בע"ה כד אב התשע"ט

מישל בן שושן

 

עקב פי4

 

1. קריאת שמע (הרב יואל בן נון)

אחרי עשרת הדברות, בפרשה הקודמת, ואתחנן, יש הרחבה של שתי הדברות הראשונות :"אנכי" ו"לא יהיה". שתי הדברות האלה עוסקות בהכרה ובתודעה, יותר מאשר במצוות מעשיות.

מיד אחרי עשרת הדברות, משה מרחיב ומסביר את שתי הדברות האלה. הסבר והרחבה זו מתחילה עם הפרשה הראשונה של קריאת שמע ומסתיימת עם הפרשה השנייה של קריאת שמע, בסוף פרשת עקב. בעצם, ניתן לראות בשתי הפרשיות האלה, קיצור , סיכום, של כל מה שכתוב בחלק השני של ואתחנן ועד סוף עקב.

פעם, היו קוראים בכל יום את כל הפרקים האלה: מעשרת הדברות ועד סוף עקב!

אבל , כנראה בגלל אריכות הדברים,זה צומצם, במשך הזמן, לשלוש פרשיות בלבד:

1. עשרת הדברות
2. הפרשה הראשון של קריאת שמע
3. הפרשה השנייה של קריאת שמע

עדות למנהג הזה מופיע ב "פפירוס נאש": הארכאולוג האנגלי "נאש" מצא בסוף המאה ה19,קטע רשום באותיות מרובעות (כמו אלה שאנו משתמשים בהם היום, הכתב האשורי שהיה נהוג בתקופת בית שני. כתוב על פפירוש במצרים. ובו רשומים עשרת הדברות (בנוסח שמשלב בו את גרסת יתרו וואתחנן) וגם שתי פרשיות של שמע ישראל. כנראה שהפפירוס הזה שימש למתפללים יהודים, בשנים 200לפני הספירה.

גם המשנה מתעדת מנהג זה:

משנה תמיד פרק ה משנה א [א] אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והן ברכו קראו עשרת הדברים שמע והיה אם שמוע .. ר' עובדיה מברטנורא :קראו עשרת הדברים – לפי שהן עיקר התורה. ובדין היה שיהיו קורין אותן בכל יום אף בגבולים, אלא שביטלום מפני תרעומת המינים, שהיו אומרים אלו לבדם ניתנו בסיני ולא שאר התורה:

כדי שלא לצדד במינים שטענו שרק עשרת הדברות חשובות, השאירו את הקטעים שאנו קוראים היום כקריאת שמע

 

ייתכן שמתמיד, הבעיה העיקרית היתה איך להעביר לדורות הבאים את האמונות והחוויות. המצוות הם חלק חשוב אבל קביעת אמירת עקרונות בעל פה, פעמיים ביום, מוסיפה מאוד.

 

2. ארון עץ (הרב תמיר גרנות)

בפרשה שלנו, משה חוזר בקצרה על חטא עגל הזהב , הסליחה ומתן לוחות שניים. שני הבדלים בין הסיפור כאן ואותו הסיפור בפרשת כי תישא בספר שמות, מצביעים על ההבדל המהותי בין ספר דברים לשאר ספרי התורה:

דברים פרק י (א) בָּעֵת הַהִוא אָמַר יְקֹוָק אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ:(ב) וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן:(ג) וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי:(ד) וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם יְקֹוָק אֵלָי:(ה) וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְקֹוָק:

הפרט הזה, כנראה שולי מאוד, של בניין ארון עץ כדי לשים בו את הלוחות, איננו מופיע בספר שמות. הארון נבנה על ידי משה, יחד עם פיסול שני לוחות אבנים ובו הוא שם את הלוחות והם נשארו שם.. זמן רב! :"ויהיו שם"! מה עם הארון שבנה בצלאל? ארון המצופה זהב בתוך המשכן?

רש"י מציע שהארון הזה הכיל בסופו של דבר את שברי הלוחות והוא זה שיצא עם הלוחמים במלחמות.

הרמב"ן, מציע שהארון הזה הוא הארון של המשכן, רק שהוא צופה מבית ומחוץ מזהב.

שני ההסברים האלה מנסים ליישב את ההבדל בין שתי הגרסאות (זו בפרשת כי תישא וזו בפרשת עקב). אבל כל אחת מעוררת שאלות רבות. למה לא דובר על ארון זה כבר בספר שמות? למה כתוב שבצלאל בנה הארון וכאן משה?

עוד הבדל אומר דרשני: בפרשת כי תישא, בין שתי התפילות של משה, קטע ארוך מאוד מדבר על דו שיח בין משה וה' על עניין המשך ההתגלות של ה' בתוך עם ישראל. ה' מאיים שישלח מלאך במקום נוכחותו האישית. משה והעם מסרבים, עד שמגעים לסליחה וכפרה ופשרה. החלק הזה איננו מופיע בפרשת עקב. (דרך אגב, מדלגים אנו, בקריאת התורה בצומות על הקטע הזה גם כן).

ההסבר של הרב תמיר גרנות מעניין ביותר:

 

בכל ספר דברים אין אזכור למשכן!! כאילו המשכן לא קיים בכלל!! ולכן, ברור שיש צורך לבנות ארון כדי לשים בו הלוחות והארון הזה הוא הדבר היחיד במקום המשכן של ספר שמות!!

 

יש הבדל השקפתי עמוק בין ספר דברים לספרים הקודמים:

בספר דברים, ה' נמצא בשמים. על הארץ, יש חלל שמאפשר לאדם לפעול . הכל נעשה כאילו אין ה' נמצא בכלל על הארץ. ה' יכול "לראות" אותנו מהשמיים. הוא יכול לדבר אתנו מן השמים. אבל הוא לא נמצא על הארץ. גם המקום "אשר יבחר ה' לשכן את שמו שם" אשר ידובר בפרשת ראה, איננו מקום השכינה אלה מקום "שמו" של ה'.

כדי ליצור קשר עם ה', יש ללמוד התורה ולקיים מצוות. כמו בהשקפה של המתנגדים.

 

בספרים הקודמים,  ובמיוחד בספר שמות, לעומת השקפה זו ,ה' שוכן בארץ :"ושכנתי בתוכם". המשכן הוא ביתו של ה' בארץ, בין בני האדם. ההשקפה של ספר שמות מזכירה את החסידות, ההשקפה המיסטית. הקשר עם הבורא נעשה באופן רגשי, חווייתי. יש רק לפתוח את העניים ואת הלב כדי לפגוש את ה' בעולם. "מלא כל הארץ כבודו"

ההשקפה של ספר דברים, מזכירה יותר את המתנגדים: העיקר זה הלימוד והמצוות.

 

נראה שספר דברים הוא ההסתכלות של אותה המציאות מבחינת האדם. מה יש לאדם לעשות בפועל. ההרגשה כאילו אין נוכחות של הבורא בעולם מאפשרת לאדם חופש בחירה אבל דרך התפילה הלימוד והנמצוות, ניתן ליצור קשר.

בעוד שבספרים הקודמים של התורה, זה נכתב מבחינת הבורא עצמו. הוא כם נמצא ורוצה לפגוש אותנו על הארץ.

 

לכן, העלייה של משה בהר כדי לקבל את שני הלוחות השניים, מקבל כוונה שונה בין הספרים השונים:

• בספר שמות, משה מחפש שמה שנפגע בהתגלות, במפגש, בקרבה, יתוקן. העיקר הוא שה' ישכון שוב בים עמו. הלוחות השניים הם רק הסימן שאכן ה' הסכים לחידוש החיבור.
• בספר דברים, העיקר הוא שיהיו לנו לוחות! שיהיו לנו חוקים, מצוות, תורה. והלוחות הם העיקר! ולכן חסרה בו כל הבקשה של משה שה' ימשיך לשכון בתוך עם ישראל.

 

החיבור בין ספר דברים לשאר הספרים הוא העבודה המיוחדת של היהדות שמפתחת בחינות שונות של המציאות ומחברת אותם .

 

3. הזכות לארץ (הרב מרדכי סבתו:)

לפי הרב סבתו, רוב פרשת עקב עוסקת בשאלה :באיזו זכות עם ישראל נכנס לארץ. כדי להסביר שעם ישראל נכנס רק בזכות האבות ולא בצדקתו, הוא מזכיר את כל הסיפורים שבהם העם חטא והתנהג כל הזמן ברשעות במדבר. בשלב שני, וכתוצאה מכך,משה מסיים עם הדרישה מעם ישראל.

לסיכום: הפרשה נחלקת לשלושה שלבים: 1.אתם רשעים. אין אתם יכולים לתלות על שום זכות את כניסתכם לארץ. 2. זה רק בזכות האבות ואולי גם בגלל רשעת הגויים שהיו לפניכם. לכן, עליכם לזכות כל הזמן בשהותכם כאן! אין להישען על שום זכות בעבר , ולכן יש לעבוד קשה כל הזמן כדי להישאר כאן. מנקודה זו,3. ניתן לפרש את הדרישה העיקרית מהם.

 

1. זכות הכניסה

(ד) אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי יְקֹוָק לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְקֹוָק מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ: (ה) לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:(ו) וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה:

 

העם יאמר	בצדקתי הביאני	ברשעת הגוים
משה מתקן	לא בצדקתך	ברשעת הגוים	הבטחה לאבות

 

הבטחה לאברהם: בראשית פרק טו (יג) וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:(יד) וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:(טו) וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה:(טז) וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה:

משה מתקן את העם: אין לכם, ברגע זה שום יתרון מוסרי על העמים שאני מגרש מפניכם. אני עושה זאת רק בחסד, בגלל הבטחה לאבות. לכן, הכל תלוי במעשיכם הבאים.

 

2. סיפור רשעות העם

כדי להוכיח את דבריו, משה מספר על חטא העגל, המרגלים, קברות התאווה…מטרת משה בחזרה על כל הסיפורים האלה, היא אחת: אין לכם שום זכות! עד היום הייתם רשעים. אתם חייבים מהיום לתקן מעשיכם. כי אני לא אהיה כבר איתכם להתפלל עבורכם. ובנוסף, אתם חייבים להצדיק את האשראי שנתן לכם ה' בחסדי האבות שלכם!

גם לאברהם, ה' הסביר שכל עוד האמורי לא נהיה רשע מספיק, אין ה' יגרש אותו מפני ישראל! אם כן, חשיבות העבודה כדי לזכות במה שקבלנו בחסד היא מכרעת! ומכאן הדרישה העיקרית:

 

3. הדרישה

דברים פרק י (יב) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:(יג) לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְקֹוָק וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ……

 

הדרישות ארוכות ומחייבות. אבל עכשיו הן מקבלות את מקומן: אלה התנאים כדי לזכות במה שניתן בחסד , חינם, בזכות הבטחה לאבות!

 

 

4. חשיבות הסוביקטיביות:

 

משה מספר לעם את המצב של הארץ שבה הם עתידים להיכנס. הוא מתאר:

 

דברי משה:דברים פרק ט (א) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם:(ב) עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק:(ג) וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק לָךְ:

 

אבל זה בדיוק מה שאמרו המרגלים על הארץ!!

המרגלים: דברים פרק א (כז) וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְקֹוָק אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ:(כח) אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם:(כט) וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם:(ל) יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם …

אכן, אותם המילים, אותו התיאור המפחיד!

אבל כל ההבדל נמצא בסובייקטיביות : מה עושים עם המידע האובייקטיבי הזה?

המרגלים גרמו לעם לסרב לעלות

משה מניע את העם כן לעלות כשה' הוא זה שילחם עבורם!

הפרשנות עושה את ההבדל! המרגלים נענשו ומשה אמר את מה שצריך.!!

בע"ה ו אב התשע"ט

מישל בן שושן

 

דברים פי4

 

ספר דברים מחולק(לפי הרב תמיר גרנות) כך:

 

1. מבוא (פרק א- עד פרקד פסוק מא)
2. מסירת התורה-מצוות (פרק ה- סוף פרק כו)
3. ברית (כז-כח כולל)
4. נספח לברית (לאדם יחיד) (כט)
5. נספח התשובה (ל)
6. שירה,(לא:יד-לב)
7. ברכה (לג)
8. סיפור מות משה(לד)

 

החלק הארוך ביותר הוא נאום מסירת התורה . מקדים אותו מבוא סיפורי ועוקבים אחריו דברי הברית ונספחיה.

השירה נאמרת מחוץ לתורה, בעיקר ליהושוע בנוכחות משה

וייתכן שהברכה ניתנה הרבה לפני כן ורק נכתבה בסוף כדי לסיים בברכה

 

אם כן, פרשת דברים היא חלק מה"מבוא". ובתור "מבוא" יש לקרוא אותו. מבחינת הסיפורים שבו, אין חידוש גדול . יש אמנם הרבה הבדלי גרסאות ביחס לאותם סיפורים שמובאים בספרי שמות ובמדבר. אבל חסרים גם סיפורים אחרים לא פחות חשובים.

אם כן עלינו לשאול :

• למה יש צורך במבוא?
• למה משה בוחר בסיפורים אלה דווקא ולא באחרים ולמה הוא משנה כמה מהפרטים שלהם?
• האם המבוא הזה מצדיק את החלק הארוך ביותר של הספר, חלק התורה והמצוות? כלומר האם הימצאות המצוות בספר דברים קשור בעיקרו למהות המבוא הזה?

 

1. למה יש צורך במבוא?:

למה יש בכלל צורך להפריד בין מצוות שכתובות בספרים הקודמים לאלה שכתובות בספר דברים? האם יש הבדל מהותי בין המצוות של ספר דברים לשאר המצות? לכאורה, לא. אין התלמוד עושה הבדל בין מצווה הכתובה בדברים לבין פסוק הנכתב בספר אחר. לשניהם אותו תוקף ומידה .ובכל זאת, הן לא נכתבו יחד! . היינו חושבים שאולי הן קשורות לכניסה לארץ ולמצב החדש של העם אחרי ארבעים שנה. אבל ייתכן גם שהן קשורות לעובדה שמשה רבנו מוסר אותן במצבו המיוחד הנגזר מהזמן המיוחד שבו הוא מדבר:

• אלה ימיו האחרונים. קדם לספר דברים, ההוראה של ה' שיעלה אל הר העברים כדי למות וההוראה הזו נמצאת גם כן בסוף ספר דברים. כלומר, ספר דברים, באופן מוצהר, נכתב כשמשה עומד למות. הוא יודע זאת , ודבריו מכווינים למצב המיוחד הזה: הוא מוסר הדברים העיקריים, החשובים. הוא יודע שאין לו זמן לבחון מחדש, להמשיך לחשוב עליהם, להשאיר דברים בתהליך של ספקות. כמו שאומר רש"י :"אם לא עכשיו, אמתי?!". מאוד שונים הדברים שאדם אומר כשהוא יודע בוודאות שימיו ספורים לאדם שמרגיש באמצע דרכו.
• הוא חייב לפתור את מתחים שנשארו פתוחים בינו לבין העם. אפילו אם היו כעסים, מתחים, אלה טופלו. רק את הנושאים הלא פתורים, משה מעלה כאן. כדי למות בשקט.
• הניסיון הרב בהנהגת שני דורות במצבים שונים, מקנים לו נופח אחר שממנו הוא יכול לסדר את העניינים בצורה מיוחדת. סידור הדברים. העמדת המאורעות השונים בפרספקטיבה שונה, היא דבר בפנה עצמו. כשחווים דברים, הם יכולים להיראות לנו כחשובים יותר מאשר הם באמת, אחרי כמה שנים. אחרי שדברים אחרים קרו ואז , המאזן הכולל והראייה המיוחדת בסוף הדרך מכתיבה סדר עדיפויות ודגשים אחרים. כשאדם צריך להחליט על מעשיו ודרכו, לרוב, סדר עדיפויות בין כל האילוצים הוא הקובע. גם בהלכה, הסדר העדיפויות בין כל המצוות השונות, שיכולות להתנגש ברגע מסויים, כל חכמת הפוסק היא לשקול את סדר העדיפויות. לכן, סידור הדברים, העלאת נושאים במקום אחרים, היא בעצמה אמירה.
• דבריו האחרונים, חייבים לתת הוראות איך אפשר לחיות בלעדיו. מה הן החולשות של העם שעליהם יש לשים לב . משה חייב להכין את העם להיעדרו ולמצב החדש העומד בפניהם.זה דורש חוכמה מיוחדת של ניבוי הבעיות והפתרונות האפשריים .

 

כל נקודות אלה , בין השאר, יכולות להסביר החשיבות בספר דברים כספר נפרד, נוסף. וזה מסביר גם כן, שכתיבת "מבוא" למצוות חשובה עוד יותר! אין המצוות יכולות להינתן בצורה יבשה כספר חוקים. התורה כוללת לא רק חוקים אלה גם חלק סיפורי לא מבוטל. שני החלקים (החוקתי והסיפורי) קשורים מאוד זה לזה. לכן, המבוא של ספר דברים, ארבעת הפרקים הראשונים, נחוצים כדי ללמוד את המצוות הספציפיות של ספר דברים. ואפילו אם יש מצוות שכבר ניתנו בספרים הקודמים, כאן, הן יקבלו זווית ראיה שונה בגלל הימצאותם בספר דברים ובגלל המבוא שלו.

 

2. מה כולל המבוא?

משה איננו מספר את כל הסיפורים שקרו. הוא בוחר בכמה מהם ומספר אותם בצורה שונה. בפרשת דברים, משה מספר שלושה סיפורים:

בפרק א, שניים:

• מינוי שרי אלפים
• חטא המרגלים (והמעפילים)

פרקים ב-ג

• כיבוש מזרח הירדן

 

למה סיפורים אלה דווקא?

נראה לי, לאור מה שכתבתי לעיל, שהסיפורים עוסקים בעניינים "לא פתורים" בינו לבין העם ושקשורים להמשך דרכו של העם. אנו יכולים ללמוד מההבדלים שקיימים בין הסיפורים בפרשה שלנו לבין אותם מאורעות שמסופרים בצורה שונה בשאר החומשים

הנה טבלה מסכמת:

ההבדלים עם אותם הסיפורים בספרים הקודמים:

 

	ספרים קודמים	דברים
שרי אלפים	היוזמה= יתרו	היוזמה= משה
	יש לבחור :אנשים חכמים..	האנשים הם ..ראשי שבטיכם!
חטא המרגלים	היוזמה= ה'	היוזמה= העם
	רשימת שמות  ה"תרים"	אין רשימה של ה"מרגלים", ה"חופרים"
	המטרה= האם הארץ טובה?	המטרה= מאיזו דרך יש לעלות?
	תשובת המרגלים= בסה"כ :לא נעלה!	תשובת המרגלים: הארץ טובה!
	משה לא מגיב	משה נואם: ומאשים רק את העם
כיבוש מזרח הירדן	מתוך אילוץ	מצוות ה' לכתחילה

1. שרי אלפים

חשוב למשה, לעניות דעתי, להסביר שהאידיאל היה שלא יהיו מתווכים בין ה' והאדם. אחד מתפקידיו העיקריים של משה היה להיות המתווך שמסביר למה אסור שיהיו מתווכים! ואחר כך, להסתלק ולהשאיר האחריות על כל אחד מבני ישראל מול בורא העולם.

המציאות (ולא האידיאל) מכריחים אותנו לקבוע מוקדי שלטון ומערכת משפטית עם היררכיה .

בהתחלת ספר בראשית, עניין זה מתואר יפה: כשה' שואל את האדם אחרי החטא :"איכה?" האדם מצדיק את חטאו על ידי הטלת אחריות על האחר: חווה. וחווה על הנחש..כלומר ההיררכיה היא אם כל החטאים! או, ליתר דיוק, היא תוצאה של החטא. יש לכל היררכיה ששני פנים

• מצד אחד, זה מאפשר מערכת מציאותית ומסודרת
• מצד שני , ניתן להשתמש בה כדי עשות שני עיוותים:
  • השלטון משחיט. מי שנמצא "מעל" לאדם השני, עלול לנצל זאת לרעה
  • האדם שנמצא "מתחת", משליך את אחריותו על מי שנמצא או מעליו או מתחתיו!

לכן, משה איננו מדבר על יתרו. הוא לוקח על עצמו את האחריות על הקמת מערכת משפטית היררכית. אבל הוא מצביע על העובדה שהיא פשרה בין האידיאל והמציאות. רק בגלל ש"איכה אשא  לבדי טורחכם..", חייבים להקים מערכות כאלה. ולכן יש מאוד להיזהר מהעיוותים הקשורים במערכות אלה. זה הדבר המציק למשה הכי הרבה. יתרו הוא זה שהביא את הרעיון מבחוץ. מהמציאות. זה לא רעיון פנימי של התורה. אבל התורה ומשה לוקחים זאת בחשבון כ"פשרה". כמו שהמלכת מלך היא פשרה. כמו שלקיחת יפת תואר היא פשרה עם המציאות. אבל, חשוב מאוד להגיד שאלה פשרות ולא ערך עליון!!    השימוש בפי משה במילה "איכה אשא לבדי.." מזכירה את השאלה של ה' אל אדם הראשון: "איכה?" ומזכירה את מגילת איכה. מקור העיוותים שהביאו לגלות מגן עדן, לחורבן, ואפילו לעבודה זרה , נעוץ באילוץ הבעייתי הזה של העמדת היררכיה במערכת השלטון והמשפט.

• ירמיהו: איכה ישבה בדד!
• משה : איכה אוכל לבדי!
• ה': לא טוב היות האדם לבדו,..איכה!

2. המרגלים:

גם בנושא הזה, משה לוקח על עצמו את כל האחריות. והוא גם מטיל רק על העם ולא על המרגלים את האחריות. למה? כנראה שמשה הבין שקיים, עמוק בעם ישראל, יצר הרע של התנגדות עצמית. אנטישמיות יהודית! אנטי ציונות יהודית!  נטייה להרס עצמי. הוא לא ידע לטפל בבעיה הזאת מספיק טוב. ייתכן שזה מה שגרם לו לחטוא במי מריבה. אבל, הוא מתריע על החולשה הזאת כי היא הרסנית! לכן, אולי החכמים אמרו שחטא המרגלים יתוקן רק באחרית הימים!

3. מזרח הירדן

תקופת אברהם			העם הקדום	מכונה	העם החדש	שם הארץ	האב ממשפחת אברהם	אפשרות להלחם בו
מלך	ארץ	היכו את
אמרפל אריוך כדרלעמר תדעל	שנער אלסר עילם גוים	רפאים בעשתרות קרניים	רפאים	זמזומים	עמון		לוט	אסור
		הזוזים  (בהם)
ברע ברשע שנאב שמאבר בלע	סדם עמרה אדמה צבויים צער
		אימים שוה קריתיים	רפאים	האמים	מואב	ער	לוט	אסור
		החורים בהררם שעיר	חורים			שעיר	עשיו	אסור
			עווים (פלישטים)		כפתורים	חצרים
					אמורי			כן

בספר במדבר, כיבוש ארצות המזרח, מתוארות כאילוץ. בני ישראל ניסו לעלות מהנגב אבל הכנעני בא והפחיד אותם. אדום יצא נגדם למלחמה, מואב גם כן, והם נאלצו להילחם עם האמורי כדי להיכנס מזרחה. גם עוג מלך הבשן יזם את המלחמה נגדם והם נאלצו לכבוש את הבשן.

הסיפור שמספר משה בספר דברים שונה: ה' מחלק את הארצות לפי החלטות עליונות. כמו שכתוב ברש"י הראשון של התורה: הוא זה שברא את העולם והוא זה שמוריש ארץ לעם זה או אחר, לפי החלטתו בלבד.

ה' החליט , אחרי שעוון האמורי ישתלם, שבני ישראל יכבשו ארצות מסוימות, כל מערב הירדן וחלק ממזרח הירדן.

שם ישבו עמים (רפאים, חורים…) ה' החליט לגרש עמים אלה ונתן ארצם לעמים אחרים (מואב, אדום..) ועכשיו, הוא מחליט לתת חלק מהארצות האלה לעם ישראל. דרך אגב, שמענו כבר על העמים הקדמונים במלחמת ארבעת המלכים עם החמישה בתקופת אברהם.

יש לשים לב שבני לוט (עמון ומואב) נמצאים במזרח הירדן, כי כנראה, לוט בחר להתיישב במזרח לירדן. סדום נמצאת אם כן במזרח לירדן!

הנה טבלה מסכמת:

תקופת אברהם			העם הקדום	מכונה	העם החדש	שם הארץ	האב ממשפחת אברהם	אפשרות להלחם בו
מלך	ארץ	היכו את
אמרפל אריוך כדרלעמר תדעל	שנער אלסר עילם גוים	רפאים בעשתרות קרניים	רפאים	זמזומים	עמון		לוט	אסור
		הזוזים  (בהם)
ברע ברשע שנאב שמאבר בלע	סדם עמרה אדמה צבויים צער
		אימים שוה קריתיים	רפאים	האמים	מואב	ער	לוט	אסור
		החורים בהררם שעיר	חורים			שעיר	עשיו	אסור
			עווים (פלישטים)		כפתורים	חצרים
					אמורי			כן

 

תקופת אברהם			העם הקדום	מכונה	העם החדש	שם הארץ	האב ממשפחת אברהם	אפשרות להלחם בו
מלך	ארץ	היכו את
אמרפל אריוך כדרלעמר תדעל	שנער אלסר עילם גוים	רפאים בעשתרות קרניים	רפאים	זמזומים	עמון		לוט	אסור
		הזוזים  (בהם)
ברע ברשע שנאב שמאבר בלע	סדם עמרה אדמה צבויים צער
		אימים שוה קריתיים	רפאים	האמים	מואב	ער	לוט	אסור
		החורים בהררם שעיר	חורים			שעיר	עשיו	אסור
			עווים (פלישטים)		כפתורים	חצרים
					אמורי			כן

 

בע"ה טו באב התשע"ט

מישל בן שושן

 

ואתחנן פי 4

 

1 המזוזות (לע"ד)

בפרשה שלנו כתובה המצווה של כתיבת "הדברים האלה" על מזזות בתך..". החכמים דרשו, מחוסר הוו בין שני אותיות ז', שיש לשים מזוזה רק על מזוזה אחת של הדלת .(מימין לכניסה) ולא בשתי מזוזות. דרשה זו תמוה ולא מתאימה לפשט. כי הרי אם הכתוב היה רוצה ללמד אותנו שיש לשים רק על מזוזה אחת הוא היהמחסר את הו' השני והיה כותב: על מזוזת ביתך"!

 

זה דורש מאיתנו להבין למה באמת לא שמים שתי מזוזות אחת בכל צד של הדלת?.

כשבני ישראל יצאו ממצרים, הם התבקשו לשים דם על שתי המזוזות (ועל המשקוף).

 

נראה לי שאפשר להבין זאת על ידי מבנה הדלת והציר שלה. דם או מזוזה על צד אחד, מקבע את הקשר עם ה'. מסביב לקיבוע הזה, יש מרחב תמרון לאדם בפתיחת הדלת. אבל אם נקבע את שני צידי הדלת, אי אפשר לפתוח את הדלת, אין יותרק חופש תמרון לאדם! הכל מקובע מה'!

 

מזבח ה', הוא מקום השייך כולו לה'. לכן, יש להזות עליו דם, מכל צדדיו כי הוא כולו מקודש לה'.

כך גם הבית של יוצאי מצרים: כל הבית שלהם הפך למזבח כדי לאכל בו קרבן הפסח. הדלת של הבית שלהם היה דומה לקרנות המזבח שיש להזות על ארבעתם את הדם. כל הבית נהפך לקדוש ולמקובע מבחינה זו. ויציאת מצרים דרשה לצאת מהבית הזה! לא רק כי הוא שייך לגלות מצרים, אלה אולי גם כן, כי הוא נחשב למקום של קיבוע (אמנם קיבוע לה' אבל קיבוע גמור! ) והיציאה משם נקראת יציאה לחירות האדם!!

 

אין חירות האדם יכולה להיות בעלת משמעות כשאין קיבוע לגמרי. ולכן, הפשרה היא לקבע רק ציר אחד מהדלת ומסביב לו, האדם הוא חופשי. זה חופש מקובע בציר מרכזי אבל הסיבוב מסביבו הוא החופש האמיתי!

 

נראה לי שזה גם טעם מצוות התפילין של יד : רק על יד אחת ולא קושרים את שתי הידיים!!!

 

2. ההשוואה עם פרשת עקב (הרב סמט)

 

למטה , הבאנו טבלה הכוללת שני קטעים מפרשיות ואתחנן ועקב. שתיהן עוסקות בביאה לארץ , לסכנות העורבות בה ומצוות הנגזרות מסכנות אלו.

• בפרשת ואתחנן, (כנראה שמדור בשלב הראשון של הכניסה לארץ), העם מוצא בתים ובורות כרמים, וכל טוב שמשאירים העמים שכבשנו. זה מאוד פרקטי כי אנו יכולים להינות מכל ההתקדמות והשכלול של העמים הקודמים . כי אם לא, היה לוקח לנו הרבה זמן ליצור את כל התשתיות מחדש.
• בפרשת עקב (כנראה שמדובר שם בשלב שני, מאוחר יותר ), התורה מציינת שהארץ עצמה היא טובה. כי עלינו לעבוד אותה. אין כבר שום דבר מוכן, יש להתחיל לעבוד מכוחות עצמנו .
• בפרשת ואתחנן, הסכנה היא : שיחד עם התשתיות והרכוש שנמצא, נקבל בתוכנו גם את התרבות הקשורה לחפצים האלה . ואז נעבוד עבודה זרה. מכאן, מצוות להיפרד מכל מה שיזכיר עבודה זרה, כולל איסור החיתון עם הכנענים.
• אבל בפרשת עקב, הסכנה היא אחרת: הגאווה של העשייה העצמאית, עלולה להשכיח אותנו שה' הוא הנותן לנו כוח לעשות חייל! אם אנו נרגשי ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה", לא נשכחה ש"ה' הוא הנותן לך כוח לעשות חייל"!!

זה יכול גם להסביר למה בפרשת ואתחנן כתוב "ואכלת ושבעת" ובפרשת עקב :"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך".  כי רק כשהעמל שלך הביא לך השפע, אתה עלול לשכוח את ה' אבל כשברור שאתה נהנה מעמלם של אחרים, אין סכנה כזו כי אין כאן גאווה.

לסיכום:

שכחת ה' יכולה לנבוע משתי סיבות:

1. הסכנה התרבותית כשהשפע מביא איתו תוכן תרבותי זר
2. הסכנה החומרית, כשהשפע נראה נובע אך ורק מהכוח שלנו

 

 

	פרשת ואתחנן	פרשת עקב
שני שלבים	התחלת הכיבוש	אחרי תקופת הכיבוש
תיאור טוב הארץ	מוצאים שם תשתיות מוכנות	לארץ פוטנציאל מצויין
הסכנה	לקבל, יחד עם השפע של העמים הקודמים, גם התרבות שלהים: עבודה זרה	השמחה והגאווה להצלחת הוצאת השפע מהארץ על ידי כוחינו, עלולים להשכיח מקור הכוח: ה'
המצוות	הפרדה טוטאלית עם כל מה שמזכיר אלילות ועבודה זרה, כולל החיתון עם העמים	הביכורים, ברכות הנהנים, המצוות הקשורות בארץ, הדת, איום הגלות

 

ואתחנן (ו', י-טו)	עקב (ח', ז-כ)
והיה כי יביאך ה' א-להיך אל הארץ אשר נשבע לאבֹתיך… לתת לך. ערים גדֹלֹת וטֹבֹת                 אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב          אשר לא מלאת ובֹרֹת חצובים                        אשר לא חצבת כרמים וזיתים                      אשר לא נטעת                             ואכלת ושבעת.	כי ה' א-להיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים, עֲיָנֹת ותהֹמֹת יֹצאים בבקעה ובהר. ארץ חִטה ושעֹרה וגפן ותאנה ורִמון ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנֻת תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצֹב נחֹשת.                             ואכלת ושבעת וברכת את ה' א-להיך על הארץ הטֹבה אשר נתן לך
השמר לך פן תשכח את ה'             אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים.               את ה' א-להיך תירא ואֹתו תעבֹד ובשמו תשבֵעַ.   לא תלכון אחרי אלהים אחרים מאלהי העמים אשר סביבותיכם. כי א-ל קנא ה' א-להיך… והשמידך מעל פני האדמה.	הִשמר לך פן תשכח את ה' א-להיך לבלתי שמֹר מצוֹתיו ומשפטיו וחֻקֹתיו אשר אנכי מצַוך היום. פן תאכל ושבעת, ובתים טֹבים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירביֻן, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה' א-להיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים. המוליכך במדבר הגדֹל והנורא נחש שרף ועקרב וצִמאון אשר אין מים, המוציא לך מים מצור החלמיש. המאכִלך מן במדבר אשר לא ידעון אבֹתיך למען ענֹתך ולמען נסֹתֶך, להיטִבך באחריתך. ואמרת בלבבך כֹחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' א-להיך כי הוא הנֹתן לך כֹח לעשות חיל… והיה אם שכֹח תשכח את ה' א-להיך והלכת אחרי אלהים אחרים ועבדתם והשתחוית להם העִדֹתי בכם היום כי אבֹד תֹאבֵדון.

 

 

 

בע"ה כח תמוז התשע"ט

מישל בן שושן

מסעי פי4

 

סיכום:

נראה לי שהקשר בין כל חלקי הפרשה הוא: חשיבות כל  חלקה בארץ כנען ,המתאים לכל חלק –שבט, בעם ישראל. בדרך כלל, אנו רגילים להסתכל על היסטוריית בני האדם. אבל, מסתבר, שיש גם נקודת מבט חשובה , נוספת ומקבילה, מצד הארץ עצמה. רוב הנושאים בפרשה לנו, אינם חדשים. כבר דובר עליהם ועוד ידובר עליהם בספר דברים. אבל קיבוצם בפרשה אחת, והבחינה המיוחדת שבה הם מסופרים, , באה, לעניות דעתי , כדי שנבין שלארץ עצמה יש "עצמיות", "רצון", כמין "נפש", והיא לא רק מצע שעליו פועל האדם. רק השילוב בין האדם והארץ יכול להביא ליישובה של הארץ על ידי העם. אני אנסה להציע , השתקפות רעיון זה דרך כל אחד מהנושאים בפרשה.

 

1:  המסעות

הפרשה מתחילה עם סיכום כל 42 המסעות של בני ישראל , מיציאת מצרים עד להגעתם בעבר הירדן. אם נתבונן ברשימה, מופתעים לגלות כמה פרטים :

המקומות של החניות לא תמיד מתאים למה שמסופר בספרי שמות ובמדבר. לא רק שינוי שמות המקומות אלה גם הסדר שבהם הם מופיעים, שונים

הרבה מאורעות , שנראו לנו חשובים מאוד (כמו למשל מתן תורה) לא מוזכרים בכלל. בעוד שמיתת אהרון או הימצאות עיינות מים ודקלים במקום מסויים, כן מפורטים.

הרשימה של המסעות נראית מספרת אותו הסיפור אבל מבחינה לגמרי שונה. הרבה מפרשים הפילגו עד להסבר שמות התחנות, כאילו אלה שלבים שונים של מצבים נפשיים שעבר העם ממצרים ועד לכניסתו לארץ. כאילו לא חשוב המסע גאוגרפי  כמו זה הנפשי. כאילו מתארים יותר את הבשלות הנפשית והשברים שגרמו לכך, ההתבגרות, של עם העבדים לעם שעומד להיכנס לארץ.

ברצוני לעשות הקבלה בין שני פסוקים:

הראשון, נמצא בפרשת בהעלותך, כשהעם עומד לצאת ממדבר סיני ,אחרי שכל המחנות אורגנו למופת. והשני, בראש פרשתנו:

• במדבר פרק י (כח) אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְצִבְאֹתָם וַיִּסָּעוּ:
• במדבר פרק לג (א) אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:

 

שני הפסוקים דומים מאוד. אבל אחרי הראשון, אין שום רשימה של מסעות, כי עדיין הם לא נסעו! הם בפתח המסעות .אם כן, מה פירוש "אלה מסעי.." אם אין מסעות עדיין? רש"י מדבר על "סדר מסעיהם" כאילו סידור המחנה, איזה שבט, תחת איזה דגל, באיזה מיקום , תחת פיקוד מי.. הם סדרי המסעות. עבור העם, זה המסע. אפילו שאין עדיין מסע, סידור המחנה הוא העיקר

אבל בפרשה שלנו, יש רשימה של 42 התחנות. והפסוק משתמש באותם המילים :"אלה מסעי". כאילו המטרה , כאן, היא אחרת: האם העם מוכן לקחת על עצמו את המשימה המיוחדת לכל שבט לנחלת הארץ.

וזה מסביר גם הנושא השני של הפרשה: מינוי ראאשי השבטים שינחילו את הארץ עם יהושוע ואלעזר

 

2. הורשת יושבי הארץ

במקומות האחרים שבהם יש מצווה "להוריש" את הגויים היושבים בארץ, הסיבה העיקרית היא סכנת ההתבוללות. העמים האלה יתחתנו עם בנות ובני ישראל ויגרמו לעבודה זרה.

כאן, הסיבה שונה:

במדבר פרק לג (נה) וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ:

אם במקומות האחרים, הסיבה היא כאמור יחסים חמים שישררו בין ישראל לגויים, כאן, הסכנה היא הפוכה: הם יהפכו לאויבים. הסכנה היא בטחונית. אבל לא רק. כל חלק מארץ כנען זקוקה ששבט מסויים מעם ישראל יתנחל בה כדי לפתח את המידה המיוחדת שגנוזה בחלק הארץ הזה. במידה ויישארו חלקי ארץ עם גויים, החלקים האלה לא יוכלו לפתח את יכולתם! ואז, המשימה הכוללת של ירושת הארץ על ידי ישראל לא תוכל להתקיים במלואה!. כי המטרה העליונה היא לא למצוא ארץ מקלט לעם נרדף, אלא לפתח את כל פני הארץ והעם. ואם יחסר חלק מהעם או חלק מהארץ, משימה זו לא לוכל להתקיים במלואה. המשימה היא:

במדבר פרק לג (נג) וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ:

יש להוריש אותה (מכל יושביה האחרים) כדי לרשת אותה!!

3. גבולות הארץ

למה לסרטט גבולות? גבולות ארץ כנען די ברורים מתקופת אברהם. הירדן במזרח והים התיכון במערב.! ואם חלק הארץ המזרחית לירדן ניתן לשלושת שבטים , אז למה לא לכלול אותם בגבולות הארץ? למה להמשיך לדבר על ארץ כנען כזו שמערבית לירדן בלבד?

ייתכן שהותר עושה הבדל מהותי בין ארץ כנען, במערב לירדן והארץ הגדולה יותר שיכולה להגיע עד לנהר פרת ולנילוס. לארץ כנען מסוגלות מיוחדת. חוקים משלה. זו ארץ שאמורה לפתח מידות מיוחדות לעם היושב בה. ההתחלות בה איננה דומה להתנחלות בעבר המזרחי של הירדן. לכן יש חשיבות גדולה לתאר את הגבולות שלה. יש לארץ הזו תכונות מיוחדות שאין לארצות אחרות. ועל התכונות האלה , באה הפרשה שלנו ללמד את החשיבות שכל שבט ינחל החלק המיוחד השייך לו.

 

4. נשיאי השבטים שינחלו הארץ

כבר דיברתי על זה לעיל. יש חשיבות שכל שבט ינחל את חלקו המיוחד. כאן המקום לדבר על נושא מיוחד: הארץ חייבת להתחלק לשבטים לפי שני קריטריונים שונים: הגורל וגודל החלקה:

במדבר פרק לג (נד) וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ:

הרבה פרשנים התמודדו עם הקושי הזה. או שנחלק הארץ לפי הרב והמעט או שזה יהיה לפי הגורל ! איך אפשר לעשות שניהם ביחד??

נראה לי שכאן סוד הארץ: יש בעם ישראל שבטים עם מידות, אופי, תרבות, צרכים מיוחדים. אבל מצד שני יש לארץ חלקים שונים שה' יודע שהם מסוגלים לפתח את יושבי החלקה הזו מידות והארות מסוימות. ה' יודע אזו חלקה יכולה להתאים לאזה שבט. אבל יש גם להתחשב ביכולות והמצב של כל שבט. זה כמו זיווג! יש להתאים שני אנשים עם האילוצים של כל אחד מצידו. לכן התורה מתארת את האילוץ הזה: הגורל ייתן את הסכמת ה' והמצב הדמוגרפי את האילוץ שלו.

יעקב אבינו וגם משה, בברכם את השבטים כבר דברו על המידות השונות ועל ההתאמות לחלקים מסויים לארץ.

חלקת ארץ מסויימת מסוגלת להיות "עזר כנגדו" של שבט מסויים בישראל!! ולכן השידוך מסובך אבל הכרחי.

לכן יש להנחיל את הארץ על ידי שלושה גורמים שונים: יהושוע המנהיג , אלעזר הכהן (עם האורים ותומים והקשר עם האלוהים( ונשיאי השבטים שמכירים השבט שלהם).

 

5. ערי הלויים

התורה הסברה לנו בכמה מקומות שאין ללויים חלק ונחלה בתוך שבטי ישראל. אם כן , למה יש מצווה לתת להם 48 ערים, עם מגרשים?? מה ההבדל בין בית של בן שבט שמעון לבין בית של משפחת לוי? לכל אחד הבית רשום בטאבו. לכל אחד בעלות מלאה על ביתו ועל המגרש מסביב. אז מה פירוש שאין ללוויים נחלה אם יש להם ערים ומגרשים???

נראה לי שכאן באמת הרעיון שהצענו לעיל יכול להתגלות באמת:

"נחלה" היא היכולת לפתח את המידה המיוחדת של השבט או של המשפחה בזיווג עם חלקה המיוחדת של הארץ. לכל שבט מידה שונה. לכל שבט זהות משלו שיש לפתח בתוך כלל ישראל.

ללוי אין מידה כזו. יש להם תפקיד כלל ישראלי של חינוך, של עבודת הקודש. אבל אין להם לפתח מידה מיוחדת כמו כל שבט. לכן אין להם "נחלה" במובן הזה. לא מדובר על חלקת אדמה אלה נחלה. זיווג מיוחד בין האופי המיוחד של השבט או המשפחה עם החלק המיוחד של הארץ. ערי הלויים מפוזרים בכל הארץ בלי שייקראו "נחלה". זאת אולי הסיבה של הגמרא:

תלמוד בבלי מסכת מכות דף יב עמוד א אמר ר' אבהו: ערי מקלט לא נתנו לקבורה, דכתיב: +במדבר ל"ה+ ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם, לחיים נתנו ולא לקבורה

לא קוברים הלויים בערים שלהם! כי קבורה היא נחלה כמו שראינו אצל אברהם! ולכן רבי אבהו רוצה ללמד לנו שאין עריהם נחלות.

 

6. ערי מקלט

בדרך כלל מבינים את המילה "מקלט" כמקום שניתן להימלט מסכנה. בכמה מקומות בתורה זה באמת המובן. "לנוס שמה הרוצח". ממי הוא נס? מגואל הדם שמבקש לרצוח אותו.

אבל אם זה המובן היחידי של ה"מקלט", אז יש כמה שאלות:

• למה לחכות שם עד למות הכהן הגדול? יש לחכות עד למות גואל הדם!
• ואם אין גואל הדם, אם לנרצח אין קרובים, אז היינו מצפים שאין צורך לרוצח בשגגה לגור בעיר מקלט! ואין ההלכה כן. אפילו אם אין גואל דם, הוא חייב להישאר שם עד למות הכהן הגדול
• אם באמת זה רק כדי להינצל מגואל הדם, אז מה יעשה הרוצח בצאתו מעיר המקלט אם הכהן הגדול ימות מיד? הרי גואל הדם עדיין נמצא ! למה לתת לו לצאת?
• למה יש לקבור את הרוצח בשגגה בעיר המקלט ? אם זה היה רק כדי להציל אותו מגואל הדם, הרי הוא כבר מת ! שיקברו אותו בעיר שלו! לא! ההלכה מחייבת לקבור אותו בעיר המקלט (אם הכהן עדיין לא מת)
• למה לאסור יציאה מעיר מקלט בכל מקרה? אפילו לקרבן פסח? אפילו אם סכנת גואל הדם חלפה לה?

הרב אלחנן סמט מסביר שמקור אחר יש למילה "מקלט":

ויקרא פרק כב (כג) וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה:

במומי הקרבנות, ישנם שניים שניתן בכל זאת לתת לבדק הבית אפילו אם אסור להקריב אותם על המזבח:

• השרוע = הגדול מדי. או שיש לו אבר גדול מדי
• והקלוט= הקטן מדי. או שיש לו אבר קטן

מכאן ש"מקלט" מרמז על מקום שחירותו של הרוצח מצומצם. כמו בית כלא.  זה כבר לו מקום שיוכל להציל את נפשו אלא מקום עונש שאסור לו לצאת ממנו, ללא קשר עם סכנת הגואל הדם!!

ולמה יש להעניש אותו?

זו בעיית הארץ!!:

במדבר פרק לה (לג) וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ:(לד) וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי יְקֹוָק שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

הארץ קבלה בתוכה "דם נקי". והיא דורשת נקמה. היא דורשת צדק. היא דורשת את דמו של הרוצח!!

במקרה של רוצח במזיד, אז הורגים את הרוצח ואז הארץ "מקבלת" את דרישתה

אבל במקרה של רוצח בשגגה, אי אפשר להרוג אותו כי הוא לא עשה זאת בכוונה!. לכן עושים שני דברים:

• מסלקים מהארץ את הרוצח בשגגה. הארץ לא יכולה לסבול אותו מעליה! לכן מסלקים אותו למקום שהוא "לא נחלה" למקום אקסטרטריטוריאלי! עיר לויים, או עיר מקלט!. כאילו הוא לא נמצא יותר על הארץ!
• דמו של הכהן הגדול יכפר סופית על הדם הנקי שנשפך. אבל אי אפשר להרוג כהן גדול בגלל זה. מחכים שימות ! ורק אז הארץ "שקטה" והרוצח בשגגה יכול לחזור לגור בארץ מחוץ לעיר המקלט!!

ועכשיו נחבר את שני המובנים: זו עיר מקלט מגואל הדם אבל יותר נכון להגיד שזה מקלט מרוגזה של הארץ עצמה!  הורגים את הרוצח במזיד ומגלים את הרוצח בשגגה בגלל….הארץ!! כאילו יש לארץ רצון, נפש, יישות משלה שיש לכבד מאוד!!. זוכרים שהתורה מדברת על הארץ שחייבת לרצות את שבתותיה . אם לא מקיימים את מצוות השמיטה, הארץ עצמה תדרוש שמיטה זו עד כדי גלות העם!. הארץ יכולה להקיא בעצמה את יושביה!!

 

7. בני מנשה

למה הפרשה הזו איננהנמצאת במקומה הטבעי, מיד אחרי פרשת בנות צלפחד??

בני מנשה מעלים בעיה : אם בנות צלפחד יקבלו נחלת אביהם, אם יתחתנו עם בן שבט אחר, הנחלה תעבור לילדים שלהם והנחלה תצא מתחום שבט מנשה!!  זה, לכאורה נראה מאוד אגואיסטי !

הרב מנשה וינר מסביר שבדיוק ההיפך הוא הנכון:

הבעיה שחלקת אדמה תעבור משבט לשבט אחר מהווה בעיה לכל עם ישראל ולכל הארץ:

כל חלקת אדמה שייכת לשבט ומשפחה בגלל שיש לשבט הזה או לפשפחה הזו שייכות מיוחדת לחלקת האדמה המיוחדת הזו! כדי שהזיווג יעלה יפה !

אי אפשר לבלבל את היצועים!!!

 

לסיכום:

יש מטרה עליונה של עם ישראל: לייצג , על ידי כל שבטיו וכל שבעים פניו את כל האפשרויות להיות אדם ובאותו הזמן, לקיים אחדות בין כל הפלגים השונים

יש אותה מטרה לארץ כנען: להכיל בתוכה ולפתח מזגים שונים אצל יושביה.

כל חלק מהארץ כנען מתאימה לשבט מיוחד

רק הזיווג של השבט המיוחד עם חלקת האדמה המיוחדת יכולה להביא ליישום מטרות העם על ארצו

לכן, אין להשאיר מעמים אחרים עליה

לכן יש לנחל כל חלקה

לכן אין לתת לשבט חלקה אחרת

לכן הגורל שהוא דבר ה' ישתתף בחלוקת הארץ

לכן יש להביא את כל השבטים לבגרות מיוחדת, שבה כל שבט תוכל לפתח את ייחודה וגם להתאחד כעם.

קשה לנו היום , במאה ה21, להבין שיש לארץ ישראל מסוגלות מיוחדת כזו שהיא בעצמה דורשת מאיתנו דברים במישור המשפט, הצדק, הירושה וההתנחלות. אנו, בני האדם היושבים עליה, מיוחבים גם לארץ ולחוקיה המיוחדים. זו לא ארץ ככל הארצות. היא לא סתם ארץ מקלט לעם היהודי. היא ארץ שתכונות כל חלקי העם אמורים להתפתח ולהתגשם , בכל חלקיה

בע"ה י תמוז התשע"ט

מישל בן שושן

 

פינחס פי4

 

ננסה למצוא מכנה משותף לכל נושאי הפרשה. אבל לפני כן, נעיין בכמה נושאים מזווית מיוחדת:

 

1. מות משה

כשה' מבקש ממשה לעלות אל ההר כדי למות, הוא קודם כל מבקש ממנו "לראות את הארץ":

במדבר פרק כז (יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:(יג) וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ:(יד) כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן:

היינו חושבים שהראייה הזו היא "תנחומים" על זה שהוא לא יוכל להיכנס. אז לפחות שיראה אותה. זה בעצם מה שמשה בעצמו ביקש בפרשת ואתחנן:

דברים פרק ג (כג) וָאֶתְחַנַּן אֶל יְקֹוָק בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:(כד) אֲדֹנָי יְקֹוִק אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ:(כה) אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן:(כו) וַיִּתְעַבֵּר יְקֹוָק בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה:(כז) עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: (כח) וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה:

אבל הרב תמיר גרנות מציע סיבה אחרת: ה' באמת מבקש ממשה לראות, כמצווה, כאחת התפקידים החשובים שעליו למלא. כדי להבין עלינו לזכור את הבטחת הארץ לאברהם:

בראשית פרק יג (יד) וַיקֹוָק אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה:(טו) כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם:(טז) וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה:(יז) קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה:

יש שני מהלכים שחייב אברהם לעשות כדי לזכות בארץ:

• א. לראות את הארץ: שא עיניך וראה
• ב. להתהלך, פיזית בארץ

יש מחלוקת בגמרא, :האם הראייה של חפץ הפקר מקנה אותו למי שראה אותו או שמה יש לתפוס את החפץ ביד. ההלכה חתכה שראייה בלבד איננה מספיקה (כי כל אחד יוכל להגיד שהוא ראה החפץ ראשון! חייב להיות מעשה. אבל אי אפשר לזלזל בדעה השנייה של רבאף

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף קיח עמוד א אמר רבא: לא, דכולי עלמא הבטה בהפקר קני,

 

תוספות מסכת בבא מציעא דף ב עמוד א  דבראיה בעלמא לא קני – והא דאמרי' בפרק הבית והעלייה (לקמן דף קיח. ושם) הבטה בהפקר קני היינו שעשה מעשה כל דהו כגון שגדר גדר קטן.

 

תיאורטית, עמדה זו אמיתית. רק בגלל בעיות הוכחה ומחלוקת בין אנשים, היא לא התקבלה להלכה. אבל העיקרון קיים: ראייה דבר הפקר מקנה אותו למי שרואה.

כשאברהם או משה "רואים" את הארץ, הם "קונים" אותה במובן מסויים. הראייה היא כוללת הרבה יותר. לא מדובר רק במה שאפשר לראות עם העניים, אלה בעיקר החזון של הנביא על התפקיד של המקומות האלה. זה , כנראה, משמעות "שא עיניך". זה לא תלוי אם באותו יום היה מעונן ואי אפשר לראות רחוק. נראה לי שהנביא מתבקש לתפוס את משמעות הקניין של המקומות האלה בראייה כוללת ורחבה.

בנוסף, יש מהלך שני שמתבקש והוא הכיבוש, ההליכה הפיזית במקומות האלה. מבחינת :

"כל המקום אשר תדרוך כף רגליכם בו, לכם יהיה.."

 

הבקשה מה' למשה לראות את הארץ, היא דרישה על סוג של קניין הממשיך את הראייה של אברהם אבינו.

חשוב שמי שהוציא את ישראל ממצרים , הוא זה שנתן התורה, והוא זה שקונה את הארץ. בכל, מחברים את התורה, ההיסטוריה, ארץ ישראל להבטחת האבות.

 

 

 

 

2. ישנן שתי ארצות!

 

• יש את ארץ כנען: גבולותיה מוגדרים היטב : מערבית לירדן. לארץ הזו יש מעמד מיוחד. היא ארץ הקודש. בארץ הזו , לא יורד גשם רק אם האדם מתפלל לה' היא מתירה ליושביה שפע רק אם הם יתנהגו בה באופן מוסרי. זו ארץ שעיני ה' בה כל הזמן.
• יש את "הארץ": זו הארץ שמשתרעת מהפרת ועד נהר מצרים. זו ארץ הרבה יותר רחבה. היא שייכת לעם ישראל גם כן, אבל בתנאי שהם כבר כבשו את הארץ הגרעינית, ארץ כנען רק אז, ובמידה ויש לעם מספיק זכות יוזמה ותעוזה אז הם יכולים לכבוש חלקי ארץ אחרים בגבולות הארץ הגדולה.

למה קיימת הפרדה בין שתי הארצות האלה?

הראשונה, ארץ כנען, היא כמין מעבדה, שבתוכה עם ישראל אמור ללמוד לעבוד את ה'. התנאים בארץ הזו מאלצים את העם היושב בה לרכוש אמונה ולהכיר את דרכי ה'. החיים בארץ הזו הם הבסיס . רק אם מצליחים להתמודד עם החיים בה, נוכל לעבור לשלב שני: כיבוש ארצות נוספות. המטרה בכיבוש הזה הוא לא סתם תאוות שלטון יותר רחב, התעשרות, נפש אימפריאליסטית. להיפך. כל מי שחי בארץ כנען מבין שאלה לא המטרות שעליהם התאווה ה'. אלה כיבוש ארצות נוספות מטרתו להרחיב את תווך הפעולה של ישראל מול הגויים. ארץ כנען מאלצת אותו לחיות בתוך עצמו ולבנות את רוחו בתור אומה מיוחדת פנימה. ההתרחבות אל עבר ארצות אחרות , מטרתה להיות יותר "אור לגוים". כשלעם יש ראייה הרבה יותר רחבה של מטרת קיומו על הארץ. כשיש לעם יכולת רוחנית להשפיע לטובה לסביבה. במרחבים הנוספים האלה, אין צמצום בגשם ובשפע . שם , כבר לא זקוקים לתזכורות תמידיות שאנו תלויים בה'. זה כבר הופנם היטב. עוברים לשלבים אחרים.

ההתרחבות כלפי ארצות אחרות באה כתוספת קדושה, תוספת מטרות, הרחבת אופקים.

הדבר הזה, השלב השני של כיבוש הארץ הגדולה, כבר הובטח לאברהם כמטרה העליונה. לכן, אברהם היה צריך הרחבת אופקים, חזון גדול אוניברסאלי,כדי "לראות" את כל הארץ מנהר מצרים ועד נהר פרת.

 

כך גם משה: ה' מבקש ממנו לשאת את עניו (בפרשת ואתחנן) ולראות את הארץ. את כל הארץ ,גם מזרחה (!) גם צפונה ונגבה..

דברים ג: :(כז) עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה

ראיה של חזון. של קניין באופן שנחשוב על מטרת הכיבוש העתידי.

אין שום תועלת בכיבוש אם אין חזון מאחורי הכיבוש.

ללא ראיה מוקדמת, ללא חזון, ללא מטרה עליונה, כל כיבוש יתפוגג ויישאר רק "כיבוש" מגונה! כי לא נבין למה אנחנו כבשנו בכלל השטחים האלה! ונאבד אותם ח"ו.

לכן הראייה של הארץ על ידי אברהם ומשה היא הכרחית קודם כל כיבוש בפועל. והראייה חייבת להיות מתורגמת בעם עצמו ובמנהיגיו גם לאחר הכיבוש.

הקניית הווירטואלי הזה הוא הכרחי מאוד. הוא חייב גם להיות מלווה בכיבוש פיזי . אבל אין לנתק האחד מהשני אף פעם! (והמבין יבין!)

 

3. למה משה לא נכנס ?

בכל זאת, נאסר על משה לעבור את הירדן. למה? כנראה שמשה לא היה מסוגל להנהיג את העם בתוך ארץ כנען עצמה. כי הארץ הזו, היא המעבדה הקשה והמיוחדת שבה העם חייב ללמוד לחיות בתוך עולם גשמי דרך הרוחניות!

הרב תמיר גרנות מסביר את חטא מי מריבה שבגללה אהרון ומשה נפסלו מלהנהיג את העם בארץ כנען:

נקראה בעיון מה שאומרים בני ישראל בסיפור מי מריבה: הם נמצאים בקדש, בדרום הארץ, אולי בגבול ארץ כנען דרומה, על יד הנגב.

במדבר פרק כ (ג) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה ..(ד) וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְקֹוָק אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה ל…לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת…(ז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ח) קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן …:(יא) וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: ס(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:

כשהעם מתלונן על זה שאי אפשר לעשות חקלאות במקום הזה (לא מקום זרע ותאנה..) הם לא מדברים על המדבר. הם מדברים כבר על הנגב! והם תוהים: אנחנו מבינים שבמדבר אין מים אבל זו כבר הארץ! היא אמורה להיות ארץ זרע וחייבים מים כדי לזרוע . ואפילו לשתות אין מים!!

זו לא תלונה רגילה, כמו שהיו כאלה הרבה במדבר. זו תלונה מיוחדת כי כבר הגיעו לארץ ורואים חלקה!

במדבר, משה הוציא להם מים באופן ניסי לגמרי. בהכאת הסלע. וזה היה בסדר גמור. כי אין מים במדבר

אבל החידוש הגדול שחייבים להבין אותו בארץ זה שאין מים בלי תפילה, בלי אמונה, בלי רוחניות.

במצרים, יש מים בלי תפילה

במדבר, אין מים וחייבים נס אל טבעי

בארץ כנען, יהיו מים אבל חייבים להתפלל, ולעמול קשה

הטעות של משה היא שהוא לא הבין את ההבדל בין מציאות המדבר ומציאות ארץ כנען. אין מים, אז הוא מתנהג כמו במדבר, הוא עושה נס. במקום ללמוד וללמד את העם איך מתנהגים בארץ כנען, (וזה המובן "הקדישני בעיני ישראל") הוא מתנהג כמו מנהיג של המדבר. קשה למשה להיות מנהיג בארץ. הוא קרוב יותר מדי לאלוהים. הירידה לתחום הגשמי שממנו משיגים הרוחני, רחוקה ממנו. עבורו, משיגים גשמיות דרך הרוחניות. וזה המהלך ההפוך של ארץ כנען. לכן הוא לא יכול להיות המנהיג בארץ כנען.

אבל, הוא כן יכול להיות המנהיג מזרחית לירדן, בארץ הגדולה! ושם הוא כן יכל לראות את כל הארץ. אבל לא להיכנס לארץ כנען כמנהיג!

 

אם אהרון מת בהר ההר, לפני הכיבוש של מזרח הירדן, זה כי לא היה לו שום תפקיד בכיבוש ובראיה הזו של משה. הוא לא זה שנתן את התורה והיה חייב להתחבר עם כיבוש הארץ. הוא נפסל , כמו משה , בגלל מי מריבה, מלהיכנס לארץ ולכן הוא מת לפני הכיבוש. משה היה חייב לכבוש חלק מ"הארץ" הגדולה ולראות את כולה כדי להתחבר אותה לתורה ולהבטחת האבות.

 

 

4. הנושאים האחרים בפרשה:

 

1. בנות צלפחד

הן מצליחות להרחיב את גבולות החוק. החוק, ההלכה, קובעת שרק הבנים יורשים. בזכות המידות הטובות שלהן, הן מצליחות לשכנע את משה וה' בעצמו שיש להרחיב החוק לבנות במקרים מסויימים. איך החוק יכול להתרחב?. נראה לי שכמו בנושא הקודם, יש גרעין קדוש ורק אם מקיימים אותו ומראים מוכנים להרחבה, ניתן להרחיב את הגרעין . יוזמת האדם שתרחיב את ההלכה מתאפשרת רק אחרי שהם כבר "כבשו" את ארץ הגרעין. למדנו זאת כבר עם פסח שני.

2. פינחס:

מעשה של קנאות הוא דבר מאוד עדין.. האם מעשה פינחס היה בתוך ההלכה?  זו "הלכה  אבל לא מורים כך" כלומר זה בגבול האפור של הסיכון העצמי. החכמים חתכו את סיפור פינחס בין הפרשה הקודמת , בלק, לסוף הסיפור בפרשתנו. הם השאירו אותנו במתח: מה יקרה עם פינחס? האם המעשה שלו יתקבל על ידי ה' או לא?. למה היינו במתחת? כי הוא עשה מעשה שספק אם הוא כשר או לא. רק אחרי שה' ידע שלפינחס אין בכלל נגיעות אישיות, הוא נקי לגמרי בכל תחומי הגרעין ההלכתי והמידות שלו, רק אז, הותר לו לעבור את הגבול ולכבוש שטחים מחוץ לגרעין ההלכתי המצומצם!

3. המוספים

הפרשה שלנו מתארת את כל הקרבנות שמקריבים במקדש במועדים השונים. וזה ההבדל המהותי בין פרשתנו לבין פרשת אמור שבה כבר רשומים כל המועדים .

נשאל לעצמנו שאלה פשוטה: אם לא מביאים קרבנות החג בסוכות, האם זה יהיה סוכות בכל זאת? כמובן! סוכות היא החג שהוגדרה בפרשת אמור. עשיית הסוכה, הקידוש, הלולב. אם כן מה תפקיד הקרבנות? הם "תוספת קדושה", ולכן, לעניות דעתי, הם "מוספים" כלומר יש השפעה של קדושת החג אצל הציבור אל עבר מה שנעשה במקדש! מבליטים אז את "תוספת הקדושה" של המועדים על ימי החול. זה עניין התוספת, המוספים.

4. המפקד:

תכנית, המפקד הנוסף, אחרי 38 שנים נועד להארגן העם לקראת הכיבוש, הכניסה לארץ. מגיעים למספר הקסום: יותר משישים ריבוא (המינימום הנדרש למהלך היסטורי של העם).

אבל, נראה לי שיש חידוש במניין הזה שלא היה במניינים הקודמים: מונים את הילדים והמשפחות. אפשר להגיע ל70 משפחות, ילדי 12 השבטים. כבר לא מדובר בשבט זה אלא במשפחה זו. התורה חוזרת "לישווה משפחת הישווי.." כאילו זה חידוש להגיד לנו ששם המשפחה של זרח זה משפחת..הזרחי! אלה נראה לי שהלימוד הוא יצירת משפחות. הרחבת המספר 12 השבטים שאליהם השתייכו עד כה למספר 70 המשפחות שאליהם ישתייכו מעכשיו. נזכור שההרחבה הזו(מ12 ל70) מקבילה לירידת בני יעקב למצרים. והיא מבשרת על התפקיד האוניברסאלי של עם ישראל כלפי 70 אומות העולם.

יש ללמוד קודם כל  לחיות במימד ה12, בגרעין העם, ורק אחר כך ללמוד לחיות במימד ה70 המשפחות, למטרות עליונות יותר, כלפי העולם החיצון.

 

 

 

 

לסיכום:

נראה לי שכל הנשואים בפרשה, מדברים על "הרחבת הקדושה" התוספת של הקדושה שבאה אחרי ורק אחרי שמקדשים את הגרעין. יש לכבד את השלבים: אין לקפוץ לשלב השני בלי שנכבד השלב הראשון.

המטרה היא הרחבת הקדושה. אבל חשוב שלא נדלג על קדושת הגרעין. מי שקופץ, לא משיג את השלב השני:

 

נושאי הפרשה	"הגרעין"	תוספת הקדושה	אם קופצים שלב נענשים
פינחס	קיום ההלכה	מעשה קנאות	נדב ואביהו, מקושש עצים, המעפילים..
המפקד	12 השבטים	70 המשפחות
בנות צלפחד	מידות טובות	הרחבת ההלכה	ראה לעיל
ראיית הארץ על ידי משה	ארץ כנען	הארץ הגדולה	גלות
המוספים	קדושת הזמן שבת	המועדים והמוספים שלהם

 

 

5. יהושע

למה משה לא עלה אל ההר למות, יחד עם מחליפו, כמו שקרה עם אהרון. אהרון עלה עם משה ואלעזר ועל הר ההר, הוחלפו התפקידים בין אהרון לאלעזר.

אבל משה נצטווה לעלות לבד!

אחר כך משה מבקש מה' שימנה מחליף. אולי משה חושב על פנחס כי הוא הצליח למלא את מקומו של משה בהגנה על עם ישראל ובעצירת המגפה (תפקיד שתמיד מילא משה עד כה) אבל ה' בוחר ביהושוע.

אבל אפשר לשאול: מה היה קורה אילו משה לא היה מבקש זאת מה'? האם לא היה מחליף?

אברבנל משיב: נכון! לא היה מחליף! כי ה' מעדיף שלא יהיה מלך! שלא יהיה מחליף למשה בכלל. כמו שהתורה אומרת בספר דברים "ואמרת אשימה עלי מלך…ככל הגויים.." אז "שום תשים עליך מלך". כלומר, אני, ה' מעדיף שלא יהיו מתווכים במלכות ביני ובין עמי. אבל אם אתם באמת מרגישים בצורך, אז בסדר, תשימו עליכם מלך בתנאים אלה..

כלומר, עבור ה', לא היה צריך מחליף בכלל למשה! כמו שלא צריך מלך בכלל! לכן, משה מבקש וה' עונה לו קח את יהושע!

הרב תמיר גרנות מוסיף תשובה משלו: אין ולא יכול להיות מחליף למשה! יהושוע איננו המחליף של משה. אלה שהוא יחליף אותו בנושאים מוגבלים ביותר: כיבוש הארץ, הנהגה מדינית. אבל כנותן התורה וכנביא על, אין מחליף למשה!

 

6 המוספים:

 

הקרבנות פרשת פינחס

	כבש	פר	איל
יום חול בבוקר	1
שבת	2
ראש חודש	7	2	1
פסח	7	2	1
שבועות	7	2	1
ראש השנה	7	1	1
כיפור	7	1	1
שמיני עצרת	7	1	1
סוכות	14	7-13	2

 

יש דבר בולט: בראש חודש, פסח ושבועות, מקריבים 2 פרים. בעוד שבחגי תשרי רק אחד.

כאילו קיימות שתי מערכות:

1. זו של יציאת מצרים (שבה קשורים ראש חודש, פסח ושבועות), עם התחלת שנה משלה, השייכת כולה אך ורק לעם ישראל שהוא מעבר לחוקי הטבע, כמו "מוסף" לשאר הגויים, קדושה יתרה ומיוחדת.
2. זו של השנה הטבעית "תקופת השנה" שמתחילה בתשרי ועוסקת בחוקי הטבע האוניברסאלים.

פר אחד של קדושה רגילה, שני פרים לתוספת קדושה

עניין חג הסוכות מחבר את שתי המערכות גם יחד:

סוכות שייכת גם למערכת "שלושת הרגלים "(פסח שבועות סוכות) וגם לחגי תשרי. ולכן הקרבנות כפולים בסוכות. במקום 7 כבשים יש 14 כבשים. במקום איל אחד יש שני אלים

לגבי הפרים, יש מערכת שלמה מיוחדת שמחברת בין ישראח לאומות העולם, בין הפן הלאומי והפן האוניברסאלי

את הכפילות הזו של חג הסוכות ניתן היה להבחין בה כבר בפרשת אמור כשמתוארים שני חגי סוכות:

 

ויקרא פרק כג  פרשת אמור

 

כותרת : ד) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְקֹוָק מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם

• פסח (:(ה) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיקֹוָק:….(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק:
• שבועות: (יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיקֹוָק:(יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיקֹוָק וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:(יט) וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים:…
• ראש השנה:(כג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(כד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ:…
• כיפור (כז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק:…
• סוכות 1: (לג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(לד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיקֹוָק:(לה) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:(לו) שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיקֹוָק בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:

סיכום כללי 1 (לז) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיקֹוָק עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ:…

• סוכות 2 (לט) אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן:(מ) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:(מא) וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ:(מב) בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת:

(מג) לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:

סיכום כללי 2 (מד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יְקֹוָק אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פ

בע"ה ח תמוז התשע"ט

מישל בן שושן

 

בלק פי4

 

למה פרשת בלק נמצאת בתורה ?

 

פרשת בלק היא כמו עב"ם. אמנם היא עוסקת בעם ישראל. אבל הנפשות הפועלות הם מחוצה לו. הפרשה די ארוכה ומופיעים בה פרטים רבים. קשה להבין את משמעותה כמה הסברים הוצעו כמו למשל:

1. זה כדי להסביר לנו שהגויים לא אוהבים אותנו!
2. זה כדי לקבל ברכות מהגויים
3. זה כדי שנבין שה' שומר עלינו מלמעלה אפילו אם לא מרגישים זאת או אפילו אם הוא כועס עלינו
4. כדי שנדע שהאלוהים מדבר גם עם נביאי אומות העולם
5. כדי שנבין מי הציע למואבים להזנות את בנותיהן כדי להכשיל את ישראל בסיפור הבא
6. לספר לנו מה קרא, באופן כרונולוגי.(מעניין לקרוא "חדשות חוץ" בעיתון, לפעמים)
7. כדי שנבין שגם מה שקורה אצל אומות העולם מסתובב סביב ישראל
8. סיפור זה היה קיים בצורות שונות אצל אומות העולם , ומשה עיצב אותו בהתאם לעם ישראל.
9. …

כל אחת מההסברים האלה , שניתנו על ידי המפרשים ,יכול להיות רק חלקי. כי לא היינו זקוקים לפרקים שלמים כדי שנבין מסר שיכול להסתכם בכמה פסוקים. ייתכן שמכלול מסוים של תשובות יכול לספק תשובה שלמה. וגם זה קשה להבין.

בשלב ראשון, ברצוני להביא כמה הערות מעניינות של הפרשנים הישראלים העכשוויים וננסה אולי מכאן להבין יותר את מרכיבי הפרשה

 

בלעם הצדיק או בלעם הרשע?:

רש"י והראב"ע, רואים, מהתחלת הסיפור, בלעם כאדם רשע. כל מעשיו, כל דיבוריו, נחשבים, לפי פירושם ,לשקר, להטעיה ..הוא רשע גמור.

הרמב"ן, לעומתם, איננו מקבל זאת . עבורו, יש פסוקים שמראים שבלעם הוא "ירא שמיים" אמיתי. הוא אומר לכל מי ששומע אותו שרק את מה שהאלוהים יחליט הוא יעשה.. בלעם הוא כמעט צדיק!

הרב מרדכי סבתו מציע למצוא בהתחלת הפרשה שני תיאורים סותרים. שתי בחינות שונות. כדי להבין , נחלק הפרשה לארבעה חלקים:

1. מפסוק ב' ועד פסוק ז': הקדמת רקע הסיפור. בלק מבקש מבלעם לבוא לקלל את ישראל
2. מפסוק ח' ועד פסוק כ': שני סיפורים שבהם שליחים מבלק מגיעים לבלעם והוא עונה להם שהוא יעשה רק מה שה' יחליט. הפסוקים האלה, מתארים את בלעם כ"צדיק"!
3. מפסוק כא' ועד לה: סיפור האתון. בסיפור הזה, בלעם הוא רשע. הוא מכה האתון, הוא לא רואה את המלאך. הוא האיש הרע בסיפור. למרות הפסוק האחרון בחלק הזה שבו הוא מוכן לחזור בו מהשליחות.
4. מפסוק לו עד הסוף: בלעם פוגש את בלק ומתחילים הקללות שנהפכות לברכות

 

אם נמחק את כל החלק מס 2, לא היינו מרגישים בחסרונו! השליחים מגיעים ומבקשים מבלעם לבוא איתם ובלעם חובש את אתונו בבוקר והולך איתם! כל החלק השני, בעצם, מסבך אותנו כי הוא מתאר את בלעם כאיש טוב ששומע אמרי אל ופועל רק לפי רצון האל. החלק הזה בא כדי לתאר לנו בחינה שונה, נקודת מבט אחרת לגמרי על בלעם!

 

אם נמחק עכשיו את כל חלק 3, את סיפור האתון.(חבל כי זה החלק האהוב והפיקנטי ביותר!) גם אז, לא היינו, כנראה, מאבדים שום דבר מהעלילה. החיבור בין חלק 2 וחלק 4 יכול להיות מושלם! ה' מתיר לבלעם ללכת והוא אכן מגיע לבלק! אם כן, מה תפקידו של סיפור האתון??

 

מסתבר שהחלקים 2 ו3 באים כדי לתאר את דמותו המורכבת של בלעם. וזאת, ללא קשר עם המשך העלילה!

 

 

 

 

מה רוצה בלעם באמת?

 

התורה לא מבהירה בצורה חד משמעית מה הוא רצונו של בלעם. עבור בלק, התורה היא חד משמעית: הוא מחפש לקלל את ישראל על ידי מומחה בדבר. אבל האם בלעם רוצה ללכת לקלל? כנראה שכן ויש לכך ראיות:

1. למשלחת השנייה, הוא לא מסרב מיד. הוא שוב מחכה לתשובת האל! אבל הוא כבר אמר לו בלילה הראשונה שאין ללכת! למה לשאול שוב? זה מראה שהוא מחפש פתח כן ללכת! ולכן ה' לא מתנגד לרצונו החופשי ונותן לו ללכת. אבל הוא מזהיר אותו שהוא יהיה כפוף לדברים שישים בפיו! כלומר ה' מכבד את חופשיותו של בלעם, אבל מצד שני, הוא יגביל את חופש דיבורו! אלה תרתי דסתרי!!
2. כשהמלאך בא למנוע את הליכתו, בלעם, בסופו של דבר מוכן לחזור לביתו. אבל המלאך נותן לו רשות ללכת, בניגוד למטרת בואו של המלאך בהתחלה! גם כאן, התגובה של ה' או של המלאך סותרת את עצמה! אבל העובדה שבלעם הולך למרות הכל, מראה שהוא חיכה לפתח הזה שנתן המלאך ומשתמש בה ללכת לקלל.
3. בלעם מבקש מבלק להכין לו מזבחות ומנסה כל פעם לקלל את ישראל. זה לא הולך לו, אבל הוא לא מפסיק לנסות! סימן שרצונו כן לקלל!

אם כן, לבלעם כנראה יש רצון פנימי עמוק, לקלל את ישראל, אבל הוא מתחסד כל פעם כאילו הוא "רק" כלי בידי האלוהים. בלעם מוצא כל פעם הצדקה להליכתו. ה' מבין זאת ומעניק לו כל פעם את הכיסוי שהוא דורש!

זה מאוד מזכיר לנו את הדואליות שיש ביחס של ה' לפרעה:

• מצד אחד רוצה שפרעה ישלח את העם
• מצד שני הוא מחזק את לב פרעה כדי שלא ישלח אותם!

 

גם כאן, ה' נראה משחק על שני המישורים ההפוכים.

ולכן, באותה מידה ששאלנו מה הוא באמת רצון בלעם , חייבים לשאול :

 

"מה הוא רצון ה'??

 

• אם מטרת ה' היא, לכתחילה, שבלעם יבוא ויברך את עמו, אז למה הוא מונע זאת ממנו בלילה הראשונה? למה הוא כועס כשהוא הולך, למה הוא שולח לו מלאך לעצור אותו?
• אם מטרת ה' היא שבלעם לא יבוא בכלל, אז למה הוא מאפשר לו ללכת בכל זאת ולמה המלאך נותן לו רשות ללכת? ולמה לא למנוע את בואו מלכתחילה על ידי אמצעי מכריע אחר. למה לא לפגוע בבלק, למה לא לפגוע בשליחים, למה לא לפגוע בבלעם עצמו? למה לתת לכל הסיפור להתרחש?
• אם ה' רצה שהברכות יבואו בדרך עקלקלה, דרך קללות, אז למה משמשת כל התחלת הסיפור? שהתורה תגיד ישירות שבלעם בא לקלל ואז, היא תכתוב הברכות שיוצאות מפיו!
• אולי ה' לא רצה שום דבר מלכתחילה והוא "רק" הגיב למתרחש. יש מי שרוצה לקלל, אז ה' מתערב ובא להגן על עמו. אילו בלק לא חשב לקרוא לבלעם, אז לא היה קורה כלום! לא היתה נכתבת בכלל הפרשה הזו בתורה כי לא היתה פרשה! אז אפשר להגיד תודה לבלק ש"בזכותו" נכתבה פרשה שהחכמים הציעו שתאמר פעמיים בכל יום, בקריאת שמע!! (באותה הזדמנות ,נגיד תודה להמן שבזכותו יש לנו פורים!!! או תודה לפרעה, שבזכותו יש לנו פסח!)
• אולי הרעיון המנחה הוא ש"בדרך שרוצה האדם ללכת מולכים אותו"? אבל ה' כן מתערב בשלב מסויים!

 

השאלה "מה רוצה ה'" היא אולי השאלה הקשה ביותר בחיים שלנו. יש אנשים שיסתפקו בקיום תורה ומצוות לפי השולחן ערוך, ובכך, יחשבו שהם לא צריכים יותר לשאול את עצמם מה הוא רצון ה'? ה' אמר את רצונו פעם אחת ולתמיד בתורה (שבכתב או שבעל פה??) ומאז רצונו לא משתנה.( אבל , אנו מכריזים בעוצמה שה' הוא חי! רצונו לא יכול להיות מוקפא. הרי אנו מתפללים "יהי רצון מלפניך.." מנסים להשפיע על רצונו). לדעת האנשים האלה,  רצון ה' הוא רק קיום המצוות הכתובות בשולחן ערוך. או שרצון ה' הוא מה שהרבי שלי שאומר לי לעשות.

אבל יש אנשים אחרים שלא מסתפקים בקיום המצוות ומחפשים, מעבר לקיום תורה ומצוות, איך הם יכולים לעשות את רצון בוראם. ולמען מטרה עליונה זו, הם מחפשים כל הזמן מה הוא רצון ה' ? היום, עבורי, עבור העולם. רצון שיכול להשתנות כל הזמן אולי, בהקשר למציאות המשתנה?.

נראה לי שאין אף אדם שיוכל להגיד שהוא קלע בול לרצון ה' כל הזמן בחייו. אני לא מדבר על האפשרות "לחטוא" במובן הרגיל (אני יודע מה רצון ה' ובכל זאת אני לא עושה אותו) , אלא  בגלל שהוא לא הבין מה הוא רצון ה'! הוא לא מצא מה ה' רוצה ממנו! נראה לי ש"מה הוא רצון ה'?" היא שאלת השאלות עבור כל אדם "דתי".

 

האם פרשת בלעם באה כדי לעורר בנו שאלות אלה?

 

 

ההקבלה בין סיפור האתון לסיפור הברכות:

 

בניתוח פשוט של שני הסיפורים המרכזיים (סיפור האתון וסיפור הברכות) ניתן לראות הקבלה מעניינת:

בסיפור האתון, בלעם רוכב על אתונו, המשרתת אותו. היא אמורה לעשות את רצונו כל הזמן. הוא בעל הבית. כל סטייה מההנחיות שלו מביאה מיד ענישה. אבל, מסתבר, אחרי שלוש פעמים, שמי שמחליט באמת הוא מי שלא נראה בסיפור. לא הרוכב ולא מי שרוכבים עליו: מלאך ה'!

 

כך גם בין בלק לבלעם. בלק הוא המזמין. הוא המשלם. הוא בעל הבית. בלעם אמור לעשות את רצון בלק. אבל, אחרי שלוש פעמים, מתברר שיש מי שמחליט באמת, ולא ראינו אותו :ה'.

 

שלוש פעמים בלעם מכה באתונו. שלוש פעמים, מתחולל אותו דפוס פעולה. אבל, אחר כך, בפעם הרביעית ובהמשך, כל המסגרת מתפוצצת לה. מתגלה האמת שמעבר למה שהיה נראה כמציאות

 

שלוש פעמים בלק מבקש מבלעם לנסות שוב. אבל במעם הרביעית, הכל נשבר. בלק נשאר במקום כנראה אבל כבר לא משחק שום תפקיד. בלעם ממשיך עם משל רביעי, חמישי, שישי ושביעי. בלי בלק בלי מזבחות, בלי תפוסי ההנהגות הרגלים של שלושת הפעמים הראשונות.

 

סיפור האתון	סיפור הברכות
בלעם רוכב על האתון	בלק משלם ומזמין את בלעם
האדון מכה את המשרת	האדון כועס על המשרת
המשרת רואה את מה שהאדון לא רואה: מלאך	המשרת רואה את מה שהאדון לא רואה: דבר ה'
אחרי שלוש פעמים, הכל מתהפך ומציאות חדשה מופיעה: בלעם רואה המלאך ומתנצל	אחרי שלוש פעמים, בלק משותק. ובלעם נותן דרור לברכות ה' בפיו

 

הרב סמט מדבר על "סימולציה" כאילו מתחילים לחוות המשל(בלעם והאתון) ואחר כך חווים את הנמשל(בלק ובלעם). ורק אז , אולי, מבינים את המשל שקדם! האם בלעם הבין המשל? ספק מאוד כי הרי הוא המשיך בדרכו. אולי הוא הבין רק בסוף הסיפור. אבל העיקר הוא שאנחנו, קוראי ולומדי התורה, נלמד מהסיפור. אולי זה מזכיר לנו שאנו מבינים את המשמעות של הדברים רק אחר זמן רב. כשאנו חווים מציאות, אנו לא יכולים עדיין להבין את משמעותה, את תוצאותיה האמתיות. כשאדם חושב שדבר מסוים הוא "לטובתו", האם הוא יכול להיות משוכנע שאכן זה לטובתו? לפעמים הדברים מתגלים רק אחרי זמן רב , ואף דורות שלמים!

נראה לי, שבעצם, הפרשה איננה מדברת רק על "הפיכת קללות לברכות" אלא גם , אולי, על הפיכת משמעות המציאות לפי נקודות ראות שונה, בין לאורך זמן, בין מנקודת מבט אחרת באותו זמן.

 

פי האתון

החכמים מחשיבים את נס פתיחת פי האתון כאחד מעשרת הדברים שה' היה צריך להתנות עם העולם בעת הבריאה. נס כל כך גדול שה' הכין את ביצועו בסוף יום השישי של הבריאה רגע לפני כניסת השבת!

אם זה נס כל כך חשוב, בואו נשמע מה יש לאתון להגיד!: היא מתלוננת על שמכים אותה על לא עוול בכפה! זה עיקר הדיבור שלה. וזה גם עיקר הדיבור של המלאך! "למה הכית את האתון שלך?"! חשבנו שתפקיד המלאך היה למנוע את הליכתו של בלעם לבלק. והנה שגם המלאך מתעסק בעיקר בהכאה של בלעם את האתון! מה פשר הסיפור הזה?? אילו האתון היתה מכריזה "ה' הוא האלוהים!" כהוכחה שכל החיות משרתות את הבורא ויודעות את האמת, זה היה אולי מצדיק את "פתיחת פי האתון" ! אבל זה מאוד מאכזב לשמוע שהיא מדברת רק כדי להתלונן על מכות ועל כפיות טובה על זה שהיא משרתת את בלעם כל השנים!!

אותי, הרבה יותר מפתיע תוכן דיבור האתון מאשר עצם נס פתיחת פיה!

יש חכמים שרצו ללמוד מזה הלכה על איסור צער בעלי חיים מן התורה. יכול להיות "דרך אגב" אבל סיפור כזה דווקא כאן "רק, ללמוד הלכה זו, נראה דחוק.

 

האם כל אחד מאתנו, היה מתנהג מול אתונו בצורה שונה מבלעם? חמור סוטה ממסלולו, טבעי שנכוון אותו עם המקל שבידנו! יש אולי הגזמה עם מכות קשות ולא רק הנחיות על ידי מקל. אבל הבעיה היא שאנו, הקוראים, יודעים את מה שבלעם לא יודע: יש סיבה טובה לאתון לסטות מהדרך. קוראים דברים שאנו לא יודעים אליהם, או לא רגישים אליהם כדי לקחת החלטות נכונות. נול עיננו ושכלנו, נראים רק חלק מהנתונים. אין מנוס אלא להתנהג על פי מה שאנו כן רואים. ולמרות זאת, אנו יודעים שאנו לא יודעים הכל. וזה לא צריך לשתק אותנו מלפעול ולקבל אחריות על מעשינו.

יהיו אנשים שיגידו: אחרי שלוש פעמים שזה קורה לך, אתה חייב לשים לב ל"סימנים". כאילו יש כל הזמן סימנים שניתנים מלמעלה כדי שנבין מה קורה מאחורי הפרגוד. העמדה הזו, הקרובה למיסטיקה, דורשת מהאדם לנסות להיות "קשוב" לכל מה שמתרחש . קרוב הזמן שהאדם יראה בכל דבר "סימן" ואין לדבר סוף.

נראה לי שעמדה כזו , המיסטית, היא דווקא בגדר של ניחושים וכישוף ושאלת אוב וידעוני,.. דברים שאוסרת התורה במקומות רבים. עלינו לפעול עם מה שיש מולנו. בענווה אמנם, כי אנו יודעים שאין אנו יודעים את הכל. אבל, חייבים לקחת אחריות על מעשינו שנגזרים מהמציאות הגלויה.

 

אם נחזיר את סיפור האתון בקונטקסט: אנשים רוצים לפגוע בעם ישראל. בלק במישור הלאומי פוליטי ובלעם במישור הרוחני, אידיאולוגי, לקלל אותו, כלומר לתת לו מכות רוחניות שדרכם, הם מעריכים, הם יוכלו לנצח במלחמה. בדרך, בלעם מכה את אתונו והוא, שאמור "לראות" ולתקשר עם עולם הנסתר, איננו רואה את המלאך בזמן שאתונו כן רואה אותו.

אם נחליף את ה"מוכה", האתון, במי שאמור להיות מוכה , כלומר, בעם ישראל. אפשר ללמוד אולי מסר סמוי:

אתם ,עם ישראל, תהיו מוקפים באנשים שירצו להכות בכם. לכם, אני נגליתי בסיני. אני ה' מתגלה דרך נביאי ישראל. כמו האתון, אתם, בני ישראל דעו שיש עולם נסתר שיגן עליכם. וזה יסביר שהדבר הראשון שאומר המלאך לבלעם זה "למה הכית את אתונך?" . וזה יהיה , כנראה המסר הכללי של כל הסיפור: אתם , עם ישראל, למרות האנטישמיות, הקשיים שתפגשו בהיסטוריה הקשה , למרות העונשים והכעסים נגדכם, גם מצד ה' עצמו, דעו שיש לכם הגנה כוללת!

כשהאתון צועקת: למה הכיתני? זה יכול להקדים את הצעקה של עם ישראל כלפי ה': למה עזבתני?

 

לסיכום??:

בלעם נראה לנו במורכבותו של כל איש דתי: הוא נראה כפוף לכוח העליון. אבל מצד שני, הוא מנסה להשפיע על אותו כוח. (הרב תמיר גרנות). במיוחד אצל אנשים שמכריזים על עצמם כך, יש נטייה מרושעת להשתמש בהתחסדות חיצונית כדי להצדיק מעשים לא כשרים!

נבואה, כוחות על שמאפשרים קשר עם האלוהים, אינם מאפשרים לדעת "הכל". הנבואה מאפשרת לפתוח חלון, אבל לא כל החלונות! הנבואה היא כשרון מצד האדם אבל, בעיקר, רצון עליון להשתמש באדם הזה כדי להעביר מסר.

דמותו של בלק היא הרבה יותר פשוטה: הוא שונה את ישראל, מפחד. הוא מנסה להשתמש בכלים שיש בידו: הוא משלם למומחה-קוסם כד שזה ישפיע על הכוח העליון המגן על ישראל כדי להחליש את האויב המדומה שלו. הוא איתן בעמדתו מההתחלה עד הסוף. למרות שישראל לא הווה איום עליו, עצם נוכחות עם ישראל על ידו מאיימת עליו. זו אחת מתופעות האנטישמיות הבסיסית, הלא הגיונית, שאנו סובלים ממנה עד היום. לזירה כזו עם ישראל נכנס. חשוב שיידע איך הגויים הסובבים אותו עלולים לתפוס אותו.

האתון יכולה לסמל את בלעם מול בלק. היא יכולה לסמל כל אדם או עם מדוכה. הצעקה של האי-הצדק. האדם איננו רואה הכל, לא מבין הכל. האדם הוא מרכבה שעליו רוכבים כוונות עליונות ממנו.

ובכל זאת, הוא חייב להיות אחראי למעשיו ולהתחשב בעולם הגלוי. לדעת שעולם נסתר קיים, ובכל זאת, לפעול אך ורק לפי העולם שה' מגלה לו. הוא חייב לתת דין וחשבון רק לפי מה שנמצא בפניו.

מה היא ברכה ומה היא קללה? הזמן עצמו הופך דבר שחשבנו שהיא קללה ומסתבר שהיא ברכה ולהפך. מה שנחשב קללה עבורי יכול להיות ברכה עבור נקודת מבט אחרת.

אדם יכול להיות צדיק מנקודת מבט אחת ורשע מנקודת מבט אחרת

עם הרוצה שלום, יכול למשוך כלפיו שנאה תהומית לא מוסברת.

 

אנו נמצאים מול סיפור מורכב מאוד שקשה מאוד להסיק ממנו מסר אחד וחד.  ואולי על המורכבות הזו שבין  הטוב והרע, בחיפוש אחרי הרצון, האיזון בין חופש הבחירה לכפייה,  בהוויית האדם, באה הפרשה הזו לעורר את עם ישראל לפני כניסתם לארץ. מסרים כאלה יכולים להינתן רק לעם בשל, בוגר, שעומד להיכנס בהיסטוריה מורכבת ומסובכת.

יש כמובן "סוף טוב", יש ברכות נהדרות. יש הבטחת הגנה, רשת ביטחון מהאלוהים עצמו.

אבל גם הבשורה הזו מופרת מיד בסוף הפרשה: אל תהיו שאננים! אל תירדמו עם זרי הדפנה מעל ראשכם! אתם עדיין אחראים למעשיכם. עברת הזנות באה כמכה חריפה אחרי הברכות !

כאילו הברכות, אינן באמת  פוליסת ביטוח. הברכות מעלות את רף הדרישות המוסריות של מי שמקבל אותן! הבחירה אינה פוטרת מאחריות, להיפך היא מחייבת עוד יותר!