תצווה מוש

בע"ה ח אדר א התשע"ו

מישל בן שושן

 

תצווה מוש

"העיקר הוא שיהיה אחדות בישראל"

גם התורה נסמכת על העיקרון הזה. וכביכול, התורה היא שולית לעיקרון הזה.

ר' אלעזר בנו של ר' אלעזר הקפר אומר גדול השלום שאפילו ישראל עובדין עבודה זרה ושלום ביניהם כביכול אמר המקום אין השטן נוגע בהם שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו (הושע ד יז) (ספרי במדבר פיסקא מב ד"ה וישם לך )

והרב אומר שההיפך גם הוא נכון:

אם כל ישראל עושים מצוות ולומדי תורה אבל שנאת חינם בניהם, נחרב הבית!

מכאן שעיקר העיקרים עבור ה' זו האחדות בעם ישראל. וכבר הסברתי (לע"ד) שמטרת הקמת עם ישראל עומדת על הייצוג של כל הפרצופים האפשריים של בני אדם בעולם, ויצירת אחדות בין כל הפרצופים השונים האלה. להראות לעולם שלמרות הריבוי בין בני האדם, קיימת אחדות  ואל אחד שברא את כולם ומשגיח על כולם. כל השאר (כולל התורה, המצוות, המשכן…) באים רק כדי למלא מטרה זו. שעם ישראל יהיה מורכב מ12 שבטים ו70 פנים , כל אחד בדעה שונה ויחד עם זה יהיו עם אחד.

זו משימה קשה מאוד, אבל זה העיקר ויש לדעת זאת.

 

"אהבה" הוא השם המפורש"

"אהבה", בגימטרייה 13 כמו המילה "אחד". שמו של ה' הוא אחד. הוא "אהבה". כי הבורא מכיר את הנקודה המאחדת את כל הבריות. והוא הלביש אותה בלבושים שונים שמראים שוני וניגוד. אבל הוא מכיר את המאחד. כדי לגלות את הנקודה המאחדת, צריך המון אהבה. ומי שמכיר את הנקודה המאחדת, יש לו אהבה לכל בריותיו. קשה לבני האדם להגיע לאהבה כזו ולהגיע לתפיסת הנקודה המאחדת הזו בלי לוותר על האני של כל אחד. לכן, מידה זו (האהבה של הבורא) נשארת מסוד, בלי תפיסת בני האדם. כדי לאפשר להם , בכל זאת, לחיות בעולם הפירוד.

 

מה תפקדי הכהן הגדול?

לא מבקשים ממנו להיות חכם או לנאום נאומים מרשימים. הוא צריך "לייצג" את המכנה המשותף של כל עם ישראל. בזה, הוא מייצג את "אדם הראשון". המכנה המשותף לכל האנושות.

איך הכהן יכול לעשות זאת?

  • על ידי אהבה. מבקשים ממנו לברך את עמו ישראל באהבה.
  • ועל ידי ביטול עצמי: הוא צריך לגלות את נקודה המשותפת, את נקודת ה"מה".

מידה זו היא המידה של משה רבנו. הוא העניו מכל אדם. כי הוא מייצג את הנקודה המשותפת לכל עם ישראל. לכן, משה היה הכהן הגדול הראשון. ותפקיד זה היה אמור להיות שלו. מסיבות אחרות, התפקיד ניתן לאחיו אהרון. לכן, משה הוא זה שצריך לצוות את אהרון ולהראות לו הדרך. אהרון מתבקש לקבל את המידה של משה אחיו. לייצג את הנקודה המשותפת הקיימת בכל עם ישראל.

לכן נאמר לו לקחת "שתי אבני שוהם", שתי אותיות מהמילה "שהם" שהם האותיות של משה והם "מה" להיות במדרגת "מה" למשם , מהביטול והענווה הגדולה הזו, לנגוע בנקודה הפנימית המשותפת לכל עם ישראל.

רק כשאהרון יגיע ל"מה", של שוהם, הוא יוכל לכתוב על שתי האבני השוהם את שמות כל בני ישראל ולייצג אותם.

דרך אגב , השם "משה" הוא גם כן "השם" וגם "שהם". שלושת המילים האלה מורים על עניין הסתמיות, המייצגת את כולם. לתת למשהו את השם "השם", זה להגיד שהוא מייצג את כולם. רק ה', הוא "השם" ממש. אבל "משה" הוא מייצג את כלל עם ישראל. ואבני השהם גם .

 

איך אפשר לכפר על כל עוונות בני ישראל?

על ידי שמגלים את הנקודה המאחדת את כל ישראל! אהרון מגלה זאת וכל ישראל מגלים זאת דרך אהרון. כשהם רואים את הכהן הגדול בתפארתו, מאחד את כל העם, הם מרגישים אחדות בניהם.

הבגדים המפוארים על הכהן הגדול גורמים לבני ישראל לעזוב לרגע את המחלוקות ולנגוע לרגע באחדות עם ישראל. יש אדם אחד שמייצג את אחדות זו והוא הכהן הגדול.

כשנוגעים בנקודת האהבה והאחדות , אז כל השאר הופך לטפל. כולל כל החטאים של עם ישראל!! וכך ה' מכפר על הכל!!

אין הבגדים יכולים לפעול , לכפר , אלא אם כן הכהן לובש אותם. כי רק אז קורים כמה דברים:

  • הכהן מרגיש אחריות וצריך לגלות נקודת ה"מה" שבו. הביטול העצמי עוזר לו לנגוע בנקודה המשותפת בעם ישראל. משם, האחדות מקרינה כלפי חוץ.
  • כל לבוש שלובש הכהן מקבל משמעות של כפרה על סוג אחר של עוונות.
  • כל מי שרואה את הכהן או אפילו בלי לראות אותו, יודע שהוא קיים שם בבית המקדש. קיים איש כזה ניטראלי שהוא לא ימין ולא שמאל, לא דתי ולא חילוני, שהוא אוהב את כולם ומייצג את כולם, זה מעורר בלב כל אחד את הנקודה הפנימית המשותפת. ומשם נולדת אפשרות הכפרה.

 

הבגד והלבוש (לעד)

  • הלבוש הראשון נעשה על ידי הבורא בעצמו אחרי חטא העץ הדעת. לפני החטא, האדם לא ידע שהוא ערום ולא התבייש בזה. כמו תינוק שאין בו עדיין "דעת", ואינו מתבייש ממצב העירום. ה"לבוש" בא לכפר על הבושה שנולדה מהחטא.
  • מצד שני, הבגד "בוגד" במראה האמיתי  של האדם. אם האדם היה נשאר ללא חטא, הוא היה נשאר נאמן למראה הטבעי שלו. אבל, החטא גרם לו לבגוד. לכן, הכפרה באה בבגידה על המראה של עצמו. כשמסתכלים עליו לא רואים אותו אלא רק בגדו!!

לסיכום, הבגד והלבוש קשורים מאוד לחטא האדם.

על הכהן לתקן את חטא אדם הראשון. איך? כשהוא לובש את הבגדים שעוזרים לגלות לו ולרואיו את הנקודה המשותפת הקיימת אצל כל אדם ולבטל את החטאים שנובעים מהשוני ומהתחרות.

 

שמו של משה (לע"ד)

פרשת תרומה מתארת הכלים שעומדים בפני עצמם. יש להם ערך אפילו אם לא משתמשים בהם. הם בונים את המשכן. על כל אחד כתוב "כאשר הוראת בהר" כלומר, כל אחד עשוי לפי התמונה שהראה ה' למשה בהר סיני.

לעומת זאת, בפרשת תצווה, לא כתוב "כאשר הראת בהר". הכל עשוי "מלמטה" ומקבל התוקף שלו רק כשהאדם משתמש בו.

על הבגדים כבר אמרנו שהם לא מכפרים רק כשהכהן לובש אותם

על הדלקת המנורה, זה החלק של הכהן שמדליק

על בניית מזבח הקטורת, בסוף הפרשה, הוא קשור לאחדות עם ישראל (קטורא דכולא) הקשר בין כל החלקים השונים, וזה מתחבר ישירות לעבודת הכהן המחבר את כולם.

לכן, פרשת תצווה היא פרשת האדם,שמתעורר מלמטה ופרשת תרומה היא יותר באה מלמעלה.לכן, בתרומה, שמו של משה מופיע הרבה ולא שמו של אהרון. ולהיפך ב"תצווה".

 

כשהפרשנים אומרים ששמו של משה לא מופיע כ"עונש" על זה שהוא אמר "מחני נא מספרך אשר כתבת", נראה לי ליחס את העונש לחטא אחר של משה: הסירוב שלו לתפקיד שבוצע לו בסנה. שם הוא היה אמור לקבל תפקיד הכהן הגדול ונענש כשאהרון אחיו קיבל התפקיד. זה נראה לי יותר מתאים להעניש אותו כאן, כשמשה מקבל את מצוות הכהונה אבל איננו מקבל התפקיד אלא מקדש את אהרון אחיו לכהונה! והוא נעלם!

 

 

 

 

תרומה מוש

בע"ה ד אדר א התשעו

מישל בן שושן

 

תרומה מוש

הערה(לעד)

הסדרה איננה קרויה "מקדש" אלא "תרומה". כאילו התרומה חשובה מהמקדש. היינו חושבים לכתחילה כי המקדש היא המטרה והתרומה (סל הקניות הנחוץ לפני ביצוע הבניין) הוא האמצעי. ולא כך הדברים כתובים.

אכן, הכתוב מדבר על הדיבור של משה (דבר אל בני ישראל וייקחו לי תרומה) שאמור לגרום לתרומות מאת העם. יש אכן רשימה של הדברים שאנו מקבלים כתרומה, אבל עדיין אין לנו מושג מה נעשה עם התרומות. כאילו יש לשלב הזה של התרומות ערך בפני עצמו. רק אחרי כן התורה כותבת את הפסוק "המרכזי" (ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם).

אני מציע להבין עובדות אלה כך: המקדש הוא רק אמצעי להנציח את מעשה התרומה. העיקר הוא התרומה, או כמו שה"מאור ושמש" קורא לה "ההתרוממות של האדם". הבעיה בהתרוממות של האדם, זו הרגעיות. מתרוממים ושוב חוזרים לשגרה. השאלה היא איך להנציח את ההתרוממות. או לפחות, איך לייסד בתוך הזמן ובתוך המרחב את האפשרות להתרומם מחדש. ולכן בא המקדש שאמור להיות המקום שבו ניתן להתרומם. ואפילו בלי להיות בתוכו, עצם  המחשבה שהוא קיים (או שהוא יכול להיות קיים) יכולה להיות השראה להתרוממות.

 

כמה דברים יש לתרום?(לעד)

רש"י במקום מדבר על רשימה שמכילה 13 דברים. אבל הוא לא מפרט את הרשימה. "דעת מקרא" מדברים על 14 דברים.אם אנו נעיין בפסוקים עצמם כדי לספור אותם נמצא שיש לפחות 15 דברים אם לא יותר:

  • 3מתכות = זהב , כסף, נחושת
  • 5 סוגי חוטי אריגה= תכלת (צמר (כבשים) צבור בתכלת) וארגמן (צמר צבוע באדום) תולעת שני (צמר צבוע על ידי תולעת שני- אדום) שש (חוטי פשטן) ועיזים (צמר עזים).
  • 2סוגי עורות = עורות אלים מאודמים(שצבעו אותם באדום) עורות תחשים
  • 1 סוג של עץ= עצי שיטים
  • 1 סוג שמן= שמן למאור
  • 2 סוגי בשמים= בשמים לשמן המשחה ו(בשמים) לקטורת הסמים.
  • 2 סוגי אבנים= אבני שוהם (לאפוד)ואבני מילואים(שיכולים לשבץ אותם בחושן).

סה"כ לפי הרשימה  הזאת, 16 דברים שונים שנמנו כאן. ולמרות זאת, רש"י והמסורת מדברים על 13! ייתכן שהמספר הזה הוא סמל לאחדות המעשה שכן "אחד" הוא במספר 13 .

 

כמו הרבה מספרים שהמסורת קובעת ומקבלת ללא עוררין, גם כאן, המספר 13 הוא סמל חשוב והחכמים "מסתדרים" בניהם מה להכניס במספר ומה לא (איך לבצע חלוקה כך שיצא בסוף המספר הנכון) כדי להגיע למספר המקובל. כך הם עשויים לגבי תרי"ג המצוות וכך הם עושים לגבי 13 העיקרים. כולם מסכימים על הסה"כ אבל חולקים על עצם החלקים והמצוות והעיקרים!

יש לנו אותה הבעיה עם "10 הדברות". האם להגיד ששתי הדברות אחת היא ושיש שתי דברות "לא תחמוד" או לעשות חלוקות נוספות? העיקר לשמור על המספר (שהתורה בעצמה קובעת) של עשרה.

 

ועשו ארון (מוש)

בכל הכלים כתוב "ועשית", כלומר, אתה,משה או משהוא מטעמך, בצלאל. אבל רק בארון, שיכיל את לוחות הברית, כתוב "ועשו". כאילו יש הוראה שהתורה (שהארון מסמל אותה ) שייכת לכל אחד ואחד מבני ישראל.לכל אחד מישראל יש אות אחת בתורה. כמו פאזל שבו כל חלק חשוב, כך התורה בנויה מאותיות חשובות כל אחת. ספר תורה שחסרה בו אות פסול. כמו כן, התורה (שבעל פה) תלויה בתרומה האישית של ההבנה של כל אחד מבני ישראל! אין לפסול דעתו, השקפתו של אדם אחד מישראל כי יש לו אות בתורה והאות שלו (התפיסה שלו המיוחדת) חשובה למכלול התורה כולה.

בכל הדתות הקדומות, ה"תודה" הידע, הטקסטים הדתיים, היו נחלת קבוצה מאוד מצומצמת ששלתה על כל השאר. מי שהיה יכול לגשת לטקסטים החוקתיים, היה בעל השפעה עצומה על השאר.

כאן, הפירוש הזה של המילה "ועשו" גורמת לתהליך ההפוך: לא רק לכל אחד יש גישה לתורה אלא שהגישה (ההבנה המיוחדת שלו,תפיסת העולם שלו) של כל אחד חיונית לתורה עצמה!!

הערה והסגה(לע"ד):

תפיסה דמוקראטית זו, הופיעה בעיקר בתקופתו של עזרא הסופר. הוא ביקש לפרסם את  התורה לכל העם. שכולם יקראו בה. הוא ציווה שישנו את כתב העברי הקדום שלא היה מובן לכל וכתב עממי, אשורי, כדי שלכולם תהיה גישה לטקסט. הוא ציווה שירבו הסופרים שיכתבו ספרי תורה רבים כדי שכולם יוכלו לקרוא בהם.

לפני עזרא הסופר, יש לי הרגשה שהתורה היתה נחלת שבט הלויים בעיקר. ייתכן שהלויים היו אמורים להפיץ את התורה לכל העם,ללמד אותם,ולכן היו מפוזרים בכל חלקי הארץ. אבל המעשה של ההפצה האמיתי, הדמוקרטיזציה של התורה, נעשה בימי עזרא הסופר.

 

הכפורת ושני כרובים

שני הכרובים מסמלים שני מהלכי תשובה: אחד לפני ואחד אחרי הלימוד בתורה!!

  1. לפני שניגשים ללמוד התורה יש לעשות תשובה! התשובה הזאת, פירושה , באופן קלאסי, לחזור בו מהמעשים הרעים ולקבל על עצמנו קבלת עול מצוות. ה"נעשה", קבלת עול מצוות, קודם ל"נשמע" הלימוד עצמו. אבל נראה לי שצורך ב"תשובה" המדובר כאן, דורש מצב נפשי מיוחד לכל מי שרוצה ללמוד: יש לגשת ללימוד באוזניים פתוחות, בלב נקי, בראש נקי מכל מה שלמדנו עד כה. אם אני מגיע עם פירושים מקובעים על הפסוקים, אני לא אוכל להיפתח לפסוק מחדש. כדי לשמוע את הפסוק, כאילו הוא נאמר אלי עכשיו, אני חייב לעשות תשובה על כל מה שאני יודע עד כה! להיות מוכן , בענווה, ובפתיחות, לשמוע דברים חדשים לגמרי שיכולים אפילו, להתנגד למה שכבר למדתי עד כה.
  2. אבל יש תשובה שנייה: התשובה שלאחר הלימוד. אני צריך לשים את כל הלימוד שלי בצד כדיש אהיה מוכן לעוד לימוד אחר. לא לקבל את הלימוד החדש שלי, כדבר האולטימטיבי שיקבע את חיי מעכשיו ולתמיד. אלא להשאיר מקום לעוד לימודים נוספים!

לכרובים פני תינוקות. עדיין הם לא למדו כלום. הם מסמלים את ה"TABOULA RASA"(השולחן הריק). הדף הריק שניתן לכתוב בו חידושים. זה מובן התשובה הנדרשת ללימוד: לחזור להיות תינוק שקורא את הפסוק לראשונה. בהתלהבות ובעניים חדשות לגמרי.

 

אם כן, הכפורת, מלשון כפרה, תשובה, והכרובים, מסבירים איך יש לגשת ללמוד של התורה שנמצאת מתחת, בארון!

 

 

ועוד נראה לי להוסיף שהכרובים מסמלים את התורה שבעל פה ושני לוחות הברית, בתוך הארון, את התורה שבכתב.

כי ,מוזר מאוד בעיני, שהדבר שאנו חייבים ללמוד אותו, שהוא מה שקבלנו מהר סיני, שכתובים בו עיקרי הדברים, גנוז בתוך ארון ולא מוצג לעיני כל מעל למשכן!!

כמו שמזוזה שכתובים בה את "הדברים האלה" זקוקה להיות מגולגלת וגנוזה בתוך בית המזוזה . למה לא לפתוח המזוזה ולהציג את הכתוב בה לעיני כל נכנס ויוצא מהבית? הלא כל דבר שכתוב , נכתב כדי שיקראו בו ולא כדי לגלגל אותו ולגנוז אותו!!! כמו שעושים גם לגבי התפילין!

אלא שכל הדברים הכתובים האלה, הם בסיס ויסוד לתורה שבעל פה.

המזוזה אמורה להשפיע על מעשה בני האדם. אין לעשות מהכתוב בה המטרה. כי הוא רק אמצעי כדי לתת השראה לבני האדם במעשים בהתנהגות שלהם.

מטרת התורה שבכתב היא להיות השראה לאדם כדי שיחייה אותה על ידי התורה שבעל פה.

התורה שבעל פה הם הכרובים, שמסמלים את הדו שיח, הדואליות של הלימוד בחברותא, החיים הדיאלקטיים בין איש ואשתו, בין איש לחברו, בין האדם לבורא.

אבל כל השיח הזה חייב להיות מבוסס על מה שגנוז בארון מתחת, לוחות הברית, התורה שבכתב.

אין לכתב שום משמעות אם אין לו  השפעה ותרגום (אישי) של האדם במעשיו , בהתנהגות ובחידושים שלו.

 

בעצם, מעשה הוצאת ספר התורה מארון הקודש, הקריאה בו והחזרתו לארון הקודש, מסמלים בעיני את השילוב בין גניזת הלוחות בארון והכרובים המשוחחים- שוככים-על הכפורת, גם יחד.

 

 

 

מעשי בראשית- המשכן- התורה –האדם וקודשא בריך הוא:

בצלאל נבחר לבנות המשכן כי הוא "בצל אל" הוא ידע איך הבורא צירף את האותיות כדי לברוא את העולם. מה פירוש הדברים, לעניות דעתי:

המטרה היא שהאדם ילמד איך הוא בנוי, מה המרכיבים של נפשו. איך הוא צריך לתפקד. אבל עליו לעשות זאת בתוך המציאות, לא מנותק מהעולם שבו הוא חי.

  1. העולם והאדם:

אם התורה מספרת לנו שה' ברא את העולם, זה לא כדי לתת לנו שיעור בהסטוריה או בפיזיקה. אלא להגיד לנו שהאדם הוא עולם קטן ושהאדם שנברא על ידי אותו בורא שברא את כל העולם כולו. אין ניתוק בין כוונת בריאת האדם ובריאת העולם. אם כן, עליו להבין את עצמו כחלק מהבריאה ובכוונה אחת במשמעות הוויתו עם הווית המציאות שמסביבו. התורה מסרבת שהאדם יבנה לעמו משמעות מחוץ למציאות, מחוץ לעולם. אם האדם מתנתק מהעולם, הוא טועה במסכנות שלו. הוא חייב להכיל את משמעות הימצאו בעולם, יחסית למציאות העולם עצמו.

  1. התורה

התורה עושה את הקשר בין העולם והאדם. היא מסבירה לאדם איך הוא צריך להתנהג בעולם. עם הבריות הסובבים אותו, עם הבורא שברא הכל ומשגיח על הכל.כל זאת, התורה עושה על ידי אותיות, מילים, חוקים, מצוות, סיפורים.

  1. המשכן

תבנית המשכן היא תבנית כל העולם כולו.המשכן הוא סמל קטן של כל הבריאה כולה. שמים וארץ.

תבנית המשכן היא גם כן תבנית האדם עצמו. גופו, נפשו, מידותיו.

יוצא מזה שהמשכן יכול ללמד את האדם את הקשר בינו לבין  העולם!

בדיוק כמו התורה , המשכן אמור ללמד לאדם את המקום שלו בעולם ואיך הוא בנוי בתוך העולם. אבל המשכן לא עושה זאת על ידי אותיות ומילים, הוא עושה זאת על ידי כלים, מרחבים, עבודה, התעסקות פיזית עם חומרים שונים. כאילו היא אומרת לאדם: אתה לא מבין מה אני מבקש ממך על ידי התורה, אתה זקוק לדברים מוחשיים יותר, אתה עשית את עגל הזהב כי אין אתה יכול להסתפק בדברים מופשטים, אז בסדר, הנה צורה שונה שממנה אתה יכול ללמוד את המסרים שהתורה רצתה ללמד אותך. כמו שלילד שלא יודע לקרוא מראים לו ציורים! או נותנים לו לשחק במשחקים . למשכן יש מטרה דומה לתורה , אבל הוא עושה זאת באופן מעשי מאוד.

ייתכן שזה פועל יוצא מעצם נפש האדם, שאיננו יכול להסתפק במופשט וזקוק להגשמה. יכול להיות שלכן, החכמים מסבירים שהמשכן הוא "תיקון חטא העגל", אבל גם לגבי אלה שסוברים שהמשכן תוכנן גם לפני מעשה העגל, הוא מופנה לפן האנושי שזקוק להגשמה כל שהיא.

  1. קודשא בריך הוא

דרך המשכן, הבנת הקשר בין העולם והאדם, ניתן להשיג מי נמצא מאחורי כל זה: הבורא יתברך. וזה, לענוות דעתי "ושכנתי בתוכם". אם הם לא יכולים להבין את הימצאותי באופן מופשט לגמרי, על ידי ההשגחה הנסתרת, אז הנה כך יוכלו להשיג אותי על ידי דברים מוחשיים ומעשיים.

  1. בצלאל

הוא הבין שהעולם הוא ה"צל" של הבורא. הצל הוא השקפה של הדבר אבל הוא לא הדבר עצמו. העולם הוא משעה אלוהים הוא לא האלוהים. הוא הבין איך בנוי העולם (על ידי אותיות). אז הוא יכול להבין איך יש לבנות המשכן שהוא בדמות העולם כולו. הכלים במשכן הם ה"אותיות" כמו אלה שנבראו על ידם שמים וארץ. וכך, האדם, שנברא בצל-ם אלוהים יבין איך הוא עצמו בנוי, כשיבנה ,יעבוד במשכן או לפחות ילמד את תבניתו.

 

 

פרפראות

  • "עצי שיטים": הם נקראים כך כי הם נגד השטן.שהתורה היא עצה נגד השטן היצר הרע.לכן הארון עשוי בתוכו מעץ שיטים.
  • "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן " ולא כתוב "מראה לך" כאילו המשכן הוא תבנית האדם עצמו, תבנית משה רבינו עצמו. על ידי תבנית המשכן אני מראה לך את עצמך: "אותך"!
  • "מאת כל איש" . המו,ש מגדיר הצדיק כמי שיכול להיות "כל" איש. כלומר להבין כל אחד, לחשוב על הכל, להכיל את כל בני האדם השונים, להכיל כל הצדדים של המציאות. "כל"= 50 שערי בניה.

משפטים מוש

בע"ה כד שבט התשע"ו

מישל בן שושן

 

משפטים מוש

מתוך חידושי ה"מאור ושמש"

 

ועבדתם את ה' אלוהיכם וברך את לחמך..

למה הפסוק מתחיל ברבים (עבדתם) ומסיים בברכות ליחיד (לחמך, מימיך)?

כי עבודת ה' איננה עבודה של אדם אחד מול הבורא. אלא אדם פרטי עובד את ה' מתוך השתייכותו לכלל. אדם לא מקיים מצוות בגלל שה' מצווה אותו. אלא אדם מקיים מצוות כי הוא שייך לכלל ישראל וה' ציווה לכלל ישראל מצוות. ההשתייכות לכלל בלבד יכולה להביא ברכה לפרט. (ומתוך כך מעלת התפילה בציבור).

והסירותי מחלה מקרבך

כמו בפסוק הקודם, הרב מציע פירוש שונה: "מחלה" מלשון "ויחל משה", לשון תפילה! הברכה האולטימטיבית, היא שהאדם לא יצטרך בכלל להתפלל, מרוב כל!בביאת המשיח.

 

את אימתי אשלח לפנך

לכאורה, פשט הפסוק אומר שה' ישלח לפני האויבים שלנו דברים שיפחידו אותם. מלשון "אימה ופחד". הרב מציע פירוש אחר : "אימתי" מלשון "אמת": ה' יגרום לאדם להתייצב כל הזמן מול האמת שלו עצמו . (אם האדם ינסה לספר לעצמו סיפורים, לשחק עם האמת שלו, ה' ידרוש ממנו, על ידי מצבים שיביא אותו בהם, לחזור לדרך האמת שלו! וייתכן שכן זה מפחיד! כי האדם, רוב הזמן, איננו רוצה לראות את האמת מול עניו! זו ה"אימה" (מלשון פחד) האמתית והמפחידה ביותר. אבל היא לא באה להפחיד לשם עונש אלא לעזור לאדם להתקדם באמת). לכן, הנשק החזק ביותר  הוא האמת שמקרין האדם. זה הנשק שלנו מול האויבים!

 

 למה חשוב להאמין שהכל ניתן בהר סיני??

בסוף פרשת משפטים, חוזרת התורה על סיפור מתן תורה. מרוב העליות והירידות של משה בהר, הדיבורים המרובים של משה לעם, מרגישים בלבול קטן ואי סדר. אבל מאמינים  שהכל מתאר בסופו של דבר מאורע אחד מורכב. אבל, כששמים לב לפסוקים בפרשת יתרו ובפרשת משפטים, מתבררת תמונה שונה: רש"י הוא הפרשן העיקרי ששם לב להבדל בין שני המאורעות. לא כל  הפרשנים מקבלים את פרשנותו ,אבל ה"מאור ושמש" דווקא כן מצדד בפירוש רש"י ומפרש אותו לעומק.

הנה הפסוקים גם בפרשת יתרו וגם בפרשת משפטים:

  • הפסוקים בפרשת יתרו:

המאורע הראשון:

(שמות פרק יט ((ז) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְקֹוָק:

(ח) וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק:

(ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק:

(י) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם:

(יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְקֹוָק לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי:

(יב) וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת:

(יג) לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר:

(יד) וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם:

(טו) וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה:

המאורע השני:

(טז) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים …….

 

 

  • הפסוקים בפרשת משפטים:

המאורע הראשון:

שמות פרק כד (ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה:

(ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:

(ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיקֹוָק פָּרִים:

(ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ:

(ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע:

(ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְקֹוָק עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

(ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל:

(י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר:

(יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: ס

המאורע השני

(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם:

(יג) וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים:……

 

 

רש"י על הפסוקים בפרשת משפטים:

רש"י שמות פרק כד

(א) ואל משה אמר עלה – פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות, ובארבעה בסיון נאמר לו עלה:

(ג) ויבא משה ויספר לעם – בו ביום:

את כל דברי ה' – מצות פרישה והגבלה:

ואת כל המשפטים – שבע מצות שנצטוו בני נח. ושבת וכבוד אב ואם ופרה אדומה ודינין שניתנו להם במרה:

(ד) ויכתב משהמבראשית ועד מתן תורה, וכתב מצות שנצטוו במרה:

 

 

לפי פירוש רש"י, יש שני מאורעות מרכזיים במתן תורה ולא אחד.

  1. המאורע השני, המוכר, הוא העלייה להר של משה לקבל את לוחות הברית ,בשישי או בשביעי בסיוון, הכרזת שתי הדברות הראשונות, מפי הגבורה, המתן תורה המוכר עם הברקים וקולות השופר..
  2. אבל, קדם לו המאורע הראשון, הוא מאורע שעליו מדברת הפרשה שלנו.:

ה' מבקש ממשה לרדת לדבר עם העם, משה יורד ומספר להם את ההלכות של הגבלה ופרישה (לא לנגוע בהר ולפרוש בין הגברים והנשים- במשך שלושה ימים). אבל משה גם מכריז לעם סדרה של משפטים קדומים: שבעה מצוות בני נוח, מצוות כיבודה אב ואם, השבת  , פרה אדומה ודינים שניתנו כבר במרה. משה מקריב קרבנות, זורק דם על העם כאות ברית וכותב את ספר בראשית וספר שמות עד (ולא עד בכלל) מתן תורה. רק אחרי השלב הזה של קבלת המצוות הקודמות , בהר סיני, יוכל השלב השני, המוכר יותר, כאמור, מתן תורה ומשפטים חדשים.

כשהפסוק אומר שהעם מקבל את מה שכבר אמר ה'(כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק ), מדובר על כל מה שנאמר לפני מתן תורה. ועל זה הוא מכריז :" נַעֲשֶׂה "והוא אפילו מוכן לקבל את מה שישמע עוד במתן תורה כשיאמר אחר כך "נעשה ונשמע" כלומר מוכנים לשמוע עוד מצוות.

 

שאלה:

למה יש חשיבות לעשות טקס קבלת המצוות הישנות (כמו 7 מצוות בני נוח או כיבוד אב ואם), דווקא בהר סיני , עכשיו, מול ההר, לפני קבלת מצוות חדשות? למה משה כותב את התורה מבראשית ועד מתן תורה ולא מחכה לקבלת המצוות החדשות כדי לכתוב הכל בבת אחת??

 

 

המו"ש תיאר שני סוגי מצוות:

  1. המצוות "המוסריות", שכליות, "נימוסיות" הגיוניות, שבני האדם יכולים להמציא לבד, כדי לקיים חברה תקינה. כמו שרוב החברות המציאו ברוב הזמנים, ללא התערבות של הבורא. חוקים הגיוניים ומוסריים.
  2. המצוות שהאדם לא היה יכול להמציא בכוחות עצמו. הוא אפילו לא מבין את עומק משמעותם. מצוות אלו, רק ה' היה יכול לצוות אותן, ועליהן ברור שיש לקבלן במתן תורה בסיני.

אם כן, מה הרבותא להכניס את הסוג הראשון של המצוות במתן תורה? מה החשיבות לשמור מצווה נימוסית והגיונית מתוקף מתן תורה מה' בהר סיני?

התשובות יכולות רבות. למשל,

  1. גדול המצווה ועושה מאשר לא מצווה ועושה.
  2. כדי לקבל עול מלכות שמים אפילו על מצוות הגיוניות
  3. כדי להבטיח שהמצוות האלה ימשיכו להיות תקפות לעולם, אפילו אם האדם משנה את דעתו

4 וכולי……

אבל התשובה של המו"ש מעניינת הרבה יותר:

 

תשובת המו"ש:

"כשאדם עושה מצוות נימוסיות הוא עושה אותן בכל יום ויום בשווה כדי לקיים העולם, אבל אם עושה המצוות מחמת ציווי הבורא , הוא עושה זאת בכל יום בכוונה אחרת. בכל יום יש לו יראה חדשה ואהבה חדשה. ובכל יום יש לו התלהבות חדשה"

 

 

הפרשנות שלי על פירוש זה:

מה שקרה בהר סיני הוא המפגש בין ה' ובני ישראל.

העיקר של מתן תורה הוא לא מתן מצוות, אלא עצם המפגש בין האלוהים והאדם.

מה משמעות המפגש? האלוהים משתף את האדם על הכוונות, על הדאגות שלו לגבי העולם. המפגש מכניס את בני ישראל לעולם ההחלטות של הבורא.

  • למשל, חייל מציית לכל הפקודות. אבל כשמגיע הרמטכ"ל ומשתף הפלוגה בכוונות העמוקות, הסודיות, ההתלהבויות שלו, חשיבות המשימה, אז המפגש הופך את החיילים לשותפים לביצוע. הם כבר לא יבצעו המשימה כ"מצווה אנשים מלומדה" בכוונה אחת והיא: ציות לפקודה. אלא הם יבצעו המשימה כשהם מגלים כל הזמן חשיבה, כוונות, אחריות. המפגש "פנים מול פנים" עם המפקד העליון מעלה את רמת האחריות שלהם. הם חלק מהתכנון העליון. הם שותפים לקבלת החלטות!
  • עוד משל: עובדים במפעל מתלוננים על קשיי העבודה ומבקשים העלאת שכר ושיפור תנאים. המנהל בא בעצמו ומראה להם שבעצם יש קשיים לפעל שעומד להיסגר כי הבנקים לא מעניקים יותר אשראי והשוק קשה במיוחד. הוא מבקש מהם להבין המצב, וכדי לא לסגור המפעל, יש לעשות מאמצים כדי לצאת מהמשבר.הוא משתף אותם בסודות שמאחורי ה"עבודה" שלהם.

 

בדומה לדוגמאות האלה, נראה לי , ה' נפגש עם האדם בהר סיני:

מצב האדם בעולם קשה מאוד. יש יצרים, יש צרות, יש רוע,.. העולם עומד על סף התמוטטות. ה' כבר חשב להשמיד הכל במבול אבל החליט לתת הזדמנות נוספת. האדם רע מנעוריו.

ה' משטף את עם ישראל במצב הזה. הוא מדבר איתם על רצח, על ניאוף, על חמדה, על עבודה זרה. יש המון בעיות. מה שקרה בהר סיני, זה ההצצה מאחורי הפרגוד של בורא העולם! המפגש הוא שיתוף (מזערי אבל משמעותי) של האדם עם המשגיח והאחראי על כל העולם!

 

מהרגע שבני ישראל נפגשים עם ה' בהר סיני, כל קיום מצווה תופס משמעות ועומק אחרים לגמרי.

 

לכן, חשוב מאוד שכל המצוות שבני ישראל יקימו, אלה שנראות הגיוניות, , הישנות שנתנו לדורות הקודמים, כל מה שבני אדם מוצאים לנכון לקיים בלאו הכי, וגם המצוות הלא הגיוניות, כולן, יקבלו תוקף של "הר סיני"

כלומר, כל המצוות מקבלות משמעות עמוקה יותר.

לכן, נראה לי, יש חשיבות עליונה להצהיר שאנו מקבלים את כל המצוות (אפילו אלה שהחכמים יקבעו יותר מאוחר, או מצוות שה' נתן בערבות מואב למשה או באוהל מועד, כל המצוות) מתוקף המפגש עם האלוהים בהר סיני. בני אדם יקימו המצוות כי הם שותפים לבורא העולם כדי שפרויקט הבריאה יצליח .

 

האם בפועל כל המצוות נתנו בהר סיני?

בטח שלא! התורה בעצמה מספרת שה' דיבר עם משה בהזדמנויות שונות! אנו מקיימים מצוות של החכמים שחיו דורות רבים אחרי מתן תורה!

אלא שחשוב לשייך הכל להר סיני כדי שנבין שלא מדובר על השאלה "מתי ניתנה מצווה זו או מי נתן מצווה זו?" אלא ממידת האחריות שהבורא מעניק לאדם ביחס שלו לעולם. מהמשמעות יש למצוות? האם רק קיום פקודות סתמיות או עצות עמוקות מבורא העולם כדי לעזור לנו להתמודד עם בעיות העולם.

"הר סיני" מסמל המפגש הזה בין בורא העולם והאדם. מה נאמר ומה לא נאמר בדיוק שם, פחות חשוב!

לכן, החכמים מחייבים אותנו "להאמין" שהכל בא מסיני. אפילו התורה שבעל פה, אפילו כל מה שעתיד כל תלמיד חכם לחדש בעתיד!!

כי מה שקרה בהר סיני הוא מלמד על המשמעות של המצוות: הצבת האדם מול העולם שברא הבורא, ושיתופו בתיקון הבעיות הקיימות.

 

זו משמעות של הפירוש של המו"ש: ה"כוונות החדשות בכל יום" הם השיתוף הפעולה, האחריות שמרגיש יהודי כשהוא מחפש לעשות רצון הבורא בכל יום. לא כמצוות אנשים מלומדה אלא באחריות וכוונות מחודשות כי המטרה העליונה היא לא קיום המצווה אלא קיום רצון ה' דרך המצוות. אם כן, יש חיפוש מתמיד אחרימה שישי לעשות כדי לתקן את העולם.

מי שמקיים מצוות שכליות, הגיוניות, ללא קשר עם השיתוף פעולה עם בורא העולם, עושה זאת בפחות אחריות כוללת, הוא מקיים מצוות בתור "ראש קטן" ולא באחריות כוללת על כוונות הבורא.

 

 

 

 

די לכפייה הדתית

בע"ה כ שבט התשעו

מישל בן שושן

 

די לכפייה הדתית!

בהשראת מאמר של הרב אורי שרקי

 

  1. כפה עליהם הר כגיגית

 

"ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט), אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם.

אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא.

אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב +אסתר ט+ קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר. תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד א

 

במשך הדורות הסבירו המפרשים שהכפייה של ההר על בני ישראל במתן תורה היא חיונית וחיובית. אכן, בכל התגלות (אפילו התגלות אדם כלפי חברו) יש עניין של כפייה. האדם איננו בוחר את המפגשים שלו עם המציאות. המציאות היא כפייה על תודעת האדם. לכל שכן שהבורא כופה את נוכחותו במתן תורה . כפיית ההתגלות היא מקור הכפייה של התורה .רוב המפרשים מסכימים, דרך אגב, שהכפייה היתה על קבלת התורה שבעל פה (כי על התורה שבכתב, כולם אמרו נעשה ונשמע- קל מאוד לקבל תורה סדורה – קשה יותר לקבל אחריות על תורה שמתהווה כמו התורה שבעל פה).

  • בכל זאת, הגמרא בעצמה, רואה בכפייה כמין חסרון. טוב שבפורים, חזרו וקבלוה מרצון, עם פחות כפייה.(כפיית המאורעות בלבד). אם כן, יש פגם בקבלת התורה בסיני מתוך הכפייה הזאת.

לכן, כדאי לקרוא את נבואתו של ירמיהו:

 

  1. הברית החדשה באחרית הימים:

 

נעיין בנבואת ירמיהו:

 

ירמיהו פרק לא   (ל) הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְקֹוָק וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה:

(לא) לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם יְקֹוָק:  (לב) כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם יְקֹוָק נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם:

(לג) וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת יְקֹוָק כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם יְקֹוָק כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד: ס

 

כאן, הברית בחורב פחותה בערכה בגלל הכפייה שהייתה בה:

"ביום החזיקי בידם" כמו מבוגר שתופס את היד של ילד, בגלל חוסר בגרותו ואחריותו. ה' הוציא את בני ישראל ממצרים על כורחם. לא רק מתן תורה היה בכפייה אלא אפילו יציאת מצרים היתה בכפייה מסויימת!

"אשר המה הפרו את בריתי" כל דבר שנעשה בכפייה, סופו להיות מופר! סיבת כל הפרות הברית בהיסטוריה היא הכפייה במתן תורה.

"אנוכי בעלתי בם" הכפייה דומה לאונס. ה' היה מוכרח לעשות זאת כך כי לולי הכפייה לא ה יו מוכנים לקבל.

 

אבל יש בשורה לאחרית הימים שאליהם אנו חותרים:

"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְקֹוָק וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה" באחרית הימים תהיה ברית חדשה!

ומה יהיה תוכנה של הברית החדשה?"  נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה  " ייתכן שלא תוכנה יהיה שונה אלא צורת הקבלה: הם יקבלו את הברית מתוך ליבם, בקרבם, מרצון!!

" וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת יְקֹוָק": לא רק שלא תהיה כפייה מאת ה' אלא אפילו כפייה בין איש לרעהו לא תהיה! אדם לא יגיד לרעהו ללמוד ולא יכפה עליו את פרשנותו!!

 

מכאן, שהכפייה במתן תורה בסיני, היתה שלב הכרחי, אבל לא אידיאלי, לא רצוי לכתחילה.

בפורים, החלו ישראל לקבל את התורה מרצון

אבל באחרית הימים, האידיאל יתגשם: כל אחד מישראל יקבל עליו את התורה מרצון ללא כפיה.

 

  1. מסימני הגאולה

ייתכן מאוד, שאחד המהלכים של הגאולה הוא פיתוח הרגשה של שחרור מכל כפייה דתית. הרגשה שניתן להיות יהודי בלי להיות כפוף לדת. מצב רצוני זה, הוא כמובן לא רצוי אם הוא נשאר כך. אבל המצב הזה מאוד חיובי כשאחריו בא שלב הקבלה מרצון של התורה!

כלומר, אחרי ההרגשה שאנו יכולים להיות יהודים, ישראלים, למסור נפשנו, מרצון על זהותנו ועמנו, וכל זאת, ללא קשר עם קבלת התורה שהיא, נראית כפייה לכל דבר. אחרי השלב הזה, מתוך חופש גמור, כשהילדים יבחרו מרצונם החופשי לקבל על עצמם להיות דתיים, למרות שחבריהם חילונים,והם בוחרים מרצונם להיות דתיים, בלי כפייה זהותית, אז קבלת התורה מרצון תהיה השלב המושלם שיציין את אחרית הימים שעליהם מדבר ירמיהו!

במילים אחרות, השלב שאנו חיים במדינת ישראל היום, הוא שלב הכרחי שממנו יכול לצמוח השלב האולטימטיבי של קבלת התורה מרצון, מהלב ,בקרבנו.

זה דורש, לצערנו עזיבת התורה שקבלנו בכפייה, דחיית כל סממן של  כפייה דתית

אבל היתרון הגדול של המהלך הזה , יכול להיות חזרה מרצון, בחירה מרצון לחקור את התרבות המקורית שלנו, ולחזור לקבל מרצון ומתוך אהבה וחיבה את התורה. וזה  שווה, כנראה כל הייסורים האלה!!

בגלות, כל מי שלא היה דתי, היה מאבד את זהותו היהודית. במצב כזה, להיות דתי, היה מחויב המציאות אם היינו רוצים להישאר יהודים.

במאה השנים האחרונות, יש חזרה מרצון של העם לארצו, עם מוכנות למסור נפשו, ללא קשר עם כפייה דתית, ללא קשר עם מצוות יישוב הארץ. רוב בוני הארץ היו חילונים. מצד אחד זה מצער אותנו, אבל מצד שני, זה מגלה את הפן הרצוני, הבחירי שקיים בעם ישראל, ללא כפיית התורה. אנו מגלים שמכוח הרצון והבחירה החופשית, היהודים מסרו את נפשם כדי לחזור ולבנות את המדינה היהודית. יש כאן ערך בל ישוער.

המהלך הזה הוליד את הזהות הישראלית החילונית, ללא שום תלות עם תורת ישראל. זה כמובן מצער מאוד, אבל מצד שני, זה יכול לאפשר חזרה אל המקורות היהודיים, אל התורה, מכוח הבחירה החופשית, מרצון . כי אנו חשים צורך בחיבור עם התורה ולא בגלל כפייה דתית.

לכן, נראה לי,יש סלידה מכל כפייה דתית.

לא בגלל שהיהודים סולדים מהדת שלהם (מה שנראה לכתחילה)

אלא כדי להגיע (במודע או שלא במודע) למצב של חזרה למקורות מכוח הרצון והאהבה.

כבר עכשיו, כל בחור שבוחר להיות דתי, למרות שהוא משרת בצה"ל, שחבריו חילונים, שאין רבותא בהיותו דתי , ובכל זאת, בוחר בדרך הקשה (ולפעמים המפחיתה את ערכו כלפי חבריו) להיות דתי, הוא עושה זאת מתוך בחירה גמורה והערך של דרך זו עולה על כל מה שיכלו היהודים לעשות כדתיים במשך ההיסטוריה.

הערך של שמירת מצוות במשך כל ההיסטוריה היתה קשורה לזהות היהודית ולכפייה הדתית. היום, שאנו לא זקוקים , לכאורה, בשמירת התורה כדי להיות יהודים טובים, ישראלים למופת, גיבורי האומה, היום, להיות דתי , זו גבורה אמיתית.

כי היא מניצני נבואת אחרית הימים של ירמיהו שבהם,בני ישראל יקבלו את בריתו מרצונם, מלבם, באהבה.

יתרו מוש

בע"ה חי שבט התשעו

מישל בן שושן

 

יתרו מוש

  1. יתרו

הרב עושה הקבלה בין ארבעה גורמים:

 

בני ישראל משה
הערב רב יתרו

 

  • ההפרדה בין משה לבני ישראל,התורה עצמה עושה אותו בפסוק הראשון :"את כל אשר עשה אלוהים למשה ולישראל עמו". כאילו מה שה' עשה למשה , שונה ממה שעשה ה' לישראל עמו!
  • ההבדל בין יתרו והערב רב גם הוא ברור: שניהם הם גוים שרוצים להצטרף לעם ישראל. הערב רב מצטרף, כנראה מסיבות של ניצול מצב השחרור ההמוני, ולא בגלל הזדהות אידיאולוגית.לעומתם, יתרו, להיפך, איננו מרגיש נרדף בארצו ונדבק לישראל רק בגלל אידיאולוגיה ואמונה רוחנית.
  • הקשר הבעייתי בין עם ישראל לערב רב, הוא מהמפורסמות. הרב כבר דיבר , בפרשה הקודמת, על הבעיות שייגרמו לישראל בגלל העבר רב בתוכם. כל המהלכים שמדברת התורה מרגע היציאה ועד סוף התורה מושפעים מהחיבור בין ישראל לערב רב. כל הבירורים, הנסיונות, שיעברו ישראל נגזרים מהבירור הפנימי בין הזהות הישראלית הטהורה לבין הקשרים הפנימיים עם התרבות המצרית הזרה.
  • נשאר לנו לבחון את ההבדלים בין יתרו למשה:

 

יתרו -משה

המקובלים אומרים שיתרו הוא גלגולו של קין בעוד שמשה הוא הגלגול של הבל. הם באים לתקן, כל אחד, את הצד הטוב שבהם. (הצד הרע שבקיין והבל התגלגל באנשי סדום- שמגולגלים ביוצאי מצרים!).

מכאן, המיקום המעניין של תורת המשפטים של יתרו :על יד קבלת התורה והמשפטים ממשה רבנו!

יתרו ומשה נפגשים ולא הורגים אחד את השני! המפגש נראה ידידותי ומלא כבוד.

בכל זאת יש לבחון את ההבדלים המהותיים בניהם.

משה חושב שעליו לטפל בבעיות של כל אחד, להיות מעורב אישית בכל פרט מעם ישראל

בעוד שיתרו סובר שעל משה לטפל רק בפן הכללי של העם. את הבעיות הפרטיות, יש להעביר למערכת היררכית .

יתרו יותר מציאותי, יותר יעיל. בעוד שמשה הוא יותר אידיאלי. כמו קין והבל, הם מייצגים את שתי הקצוות האלה.

אבל, לכאורה, החיבור בניהם מצליח כשמשה מאמץ את העצות של יתרו. האומנם הכל אידיאלי בניהם?

נראה לי מעניין לציין כמה עובדות:

  • בספר דברים (פרק א), כשמשה מספר את הסיפור של הקמת המערכת המשפטית, הוא לא מציין בכלל את שמו של יתרו.

(יב) אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם: (יג) הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם: (יד) וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת: (טו) וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם:

בספר דברים,הרעיון בא ממשה עצמו ובני ישראל הם אלה שמקבלים את עצתו. בעוד שבספר שמות, בפרשה שלנו, יתרו מייעץ ומשה מאמץ הרעיון!

 

  • משה משלח את יתרו לפני מתן תורה:

וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ:  (שמות פרק יח -כז)

האם משה מבקש מיתרו ללכת לגייר את בני ארצו, כמו שמתרגם יונתן בן עוזיאל מובא ברש"י? האם זה לשם כבוד? או שמה אנו צריכים להתעקש על הדקדוק "וישלח", עם שני "פתח". שמשמעותו גירוש יותר מאשר שליחות?!! כי אם זה רק כדי לגייר את בני ארצו, למה לציין זאת בדיוק לפני מתן תורה. כאילו משה מסרב שיתרו יישאר במתן תורה!!!

 

לכן נראה לי שיש כן עימות סמוי בין יתרו ובין משה . אבל התורה מציינת יותר את ההסכמות, כי יש כאן שיפור משמעותי בין המפגש של יתרו ומשה ובין המפגש בין קין להבל!!

 

 

נראה לי לסכם כך:

בפרשה הקודמת,פרשת בשלח, למדנו שיש בתוך עם ישראל שני פנים

  • האידיאל, הטהור, "בני ישראל", בני האבות, שיכולים להגיע מיד לימות המשיח.
  • המציאות, הפן הבעייתי של עם שקשור עדיין לעבודה זרה, שעדיין לא נטהר לגמרי, שיש בו הרבה בעיות ויצר הרע שיש לטפל בו לאורך כל ההיסטוריה עד לימות המשיח לעתיד לבוא.. זה צד ה"ערב רב" שבא מבחוץ.

אם כן,אותו הדבר קורא בפרשה שלנו פרשת יתרו:

  • יש, בחוקים ובמערכת המשפטית של עם ישראל, פן "טהור" אידיאלי, אלוהי, שבא מהשמים. הפן הזה מיוצג על ידי משה רבנו.
  • אבל יש גם כן פן אוניברסאלי, שנרכש מאומות העולם, מהחיכוך עם אומות העולם, מהחיכוך עם המציאות של העולם הזה. הפן האוניברסאלי והחיצוני מיוצג כאן על ידי יתרו!

מה שיפה הוא שלמרות חילוקי ההשקפות הפרשה מכילה את שני הפנים ואת ההשלמה ביניהם!! עד כדי כך שבספר דברים, בסוף התהליך, משה אימץ לעצמו את הפן הזה של יתרו ומדבר בשמו!

 

 

 

  1. מתן תורה

 

א. אנוכי

"וידבר אלוהים את כל הדברים האלה לאמור: אנוכי ה' אלוהיך"

הרב מסביר שה' אמר את "כל הדברים האלה" , כלומר הכל, כולל הכל, מרוכז במילים :"אנוכי ה' אלוהיך".המילים האלה כוללים את כל המצוות והדיבורים האחרים. בעצם, אילו האדם היה מבין את המשמעות של הנוכחות של ה' בעולם, אם הוא היה יודע מה ההשלכות של נוכחות ה' מולו, לא היינו צריכים את כל המצוות האחרות. רק זה היה מספיק. אבל, מכיוון שאנו לא יכולים להבין את המשמעות של "אנוכי", אז יש צורך לתת לנו "עצות" (המצוות) כדי שננסה להבין.

 

ב. זכור ושמור

בדומה למה שכתבנו לעיל, הרב מסביר שמצוות השבת מסתכמת במילה אחת: זכור את יום השבת לקדשו. באופן מעשי, אם כן, המטרה היא שהאדם ידע מה זה שבת ויזכור, במשך כל היום של השבת שזה שבת ויחיה את היום הזה כיום שבת. לכן, כתוב, בעשרת הדברות הראשונות, שלנו, "זכור". אבל, מכיוון שהאדם איננו מסוגל להבין מה המשמעות ואיך אפשר לבצע בפועל את הזכירה הזאת, אז נתן לנו ה' ובמיוחד החכמים הרבה מצוות "לא תעשה", הכלולים במילה "שמור" שניתנה בדברות השניות בפרשת ואתחנן.

זכור= המטרה, האידיאל.

שמור= המציאות, איך ניתן להשיג את המטרה. האמצעים.

שניהם בדיבור הראשון נאמרו, ב"אנוכי ה'", בדיבור האחד והיחיד שהיינו צריכים לשמוע. כמו השבת, כל המצוות כללות בדיבור האחד הזה "אנוכי".

 

ג. העשן

כתוב שההר עשן כולו. הרב מסביר שהעשן יצא מכל אחד מבני ישראל! מתוך ההתלהבות העצומה שבערה בכל אחד, מול ההר, יצא עשן מגופם שכיסה את כל ההר עצמו. ואז (ורק אז) ירד ה' באש! כאילו ההתעוררות מלמטה של העם הציתה את האש שבאה מלמעלה!

 

ד הקולות

כתוב בתהלים "קול ה' בכוח" ומפרשים שלא כתוב שקול ה' היה בכוחו של ה' אלא בכוח של כל אחד ואחד!! הרב מסביר שכשכתוב שישראל שמעו או ראו את הקולות, הם בעצם ראו את הקולות של עצמם! כבכול, מה שקרה  במתן תורה, זו ההתגלות של ה' מצד אחד, אבל בעצם, גם ההתגלות של כל אחד בפני עצמו לעצמו , בזכות ההתגלות של ה'. כאילו שהתגלות ה' גרמה לכל אחד להתגלות לעצמו!! ואז כל אחד שמע את הקולות של עצמו!!

 

 

ה. לסיכום

נראה לי לחבר את ארבעת החידושים של הרב ,ברעיון משוטף:

העיקר הוא שהאדם יהיה רציני, מול הבורא. שהאדם ישאל את עצמו את השאלות הנכונות: מה ה' רוצה ממנו. בתור בן אדם, בתור יהודי. מה משמעות החיים. מה עליו לעשות ומה ה' מצפה ממנו. כל השאלות האלה הם מוגדרות בתואר: להיות מול ה'. מכיוון שה' אינו נראה, אינו מוחשי, רצונו חי, והוא משתנה לפי הזמן, הנסיבות ותגובת האדם, על האדם להיות כל הזמן בחיפוש אחרי תשובות לשאלות האלה. עצם התייצבותו של האדם "מול פני ה'", מכניס אותו לתוך עולם החיפוש המתמיד.

האם ישנם תשובות?

התורה נותנת כלים כדי שהאדם ישאל את עצמו וינסה לענות. אבל, לעניות דעתי, אין התורה מספקת "תשובות". "תשובה" יהיה דומה ל"ראיית פני ה'". זה יגרום לאדם למות. חייו של האדם עסוקים בחיפוש ובהשתדלות אחרי מילוי רצון ה'. הוא צריך להיות מוכן בכל רגע לעשות את רצון ה'.

אם האדם חושב שהוא מצא תשובה אחת ולתמיד, הוא עובד עבודה זרה!!

לכן, ה' דורש מהאדם להיות כל הזמן בחיפוש אחרי רצון ה'.

זה הפירוש של "אנוכי ה' אלוהיך".

כל השאר הם כלים כדי שלא נתעה יותר מדי, כדי לעזור לנו להיות בדרך הנכונה , להיות רציניים בחיפוש. לכן יש אין ספור מצוות ותקנות ונבואות..

מה שקרה במתן תורה זו ההתעוררות של האדם לדרישה של השאלות על מהות החיים. כשה' אומר "אנכי ה'" זאת אומרת, אתה , מעכשיו, מחויב להיות מול פני, לנסות להיות מספיק ראוי כדי להיות מולי. לעשות את רצוני, להשתדל להיות הבן אדם שהבורא התכוון לברוא.

כשה' מופיע בהר סיני, זה לא מהלך חד צדדי. זה מפגש. מפגש שמחייב את שני הצדדים. מפגש שמעורר .

מהמפגש הזה מתחייבים כל המצוות וכל הדבורים . לכן, חשוב להגיד שהכל בא מסיני. אפילו דברים שנאמרו למשה יותר מאוחר, או לנביאים. הכל "בא מסיני" כלומר הכל הוא תוצאה מרצון ה' לעזור לנו לשחזר את המפגש שארע בסיני. וגם במפגש, ה' לא נראה בשלמותו אלה נתן רמזים להימצאו. לכן כתוב "אנוכי" ולא "אני" אנוכי כוללת את האות "כ" , אות ההשוואה, "כמו". אבל לא הוא ממש. כי אז באמת לא היינו יכולים להמשיך לחיות.

 

 

 

ועוד פירושים

  1. " אם שמע תשמעו בקולי" מדובר על התורה שבעל פה. זה העיקר. יש להיות כל הזמן מוכן וקשוב לקול ה'.
  2. "והייתם לי סגולה מכל העמים". ישראל הם הפנימיות של העולם. הם הפרי וכל העמים מסביב כקליפה. כל השפע עובר דרך ישראל. כי סגולה הוא אוצר. והאוצר גנוז בתוך הארמון, בחדרי חדרים פנימה
  3. "לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה חיים כלנו "(דברים ה-ב) הפסוק הזה, משה אמרו לדור הבא, אלה שנכנסו לארץ, בספר דברים, בסוף ארבעים השנה במדבר. לא כתוב "לא רק עם אבותינו כרת ברית" אלא לא את אבותינו בכלל! כי התורה נתנה רק לקיימה בארץ ישראל. ומי שלא נכנס לארץ, אינו נחשב כשומר הברית! כל הדר בחוץ לארץ דומה למי שאין לו אלוה (כתובות קי:). והרב מסביר למה משה יגיד הרבה פעמים "ה' אלוהיכם.." ולא "אלוהינו" כי הוא, משה לא נכנס לארץ, וגם עבורו, אי הכניסה לארץ ממעטת את השגתו לה'!!!!
  4. "משה ידבר והאלוהים יעננו בקול". כביכול, ה' הוא היה המתורגמן" של משה.כמו שבקריאת התורה, של בעל קורא (משה) ומתורגמן (ה'). כי רק ה' יכול לתרגם לכל אחד ואחד, בהשגתו, בייחוד של כל אחד ואחד, את הדברים בליבו. מתן תורה לא היה עבור כולם בשווה, אלא לכל אחד לפי השגתו ושכלו!

 

 

בשלח מוש

בע"ה יש שבט התשעו

מישל בן שושן

בשלח מוש

בהשראת חידושי ה"מאור ושמש"

  1. הערב רב

המו"ש מגדיר את הביטוי "העם", הכתוב בתורה, כ"ערב רב" שעלה עם בני ישראל בצאתם ממצרים. אלה, כנראה אנשים לא יהודים, מזרע האבות שנקשרו עם יוצאי מצרים מסיבות שונות ולא תמיד טהורות.

לפי הגדרה זו, הוא קורא את הפסוקים הראשונים כך:

ה' לא רצה להכניס את עם ישראל לארץ ישראל מיד, דרך ארץ פלישטים, בגלל העם, כלומר בגלל הערב רב . הוא פחד שהערב רב שהיה איתם יעשה לעם כולו יותר בעיות מאשר יתרום להם. ועוד, ה' כיווה שהערב רב יעזבו את היהודים ויחזרו למצרים!! אם כן, ה' מסב את כל התכנית המקורית ומחליט להעביר את כולם דרך המדבר.

  • שם, הם יעברו את קריעת ים סוף
  • את מלחמת עמלק
  • ואת מתן תורה(!!!)

כלומר, אם היה מדובר אך ורק על "בני ישראל", יהודים "מאה אחוז", בני האבות, טהורים וקדושים, אז ה' היה מכניס את כולם מיד לארץ ישראל. בלי קריעת ים סוף, בלי מתן תורה במדבר. שם הם היו בונים את בית הבחירה והיינו מגיעים לתקופת המשיח!!

כל ההיסטוריה שאנו קוראים בתורה ומה שאנו חווים עד היום, נגרם מהערב רב! הם אלה שגורמים לכל הבעיות. עד היום, הערב רב מעקב הגאולה (לפי המו"ש).

ה' לא רצה שהערב רב יצא ממצרים עם בני ישראל, אבל… משה כן רצה והוא לקח אחריות על הערב רב. ה' יזכיר לו את האשמה או את האחריות הזו בעת חטא העגל ("כי שיחת עמך (הערב רב) אשר הוצאת (אתה ולא אני) ממצרים"). למה ה' לא אסר על משה להוציא הערב רב? המו"ש עונה שהוא לא רצה להתערב בבחירה החופשית של משה (!!! הרי הוא עשה זאת כל הזמן מהתחלת השליחות ועד הסוף) והוא השאיר את האפשרות להצלחת המהלך כי התשובה ניתנת בידי האדם.

לעניות דעתי: הפירוש הזה אומר (לי) דרשני! לא ייתכן שה' ידע שיציאת הערב רב יגרום כל כך בעיות ולא יעשה משהו כדי לעקב את זה.

לעניות דעתי, אם כן, נראה לי שהרעיון הבסיסי העומד מאחורי כל הסיפור הזה הוא פשוט אבל נסתר:

בכל אחד מבני ישראל קיים מידה של "ערב רב". הזהות היהודית מורכבת  משהוא מאוד "טהור", אידיאלי, עצמאי, לאומי וממימד אחר, אוניברסאלי, המשפיע והמקבל מאומות העולם. צד יותר אפור.

גם בכל אדם יש צד של יצר טוב ויצר רע. הערב רב, הוא סמל של  היצר הרע שבתוכנו.

העובדה שעם ישראל נולד במצרים, מחייבת לקחת בחשבון את הצדדים הפחות רצויים שנכנסו בעם ישראל במצרים. התרבות המצרית, העבודה זרה המצרית, וגם גרים מצרים וגם מצרים שנכנסים בתוך העם היהודי.

"הערב רב" הוא אכן ערבוביה של זהויות, של יצרים, של תרבויות שנכנסות (בכל דור) בתוך עם ישראל ועם ישראל בנוי מהערבוביה הזו!! למרות ההרגשה שיש לנו היום (במיוחד אחרי אלפיים שנות גלות וחוקי גרות נוקשים) שאנו "יהודים טהורים" צאצאי אברהם יצחק ויעקב, יש להכיר שאנו מורכבות של הרבה דורות של גרים, של שילובים עם תרבויות זרות, גם בעם וגם בכל פרט.

לכן, הסיפור (הפירוש של המו"ש) מתאר שני חלקים שונים, נפרדים: מצד אחד בני ישראל ומצד שני הערב רב. כאילו יש חלוקה ברורה בין הטוב והרע. בין האידיאל למציאות.

יש תיאור של המצב האידיאלי, הטהור, האוטופי: בני ישראל נכנסים ישר לארץ ישראל ומגיעים מיד לימי המשיח.

אבל יש תיאור של מצב מציאותי הרבה יותר: עם ישראל זקוק לבירורים ולחינוך, כאילו הוא עדיין לא הגיע למצב האידיאלי. זה המצב של הערב רב, שהפשט קורא לו "העם" (ולא "הערב רב") .

משה אחראי על הצד המציאותי, הבעייתי, כי הוא "משה רבנו" הוא המחנך, הוא נותן התורה. הוא זה שיהיה המליץ בפני ה' עבור כל העם, כולל הערב רב.

ה' לוקח על עצמו, בסיפור את הצד האידיאלי, הטהור.

חייבים אנו לדעת שיש קו אידיאלי. אליו אנו נשאף כל הזמן

אבל התורה ניתנה לבני האדם, במציאות שלהם. לא אידיאלים.

זה מזכיר לי מאוד את סיפור חטא עץ הדעת: יש תיאור של מצב אידיאלי, אוטופי: האדם לא אוכל מהעץ וחי לעולם. ויש תיאור של הנפילה, לצד המציאותי, האנושי, האדם כן חטא והוא ימות. חייבים להכיר את שני הפנים

  • הפן האידיאלי כדי לדעת שיש לנו לשאוף אל הטוב יותר
  • והפן המציאותי, כדי לתת לנו כלים להתמודד איתו.

 

מסכנות:

כל מה שקורה אחרי יציאת מצרים, בא כדי לתת לנו כלים להתמודד עם המצבים ה"לא אידיאליים" שהיהודי עלול להימצא בהם. קריעת ים סוף בא כדי ללמד אותנו פרק באמונה והתעלות רוחנית.

מתן תורה הוא כלי ולא מטרה בפני עצמו. כל התורה באה כדי לחנך את הערב רב שיש בתוכנו. אילו היינו אידיאלים, התורה היתה נשאבת מהכליות שלנו, באופן טבעי, כמו אצל האבות. אבל, ברוך ה', שנתן לנו את התורה כדי ללמוד לחיות ולתקן העיוותים שלנו.

וכן כל מה שקורה במדבר, בכל התורה כולה, עד לכניסה לארץ: הכל בא כדי לחנך את הערב רב שיש בנו!!

וזה לא נגמר בכניסה לארץ, אלא אריכות ההיסטוריה  הייסורים שלנו, הגלויות, נגרמות מהערב רב שיש בנו.

 

פירוש הפסוקים לפי המו"ש:

לא נחם אלוהים דרך ארץ פלישטים, כי הרי היה יותר הגיוני להעביר אותם משם, כי הוא קרוב יותר. ולמה הוא לא עשה זאת? כי אמר אלוהים: הלוואי שהאנשים הלא ראויים האלה, הערב רב, שישעשו רק בעיות, יחזרו למצרים! בו נראה להם מלחמות (מלחמת פרעה ומלחמת עמלק), אולי זה יחזיר אותם למצרים (בראותם מלחמה ושבו מצרימה)וניפטר מהם!

 

אם כן, ה' רוצה להעביר את כולם למבחן: האם הם ימשיכו לרצות להיות חלק מעם ישראל, למרות הקשיים? (בערך כמו שההלכה מבקשת מהדיינים להרתיע את הגרים). ואם כן, אז שיעברו כמה נסיונות שילמד אותם להיות יהודים באמת!

כל יהודי צריך לעבור בירור כזה כשהוא עולה לארץ ישראל!

ארץ ישראל מראה לעולים החדשים, פנים לא יפות. יש תמיד ייסורי קליטה. יש מלחמות, טרור, כל מיני בעיות שאמורות לעשות הבירור: האם אתם באמת רוצים להמשיך לחיות בארץ הזאת? להיות ישראלים? יש כאן בירור. גם ישראלים שנולדים בארץ עוברים בירור דומה. האם אתם כאן רק בגלל שהמזג אוויר טוב או בגלל שאתם מרגישים שייכים ברמ"ח אבריכם לעם היהודי ולרצון ה'?

יש כאן לא רק בירור אלא גם חינוך, לימוד, הוראה. איך להיפטר מהעבודה הזרה ולהיות עובדי ה'.

זה מסביר שהותרה נתנה עבור הערב רב! הערב רב שיש בנו!

 

  1. שירת מרים

המו"ש שם לב לכמה דברים:

  • שירת עם ישראל נאמרת בעתיד (אז ישיר)
  • היא נאמרת על ידי משה (בני ישראל נגררים למשה: ישיר משה וב"י- ולא ישירו)
  • הם שרים אחרי שהם רואים את מצרים מת על שפת הים. כלומר, אחרי שהכל נגמר ממש ואין יותר סכנה.
  • שירת הנשים עם מרים, היא בהווה (שירו לה'!- עכשיו!)
  • שירת הנשים קודמת לשירת העם: הם שרות מיד אחרי שבא סוס פרעה בים וה' מתחיל להטביע אותם בים. כבר בהתחלת הסוף ולא בסוף הסוף!. הן לא מחקות שהכל נגמר. כבר כשהן רואות שה' משיב עליהם את הים, לפני שהם מתים. ובני ישראל עדיין הולכים בים בחרבה.. למרות שהסיפור של שירת מרים בא אחרי השירה הגדולה, לפי המו"ש היא קדמה לו בזמן.
  • קוראים למרים "נביאה" דווקא בהזדמנות הזאת של השירה!

המו"ש קושר כל הדברים האלה להבדל שיש בין הזכר ובין הנקבה. ואני מנסה לפרש ההסברים שלו ברעיון פשוט:

     קשה לבן אדם, בעולם הזה להגיד שירה! להיות שמח באמת. כי הרי בקלות יכול לזכור  שיש סבל בעולם, שהמוות עורב , להזכיר לו שאנו עדיין בצרות, שכל העולם בצרות. אין מקום לשמחה הטוטאלית, האמיתית המוחלטת.

לכן, השירה, שהי ביטוי לשמחה האמיתית, להתעלות מעל המציאות העגומה, יכולה להיאמר רק לעתיד לבוא.

אבל, לנשים, יש חוש נבואי והן מרגישות דברים שהזכר לא תמיד מרגיש. יש להן רוח הקודש. הן יודעות שבסופו של דבר, דברים שקורים כאן, הם סימן לגאולה הסופית. הן יכולות לשיר מיד! יש בהן אמונה טבעית והן מרגישות את העולם הבא. לכן, מרים היא נביאה והיא שרה מיד, אפילו לפני סוף הסיפור!

 

ועכשיו לתשובות

  • ישיר – בעתיד כי רק אז נוכל באמת לשיר
  • משה ובני ישראל- כי משה מלמד אותנו את התורה, מחנך אותנו, ובזכותו נגיע לשמחה האמיתית בסופו של דבר. משה, בנתיים מוביל אותנו לשם. אנו נשיר בזכותו, בעקבותיו.
  • מרים הנביאה- ברור שכאן הפן הנבואי שלה מתבטא כי היא מבינה שיש מקום לשיר מיד.

 

פרפראות

  • . וחמושים עלו ב"י: בקריאת שמע, יש 25 תיבות. אנו קוראים אותו פעמיים. המדרש אומר שהם עלו "אחד מחמישים", רמז למילה " אחד" שאנו אומרים מתוך 50 המילים של שמע ישראל בכל יום. כלומר, בני ישראל (ולא הערב רב) היו מספיק קשורים לאחדות ה' כדי שיוכלו להיכנס לארץ כנען מיד. הם היו "מזוינים", על ידי קבלת עול מלכות שמים.
  • "אין לאדם לירא משום דבר בעולם. רק מפני ה'. כי כל מיני יראות הנמצאות בעולם המה כדי לעורר עצמו ליראת ה' "
  • "אל תיראו". משה מבקש מישראל שלא להתפלל מתוך יראה אלא מתוך אהבה. מטרת קריעת ים סוף היתה להעלות את כל ישראל ממדרגת יראת העונש למדרגת האהבה ומשם למדרגת יראת הרוממות ומשם לאמונה. ואף אם הם לא הגיעו לגמרי לכל המדרגות האלה, בזכות משה שכן הגיע אליהן, והאמונה בו, יכלו למשוך את עצמם לדבקות ולאמונה.
  • אין מן בשבת כי "בשבת אין בירור העולמות כי אם עליות העולמות"!.

וארא לעד6

בע"ה כד שבט התשעו

מישל בן שושן

וארא לעד6

  1. אפה היה משה במשך 60 שנה? (בהשראת רעיון של הרב יעקב מדן)

רוב המפרשים מסכימים שמשה היה בן 20 שנה כשהוא הרג את המצרי וברח משם.

כתוב בתורה שהוא היה בן שמונים שנה כשהוא דיבר עם פרעה.

מה  קרה בתקופה של 60 שנה?

מדרש אחד טוען שהוא היה בארץ כוש, שם התחתן עם "אישה כושית" עליה מרים מדברת במדבר.

ההסבר הזה פוטר הרבה בעיות אבל הוא לא נראה ריאלי. האם הוא הגיע לבאר מול ציפורה עם אישה כושית, בגיל 80,מלך מארץ כוש, ובכל זאת היא תגיד עליו "איש מצרי הצילנו" ?

לדעת הרב מידן, משה הלך ישירות ליתרו והתחתן עם ציפורה כשהיו צעירים. ה' דיבר איתו בסנה כמה שנים אחר כך (הרי כתוב במפורש, לפני מעמד הסנה:" ויהי בימים הרבים ההם"). נולדו לו ילדים, ומשה חזר למצרים לשליחות ראשונה. הוא היה אולי בין 30 או 40 .

אבל, שם, הוא נוכח לדעת שבני ישראל לא מסכימים לצאת. "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". משה עונה לה' שאין טעם ללכת לפרעה כי הרי " ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה".

בנקודה הזאת, הרב מידן מציע שה' מחליט לחכות עד שישראל יהיו כן מוכנים לצאת!

כמו שהוא עשה במדבר אחרי חטא המרגלים, הוא ממתין עד שיבוא דור אחר, שכן יסכימו לצאת! הוא לא הורג אותם, הוא לא מוציא אותם בעל כורחם. הוא פשוט מחכה שהם ימותו ונראה מה יקרה עם הדור הבא!!

  • זה יכול להסביר גם שהתורה, מהנקודה הזאת, מתחילה לדבר על "תולדות בני ישראל" ראובן, שמעון, לוי.. כאילו מתחילים את הסיפור מחדש. ייתכן מאוד שמדובר כבר בדור הבא:

ה' ומשה חיכו כ40 שנה עד שהדור הקודם ימות! איפה היה משה בזמן ההוא? אולי אצל יתרו אולי במצרים, לא יודעים אבל כולם מחכים! בדיוק כמו שחיכו 40 שנה במדבר "עד תום כל הדור"!!

  • זה יכול להסביר גם כן שהתורה אומרת "אהרון ומשה… הם המדברים אל פרעה .." כלומר, הנסיון השני להוציא ישראל ממצרים נעשה על ידי אותם האנשים שדברו בהתחלה! חיכינו דור שלם אבל השליחים הם אותם השליחים!!
  • זה גם יכול להסביר שמעכשיו, לא מדברים יותר לבני ישראל(כי אין צורך לשכנע הדור החדש. מדברים רק לפרעה. ואין שליחות כלפי בני ישראל כדי לשכנע אותם! בפעם הבאה שידברו אל ישראל, יהיה כדי להסביר מה עליהם לעשות כדי לצאת!!

 

  1. ויחזק את לב פרעה

הרבה מפרשים שואלים איך ייתכן שה' מונע את ה"בחירה החופשית" מפרעה?

ההסבר הכי משכנע, עבורי הוא שאם מצד אחד מכים אותו, חייבים לחזק אותו מהצד השני כדי שהבחירה החופשית תמשיך להיות חופשית ולא משועבדת למכות!

אבל, נראה שזו שאלה מיותרת לכתחילה: המטרה היא לא שפרעה יבין דברים או שיחליט החלטות נכונות או שיעשה תשובה. המטרה העיקרית היא: להוליד עם ישראל והוציא אותו ממצרים.

עד כה, היהודים היו יותר מצרים מאשר עברים.

יש עכשיו להוציא מהם את התרבות המצרית כדי להחזיר להם (או להוליד אצלם) את התרבות העברית.איך?

יש קודם כל לערער בתודעה שלהם את היציבות של הבסיס שהם עומדים עליו: כל עברי, כמו כל מצרי טוב, חושב שפרעה הוא המלך, הוא ראש הפירמידה. כל הערכים מבוססים על פרעה. עבור כולם, פרעה הוא האלוהים!

על זה אומרים המפרשים שהם היו כולם עובדי עבודה זרה: זו העבודה זרה שלהם: להאמין לגמרי (הם לא יכולים לחשוב אחרת) שהתרבות המצרית היא התרבות  ואין בלעדיה. כמו היהודים האמריקנים היום שבטוחים שאמריקה היא הלאום שלהם.

כדי לערער את הפרדיגמה הזאות, חייבים למוטט לעיניהם את הבסיס שעליו הם עומדים.

לכן, לא שכנוע אינטלקטואלי ולא הבטחות יוכלו להוציא אותם משם אלא חוויות!!

והחוויות האלה הם הדברים היחידים שיוכלו ללמד ליהודי שהוא יהודי ולא מצרי!!

כשיראו שהמצרי מחזיק כוס דם והם כוס מים.כשיראו חוסר האונים של החרטומים מול נפלאות ה',כשירגישו אם ההבדל בינם לבין המצרים האחרים

כשהם יראו שפרעה, החזק, האליל, הוא זה שיבקש מהם לצאת ושהוא בתחתית . רק אז יש סיכוי שהם ישנו דעתם. על כן, חייבים הם לחוות את כל עשר המכות. אם חסרה מכה אחת, התודעה שלהם תהיה חסרה

לכן, חשוב ביותר שפרעה לא יסכים להוציא את ישראל ממצרים עד הסוף!! כדי שישראל יחוו זאת מבפנים.

בא מוש

בע"ה ג שבט התשעו

מישל בן שושן

 

בא מוש

 

בא אל פרעה!

משה דאג שמה פרעה יחזור בתשובה וישלח את ישראל כבר עכשיו! במיוחד אחרי מכת הארבה

הערה: כל המכות מקבילות לעשר הספירות. דם מקבילה למלכות..מלמטה עד למטה. כלומר, כל מכה מעלה את ישראל, בתודעה, לספירה עליונה יותר. מכת הרבה מקבילה לספירת הבינה. שהיא ספירת התשובה. שבע הספירות התחתונות מקבילות לשבע המכות הראשונות, בפרשה הקודמת, וארא. שלוש המכות האחרונות, מקבילות לשלוש הספירות העליונות ביותר (חכמה בינה וכתר)

משה דאג שמה פרעה יעשה תשובה במכת הארבה. ה' מרגיע אותו: אני החזקתי את ליבו! כלומר, הוא לא יעשה תשובה, נגיע בקלות עד למכה העשירית בלי בעיה!!

מכאן, שכל המכות היו בשביל שישראל יתעלו בהשגה של האלוהות. מי הם, מה המטרה של היציאה, מה עניין העם היהודי…ה' רוצה לחנך את העם שאין לו כמעט כל זיקה ליהדותו. הם מצריים לכל דבר. לכן, המכות לא באות (רק) כדי להכות ולהעניש את מצרים אלא כדי להראות כל מיני דברים חשובים לישראל על יהדותם.

לכן, מאוד חשוב שהם יישארו במצרים עד למכה העשירית. בשביל זה, אסור שפרעה ישלח אותם לפני כן!!

 

אנכי עומד בין ה' וביניכם(דברים  ה- ה)

דרשה חסידית: כשאדם בטוח בעצמו באיזה שהוא עניין, והוא לא מוכן לחשוב עליו ולעבוד בו יותר, אז הדבר הזה נעשה מסך בינו לבין ה'. היחס בין האדם וה' קרוב, כשהאדם מוכן לעבוד, להשתפר, להסתכל מחדש על כל נושא חשוב. כי אז, הוא בהקשבה תמידית ובחיפוש מתמיד אחרי רצון ה'. הגאווה שלו מונעת ממנו להתקדם.

האנוכיות שלו, ה "איגו" שלו, הוא מבדיל בינו לבין ה'.  "אנוכי" עומד בין ה' וביניכם"

 

בחצות הלילה

בדרך כלל, בחצי הלילה הראשון, שולטת היראה. ובחצי השני של הלילה, שולטת בו החסד.

בחצות הלילה, עוברים בין היראה לחסד.

אבל באותה הלילה (שונה מכל הלילות), המעבר, החצייה, היתה לא באמצע הלילה, באופן כפייתי מהמזלות, אלא המעבר, החצייה קרתה בין המצרים ובין העברים. בין המצריות של כל עברי ובין עבריותו.

מי שבחר להישאר מצרי, נשאר במידת הדין, נשאר במצרים (אולי מת- אבל לפחות התבולל ולא נשאר זכר ליהדותו) ומי שבחר לשחוט הפסח ולאכול אותו במשך הלילה, אז הוא חי כעברי

העברים חיו את כל הלילה ההיא במידת החסד

המצרים (וגם המצרים היהודים שבחרו להישאר מצרים) חוו במשך כל לילה הזה מידת הדין

כלומר, ה"חצייה" של הלילה קרתה בתוך הזהות של כל יהודי. בחציית הזהות של כל אחד , ה' הציל היהודים. לאו דווקא בשעה מסויימת בלילה. אכילת הקרבן והדם על המשקוף חצה בין המצריות ובין העבירות.

 

מ"ט שערי טומאה

רבותנו אומרים שישראל היו שקועים ב49 שערי טומאה במצרים ועוד רגע ה=אחד היו מגיעים לשער ה50, ואז לא היו יכולים לצאת. אבל על איזה "טומאה" מדברים? נראה לי  שמ"ט שערי טומאה  מייצגים את ההתבוללות. עוד מעט, היהודים לא היו מרגישים בכלל שהם יהודים. הם היו "שקועים, בתוך טומאת מצרים, כלומר, בתוך הזהות המצרית עד כדי כך שעוד טיפה ולא היו יכולים להבחין בינם לבין המצרים בכלל ואז אי אפשר היה להוציא אותם.

 

כלי כסף וכלי זהב

למה ה' מבקש שהיהודים ילוו כסף ממצרים? כי הרי בקריעת ים סוף, הם יאספו הרבה יותר כסף וזהב מכל מה שהוציאו ממצרים! ביזת הים היתה הרבה יותר חשובה ממה שהוציאו ממצרים!!

תשובת המו"ש מפתיעה: זה כדי שהמצרים ירדפו אחריהם אחרי היציאה!! וכדי שיביאו אותם לים סוף , כדי שיחוו את הקריעה !! בלי זה, היציאה לא היתה מושלמת.

הרי כבר היה מתוכנן שחג הפסח יארך שבעה ימים. יום הראשון עבור היציאה והיום השביעי עבור קריעת ים סוף!

כמו שה' עשה הכל כדי שישראל יישארו במצרים עד למכה העשירית, כך הוא תכנן שפרעה ירדוף אותם עד לים סוף. לכן, מסביר המו"ש, ביקש ה' מישראל "דברו נא באזני מצרים וישאלו.." כי זה עוזר לתכנית שלו!!

 

קידוש החודש

יש הוראה לחדש. כל הזמן, האדם חייב להיות בהתחדשות. אין תפילה אחת צריכה לדמות לתפילה של אתמול!. אבל בתוך עולם החידוש, יש תנאי שמבטיח שהחידוש הוא לא יביא גאווה לאדם המחדש (גאווה שתפגע בחידוש עצמו- כי הוא צריך תמיד להישאר בשיפור החידוש והעמקת העבודה): וזה הקדושה

הקדושה, היא המרחק שהאדם חייב לשים בינו לבין כל דבר. כדי שהקשר בינו לדבר יהיה פורה. אם יש לו הרגשה שהשיג, אחת ולתמיד עניין מסויים, אז העניין הזה הופך למסך (ראה לעיל אנכי עומד בין ה' וביניכם). זה סותם את עבודתו בהמשך!. לקדש החודש, זה להכניס ענווה בעולם החידוש. לחדש, אבל להמשיך לחפש, ולהיות מוכן להעמיד החידוש לביקורת ולשינויים! כך החידוש מתקדש!!

 

 

 

מצוות לפני היציאה (לעד)

למה לא נתנו מצוות לפני יציאת מצרים? כי אסור שהמצוות יהפכו לשעבוד! שירגישו שהמצוות הן עוד שעבוד כמו שפרעה ציווה כך האלוהים מצווה.

המצווה לא באה לכפות על האדם עבודה כדי לעוור אותו , כדי למנוע ממנו חופש. להיפך, מצוות ה' באות כדי לתת חופש ואחריות לאדם!! כל מצווה היא עצה כדי שהאדם יוכל להסתכל באחריות על העולם!!

אי אפשר להבין עולם המצווה בעבדות.

ואי אפשר להשתחרר ממצרים בלי מצוות. כי אז, נצה מעבדות פרעה כדי להיכנס לעבדות משהוא אחר. עבד שמרגיש עבד, יחפש כל הזמן אדון! או שיהפוך לאדון בעצמו. לא יצאנו ממצרים כדי להפוך לפרעה קטנים כל אחד!! לכן, המצוות משחררות מהעבדות האמיתית.

 

 

 

המצה תיקון עץ הדעת

 

  1. 1. חטא עץ הדעת:

המו"ש טוען שלא היה בגן עדן עץ שקראו לו עץ הדעת טוב ורע. עובדה היא שה' לא הראה לאדם עץ כזה. אלה, שאסור היה לאכול מכל עץ הגן בצורה כזו שרוצים "לאכול הדעת". כלומר, צורת האכילה היתה אסורה ולא שעץ מסויים היה אסור.

ומה היא צורת האכילה האסורה? כשהאדם חושב שהוא "תפס", כלל בתוכו, "אכל" את כל הדעת. הוא לא משאיר את הדעת של הטוב והרע מחוצה לו. כלומר, הוא השתלט על המוסר. הוא זה שקובע מה טוב ומה רע. הוא "אוכל הדעת של טוב ורע" יש באכילה, רצון שהעניין הזה יהיה תחת שיטה מלאה, בתוך האדם.

 

  1. 2. המצה

היה מסמלת גם את הענווה וגם את החיפזון:

א. הענווה:

אין במצה תוספות, היא דקה. בסיסית. אוכלים אותה רק בזכות העובדה שאנו רעבים. היא מספקת מזון בסיסי בלי תוספת. בזה, היא תיקון עץ הדעת טוב ורע. אין טוב ורע במצה . היא הבסיס. חוזרים לאכילה בסיסית בענווה מול מה שאנו אוכלים, מה שאנו שולטים עליו, מה שאנו קולטים בתוכנו. עול השעבוד במצרים היה גם הוא אמצעי לגרום לענווה הדרושה כדי לתקן השחצנות של אכילת עץ הדעת

ב החיפזון

הגדרת המצה היא חוסר מתן זמן תפיחות העיסה. אין זמן. לפעמים, האדם צריך להתחשב בחידושי המאורעות, במה שקורה  מחוצה לו, הוא צריך להיות מוכן להקשיב לרצון ה'! בלי לשים את הביקורת שלו וזמן החשיבה שלו כתנאי לעשייה. ביציאה ממצרים, התבקשו ישראל, לא לחשוב יותר מדי. לעלות בחיפזון על טרמפ היציאה. מי שרצה לחשוב, להתלבט, לא יצא!! יש ענווה גדולה במוכנות להיות גמיש ולהיות מוכן ומזומן לקיים את רצון ה' בכל רגע!

גם זה תיקון עץ הדעת: מי שקובע מה חשוב עכשיו, זה האלוהים ולא אני! היא מבקש ממני לצאת, אני יוצא! אני שולט על כל המניעים והשיקולים. אני לא אוכל את הדעת טוב ורע. זה מחוצה לי, זה נשאר אצל הבורא. אני קשוב לרצונו כל הזמן ומוכן לפעול  לפי פקודת הזמן. מי שמתמהמה ביציאה, אוכל חמץ, אוכל מעץ הדעת!!

 

 

 

שתי הפרשיות "קדש לי כל בכור"

המו"ש מסביר שיש ארבעה דרכים לבטא עניין היציאה ממצרים והמליך ה' על עצמנו לקבל עלינו עול מלכות שמיים.

  • קידוש הבכורות. בני ישראל הם הבכור של ה'. והבכורות ניצלו על ידי הדם על המשקוף, מצוות קרבן השה שדחה את המשחית. הצלת הבכורות היא הצלת כל העם שהוא הבכור של ה'
  • התפילין בכל יום במעשה הנחת התפילין
  • השבת וימי טובים, על ידי "הפה " בקידוש
  • אכילת מצה בערב פסח על ידי "הפה" באכילת מצה

ארבעת  המצוות האלה זהות בכוונתם. רק שהן מותאמות בזמנים ובהזדמנויות שונות.

לכן ארבעתן קשורות בפרשות האלה.

בפרשה הראשונה, אומרים לנו לאכול מצות בפסח כדי לתת טעם למצוות התפילין במשך השנה.

לכן בשבת, לא מניחים תפילין. כי אין צורך בכך. מי שיניח תפילין בשבת, לא הבין מה העבודה שלו בשבת ולא הבין מה משמעות התפילין!

 

פרשה ראשונה פרשה שנייה
"והגדת לבנך  "

רש"י: מדובר על הבן שאינו יודע לשאול

"כי ישאלך בנך מה זאת  "

רש"י: מדובר על הבן הטיפש (תם)

"והיה    לך   לאות   " "והיה לאות  "
זיכרון בין עיניך   " "לטוטפות בין עיניך   "
"למען תהיה תורת ה' בפיך  " "ושמרת את החוקה הזאת  "
הסבר
"שבעת ימים מצות תאכלו":= מצות "מימים ימימה  " = תפילין
כדי לקבל עול מלכות שמים, ב"פה", באכילת מצה, שהיא האות. אבל באכילת המצה, הבן עדיין לא מבין במה זה "אות" כי בסך הכל, אוכלים מצות גם כל יום וזה רק אוכל. אין מה לשאול. לכן, רש"י מסביר שמדבור כאן במי שלו יודע לשאול כי אין לו על מה לשאול. לכן, "את פתח לו" ותסביר לו שאוכלים מצה היום כמו שמניחים תפילין כל יום.

לכן, כתוב "והיה לך": זה סימן לא ברור כמו התפילין שכולם רואים. זה רק לך, בפנימיות.

לכן כתוב "לזיכרון" כביכול אתה רק צריך לחשוב על התפילין ולא לשים אותם.

ולכן כתוב "בפיך" כי עיקר האות בלילה הזו היא הסיפור בפה והאכילה בפה.

אבל כל יום, במשך השנה, אתה עושה האות בצורת הנחת התפילין.

וכאן יש לבן מה לשאול, על התפילין, שהם דבר בולט מוזר שנראה לעין כל. על זה הוא שואל "מה זאת". הוא קר טיפש כי איינו מעמיק בשאלתו.

תפילין של יד היא "כי בחוזק יד הוציאנו ממצרים.

לטוטפות, לאות גלוי בין עיניך. כבר לא "לך" בלבד וכבר לו כזיכרון אלא ממש כטוטפות ולא בפיך כי אם ביד ובראש!!

 

 

 

 

פרפראות

  • הכבדתי= אמת= 441 כלומר, הכבדת הלב באה כדי לגלות את האמת!
  • לאברהם נאמר "הרבה ארבה את זרעך" מכת ה"ארבה" באה להרבות את ישראל במידת הבינה
  • ארבה= שמונה (היא המכה השמינית) פעמים שם הויה =26=208X8
  • החודש הזה ראש חודשים: סופי תיבות "משה".

BO AKADEM

Sidra Bo

Pour Akadem

Par Michel Bensoussan

la préparation a la loi orale

1/ Résumé de la Sidra

Notre Sidra  ,Bo,  est primordiale puisqu'elle raconte la sortie d'Egypte.

Elle débute par les trois dernières plaies d'Egypte. Les sauterelles, l'obscurité et les nouveaux nés. Ensuite, Dieu dicte a Moise les premières lois de la Thorah. Jusque la, la Thorah racontait  des histoires. A partir de notre Sidra l'aspect narratif de la Thorah, se conjugue avec des mitsvoth, des commandements concrets. D'ailleurs, si la Thorah  n'avait été qu' un livre de commandements, elle aurait pu débuter par notre Sidra et pas par Berechit la création du monde (doc 1)

Nous nous trouvons a 15 jours de la sortie d'Egypte.' il faut expliquer ce qui doit se passer, le premier du mois' puis le 10 du mois, puis le soir du 15. les préparatifs de la sortie et du sacrifice pascale qui aura lieu le soir même de la sortie' le 15 de ce mois de Nissan

.ce sont donc les lois du "pessah mitsraym"'le pessah d'Egypte, le premier pessah vécu en Egypte.

Puis, dieu explique  a moise les lois du " pessah dorot'  c'est a dire les lois de la fête de pessah qui sera fêtée par les générations a venir, tout au long de l'histoire, le pessah que l'on fête encore aujourd'hui.

Ensuite, la sortie  d'Egypte, est décrite en détails, dramatique, précipité, et grandiose.

En fin, la Sidra se termine par deux petits textes qui relient la sortie d'Egypte, les lois concernant les premiers nés et la mitsvah des phylactères, les tefillins.

 ces deux textes, sont d'ailleurs inscrits, a l'intérieur des tefillins, aux cotes des deux textes du  Chema Israël

voila. le sujet de notre Sidra est donc bien  la sortie d'Egypte.

 pourtant, je voudrais vous proposer l'idée suivante: au delà de la sortie d'Egypte, dieu voudrais préparer le peuple  a la  loi orale.

 classiquement, la loi orale , c'est l'explication, le commentaire perpétuel de la loi écrite.

or, la loi écrite, ne sera transmise,  au mont Sinaï, que dans  50 jours , bien après la sortie d'Egypte.

en principe, il n'est donc pas question de loi orale, tant qu'il n' y a pas de loi écrite.

 cependant, pour être capable d'être le véhicule de la loi orale, il faut être. un homme créatif, un homme  responsable ,bref un homme libre

 .recevoir la loi écrite lorsque l'on est  intérieurement aliénés, soumis a des dogmes et content de l'être, entièrement passifs face a la loi imposée, serait très dangereux.

 il faut donc, avant même de recevoir une loi, être a même de le faire en tant qu'hommes libres. pour ne pas transformer la loi écrite en une sorte d' idolâtrie!!

D'ailleurs, les dix commandements reçus au mont Sinaï, pierres angulaires de la loi écrite, rappellent, des le début, la sortie d'Egypte et l'interdiction d'idolâtrie.

Avant de recevoir la loi écrite il faut être capable d'être le vecteur de la loi orale

hé bien, en parallèle a la sortie, physique, d'Egypte, c'est une préparation a recevoir la loi orale qui se dessine en filigrane dans le texte.

 je voudrais essayer de vous le montrer par des exemples concrets

  1. la sanctification du temps

commençons par le plus connu :

La première mitsvah de la Thorah' donnée au peuple d'Israël' se trouve donc dans notre sidra. elle concerne l'établissement du calendrier juif. il est basé sur les cycles lunaire mais il doit tenir compte aussi des saisons pour que la fête de pessah tombe toujours au printemps.il tient compte, donc, aussi , du cycle de révolution autour du soleil. c'est la première originalité de ce calendrier:   il est a la fois basé sur la lune(comme dans l'islam) mais aussi sur le soleil

 ( comme dans le monde chrétien). mais je voudrais relever une autre originalité de ce commandement, c'est a mon sens'  une véritable  révolution qui s' opère dans le rapport entre dieu et les hommes:. jusque la, le créateur, tout puissant , dirige le monde et en fixe les règles. hé bien, a partir de la, il délègue aux hommes la possibilité de fixer et de sanctifier le temps .c'est un grand tribunal.qui, en fonction  de critères très divers, déterminera le nombre de mois:12 ou 13 chaque année et le nombre de jours de chaque mois 29 ou 30.

 ainsi, les fêtes juives,  qui sont  une sorte de  rendez vous entre l'homme et dieu, seront fixées en association ,entre dieu' qui donne la date et l'homme' qui détermine quand cela aura effectivement lieu.

Cette première mitsvah, donne donc le ton: Dieu ne cherche pas a étendre son pouvoir sur les hommes. Au contraire, par les mitsvoth, c'est une sorte de collaboration, une prise de responsabilité de la part des hommes, dans le fonctionnement du monde qui est exigée

3 la matsa

le second point que je voudrais étudier est la mitsvah, le commandement' de manger, a pessah, de la Matsah, c'est a dire du pain azyme, non levé.

lisons le texte:(doc 2)

שמות פרק יב

(ח) וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:

au chapitre 12 verset 8: vous mangerez l'agneau pascal, ce soir la de la sortie d'Egypte, grillé, avec des matsot et des herbes amères.

dieu ordonne donc que l'agneau soit mangé avec des matsot, du pain azyme,

.

quelques versets plus loin il est ecrit:(doc 3)

שמות פרק יב

(טו) שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי:

ici donc' au chap 12 verset 15' dieu ordonne  aux juifs des générations a venir, qui fêteront pessah:

pendant sept jours vous mangerez des matsot. des le premier jour il n' y aura plus de levain dans vos maison car quiconque mangera du pain levee sera retranchee du peuple

ensuite, moise transmet les ordres aux enfants d'israel. et tout se passe comme prévu. ils font le sacrifice de l'agneau, et le mange.   tout comme il faut.

mais est- ce qu'ils  ont alors mangé des matsot? ,

 le texte dit (doc 4)

שמות פרק יב

(לט) וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם:

au chapitre 12verset 39' après la sortie, il écrit qu'ils ont fait cuire la patte a pain qu'ils ont sorti d'Egypte sous forme de matsot, et pas sous forme de pain, parce qu'ils furent renvoyées d'Egypte et ne pouvaient pas s'attarder . le patte n'a donc pas eu le temps de lever.

c'est cela qui m'intéresse: pourquoi le texte nous raconte cela? ils avaient, on l'a lu tout a l'heure, l'obligation formelle de manger des matsot'. pourquoi nous dire qu'ils ont mangé des matsot par manque de temps?? pourquoi ne pas dire que c'est parce que dieu le leur avait demandé? est-ce pour les blâmer, parce qu'ils n'avaient pas l'intention d'en manger. voulaient -ils manger du pain comme d'habitude mais ca leur est sorti des matsot!?

ce qui est encore plus étonnant, c'est ce que nous disons nous même, le soir de pessah dans la hagadah: (doc 5)

מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותנו להחמיץ!

pourquoi mangeons nous de la matsa? parce que la patte a pain de nos ancêtres n'a pas eu le temps de lever.

mais nous aussi avons l'obligation de manger de la matsa' on l'a vu aussi.

nous devrions dire:   " nous mangeons de la matsa parce que dieu nous a ordonner d'en manger ce soir"!!

non, nos sages, rédacteurs de la haggadah, ont choisi la raison que l'on trouvait déjà incongrue toute a l'heure, a savoir, le manque de temps et pas l'ordre de dieu.

Essayions de comprendre ce qui ce passe: dieu ordonne. Les juifs agissent, certes dans le même sens, mais pour des raisons' je dirais " conjoncturelles" . He bien la référence, la raison donnée a  l'action n'est pas l'ordre de dieu mais les circonstances de sa réalisation! Même si, a priori, ils n'avaient pas l'intention d'appliquer l'ordre, il sont arrivés a l'appliquer et c'est cela qui compte!!

 une loi  va d'ailleurs dans ce sens (doc 6)

אכל מצה בלא כונה כגון שאנסוהו גוים או לסטים לאכול, יצא ידי חובתו,

( רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה ג )

: si un juif mange de la matsa, le soir de pessah  mais  sans le faire exprès, sans en avoir l'intention, he bien, il a quand même accompli la mitsvah!

 en  hébreu , pour dire qu'il a accompli son devoir,' on dit qu'il "est sorti". sorti de l'obligation d'en manger. le jeu de mot est percutent il est sorti, d'Egypte, c'est l'essentiel. peut importe ses motivations!

Tout ce passe comme si la mitsvah retrouve son véritable sens. lorsque les hommes eux même découvrent le projet et l'intention divine  et les réalisent "naturellement" .

 alors, nos sages, les auteurs de la haggadah, préfèrent que nous citions la raison du manque de temps, la raison humaine,  plutôt que l'ordre, dépassé par l'histoire humaine .

 Cela expliquerai pourquoi le zohar, traduit le terme de mitsvah, par "conseil".

 Comme si Dieu avait dit :"' Ecoutez, pour saisir le sens profond de la sortie d'Egypte, vous devriez manger des matsot.

Mais lorsque le peuple vit cette sortie, qu'il vit l'urgence et la précipitation  de la sortie   et qu'il vit les conséquences de cette précipitation, a savoir, surtout  ne pas rater l'occasion de sortir d'exile, alors c'est cette raison la ,qui est citée dans la haggadah.

cela me rappelle une anecdote:

un soir  de fête d'indépendance en Israël, Yom haatsmaout, mon fils me demande pourquoi fête- t -on ce soir a la synagogue ?

j'ai alors en tète deux réponses possibles:

1 soit lui dire que cela fait deux mille ans que l'on a attendu ce moment, qu'il est une mitsvah de venir en terre d'Israël et d'y construire un pays, lui raconter les prophéties et les prières..

2 ou alors, lui expliquer comment est né le mouvement sioniste, sans rapport direct avec l'aspect religieux, que des juifs se sont donnés corps et âme a la guerre et a la reconstruction du pays, que Ben Gourion a décidé un jour de 5 yar de  réunir, dans l'urgence  le conseil et proclamer l'indépendance.

entre ces deux réponses, possible je me suis souvenu de ce passage de la Thorah que l'on a étudié maintenant et de la haggadah ou nos sages ont choisi le manque de temps plutôt que l'ordre divin.

en fait, la première il l'a connaissait. je lui ai donné la seconde.

On a non seulement suivi l'ordre' ou comme le dit le zohar, le conseil de Dieu ,mais  on l'a vécu,  on l'a réalisé  concrètement. Le conseil deviens alors second par rapport a la réalisation elle même!!

Imaginons, le soir de la sortie d'Egypte, des juifs, très pieux, qui discuteraient de la meilleur façon de fabriquer des matsot super cachères ,exactement  comme Dieu l'a ordonnée a Moise. ils y mettent tant d'application et  y passent tellement de temps, qu'ils rateraient la sortie!!ils resteraient en Egypte! Pieux,  mais pas délivrés!!!.

Un midrash raconte d'ailleurs qu'une  grande partie des juifs ne sont pas sortis d'Egypte (doc 7) .Comme a chaque sortie d'exile, ce ne sont pas les plus pieux qui excellent dans l'action déterminante!

4 les quatres fils de la hagada

restons si vous le voulez bien dans le texte de la haggadah. un autre passage très connu traite de 4 sortes d'enfants. כנגד ארבעה בנים דיברה תורה אחד חכם אחד רשע אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול (doc 8)

La Thorah a parlé de 4 sortes d'enfants: le juste, le méchant, le simple et celui qui ne sait pas questionner. He bien justement trois de ces enfants sont cités dans notre Sidra:

En fait le texte de la Thorah ne parle pas de sage ou de mecreant. Le texte dit

(doc9)

שמות פרק יב

(כו) וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם:

(כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:

Il y a donc quatre endroits dans la thorah (trois dans notre paracha) ou il est question d'enfant qui pose des questions et la Thorah elle même nous donne les réponses a donner a chacune.

Or, le texte de la haggadah prend d'énormes libertés par rapport aux injonctions clairs  de la Thorah.

D'abord, elle donne des noms, des qualificatifs, a chaque sorte de question. il n'est pas question de sage ou de mécréant dans la Thorah / mais encore plus troublant, la haggadah,  donne  des Reponses differentes de celles donnees par la thorah . elle fait poser la question de la thorah et donne une reponse prise ailleurs ou meme inventee' come pour la reponse au sage.il suffit de juxtaposer les textes de la thorah et de la hagadah(doc 11) pour se rendre conte du traitement tres libres des injonctions tres precises de la thorah qui ne sont pas respectees par la Magadha!!

Doit -on crier au scandale?

La loi orale, dont la haggadah fait partie contredirai a ce point le texte de la Thorah écrite?

D'ailleurs' il n'y a pas un seul texte de la haggadah, il y a plusieurs textes, plusieurs versions, y compris a propos des 4 fils, de leurs appellation et des réponses a données aux questions.(document)

Aujourd'hui le texte est assez uniformisé mais nos sages ont eu des avis divergents et différentes versions avaient cours dans l'histoire.

 mais il n'y a pas du tout a s'offusquer des différentes versions, comme des divergences d'opinions dans le Talmud a ce sujet, ni même s'offusquer des libertés prises par nos sages par rapport au texte de la Thorah elle même. Citons par exemple l'injonction de la Thorah(doc 10)

 שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ: ויקרא פרק כד פסוק כ

"œil pour œil' dent pour dent, blessure contre blessure, handicap contre handicap" qui a été atténuée par la loi orale en indemnités pécuniaires et l'interdiction formelle de provoquer des dommages corporels en réponse a un dommage similaire.(doc 11)

תניא, ר' דוסתאי בן יהודה אומר: עין תחת עין – ממון, (תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פג עמוד ב )

hé bien oui, il y a donc des écarts entre le texte de la loi écrite, et ce que nos sages nous enseignent dans la loi orale. certes chaque différence est justifiée, expliquée. mais différences il y a . et ce qui prime, pour les juifs de chaque génération, ce sont les décisions des sages adaptés a cette génération. cela a été déjà prévu dans la loi écrite elle même. en fait nos sages ne vont pas a l'encontre de la loi écrite, ils font ce que nous devons faire, pour accomplir la volonté de dieu, c'est a dire, faire vivre la loi orale et l'appliquer humainement, dans chaque cas.

4 la loi orale

Revenons  au tout  début de notre Sidra: dieu explique a moise la raison de toutes les plaies d'Egypte: ( doc 12)

למען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים…

A fin que tu racontes a ton fils et a ton petit fils ce que j'ai fait a l'Egypte( doc 12)

Quoi? les plaies d'Egypte n'avaient pas pour seul but' de frapper l'ennemi jusqu'a la victoire et faire sortie Israël?? Non, c'était surtout pour faire vivre, au peuple d'Israël,  des événements qui marqueraient leurs esprits et leur vécu, au point de transmettre a leurs enfants ces expériences. L'expérience de la manifestation du Dieu créateur dans le monde et l'histoire, l'expérience de la possibilité de casser des paradigmes. L'expérience de la sortie vers autre chose que le monde auquel on est habitué voire asservi.

 He bien, des les premiers versets de notre Sidra, il me semble que le message est clair: l'essentiel, c'est la loi oral. Raconter a ses enfants. Mais pas seulement raconter: vivre, comprendre, et ensuite enseigner .je vais essayer de m'expliquer:

Je définirais la loi écrite, comme étant tout ce que je reçois. Ce qui a été écrit avant moi. toute la tradition reçue. Tout cela je dois le recevoir , l'étudier, le réaliser, le vivre.

La loi orale, c'est ma réaction a tout cela. Comment je comprend et vit la loi écrite. La loi orale c'est mon apport personnel a toute la tradition reçue et vécue. C'est cela que je transmet a mes enfants, au monde, après moi. Pour mes enfants, mon enseignement fera partie  de la loi écrite qu'il on reçu. Ils auront a leur tour a la recevoir, a la vivre  a leur manière  pour en faire ensuite leur loi orale a eux…de tout temps nos sages ont commenté, interprété, légiféré, en fonction de leur apport personnel, a la tradition reçue. ce qui d'ailleurs a provoquer des divergences entre eux. mais des règles ont fixé une manière de faire, pour tous, la halakha. mais chacun avait raison. chacun a fait vivre , a sa manière, la loi écrite. c'est la richesse même de la loi orale.

La qualité principale de la loi écrite, c'est sa capacité a suscite la réaction de l'homme. C'est a dire a suscite la production de loi orale.sa capacité a interpeler l'homme, ne pas le laisser indifférent, le transformer, de receveur, en acteur, responsable et créatif.

Alors, non, il ne faut pas être offusqué par les différences et les soi-disant "libertés" que nos sages prennent par rapport a la loi écrite. Au contraire, ils appliquent la volonté de dieu en prenant leur responsabilité de réagir a l'ordre divin, le traduire dans la réalité.

Notre Sidra, a toujours été  considérée, évidement a juste titre, comme l'histoire de la sortie d'Egypte. Il me  semble que quelque chose de plus profond s'y passe: c'est la naissance de la loi orale. avant même le don de la Thorah, l'injonction faite a l'homme de réagir, de prendre ses responsabilités face au monde. de répondre a l'appel de dieu. la, est peut être le  véritable enjeu de la  sortie d'Egypte: la  sortie de l'aliénation.  être esclave de pharaon  être esclave de tout dogme qui fige et déresponsabilise l'homme c'est tuer la loi orale. La loi orale, c'est l'exigence de dieu que l'homme soit libre. "afin que tu racontes a ton fils.". "que ton fils te questionne". que toi même tu te questionne.que tu saches prendre, a temps, tes responsabilités.  la Thorah est une invitation de dieu a participer, avec lui , a l'élaboration du monde ,vivre l'histoire' apprendre l'histoire' faire l'histoire. Dieu a créé le monde par la parole .He bien c'est  par la parole, sa parole ,que  l'homme est lui aussi acteur. pe ssah peut dire, en hébreu " la bouche qui parle". bien au delà du "peuple du livre", il semble que nous soyons donc  plutôt le peuple de la loi orale.

merci

documents

1 (facultatif car pas en rapport direct avec le sujet traité)

1: רש"י בראשית פרק א פסוק א

(א) בראשית – אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו:

2 chemot chap 12- 8 (dans le texte)

3 chemot chap 12- vers 15 (dans le texte)

4 chemot  chap 12 verset 39 (dans le texte)

5:מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותנו להחמיץ!

pourquoi mangeons nous de la matsa? parce que la patte a pain de nos ancêtres n'a pas eu le temps de lever.

6 maimonide "yad hahazaka" hilkhot hametz ou matsa chap 6 halakh 3

( רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה ג )

7 mekhilta de rabi ychmael – bo-

7: מכילתא דרבי ישמעאל בא – מס' דפסחא פרשה יב ד"ה והיה כי

וחמושים עלו בני ישראל אחד מחמשה וי"א אחד מחמשים וי"א אחד מחמש מאות עלו

8 hagadah de pessah

9  tableaux ci joints

les quatres fils dans la thorah

les quatre fils dans la hagadah

10: ויקרא פרק כד פסוק כvaykra chap 24 vers 20

11: תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פג עמוד ב )

11: talmud baba kama 83 b

12 chemot chap 10 varset 2

ב) וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק:

 

 

 

 

 

 

וארא מוש

בע"ה טבת התשעו

מישל בן שושן

 

וארא מוש

כותרת הסדרה "וארא"

כל הסדרה נקראת "וארא" כדי לסכם את הבעיה הכללית של ה':

הוא רוצה להנחיל לבני ישראל מסרים: מי הם, מי הוא, מה המשימות המוטלות עליהם…

כל הדברים שכבר רכשו אבות האומה, צריכים עכשיו לעבור אל כלל העם. זה לא פשוט , במיוחד שיש מולו עם של "עבדים" (ראה למטה). זה שונה לגמרי מכל מה שעבדו האבות כי הם היו יחידים, ויכלו להבין, ללמוד, להשיג, לקבל את הדיבור האישי של האלוהים כלפיהם. כאן, לא כולם אינטלקטואלים. יש כל מיני אנשים והתרבות שלהם היא התרבות המצרית.

לכן, הדרך שבחר בה ה' כדי להנחיל להם את המסרים החשובים האלה, היא דרך החוויה. זו הדרך היעילה ביותר. גם עבור אנשים שכליים, אין כמו חוויה כדי להפנים מסר.

אצל האבות, ההשגה של ה' על ידי בני האדם, היתה פרטית ומצומצמת. זה מסביר השם "שדי", שם הצמצום, כשהאלוהים מציג גבולות, אפילו להשגה של בני האדם כלפיו. עכשיו, הוא מבקש להוציא מן הכוח אל הפועל את מידתו של יעקב, מידת האמת, מידת הרחמים. (כמו שאומר רש"י: לא נגליתי באמיתות שחי)

לכן ה' מסביר למשה שעד עכשיו  העברת המסרים תתנהל בצורה שונה לגמרי מזו שהייתה נהוגה עד כה עם האבות. עכשיו, הכל יהיה בגדול, לעיני כל, באופן חווייתי, עבור כל סוגי בני האדם.

אם אנסה לסכם את כל הסדרה שלנו, הייתי מציע את תואר ה"מתורגמן" לה': איך לתרגם את המסרים החשובים באופן כזה שזה יחדור לתודעה של עם ישראל. הקשיים לכך רבים, ולכן העבודה רבה:

 

  1. לערער את היסוד שעליו בנויה האומה הישראלית במצרים:

בני ישראל במצרים הם מצרים לכל דבר. לפחות 210 שנים הם שם. אין להם שום טקסט דתי שאפשר להתיחס אליו. יש להם רק סיפורים מהאבות בעל פה. אבל הם נמצאים בתרבות מאוד כפייתית השעיקר בה הוא שכולם חייבים חשוב אותו הדבר: מצרים בנויה כמו פירמידה. יש בסיס שעליו כולם עומדים: האומה המצרית ובראשה פרעה והשליטים הקטנים יותר. הפרדיגמות חזקים ביותר ואי אפשר לחשוב אחרת. זה לא בא בחשבון. גם היום, אנו עדים למצבים דומים. למשל, יהודי ארצות הברית מרגישים ברמח אבריהם שהם אמריקנים. זו מולדתם. הם יכולים להיות אוהבי ישראל, לתרום המון כסף למדינת ישראל, אבל לא בא בחשבון שיעשו עלייה! (מלבד יחידי סגולה מעטים בנתיים). הם מרגישים בני האומה האמריקנית, לא פחות ממה שהרגישו יהודי מצרים.

לכן, הדרך היחידה שיש לה' כדי לערער את ההבנות הבסיסיות האלה, היא "לזעזע את היסוד המצרי עצמו" בלי שהיהודים ירגישו שפרעה הוא לא הכל יכול ושתרבות מצרים היא לא הדרך היחידה להיות בן אדם מודרני, היהודים לא יכולים לחשוב בכלל על יציאה ממצרים.

  • "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה"

המו"ש מגדיר את המושג "קוצר רוח" באטימות השכל. הם פשוט לא יכולים לעלות על הדעת דבר כזה כי אין להם את האפשרות לראות את המצב במרחק, לקחת גובה על מצבם. הם שקועים בפרדיגמות של תרבות מצרים. זו ההגדרה הכי נכונה של מצבם כ"עבדים".

לכן, כל כך חשוב שבני ישראל יהיו נוכחים בזמן שה' מפיל על המצרים מכות. חשוב עבור היהודים עצמם, שפרעה "יעשה תשובה", שיגיד "אני ועמי הרשעים". לא איכפת לנו מפרעה בכלל, אבל עבור התודעה היהודית במצרים, חשוב מאוד להם להבין שהיסוד שחשבו אותו הכי בטוח בעולם מעורער. רק אז יש סיכוי שירצו לקבל על עצמם הזהות היהודית ולהתנתק ממצרים.

  • "וידבר משה אל ה' לאמר".

המילה "לאמר" מיותרת. למי יאמר ה' את דברי משה?. לפי המו"ש, אל פרעה עצמו! אפילו משה מבקש מה' לעשות משהו כדי שפרעה לא יסכים לשלח את עם ישראל מהר. משה הבין שהסירוב של פרעה הכרחי עבור החינוך של עם ישראל עצמו!!

זה מסביר את כל המהלך של חיזוק לב פרעה, ואת אריכות סיפור המכות, ונוכחות עם ישראל עד הסוף, במצרים, כדי שירגישו את החוויות של המכות, וההבדל בינם לבין המצרים.

 

  1. להבין מי הוא האלוהים
  • כבר ראינו בסוף הסדרה הקודמת, כשהמשימה הראשונה של משה נכשלה והשעבוד הוכבד: האלוהים שמבקש להוציא את ישראל איננו "כספומט". עד עכשיו, במודעות העולמית, אלוה זה מי שיכול לספק סחורה. מביאים לו קרבן, מרצים אותו, ואז הוא עושה את מבוקשנו. אם זה לא קורא, אז מביאים קרבן חשוב יותר. ואם זה לא מצליח, מחליפים אלוה. ה' רוצה שישראל יורידו את האופציות האלה מעליהם. אין לעבוד את ה' כדי שיספק סחורה. אין "תועלת" באמונה אל ה'.
  • אין תועלת להוציא את ישראל ממצרים אם זה רק כדי להחליף להם האלוהים. המטרה היא לצאת מכל עבדות, כולל העבדות הדתית!
  • דבר נוסף, שישראל יצטרכו להבין, זה שה' מלך העולם בכל התחומים. עשר המכות באות כדי להראות שהוא שולט בכל העולמות, בכל מימדי המציאות.
  • דבר נוסף, הוא שיש הבדל מהותי בין ישראל למצרים. שקיימת זהות ישראלית שיש לגלות מתחת ההווי שלהם.

אחרי שה' הסביר כמה דברים למשה בסדרת "שמות" הוא מרכז את המאמצים עכשיו כלפי עם ישראל עצמו. כל הסדרות של יציאת מצרים, מטרתן היא לחנך, להעביר מסרים, לדור ההוא ולדורות הבאים. כי המצב הזה של "משועבדים" לאידיאולוגיה, לפרדיגמות, זה דבר שלא יכלה מן העולם אחרי מצרים. הוא קשור לנפש האנושית. "למען תספר באזני בנך ובן בנך.."

 

מי הוא המתורגמן?

אמרנו שמטרת הסדרה היא לתרגם לבני ישראל את המסרים החשובים של הבורא.

אבל, זו הבעיה של כל אדם: איך לתרגם לעצמי ולאחרים את הרצון שלי, החלומות שלי, ההבנות שלי? כל אדם זקוק למתורגמן. הוא מתרגם לעצמו מה שליבו מרגיש. הוא מנסה לתרגם זאת במילים ולפעמים זה לא מספיק. יש תמיד פספוס בתרגום. אבל חייבים לעבור דרך תרגומים כדי להעביר המסרים הפנימיים ביותר.

"סוד ה' ליראיו"

המו"ש מסביר מה הוא סוד באמת. לא מדובר על סודות הקבלה או כתבי הארי זל. אלא על דברים שהאדם משיג והוא אינו יכול, פיזית, לבטא. זה כל כך עמוק, שאין מילים שיכולות להסביר זאת. לכן, קוראים לזה "סוד" לא בגלל שאסור להגיד אותו אלא בגלל שאי אפשר להגיד אותו.

משה מבין מייד הבעיה: הוא אמור לתרגם התכנית של ה' לכל העולם. הוא מרגיש קושי בזה.

אהרון יהיה המתורגמן של משה

אבל יש גמרא שרומזת שהמתורגמן הטוב ביותר הוא ה' בעצמו:

"המתורגמן לא יגביה את קולו מהקורא בתורה". כמו שכתוב "משה ידבר והאלוהים יעננו בקול" ה' הוא המתורגמן של משה. ר5ק ה' יכול להכניס ישירות את הסודות אל ליבם של ישראל! לתרגם את המסרים באופן שיכנוסו ישר ללב. על ידי חוויות או על ידי אמצעים אחרים. אבל האדם הוא מתורגמן לא מוצלח. בכל זאת זקוקים אנו כל הזמן למתורגמנים טובים!! המציאות היא, כנראה המתורגמן היעיל ביותר של רצון ה'!!

"אהרון ומשה"

יש שני פסוקים שקושרים בין אהרון ומשה ביחד, אבל בסדר הפוך.

כשמדובר על המשימה שלהם מול בני ישראל , כתוב "הוא אהרון ומשה" כי אהרון, בעל מידת החסד צריך להכיל, לכסות , את מידת הגבורה של משה. כדי לדבר ברוך אל העם.

אבל, כש הם מדברים את פרעה , כתוב "הוא משה ואהרון". כאן, מידת הגבורה גוברת, יש להיות תקיף מול פרעה ומשה גובר על אהרון המתון יותר

 

ויקח עמרם את יוכבד דודתו לאישה ותלד לו את אהרון ואת משה

למה התורה מספרת לנו שיוכבד היתה הדודה של עמרם(היא הבת של לוי , אחות קהת אבי עמרם), דבר שיהיה אסור במתן תורה כי הוא "רעיות" להתחתן עם הדודה??

יש לציין, שחתונה בן איש לאחייניתו, איננו עריות ומותר (ואפילו מומלץ). למה?

הזכר משפיע והנקבה מקבלת.

סדר הדברים הוא שהזכר חייב להיות מעל לנקבה, בסדר הדורות.

אבל, כאן, יש היפוך הסדר הזה (מה שיהיה אסור אחר כך). למה? כי ייוולד מהזיווג הזה, נותן התורה. והתורה אמורה לשבור החוקים של משפיע ומקבל: רב יכול ללמוד מהתלמיד וכל אחד חייב להקטין את עצמו כדי ללמוד. כלומר, נותן התורה, משה, היה חייב לבוא מ"שבירת הסדר ההיררכי". ובכלל, התורה מלמדת תמיד לשבור הפרדיגמות!! זו אבן היסוד של יציאת מצרים. אם כן, הזיווג הבלתי שגרתי הזה לא יוליד רק את "נותן התורה" אלא הוא יוליד את "הגואל מהשעבוד"!!