuage s'en va' c'est le signe qu'il faut démonter tout de suite le Michkan et prendre la route. le nuage est la tout le temps qu'on est installés.

 son départ indique qu'il faut partir et des qu'il s'arrête on s'installe.

et la nuit? he bien la nuit il est remplacé par une colonne de feu!

 encore moins pratique pour entrer!

mais alors quand est ce que moche peut entrer dans le Michkan? notre texte, a priori,  ne le dis pas. il dis, au contraire que moche ne peut y entrer!

 bon rachi nous rassure . moche va y entrer.

 d'ailleurs c'est dans le saint des saints, entre les deux chérubins que moise recevra la parole de dieu. et ce,  jusqu'a sa mort, pendant donc 39 années.

 mais alors pourquoi nous parler de ce nuage et de cette impossibilité d'entrer la ou on attendais justement la rencontre entre dieu et l'homme.?

  1. la sainteté

la réponse se trouve peut être dans le deuxième nom du Michkan: c'est a dire le mikdach. l'endroit saint.

 d'ou le nom du temple de Jérusalem qui remplacera le Michkan: le beit hamikdach.

dans mikdach' il y a la notion de Kedoucha, la sainteté.

 la sainteté' fait parti de ces notions tellement employées qu'on en oublie de les définir en termes simples pour savoir de quoi on parle

, je proposerais donc  de traduire la Kedoucha par la distance. comme le disent nos sages

קדושים תהיו- פרושים תהיו  ( DOC 12)

soyez saint, cela veut dire soyez séparés. cette  séparation doit  créer une distance

lorsque l'on nous dis que quelque chose est saint, on a l'impression qu'on nous interdit de l'approcher. c'est vrai. il ya souvent  interdiction de toucher, voire d'approcher . mais le but est très différent de ce que l'on imagine :si on ne doit pas toucher, c'est pas parce que c'est dangereux, ou parce qu' il faut s'en éloigner le plus possible. tout au contraire, c'est pour créer un lien qui soit porteur de sens! cela parait paradoxal mais cette distance exigée, est la pour que le lien soit le plus fort et le plus fécond possible

. toucher\ s'approprier par le contact, faire corps, réduire la distance, tue le rapport que j'aurais pu entretenir avec ce que représente l'objet ou le lieu.

 cela est encore plus vrai en ce qui concerne les rapports humains: pour qu'une relation porteuse de sens puisse s'installer entre deux personnes proches' il faut absolument  maintenir une distance.

on peut parler de respect, de pudeur, de liberté préservée,

 cela parait paradoxal mais la distance ainsi créée, est la condition d'un lien fructueux.

 le mariage est aussi appelé sanctification:

קידושין

car si l'un des époux croit posséder une fois pour toute l'autre, alors le lien va mourir assez vite! il faut garder la possibilité d'être surpris, d'être séduit, et même d'être contredit, pour qu'un rapport puisse porter des fruits et se développer dans la durée.

maintenir un lien de sainteté veut dire donc garder une distance pour permettre un lien plus fort.

il ya donc une contradiction entre le premier nom du sanctuaire:

  1. Michkan qui veut dire résidence, lieu de voisinage, en tout cas forte présence et promiscuité
  2. , et le second nom de ce même sanctuaire: le mikdach; le lieu qu'on l'on doit garder a distance!

en fait le premier nom, le Michkan, c'est le but: le lien avec le divin.

et le second nom, le mikdach, c'est  le moyen d'y parvenir: en gardant une distance!

nous comprenons maintenant pourquoi  la rencontre entre l'homme et dieu est interdite. alors que c'est le but ultime!

 la rencontre avec moche est d'abord rendu impossible. ca n'est qu'après avoir compris les impératifs de la sainteté, a savoir l'écart a maintenir, que dieu pourra inviter moche a pénétrer dans ce nuage, pour lui parler. mais ca, ca sera au tout début de la paracha de la semaine prochaine! en attendant, il faut calmer les ardeurs mystiques d'une rencontre immédiate , surtout après la catastrophe de  la faute du veau d'or.

voila, on a donc fait le bilan d'une long cheminement, depuis l'état d'esclave en Egypte jusqu'a  la possibilité d'une proximité avec dieu. on a même pensé être arrivé a l'aboutissement de la création du monde. et voila qu'a la tout fin de ce deuxième livre, dieu dit "stop"! interdit d'entrer!

Les risques d'idolâtrie menacent trop, tout élan religieux.

 Surtout lorsqu'on se croit tout prés du but. Surtout a l'heure des bilans !le travail accompli. Tout content  de soi

C'est la qu'il faut faire une pause, mettre de la distance et attendre patiemment l'appelle qui  n'aura donc lieu que dans un troisième livre, celui de Vaykra, la semaine prochaine!

Conclusion

Peut être qu'en nous invitant à faire le bilan, notre paracha nous invite a nous interroger sur le problème du juste rapport, de la bonne distance, entre l'homme et les choses, entre l'homme et les  idées, entre L'homme et  dieu.et surtout  entre les hommes entre eux.

Sortir d'Egypte, se révèle être l'injonction de ne pas être aliéné. A garder une  distance, être libre. C'est cette exigence de distance ,qui semble  s'appeler "sainteté", la kedoucha.

merci

DOCUMENTS:

 

1 TABLEAU EN FRANCAIS Liste des ustensiles du Miskhan dans les cinq Parachot de l'Exode

        TABLEAU EN HEBREU SUR LE MEME SUJET סדר כלי המשכן בפרשיות

  1. Berechit 21-1: וַיקֹוָק פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ יְקֹוָק לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר:
  1. bemidrar 4-29 :בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם תִּפְקֹד אֹתָם:
  1. Samuel 1- chap 20-verset 25:

וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ עַל מוֹשָׁבוֹ כְּפַעַם בְּפַעַם אֶל מוֹשַׁב הַקִּיר וַיָּקָם יְהוֹנָתָן וַיֵּשֶׁב אַבְנֵר מִצַּד שָׁאוּל וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד:

  1. Chemot 38- 21:אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:

6.Berechit chap 50 vers 24:  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:

7.berechit  chap 2 ver 1 et 2:וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם                             :

וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה:

  1. chemot 40-33:

 וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה:

9: Chemot 40-34et 35

(לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

(לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

10: chemot 25-8:   וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:

11: chemot 40- 36 et suivants:

 (לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:

(לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ:

(לח) כִּי עֲנַן יְקֹוָק עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:

12 rachi vaykra 19-2:  קדשים תהיו – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה

 

שמות פרק לח

(כא) אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:

יונתן שמות פרק לח

(כא) אִלֵין מִנְיָנֵי מַתְקַלְוָן וּסְכוּמְהוֹן דְּמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא דְאִתְמְנִיוּ עַל פּוּם מֵימְרָא דְמשֶׁה בְּ

 

שמות פרק מ

(לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

(לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

(לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:

(לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ:

(לח) כִּי עֲנַן יְקֹוָק עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:

 

במדבר פרק ז פסוק פט

וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו: פ

אבן עזרא – הפירוש הקצר שמות פרק מ

(לה) ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד – באותה שעה, עד שקרא אליו השם מאהל מועד,

ויקהל מוש

בע"ה כ אדר א התשע"ו

מישל בן שושן

 

ויקהל מוש

הקשר בין השבת והמשכן

 

לפני שמשה מסביר לישראל שנאספו אליו כולם בהקהל, את מצוות התרומה ובניין המשכן, הוא מזכיר להם את מצוות השבת. : ששת ימים תעשה מלאכה..וביום השביעי …לא תעשה בו מלאכה.. למה? למה להזכיר להם שוב את השבת ולמה דווקא כאן, כהקדמה למשכן?

 

כדי לענות על השאלה, המאור ושמש מעיין בסיבות של בצלאל כארכיטקט המשכן: בצלאל היה "בצל אל", או, במדרש אחר, "בצל שדי". למה "שדי"? כי זה הכינוי של הבורא "שאמר לעולמו די"

 

בבריאת העולם, הבורא ביקש לברוא עולם גשמי.ורצה שדרך הגשמיות, נגלה הרוחניות (כוונת הבריאה , משמעות החיים, רצון ה'..). אבל היתה כאן סכנה גדולה: שהגשמיות תלך ותגבר עד שאי אפשר יהיה לגלות רוחניות דרכה. לכן, היה צורך, מצד אחד לברוא גשמיות אבל,גם להגיד לבריאת הגשמיות "די" כדי לתת מקום לאדם, שיגלה דרך הגשמיות, רוחניות. בעצם, הבורא ברא את העולם בגשמיות בשישה ימים וביום השביעי, הוא אמר די. השבת בא כדי לבטא ה"די" הזה. כדי שהאדם יוכל לקחת מרחק עם עולם הגשמי ולהתבונן על משמעות העולם הגשמי.

 

המדרש מסביר שבצלאל נבחר כי הוא ידע איך הורכבו האותיות כדי לברוא את העולם. כלומר,הוא ידע כמה גשמיות יש לשים בעולם ומתי יש להפסיק ההתגשמות, כדי להשאיר פתח לרוחניות.

 

כשבצלאל בנה את המשכן, הוא ידע כמה גשמיות יש לשים בכל כלי וכלי ומתי יש לתת מקום לרוחניות. זה תרגום של שלשות המידות העליונות שהיו בו: חכמה, בינה ודעת.

 

ברצוני לתת משל: על יצירה אומנותית, אומרים שהיא "מגושמת" כשהיא לא "מביעה " כלום. יצירה היא "אומנותית" באמת, כשהיא נותנת למי שמתבונן בה, לחשוב, לפתוח אופקים, לראות מעבר. יצירה אומנותית היא כולה גשמיות(תמונה היא ניר, בד, צבע. פסל כולו מתכת או עץ..). אבל האומן מכניס בה "רוחניות" הצורה, הכוונות, הפתחים, ה"חן". האומנות היא הדרך לבטא רוחניות דרך גשמיות.

 

בצלאל , במשמעות זו, היה "אומן". יש לבנות שולחן אבל השולחן לא צריך להיות רק שולחן. השולחן חייב להכיל בתוכו פתיחות, משיכה אל עבר החפץ עצמו. יותר מ"סמליות", יש לתת מקום למשהוא אחר, מעבר לחומר עצמו. זה אולי משמעות "להיגד די להתגשמות". שהחומר לא ימלא את הכל. שיתן מקום לתרבות, לאדם, לרוח. יותר מזה, שהחומר יפנה את האדם אל עולם הרוח.

זה יכול להתרחש רק אם האדם ידע לא לשקוע בחומר אלא להשתמש בחומר כדי לבטא רוח

הסוד הוא בתוך ה"די" שאמר הבורא לעולמו.

 

איך בצלאל הבין זאת?…. על ידי השבת!

השבת היא הביטוי של הרעיון הזה: מבקשים מהאדם לחיות בחומר, בעיסוק, במלאכה, רוב הזמן, ששה ימים בשבוע. אבל, עליו להגיד "די" ביום שבת. לא כדי לבטל החומר . רק כדי לתת משמעות לחומר, משמעות למלאכות שעשה (בשבוע שחלף) ויעשה(בשבוע הבא).כי לחומר, לגשמי, למלאכה, יש תכונה שלילית: היא עלולה להשטלת על האדם והאדם ירגיש כאילו הוא עבד לעולם החומר. העבדות הזו מבטלת אצלו את המרחק הנחוץ כדי לתת משמעות לחיו.

 

בעצם, המשכן מבטא במרחב ,את רעיון השבת בזמן.

 

כשהאדם נוגע ברעיון הזה של ה"די" לחומר, ופותח עצמו למשהו אחר, הוא יכול להרגיש את השכנות של האלוהים. ה' נמצא בעולם, בכל מקום. האדם זקוק להתעוררות כדי לגלות שבעצם, האלוהים נמצא מעבר לקיר, כמו שכן. בלי ההתעוררות הזו, הרגישות הזו, האדם יכול לחיות כל חייו בלי להכיר בשכן שקיים כמה מטרים על ידו , מאחורי הקיר.

 

בניין המשכן הוא הזדמנות להכיר בשכינה! לגלות השכינה."ושכנתי בתוכם!

גם השבת היא הזדמנות לגלות את השכינה, כשאומרים אנו "די" למלאכות השבוע.

 

לכן, מי שלא הבין מה היא השבת, לא יכול להבין מה משמעות המשכן!

חמור מזה: מי שלא מבין מה היא השבת, יכול להפוך את המשכן לעבודה זרה ממש! כי הוא מאבד כל מרחק עם החומר.

וייתכן מאוד שברגע שהיהודים אבדו את ההבנה הזו , נחרב המקדש. כי המקדש היא רק כלי כדי לגלות המרחק הזה (הקדושה) וברגע שהכלי מאבד את ערכו זה בעיני האדם, ה' מחליט לבטל אותו כדי שלא יעשה יותר נזק מאשר תועלת!!

 

למה מצוות השבת נלמדות מהמלאכות של המשכן?

באופן תכני, כתוב בשני המקרים (שבת ומשכן) אותה המילה "מלאכה".

אבל אנו מבינים עכשיו שהמשמעות עמוקה יותר:

כל מצוות השבת, כולל הציווי "ששת ימים תעשה מלאכה" וגם הציווי שלא לעשות מלאכה ביום השביעי, שתיהן כללות בבנין המשכן: איך בונים כלי חומרי עם משמעות רוחנית ? איך נותנים לרוח מקום בתוך החומר.

  1. ששת ימים תשעה מלאכה= בניין המשכן
  2. ביום השביעי תשבות= בצלאל לא נתן לחומר להיות יותר מדי מגושם. הוא ידע להגיד "די" להתגשמות

 

למה מצוות השבת קודמת למצוות התרומה?

ראינו לעיל שחשוב לצוות על השבת שוב, כדי להסביר למה בונים משכן. אבל למה השבת קודם גם לפרשת התרומה?

 

כי גם בתרומה, יש לדעת להפסיק לתרום!

נתינה, אהבה, תרומה, התרוממות, חייבים להיות במידה כדי לקבל ערך. נתינה אין סופית, היא ללא ערך. יש לדעת להיגד "די" גם בנתינה!

אנו יודעים שהאהבה יכולה לקלקל את השורה כשהיא לא במידה.

גם הנתינה החומרית, חייבת במידה

 

לכן , חשוב ללמד את עניין השבת לפני עניין התרומה. כי יש עניין רב באיכות התרומה.

למשל, אנשים שמוכנים לפוצץ את עצמם באמצע הרחוב כדי למצוא חן בעיני האלוהים (טרוריסטים מסוג דאעש) הם נראים "מאוד דתיים" כי הם יכולים לתת הכל! אפילו את נפשם! זה בדיוק ההבדל בין הקדושה והעבודה הזרה. הקדושה דורשת מידה, מרחק, שיקול דעת, איזון, איחוד המידות. העבודה הזרה היא כולה מיקשה אחת, פסל, מידה אחת בלבד שיש ללכת איתה עד הסוף.

בלי יראה, אין אהבה ראויה.

ולכן, כשהעם "מרבים להביא" יש לצוות להם "די"!  עד שכתוב "והמלאכה הייתה דים" מלשון "די"

רק כשאומרים "די" מגלים את השכינה עצמה (דברי המו"ש)

 

 

 

מצוות עשה של שבת

בתורה, כתובות רק מצוות "לא תעשה" בשבת. בכל זאת החכמים לומדים שתי מצוות עשה ברמז:

  1. מצוות הקידוש : על ידי הפסוק בהתחלת הפרשה: "אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות.." דברים, מלשון דיבורים. לעשות לעניין מצוות עשה. יש לקדש השבת בפה, בקידוש בכניסתו ובהבדלה ביציאתו.

2 מצווה לשלוש סעודות בשבת: בפרשת "בשלח", כשמשה מסביר שיש לאכול את המן ביום השבת למרות שהוא לא ירד ביום השבת, הוא כותב שלוש פעמים המילה "היום":

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַיהוָה הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה.   שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ.

 

כי תשא מוש

בע"ה טז אדר א התשעו

מישל בן שושן

 

כי תישא מוש

 

אזה חוט יכול לקשר בין חלקי הפרשה ?(לעד)

  • הנושא הראשון הוא תרומת מחצית השקל בזמן ספירת האנשים המרכיבים את העם. לכאורה, לא מבינים מה המצווה הזו עושה בדיוק במקום הזה של מצוות בניין המשכן. אין מצווה לספור את העם עכשיו. מדובר רק במקרה ומשה ירצה לספור אותם. אמנם, המפרשים מסבירים שאכן היה מפקד אחרי חטא העגל כדי לדעת מניין הנותרים אחרי המגפה אבל אנו נמצאים לפני חטא העגל והתורה לא מספרת כאן על המפקד הזה. אם כן, שאלת ה"הקשר" עם שאר נושאי הפרשה מתבקש יותר .

נראה לי שהעניין הוא "איך יוצרים כלל". כלומר, איך עוברים מהפרט אל הכלל. ברור שהכלל הוא לא רק אספת יחידים. יש תכונות לכלל, יש ערך מוסף בכלל. יש לכלל חוקים משלו. והחוקרים עד היום לומדים תורת התנהגות הכלל ומבחינים בזה מדעית.

  • חטא העגל, אומרים החכמים(מסכת עבודה זרה ד:), בא רק כדי ללמד שכלל יכול לחטוא וכלל יכול לעשות תשובה. איך מתייחסים לחטא הכלל ואיך מכפרים עליו.
  • החלק השלישי של הסדרה עוסק בהתעלות הרוחנית שעובר משה מול הקב"ה. כאילו משבר חטא העגל אפשר להתעלות ולחקור דברים שלא היינו יכולים להשיג ללא המעבר במשבר הזה!!
  1. העם מגלה את היכולת לעשות תשובה בתור כלל.
  2. משה לומד איך אפשר לבקש רחמים וה' מגלה לו את שלוש עשרה המידות שאנו משתמשים בהם עד היום
  3. ה' מגלה שמשה מוכן לשאת על כתפיו את אחריות העם כשהוא מסרב להחליף את הפושעים.

כל אחד לומד משהוא בעקבות המשבר הזה!

אבל מה שמעניין לעניינו, זה שמשה הוא המייצג את כלליות העם. ובתור שכך, ה' מראה לו דברים מיוחדים ומשה יורד כדי להעלות את העם למדרגות עליונות יותר!

 

לסיכום:

כשהפרט נכנס לתוך הכלל, הוא צריך לשלם משהוא! (תרומת חצי שקל- כסמל לכניסתו בחשבון הכלל) הכלל מרוויח משהוא מכניסתו (החצי השקל הזה ישמש לתפקוד המקדש עבור הכלל). אבל יש לו חובות כלפי הכלל. הוא עלול להינזק אם הכלל חוטא. הוא ערב. רואים זאת כשהעם חוטא בעגל:

האם כל אחד מבני ישראל חטא בעגל? כמובן שלא. יש כנראה אנשים שחטאו ממש (אלה נהרגו על ידי בני לוי במצוות משה) יש כנראה אנשים שהיו קרובים לחטא, נהנו ממנו, או אחרים שלא מחו נגדם. אבל ייתכן מאוד שהיו אנשים שלא חטאו בכלל. בני לוי , הנשים, כל מני קבוצות בעם שהמדרשים אומרים שלא השתתפו בכלל בחטא. ובכל זאת ה' מציע להשמיד את כולם! (ואכלה אותם לרגע)! כאילו יש עונש קבוצתי! יש הרבה מקורות שאומרים שלפעמים, (למשל בזמן מלחמה או מגפות) העונש פוגע גם מחפים מפשע רק בגלל חלק מהקבוצה!!

יש לדעת שיש לשלם משהוא . כדי להינצל מהמגפה.(ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם). עצם הכניסה לכלל, יוצרת אפשרות לנגף!! יש לכפר על זה!!

משה , לומד לקבל אחריות מלאה ,עם מוכנות להקרבה עצמית, (ואם לאו, מחני נא מספרך!) כך הופכים למנהיג ויכולים "לייצג " את הכלל.

משה ילמד גם איך "יורדים" מהמדרגה האישית (הוא שם מסווה) ואיך ניתן ל"העלות" את האחרים.

תפקיד האיש הפרטי (כמו הכהן) המייצג את הכלל, דורש ענווה עצומה. ונראה לי שבניית הכיור מסמל תזכורת לכוהן שנכנס לתוך הקודש: יש לו לרחוץ ידיים ורגלים! הוא לכאורה לא נקי! לפני שהוא נכנס לייצוג הכלל, עליו לעשות מעשה שמזכיר לו מצוות הענווה הגדולה!

 

 

 

 

 

 

 

מילה יתרה שמסבכת במקום להסביר(לעד)

כשהתורה מספרת איך מכינים "שמן המשחה", שיעזור לקדש את כל הכלי המשכן ואת הכהנים, היא מונה בדיוק רב את המרכיבים:

  • מור דרור: 500 שקל(בערך 5קילו) (מדובר על שרף שהוקשה לפנינים – בניגוד ל"מור עובר" שהוא נוזלי)
  • קינמון בשם מחציתו 250 שקל
  • קנה בושם 250
  • וקידה 500שקל
  • שמן זית: הין.(בערך 5ליטר)

כשאנו מתבוננים על מה שכתוב על הקינמון, כתוב :

"וקינמון בשם מחציתו חמישים ומאתיים"

לפני כן, היה כתוב שהמור דרור הוא במשקל 500.

מה פירוש המילה "מחציתו?

  1. או שהקינמון הוא מחצית מהמור, כלומר 250
  2. או, ש"מחצית מהקינמון הוא 250" ואז כל הקינמון שווה ל500שקל!

המפרשים חלוקים במחלוקת הזו. יש מהם שבטוחים שיש לשים 250 שקלים קינמון ויש מהם שבטוחים שיש לשים 500 שקלים קינמון. היות זה לא רלוונטי כי אין כלי מקדש לקדש אבל המחלוקת עדיין קיימת!

מסכנה: אילו התורה לא היתה כותבת המילה "מחצית" היינו יודעים בדיוק כמה לשים. עכשיו, בתוספת המילה הזו אבו כבר לא יודעים!! לפעמים דיוק יתר גורם לפחות הבנה!!!

 

חידושי המאור ושמש:

 

  1. למה התורה מזכירה, בהתחלת הפרשה, את שמירת השבת?(זה דרך אגב, נוסח הקידוש של שבת בצהרים)

הוא עונה שבחירת בצלאל כאדריכל הראשי, קשורה לזה שהוא תפס שהמשכן וכליו מסמלים את בריאת העולם. הם עולם בזעיר אנפין. שמירת השבת מקבילה לעבודת המשכן. בשניהם, אנו מצווים להכיר בבורא העולם ולראות את המציאות במרחק מסויים כדי להתבונן על החיים שלנו.

 

  1. שמירת השבת מכפרת על חטא העגל! כי חטא העגל הוא רצון לבטל כוח השיפוט והאחריות שלנו. החיפוש אחר משהו שינהיג אותנו, מראה שאנו עבדי המציאות. השבת , דורשת מאיתנו בדיוק ההיפך: לא להיות עבדים למלאכה. לא להיות משועבדים לאילוצי המציאות. לקחת פסק זמן ולהתבונן במרחק מה על המציאות שלנו.

 

  1. " ויתן למשה ככלותו לדבר איתו את שני לוחות האבן". כאילו ה' ידע שהלוחות לא מותאמות לבני ישראל, הוא נתן אותם רק למשה בלבד!! ולא התכוון שמשה ייתן אותן לישראל!!! משה לא הבין זאת ולכן הוא שבר אותן כי הוא חשב שהם עבור ישראל והוא נאלץ להבין שהם באמת לא ראויים לקבל לוחות אלה. לכן ה' הסכים שישבור אותן! והוא היה מוכן לכתוב אחרות, יותר מתאימות, עבור העם!! (לא מצאתי הבנה זו אצל שום מפרש אחר!)

 

  1. "מחני נא מספרך אשר כתבת". אבל על איזה ספר משה מדבר? הרי ה' לא כתב שום ספר. ואם הוא מתכוון על לוחות הברית, הרי ששמו של משה לא מופיע שם! אלא, שלדעת המו"ש, משה התכוון לספר שה' כותב בראש השנה. (שלושה ספרים כתובים בראש השנה: אחד לצדיקים גמורים, אחד לרשעים הגמורים וספר אחד עבור הבינוניים) הרי ספר הבנוניים הוא הספר שנכתב במשך כל החיים. הספר של הצדיקים הגמורים וספר הרשעים הגמורים, הוא תיאורטי בלבד. כולנו בינוניים. משה בעצמו חושב שהוא בינוני. בעצם הצדיקים והרשעים הגמורים לא "נכתבים" אלא "נחתמים", כלומר סופית, בלי אפשרות לשינויים.

לא כך היא המציאות: כולנו בינוניים, כולנו חוזרים בתשובה כל הזמן. החיים הם מלאי תהפוכות, תהליכים.. על זה אפשר לדבר על "כתיבה בספר" כלומר, כתיבת ספר שכל הזמן מתפתח לפי מעשה האדם וכוונות הבורא.

על זה אפשר להגיד שה' "כותב ספר החיים" של בני האדם כל הזמן!

מהספר הזה משה מוכן להימחק, כלומר, הוא מוכן למות! והוא מזכיר לבורא ש"חטאים", אפילו חמורים ביותר כמו חטא העגל, הם חלק מהחיים, חלק מהספר, חלק מההוויה האנושית. ה' שמתעסק בכתיבת ספר האדם חייב לקחת בחשבון חטאים ואפשרות לתשובה.

משה הבין זאת.

ה' מאוד שמח שמשה הבין זאת. כנראה שהוא ציפה שמשה יגיע למדרגה הזו: מוכנות למות בגלל העם. מוכנות ללכת על הסף כדי לקבל כפרה.

משה לא מוכן שה' יעזוב את עמו. כשה' מציע "לשלוח מלאך" שינהיג אותם במקום ההנהגה האישית שלו, משה מסרב. הוא מחייב את ההנהגה של ה' בעצמו להיות בלתי אמצעית. כי הוא מבין שהיחס הדו צדדי עם הבורא הוא זה שעושה את עם ישראל. וה', כמובן, מסכים איתו. כאילו זה היה רק מבחן, כדי שמשה יגלה זאת!

  1. "הראני נא את כבודך" האם משה היה רק סקרן? למה הוא רוצה לראות את כבוד ה' דווקא עכשיו?. בעצם, המשבר של חטא העגל, גרם לו לחפש את הנקודה שממנה ניתן לבקש רחמים מה'! כלומר, להתעלות מחוקי המשחק הרגיל של מידת הדין, ולהכיר את המקום שממנו ניתן לכפר על האדם למרות החטא הנורא.

זה מזכיר לי, בהתנהלות המשפטית, כשעורך דין, יודע שהנאשם אשם, אבל הוא מחפש משהוא שאיננו קשור לעובדות, הוא מחפש , למשל, פגם פורמאלי בהתנהלות החקירה, כדי לבטל כל המשפט מעיקרו. או שהוא נוגע בנקודה אישית של השופט , רגשית, משהוא שמתעלה מהעובדות הקרות ומעל למישור הדין הפשוט.

גם כך, משה מחפש את ה"מקום" מעבר לחוקי המשחק . הנקודה למשל שממנה הבורא החליט לברוא את האדם. משם, אולי יש פתח לבקש ממנו כפרה, למרות חומרת החטא. זו לא סקרנות לשמה אלה חקירהכדי למצוא את המפתח של בקשת הסליחה לכל עם ישראל לדורותיו. ואכן, הוא מקבל כלים חלקיים, כמו 13 המידות, שאנו נעזרים בהם עד היום.

 

  1. המסווה

מה תפקיד המסווה?

לכאורה, אנו חושבים שמשה שם מסווה על פניו כי "קרן עור פניו" והאנשים פחדו לראות אותו.

אבל, כשמעיינים בפסוקים, מגלים שמשה היה מוריד את המסווה כשהוא דיבר עם האלוהים (זה לא בעיה) אבל הוא גם היה מסיר את המסווה כשהוא דיבר עם בני ישראל!! הוא היה מחזיר על פניו המסווה רק כשהוא לא דיבר על אף אחד!! אם כן, מה תפקיד המסווה???

  1. תשובת רש"י: כשמשה היה מדבר, אז מי שמדבר איתו מתעלה ברוחניות ולא מפחד מן משה. אבל האנשים שלא שומעים את משה, אלה שהוא לא מדבר איתם, אינם קולטים את קרינת העור וזה מפחיד אותם, עבור אלה שהוא לא מדבר איתם, משה שם מסווה! נראה לי לתת של: אדם שעושה תרגילי ספורט או תרגילי תאטרון, או ריקוד: אם יודעים למה הוא עכשיו מתנהג בצורה מוזרה, אז אין בעיה. אבל אם משהוא רואה אותו מבחוץ, הוא יופתע מאוד! הוא יחשוב שהוא השתגע! רק מי שנמצא במחיצתו ויודע שמדובר במשחק או בריקוד, לא מופתע בהתנועות המוזרות! כך משה היה "מוזר" ומפחיד בעיני אלה שמסתכלים מהצד, בלי להיות מעורב בחוויה הרוחנית. ועבורם הוא שם מסווה שמכסה את אור פניו.
  2. הסבר המו"ש:המסווה הוא מייצג את שמות של ה'! (הגימטרייה שלו 111 דומה לזו של שלושת שמות ה' 112)

ולכן, כשהוא מדבר עם האנשים, עליו להסיר המסווה , כאילו לרדת למדרגה של השומעים, כדי שדבריו יהיו קליטים על ידם. כך כל מורה צריך לעשות: לרדת לרמת השומעים.

משה היה מסיר המסווה כשהוא דיבר עם האלוהים כי היה כנר לפני האבוקה!

  1. אנו רואים אם כן, שני פירושים הפוכים (רש"י ומו"ש) ! ובכל זאת, נראה לי שמשותף בהם הדאגה של משה לחזור ולהעביר את המעלות שהוא קיבל בהר סיני אל העם הפשוט: הוא דואג לכולם. הוא לא נשאר עם המעלות שלו ועם האור הגדול הזה. הוא רוצה לשתף ולהגדיל את ההשגה של כל העם.  מנהיג צריך לדעת "לרדת" אל העם, אבל גם להעלות אותו ולא להשאיר אותו למטה!!