בע"ה א תמוז התשע"ט

מישל בן שושן

חוקת פי 4

1. ניפוץ מיתוס (הרב אלחנן סמט)

בתודעה שלנו, אחד הדברים המוזרים בחוקת הפרה זה עניין טומאת הטהור וטיהור הטמא. הרב אלחנן סמט , בלימוד מעמיק, מצליח לנפץ את הדעה הקדומה הזו. חוקת הפרה נשארת בלתי מובנת בהרבה מובנים, אבל כבר לא בנושא טומאת הטהור וטהרת הטמא. הנה סיכום הלימוד:

• החלק הראשון של הפרשה:

במדבר פרק יט (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:(ב) זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל:.. אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו:(ד) וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים:(ה) וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו ..(ז) וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב: (ח) וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:(ט) וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא:(י) וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב

לפי התחלת הפרשה , חמישה אנשים נטמאים:

• הכהן השוחט
• הכהן המקבל את הדם
• הכהן המזה לכיוון בית המקדש
• האיש השורף את הפרה
• האיש האוסף את אפר הפרה

אבל, כשלומדים את ההלכות הנוגעות לשאר החיות שיש לשרוף או להמית מחוץ לבית המקדש, נראה שכל אחד שמתעסק בחיות האלה, נטמא:

• לגבי פר ושעיר של יום הכיפורים (וכל השעירים והפרים נשרפים מחוץ למקדש):

ויקרא פרק טז (כח) וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה:

• שעיר לעזאזל:

ויקרא פרק טז (כו) וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה:

ישנם עוד שני מקרים , אבל הם לא קשורים לבית המקדש ולכן הם לא מטמאים את המתעסק בהם:

• ציפורי המצורע
• העגלה הערופה

את שעיר לעזאזל מוציאים ממקום המקדש. את השעירים והפרים הנשרפים שוחטים במקדש לפני שמוציאים אותם לשרפה בחוץ והפרה, מזים את דמה לכיוון המקדש כדי לציין את הקשר שלה למקדש.

אם כן, העובדה שכל מי שמתעסק בפרה האדומה נטמא, לא משום שזו פרה אדומה אלא בגלל שזו עבודה הקשורה למקדש שנעשית מחוץ למקדש. כאילו יש מחיר "לשלם" על זה שעושים עבודה מחוץ למקדש.(כאילו מזלזלים במקדש או שמה נחשבו שעובדים עבודה זרה או שנדמה למי שמתעסק בזה שיש לו אפשרות להוציא את קדושת המקדש לחוץ…) תהיה הסיבה שתהיה ברור שאין דין הפרה יוצא דופן משאר ההלכות הנוגעות לעבודות חוץ הקשורות למקדש.

• החלק השני של תיאור מה עושים עם העפר הזה:

(יד) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים:..(יז) וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי:(יח) וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם ..(יט) וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב…(כא) וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם  וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו   וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב:(..

כאן, כתוב ששני אנשים נטמאים:

• מזה מי הנדה
• הנוגע במי הנידה

אבל, החכמים "עקרו" את פשט הפסוק וקבעו שלא מדובר במזה מי הנדה על הטמא אלא באנשים שמשתמשים במי הנדה האלה שלא לצורך! כאילו התורה לא רוצה שסתם אנשים ישתמשו במי הנידה האלה לכל צורך חוץ מאשר לטהר טמא מת! ואלה כמה מהמקורות:

• רש"י במדבר פרק יט (כא) ומזה מי הנדה – רבותינו אמרו שהמזה טהור, וזה בא ללמד שהנושא מי חטאת טמא טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו, משא"כ בנוגע. וזה שהוציאו בלשון מזה, לומר לך, שאינן מטמאין עד שיהא בהן שיעור הזאה:

• רמב"ם הלכות פרה אדומה פרק טו הלכה א

הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה בין אדם בין כלים טמא ואינו מטמא בגדים בשעת מגעו, שנאמר והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב הנה למדת שמי הנדה אב מאבות הטומאות של תורה, וטומאת מגען בכל שהוא ואם היה בהן כדי הזאה מטמאין במגע ובמשא, והנוגע בהן או שנושאן שלא לצורך מטמא בגדים בשעת מגעו או בשעת משאו עד שיפרוש ממטמאיו שנאמר ומזה מי הנדה יכבס בגדיו אינו מדבר במזה על הטמא אם טיהר את הטמא קל וחומר שיהיה הוא טהור מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה ומזה מי הנדה לא נאמר אלא לשיעור שהנוגע או הנושא מי נדה שיש בהן כדי הזייה שלא לצורך הזאה טמא ומטמא בגדים דין תורה, וכמה הוא שיעור הזאה כדי שיטבול ראשי גבעולין של אזוב במים, בד"א שמי חטאת מטמאין בזמן שנגע בהן או נשאן שלא לצורך קודם שיעשו מצותן אבל אחר שעשו מצותן אינן מטמאין כלל, כיצד הרי שטבל את האזוב והזה על האדם הטמא או על הכלים והיו המים שותתין ויורדין מעל הטמא לארץ, וכן המים הניתזין בשעת הזאה על הארץ או על הטהור הרי אותן המים טהורים והנוגע בהן והנושאן טהור

• תלמוד בבלי מסכת נדה דף ט עמוד א מי יתן טהור מטמא לא אחד. ורבנן – א"ר יוחנן: זו שכבת זרע, שהוא – טמא, ואדם הנוצר ממנו – טהור. ור"א אומר: אלו מי הנדה, שהמזה ומזין עליו – טהור, ונוגע – טמא. ומזה טהור? והכתיב: +במדבר י"ט+ ומזה מי הנדה יכבס בגדיו! מאי מזה – נוגע. והכתיב מזה, והכתיב נוגע? ועוד, מזה – בעי כבוס, נוגע – לא בעי כבוס! אלא: מאי מזה – נושא. וליכתוב, נושא קמ"ל – דעד דדרי כשיעור הזאה. הניחא למ"ד הזאה צריכה שיעור, אלא למ"ד אין צריכה שיעור, מאי איכא למימר? אפילו למ"ד אינה צריכה שיעור, ה"מ – אגבא דגברא, אבל במנא – בעינא שיעור; כדתנן: כמה יהיו במים ויהא בהן כדי הזאה כדי שיטבול ראשי גבעולין ויזה, והיינו דאמר שלמה +קהלת ו' /ז'/+ אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.

הנה מקרה שהפשט נראה לנו ברור: מזה מי הנדה נטמא בגלל ההזייה אבל החכמים לא קבלו את ההסבר הזה וקבעו שרק מי שמשחק או משתמש במי הנידה (בתנאי שיהיה בהם כמות מספיקה להזייה) נטמא. ובכך הם הגנו על המי הנידה האלה מבזבוז ומזלזול.

יוצא מכל הלימוד הזה שאין הפרה או מי הנידה (אפר הפרה מעורבב במים) מטמאים בעצמם. רק העיסוק במעשה הנראה כעבודת מקדש מטמא בגלל שהוא נעשה מחוץ למקדש וכל מי שמתעסק במי הנידה שלא לצורך נטמא כדי להגן על המים האלה!

2. נחש הנחושת (הרב יובל שרלו)

משה עשה את נחש הנחושת במצוות ה'.

ובכל זאת, כשחזקיהו המלך הרס אותו, (כדי למנוע עבודה זרה על ידו) זה היה מעשה ראוי לא פחות מאשר עשייתו!

הרב שרלו לומד מזה שאין שום מצווה מה' שאין לה מקום לביטולו. כי ערך המצווה אינה תלויה בדבר עצמו אלא בנסיבות ובשימוש הנכון שלו. זה ההבדל הדק והחשוב בין עבודת ה' לעבודה זרה!

האמת שהיינו ללמוד מחורבן בתי המקדש את הלימוד הזה. אין כמו מצוות בניין המקדש. אבל מהרגע שהשימוש בו הסתלף, אין בעיה, מצד ה', להרוס אותו!!

או למשל השבת: במקרה של פקוח נפש, העברה על איסור שבת הוא מצווה!

קדושת המצווה היא בשימוש, בקיום רצון ה', ולא בחפץ או במעשה כשהוא מנוגד לרצון ה'!!

3. מי נידה:

המים המעורבבים באפר הפרה, שמזים על הטמא ביום השלישי וביום השביעי לטהרתו נקראים "מי נידה".

המילה "נדה", באה, לפי רש"י, מהשורש יידוי, כמו ידוי אבנים. השלכת דבר למרחוק. המיים האלה , מזים אותם אל עבר הטמא.

גם לגבי אישה נדה, אונקלוס מתרגם על ידי השורש "ריחוק" . האישה מתרחקת מבעלה ולכן היא נקראת נידה. לא בגלל טומאה אלא בגלל ריחוק.

אולי שורש אחר למילה הוא "נדד", דבר שיסביר את הדגש באות דלת. אבל זו משמעות קורבה מאוד: התרחקות.

4. מסעות בני ישראל (הרב תמיר גרנות)

בני ישראל ישבו בקדש שם, כנראה היה מקום מושבם הארוך ביותר ומשם התחילו את המסעות שלהם לעבר הארץ. בשנה השנית, אחרי שהיה בת שנה במדבר סיני, הם שלחו מרגלים בדרך הנגב, (הדרך מספר 1 בציור למטה) כלומר מהדרום לצפון. זו הדרך הקצרה וההגיונית ביותר.

אבל , בשנה ה39, בפרשה שלנו, יש התלבטות מסוימת.  והם פונים לקראת מזרח (הדרך מס 2 בציור) כדי להיכנס משם ליריחו. למה הם לא נכנסים , כמו בדרך שלקחו המרגלים, מדרום, מהנגב ?

• אולי בגלל ה"טראומה" של המרגלים! כמו שמסביר רש"י :" דרך האתרים"= דרך התרים! אם אלו נרתעו מלעלות, זה אולי בגלל שלקחו הדרך הקצרה (]ארוכה) הזו! ואולי עדיף לקחת דרך ארוכה יותר (שתהיה קצרה אם באמת ייכנסו!)
• אולי בגלל שהמלחמה נגד הכנעני שהתרחשה, הרתיעה אותם למרות נצחונם.
• אולי בגלל שאדום יצא נגדם למלחמה והם לא רצו להילחם נגדו

מקריאת הסיפור בפרשה שלנו, יוצא, שהכניסה דרך מזרח, נובעת מאילוצים טקטיים, מהנסיבות.

אבל, כשקוראים את הסיפור שספר דברים,  הסיבות נראות לנו שונות לגמרי:

ה' הוא זה שמצווה להם ללכת בדרך הזו לכתחילה

ה' מונע מהם להתנגד לאדום (האחים) ומצווה להם לפנות מזרחה כאילו זו התכנית ה מקורית לכתחילה. ולא בדיעבד כמו בספר במדבר)

ייתכן  שכל החלק המזרחי של הירדן הוא חלק מארץ ישראל. שה' רוצה בכך שנכבוש את כל הארצות האלה ולא בדיעבד. בספר דברים, נראה שזו התכנית מלכתחילה: כיבוש החלק המזרחי של הארץ

ייתכן מאוד, שמשה רוצה להשתתף בכיבוש הארץ. יש למשה עוד הרבה דברים לאמר ולעשות בערבות מואב. והוא חייב לעבור דרך המזרח כדי לעשות את כל הדברים האלה. אילו הם היו נכנסים מהנגב, משה היה אמור למות מיד ! והוא לא היה בכלל משתתף בשום כיבוש ורגלו לא היתה נוגעת בחלק בארץ ישראל (המזרחית לפחות).

בספר דברים, מתברר שהסיבה לכנסיה דרך המזרח היתה לכתחילה, והתוצאה החושבה ביותר היתה

1. שמשה כן השתתף בחלק מהכיבוש
2. שמשה, המוציא את העם ממצרים ונותן התורה , הוא זה שמתחיל את כיבוש הארץ, ובכך, משה מחבר בין יציאת מצרים ומתן תורה ליישוב ארץ ישראל. פרשת המרגלים שברה את היחידה המוצקה של התורה המחוברת לארץ . חטא המרגלים נתן לנו הרגשה כאילו קיים בעם ישראל יצר הרע שרוצה להפריד בין התורה לארץ ישראל. בספר דברים, משה מחבר בכתב ובעצמו, בין שני העניינים האלה: תורה וארץ ישראל! באותו הכיוון, חשוב מאוד שדווקא יהושוע, תלמידו של משה הוא זה שימשיך את כיבוש הארץ ויחבר בכך את התורה להמשך התנ"ך!

אמורי

נחל ארנון

מואב

אדום    כנעני

2                                 1

קדש *

בע"ה ב סיוון התשע"ט

מישל בן שושן

נשא פי4

ננסה למצוא מכנה משוטף לכל נושאי הפרשה שיצדיק את הימצאותם ,כאן, ביחד.

סיכום נושאי פרשת נשא:

1. תיאור התפקידים של שתי משפחות הלווים גרשום ומררי
2. מצוות שילוח הטמאים מהמחנה
3. אשם גזלות
4. סוטה
5. נזיר
6. ברכת כהנים
7. מתנת העגלות של הנשיאים
8. 12 קרבנות הנשיאים

• א. נתחיל בהבנת סיפור העגלות (7) שהנשיאים נותנים במתנה:

במדבר פרק ז (א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן ..(ב) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים: (ג) וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי יְקֹוָק שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר .. וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן:(ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ה) קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ:(ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הָעֲגָלֹת וְאֶת הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם:(ז) אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּפִי עֲבֹדָתָם: (ח) וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי כְּפִי עֲבֹדָתָם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:(ט) וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ:

ביום חנוכת המשכן, הנשיאים מביאים מתנה שאף אחד לא ציווה עליהם להביא. הם מביאים שש עגלות מונעים על ידי 12 בקר. משה, כנראה (לפי המדרש) תמה מאוד. הוא לא מבין מה לעשות עם המתנה הזאת. האם לקבל אותה בכלל. ה' מתערב ומבקש ממנו לקחת המתנה ולהשתמש בעגלות לצורך המשא של כלי המקדש במדבר, בעת הפירוק של המשכן כשהעם נוסע. למרות שקראנו בהתחלת הפרשה וגם בסוף הפרשה הקודמת, שהלויים חייבים "לשאת" את כל המשכן, מתחולל כאן שינוי . ה' מסכים שחלק מהלויים (בני גרשום ובני מררי- אלה שאיתם פותחת הפרשה שלנו) יוכלו להיעזר על ידי עגלות ולא יישאו הכלים כל כתפיהם. אבל משפחת הקהתי, שעליהם מדובר בסוף הפרשה הקודמת, לא יוכלו להיעזר בעגלות: הם צריכים לקחת הכלים שלהם, ובן השאר הארון, על הכתפיים. לכן, העגלות מחולקות בים בני גרשון (2 עגלות) ובני מררי (4 עגלות) בלבד.

הרב תמיר גרנות מבקש להסתכל על המדרש על פסוק משיר השירים:

שיר השירים רבה פרשה ו ד"ה ב ד"א יפה ב ד"א

יפה את רעיתי כתרצה, (שיר השירים פרק ו (ד) ): כשאת כד את בעייא לית את צריכה בעייה מכלום מילף מכלום, מי אמר להם להביא עגלות ובקר לטעון המשכן, לא מהן ובהן הביאו אותן, הה"ד (במדבר ז') ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלות צב..

ה' אומר לישראל שהיא יפה כשהיא יוזמת, כשהיא "רוצה". אז, אין צורך בשאלה, בחוק, בהסבר. היופי של כנסת ישראל מתגלה כשהיא לוקחת יוזמה מעבר למצוות ולחוקים. המדרש לומד זאת מהעגלות של הנשיאים! לא רק שה' מסכים לקבל המתנה שלהם אלא שזה סימן ליופי של עם ישראל!

הנשיאים יזמו מתנת עגלות כדי לשתף את העם ב"נשיאת עול הקודש"! בנשיאת עול הבריאה (אם המשכן מסמל את הבריאה כולה) יחד עם הבורא עצמו. הלויים, נציגי עובדי ה' היו אמורים לכתחילה לשאת בעצמם אותם אבל הנה שהתכנית משתנה בגלל היוזמה המבורכת של נציגי העם! שינוי התכנית הוא ממש מבורך, רצוי והרי הוא מגלה היופי!

אבל , יש לציין שהכלים החשובים (הארון, המנורה, השולחן..) עדיין יישאו על ידי בני קהת בכתף!! את אלה , אסור לשים בעגלות! יש גבול להתערבות של בני האדם. יש גבול ליוזמה האנושית!

איפה לומדים שדווקא הארון אסור לשים על עגלה? הרב מנשה וינר מפנה אותנו לסיפור המוכר של דוד המלך:

אחרי שהארון נגנב על ידי הפלישתים והוחזר , הוא נשאר בכל מיני מקומות עד שבא דוד המלך וביקש להביאו מקריית יערים לירושלים לקראת בניין בית המקדש .

שמואל ב פרק ו (:(ב) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים ..:(ג) וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה:(..:(ה) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְקֹוָק בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים:(ו) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר:(ז) וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים: (ח) וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ יְקֹוָק פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (ט) וַיִּרָא דָוִד אֶת יְקֹוָק בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן יְקֹוָק:(י) וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן יְקֹוָק עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי:(יא) וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן יְקֹוָק בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ יְקֹוָק אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ:(יב) וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ יְקֹוָק אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה

למה ה' כל כך כעס? הרי עוזה ביקש סך הכל למנוע מהארון ליפול ארצה? לכך עונה התלמוד:

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף לה עמוד א    דרש רבא: מפני מה נענש דוד? מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר: +תהלים קיט+ זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי, אמר לו הקב"ה: ד"ת שכתוב בהן +משלי כג+ התעיף עיניך בו ואיננו, אתה קורא אותן זמירות? הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, דכתיב: +במדבר ז+ ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש וגו', ואיהו אתייה בעגלתא

דוד המלך הרגיש קרבה גדולה אל ה'. האהבה אצלו מתפרצת על ידי ריקודים, שירים,. ובעיקר על ידי היוזמה המבורכת שלו להביא הארון לירושלים ולבנות מקדש קבוע. אבל, כשדוד קורא לכל דברי התורה "זמירות", זה נראה מזלזל ביראה שיש לכבד מול התורה. שהוא יכתוב מזמורים ,זה בסדר. אבל לא כל התורה היא רק  פיוטים ומזמורים! כשדוד מחליט לשים את הארון על עגלה, יש כאן סימן לחוסר כבוד בגלל התלהבות יתרה. בדומה ליוזמה של נדב ואביהו! ודרך אגב, הארון הושם על העגלה על ידי "אבי-נדב"(שמזכיר מאוד את נדב- ואביהו!) ושני בניו "עוזה"(תעוזה, עזות פנים..) ואחיו.

יוזמה, התלהבות, כן! זה מבורך וזה מגלה היופי של כנסת ישראל!

אבל יש גבולות! הארון נמצא מחוץ ל"משחק"!

את זאת, מבין דוד יותר מאוחר. אחרי שלושה חודשים. רק אז הוא מבין שיש לעטוף את הארון, לקדש הכהנים והלויים ושהם , ולא עגלה , צריכים לשאת את הארון:

דברי הימים א פרק טו (יא) וַיִּקְרָא דָוִיד לְצָדוֹק וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם …הִתְקַדְּשׁוּ אַתֶּם וַאֲחֵיכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֵת אֲרוֹן יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הֲכִינוֹתִי לוֹ:(יג) כִּי לְמַבָּרִאשׁוֹנָה לֹא אַתֶּם פָּרַץ יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ בָּנוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ כַּמִּשְׁפָּט:(יד) וַיִּתְקַדְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:(טו) וַיִּשְׂאוּ בְנֵי הַלְוִיִּם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה כִּדְבַר יְקֹוָק בִּכְתֵפָם בַּמֹּטוֹת עֲלֵיהֶם:

רק אז הארון יכול להגיע בשלום לירושלים!

דרך אגב, המעמד המיוחד של הארון כבר צויין במצוות לבנות אותו:

שמות פרק כה (טו) בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ:

לארון יש טבעות ובדים כדי לשאת אותו. וזה לא רק במדבר אלא תמיד! אפילו אם בונים מקדש קבוע, חייבים הבדים להישאר עליו כאילו הוא יכול להתסלק, הוא יכול עוד לזוז! לקבע אותו! אסור לחשוב שהתורה הנמצאת בארון נלמדה אחת ולתמיד. היא תמיד תוכל להפתיע אותנו. תמיד נלמד ממנה דברים חדשים. הבדים המרמזים על התנודתיות חייבם להיות תמיד חלק מהארון עצמו! ייתכן שהם מבטאים את המרחק שיש לשמור עם הארון ועם התורה: היא נשארת תמיד מעבר. אסור "לתפוס" אותה אחת ולתמיד .

לשים כלי על עגלה, מבטא ההשתתפות האנושית בכלים המקודשים. אבל יש גבול : הארון לא!

התורה מספרת כמה סיפורים דומים שהם מבטאים שהיוזמה האנושית מבורכת:

• פסח שני: אנשים טמאים לא יכולים להקריב קרבן הפסח. לכאורה הם פטורים אבל הם מתעקשים ומקבלים מועד ב' חודש אחר כך. מצווה זו תישאר בקובץ המצוות לעולם
• בנות צלפחד: נשים מסרבות שהירושה של אביהם לא תעבור אליהן רק בגלל שהן נשים. הן מקבלות חלק ממבוקשן .("יפה את רעיתי כתרצה"- תרצה מבנות צלפחד היתה!)
• פינחס: הוא הורג את זמרי וכזבי במעשה של קנאות. אילו הוא היה מבקש מה אומרת ההלכה, לא היה מקבל אישור. אבל בדיעבד המעשה שלו מקבל אישור וברכה מה'.
• בני ראובן ובני גד: הם מבקשים לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחית. והם מקבלים מבוקשם\
• העגלות :לרשימה הידועה הזו, יש להוסיף, אם כן, את קרבנות הנשיאים בפרשה שלנו.

מצד שני כמה מעשים דומים אינם מקובלים והמפורסם ביותר הוא:

• נדב ואביהו: ההתלהבות שלהם גורמת ליוזמה מעבר למצווה והם נשרפים.
• מעשה עוזה: דוגמא אחת מהנ"ך, הוא המקרה שהבאנו לעיל לגבי דוד ששם הארון על עגלה.
• ב. בני גרשון ובני מררי(1).

ללוי יש שלושה בנים: קהת גרשון ומררי. התורה מתארת את התפקיד של כל אחת משלושת המשפחות האלה. כבר בסוף הפרשה הקודמת (במדבר) , תואר התפקיד של בני קהת:

סוף פרשת במדבר: פרק ד א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:(ב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם:(ג) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד:(ד) זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים:…(טו) וְכִלָּה אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת וְלֹא יִגְּעוּ אֶל הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד:…(יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:(יח) אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם:(יט) וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ:(כ) וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ: פ

אבל ההמשך, כלומר התפקיד של שתי המשפחות האחרות נמצא בהתחלת הפרשה שלנו. תמוהה מאוד ההחלטה של המסורת "לחתוך" בין התפקיד לבני קהת בסוף הפרשה הקודמת לשתי המשפחות. למה לא לכלול את שלושת המשפחות באותה הפרשה . או במדבר או בנשא?

בנוסף, למה כתוב, על בני גרשון :"גם הם"?

(כא) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(כב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם:

בעזרת הלימוד הקודם על העגלות, מבינים אנו שאכן יש הבדל בין שלושת המשפחות. בני קהת, נושאי הארון ישאו אותו "בכתף" בלבד. שתי המשפחות האחרות, גרשון ומררי, יכולים לקבל עגלות כדי לשאת את הכלים. ההבדל מהותי. בניהם עובר הגבול בין היוזמה האנושית המותרת למה שאסור.

אם כן, הגבול הזה בין המותר והאסור בתוך עולם היוזמה האנושית, עובר בין שתי הפרשיות במדבר ונשא ומפרידה בין קהת לאחיו גרשון ומררי.

"גם הם"= אפילו שיוכלו לשים הכלים על העגלות! גם אותם , אתה משה, תישא את ראשם לתפקיד המורם כמו שאר בני לוי.

• ג. השליחה מהמחנה (2)

בספר ויקרא למדנו על שליחה מהמחנה של:

• טמאי מתים משולחים מהמשכן
• הזב והזבה משולחים גם ממחנה לויה
• המצורע משולח מכל שלושת המחנות.

אבל כאן, בספר במדבר, נראה שכל שלושת המקרים נשלחים מכל שלושת המחנות!. כאילו ה' לא שוכן אך ורק במשכן, אלא בכל המחנה כולו! מדובר על טהרת "כל המחנה".

ה (ג) …ּ ..תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם:

אם כן, הרב תמיר גרנות רואה כאן שינוי מהותי בין ספר ויקרא לספר במדבר: ספר ויקרא דיבר על הקדושה במשכן הקדושה שנובעת מהמשכן. ה' שכן במשכן. הקדושה במחנה היתה פועל יוצא מקדושת המשכן.

אבל כאן, מתחילים לגלות נקודת מבט שונה לגמרי: המחנה הוא העיקר. ה' נמצא במחנה עצמו ולא רק במשכן. לכן , מבקשים לטהר את המחנה כולו.

• ד. אשם גזלות (3)

הרב יונתן גרוסמן מסביר :אדם גזל חפץ מחברו. זה נראה בעיה בין בני אדם. אבל התורה מדברת על "מעילה",

1. … כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּיקֹוָק ..

מילה שמשתמשת התורה לגבי הגנבה מדבר קדוש, מהמשכן. כאילו גונבים נה' עצמו!. המסר ברור: אפילו בין בני האדם, יש להרגיש שיש לנו עסק עם ה' עצמו! לא רק את מהחבר גונבים אלא גם מה' !! זו מעילה!

• ה. סוטה(4)

התחלנו במעגל שכולל את כל המחנה

עברנו על היחס בין בני האדם בחברה

וכעכשיו המעגל מתהדק לתוך התא הזוגי. היחס האיטימי בין בני זוג מעניין את ה'! הוא מוכן שהמחקו את שמו כדי להחזיר את האמון בן איש לאשתו!

• ו. הנזיר(5)

המעגל מתהדק עוד יותר ועוסק בבן אדם הבודד! אדם שרוצה להיות כהן גדול! רוצה להתקרב עוד יותר אל ה'! הוא בעצם מתבודד מהחברה. הוא לא יכול להתחבר בצערם (אסור לו לבוא ללוויה ) ולא בשמחתם (לא שותה יין). התורה מטפלת בו עד שהוא יוכל לשוב לחיק החברה. זה מקרה, בו, לוקחים בחשבון קרבה יתרה של אדם בודד אל הקדושה. אדם זה יצא מהמחנה למרות שהוא נשאר בו. לא בכפייה כמו הטמא אלא מרצונו. לא בגלל טומאה אלא בגלל קדושה יתרה.

• ז. ברכת כהנים (6)

כדי לסגור את מעגל המצוות שהובאו לעיל, הדאגה של ה' לכל אחד מהפרטים של עם ישראל מתבטאת בברכה שהוא מבקש שתחול על כל אחד. הוא משתמש בכהנים כצינור לברכה אבל הם רק אמצעי. המטרה היא שה' בעצמו יברך כל אחד מישראל!

המטרה היא הברכה של כל אחד.

המטרה היא הקרבה של ה' לכל אחד ולכל המחנה.

• ח. קרבנות הנשיאים (8)

בנוסף למתנות של עגלות , הנשיאים מביאים קרבנות נוספים:

1. קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ
2. מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
3. (יד) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
4. (טו) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:(טז) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:(יז) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה

מהם כלים לשימוש המשכן ומהם קרבנות ממש.

ה' מצווה שכל אחד מהנשיאים יקריב את קרבנו ביום אחר.

במדבר פרק ז (יא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ:

כדי לתת כבוד רב לכל אחד. הנשיאים מייצגים את העם. עד כה, ה' תכנן את תפקוד המשכן ללא צורך בקרבנות האלה. אלה קרבנות יוצאי דופן שאינם בכלל ברשימת הקרבנות האפשריים. ובכל זאת, היוזמה מתקבלת ברצון ואפילו בכבוד רב! כאילו זו גולת הכותרת של כל המהלך: שלא רק הכהנים והלווים יתעסקו במשכן. אלא אפילו כל העם על ידי נציגיו, יוכל להשתתף וליזום קרבנות!

גם התורה מכבדת את הקרבנות האלה על ידי חזרה ארוכה מאוד של התיאור של הקרבן של כל אחד מהנשיאים.

כמו שהעגלות , שנתנו במשותף, היו ביטוי ליופי של עם ישראל (יפה אל רעיתי כתרצה). כך הקרבנות של כל אחד מבטא את הייחודיות של כל שבט וה' מבקש לחלוק לכל אחד את הכבוד שלו!

• ט. מסקנה:

נראה אם כן, שהפרשה שלנו שמה דגש על המטרה העליונה: שה' ישכון בקרב העם בעצמו. שהיוזמה תביא מלמטה. ספר ויקרא נתן לנו להרגיש שהעיקר הוא המשכן והיחס אליו. כאן, נראה שלהיפך, המשכן היה רק אמצעי והמטרה היא העם, המחנה, התא המשפחתי, האדם הבודד.

הקשר של ה' לכל אחד מהמעלים האלה מסביב לאדם במחנה הוא העיקר.

ה' ציווה מלמעלה על בניין משכן. הוא מינה כהנים ולווים. הוא ביקש שתהיה הפרדה בין הקודש לחול. הוא יצר היררכיה . אבל, מגלים שהמטרה היתה הפוכה: כל זה נבנה בשביל הקשר עם האדם הפשוט במחנה.

ה' מצווה , אבל הוא מחכה ליוזמה האנושית

ה' שוכן במשכן, אבל המטרה היא שה' ישכון במחנה

אמנם, חייבים להיות גבולות. לא הכל מותר. אבל הגבולות והמגבלות והמצוות באות כדי לאפשר קרבה נכונה אל ה'!

נשא

ארבע פרשיות באמצע- הרב יונתן גרוסמן

תפקיד הלויים: בני גרשון ובני מררי

2. הוצאת הטמאים מהמחנה ה (ג) …ּ ..תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם:
3. אשם גזלות ה … כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּיקֹוָק ..
4. סוטה ה אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל:
5. נזיר ו (יג) וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:

ברכת כהנים

קרבנות הנשיאים

העגלות- הרב מנשה וינר

2. 3בני לוי :   קהת     גרשון  מררי

סוף פרשת במדבר: פרק ד א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:(ב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם:(ג) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד:(ד) זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים:…(טו) וְכִלָּה אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת וְלֹא יִגְּעוּ אֶל הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד:…(יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:(יח) אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם:(יט) וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ:(כ) וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ: פ

פרשת נשא

3. (כא) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(כב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם:..(כד) זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא:(כה) וְנָשְׂאוּ אֶת יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד מִכְסֵהוּ וּמִכְסֵה הַתַּחַשׁ אֲשֶׁר עָלָיו מִלְמָעְלָה וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:..
4. (כט) בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם תִּפְקֹד אֹתָם:….(לא) וְזֹאת מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם לְכָל עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמּוּדָיו וַאֲדָנָיו:..

5. במדבר פרק ז (א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם:(ב) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים:
6. (ג) וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי יְקֹוָק שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן:(ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ה) קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ:(ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הָעֲגָלֹת וְאֶת הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם:(ז) אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּפִי עֲבֹדָתָם:(ח) וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי כְּפִי עֲבֹדָתָם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:(ט) וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ:

7. (יב) וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה:(יג) וְקָרְבָּנוֹ
   1. קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ
   2. מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
   3. (יד) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
   4. (טו) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:(טז) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:(יז) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב: פ

8. נשא: נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן ..לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא  …. וְנָשְׂאוּ אֶת יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן
9. (ב) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל הם מחזיקים את משא העם עליהם. כי תישא את ראש בני ישראל
10. להרים ולהתרומם

11. של מי הרעיון לשאת בעגלות?
    1. הנשיאים?
    2. ה'. אבל בדיעבד! כי לכתחילה כולם היו צריכים לשאת בכתף!
    3. שבט יישכר?
12. הארון: שלה – פלישטים-בית שמש- קריית יערים. דוד: לירושלים

13. שמואל ב פרק ו (:(ב) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם יְקֹוָק צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו:(ג) וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה:(ד) וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן:(ה) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְקֹוָק בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים:(ו) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר:(ז) וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים: (ח) וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ יְקֹוָק פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (ט) וַיִּרָא דָוִד אֶת יְקֹוָק בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן יְקֹוָק:(י) וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן יְקֹוָק עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי:(יא) וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן יְקֹוָק בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ יְקֹוָק אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ:(יב) וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ יְקֹוָק אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה

14. שלושה חודשים: הבעיה היא לא רק עוזה!

דברי הימים א פרק יג (…

15. דברי הימים א פרק טו (יא) וַיִּקְרָא דָוִיד לְצָדוֹק וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם לְאוּרִיאֵל עֲשָׂיָה וְיוֹאֵל שְׁמַעְיָה וֶאֱלִיאֵל וְעַמִּינָדָב:(יב) וַיֹּאמֶר לָהֶם אַתֶּם רָאשֵׁי הָאָבוֹת לַלְוִיִּם הִתְקַדְּשׁוּ אַתֶּם וַאֲחֵיכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֵת אֲרוֹן יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הֲכִינוֹתִי לוֹ:(יג) כִּי לְמַבָּרִאשׁוֹנָה לֹא אַתֶּם פָּרַץ יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ בָּנוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ כַּמִּשְׁפָּט:(יד) וַיִּתְקַדְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:(טו) וַיִּשְׂאוּ בְנֵי הַלְוִיִּם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה כִּדְבַר יְקֹוָק בִּכְתֵפָם בַּמֹּטוֹת עֲלֵיהֶם: (טז) וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְשָׂרֵי הַלְוִיִּם לְהַעֲמִיד אֶת אֲחֵיהֶם הַמְשֹׁרְרִים בִּכְלֵי שִׁיר נְבָלִים וְכִנֹּרוֹת וּמְצִּלְתָּיִם מַשְׁמִיעִים לְהָרִים בְּקוֹל לְשִׂמְחָה: פ

16. תלמוד בבלי מסכת סוטה דף לה עמוד א דרש רבא: מפני מה נענש דוד? מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר: +תהלים קיט+ זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי, אמר לו הקב"ה: ד"ת שכתוב בהן +משלי כג+ התעיף עיניך בו ואיננו, אתה קורא אותן זמירות? הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, דכתיב: +במדבר ז+ ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש וגו', ואיהו אתייה בעגלתא

17. רש"י דברי הימים א פרק יג פסוק ז (ז) וירכיבו את ארון האלהים על עגלה חדשה – מה ראה דוד שהרכיבו על עגלה חדשה ולא במשא הלוים כאשר עשה כשהביא אותו משם לציון באחרונה לפי שאמר דוד כל עומת שבא אלי כשהשיבוהו פלשתים על עגלה חדשה כדכתיב וישימו את הארון ה' על עגלה וגו' לפיכך נענש:
18. יש להיזהר: אין רק אהבה זמירות. .יש גם יראה! נדב ואביהו (אבה-אהבה).
19. כהנים זה בסדר אבל ללוויים: הארון:  אי אפשר בעגלות !
20. ירושלים= תחנה סופית. דוד טעה וחשב שזה הוא! עד עכשיו היה דרך, מדבר..האמת שזה אף פעם לא נגמר! תמיד יש בדים!!

שמות פרק כה (טו) בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ:

21. הארון: תמיד מוכן לתזוזה! וזאת לא הבין דוד!
22. אבינדב= נדב ואביהו

23. דברי הימים א פרק כג …(כד) אֵלֶּה בְנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתֵיהֶם רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִפְקוּדֵיהֶם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה לַעֲבֹדַת בֵּית יְקֹוָק מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה:(כה) כִּי אָמַר דָּוִיד הֵנִיחַ יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְעַמּוֹ וַיִּשְׁכֹּן בִּירוּשָׁלִַם עַד לְעוֹלָם:(כו) וְגַם לַלְוִיִּם אֵין לָשֵׂאת אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו לַעֲבֹדָתוֹ:(כז) כִּי בְדִבְרֵי דָוִיד הָאַחֲרֹנִים הֵמָּה מִסְפַּר בְּנֵי לֵוִי מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וּלְמָעְלָה:(כח) כִּי מַעֲמָדָם לְיַד בְּנֵי אַהֲרֹן לַעֲבֹדַת בֵּית יְקֹוָק עַל הַחֲצֵרוֹת וְעַל הַלְּשָׁכוֹת וְעַל טָהֳרַת לְכָל קֹדֶשׁ וּמַעֲשֵׂה עֲבֹדַת בֵּית הָאֱלֹהִים:(כט) וּלְלֶחֶם הַמַּעֲרֶכֶת וּלְסֹלֶת לְמִנְחָה וְלִרְקִיקֵי הַמַּצּוֹת וְלַמַּחֲבַת וְלַמֻּרְבָּכֶת וּלְכָל מְשׂוּרָה וּמִדָּה:(ל) וְלַעֲמֹד בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר לְהֹדוֹת וּלְהַלֵּל לַיקֹוָק וְכֵן לָעָרֶב:(לא) וּלְכֹל הַעֲלוֹת עֹלוֹת לַיקֹוָק לַשַּׁבָּתוֹת לֶחֳדָשִׁים וְלַמֹּעֲדִים בְּמִסְפָּר כְּמִשְׁפָּט עֲלֵיהֶם תָּמִיד לִפְנֵי יְקֹוָק:(לב) וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וּמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי אַהֲרֹן אֲחֵיהֶם לַעֲבֹדַת בֵּית יְקֹוָק: פ

הרב תמיר גרנות

24. שיר השירים פרק ו (ד) יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה נָאוָה כִּירוּשָׁלִָם אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת:
25. שיר השירים רבה פרשה ו ד"ה ב ד"א יפה ב ד"א יפה את רעיתי כתרצה, כשאת כד את בעייא לית את צריכה בעייה מכלום מילף מכלום, מי אמר להם להביא עגלות ובקר לטעון המשכן, לא מהן ובהן הביאו אותן, הה"ד (במדבר ז') ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלות צב,
26. נשיאת המשכן= נשיאת העולם כולו על כתפיהם של ישראל כמו שמסייעים לה' נושא את העולם על כתפיו
27. התורה שבעל פה טמונה בתוך התורה שבכתב!

הרב סמט על ברכת כהנים  למה האשכנזים לא נוהגים בברכת כוהנים כל יום?

כי כנראה היא מדרבנן! (כי הרי אין הוגים את שם המפורש בגבולין) למרות פסיקת הרמב" שהיא מדאוריתא

היא נתקנה עבור ארץ ישראל (בגבולין)

יש לטבול לפני (ר יוסף קארו)

ביטול מלאכה בחו"ל

בחול אין להם שמחה (הרמא)

האם הכהנים הם באמת כהנים?

המנהג השתרש!

בכרת כהנים קשורה למקום (בית המקדש) ולא כל כך לעבודה (ברכת העבודה בתפילה)

בע"ה י אייר התשע"ט

מישל בן שושן

בהר פי 4

1. מיקום הפרשה

קיימים שלושה קבצי הלכות גדולים  בתורה:

• אלה שנאמרו בסיני (רובם בפרשת משפטים)
• אלה שנאמרו באוהל מועד (רובם בספר ויקרא)
• אלה שנאמרו בערבות מואב (בספר דברים)

קיימים שתי בריתות בתורה

• ברית הר סיני
• ברית ערבות מואב

כל ברית , בדרך כלל, מכילה טקס, קרבנות, אסיפת העם וקבלת הברית, רשימה של מצוות ורשימה של ברכות (במקרה ונשמור על המצוות) ורשימה של קללות (במקרה ההפוך)

כשמתבוננים בברית ערבות מואב שאמורה להיחתם בהר גריזים והר עיבל, מוצאים את כל החלקים של ברית:

• טקס (חצי עם על הר זה וחציו השני על ההר השני)
• רשימת מצוות שנאמרו על ידי משה בערבות מואב
• ורשימה של ברכות וקללות (פרשת כי תבוא)

אבל כשמתבוננים בברית סיני,

• יש טקס מרשים (מעמד הר סיני וקרבנות)
• יש הסכמת העם בברית

אבל  חסר החלק של הברכות והקללות.

בעצם החלק הזה , של הברכות והקללות כתוב בפרשת בחוקותי. הוא היה אמור להימצא אחרי פרשת משפטים. והנה, אנו מוצאים אותו כאן, בסוף ספר ויקרא!

איך אנו  יודעים שהוא שייך לברית סיני? כי פשוט כתוב בהתחלת פרשת בהר :

ויקרא פרק כה (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר…

ואף בסוף פרשת בחוקותי, כתוב שוב:

ויקרא פרק כז (לד) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי:

שני הפסוקים האלה עוטפים את שתי הפרשיות "בהר –בחוקותי" ומציינים את "הר סיני"

למה נעקרו שתי הפרשיות האלה "בהר ובחוקותי " ממקומם הכרונולוגי, אחרי פרשת משפטים?

ייתכן שהתורה רצתה לצרף לתוך ברית סיני את כל קובץ המצוות שנאמרו באוהל מועד!

אכן, היו לנו , מצד אחד, שתי בריתות ומצד שני שלשה קבצי מצוות! קובץ מצוות אחד (זה של אוהל מועד) נשאר מחוץ לבריתות! כדי להכליל את הקובץ הזה בתוך ברית סיני, נעקרו, כנראה, שתי הפרשיות האלה ממקומן ונכתבו בסוף ספר ויקרא, ספר הקובץ השני, כדי לתת לו תוקף של ברית, ברית סיני!

וזו התשובה הכי פשוטה לשאלה "מה קשר שמיטה אצל הר סיני?" :לא רק השמיטה , ולא רק היובל אלא בעיקר  הברכות והקללות, כולם נאמרו בסיני, כדי לחתום את הברית והם רק נכתבו כאן כדי לחבר כל ספר ויקרא לברית סיני!

נשארה שאלה נוספת: "למה לא נעקרה רק פרשת בחוקותי (הברכות והקללות) ? למה איתה, נעקרה גם פרשת בהר?"

על זה אציע לענות שמצוות השמיטה ומצוות היובל בעיקר קשורות להר סיני במהותן. השנה שחוו ישראל בהר סיני ומעמד הר סיני, דומה מאוד למה שמתבקשים ישראל לחגוג בכל שבע שנים וביובל: כאילו הם משחזרים את מעמד סיני. לא לחינם כתוב במתן תורה "במשוך היבול המה יעלו בהר" והשם הזה "יובל" שהוא קול השופר שליווה מעמד הר סיני, מאפיין אותו והוא שמה של שנת החמישים. שנה שבה, כולם חוזרים להיות שווים, כעם אחד בלב אחד, בנקודת האפס של התחלת ההיסטוריה של העם.

כדי לחבר את כל ספר ויקרא ומצוות שנתנו באהל מעוד לברית סיני, אין כמו פרשת בהר שכולה קשורה בעיקרה לסיני!

2 . ההבדל בין השמיטה ליובל

מבחינת ההלכה, שתי השנים נראות זהות בכל מה שקשור ליחס אל עבודת האדמה. ביובל יש תוספת של שחרור העבדים והחזרת כל הקרקעות לבעליהם המקוריים.

אבל בהארת הרב מאיר שפיגלמן, יש הבדל עקרוני בניהם:

• השמיטה היא שביתת הארץ, הארץ היא במרכזה
• ביובל, העיקר הוא שחרור האדם.

נכון שבאופן פרקטי, האדם איננו עובד את האדמה בשני המקרים, אבל בשמיטה זה בגלל שהארץ זקוקה לשבת וביובל, האדם זקוק לשחרור מהעבודה!

את זה ניתן לראות בפסוקים עצמם. כמו למשל:

לגבי השמיטה:

• וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק
• וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ
• שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:
• (ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ
• אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ

לגבי היובל:

• וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה
• דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ
• יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם
• ……

בשמיטה הארץ היא המרכז וביובל האדם. כאילו האדם והארץ  שווים! כאילו לארץ יש "אישיות", יש לה צרכים. היא יכולה להקיא את יושביה במידה והם לא יתנהגו במוסריות. האנשת הארץ היא דבר נפוץ בכל התורה. גם את הדם של הבל שקיין שפך, נבלע באדמה והיא זו שדורשת תיקון!

מאחורי "הארץ", ייתכן שהתורה מסמלת את הדרישה המוסרית של בורא עולם ביחס לבריאה.

מה שנדרש לאדם, בין השאר, זה להכיר במשולש שווה הצלעות בין הבורא, הטבע והאדם.

לאדם ניתנה הרשות (ואף החובה) לעבוד ולשלוט על הטבע. אבל, זה חייב להיעשות בכבוד כלפי הטבע. אין רק מצוות "לעבדה" , יש גם מצווה "לשמרה"!

בראשית פרק ב (טו) וַיִּקַּח יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:

שמירת היובל והשמיטה, אמורה להזכיר לאדם

• את המחויבות שיש לו כלפי הטבע. הכבוד והאחריות שיש לו כלפי הבריאה. (מטרת השמיטה)
• אבל האדם הוא גם כן חלק מהבריאה, לכן הכבוד אל האדם באשר הוא, מחייב גם כן את איפוס המעמדים החברתיים שנרכשו על ידי כוחנות או ניצול כלכלי של אדם אחד על השני.(מטרת היובל).

נראה לי, שהיום, אפילו אם אין לנו את האפשרות עדיין לקיים במלואן את המצוות האלה, יש לנו לפחות לקיים את "רוח הדברים" שמאחוריהן: שמירת הארץ, שמירת האקולוגיה של העולם, ושמירת כבוד האחד וחירותו!

3. אחת ושש או שש ואחד (הרב מאיר שפיגלמן)

נתאר שתי מערכות זמן שונות הקיימות בתורה:

• שש ואחת:

זו המערכת השייכת לבורא עולם, לטבע, לארץ. כשהתורה מספרת לנו שהבורא ברא את העולם ב"שישה ימים" ונח ביום השביעי, זה כדי להסביר לנו שזו מערכת זמן (שישה ימים של "חול" ויום שביעי קודש) השייכת לו ולבריאה שלו. מה שמעניין הבורא זו המטרה של כל הבריאה, הסוף, לאן זה מוביל.

• אחד ושש:

לעומת מערכת זו, ישנה מערכת שונה והיא מערכת האדם. האדם נברא בסוף יום השישי. הוא פגש קודם כל את יום השבת הקדוש. ואחר כך הוא חי את התוצאות של קדושת יום זה על ימי החול, שישה ימים אחר כך. האדם חווה את הדברים מיום ליום, מההתחלה אל עבר הלא נודע. הוא מתבסס על היום הראשון .

את שתי המערכות אנו פוגשים בכמה נושאים. למשל, בחגים:

חג הסוכות: היום הראשון הוא יום טוב ושאר ששת הימים הם חול המועד. לכן סוכות היא שייכת לעולם "אחד ושש" , המערכת של האדם. "ושמחת בחגך"!

ראשון של פסח: ישנן פסוקים שמציינים רק את היום הראשון של פסח כיום טוב. זה שייך לאדם. האדם יצא ממצרים וזה מה שקובע עבורו. כל השאר, הוא תוצאה של היום הראשון. זו מערכת אחד ושש.

שביעי של פסח: אבל ישנם פסוקים שמציינים רק את היום השביעי כיום טוב. כי זה החג לה'!

שמות פרק יג (ו) שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַיקֹוָק:

זו מערכת של ששה ימים ויום אחד קודש, מערכת של ה'. כי זה מציין את הכוונה, התכלית של ההיסטוריה. מה שמעניין ה' זה לאן ההיסטוריה מובילה, היום השביעי!

חג הפסח: מסמל בתוכו את כל ההיסטוריה עם חיבור בין שתי המערכות. ישנם פסוקים שמציינים גם את היום הראשון כקדוש וגם היום השביעי כקדוש. חג הפסח עונה לשתי המערכות: זו של האדם (אחד ושש) וזו של הבורא (שש ואחד). לכן הו הוא הבסיס של כל החגים (את בש..)

שבועות: אנו סופרים "שבע שבתות" כדי להגיע.. לשבת השמינית! כלומר, אנו סופרים שבע יחידות של שבוע ימים כל אחת כדי להגיע ליחידה השמינית. בעצם, היינו אמורים לחגוג את השבוע השמינית ולא רק היום הראשון של היחידה הזאת! חג השבועות היה אמור להיות חג של שבעה ימים כי הוא השבוע השמיני. (ואכן, בהלכה, ששת הימים שאחרי שבועות הם באמת "תשלומים לחג ולא אומרים תחנון בהם כאילו הם חול המועד!)

אבל התורה צמצמה את השבוע הזה ליום הראשון שלה ובקשה לספור ארבעים ותשעה ימים כדי שנגיע , לא לשבוע השמיני אלא ליום החמישים. זו הסיבה שאנו סופרים גם שבועות וגם ימים. אם כן, חג השבועות הוא היום הראשון של השבוע השמיני. למה? כי זה חג של בני האדם שחיים במערכת "אחד ושש"! שבועות , יום אחד, יום ראשון של השבוע השמיני שמכיל שבעה ימים אבל רק היום הראשון בשבוע הזה הוא קודש!

השמיטה: שש שנים תזרע שדך. .ובשביעית שנת שבתון.. זו מערכת "שש ואחד" מובהקת. ואכן, השמיטה היא שייכת למערכת הטבע, הבורא, מערכת ששמה במרכזה את הארץ, כמו שכבר למדנו בפסקה הקודמת!

היובל: לעומתה, שנת היובל, היא כמו חג השבועות: מתבקשים לספור שבע יחידות של שבע שנים כל אחת. אנו מצפים ליחידה שמינית קדושה. כלומר שבע שנים קדושות (השנה 50עד השנה 56). אבל התורה לא בקשה מאיתנו לספור רק שבע שנים שבע פעמים. אלא גם לספור חמישים שנה! כך שזה מאלץ אותנו לחגוג רק את השנה החמישים, כלומר השנה הראשונה של היחידה השמינית שמכילה שבע שנים! היובל שייך למערכת של "אחת ושש", מערכת האדם. ואכן, זה מתאים למה שהסברנו בהתחלה לגבי מרכזיות האדם ביובל!

1

1        2      3       4         5     6      7                   1     2        3     4     5      6         7

מערכת של "שש ואחד"                                             מערכת של "אחד ושש"

לסיכום: לימוד שתי המערכות האלה "אחד ושש" ושש ואחד", מלמדות שמטרת התורה היא לחבר בין האדם לבורא העולם! להסביר שישראל והאדם בכלל חיים במערכת שונה במקצת מהמערכת הטבעית גרדה. ובכל זאת, יש לכבד אותה ולחבר בין שתי המערכות! שוב מגיעים למסקנה שהעיקר הוא החיבור בין המערכות, האיחוד מתוך הריבוי.

כשישראל יקיימו את שתי המערכות גם יחד תבוא הגאולה:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיח עמוד ב אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלים,

שתי השבתות הן=שבת ראשונה, בתור אחד ושש והשנייה בתור שש ואחד!!

מבינים עכשיו למה התורה בקשה מאתנו לספור גם שבועות וגם ימים בעומר

ויקרא פרק כג (טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק:

וגם שנים וגם שבתות שנים ליובל!

(ח) וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה:…(י) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה ..

לא לתת לנו שיעור בחשבון אלא כדי ללמד אותנו ששבועות והיובל הם שייכים למערכת ה"אחד ושש"!!

4. עבד עברי

בפרשה שלנו כתובים כמה פסוקים הקשורים לאדם שנמכר לאדם אחר. ההגדרה של עבד בלי שהמילה "עבד" תופיע בפרוש לגביו. זה מזכיר לנו שפרשת משפטים גם היא עסקה בעבד עברי. ונראה בספר דברים, בפרשת "ראה" ששם גם כן מדובר על עבד עברי:

1. פרשת בהר: ויקרא פרק כה (לט) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד:(מ) כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ:(מא) וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב:(מב) כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד:(מג) לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ:.. (נג) כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ:

2. פרשת משפטים: שמות פרק כא(א) וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם:(ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:(ג) אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:(ד) אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ:(ה) וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי:(ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם:

3. פרשת ראה: דברים פרק טו (יב) כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ:(יג) וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם:(יד) הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ:(טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם:(טז) וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ:(יז) וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן:(יח) לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה:

עיון בפרשיות מגלה שיש כמה הבדלים בין המקרים.

בספר שמות מדובר בעבד שעובד מקסימום שש שנים, כמו בספר דברים. בעוד שבספר ויקרא, הוא יכול לעבוד עד היובל! זה מחבר בין פרשת משפטים לפרשת "ראה". אבל ב"ראה" הוא נקרא "שכיר" כמו בפרשת "בהר"!

מול שלושת המקורות האלה החכמים התלבטו מאוד. האם מדובר במקרה אחד של עבד (הרמוניזציה של שלושת המקרים) או שמה מדובר במקרים שונים, לפחות בין שני מקרים שונים(הפרדה ).

זו התלבטות שמלמדת יפי על התלבטויות דומות אצל החכמים כל פעם שהפסוקים נראים כסותרים בתורה. זה מראה שהתורה שבעל פה מנסה כל הזמן למצוא דרכים לאחד את כל הפסוקים, לקבוע שהתורה היא "אחת". אפילו אם היא מאירה היבטים שונים, בחינות שונות, של אותו המצב, זה כדי שנדע שהמציאות מורכבת ושיש להסתכל תמיד מנקודות מבט שונים כי אין האמת נמצאת רק  מזווית אחת.

להלכה, כמו תמיד, החכמים קובעים דרך אחת, אבל תמיד הם מבקשים שנשים לב לכל הדרכים האחרות שלא נלקחו בחשבון. כי כולם צדדים שונים של אמת אחת. ורק בגלל אילוץ אחדות ההלכה ואחדות העם, ההלכה קבעה דרך אחת לפעול בה.

למעשה, כך ההלכה קבעה:   קיימים שני מקרים של עבדות:

• עבד שמכר אותו בית דין בגלל שהוא גנב ואין לו כסף להחזיר את הגנבה. וזה מתואר בפרשת משפטים ובפרשת ראה
• עבד שמכר את עצמו מתוך מצוקה כלכלית, בלי שעבר על שום עברה, וזה המקרה של פרשת בהר

יש חילוקי הלכות הקשורים לשני המצבים השונים ויש הלכות משותפים שמנסים להמעיט ככל הניתן במעמד הזה של העבדות , מגינים על העבד ומנסים לשקם אותו ככל שניתן ביציאתו.

בעצם, יש כמה מעמדים שונים בחברה שמתארת התורה:

המעמד המועדף= העצמאי.  מתחתיו, השכיר, ואחריו המוכר עצמו, אחריו הנמכר על ידי בית דין בגנבתו, ולבסוף, העבד הכנעני.

"דברה התורה בלשון בני אדם". התורה עוסקת במצבים שקיימים בעת נתינתה. היא לא מתעלמת מהמציאות שהייתה בזמנים אלה. היא מנסה אמנם לכוון לקראת ביטול העבדות, דבר שב"ה האנושות הגיעה אליו רק לאחרונה!

בע"ה יב ניסן התשע"ט

מישל בן שושן

חג המצות

מתוך רעיון של הרב מאיר שפיגלמן

אנו אמורים לחגוג שני חגים שונים

1. חג הפסח שמתחילה ביום 14 בניסן ומסתיימת בלילה , ערב ה15 בניסן
2. חג המצות שמתחילה בערב ה15 בניסן ומסתיימת שבעת ימים אחר כך ב21 בניסן.

נמצא ש"ליל הסדר" הוא בעצם זמן של שילוב בין חג הפסח המסתיים וחג המצות המתחיל

1. במצרים

בארץ מצרים, בני ישראל התצתוו לחגוג רק את חג הפסח: לקחת שה ביום ה10 בניסן ולשחוט אותו ביום ה14, לאכול אותו בערב ה15 בתנאים מיוחדים: צלי אש, עם מצות ומרורים ולזרוק את דמו מסביב לפתח הבית. באותה לילה היתה מכת בכורות . הדם הציל את היהודים ששמו דם בפתח בתיהם. ומיד אחר כך בני ישראל יצאו ממצרים. הם הגיעו למקום ששמו סוכות. ושם, הם אכלו שוב מצות, הפעם לא במצוות ה' אלא בגלל שכך "יצא": הבצק שהכינו להם לא הספיק להפוך לחמץ כי הם יצאו מבוהלים ובחיפזון.

אם, בני ישראל לא "חגגו" את חג המצות כמצווה.

2. פרק יב' בספר שמות (ראה למטה במקורות)

פרק יב' בספר שמות מספר בעצם את כל יציאת מצרים עם מצוות חג הפסח ומצוות חג המצות.

ניתן לחלק את הפרק לחמישה חלקים:

1. ה' מסביר למשה, ביום 1 בניסן, שהיום הזה הוא ראש חודש ניסן, החודש הראשון בשנה. ושעליו לבקש מישראל שיקימו את מצוות קרבן הפסח כתנאי ליציאתם ממצרים. שחיטת הפסח יקרה ביום 14 והיציאה תתחיל ביום 15 בניסן. דרך אגב, יש לאכול את קרבן הפסח עם מצות ומרורים. למה מצות? כנראה שכך נאכל כל קרבן עתידי: תמיד עם מצות! (חוץ משני מקרים יוצאי דופן שנראה בהמשך) . המצות הן כאן כ"מלווים" את קרבן הפסח ולא עיקר המצווה.
2. חלק שני מדבר אך ורק על מצוות אכילת מצות במשך שבעה ימים. יש לחגוג את היום הראשון והיום השביעי כימים טובים. חל איסור לראות , למצוא וכמובן לאכל כל חמץ שמשך שבעת הימים האלה. החלק הזה מדבר על היציאה ממצרים כדבר שכבר קרה. אם כן, מסתבר שהפסוקים האלה נאמרו למשה אחרי היציאה ממצרים ולא כאן, לפני! חג זה, כמו שנראה בהמשך, אמור להתחיל להיות נחגג על ידי העם רק כאשר הם יגיעו לארץ כנען. אם כן, יהיה עלינו להשיב למה התורה כתבה הפסוקים האלה כאן,לפני היציאה בפועל, למרות שהם יאמרו למשה רק אחרי היציאה ויהיו אקטואלים רק אחרי הכניסה לארץ, לדורי דורות.
3. חלק שלישי שבו משה ואהרון מעבירים את מצוות קרבן הפסח לעם. עם דינים נוספים הכרוכים לקרבן זה. החלק הזה מסתיים על ידי קיום דברי ה' אלה על ידי העם. אם כן, אנו נמצאים כבר בלילה בין ה14 וה15 בניסן.
4. החלק הרביעי הוא תיאור מכת בכורות והיציאה ממצרים עצמה. העם מגיע לסוכות ושם הוא אוכל מצות כי הבצק לא הספיק להחמיץ (אבל לא בגלל שה' ציווה לאכול מצות!- כי , כנראה, הוא עדיין לא ציווה להם על אכילת מצות, למרות שזה כבר כתוב בתורה בחלק השני של הפרק הזה)
5. החלק המסיים חוזר על מצוות קרבן הפסח שיעשה לדורות. אבל הוא מסתיים על ידי קיום מצווה זו במצרים על ידי בני ישראל. אם כן, יש לענות על השאלה: למה נכתבו פסוקים אלה כאן, אחרי היציאה אם הם נאמרו לפני היציאה?

כמו שראינו יש שני חלקים שאין מקומם נכון מבחינה כרונולוגית:

החלק השני שמדבר על מצוות חג המצות שבעת ימים, נכתב לפני היציאה עצמה למרות שברור שהוא נאמר למשה הרבה אחרי היציאה כי הוא שייך לדורות אחרי הכניסה לארץ.

החלק החמישה נראה גם הוא לא במקומו כי הרי הוא נאמר לבני ישראל לפני היציאה למרות שהוא נכתב אחרי היציאה

3. שבעה ימים

בפרק הבא (פרק יג) כתובים משפטים תמוהים:

פרק יג –ה :והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והחיתי והיבוסי אשר נשבע לאבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה.   שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה'   .מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך  .והגדת לבינך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים…והגדת לבנך ביום ההוא!!

• לפי מה שכתוב כאן, יש לאכול מצות שבעה ימים (זה ידענו כבר מהחלק השני בפרק יב'. אבל הוא מציין שיש לחגוג רק את היום השביעי! הוא ייקרה "חג לה'"!! מה עם היום הראשון? הרי קראנו שבהוא גם כן חג , מקרא קודש, יום טוב! למה הפרק הזה לא מזכיר את היום הראשון כיום טוב?
• ועוד תמיה גדולה יותר: יש מצווה "להגיד" לבן את יציאת מצרים, "ביום ההוא". אבל ביום ההוא, לפי פשט הפסוקים הוא היום שדברנו עליו לפני כן, היום השביעי ! אנו יודעים שהחכמים קבעו מהפסוק הזה שיש להגיד את "ההגדה" לבן בערב של היום הראשון של חג המצות!! ולא ביום השיבעי!!

ואם כבר אנו שואלים, למה י לחגוג שבעה ימים אירוע שקרה בלילה אחת או ביום אחד? למה לחגוג דבר שבני ישראל לא הצטוו לחגוג במצרים?

4 . החמץ והמצה

כשאנו מעיינים במנחות שהיו מקריבים בבית המקדש 0המוסברים בספר ויקרא), מגלים שכל המנחות מוקרבות מצה. חוץ משני מקרים: קרבן תודה ושתי הלחם של שבועות.

• מסתבר שהמצה מסמלת את התחלת תהליך או המשכו
• והחמץ מסמל את סיום התהליך.

כך שכל עבודה במקדש עוסקת בתהליך שמתפתח בעתיד. דורשים כפרה שתבוא, מבקשים ומתפללים ועובדים למען דבר שיקרה בעתיד.

חוץ מקרבן התודה, בו אומרים תודה על המוגמר, על העבר.

וחוץ מחג השבועות שהיא מסמלת את הסיום של כל התהליך הארוך שהתחיל בחג המצות.

מכאן מבינים את משמעות חג המצות:

5.משמעות חג המצות:

חג המצות מסמלת את ההיסטוריה של העם היהודי. שבעה ימים הם פרק זמן סמלי שמסמל את כל מהלך ההיסטוריה. ההיסטוריה הזו היא תהליך. המטרה של התהליך היא להביא גאולה לכלל האנושות. האמצעי הוא עדות בתוך היסטוריית האנושות כולה של ההיסטוריה של עם ישראל הפועל ללא לאות למען הגאולה שלו ודרכה, לגאולת העולם

היציאה ממצרים היא רק התחלה של התהליך הזה.

היום הראשון של חג המצות מסמל את הסיום של התהליך

היום השביעי מסמל את הסוף של התהליך

היום השמיני היה מסמל את הזמן שנמצא "אחרי " התהליך. אבל בעצם, אין "יום שמיני" כי התהליך הוא הרבה יותר ארוך מסתם שבעה ימים. התהליך המושלם הוא 7  X7 = 49 והיום שאחרי הוא בעצם היום ה50! שבועות הוא החג של "אחרי סיום התהליך". ולכן חג השבועות מאופיין על ידי הבאת שני לחמים חמץ בבית המקדש.

6. איסור אכילת חמץ

אכילת חמץ באמצע שבעת הימים, זו יציאה מהמשחק! זו הפסקת התהליך. החמץ בשבעת ימי חג המצות היא הכרזה שהתהליך הסתיים. לפחות עבורי. ולכן אכילת חמץ בשבעת הימים האלה שווה ליציאה מחוץ לעם ישראל, ואכן היא חייבת "כרת".

אין רק לאכול מצה כדי להגיד שאני מסכים לעבוד בתהליך אלא יש איסור אכילת חמץ כי אין לצאת מהמשחק באמצע! הכרזת הנוצרים שהמשיח הגיע דומה לאכילת חמץ בפסח!

7. היום הראשון והיום השביעי

שבעת הימים האלה מתחילים ביום טוב ומסתיימים ביום טוב. שני הימים הטובים האלה מסמלים שתי בחינות שונות של הגאולה:

היום הראשון, מסמל את הגאולה שנעשתה על ידי גירוש. פרעה הוא גיבור היום הזה כי הוא זה שמבקש מישראל לצאת. חכינו להסכמה שלו כדי לצאת ממצרים כאילו הוא אדם חשוב! אבל פרעה מסמל את המציאות בעולם. לפעמים היהודים לא זזים ממקומם עד שהם נדחפים על ידי המאורעות. הבחינה הזו היא גאולה כפויה, גאולה דחופה, שנעשית בחיפזון, בלילה , כמו גנבים. מגורשים על ידי פרעה.

היום השביעי, הוא סמל הבחינה ההפוכה של הגאולה: גאולה באמצע היום,(בעצם היום זה), בגאווה, כשרואים בברור שה' הוא זה שפועל בגאולה. גאולה שברור שאכן כל המצרים מתים ואפילו פרעה מודה "מי כמוך באלים ה'"! גאולה שבא לישראל לשיר שירה! גאולה מרצון , בשמחה ובמלא הגאווה הלאומית.

אמרנו לעיל שהיום השיבעי הוא סמל לסוף התהליך. לכן, מצד אחד, אי אפשר להגיד שהגענו עדיין ליום השביעי, בהיסטוריה! כי אז נכריז על סיום התהליך!

לכן, נראה לי, התורה לא מציינת שהיום השביעי אכן הגיע על ידי ציון שהיתה בו קריעת ים סוף. אבל החכמים הסביר זאת. ואכן קריעת ים סוף מסמלת באמת שלב אחר לגמרי ובחינה אחרת לגמרי . יש לציין שהשירה שבני ישראל שרו, כתובה בלשון עתיד:"אז ישיר משה ובני ישראל.." כאילו הם עדיין לא שרו אלה מחכים לסוף התהליך כולו, בסוף ההיסטוריה כדי לשיר באמת. אבל, בינתיים, יש לנו את ה"ציון" הסמל, העדות שאכן זה יקרה, ולכן אנו חוגגים את היום השביעי של חג המצות: כסוף התהליך שבו אנו נבין אז את כל מה שעברנו עד כה ונתכונן ליום השביעי (או החמישים) שמסמל את העולם הבא.

אם היום הראשון מסמל את הבחינה הראשונה והיום השביעי הבחינה השנייה, בניהם יש את חול המועד שמחבר בין שתי הבחינות. כך שכל שבעת הימים מסמלות את כל משך התהליך.

חשיבות יום השביעי:

נזכור את המילים הכתובים בפרשת "קדש לי כל בכור" בפרק יג לעיל:

שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה'

אם היום הראשון היה הסמל של הגאולה מנקודת מבטו של פרעה. (הוא החליט לגרש),

היום השביעי מסמל את הגאולה מנקודת מבטו של ה' בעצמו. ביום השביעי מגלים בברור שה' הוא שולט על כל העולם ושהוא בחר בישראל והוא הגואל.

היום השביעי הוא "חג לה'" באמת!! רק אז מגלים בברור שה' פועל

רק ביום השביעי מבינים את כל המהלך.

אבל יש חשיבות נוספת ליום השביעי:

ביציאת מצרים אנו "יוצאים לדרך". דרך ארוכה מאוד, "תהליך" ארוך של כל ההיסטוריה היהודית. התהליך הזה מיגע ומפחיד. בעיקר בגלל שזה ארוך מאוד. הדבר שיכול להחזיק היהודים במשך ההיסטוריה הארוכה והמייגעת, זה שיהי סוף לתהליך הזה. יגיע יום שביעי! התהליך איננו "אין סופי"!!

היום השביעי מסמל את סוף התהליך ולכן חשוב לדעת כבר ביום הראשון שיהיה יום שביעי.

לכן, נראה לי, התורה הכניסה את סיפור שבעת הימים כבר לפני יציאת מצרים כחלק שני בפרק יב'! למרות שעדיין לא נקיים את מצוות שבעת ימי חג המצות, חשוב לדעת, שהיציאה לדרך תגיע לסיומה ולאחר מכן נשמח ביום השמיני (או ביום ה50).

לכן, התורה מצווה להגיד לילדים שלנו,ביום השביעי ,את ההגדה. לספר לו את משמעות התהליך. אבל החכמים קבעו שכבר ביום הראשון, אנו כבר יודעים שיבוא יום שביעי ואנו כבר מאמינים בגאולה האחרונה ואנו כבר שמחים על התהליך כולו כי יהיה לו סוף ביום השביעי. ולכן, אמירת ההגדה ביום הראשון היא גילויי אמונה ותקווה אדירים. כמו שאנו שמחים בלידת תינוק (שאנו עדיין לא יודעים מה הוא יעשה כשיגדל ומה יהיה איתו בעתיד), כמו שאנו מכריזים "מזל טוב" לזוג שמתחתן (למרות שאנו עדיין לא בטוחים שזה יצליח), אנו מלאה תקווה ואמונה כבר מההתחלה. התורה בעצמה מבשרת לנו שיהיה טוב !כי אנו נחגוג את יום השביעי (סוף תהליך העבודה) וגם את יום השמיני( עולם הבא אחריו).

מהלך שבעת הימים

הרבה דברים חשובים שקורים לנו בחיים מתנהלים במתכונת הזו: בהתחלה אנו נשאבים לתוך סיפור ורק אחרי זמן אנו מבינים את המשמעות של הסיפור . במשך הזמן אנו מגלים רבדים עמוקים ומשמעותיים של דברים שעשינו ולא ידענו את מלוא משמעותם. רק ביום השביעי מגלים את המשמעות של היום הראשון!

מתחילים דבר בחיפזון, בדחיפת הרצון או התשוקה או אילוצי המציאות

ורק אחר זמן ניתן לפעמים להבין את המשמעות של כל התהליך.

ביום הראשון יוצאים בחיפזון. אבל ביום השביעי אנו שרים בשמחה על המוגמר.

אבל, באמת מתי מגיע היום השביעי הזה? אולי אנו זוכים ל"יום שביעי" בזעיר אנפין, במידה . ולא ביום שביעי ממש שבו אנו מבינים "הכל" .היום השביעי המושלם הזה, יגיע בעתיד ולכן כתוב "אז ישיר משה", בלשון עתיד.

8. אכילת מצות

בפרק יב (ראה למטה) יש שלושה אזכורים על אכילת מצות:

1. קרבן פסח נאכל עם מצות ומרורים
2. מצוות אכילת מצות במשך שבעה ימים, והוא חג המצות
3. העובדה שישראל אכלו מצות אחרי היציאה ממצרים כי לא היה להם זמן לעשות חמץ

שלושת האזכורים האלה מייצגים שלושה נקודות שונות

המצה הנאכלת עם הפסח היא כמו כל מנחה שמלווה כל קרבן: מצה. כי כל קרבן מייצג עבודה והמצה מסמלת שאנחנו בתהליך של עבודה

אכילת מצות במשך שבעה ימים מסמלת את התהליך עצמו

האכילה של מצות בגלל "שלא הספיק בצקם להחמיץ" היא גילוי מצב הגאולה בחיפזון, בפועל, בהיסטוריה עצמה. ההיסטוריה היהודית מגלה את מה שתוכנן מראש על ידי ה' כשהוא  יודע מראש שההיסטוריה היהודית תהיה תהליך ארוך ומייגע.

לסיכום:

קרבן הפסח הוא ברית שאנו נכנסים אליו כל שנה מחדש . ברית לאומית התלויה במצב העם המשתנה . כל שנה, כל יהודי חייב לשאול את עצמו שתי שאלות:

מה מצב העם היודי היום?

מה אני יכול וצריך לעשות כדי לקדם את גאולת העם?

אחרי הכניסה לברית, נכנסים לתוך ההיסטוריה של העם היהודי שמסומלת על ידי יחידת זמן של שבעה ימים. במשך ההיסטוריה, הברית הזו מחייבת כל יהודי לפעול כל הזמן כדי לקדם את הגאולה של העם היהודי ושל כל האנושות דרך העם היהודי. במשך התקופה הזו, אין להרפות ידיים. ולכן אין לאכול חמץ (שמסמל הרפיית ידיים מהעבודה , סיום התהליך). להיפך יש לאכול מצות שמסמלות העבודה הקשה שיש לפתח במשך התהליך הארוך של ההיסטוריה.

התורה מודיעה לנו שזמן התהליך המייגע הזה הוא קצוב ושבסופו יגיע יום השביעי שבו נוכל להבין, להסיר הספקות, לגלות המשמעות העמוקה של כל ההיסטוריה שעברנו אותה ואז לשיר שירה בשמחה .

ההגדה לבנים: אם אנו המבוגרים מסכימים בכל שנה לכרות ברית מחודשת עם ה' כדי להיות חלק פעיל בהיסטוריה של העם היהודי, הילדית שלנו יכולים לשאול למה הם מחוייבים בברית הזו. זו שאלה לגיטימית. ולכן עלינו להשיב להם שהם חלק מהברית הזו ולספר להם שהברית הזו החלה כבר מלידת העם ביציאת מצרים. יהיו בנים שיסכימו ברצון וישאלו "תגידו לי מה לעשות בפועל?" ויהיו בנים שיסרבו להיות חלק מהברית הזו. להם יש להשיב שאין להם ברירה. כי גם אם יהודי רוצה להתבולל, האנטישמיות גרום להם לחזור לחיק עמם. כשם שאי אפשר להתכחש למצב שבו אנו נולדים כבני אדם, כך אי אפשר להתכחש להיותנו יהודים כורתי הברית. (אילו היה שם לא היה נגאל). כי הסיפור הוא הגאולה של האנושות כולה.

רוב הזמן, את השאלות אנו בעצמנו שואלים על עצמנו . ליל הסדר מחייבת אותנו לא רק לכרות את הברית מחדש אלא לשאול לעצמנו את השאלות ולתת להם תוכן. או לפחות להציב להן מסגרת שהיא "התהליך" והעבודה של יהודי בתוך כלל ישראל בארצו.

מקורות:

מצוות קרבן הפסח

שמות פרק יב א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:(ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:(ג) דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת:(ד) וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה:(ה) שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ:(ו) וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם:(ז) וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם:(ח) וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:(ט) אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ:(י) וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ:(יא) וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק:(יב) וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְקֹוָק:(יג) וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:(יד) וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיקֹוָק לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ:

חג מצות 7ימים

(טו) שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי:(טז) וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם:(יז) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם:(יח) בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב:(יט) שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ:(כ) כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת: פ

קרבן פסח

(כא) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן ְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח:(כב) וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר:(כג) וְעָבַר יְקֹוָק לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַלל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְקֹוָק עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף:(כד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם:(כה) וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְקֹוָק לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת:(כו) וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם:(כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:(כח) וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ: ס

מכת בכורות יציאת מצרים

(כט) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיקֹוָק הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:(ל) וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת:(לא) וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְקֹוָק כְּדַבֶּרְכֶם:(לב) גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי:(לג) וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים:(לד) וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם:(לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת:(לו) וַיקֹוָק נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם: פ(לז) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף:(לח) וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד:(לט) וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם:(מ) וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:(מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְקֹוָק מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:(מב) לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיקֹוָק לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיקֹוָק שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם: פ

קרבן פסח

(מג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ:(מד) וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ:(מה) תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ:(מו) בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ:(מז) כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ:(מח) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ:(מט) תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:(נ) וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ: ס(נא) וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְקֹוָק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם: פ

בע"ה ג ניסן התשע"ט

מישל בן שושן

קרבן פסח

מתוך שיעור של הרב יובל שרלו

נמנה כמה פרטים ייחודיים לקרבן פסח ודרכם ננסה למצוא משמעות לקרבן הפסח :

1. פסח דוחה שבת

לכאורה, קרבן דוחה שבת במידה והוא עונה על שני קריטריונים

• הוא קרבן ציבור (קריטריון זה איננו מקובל על ידי הרמב"ם). אבל ברור שקרבן נדבה או תודה או חטאת יחיד איננו יכול להיות קרב בשבת.
• זמנו קבוע (אי אפשר לעשות אותו ביום אחר, מתוך מצוות התורה)

בכל זאת, קרבן פסח דוחה שבת למרות שהוא קרבן יחיד*

כאילו הוא קרבן ציבור!.

2. פסח דוחה טומאה

טומאה הותרה בציבור. אם רוב העם טמא, מקריבים קרבן. במידה וזה קרבן ציבור. אם מיעוט אנשים טמאים, לא מקרביים. (ואז, בשביל קרבן פסח בלבד יש את האפשרות לעשות פסח שני). אבל אם רוב הקהל טמא, או ורב הכהנים טמאים, מקרבים את קרבן פסח, כאילו הוא היה קרבן ציבור!

3. פסח שני

לא מצאנו בשום מצווה, "מועד ב'"! אין שופר שני או לולב שני או כיפור שני. "עבר זמנו , בטל קרבנו"! אם כן, למה התורה מאפשרת לאנשים טמאים (במידה והם מיעוט העם) לעשות פסח חודש אחר כך, ב14 באייר??

4. מתחיל בחצי היום

פסח הוא הקרבן היחיד שניתן להקריב אותו מחצות היום והלאה עד לערב. כל הקרבנות קרבים כבר בבוקר (חוץ מהתמיד של בין הערביים שהוא המשכו של תמיד הבוקר). למה?

5. עשה שיש בו כרת

יש רשימה של 36 מקרים שבהם חייבים כרת. כולם מצוות לא תעשה חמורות, חוץ משתי מצוות עשה: ברית המילה וקרבן הפסח. למה אי עשיית קרבן פסח חייב כרת?

6. ערל לא יאכל בו

ערל אסור להקריב או לאכול את הפסח ! למה הפסח מותנה בברית המילה?

7. פיגול

קרבן שנשחט בכוונה לא נכונה, חייבים להביא קרבן אחר במקומו. הוא נחשב, אבל הוא כשר! חוץ מקרבן פסח (וחטאת) * שכוונה לא נכונה בזמן שחיטתו פוסלת אותו לגמרי ואסור לאכול אותו!! למה?

8. קהל ועדה

"כל קהל עדת ישראל יעשו אותו ". מכאן שהיו שלוש כתות. מכניסים כיתה אחת וסוגרים הדלתות ואחרי סיום ההקרבה מכניסים הכת השנייה.. כדי לקיים את המצווה שהקרבן נעשה בתוך הקהל .

הצעה תשובה : הפסח הוא ברית!

הרב שרלו מרחיק לכת ומציע שהפסח איננו "קרבן רגיל" אלא כריתת ברית, ולכן יש לו דינים מיוחדים!

יש שתי בריתות

1. ברית המילה: ברית פרטית, שנעשית על ידי האבות באופן פרטי ואישי.
2. ברית פסח: ברית לאומית שנכרת כשכל העם שרצה להיכנס לברית הזו (ובכך זכו להינצל ממכת בכורות ולצאת ממצרים).

למה שתי בריתות? כי יש שני ממדים שונים ומשלימים בעבודת ה': העבודה האישית כיהודי, והעבודה בתור חלק מהעם כולו. לכן חייבים להיות שתי בריתות ! אבל ברית אחת (הלאומית, מותנית בברית הפרטית. אי אפשר להקריב הפסח אם לא עברנו ברית מילה.

לכן, ברוב הנקודות שהעלינו לעיל, יש לקרבן פסח ממד ציבורי. הוא מתנהג כאילו הוא קרבן ציבור. למרות שכל אחד מקריב אותו. ורק ההגדרה של ברית לאומית מצדיקה את הייחודיות הזו. לכן הוא משלב בתוכו גם דינים של קרבן יחיד (כל אחד חייב להשתתף באכילת הקרבן שנשחט עבורו) וגם דינים ציבוריים כמו שראינו לעיל. בתור ברית, הוא מכניס את הפרט לתוך הכלל.

ביציאת מצרים, ה' שואל בעצם "מי רוצה להינס לתוך ההיסטוריה היהודית? מי רוצה להיות שותף לכל מה שיקרה לעם הזה? מי מוכן לקחת על עצמו את הסיכונים ווהחובות והאתגרים של היסטוריית העם היהודי?

על ידי הקרבת קרבן הפסח, וזריקת הדם על פתח הבית, היהודי במצרים נכנס בברית הזו. כל מי שלא עשה כן לא יצא ואם הוא היה בכור , הוא מת בליליה הזו אפילו שהוא יהודי.

לא מספיק להיות "דתי" באופן אישי ופרטי. יש להיות שותף לגורל העם ולהיסטוריה שלו בכל המובנים.

היום שחזרנו לארצנו, הממד הזה מתעורר לתחיה. בגלות הרגשנו רק את הממד הדתי שמסומלת על ידי ברית המילה. אבל זה היה רק ברית אחת מתוך שתיים. ייתכן שהעליה לארץ וההשתתפות בגורל המדינה והעם הם קיום הברית השנייה בימינו.

למה יש פסח שני? כי האנשים שהיו טמאים בזמן עשייתו, הרגישו שהם יצאו מהעם , שהם יצאו מהברית ואכן הם אומרים למשה :"למה ניגרע …?" כאילו מי שלא מקריב קרבן הפסח, יוצא מכלל העם. ואכן, זו ההגדרה של "כרת" גם המילה וגם פסח מכניסות כל אדם לכלל ישראל על ידי שתי הבריתות האלה ולכן אם חסר אחת, הוא "נכרת מעמיו"! זה גם מסביר למה חייבת להיות מחשבה מדויקת בזמן שחיטת הפסח: כי זה לא רק "עבודה", זו התייצבות לכניסה מחודשת בעם ישראל. וזה חייב להיות במלא הכוונה והמודעות.

למה כל שנה?

ברית המילה עושים  פעם בחיים.

למה יש לעשות ברית לאומית של פסח, כל שנה?

כי בכל שנה העם משתנה. יש אנשים שנולדים יש שמתים, משתנים הדעות ומאזן הכוחות, עם ישראל חי. ולכן, הכניסה לברית חייבת להיות מחודשת בהתחלת כל שנה.

אם כן, מה נידרש בקרבן פסח? להתחיל לשאול את עצמנו: מה אני עושה עבור כלל ישראל? איך אני יכול לקדם את הגאולה של כל העם? איך אני דואג לכל העם? איך אני משתייך לכלל העם. אי אפשר להתנתק ממה שמתחדש כל שנה בעם, בעבודה שלי כיהודי! עלי לחשוב מחדש את השתייכותי לכלל, בהתחדשותו! כל שנה, אני חייב לחשוב על העם היהודי שחי היום! בפסח אנו נמדדים לא כיהודים פרטיים דתיים בינם לבין ה', אלא בתור אומה וכל אחד נמדד בתור העבודה שלו ביחס לאומה כולה.

בעצם, קרבן הפסח הוא הממד הלאומי בקשר שלנו עם הבורא. אנחנו לא רק "דת" (ברית מילה) שכל אחד מקבל על עצמו את מצוותיו או לא, אלא אנחנו "לאום", אנחנו עם. ועלנו לפתח את הממד הזה בימנו לפחות כמו שפתחנו את הממד הדתי. כי גם זה כלול במצוות התורה! להיות עם ולהשתתף בהיסטוריה של כלל העם ולדאוג לגורלו ולפעול למען גאולתו.

מקורות:

(1)פסח דוחה שבת:  ( פסחים דף סו עמוד א )

גמרא. תנו רבנן: הלכה זו נתעלמה מבני בתירא. פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו. אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו? אמר להם: וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת? והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת. אמרו לו: מנין לך? אמר להם: נאמר מועדו בפסח ונאמר +במדבר כח+ מועדו בתמיד. מה מועדו האמור בתמיד – דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח – דוחה את השבת. ועוד, קל וחומר הוא: ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת – אינו דין שדוחה את השבת. מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח. התחיל מקנטרן בדברים, אמר להן: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם – עצלות שהיתה בכם, שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. אמרו לו: רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי. אלא, הנח להן לישראל אם אין נביאים הן – בני נביאים הן. למחר, מי שפסחו טלה – תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי – תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה, ואמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון.

(2) המחשבה פוסלת הפסח: משנה מסכת זבחים פרק א משנה א

כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח ומן החטאת הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן רבי אליעזר אומר אף האשם הפסח בזמנו והחטאת והאשם בכל זמן אמר רבי אליעזר החטאת בא על חטא והאשם בא על חטא מה חטאת פסולה שלא לשמה אף האשם פסול שלא לשמו:  שהמחשבה לא רק גורמת לקרבן להיות חינם אלא שהם פסולים!

בע"ה כה אדר ב' התשע"ט

מישל בן שושן

מצורע פי 4

מתוך שיעור של הרב יונתן גרוסמן

ננסה ללמוד מה היא משמעות  קרבנות העולה והחטאת? מה תפקידם האמיתי. נעשה זאת, דרך עייון בקרבנות שמביאים המצורע, היולדת, הזב והנזיר. כולם ביום השמיני לטהרתם. ורובם נמצאים בפרשיות שלנו.

הערה לגבי המצורע: נזכיר קודם כל את שלושת שלבי טהרת המצורע

1. השיבה אל המחנה על ידי הבאת שתי ציפורים
2. השיבה אל אוהלו (לאשתו) אחרי שבעת ימים במחנה
3. השיבה אל המשכן על ידי הבאת קרבן ביום השמיני

נעסוק בשלב השלישי, הבאת קרבנות ביום השמיני . נשווה אותם לקרבנות אחרים שמביאים ביום השמיני, כמו זה של הזב, של הזבה, של היולדת (אמנם לא ביום השמיני ממש) ושל הנזיר שנטמא.

1. יולדת ויקרא פרק יב  וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא:(ג) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:(ד) וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ:(ה) וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה:(ו) וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן:(…(ח) וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה:

2. מצורע ויקרא פרק יד (י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִים וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן:…
3. (כא) וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן:(כב) וּשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וְהָיָה אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה:..
4. (לב) זֹאת תּוֹרַת אֲשֶׁר בּוֹ נֶגַע צָרָעַת אֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ בְּטָהֳרָתוֹ: פ

5. זב ויקרא פרק טו (יג) וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר:(יד) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח לוֹ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וּבָא לִפְנֵי יְקֹוָק אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּנְתָנָם אֶל הַכֹּהֵן:(טו) וְעָשָׂה אֹתָם הַכֹּהֵן אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְקֹוָק מִזּוֹבוֹ: ס
6. זבה ויקרא פרק טו (כח) וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר:(כט) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּקַּח לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וְהֵבִיאָה אוֹתָם אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:(ל) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְקֹוָק מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ:

7. נזיר במדבר פרק ו (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיקֹוָק:….(ט) וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ:(י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:(יא) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא:

לסיכום, הנה טבלה:

בדרך כלל יש שני קרבנות: אחד לעולה ואחד לחטאת. המינימום הוא ציפור , אבל, במקרים מסוימים (ונראה למה), עדיף להביא כבש, שהוא יותר יקר. כל המקרים האלה, כאמור, יש לפחות טומאה של שבעה ימים.  (לא נדון על קרבן האשם הנוסף במקרים מסויימים)

תפקיד העולה:

נעיין בהתחלת ספר ויקרא , שם מתואר קרבן העולה כקרבן "נדבה":

ויקרא פרק א (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיקֹוָק מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:(ג) אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק:(ד) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו:

קרבן נדבה, בא, מרצונו החופשי של האדם. ובכל זאת, כתוב שהקרבן הזה מכפר ! אם יש על מה לכפר , אז זה לא קרבן "נדבה" אלא קרבן "חובה" כמו קרבן חטאת!

לכן, החכמים הציעו שתי אפשרויות:

שהעולה מכפר על "הרהורי הלב" כלומר לא ממש עברות אלה מחשבות

או שהעולה מכפרת על מצוות עשה שלא עשיתי. כי באמת, ההלכה אינה "מענישה" על מצוות עשה שלא קיימתי. פשוט פספסתי ההזדמנות לעשות דבר חיובי! אבל לא "עברתי" על דבר חמור שיש להביא עליו חטאת. זה אולי התפקיד של העולה

אבל הפירוש של הרמב"ן מגלה כיוון חדש:

רמב"ן ונרצה לו לכפר עליו – על מה הוא מרצה לו? .. על עשה ועל לאו שנתק לעשה. לשון רש"י. ..

ויתכן לומר, כי בעבור שלא הזכיר בקרבנות הנדבה "לכפר עליו על שגגתו אשר שגג" כאשר בקרבנות החטא, ואמר "ונרצה", היה לרבותינו במשמעות הזה שיכפר על המזידים שאינם רצויים לפניו, כי השוגג אע"פ שחטא רצוי השם הוא. אם כן אי אפשר לו לכפר על המזידים זולתי על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה שלא נזכר בהם עונש, אלא שאינם רצויים למלך בעבור שעברו על מצותו, ובמה יתרצו אל אדוניהם, בדורון הזה:…וראיתי באגדה בויקרא רבא (ז ג) תני רבי שמעון בן יוחאי, אין העולה באה אלא על הרהורי עבירת הלב. אמר רבי לוי .. העולה מכפרת על העולה על רוחכם. וכן באיוב הוא אומר והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם (איוב א ה), .. והטעם, שלפי שהוא חטא שאין מכיר בו אלא ה', לפיכך כולה כליל לה':

במילים אחרות ומתוך הבנתו של הרב גרוסמן, אדם מביא עולה כשהוא יכול להרגיש ריחוק מה' אבל הוא לא יודע למה! הוא לא יכול להצביע על עברה מסוימת שהוא עשה אבל, הוא באמת מרגיש שהוא מרוחק מה' וזה מפריע לו. יכול להיות שקיימת סיבה לריחוק הזה אבל רק ה' יודע מה הסיבה! ולכן רק ה' (המזבח) יאכל את הקרבן כולו!

אם כן, כל קרבן עולה בא כדי "לכפר" על הריחוק שהאדם נמצא בו בלי לדעת בדיוק למה.

תפקיד החטאת

בדרך כלל, מתרגמים את המילה "חטאת" מהשורש "חטא". אבל יש עוד אפשרות לפירוש המילה הזו, והיא נמצאת למשל בעניין הפרה האדומה:

במדבר פרק יט (ט) וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא:

רש"י חטאת הוא – לשון חטוי כפשוטו,

אם כן, "קרבן החטאת" הוא קרבן חיטוי!!

נכון שבדרך כלל "חיטוי" בא אחרי "לכלוך" . ונכון שבדרך כלל משווים "חטא" ללכלוך, אבל זה לא תמיד מדויק ונכון בכל מצב. אפשר להרגיש צורך בחיטוי בלי שעברנו על חטא!!

לכן, אין לחפש "מה חטא חטא מי שחייב להביא קרבן חטאת?" אלא , על איזה חיטוי הוא זקוק. בלי שזה יהיה בהכרח קשור לחטא כל שהוא!!

בדומה למה שאמרנו לגבי העולה, אדם יכול להימצא במצב של ריחוק מהקדושה או מה'. ואז יש שני מימדים לריחוק הזה:

הריחוק נמשך זמן רב מדי ועליו לטפל במה שגרמה אריכות הזמן הזה

הריחוק נעשה רחוק מדי, ועליו לטפל בחומרת הריחוק.

לכן יש שני סוגי קרבנות:

העולה= מטפלת באריכות  זמן הריחוק

החטאת= מטפלת בחומרת הריחוק

ועכשיו נברר האם זה נכון במקרים שתיארנו לעיל:

בכל המקרים יש אריכות בזמן הטומאה (יותר משבעה ימים) ובכל המקרים יש חומרה בריחוק.

אבל יש מקרים שבהם הזמן ארוך יותר, ולכן יש להביא קרבן "יותר יקר" כמו כבש. ויש מצבים של טומאה חמורה יותר ויש להביא קרבן יקר יותר כמו כבש.

• נמצא שהיולדת והמצורע ששניהם עברו תקופות טומאה ארוכים משבעה ימים, מביאים כבש לעולה
• ונמצא שהמצורע שטומאתו חמורה מכולם מביא כבש לחטאת!