בע"ה יג אדר ב' התשע"ט

מישל בן שושן

פורים פי4

הסתר או וודאות. הרב תמיר גרנות

https://www.ypt.co.il/beit-hamidrash/view.asp?id=7772

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ז עמוד א אמר רב שמואל בר יהודה: שלחה להם אסתר לחכמים: קבעוני לדורות! שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות. שלחה להם: כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס. … שלחה להם אסתר לחכמים: כתבוני לדורות.

למה אסתר, היא זו שדורשת שיקבעו את חג הפורים לדורות? למה זו היא שמבקשת שיכתבו את הסיפור שלה בתוך ספרי התנ"ך, כספר קדוש, ולא רק כ"איגרת"?

אפילו אם נניח שאסתר לא כתבה לא כתבה בעצמה "לחכמים" , ברור שאם האמוראים שמים בפיה של אסתר את הדרישות האלה, רוצה לאמר לנו שיש עניין עמוק מאוד הקשור לאסתר באופן אישי. כאילו קרה משהוא אצל אסתר שהוא החידוש העיקרי של חג הפורים. אסתר דורשת כי היא גלתה עקרון חדש ,שכדאי, עבור כל עם ישראל ,להבין אותו, לדורות! ננסה לעגלות החידוש העמוק הזה .

בפרק ד', במגילה, קורה אירוע דרמאטי: המן מקבל מהמלך להכריז מלחמה נגד כל היהודים בממלכה. מרדכי, בתור שופט בכיר * מקבל מיד את המידע החשוב הזה ומחליט להתחיל לפעול נגד ההחלטה האיומה הזו. הוא מחליט "להפעיל" את אסתר, "הסוכן הסמוי שלו" אצל המלך. עד כה הוא אסר לה לגלות מי היא באמת. ועכשיו הגיע הזמן לפעול ולגלות הכל. מרדכי איננו יכול לבוא במגע עם אסתר , כנראה גם בגלל שהוא לא רוצה שיגלו את הקשר המשפחתי (והדתי) . ולכן הוא משתמש בתכסיס כדי לעורר את חשדה של אסתר: הוא מוריד את בגדיו ושם במקומם שק, דבר שמעורר מהומה. זה עובד ואסתר שולחת לו מתווך, התך כדי לתקשר איתו.

אסתר פרק ד (א) וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה:… וַתָּבוֹאנָה נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ וַיַּגִּידוּ לָהּ וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מָרְדֳּכַי וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו וְלֹא קִבֵּל:(ה) וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ וַתְּצַוֵּהוּ עַל מָרְדֳּכָי לָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה:..(ז) וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ בַּיְּהוּדִים לְאַבְּדָם:(ח) וְאֶת פַּתְשֶׁגֶן כְּתָב הַדָּת אֲשֶׁר נִתַּן בְּשׁוּשָׁן לְהַשְׁמִידָם נָתַן לוֹ לְהַרְאוֹת אֶת אֶסְתֵּר וּלְהַגִּיד לָהּ וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ:(ט) וַיָּבוֹא הֲתָךְ וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר אֵת דִּבְרֵי מָרְדֳּכָי:(י) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ וַתְּצַוֵּהוּ אֶל מָרְדֳּכָי:(יא) כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יוֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם:(יב) וַיַּגִּידוּ לְמָרְדֳּכָי אֵת דִּבְרֵי אֶסְתֵּר:

אסתר מסרבת לבוא אל המלך! זו הפעם הראשונה שאסתר מסרבת למרדכי! היא לא מוכנה להתאבד!. ואז אנו נמצאים במשבר חמור. נראה שכל מה שקרה עד כה (העובדה שאסתר הגיעה למלכות והמעמד המיוחד של מרדכי- מבחינת הכנת הרפואה למכה הבאה) לא יעזור, הכל יורד לטמיון!

מרדכי יכול להפעיל כוח סמכותי על אסתר אבל הוא בוחר באיסטרדגיה מאוד חכמה. הוא אומר לאסתר שלושה דברים:

(יג) וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר

1. אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים:
2. (יד) כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ
3. וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת?

הדבר הראשון: היא חלק מהעם היהודי והיא לא תוכל להינצל מהגזרה.

הדבר השני, הוא הרבה יותר תמוה: אם את לא תפעלי, ההצלה תבוא "ממקום אחר" * . הוא לא אומר לה "אם לא תלכי למלך, זה נורא כי רק את יכולה…" הוא משחרר אותה מכבדות האשמה. אחרי שהוא עורר אצלה האחריות, הוא מוריד ממנה את הלחץ! אבל , אם ההצלה לא תבוא ממנה, ייתכן שהיא לא תיזכר בהסטוריה !

הדבר השלישי הוא גאוני: הוא מבקש מאסתר לשאול את עצמה שאלות נוקבות.

"למה אני הגעתי למעמד המיוחד הזה?"

"מה היא המשמעות של ההיסטוריה הפרטית שלי עד כה?"

"מה האופן שבו אני יכולה ליטול חלק בהיסטוריה הגדולה?"

"איך אני יכולה להשפיע על הדרך בו הסיפור יסופר?"

אלה השאלות שעל כל אדם לשאול את עצמו כשהוא נמצא מרגעים חשובים בחייו. אף אחד לא יכול לקחת ההחלטה במקומו כי רק הוא יחליט אם יכניס משמעות לחיו או שמה שיחליט שכל מה שקרה עד כה הוא רק מקרה. במידה והאדם יחליט לתת משמעות לחיו ולהחלטתו, כך הוא יקבע את משמעות חייו (ומשמעות ההיסטוריה של כל אבותיו עד כה, לפעמים)

למשל, יהודי שנמצא היום בגלות. הוא יכול להחליט שלא לעלות לארץ הוא יכול להחליט להתבולל. הוא יכול לעשות את השיקול דעת שלו ולהעדיף האם הוא ייתן משמעות זו או אחרת לחייו וחיי אבותיו. אבותיו התפללו ומסרו את נפשם כדי להגיע לרגע בו זרעם ימשיך להיות יהודי ולעלות לארץ ישראל. היהודי הזה נמצא בצומת. ומה שהוא יחליט ייתן או לא משמעות לחייו ולחיי אבותיו. ככל שלא יהיה מאולץ להחליט, כך החלטתו תהיה בעלת משמעות.

ולכן חשוב מאוד שמרדכי לא מאלץ את אסתר לבוא אל המלך. הוא רק מצבי אותה מול המשמעות של חייה. הוא אפילו שחרר אותה על ידי הדיבור השני (רוח והצלחה יעמוד ממקום אחר).

ואז קורה הדבר החשוב ביותר במגילה: אסתר מחליטה כן לסכן את נפשה ולבוא אל המלך.

ההחלטה הזו של אסתר , היא הנקודה הכי חשובה בסיפור:   אבל למה?

אנו נמצאים אחרי חורבן בית ראשון וסוף הנבואה. ה' כבר לא מדבר אל בני האדם באופן ברור וישיר.

אם יהודי רוצה לדעת מה עליו לעשות, אז הוא נמצא באפלה! אין אף אחד שיגיד לו בברור מה הוא רצון ה'!!

רק הוא יכול לצאת מהספק הזה על ידי החלטות קשות ונועזות. מה שה' מצפה מהאדם, זה להגיע למצב הזה ,כשהיהודי מקבל את "מסירות הנפש" הזו , להחליט מה תהיה המשמעות של חייו . ייתכן שכל מה שקדם בהיסטוריה, כשה' דיבר באופן ברור לאדם, היה רק הכנה למצב הרצוי הזה שבו האדם הוא בוגר ומקבל בתוך עצמו ההחלטה הגורלית (או הפחות גורלית לפעמים) לתת משמעות לחיו!

בעצם, ההחלטה של אסתר היא הסמל שמה שה' מצפה ביהודים מעכשיו שאין יותר נבואה!

מרגע זה ולהמשך ההיסטוריה, הערך של ההתנהגות של האדם מול ה' תהיה תלויה בהחלטותיו ולמסירות נפש שלו כדי לצאת מהעולם של ההסתרה אל עולם הוודאות.

אם אסתר היא זו שדורשת שפורים תיקבע כחג לדורות, זה בגלל שבנפשה התחולל הסמל הזה שאמור להנחות את היהודים מכאן והלאה, אחרי הפסקת ההתגלות והנבואה .

על ידי מעשה אסתר, ניתן להפוך את מצב ההסתר בו נמצאים למצב של וודאות ומשמעות.

אבל יש מעכשיו ערך עליון למשמעות כי היא תלויה באדם עצמו!

לכן, פורים הוא החג שיילווה את עם ישראל מאז ועד היום. ואולי הוא זה שאפשר מיהודים חילונים למסור את נפשם כדי להקים את מדינת ישראל. בלי שזה צווה או הונחה על ידי נביאים או דבר ה' ברור. בלי שזה נתמך על דבר כתוב וברור. הם הרגישו שזה הדבר הנכון לעשותו. מתוך חופש, מסירות נפש וגבורה.

ייתכן שהיסטוריה חכתה כל כך הרבה זמן  בגלות ארוכה מאוד, עד שיהודים יכלו לממש את מה שאסתר חידשה עבור עמה.

הגמרא מספרת שהיו חכמים שסירבו להכניס את מגילת אסתר , הספר החילוני הזה, בתוך ספרי הקודש. אחרים הבינו שהקדושה האמתית היא הקדושה שמתגלה דרך העולם החול כשהאדם מחליט שרוצונו החופשי הוא רצון ה'!! הרבה יהודים בבית שני לא הבינו את המסר ולכן, כנראה, הבית השני נחרב. הבית השלישי מתחיל להיבנות על יסודות מעשה אסתר וחג הפורים!

—————————————————————————————————

• מרדכי שופט:

הרב מנשה וינר מפרש את המשפט "ומרדכי יושב בשער המלך" כך:

המילה "שער" היא לרוב מצביעה על בית המשפט. (אל זקני עירו ואל שער מקומו). אין שום סיבה שנתאר את מרדכי כעני חסר בית יושב בפתח הארמון. לפי רוב המדרשים וגם לפי פשט המגילה, למרדכי היה מעמד רב מעלה. אם המן איננו הורג אותו מיד , זה כנראה בגלל שהוא חושש ממרדכי וממעמדו. (גם היום שרים חוששים מלתקוף שופטים רבי מעלה!) והוא מחליט להרוג את כל היהודים כדי שמרדכי ייהרג בתוכם או, שלפחות ,יכאב לו מאוד כי הוא היה גאה ביהדותו.

• ממקום אחר

כשאנו מדברים על העדר הימצאותו של שם ה' במגילה, אנו בעיקר מצביעים על המשפט הזה של מרדכי. כשהוא אומר לאסתר שגם אם היא לא תבוא אל המלך כנדרש, ההצלחה תבוא "ממקום אחר". היינו מצפים שמרדכי יגיד: "ה' יעזור", "בעזרת ה'", " נצח ישראל לא יישקר".. או כל דבר דתי שיזכיר שה' מאחורי הקלעים והוא ימצא פתרון אחר דרכו תעבור הישועה. הבחירה להגיד "ממקום אחר" היא בחירה עקרונית . שיכולה להתפרש על ידי חילונים או דתיים בצורה שונה. חופש הפרשנות שמרדכי משאיר ל"מקום האחר" הזה מגלה את עומק העניין: הוא דורש מאסתר לפרש את ההיסטוריה שהיא חווה בחופשיות גמורה כדי לתת ערך עליון להחלטתה.

—————————————————————–

כרונולוגיה היסטורית

ובתוכה, (במידה ואכן המלך אחשווראש הוא "חשיארש הראשון"), הכרונולוגיה של המגילה.

(השנים לפי הספירה הנוצרית)

-597 גלות ראשונה לבבל, גלות יהויכין (יכוניה)- גלות מרדכי.

-586  חורבן בית ראשון גלות בבל

-538 הכרזת כורש התחלת שיבת ציון.(כורש:560-530)

-516 בניין בית שני.  (70 שנה אחרי החורבן)  (דריווש DARIUS  528-486)

-490 קרב מרטון- ההפסד הדרמטי של הפרסים מול יוון

-485 התחלת מלכות XERCES ="חשיארש הראשון " (אחשווראש?)

בשנת שלוש: משתה

1. בשנת שבע: אסתר מלכה
2. בשנת 12 , ביום 13 בניסן המן מטיל גורל וקובע גזרה על היהודים בעוד שנה.
   1. מרדכי לובש שק ומשכנע אסתר לבוא אל המלך
   2. אסתר גוזרת שלושה ימי צום: 14-15-16 בניסן (פסח)
   3. ב16 בניסן, המן נתלה. (כשישראל נכנסו לארץ, המן הפסיק לרדת ב16 בניסן!)

ב14 באדר אחד עשר חודשים אחר כך היהודים מנצחים את האנטישמיים בכל המדינות

ב15 באדר מנצחים היהודים הקמים עליהם בעיר בשושן (שנה = -472)

-465 מות אחווראש. הבן שלו, ARTAXERCES ארתחששתא 1 –עולה לשלטון.

-457 עזרא הסופר עולה מבבל בעידוד וכסף מהמלך כדי לעזור לארגון החברה בארץ ישראל

-445 נחמיה מתמנה על ידי המלך כ"פחח" על ארץ ישראל

-425 סוף מלכות ARTAXERCES

שלוש הערות:

1. יש שטוענים שהמלך שעלה לשלטון אחרי אחשווראש , המלך ארתחששתא הראשון, היה בנה של אסתר! זה יכול להסביר למה הוא היה כל כך נדיב עם היהודים. הוא נתן סכומי כסף אדירים לעזרא הסופר וציווה לו לעלות לארץ יהודה כדי לשקם את בית המקדש. גם נחמיה שהיה מהקרובים ביותר אליו (שר המשקים), נשלח על ידו (12 שנה אחר כך)להיות הפחח של יהודה.
2. כתוב בספר יהושוע:

יהושע פרק ה (י) וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ:(יא) וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:(יב) וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא: ס

כלומר, המן הפסיק לרדת מהשמים ביום 16 בניסן. התאריך שבו נתלה המן הרשע!!

3. צום אסתר הראשון אירע במשך שלושה ימים, בחג הפסח ולא ב13 באדר כמו היום!

בע"ה יג אדר ב התשע"ט

מישל בן שושן

צו פי 4

מתוך שיעור של הרב – פרופסור יונתן גרוסמן

1. האכילה

בפרשת צו, התורה חוזרת על דיני הקרבנות. אותם הקרבנות שהיא דברה עליהם בפרשת ויקרא. ההבדל המהותי הוא שבפרשת ויקרא, מדברים אל "האדם" שבא להביא קרבן. בעוד שבפרשת צו, מדברים אל הכהנים שאמורים לטפל בקרבנות האלה. ובעיקר, מה אוכלים מכל סוג של קרבן.

• יש חלקים מהקרבן שהכוהנים אוכלים
• יש חלקים שעולים על המזבח
• ויש חלקים שנאכלים על ידי הבעלים של הקרבן.

הסיווג של הקרבנות לפי אכילתם מצביעה על החשיבות של האכילה בעבודת הקרבנות.

מתוך הטבלה הזו, נראה בברור שה"שלמים" בהופיעו בפרשת ויקרא במקום השלישי, מופיעים בפרשת צו במקום השישי.  בפרשת ויקרא, הקרבנות חולקו , כאמור, לפי כוונת האדם המקריב. מתחילים בקרבנות נדבה ומסיימים בקרבנות חובה. אבל בפרשת צו, מתחילים עם הקרבן שכולו עולה על המשבח ו"נאכל" שם על ידי האש. ומסיימים עם השלמים שבאכילתם משתתף בעל הקרבן.

2. התודה

קרבן השלמים נחלקים, בפרשה שלנו, לשנים:

• שלמי תודה
• שלמי נדר או נדבה

קרבן התודה הוא קרבן מאוד מיוחד ונראה למה:

קיימת חלוקה בין כל הקרבנות לפי סדר השחיטה והאכילה:

• קדשי קדשים: הם קרבן העולה וקורבן החטאת והאשם
• קדשים קלים: הם בעיקר קרבנות השלמים

אם נסווג אותם לפי שלושה קריטריונים נקבל טבלה מסכמת זו:

אם נבחן את שני קרבנות השלמים המתוארים בפרשה לפי הקריטריונים האלה, נמצאים כמה הבדלים:

השלמים שהם נדרים או נדבה , שייכים לקדשים קלים בכל שלושת הקריטריונים. אבל קורבן התודה שייך לקדשים קלים על ידי שני הקריטריונים הראשונים ולקדשי קדשים בקריטריון השלישי:

ויקרא פרק ז (טו) וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר:(טז) וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת ..:(יז) וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף:

3. זמן האכילה

הקריטריון השלישי, זמן אכילת הקרבן הוא זה שמקשה לנו בקרבן התודה. בתור קרבן "שלמים", הקרבן תודה אמור להיות קרבן קדשים קלים. אבל הוא לא נאכל לשני ימים ולילה בינהים אלא רק  יום ולילה כמו הקדשי קדשים.

למה יש הבדל בין זמני האכילה?

• א. יום ולילה

הקרבנות החשובים ביותר, "קדשי הקדשים" נאכלים באותו יום שמקריבים אותם וגם בלילה שאחרי. כי בבית המקדש, היום מתחיל בבוקר ומסתיים בלילה. מחוץ למקדש, היום מתחיל בערב ומסתיים בסוף היממה שממחרת, כמו שאנו רגילים בשבת או בחגים.

לכן, כל מה שקשור לקרבנות בבית המקדש, נאכל לפי הזמן של ה', , זמן המקדש: מהבוקר ועד סוף הלילה. המזבח מתחיל "לאכול" הקרבנות מהבוקר ועד לסוף הלילה. הכהנים, הקשורים למזבח (הם אוכלים מה שהמזבח לא אוכל) גם הם אוכלים לפי זמן המזבח: יום ולילה. כל מה שנשאר למחרת, אסור לאכול אותו והוא "נותר" ונשרף.

• ב. לילה ויום

זה היום של בני האדם: מתחילים את היום בערב שלפני

• ג. יום ולילה ויום

קרבן השלמים הוא חיבור ה', הכהנים והאדם המקריב. לכן, זמן אכילתו הוא שילוב בין זמן האכילה של המקדש וזמן האכילה של בני האדם:

קרבנות השלמים אמורים "לעשות שלום" בין עולם המקדש והאדם. בין ה', הכהנים והאדם, על ידי זה שכל אחד משלושתם אוכל חלק מהקרבן וגם זמן האכילה של הקרבן כולל את הזמן של המקדש והזמן של האדם.

הערה: קרבן הפסח, נאכל רק בלילה! רק מה שמשותף בין שני הזמנים!!

מסקנה:

קורבן תודה הוא קרבן שלמים, ובתור כך הוא קרבן "נדבה", קרבן שמביאים ללא שום חובה. אבל יש בתודה דבר שמייחד אותו: לא אומרים תודה רק מתוך נדבה . מרגישים מחוייבות כלפי מי שאומרים תודה. ולכן, יש בו דינים השייכים לקרבנות שאינם "נדבה" , לא שהם לגמרי "חובה" , אבל בכל זאת, יש מאפיין אחד ששייך לקדשי קדשים.

בע"ה ו אדר ב' התשע"ט

מישל בן שושן

ויקרא פי 4

למה מתחילים ספר חדש?

כל מה שנאמר בספר ויקרא קרה בדיוק בהמשך לספר שמות. גם הנושאים נראים כממשיכים את עניין בניית המשכן. יצירת ספר חדש בדיוק במקום הזה (בין הקמת המשכן למצוות הקרבנות) דורש הסבר. ואם כבר, אולי נבין גם את הפרדת ספר במדבר גם הוא המשכו של אותם המאורעות.

ההסבר נמצא כנראה בסוף פרשת פקודי:

שמות (סוף פקודי )פרק מ

A (לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:(לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

B(לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:(לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ:(לח) כִּי עֲנַן יְקֹוָק עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:

מיד אחרי הקמת  המשכן על ידי משה, שני דברים קורים: A  ו B

A: ענן ה' וכבוד ה' יורדים וממלאים את המשכן. זה מזכיר את הפסוקים על רדת הענן על הר סיני בסוף פרשת משפטים:

שמות (סוף פרשת משפטים) פרק כד (טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר:(טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:(יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְקֹוָק כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(יח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה

גם שם, משה לא היה יכול להיכנס בגלל הימצאות הענן. עד שביום השביעי ה' קרא לו. אם כן, ההמשך הטבעי של הפסוקים הראשונים של סוף פרשת פקודי, זה התחלת ספר ויקרא :"ויקרא אל משה".

B : אבל, עלינו לחפש את סיבת הימצאות הפסוקים האחרונים באותו הקטע: תיאור הענן שהוא הסימן למסעות. הפסוקים נראים מנותקים מהקשרם. עדיין לא מדובר על מסע. אם נחפש אחורה, זוכרים את המסע הראשון של עם ישראל: מיד אחרי יציאת מצרים:

שמות (בשלח) פרק יג (כ) וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר:(כא) וַיקֹוָק הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה:(כב) לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם:

גם שם, היה מדובר בענן ובמסע. הענן מנחה את דרך העם.

אם נחפש בתורה דברים דומים, מוצאים כמה קטעים בספר במדבר:

1. במדבר (נשא) פרק ז (א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם:(ב) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים:(ג) וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי יְקֹוָק שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר …

2. במדבר (בהעלותך) פרק ט ( (טו) וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר:(טז) כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה:(יז) וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:…

3. במדבר פרק י (יא) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת:(יב) וַיִּסְעוּ בְנֵי

אכן, ספר במדבר עוסק בנסיעה לקראת כיבוש ארץ כנען, ושם מדובר הרבה על הענן והאש שמנחים את העם.

לכן, קל מאוד להציע שהפסוקים של סוף פרשת פקודי AוBמסכמים בעצם שתי בחינות הקיימות בספר שמות ופותחים את שני הספרים הבאים: ספר ויקרא וספר במדבר:

שמות                                                     ויקרא

במדבר

שני הספרים (ויקרא ובמדבר) הם שני המשכים אפשריים לספר שמות. הם מפתחים כל אחד, שתי בחינות שונות הקיימות ביסוד התורה בקשר להתגלות ה' אל האדם

1. התגלות דרך הדיבור, הנבואה, ועבודת האדם להתקרב אל אלוהיו (הקרבנות)
2. התגלות דרך המאורעות. דרך ההיסטוריה, כשהאדם מגלה שמאחורי המציאות ה' משגיח על העולם.

כשהעם יוצא ממצרים, ה' מנחה אותו. התורה לא מדברת על דיבור אלא על ניסים (מכות, קריעת ים סוף, ועמוד ענן ועמוד אש..) . הפן הזה נרמז בסוף פרשת פקודי B

אבל ברור שבניין המשכן, ממשיך את מעמד הר סיני, דרכם, ה' מדבר אל העם, ובעיקר אל משה ומצווה לו חוקים. בנוסף, האפשרות ליצירת קשר הדוק יותר על ידי הקרבת קרבנות ויצירת מקום מיוחד שבו ניתן לה' לשכון בתוך העם, מפתח את האפשרות השנייה, המרומזת על ידי סוף פרשת פקודי A.

ספר ויקרא, אם כן,  הוא ספר שמפתח את העבודה "פנימה", בתוך המשכן. עבודת הכהנים, עבודת הקרבנות, ענייני הקדושה והטהרה. הייתי מדבר על ספר ויקרא כספר הדת .

אבל ספר במדבר מפתח את הפן השני: ארגון המחנה "בחוץ", עם הלויים, בעיות החברה, המשברים במנהיגות ובאמונת העם. גם כיבוש הארץ מופיע בו . הייתי מדבר על ספר במדבר כספר הלאום, הפוליטיקה, ענייני החברה.

למה התורה מפרידה בין שני התחומים (הדת והפוליטיקה)?

זו שאלה קשה ומסובכת.

אבל, ברור שיש הפרדה. וזו הסיבה העיקרית של יצירת שני ספרים שונים

ייתכן שהפרדת  שני פנים של אותו עניין מאפשרת העמקת הלימוד של אותם פנים. במיוחד כששני הפנים האלה שולבו כבר בספר קודם ואמורים לשכון יחד בחיי העם.

אבל ייתכן שיש דרישה עקרונית בהפרדת הרשויות בין הכהן והמלך. בין העבודה הרוחנית והעבודה הגשמית הלאומית. כדי לתת משקל לשני הפנים בלי להקל באחת מהם.

הרבה יהודים שהחיים בגלות ( ללא חיים גשמיים ולאומיים) התרגלו לגלות את רצון ה' אך ורק בכתובים. אם ה' דיבר, שומעים לו. אם זה כתוב, אז נאמין. אבל אם קורה דבר  בהיסטוריה, דבר שזועק התייחסות כי דרכו ה' מתגלה אל האדם, אז יהודים אלה שוללים כל חשיבות למאורעות האלה. כל עוד הדבר איננו כתוב, הוא לא קיים.

ספר במדבר מתאר מאורעות, ארגון המחנה, הכנה למלחמה, כיבוש הארץ. עניינים אלה נראים "לא דתיים", לא שייכים להתגלות ה'. אבל, נראה לי, עצם הכנסת כל העניינים האלה בתוך התורה עצמה, אומר לנו שגם הם "תורה"! הרבה דתיים מקבלים את ספר שמות וספר ויקרא כספרים העיקריים ורואים בספר במדבר סיפורים בעלמה והם לומדים רק את הקטעים המדברים על מצוות מתוך ספר זה .

לכן, הצבת ספר במדבר בהקבלה לספר ויקרא, באותה החשיבות, כהמשך לספר שמות, מעמיד נכונה את הדברים!

חובה ורצון

חוקי הקרבנות מתחילים ברשימה של קרבנות נדבה (עולה, מנחה, שלמים). והפסוקים ברורים: אלה קרבנות שהאדם, כל אדם, עושה מרצונו .:

ויקרא פרק א (א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיקֹוָק מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:(ג) אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק:

אדם "כי יקריב", כלומר אם הוא מחליט להקריב. "לרצונו".

אבל, מיד אחר כך, באות כל מיני הגבלות, כל מיני חוקים מאוד דייקנים. אפילו אם האדם משנה את דעתו, מחייבים אותו להביא את הקרבן שהוא התנדב להביא בהתחלה. רש"י מוסיף:

רש"י ויקרא פרק א יקריב אתו – מלמד שכופין אותו. יכול בעל כרחו, תלמוד לומר לרצונו, הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:

"מכין אותו עד שיאמר רוצה אני"!! זה נראה פרדוקס גדול!

הרמב"ם הסביר שהאדם, מטבעו, רוצה לתת, רוצה לעשות את הטוב. אבל היצר הרע שלו , לפעמים שולט עליו ואז הוא מסרב. המכות שנותנים לו, כופין את היצר הרע שלו כדי לאפשר ביטוי של היצר הטוב שלו והא רצונו!!

בתרבות המודרנית, ייתכן שהזמנו על הגדרת "רצון האדם". מה הוא הרצון? את מה הוא מבטא? האושר, החירות, נמדדים על ידי סיפוק הרצון של האדם. ככל שהוא מצליח לספק את רצונו, הוא חי בחופש והוא אמור להיות מאושר. מדברים על הרצון כצורך בסיסי .

מהרגע שמגדירים זאת, גם האדם וגם החברה מסביבו "עובדים על הנחת העבודה" הזו

השאלה שדורשים את האדם לשאול את עצמו כל הזמן היא: מה אני רוצה?

ומצד שני, כל העולם הכלכלי בא כדי להשפיע על הרצון של האדם, כדי לעורר אצלו רצונות, כדי למכור לו מוצרים ושירותים, יותר ויותר יקרים ומיוחדים. החברות הכלכליות יוצרים כל הזמן ,רצונות" חדשים כדי מקור יותר. האדם, נמצא אז במרוץ שבו הוא יכול מהר לאבד שליטה.

המרוץ הפנימי בתוך נפשו של האדם שרץ אחרי מציאת הרצון שלו, רץ אחרי חיפוש הרצון שלו

והמרוץ של ההצעות של העולם הכלכלי והפוליטי שמצד אחד מחדירים לתוך נפשו רצונות (הפרסומות) וונותנים לו הרגשה שזה בדיוק רצונו.

האם זה גורם לאדם יותר מאושר? אולי אושר רגעי של סיפוק. אבל, מבחינה גלובלית, לא בטוח שהאדם יותר מאושר. להיפך, הוא והחברה הקפיטליסטית נמצאים במרוץ אין סופי. הרצון הופך למוצר והמוצרים לרצונות.

ייתכן שהאדם מטבעו זקוק לחיות בתוך הפרדוקס הזה של הכפייה ושל החופש. אולי זו אשליה לחשוב שהאושר תלוי בביטול כל כפיה וביטוי של "רצון" חופשי. האם קיים חופש מוחלט כזה? ואפילו אם הוא היה קיים, האם הוא היה מספק את האושר המובטח?

כבר בפרשת תרומה, ה' ביקש ש"כל נדיב ליבו" ייתן תרומה חופשית , לא כפויה התלויה אך ורק ברצון הטוב.

אבל בפרשת כי תישא, ה' מצווה לתת מחצית שקל. חובה קבועה המוטלת על כל נפש.

המשכן ייבנה על ידי שתי התרומות האלה, הרצונית והכפויה. הכפויה תשמש בסיס, מסגרת (האדנים)  כדי לאפשר ביטוי של החופש. אין חופש ללא מסגרת כפייתית! הכפייה מאפשרת להוציא לפועל את הרצון!

וכמידת הכפייה ומקורה, ייווצר רצון יותר טהור, יותר טוב לאדם, יותר אמיתי

מי קובע מה הוא האמת? מה הוא באמת הרצון של האדם. האם זה פשוט מה שהוא חושב ברגע זה שזה הרצון שלו או שמה הנסיבות שבו הוא נמצא הם אלה שמכתיבות את רצונו, והוא תלוי בגורמים שונים שמשפיעים על מה שהוא מחשיב כרצונו.

נראה שספק ויקרא מתחיל עם "קרבנות נדבה" כי הוא רוצה לקבוע שהמטרה היא ביטוי הרצון והעיקר הוא החופש. אבל, מיד התורה עוברת לחובות ולמגבלות וחוקים. הם נראים כסותרים את האושר של האדם אבל הם בעצם באות כדי לעזור להביע את הרצון והחופש.

חייבת להיות למקיים מצוות, האמונה שאכן מי שמצווה לו חוקים, מכיר את הצרכים ונפש האדם עד כדי כך שהכפיות האלה ייטיבו לאדם כדי להוציא לפועל את רצונו , את החופש שלו ואת האושר שלו!

בע"ה כט אדר א' התשע"ט

מישל בן שושן

פקודי פי 4

סיכום:

לא היה יום אחד לחנוכת המשכן אלא שניים. הראשון, ב1 בניסן, שמתואר בסוף הפרשה שלנו, יום בו הענן וכבוד ה' ירדו, כמו בהר סיני, כדי שמשה יוכל לקבל את דבר ה'. והשני, שמונה ימים אחר כך, ב8 בניסן, בו הכהנים התחילו בעבודת הקרבנות , יום בו ירדה אש על המזבח , יום בו מתו נדב ואביהו.

אם יש שתי חנוכות זה בגלל שיש שני תפקידים למשכן.

• אחד , משכן ההתגלות, משכן העדות, אוהל מועד, המשכן של משה, ששייך לספר שמות, וממשיך את מעמד הר סיני
• והשני, משכן הקרבנות, העבודה, שבו עובדים הכהנים, ששייך לספר ויקרא.

1. הדברים החסרים בסוף הפרשה

בפרק מ', הפרק האחרון של הפרשה והספר כולו, מתאר את חנוכת המשכן ב1 בניסן

1. ה' מצווה למשה
   1. להקים את כל חלקי המשכן במקומם
   2. למשוח את כל הכלים על ידי שמן המשחה
   3. להכין את הכהנים לעבודתם (לרחוץ אותם, להלביש אותם…)
2. משה מקיים את מצוות ה':
   1. הוא מקים כל כלי המשכן במקומם
3. חנוכת המשכן

כמו שרואים במבנה של הפרק לעיל, חסרים שני דברים: משה איננו לוקח את שמן המשחה והוא לא מטפל בכהנים! ובכל זאת, ענן ה' יורד על המשכן. והתורה מציינת שמשה עשה הכל כראוי (  וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה). לאן נעלמו שני השלבים שה' ציווה למשה לעשות?

את שני השלבים האלה, אנו כבר מצאנו אותם קודם לכן, בפרשת תצווה (ב). ואנו נמצא אותם שוב בפרשת צו (ה) בתיאור ארוך של שבעת ימי המילואים למה הם נדחו לשם?

כי התורה רצתה להפריד בין שני הפנים של המשכן. וכנגד שני הפנים האלה, יש שתי חנוכות המשכן!

2. החנוכה הראשונה

כשאנו מתבוננים על הפסוקים האחרונים בפרשה שלנו (ג) (אלה שמתארים את חנוכת המשכן הראשונה), קשה שלא להשוות אותם עם הפסוקים המסיימים את פרשת משפטים (א).

בשני המקרים הענן יורד (פעם על הר סיני ופעם על המשכן) וכבוד ה' מלא את המקום (הר סיני או המשכן) בשני המקרים משה איננו יכול להיכנס. בהר סיני זה נמשך שישה ימים שלמים ורק ביום השביעי ה' קורא לו. במשכן, משה לא יכול להיכנס עד שה' יקרא לו בפסוק הראשון של פרשת ויקרא (ד)

אם התורה משתמשת באותם המילים ובתיאור מאוד דומה, זה , כנראה , כדי להשוות בניהם ולהגיד לנו שמה שקרה בהר סיני, הדיבור עם משה , ביחידות, בפסגת ההר, שם הוא נותן לו את הדברות והמשפטים, אותו הדבר קורה כאן במשכן. ה' רוצה לדבר עם משה ביחידות. העם איננו מעורב. המשכן ממשיך לאורך זמן מה שקרה בהר סיני באופן חד פעמי. כל כלי המשכן נמצאים במקומם ומשה כבר התחיל להפעיל את כולם. התורה בעצמה מאשרת שהכל נעשה כדין (וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה). אם כן, מטרת החנוכה הראשונה הזו היא להכתיר את החלק הראשון של תפקיד המשכן.

הרמב"ן מגדיר את כל ספר שמות כ"ספר הגאולה". הוא כולל במושג "גאולה" גם את בניית המשכן. אכן, עבורו, הגאולה איננה מסתיימת ביציאת מצרים אלה במעמד הר סיני. ומכיוון שבניין המשכן, מטרתו להמשיך את המעמד הזה לאורך זמן, אז כל החלק הזה של המשכן (משכן ההתגלות, משכן ההתוועדות עם משה) הוא חלק מהגאולה. ולכן, חשוב מאוד להפריד בין התפקיד הזה של המשכן לחלק השני בספר ויקרא.

בהשוואה שעשינו, אמרנו שבשני המקרים (הר סיני וכאן) ה' קורה , בסוף, אל משה. אחרי זמן מה של הימנעות, ה' קורא למשה. אבל, הפסוק הזה שמחובר , במשמעותו ובכרונולוגיה עם סוף ספר שמות, נותק ממנו והמסורת יצרה ספר חדש, ספר ויקרא, שבו, מתחיל החלק השני של המשכן.

3. החנוכה השנייה

מיד אחרי שמשה נקרא להיכנס, בא' בניסן, לתוך המשכן שהוא הקים באותו יום, ה' מוסר לו את כל הדינים של הקרבנות. כלומר, מתחילים לדבר על הפן השני של המשכן, הקרבנות והעבודה של בני האדם להתקרב אל ה'. בסוף כל הדינים האלה, ה' יצווה את משה, שוב (בפרשת צו)(ה), אחרי שעשה זאת בפרשת תצווה ובסוף פקודי, למשוח את הכלים ולהכין ולקדש את הכהנים. במשך התקופה הזו של שבעה ימי "מילואים", יעשו קרבנות והכהנים חייבים להישאר בתוך המשכן. עוד סימן שמבהיר שהמשכן כבר הוקם ולא פורק.

בתום התקופה הזו שבה משה מקדש את הכהנים ומעביר להם את סמכויות הכהונה (משה משמש בינתיים ככהן גדול), מגיעים ליום השמיני, כלומר השמיני לחודש ניסן ואז אש יורדת מהשמיים ואוכלת את הקרבנות וכל העם מתפלא, משתחווה ושמח לראות במו עניו שכל הפרויקט של המשכן הצליח. באותו היום נכנסים נדב ואביהו ונשרפים. כל זה מתואר בפרשת שמיני (ו).

בין שתי החנוכות, ימי מילואי הכהנים מפריד היטב בין שני התפקידים של המשכן. עוברים מהמשכן של משה בלבד למשכן של הכהנים. בעצם, תפקיד שבעת ימי מילואים הוא כפול:

• המעבר בין משה לכהנים
• ומעבר בין התגלות לעבודה

4. הוכחות ווויכוחים

פרשת צו :ויקרא פרק ח

(לג) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם…:(לה) וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים

פרשת שמיני :ויקרא פרק ט

(א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְקֹוָק:(ז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה …

(כג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד יְקֹוָק אֶל כָּל הָעָם:(כד) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְקֹוָק וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:

רש"י ויקרא פרק ט (א) ויהי ביום השמיני – שמיני למלואים, הוא ראש חודש ניסן, שהוקם המשכן בו ביום

במדבר ט טו: וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל העדות

כולנו חונכנו על פירוש רש"י שמצטט את המדרשים, ועבור העמדה המסורתית שלו, שבעת ימי המילואים התחילו בכג' באדר והסתיימו ב1 בניסן. כך שעבור רש"י יש רק יום חנוכה אחד, והיום "השמיני" הוא הראשון בניסן.

אבל מסתבר שהראב"ע חולק עליו ומצדד בעמדה שהצגנו לעיל והוא מסתמך על עמדת רבי עקיבא:

כשדנים בספרי על זהות האנשים שהיו טמאים בפסח ובקשו לחגוג את פסח שני, מעלים את האפשרות שמדובר במישאל ואלצפן שסחבו את הגופות של נדב ואביהו מחוץ לקדש הקדשים ביום חנוכת המשכן:

ספרי במדבר פיסקא סח ד"ה (סח) (סח) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, מי היו נושאי ארונו של יוסף היו דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו שנטמאו לנדב ואביהוא .. נמצינו למדים שחל שביעי שלהם להיות ערב פסח.

ואם כן, אם הם היו טמאים בפסח, זה אומר שנדב ואביהו מתו בח בניסן!! בדיוק כפי שהרבנים שציטטנו לעיל מציעים. האם רש"י קרא את עמדת רבי עקיבא? ומה יש לו לענות עליה? לא נדע.

אבל יש עוד טענה נגד העמדה של רש"י: לא כתוב בשום מקום שמשה הקים את המשכן כל יום והוא סתר אותו כל יום, כפי שטוען המדרש! אלה פעולות שהכתוב היה מדווח עליהם!

ועוד טענה כבדת משקל: ה' מצווה לכהנים שלא לצאת מהמשכן במשך שבעה ימים. המשכן, אם כן, עמד על כנו מהיום הראשון של המילואים. וביום הזה של הקמתו, התורה מדברת על ה1 בניסן!

אם כן, נראה לי ברור שהעמדה שהצגנו לעיל מצדדת בפשט הפסוקים. ויש לה בסיס רעיוני מוצק.

5. תפקיד הכהנים

אם ממשיכים את קו המחשבה הזה, איך נסביר שבספר שמות, פרשה שלמה (תצווה) עוסקת בכהנים? אם באמת ספר שמות עוסק רק במשכן ההתגלות ולא במשכן הקרבנות, למה מתוארים בו הקרבנות כמו קרבן התמיד ולמה מתוארים בו הלבשת הכהנים?     בעצם, נראה שלכהנים יש שני תפקידים:

1. תפקיד אחד בתוך משכן ההתגלות. הם עוזרים למשה ויחליפו את משה אחרי מותו בתפקידם שלו במשכן הזה. הם עוסקים בכל פעולות התמידיות. הדלקת נר תמיד, קטורת תמיד, קרבן התמיד ולחם התמיד. הפעולות התמידיות מתאימות מאוד למשכן ההתגלות של ספר שמות. הם עוזרים לתת מקום לשכינה הבאה מלמעלה לכיוון מטה אל העם.
2. תפקיד של מתווכים בין העם לה' על ידי הקרבנות היוצאים מגדר התפקוד התמידי. הם עוזרים לכפר על חטאיהם של ישראל, הם מציינים את המועדים, כדי לחבר מלמטה לכיוון מעלה את העם.

כאן אולי המקום לענות על השאלה הראשונה: למה משה לא מקיים את מצוות ה' (2 מתוך שלוש) ואינו מקדש את הכהנים לקראת הקמת המשכן ב1 בניסן?:

הכשרת הכהנים אינה מתאימה ל1 בניסן! היא רק תבלבל אותנו. לכן, זה נדחה ל8 בניסן. ייתכן שיש מקום להכליל את הכהנים במשכן הראשון. כי אכן יש להם תפקיד כמו שראינו לעיל במשכן ההתגלות.(ולכן יש הצדקה מצד מצוות ה' לצוות על שלושת הדברים בפרק מ בפרשה שלנו) אבל, נראה שהתורה רצתה להפריד לגמרי בין שני המאורעות ומתארת את הקדשת הכהנים רק לקראת החנוכה ב8 בניסן.

6 המשכן אחד:

עד כה , תיארנו שני פנים שונים של המשכן. הסברנו שהתורה אפילו חילקה בין התיאור של שני הפנים בשני ספרים שונים (שמות וויקרא). ה' אפילו מצווה לעשות שני ימים חנוכה נפרדים לכל אחד מהפנים האלה. הוא אפילו ביקש שיהיו שבעה ימים שיפרידו בין שני החנוכות האלה.

אבל, ברור שמדובר בסופו של דבר באותו המשכן. פן אחד מאפשר קיומו של הפן השני ולהפך.

לבנות בית שבו ה' יורד ומדבר אל משה, זה יפה אבל זה לא מחזיק מעמד לאורך זמן בגלל כמה סיבות:

העם מנותק ממה שקורה שם , וראינו מה קרה עם העגל בגלל הניתוק הזה

הקשר הזה בין ה' והעם איננו יכול להתקיים אם אין מהלך מהצד השני של התקרבות של העם . אם אין "עבודה" של העם כל הזמן כדי לתחזק את הפן הראשון.

הפן השני של המשכן, ה פן של הקרבנות, נראה לנו היום כמיותר, כבעייתי , כפחות אצילי מהפן הראשון. אנחנו מרגישים שהמקדש הופך לבית מטבחיים, לרועש, לגשמי, אולי מלא דם, מלא אלימות, מלא יצרים, לוקח בחשבון יצרי לב האדם וחטאותיו. היינו מעדיפים משהוא "סטרילי" נקי ויפה כמו המשכן הראשון, של משה. נר, קטורת, לחם ודיבור עם האלוהים לפני ולפנים.

הרבה דתות היו מסתפקים בפן הזה וגם אנו היום, מעדיפים אולי לחשוב עליו יותר מאשר על הפן ה"ברברי", הדתי, הפולחני היצרי של השני, הקרבנות

אבל נדמה לי שזה החידוש הגדול של היהדות: אין קודש, אין קשר עם האלוהים ללא עבודת האדם בעולמות הכי גשמיים.  כמו הרבה דברים בתורה, יש הרבה בחינות לכל דבר. יש הרבה פנים, לפעמים סותרות לכל דבר. יש משה ואהרון. יש ענן ואש, יש פסוקים שנראים סותרים. כל הגדולה שלנו היא לעשות שהתורה תהיה "אחת" ושהמשכן יהיה אחד. ושעם ישראל יהיה אחד ושארץ ישראל תהיה אחת. אבל בלי לטשטש את ההבדלים הקיימים. להיפך, יש ללמוד את כל הפנים הסותרים, ורק אחר כך יש לחבר ביניהם!!

7. לימנו

נראה לי שאנו חיים בתקופת מיוחדת שבה המהלך החשוב של הציונות איבד את ערכו בעיני הרבה ישראלים. הרוח החלוצית, צדקת הדרך בהקמת המדינה , פגה אחרי שב"ה הקמנו המדינה והיא מסגסגת.

יש אולי צעירים ומבוגרים שמרגישים חסרי תוכן, חסרי אופק, חסרי משמעות לגבי המשך הדרך בתוך המדינה.

הם כאילו הקימו המשכן בפן הראשון וזה התעייף כל זמן שאין את ה פן השני שבא מיד כדי למלא את החסר. חסרה העבודה של ספר ויקרא. חסר הפן הפחות נחמד של ה"דתיות", של הפולחן, של התורה והמצוות וההתמודדות עם התעלות רוחנית שיש לחדש כל הזמן.

בעצם, אני מרגיש שאנו חיים בין ספר שמות לספר ויקרא!

עם , מצד אחד, בחברה שלנו דחייה של הצד הדתי אבל מצד שני, הרגשה של חוסר משמעות כדי להמשיך את רוח הציונות ולהפיח בו תוכן.

לכן, אני מרגיש שדווקא אלה שמתעסקים יותר בפן הפולחני, הדתי, ההלכתי, התורני, הם אלה שחייבים לבוא ולהציע, במילים ומרעיונות המחודשים המתאימים, לחילונים שבנו את השלב הראשון וחסרי משמעות להמשיך את החלק השני, של התוכן, ושל העבודה.

8. קרבנות הכהנים

ללא קשר עם מה שקדם, ברצוני לסכם בטבלה את הקרבנות שעליהם מדובר בפרשיות תצווה וצו לגבי הקדשת הכהנים בשבעת ימי המילואים והקרבנות שהוקרבו ביום חנוכת המשכן ב8 בניסן:

9. מה מאפיין את פרשת פקודי לעומת פרשת וייקהל?

19 פעמים ספרתי, בפרשת פקודי ,את הביטוי "ויעש משה כאשר ציווה ה'".

בעוד שבפרשת וייקהל, הביטוי הזה לא מופיע בכלל! למרות שבצלאל עשה בדיוק את כל מה שציווה ה'!

החידוש בפרשת פיקודי הוא שמשה הוסיף, עבור כל כלי, את התחלת תפקודו. הוא לא מציב את השולחן במקומה אלא הוא שם עליה "ערך לחם" וכן הוא מדליק נר במנורה ומקטיר קטורת על המזבח. המעשה הזה ש"מכה בפטיש" הוא הסיום האמתי  של עשיית הכלי: התחלה סמלית של תפקוד הכלי. ורק אז ניתן להגיד "כאשר ציווה ה'".

דרך אגב, ההפעלה הסמלית הזו אינה "עבודה" ולכן היא לא דורשת משיחת הכלי והקדשתו שייעשו יותר מאוחר לקראת השמיני בניסן.

מקורות

(א)  סוף פרשת משפטים:

1. שמות פרק כד (טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר:(טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:(יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְקֹוָק כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(יח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: פ

(ב) פרשת תצווה

 שמות פרק כט (א) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם: …(לה) וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם: …(לז) שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ:

(ג) סוף פרשת פקודי :שמות פרק מ

2. וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד:(ג) וְשַׂמְתָּ שָׁם אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת ..(ד) וְהֵבֵאתָ אֶת הַשֻּׁלְחָן ..וְשַׂמְתָּ אֶת הֶחָצֵר סָבִיב ..
3. (ט) וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ ..
4. (יב) וְהִקְרַבְתָּ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם:(יג) וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְכִהֵן לִי:..(טז) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה:
5. (יז) וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן:(יח) וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן ..( ס(כב) וַיִּתֵּן אֶת הַשֻּׁלְחָן בְּאֹהֶל מוֹעֵד עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן צָפֹנָה מִחוּץ לַפָּרֹכֶת:(כג) וַיַּעֲרֹךְ עָלָיו עֵרֶךְ לֶחֶם לִפְנֵי יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: ס( (לג) וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה: פ
6. (לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:(לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:(לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:(לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ:(לח) כִּי עֲנַן יְקֹוָק עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:

(ד)  ויקרא פרק א

7. וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיקֹוָק מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:

(ה) פרשת צו :ויקרא פרק ח

8. וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת:(ג) וְאֵת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:(ד) ..וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם:(ז) וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל …
9. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם:
10. (לג) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם…:(לה) וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים

(ו) פרשת שמיני :ויקרא פרק ט

(א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:(ב) וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ :עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת –וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם

11. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת –וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ ..לְעֹלָה:– וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים
12. (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְקֹוָק:(ז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה …
13. (כג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד יְקֹוָק אֶל כָּל הָעָם:(כד) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְקֹוָק וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:

בע"ה א אדר א' התשע"ט

מישל בן שושן

תרומה פי4

מקדש או לא? (מתוך רעיון של הרב יואל בין נון)

מצד אחד, התורה מקדישה מקום נכבד ביותר לבניית המשכן (5 פרשיות) ולעבודה בו (ספר ויקרא). יותר מכל מצווה אחרת, עבודת המשכן, הקרבנות, נראים מקבלים חשיבות עליונה בתורה.

מצד שני, כשקוראים כמה פסוקים אצל הנביאים, נראה שעבודת המקדש, בזויה ממש! הנה כמה דוגמאות:

שמואל א פרק טו (כב) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַיקֹוָק בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְקֹוָק הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים:

ישעיהו פרק א (י) שִׁמְעוּ דְבַר יְקֹוָק קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה:(יא) לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְקֹוָק שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי:(יב) כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי:(יג) לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה:(יד) חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא:(טו) וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ:(טז) רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ:(יז) לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה: ס

מיכה פרק ג (ט) שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ:(י) בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה:(יא) רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְקֹוָק יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְקֹוָק בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה:(יב) לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר: פ

מיכה פרק ו (ו) בַּמָּה אֲקַדֵּם יְקֹוָק אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה:(ז) הֲיִרְצֶה יְקֹוָק בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי:(ח) הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְקֹוָק דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ:

ירמיהו פרק ז (ג) כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה:(ד) אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל יְקֹוָק הֵיכַל יְקֹוָק הֵיכַל יְקֹוָק הֵמָּה:(ה) כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ:(ו) גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם:(ז) וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם:

איפה נמצאת האמת? איך יכול להיות שהנביאים כל כך מאסו בעבודת המקדש? האם אפשר לבטל מצוות כל כך עקרוניות? אולי היו יכולים לבקש שהקרבנות ייעשו בכוונה טובה יותר, שהעבודה במקדש לא תשכיח את המצוות האחרות של התורה. אבל להגיד משפטים חריפים כמו "למה לי רוב זבחיכם..?" נראים סותרים את מרכזיות העבודה והמקדש בתורה.

כדי להבין שאין סתירה בין התורה לנביאים חייבים להבין עקרון חשוב:

בניין המשכן והעבודה בו לא היתה , לכתחילה חלק ממצוות התורה! הבאנו, בשבוע שעבר (קובץ "משפטים פי4) את ההסבר המופלא של הרב תמיר גרנות, לפיו, ה' הציע ש"מלאך" בלבד ינהיג את עם ישראל ולא הוא בעצמו. (וזה כתוב במפורש בפרשת משפטים) . אבל, אחרי שעם ישראל אמר "נעשה ונשמע", אחרי שהם רצו שה' ינהיג אותם בקרבה יתרה, אחרי שקבלו עליהם את כל הברית ועוד היו מוכנים לעוד, אז ה' הסכים "לשדרג" את ההנהגה , ובמקום המלאך, הוא בישר שהוא ישכון בעצמו בתוך העם, על ידי בניין משכן. השדרוג הזה בנוי על הקומה הראשונה שהיא קבלת המשפטים והתורות והחוקים של הברית.

אחרי חטא העגל, ה' החליט לבטל את השדרוג הזה ושוב חזר לרעיון המלאך (כלומר, שהוא בכבודו, לא ישכון בעם ישראל, אלא שככל העמים ישראל יונהג על ידי מלאך). משה והעם התחננו ובקשו סליחה וכפרה ואז ה' הסכים לשוב להנהגה מיוחדת של השכינה בתוך ישראל במשכן.

ארבעת השלבים שתיארנו (מלאך- משכן- מלאך- משכן) מראים בברור שהמשכן איננו חלק מהמצוות ה"רגילות" הבסיסיות. העבודה במשכן ובמקדש מותנית על ידי שמירה על המשפטים.

הדבר דומה לבניין של שתי קומות שאי אפשר לגור בקומה השנייה אם הקומה הראשונה איננה בנויה היטב. לכן, הנביאים מסבירים שהקרבנות אינם רלוונטיים במקרה והם לא ייקימו את המצוות בין אדם לחברו הבסיסיים, הדאגה לגר ליתום ולאלמנה, למשפטי ולצדק.

אכן, אם העם מבטל את קיום הקומה הראשונה, אין מקום לקומה השנייה.  וקיום עבודה במקדש כל עוד אין משפט ואין צדק, זו תועבה ממש.

ישעיהו פרק א (כא) אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים:(כב) כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם:(כג) שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם: פ(כד) לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן יְקֹוָק צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי:(כה) וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ:(כו) וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה:(כז) צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה:

תהלים פרק טו (א) מִזְמוֹר לְדָוִד יְקֹוָק מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ:(ב) הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ:(ג) לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ:(ד) נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי יְקֹוָק יְכַבֵּד נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר:(ה) כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם:

מזמור תהילים זה ברור מאוד: מי יכול להיכנס בבית המקדש? רק מי שמקיים את חוקי הצדק והמשפט!

בניגוד לכל שאר המצוות, שנראה שכל מצווה אינה תלויה בחברתה, כל המצוות הקשורות למקדש, תלויות בהתנהגות מוסרית בין אדם לחברו.

זה מובן גם מדברי הנביאים וגם מההסבר שהבינו לעיל בקשר להנהגת המלאך (קומה ראשונה) משודרגת לעבודה במשכן , כשה' שוכן בתוך עם ישראל (קומה שנייה) .

מכאן, אנו מבינים למה ה' יכול להחריב את בית המקדש! אם זה רק שדרוג, ניתן לוותר עליו במידה ואין העם מסוגל לחיות ברמה הדרושה ואז, ממשיכים לחיות את היהדות הבסיסית. עדיין נשאר הגעגוע , נשארת התקווה לחזור למדרגה ההיא, אבל זה בהחלט אפשרי בלי לפגוע במערכת הבסיסית של המצוות.

במשך ההיסטוריה עם ישראל חווה יותר שנים בלי מקדש (אלפים מול 1500).

אבל המסקנה החשובה לגבנו, היא שהתנאי לבניין מקדש שלישי הוא שמירה על המשפטים, צדק חברתי, שלום ואחווה, דאגה לזולת, גמילות חסדים…ולא בהכרח מלחמות או קנאות!

כל המאמר הזה , בא להסביר למה פרשת משפטים היתה חייבת להקדים את פרשת תרומה!

הצעת פירוש אגדה (לע"ד)

יש אגדה מפורסמת במסכת מכות על מספר המצוות:

תלמוד בבלי מסכת מכות דף כג עמוד ב

דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא: מאי קרא? "תורה צוה לנו משה מורשה", תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום.

בא דוד והעמידן על אחת עשרה,..

בא ישעיהו והעמידן על שש, …

בא מיכה והעמידן על שלש, דכתיב: +מיכה ו'+ הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם (ה') אלהיך. עשות משפט – זה הדין. אהבת חסד – זה גמילות חסדים. והצנע לכת – זה הוצאת המת והכנסת כלה. ..

בא עמוס והעמידן על אחת שנאמר: +עמוס ה'+ כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו.

בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: +חבקוק ב'+ וצדיק באמונתו יחיה.

מה פירוש המילה "להעמיד"?

רש"י מבין מילה כך:

רש"י והעמידן על אחת עשרה – שבתחלה היו צדיקים והיו יכולים לקבל עול מצות הרבה אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שזוכה ובא דוד והעמידן כו' כדי שיזכו אם יקיימו י"א מצות הללו וכן כל שעה דורות של מטה הולכין וממעטין אותו.

כאילו 613 מצוות, זה יותר מדי. וכדי להקל על העם, באים נביאים ומבטלים מצוות ויוצרים מצוות כלליות מעטות, כדי לאפשר לרוב העם לשמור אותן.

נראה לי שההסבר הזה בעייתי. מי הוא הנביא שיבוא לבטל מצוות ? מאיזו סמכות? והרי יש איסור מן התורה לשמוע אל נביא שקר זה!. לכן אני מציע הסבר שונה:

להעמיד= להתנות, כבסיס, עקרונות חשובים. כמו שראינו למעלה, לגבי שמירת המשפטים כתנאי לעבודה במקדש, כך ישנם עקרונות ובלעדם, אין טעם לשאר המצוות. כאילו כל המצוות עומדות על עמודים עקרוניים.

האומנות ביהדות  (מתוך רעיון של הרב תמיר גרנות)

נראה , לכאורה שהיהדות "ברוגז" עם האומנות. יש איסורים רבים לגבי הפיסול, הציור, כל הגשמה, אפילו היא אומנותית, נחשדת לעבודה זרה.

למרות זאת, ברצוני להציע שהאומנות , בכל צורותיה (שירה, מוסיקה, ציור, פיסול..) היא הכלי היעיל ביותר כדי להתעלות לרוחניות, להתקשר עם האלוהות!! למצוא את הצלם האלוהי שבתוך האדם.

נכון שיש סכנות גדולות בהגשמה של הרוחניות. לעניות דעתי, ניתן לסכם את הסכנות האלה באשליה שאפשר להצביע על יצירה אומנית ולהגיד "זה הוא"!

כל יצירה אומנותית היא בתנועה שהיא אמורה לגרום למי שמסתכל עליה.

יצירה אומנותית מנסה "לפנות" אל עבר. והיא מזמינה את הצופה לפנות, גם הוא אל עבר, אל חיפוש. כשהיצירה פונה אל עבר השמים. כשהאומן מפנה את מבטו אל עבר השמים. ואף פעם אין לו את היומרה שהשיג את "הדבר" עצמו.

נראה לי שההבדל המהותי בין עגל הזהב והמשכן, הוא שלגבי העגל כולם אמרו "אלה אלוהיך ישראל". זה הוא. המשכן, מכיל הרבה חלקים שונים שמבטאים דברים שונים ומורכבים. המשכן הוא מקום שבו מתהלכים, יש תנועה.

על שבחו של היופי (לענ"ד)

מאז שיפת, אבי התרבות היוונית, התברך על ידי נוח אביו "יפת אלוהים ליפת", בני שם, הרגישו שזה כבר לא התחום שלהם! היהודים לעגו לגוים שכל מטרתם הוא חיפוש היופי החיצוני. היהודי התמחה בחיפוש המשמעות. הלימוד של טקסטים ולא ביצירות גשמיות. המלחמה בין יוון וישראל העמיקה הדחייה של האומנות הציורית .

אבל, ברור שהיופי הוא אחד מהתגלות ה' בעולם! אפשר לדבר ב"יופי פנימי" שבוקע מתוך יצירה, אדם או חפץ. אבל זה יופי.

לפי ההגדרה שניסיתי לתת למעלה, נראה לי שהיופי ה"כשר"  הוא יופי שנוצר מבפנים, בלי שעשינו מאמץ להגיע אליו דווקא! מי שעושה הכל כדי להיות יפה , אינו מצליח להוציא מעצמו את היופי הזה.

היופי המאולץ, היופי שיש בו חוקים, יש לו מומחים, יש לו עבודה מיוחדת וכלים להגיע אליו, איננו יופי אמיתי

ייתכן שהמשכן היה יפה. אבל אין שום מצווה או שימוש במילה "יופי" כדי לבנות אותו.

אדם יפה הוא אדם שמקרין יופי ולאו דווקא אדם שיש לו אף כזה ועניים כאלה.

ניתן להגיד שהחיפוש אחרי היופי החיצוני, הוא סוג של עבודה זרה.

אבל, באותה נשימה, יש לקבוע שהיופי הוא ביטוי של האלוהות בתוך האדם. ולכן, אין להתבלבל בין הרתיעה לאומנות מגושמת לאהבה וחיפוש אחרי אומנות שמרוממת את היוצר והצופה גם יחד.

כשה' מבקש ממשה לבנות המשכן הוא נותן לו שתי הוראות מנוגדות:

1. משה צריך לעשות כמו שהוא ראה בהר סיני!

שמות פרק כה (ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:(ט) כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ: ס

2. אבל מצד שני, ה' נותן לו רשימה מפורטת של החומרים, המידות והתכניות המדויקות

(י) וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ:..

מה חשוב יותר? מה שמשה ראה בהר או המיפרט התכני של התורה?

התשובה נמצאת אצל בצלאל:

שמות פרק לא (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה:(ג) וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה:(ד) לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת:

משה ראה את מעשה המרכבה בהר סיני. הוא קרוב מדי לאלוהים והוא לא מסוגל לתרגם זאת בחומרים גשמיים.

לכן, יש בצלאל. האומן האולטימטיבי. הוא צאצא מיהודה. יהודה הוא המלך. והמלכות היא הספירה התחתונה ביותר, התרגום הגשמי ביותר של האלוהות. לבצלאל יש כשרון : הוא פונה את מבטו אל עבר השמים! ומשם, ה' עונה לו בהקניית כחמה, דעת, תבונה, מחשבות..

כלומר, בצלאל יצליח לעשות את מה שמשה התקשה לעשות: לתרגם בחומרים גשמיים אלהות רוחנית לגמרי. הקשר בין משה לבצלאל עזר, כנראה לחיבור הזה. זה קשור לאלוהים וזה קשור לארץ. אבל , מהרגע שיש פניה של האדם כלפי מעלה, אז יש עזרה, מלמעלה. ואז יש "השראה" אצל האומן. ההשראה היא הקשר עם העולמות העלונים.

נראה לי שהמשכן הוא סמל יצירת אומנות לשמה. כמו שהעגל הוא סמל האומנות הנלוזה ביותר.

וההבדל דק מאוד, הוא תלוי בהליכה אל עבר ולא בקביעה הסופנית. היא תלויה בחיפוש המתמיד, בהתרוממות של האדם ולא בהשפלה אל יצרים תחתונים.

ההבדל בין עבודת ה' לעבודה זרה הוא דק מאוד.

אבל אין לזרוק את התינוק עם המים. אין לזרוק את האומנות בגלל הסכנות . יש להתמודד איתן. כי , נראה לי, זו הדרך הפשוטה והטובה ביותר שמאפשרת לכל אדם להתקשר אל צלם האלוהים שבו.

בע"ה כד שבט התשע"ט

מישל בן שושן

משפטים פי4

1. עין תחת עין (הרב מאיר שפיגלמן)

כשאנו קוראים את התורה שבכתב, את פשט הפסוקים, אנו נתקלים בפער הקיים בין פשט הפסוקים לבין ההלכה שייסודה בתורה שבעל פה. בדרך כלל, אנחנו כל כך ספוגים בפרשנות של התורה שבעל פה , עד כדי כך שאנו לא יודעים לקרוא את פשט הפסוקים.

הבר שפיגלמן, מנסה "לשכוח" לרגע כל מה שאנו יודעים בפרשנות ובהלכה, ומנסה לקרוא את הפסוקים. לא חס ושלום, כדי להפוך לקראי!, אלא כדי להבין את ההיגיון המיוחד של התורה שבכתב והיגיון של ההלכה ולהבין למה קיימים פערים.

הדוגמא הבולטת היא "עין תחת עין", שלפי הפסוקים, מדובר ממש על פגיעה בעין המזיק כ"עונש", אבל התורה שבעל פה מתרגמת זאת ב"ממון", כלומר בתשלום לניזק. אבל, מתברר שהדוגמא הזו איננה היחידה בכלל ויש מגמא כללית שכדאי להכיר

הרמב"ם בעצמו ניגש אל הסוגיה הזו והסביר שהתורה שבכתב מדברת במישור אחד, אולי אידיאלי, אולי גבוה מאוד, והתורה שבעל פה מדברת במישור יותר מעשי, לפי יכולת היישום של היהודים, במצב שהם נמצאים בו. ואנו, כמובן, לא מקיימים את ההלכה לפי הבנתנו את פשט הפסוקים אלא בלימוד של התורה שבעל פה דרך ההשתלשלות שלה מהמשנה ועד לפוסקים האחרונים.

כדי לקצר, אני אסכם את המסקנות של הרב שפיגלמן בענייני הנזיקים :

1. התורה שבכתב מסתכלת יותר על המזיק מאשר על הניזק.

כשיש אשמה. כלומר כשיש כוונה להזיק או רשלנות פושעת, אז התורה איננה דורשת תשלום מהמזיק אלא היא דורשת "ענישה". יש לפגוע במזיק במידה כנגד מידה. אם הוא גרם לשרפת שדה חברו , הוא ישלם על ידי מיטב השדה שלו עצמו. אם הוא גרם לחבלה , יש לעשות לו אותה חבלה בגופו. ומיכוון שהוא "משלם" על ידי הענישה, אין יותר מה לשלם לניזק.

לעומת זאת, כשאין אשמה. כשיש רק אחריות לנזק , בלי כוונה להזיק ובלי רשלנות, אז כן המזיק חייב לשלם כדי להחזיר את המצב לקדמותו ככל שניתן. ואז הוא משלם "שבת וריפוי", כלומר ימי הבטלה שנגרמו מהנזק והוצאות הרפואיות של הניזק. וזה הוא. לא יותר.

2. לעומת זאת, התורה שבעל פה מסתכלת מנקודת הניזק:

בין אם יש אשמה ובין לא, מהרגע שיש אחריות, המזיק חייב לשלם לניזק. כי מה יעזור לניזק שנעשה חבורה למזיק? זה אולי יפייס את הכעס אבל זה לא יביא לו שום תועלת כספית! ולכן התורה שבעל פה איננה דורשת הענשת המזיק אלא תשלום. לכן, התשלום יכלול לא רק ה"שבת והריפוי" אלה גם הנזק, הבושה, ירידת הערך שנגרם מהנזק,…כי עבור התורה שבעל פה, מה שחשוב זה הסדר הציבורי, החברתי. צדק בדיני ממונות ושיקום הניזק. בעוד שהתורה מדגישה את הבעיה הנפשית שנעשתה אצל המזיק!

בעצם שתי התורות משלימות אחת את השנייה. ברצוני להציע דרך חשיבה כדי להבין את נקודת המבט של התורה שבכתב. היום, הפסיכולוגיה יודעת היטב שאדם שגרם נזק גופני לזולת, אפילו אם הוא כבר שילם את כל מה שנדרש ממנו, עדיין נושא, לפעמים באופן תת מודע ,את האשמה בנפשו, ולפעמים אף בגופו. רצון, למשל, בלתי מוסבר להתאבד, או להזיק לעצמו, יכול לנבוע מהטראומה הזה. טיפול פסיכולוגי מעמיק יכול לפעמים לגלות זאת ולטפל   בו. אבל, אי אפשר להתעלם מהקביעה שאדם שגרם לחבלה, באופן עקרוני מרגיש שהוא בעצמו חייב לקבל עונש דומה. ואם הוא לא מרגיש זאת, אז יש פגם בנפשו! הוא לא מספיק רגיש! והתורה מזכירה לו זאת. אתה הרגת אדם, אז אתה חייב להיהרג! אתה פגעת בעין חברך, אז העין שלך חייבת להיפגע!. התורה רוצה שכל אדם ירגיש שפגיעה בחברו היא כמו פגיעה בו עצמו. מהעיקרון "ואהבת לרעך כמוך". זה באופן תאורטי, נפשי. מבחינת העיקרון של אמת עליונה.

אבל, בעולם התחתון, באופן פרקטי, החכמים מטפלים בניזק ואין שום יתרון בפגיעה של עוד עין ! הניזק צועק לעזרה ולשיקום ועל המזיק לשלם לניזק ככל שנדרש. את מה שהמזיק מרגיש והבעיות הנפשיות שלו, הוא יטפל באופן פרטי, אולי על ידי לימוד התורה שבכתב שכן מטפלת בנושא הזה!!

דוגמאות לעקרונות שמציע הרב שפיגלמן:

שמות פרק כא

1.יח) וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב:(יט) אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא: ס (שבת, ריפוי)….

2. (כב) וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים:(כג) וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ:(כד) עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל:(כה) כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה: ס (נזק)
3. ויקרא פרק כד (יט) וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ:(כ) שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ

בשלושת המקרים השונים, (שניים בפרשת משפטים ואחד בפרשת אמור), מוצאים שלושה מצבים שונים:

• במקרה הראשון, שני אנשים רבים. שניהם שותפים לריב. האשמה מחולקת לשניהם. לכן, המזיק איננו אשם לגמרי. הוא רק אחראי לנזק, ולכן הוא "רק" צריך לשלם שני דברים: שבת וריפוי.
• במקרה השני, שני האנשים שרבים (וזה לא בסדר) אחראים ואשמים בנזק שנגרם לגורם שלישי (האישה ההרה). לכן, הם אשמים ועליהם לשאת בעונש שייקבע לפי המצב. אין תשלום יש רק עונש. כי יש אשמה.
• במקרה השלישי, אדם , בכוונה תחילה פוגע בשני. הוא אשם ולכן הוא ייענש על ידי פגיעה בגופו גם כאן אין תשלום לפי התורה שבכתב.
• יש לשים לב שכיש "עונש" גופני, אין תשלום!

במקרה של שריפה. שני מקרים מפורטים: הראשון השריפה נגרמה בכוונה או ברשלנות. והשני, השריפה נגרמה ללא שום זדון או רשלנות

• שמות פרק כב (ד) כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם:
• שמות פרק כב (ה) כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה:

כשיש כוונה להזיק, יש אשמה ויש עונש. "מיטב שדהו" של המזיק. כלומר הוא ירגיש שפוגעים בשדה שלו עצמו ולא בכספו בלבד.

במקרה ואין כוונה אין אשמה יש רק אחריות ויש תשלום.

וכן טבלה שמפרטת העניין של השור התם:

2. הגר- הרב שרלו

שמות פרק כב (כ) וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

בפסוק יש שני פעמים המילה "גר". אבל אונקלוס מתרגם אותם בשני תירגומים שונים:

אונקלוס שמות פרק כב (כ) ולגיורא לא תונון ולא תעיקון ארי דיירין הויתון בארעא דמצרים:

פעם אחת, הוא אומר גר= מי שהתגייר. ובפעם השנייה, לגבי ישראל במצרים, אי אפשר להגיד שהם התגיירו שם , הוא מתרגם שהם היו שם זרים, "דיירין"

בעצם, אם מנתחים את התרגום של אונקלוס בכל התורה, הוא נותן שלושה תרגומים למילה גר:

רש"י נתן פירוש אחר למילה "גר" כאן:

 רש"י (כ):כי גרים הייתם – אם הוניתו, אף הוא יכול להונותך ולומר לך אף אתה מגרים באת, מום שבך אל תאמר לחברך. כל לשון גר, אדם שלא נולד באותה מדינה, אלא בא ממדינה אחרת לגור שם:

לפי רש"י מדובר באדם זר, בדיוק כמו שהיינו בארץ מצרים. ולא מדובר במי שהתגייר

התרגום קובע את ההלכה! בפסוק שלנו, ההלכה הלכה בעקבות אונקלוס וקבעה שיש לעזור ולדאוג במיוחד למי שהתגייר ליהדות, כנראה בגלל שאין לו משפחה תומכת, בגלל שהוא חדש בחברה, או בגלל שאין לו נחלה והוא תלוי באחרים.

אבל הרב שרלו שואל האם אין מקום לחשוב על אופציות אחרות. הרי התורה השתמשה באותה מילה "גר" באותו פסוק ונתנה טעם למצווה, דבר שאיננו נפוץ בתורה. הנה שלושת הרעיונות שהוא לומד מהפסוק. לא להלכה (כי היא כבר נקבעה) אלא למחשבה בלבד:

1. האם אין מקום לבית דין ולשלטונות, להקל על מי שמתגייר, במקום להקשות עליו?
2. האם אין עלינו לדאוג לעובדים הזרים בארץ? כי הרי הם במצב דומה משלנו בארץ מצרים?
3. האם העובדה שיש מצווה שנגזרת מזה שהיינו עבדים במצרים (ולכן עלינו להיות עוד יותר רגישים למצב הזרים ) האם מצווה דומה איננה יכולה להיגזר מזה שעברנו את השואה? ואם כן, מה היחס שהתורה היתה רוצה שננקטות לגבי הפליטים ששום מדינה איננה רוצה לקבל לשטחה?

שוב, הרעיונות האלה אינם להלכה. כי יש הלכות רבות אחרות שמגבילות את החסד הזה (אסור להתאבד לאומית על ידי הצפת המדינה בפליט העולם כולו, למשל..), אבל ייתכן שיש מקום לנקודות אלה בשכלול הגורמים כשאנו מקבלים החלטות במדינה!

3. המלאך —-הרב תמיר גרנות

שאלה ראשונה:

"משפטים" שמות פרק כג (כ) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי:…

ה' מצהיר שהוא ישלח מלאך להנהיג אותנו! ואף אחד לא מתנגד לזה! בפעם השנייה שזה קורא, זה אחרי העגל. ואז, משה וכל העם מתנגדים בתוקף:

"כי תישא" שמות פרק לג (ב) וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:(ג) אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ:(ד) וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו:

תמיד חשבנו ששליחת המלאך היא עונש. ההנהגה הישירה של ה' היא המועדפת על כולם. אם כן, למה נכתב כאן שליחת המלאך? רש"י טוען שאין מוקדם ומאוחר בתורה ושהפסוק הזה נתלש מפרשת כי תישא והודבק כאן. אם כן, למה התורה עשתה זאת?

הטענה של הרב תמיר גרנות היא שלכתחילה, היתה מתוכננת ההנהגה על פי המלאך! לא היה מתוכנן קשר אינטימי והנהגה אישית של ה'. זה קרה רק אחרי שהעם אמר "נעשה ונשמע" . רק אז, ה' החליט להתקרב יותר אל העם ואז הוא בחר להנהיג בעצמו , ולא על ידי מלאך, את עם ישראל!

שאלה שנייה:

למה עוברים מפרשת משפטים לפרשת תרומה ללא כל הודעה מוקדמת על צורך בבניין משכן ובהנהגה של ה' בתוך העם?. מהתחלת התורה ועד פרשת תרומה, אין זכר לתכנית של משכן. מאיפה הגיע הרעיון של המשכן? הרבה מפרשים טוענים שזה קרה אחרי חטא העגל והמשכן הוא תיקון העגל. (אם כבר אתם מחפשים דבר מוחשי וגשמי לעבוד אותו אז הנה "עגל כשר"! ) אבל זה לא מסביר למה התורה מדברת על המשכן לפני העגל . ויש מפרשים שטוענים שמאז ומתמיד, היום השמיני לבריאה היה אמור להיות חנוכת המשכן! אם כן, הוא לא קשור לחטא. ואז למה לא לדבר על זה לפני כן?. (האזכור היחיד שיש לפני כן בתורה, זה בשירת הים "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך,, מקדש ה' כוננו ידך"- אבל מדובר שם במקדש ולא במשכן)

הרב תמיר גרנות עונה בפשטות: אחרי נעשה ונשמע, ה' החליט ל"שדרג" את היחס עם ישראל ולעבור מהנהגת המלאך שהיתה מתוכננת להנהגה אישית "ושכנתי בתוכם".

שאלה שלישית:

בהר סיני, ה' כרת ברית עם ישראל. יש טקס, יש תוכן (דברות ומשפטים) יש הסכמה, יש קרבנות. אבל חסר משהוא: החלק של הברית שמדבר על העונש והשכר. מה קורה אם מקיימים הברית ומה אם לא.  כשמשה יכרות ברית בערבות מואב, בסוף ספר דברים, שם כתובים המקום (הר גריזים..) כתוב התוכן וגם הקללות והברכות בפרשת כי תבוא. כלומר, שם, הברית בעבר הירדן מושלמת. איפה החלק החסר בברית סיני?

הרב תמיר גרנות משיב: בין פרשת משפטים לפרשת תרומה , יש להכנסי את הפריות בהר ובחוקותי שבסוף ספר ויקרא! שם, דווקא, התורה מציינת שזה נאמר בסיני ולא באוהל מועד כמו כל ספר ויקרא.

ויקרא פרק א (א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:(

במקום זאת, בהתחלת פרשת בהר כתוב במפורש:

"בהר" ויקרא פרק כה (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק

השאלה של רש"י המפורסמת "מה עניין שמיטה אצל הר סיני " מובנת עכשיו: למה לכתוב שם את מה שאמור היה להיות כתוב בין משפטים לתרומה בהר סיני? במיוחד שאנו לא מבינים למה פתאום יש שם ברכות וקללות!

והרי בפרשת בחוקותי כתוב במפורש:

"בחוקותי"ויקרא פרק כו (ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם:(ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ:……(יא) וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם:(יב) וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם:…

ובסוף הפרשה  כתוס:

…(מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: פ

אם כן, לא רק שכשמחזירים שתי הפרשיות האלה, בין משפטים לתרומה מקבלים את החסר בברית (העונש והשכר) אלא שיש לנו סיבה לבנות משכן:

אם אתם תקיימו את הברית (ברית סיני) אז "ונתתי משכני בתוככם", כלומר אני אעבור מההנהגה של המלאך אל ההנהגה האישית שלי! וזה הקדמה ראויה מאוד , לפני פרשת תרומה!!

לסיכום:

• לכתחילה, היה מתוכנן שמלאך ינהיג את העם
• אחרי שהעם קיבל עליו הברית בנעשה ונשמע, אז ה' משדרג היחס אליהם ומחליט לשכון בתוכם במשכן
• אחרי העגל, ה' חוזר בו ומציע לשלוח מלאך כמתוכנן. אז משה והעם זועקים ומבקשים סליחה כדי לקבל את ההנהגה האישית של ה' ולא המלאך!

נשארת שאלה אחרונה:   למה , אם כן, התורה לא השאירה את פרשיות בהר ובחוקותי במקומם הטבעי, בין משפטים לתרומה?   הרב תמיר גרנות עונה שיש שלושה קבצי חוקים גדולים בתורה:

• אחד בסיני
• אחד באוהל מועד
• והשלישי בערבות מואב

אבל יש רק שתי בריתות: סיני וערבות מואב. אין ברית עבור מה שנאמר באוהל מועד, עבור כל ספר ויקרא!

התורה רצתה לתת תוקף של "ברית" גם למה שנאמר למשה באוהל מועד. ולכן, היא לקחה חלק מהברית בסיני (בהר ובחוקותי) ושמה אותו בסוף הקובץ של אוהל מועד בסוף ספר ויקרא!!

כך שאפשר להגיד: מה אלו בברית סיני אף אלו בברית סיני, למרות שנאמרו באוהל מועד!!

בע"ה י שבט התשע"ט

מישל בן שושן

בשלח פי 4

מתוך חידושם של

הרב יואל בן נון והרב תמיר גרנות

שמות פרק יג (יז) וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה:(יח) וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

שאלות:

1. למה כתוב "ויהי", סימן לבשורה רעה? הלה מדובר ביציאת מצרים!
2. למה לא כתוב "ויהי בצאת ישראל ממצרים"? או "כשמשה..,, או כ"שה' הוציא את ישראל.."למה לתת את הקרדיט לפרעה?
3. למה משתמשת התורה בשם "אלוהים"? בפסוקים האלה?
4. למה באמת האלוהים לא הכניס את ישראל ישירות לארץ כנען? הרי מלחמות יראו הרבה במדבר
5. למה הוא הביא אותם לים סוף?

הרעיון המרכזי

דרך "ארץ פלישטים" היא הדרך המרכזית, לאורך הים התיכון, שהיתה בשליטה מוחלטת של המצרים (נמצאו, לאחרונה, לכל אורכה, הרבה תחנות בקורת של הצבא המצרי שפקח על המסחר הרב בין מסופוטמיה למצרים). גם ארץ כנען, היתה תחת חסות מצרית (מצאנו הרבה תכתובות בין המלכים הכנענים לפרעה מלך מצרים, שמבקשים ממנו עזרה וסוגדים לפניו בדבריהם).

בני ישראל אמנם יצאו פיזית. ממצרים, אבל, הם היו עלולים להישאר ,"מנטאלית" תחת חסות מצרית. מהרגע שהיו במצוקה כלכלית או צבאים, הם היו עלולים לקרוא לפרעה שיבוא להציל אותם.

לסיכום: היה חסר להם הרגש של העצמאות הצבאית, כלכלית, מדינית. הגאווה הלאומית.

וזה, כנראה היה הכרחי , לפני שיתנו להם התורה וייכנסו לארץ.

לכן, ה' בחר להביא אותם במגע ישיר עם המצרים, מחוץ לגבולות מצרים, ושם, שירגישו את הפחד, הצורך להילחם, ירגישו שה' נלחם להם, ויראו את הצבא המצרית בים. ושיקחו את ביזת הים, בדיוק כאילו הם ממש נלחמו. רק דרך החוויה הזאת, היו יכולים לרכוש התנתקות רגשית וגאווה לאומית ורצון להיות ממש עצמאים. רק כך יוכל ה' לתת להם התורה כשהוא מכריז שזה בזכות היציאה ממצרים ! (אנכי ה' א' אשר הוצאתיך מארץ מצרים). היציאה הפיזית איננה מספיקה כדי לחתוך את התבור לגמרי. וזו מטרת קריעת ים סוף.

האסטרטגיה של האלוהים:

המטרה ברורה: שישראל יראו את מצרים "מת" ושקוע בתוך הים. שיאכלו לקחת בידיהם כלי המלחמה הצפים על המים. שיחוו את "ישועת ה'" ממש במו עיניהם, וכל זאת, מחוץ לגבולות מצרים. אחרי שיצאו פיזית.

לכן, השלב הראשון היה כבר במצרים כשה' ציווה למשה יבקש לצאת רק לשלושה ימים במדבר.

אחר כך, לתת הרגשה למצרים שהעם "נבוך" לגמרי במדבר. שהאלוהים שכל כך היה חזק במצרים , עזב אותם במדבר. זה , דרך אגב, מה שאמרו החרטומים לפרעה :"רעה נגד פניכם". אתם אמנם חזקים במצרים אבל במדבר רק רעות מצפים לכם. בדיוק זאת רצה ה' שפרעה ומצרים יחשבו.

אחרי שעברו שלושה ימים ובני ישראל לא חזרו, ה' "הכביד את לב פרעה" כדי שיבוא אחרי בני ישראל. הוא פשוט רצה לעשות לו "אמבוש"!

איך ה' מכביד את לב פרעה(הרב גרנות)? פשוט, על ידי מה שקורה מסביב לפרעה! המידע שהוא מקבל, הצורה בה מתנהלים הדברים. כאן, התורה מספרת לנו איך ה' מכביד את לב פרעה: הוא נותן לו להרגיש שבני ישראל אבודים ונבוכים במדבר. יש מקום ללכת להחזיר אותם בחזרה למצרים אחרי שהם ברחו!

ה' מביא את בני ישראל מול ים סוף.

ה' מביא את פרעה לאותו מקום.

ואז, מצרים לא תוקפים! איך אנו יודעים זאת? כי כתוב ששוב ה' מכביד את לב המצרים כדי לתת להם תעוזה שיתקפו אותם.סימן שבלי הכבדת הלב מה' הם פחדו לתקוף.

למה המצרים מפחדים? גם זה כתוב: מול עם ישראל, ביניהם ובין הים יש את עמוד הענן ובתוכו, "כבוד ה'" בעמוד אש.( הרב תמיר גרנות מגיע למסכנה שלא היו שני עמודים אלא עמוד אחד שדרכו מתגלה ה': אש אוכלת ומסביבה ענן כבד. ביום, רואים יותר את הענן ובלילה רואים יותר את האש)

העמוד הזה , מאוד מרשים. הלילה מתחילה ליפול וכל ישראל מוארים על ידי האש שהוא כבוד ה' ממש. זה מה שמפחיד את המצרים. יש להם עדיין האלוהים איתם. הם זוכרים את מכות מצרים כשהתגלתה להם השכינה באש וענן וכל מני מרעין בישין.

מכיוון שהמצרים מפחדים, אז ה' מוציא ממקומו את עמוד הענן והמלאך שהיו , בברור מגינים על ישראל, והוא מזיז אותם מאחרי בני ישראל! בני ישראל נשארים בחושך והמצרים, פתאום, מקבלים את האור המופלא של העמוד! המרצים חושבים שהכוח זז מישראל ועכשיו הוא איתם! וזה נותן להם כוח, או במילים של התורה "מכביד את ליבם". ואז, ה' נותן למשה הפקודה להתחיל לנוע בים. אבל הים לא נפתח בבת אחת. ה' שולח רוח קדים עזה וכאילו הים נסוג כמו שהוא עושה זאת בשלב הראשון של הצונאמי. מהפחד של המצרים מאחור, בני ישראל נכנסים לתוך הים ביבשה. והמים שוב נסוגים המצרים, מרגישים בטוחים ונוסעים אחרי בני ישראל בתוך הים. אילו הים היה נפתח בבת אחת, ייתכן שהמצרים היו מפחדים מהנס הגדול והיו נרתעים מלהיכנס. אבל בצורה כזו, ה' "מושך את המצרים באטיות ובשלבים לתוך הים. בני ישראל הם ה"פתיון" והים המלכודת. הזזת עמוד הענן לאחור, הוא לא צעד להגן על ישראל כמו שטוען רש"י, אלא הכבדת לב מצרים שירגישו שהאלוהים איתם!! כי הנה הלילה מוארת עבורם. ולכן כל המעבר קורה באמצע הלילה ולא ביום! כדי שהמצרים ירגישו שיש להם יתרון על ידי ראיית לילה! הסיפור נגמר כשכל ישראל רואים שהים חוזר לאיתנו ובולע את המצרים. ואז הם אומרים שירה.

עכשיו נקרא כמה פסוקים:

שמות פרק יד (יא) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם:(יב) הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר:(יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְקֹוָק אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם:(יד) יְקֹוָק יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן:

לפני קריעת הים, בני ישראל אכן מאוד מפחדים ועדיים מרגישים שמוטב היה אם היו נשארים במצרים. משה עונה להם הפסוק הכי חשוב של הסיפור: אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם:

האם זו הבטחה או מצווה? הרמב"ן עונה ומסביר:

רמב"ן שמות פרק יד (יג) כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד – על דעת רבותינו היא מצות לא תעשה לדורות (מכילתא כאן). ואם כן יאמר הכתוב אל תיראו, התיצבו במקומכם וראו את ישועת ה' שיושיע אתכם היום מידם ואל תשובו לעבודתם, כי מצרים אשר ראיתם אותם היום הקב"ה מצוה אתכם עוד שלא תוסיפו ברצונכם לראותם מעתה ועד עולם. ותהיה מצוה מפי משה לישראל, ולא הוזכרה למעלה. וכן ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד (דברים יז טז), שהיא מצוה באמת, לא הבטחה:

במה זו מצווה?

משה אומר להם: היום , זה היום האחרון שאתם מסתכלים על המצרים כאל "אדונים". מעכשיו, אסור לכם להרגיש שאתם עבדים לאף אחד!! אתם אנשים עצמאים! אל תשתעבדו מרצונכם לאף אחד!! זו מצווה מהתורה!! ונראה לי שזו המצווה שכל יהודי מקיים הכי הרבה: יהודי למד שלא להיות משועבד לשום דבר. לא לרעיון, ולא לאדם. וזה מה שדוחף הרבה יהודים גאונים להמציא דרכים חדשות בכל התחומים! הם פשוט יודעים לצאת ממצרים, מה"מצרים" של המחשבה ושל הטבע.

   המצווה שלא לחזור למצרים

הסכנה היא לא להיות, פיזית , במצרים. הרמב"ם גר שם!. אלה האיסור הוא על ההשתעבדות .

בירושלמי בסוף סנהדרין (סוף פ"י) לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה לפרקמטיא ולכבוש הארץ,

התורה אוסרת מהמלך להביא את העם למצרים,

דברים פרק יז (טו) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ …(טז) רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַיקֹוָק אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד:

ברור שלא מדובר בחזרה פיזית של כל העם למצרים, הרי הם לא יצאו באניות ממצרים!אלא שאסור לו להשתעבד , מדינית, למצרים . שלא יקבל את החסות המדינית, הצבאית, הכלכלית, של מצרים או של כל אומה שולטת אחרת. הסיבה שנותנת התורה היא בדיוק מה שאמר משה: לא תוסיפו לראות אותם , כמו שראיתם אותם היום!

לחזור לחסות מצרית

זה האסון הגדול ביותר. זה מה שמתארת התורה בפרשת כי תבוא , בקללות:

דברים פרק כח (סח) וֶהֱשִׁיבְךָ יְקֹוָק מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה:

זה בדיוק מה שעליו מתלונן , כאלף שנים אחר כך,הנביא ישעיה:

ישעיהו פרק ל (א) הוֹי בָּנִים סוֹרְרִים …:(ב) הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם וּפִי לֹא שָׁאָלוּ לָעוֹז בְּמָעוֹז פַּרְעֹה וְלַחְסוֹת בְּצֵל מִצְרָיִם:    פרק לא (א) הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ וַיִּבְטְחוּ עַל רֶכֶב כִּי רָב וְעַל פָּרָשִׁים כִּי עָצְמוּ מְאֹד וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְקֹוָק לֹא דָרָשׁוּ:

האם זה הצליח??

האם קריעת ים סוף הצליחה להחדיר אחת ולתמיד את הרגש של עצמאות, של לאומיות, של קבלת אחריות על כל הרבדים הלאומיים? כמובן שלא! ואולי זו הסיבה שהשירה כתובה בלשון עתיד:

"אז ישיר משה ובני ישראל"

רק בסוף ההיסטוריה הארוכה נגיע ליישום הלימוד החשוב הזה.

אבל חשוב מאוד שכבר בהתחלה, מתגלית המטרה. זה אפשרי. לרגע, זו היתה הרגשה של כל העם, אפילו ההרגשה של שפחה. אחר כך, יש נפילות. העם רוצה לחזור למצרים. המלכים יחתמו חוזי חסות למצרים ולכל מיני ממלכות שולטות באזור. עוד יהיו יהודים שיעדיפו לסגוד לתרבות מערבית, או הלניסטית, או אמריקאית. עוד נהיה תלוים כלכלית בעמים אחרים. עוד ועוד..

אבל יגיע זמן (ונראה לי שהקמת מדינת ישראל הוא התחלת העידן הזה) שהעם יקום וימסור נפשו עבור עצמאות מדינית צבאים וכלכלית. הזמן הזה שבו, נוכל להגיד שירה בלשון הווה!!

העובדה שהמשכנו לחגוג את חז הפסח ואת חג שביעי של פסח לאורך כל הדורות, זה סימן שהדבר לא הצליח בזמנו כי כל דבר שכבר הצליח לגמרי, אין צורך לחגוג אותו!!

לחגוג את חג הפסח, זה לחזור כל הזמן לעקרון שעדיין לא הצליח לגמרי! לצאת לחופש, זה לא מפספיק, יש לקחת אחריות מלאה על עצמנו. מבחינה אישית, ולאומית.

נחזור לפסוקים וננסה להשיב:

1."ויהי","בשלח פרעה":ויהי, לשון צער. אכן , זה תיאור הבעיה : אם לישראל היתה ההרגשה שה' הוא זה שהוציא אותם ממצרים, לא היינו צריכים לקריעת ים סוף! רק העובדה שלעם היתה הרגשה ש"פרעה נתן להם ללכת", הצריך להעביר להם את כל הדרך המדברית וקריעת ים סוף כדי ללמד אותם שה' הוא זה שהוציא אותם ואין להם עוד לחשוב על פרעה כאדון ששילח אותם.

נחשוב לרגע על בני ישראל העוברים את המחסומים המצרים,בדרך פלישטים,שם, הם היו מראים את "אישורי היציאה" שפרעה הנפיק להם! ומודים שוב למצרים על כך!! בדיוק ההרגשה ההפוכה שמצפה לה ה'!

נשאלת השאלה: למה במצרים, ה' נתן להבין שרק פרעה יכול לשחרר את העם? הרי בכך הוא הכניס להם לראש את ההרגשה השלילית שעכשיו הוא רוצה לעקור מהם!

, שכנראה השחרור האמיתי דורש שלבים. אי אפשר לשחרר אדם ביום אחד. כמו שהיו צריכים עשרה שלבים בתוך מצרים, כך יש צורך בשלב נוסף מחוץ למצרים. במצרים, ה' "במקש" מפרעה להוציא את בני ישראל. וכולם מחכים להחלטת פרעה. וכל זה מתעצם מאוד לקראת הסוף. ואז, מגיעה המכה הגדולה של קריעת ים סוף לשבור את האשליה הזו!

2. לא נחם אתם א' דרך ארץ פלישטים, "כי קרוב הוא"= כי הרי הגיוני היה להכניס אותם בדרך הקצרה.ויודע זאת ה'. ולמרות זאת, הוא בחר להעביר אותם בדרך הארוכה , דרך המדבר.
3. "פן יינחם העם". לעניות דעתי, יש לתרגם המילה "יינחם" כמו "ולא נחם" כלומר פן ינהל את עצמו(כמו שאמר הרמב"ן:"ברצונם") . ויחליט, בשלב מסויים, זמן של לחץ צבאי למשל, לבקש חסות למצרים.
4. "ושבו מצרימה" וכך, יחזרו להיות משועבדים (אפילו בארץ כנען) לחסות זרה, כשתגיע כל מלחמה, ולאו דווקא מלחמה של כיבוש הארץ, אלא כל מצב מלחיץ בעתיד.
5. "וחמושים עלו בני ישראל". הם היו מזוינים! הם היו מוכנים למלחמת הכיבוש. לא על המלחמה הזו מדובר, כפי שהסברנו לעיל. התורה מציינת שהם כן היו מוכנים להילחם. הבעיה היא ההרגשה של העצמאות ברגע של חולשה. אז היו דורשים חסות ועזרה ממצרים! וכך הם היו מאבדים את העצמאות שלהם!! מכאן שאין הדאגה של האלוהים שמה הם לא יכולים להילחם. או כדי לחסוך מהם מלחמת הכיבוש מיד. כי הרי יהיו מלחמות רבות במדבר וכבר יתחילו עם מצרים ועמלק בפרשה שלנו!!

6 למה "אלוהים"? נראה לי שה' רצה שכולם יחוו את הפחד והאיום. הוא רצה שפרעה יחליט לבוא מתוך שיקולים טבעיים, הגיוניים. כמו שאכן קרה. לכן, האלוהים, דרך כוחות הטבע מתגלה בפסוקים האלה. ה' יופיע יותר מאוחר כשיהיה צורך להפר את חוקי הטבע ולהראות הישועה.

לסיכום:

ה' איננו יכול לתת את התורה לעם שאיננו מרגיש חובה להיות עצמאי. מדינית, צבאית, כלכלית,רעיונית, תרבותית. לא רק החופש הפיזי מהשעבוד חשוב אלא בעיקר השחרור הנפשי מכל שעבוד. לכן, לפני הכניסה לארץ ומתן תורה, יש להעביר את העם חוויה עמוקה של שחרור ועצמאות. דבר שאנו ממשיכים לזכור עד היום כדי להיות מוכנים ליישם אותו לגמרי , במהרה בימנו!

"התייצבו וראו"! יש להתייצב, לעמוד זקוף, ולהפסיק להרגיש עבדים!