וירא נה

בע"ה יב מרח שוון התשע"ד

מישל בן שושן

 

וירא נה

 

למה ה' בא ביום השלישי למילת אברהם?

  • רש"י אומר שה' בא "לבקר את החולה". זה הוא תוכן ההתגלות.
  • כתוב בגמרא (בבא מציעא פ"ו-ב) "אמר חמא בר חנינא :"אותו היום, שלישי של מילה של אברהם היה ובא הקב"ה לשאול באברהם".
  • כתוב במדרש רבה פמ"ח-ד :"גילוי השכינה היה מחמת מצוות המילה"

אם נסכם את שלושת המקורות האלה, יש שתי סיבות אפשריות שבגללן ה' נראה אל אברהם :

  1. ה' בא לרפא את אברהם מהכאבים של הברית מילה
  2. אחרי הברית מילה, אברהם הצליח לגלות את השכינה עוד הרבה יותר מקודם.המילה גרמה לו שה' מתגלה אליו.

אבל , לגבי שתי האפשרויות האלה (שלא סותרות אחת את השנייה), לא ברור למה ההתגלות הזו קוראת רק ביום השלישי למילה? אם ה' בא לרפא את אברהם, הוא היה יכול לבוא כבר ביום הראשון! זה היה עוזר יותר. ואם אומרים שהברית מילה היא זו שאפשרה לאברהם "לראות" את ה', קשה עוד יותר, למה הוא לא "ראה" את ה' כבר  ביום הראשון ?

(יש טענה רווחת שיותר כואב ביום השלישי, אבל המקורות האלה לא מציינים זאת, וזה לא סותר שגם ביום הראשון כואב ואם כבר מרפאים, אז למה לחכות שלושה ימים!)

 

התשובה של הנאות הדשא מבריקה:

 

  1. ברית המילה קשורה להבטחת הארץ.(והקימותי את בריתי ביני ובינך ולזרעך אחריך, ונתתי לך את ארץ מגורך את כל ארץ כנען..ואתה את בריתי תשמור..זאת בריתי…המל לכם כל זכר…"(פרשת לך לך טז-ז). אלה לא שני עניינים נפרדים אלה הם קשורים באותה הברית: מצד ה' הוא נותן הארץ, מצד האדם , הוא נימול. זו ברית אחת. הארץ והמילה.
  2. לאברהם ה' מבטיח שיכבוש עשרה עמים: כשה' מבטיח לאברהם את ארץ כנען, הוא נותן לו את הרשימה של העמים שיש שם. אם סופרים אותם, נמצא שיש עשרה עמים .אבל כשעם ישראל יבוא להיכנס לארץ כנען, לא ידובר אלא על שבעה עמים בלבד. חסרים שם הקדמוני, הקיני והקניזי. (שהם מקבילים לאדום, עמון ומואב). יותר מכך, יהיה אסור לנגוע בשלושת העמים האלה!
  3. העשרה והשבעה: אם כן, לאברהם נתנה הבטחה על עשרה ובפועל, ישראל יכבוש בינתיים רק שבעה.לאברהם נותנים את התכנית האידיאלית, הסופית. אבל במשך כל ההיסטוריה יש לנו להתמודד עם שלב מקדים (שבעה עמים) ואחרי סוף ההיסטוריה, המשיח יכבוש את שלושת העמים הנותרים.
  4. הברית מילה לשמונה ימים: יש שתי בחינות נפרדות: בחינת כיבוש השבע ובחינת כיבוש העשרה. כיבוש השבעה הוא הברית מילה לשמונה ימים אחרי הלידה. כי השמונה הוא בחינת ה7+1. כמו שרמוז במילת "אז". כלומר, השמונה הוא סמל ההתעלות מעל לחוקי השבעה (חוקי הטבע). העולם נברא בשבעה ימים. כל כללי הטבע והמדע עונים לחוקי השבעה. על עם ישראל לכבוש את העולם הזה בהתעלות מעליו לקראת עולם השמונה.
  5. אבל, קיימת בחינה אחרת של המילה: והיא בחינת העשרה!! כמו שיש הקבלה בין המילה(ביום השמיני7+1) לכיבוש הארץ(עם אחד כובש שבעה עמים 7+1), כך יש הקבלה בין העשרה עמים שעתידים לכבוש באחרית הימים, שכבר הובטחו לאברהם, והברית מילה של אברהם:
  6. הברית מילה ביום העשירי: לכן, עבור אברהם שהיגע למדרגת העשרה (ארץ בעלת עשרה עמים), יש מקום להתגלות גבוה יותר מאשר למילה ביום השמיני, והיא המילה ביום העשירי! ואכן, "יום שלישי למילה" הוא היום העשירי ללידה! אמנם אברהם לא נימול ביום השמיני ללידתו. אבל היום השלישי למילה, תהיה עבור כל זרעו (שנימול לשמונה) היום העשירי ללידתם. לכן, ה' חיכה שלושה ימים נוספים (היום הראשון זה יום המילה ועוד שני ימים) כדי להגיע למדרגה של העשרה, כדי להתגלות!
  7. במסכת ערכין (יג-ב): כתוב שלכינור של דוד היו שמונה נימים. אבל לעתיד לבוא יהיו עשרה נימים!
  8. לסיכום:
  • היום השלישי לברית הוא לא היום "שכואב יותר" אלא יום ש"עדיין כואב"! ואז, ניתן למשוך את מצוות המילה שנעשתה ביום השמיני עד ליום העשירי כי עדיין כואב, ומרגישים כאילו המילה נעשתה באותו היום!
  • עבור אברהם, היה חשוב למשוך את הכאבים עד ליום השלישי כדי שהוא יוכל להגיע למדרגת העשירי שהיא מדרגתו של אברהם. לכן ה' לא בא ביום הראשון כדי לרפא אותו!
  • לפי ההסבר השני (אברהם השיג את ה' אחרי המילה), ברור שההשגה של אברהם ביום השלישי (שהוא יום העשירי עבור זרעו) היא המדרגה הגבוה ביותר, שאברהם הצליח להגיע אליה! אכן אברהם היה יכול להשיג התגלות ה' כבר ביום הראשון של המילה אבל ההשגה ביום השלישי היתה הרבה יותר גבוה ומתאימה לגדלות ההשגה של אברהם! כלומר, ה' מתגלה לאברהם ביום השלישי למילתו, שהוא היום העשירי עבור כל ילד שנימול לשמונה, כי היא בחינת אברהם אבינו.
  • עכשיו אנו מבינים מדרש אחר:

"רבי אליעזר הגדול אומר: ביום הכיפורים נימול אברהם"! (פרקים פכ"ט). מה רוצה להגיד לנו רבי אליעזר? שאברהם הוא מבחינת העשירי! והוא עשה ברית מילה מבחינת העשירי. והיום שהתורה קוראת לו יום העשור הוא יום כיפור! אברהם נתנסה בעשרה נסיונות. הוא יוליד את יצחק בגיל 100 (10X10). הוא השיג את המקסימום של ההשגה. עשר הספירות. אנו, זרעו, יורדים למדרגת השבעה ומשם יש לנו לעלות עד לעשרה באחרית הימים! הברית מילה היא ביום השמיני כדי לסמן לנו את הדרך: להתעלות מעל לשבעה,..עד לעשירי!

אם זה היה אפשרי, אברהם היה מל את עצמו ביום העשירי ללידתו! אבל, כמובן, זה היה בלתי אפשרי כרונולוגית!

 

בקשר לאנשי שכם:

ייתכן שבקריאת ההסבר הנ"ל, שאלתם את עצמכם, למה שמעון ולוי באו להרוג את אנשי שכם ביום השלישי למילתם. התורה בעצמה (ולא המדרש) אומרת שזה קרה "ביום השלישי, בהיותם כואבים". גם שם, נראה לי שאין לפרש שהיום הזה היה יותר כואב אלא שהיה "עדיין כואב" כמו היום הראשון.

בני יעקב רצו להראות לאנשי שכם שאי אפשר להיות יהודי רק בעשיית ברית מילה! לא הדבר הטכני בלבד מספיק כדי לקבל הזכות להתחתן עם בנות ישראל ודינה בעיקר. והראייה היא שבעשיית הברית מילה, אנשי שכם רק הבינו שהם "רחוקים עוד יותר" ממה שחשבו.

בדומה לתלמיד שנמצא בכיתה הלא נכונה. מתי הוא ירגיש שבאמת הכיתה לא מתאימה למדרגתו הנוכחית? כשהמורה ייתן לכולם תרגיל . התרגיל ימחיש לו עוד יותר שהוא לא שייך כי אין לו השגה בו.

אבל אם המורה נותן תרגיל הרבה יותר קשה לכולם, אז התלמיד ההוא ירגיש עוד יותר את ניכורו. הוא "ייפול עוד יותר למטה" (בלשון הרב). ואז יהיה הרבה יותר קל להראות לו שהוא לא שייך!

כך אחי דינה עשו: על ידי הברית, הם הראו לאנשי שכם שהם לא שייכים למרות המילה.

שמעון ולוי חיכו עד לתרגיל היותר קשה (היום העשירי ללידה שהוא היום השלישי למילה, שהוא הגבוה ביותר) כדי להפיל אותם ביותר קלות!

 

מה ההבדל בין ניסיון למצווה?

  1. מצווה: מקיימים כי אנו מצווים. בלי להרהר עליה. "נעשה ונשמע".
  2. הניסיון: הוא ההיפך: ה' דורש מאברהם לקחת אחריות על המעשה הזה! כאילו הוא אומר לו :"תחשוב טוב לפני שאתה עושה!". כי עצם הניסיון הוא שהאדם לא יהיה לגמרי בטוח שזה מה שצריך לעשות!! כמו שאדם שעומד לפני החלטה חשובה עבורו (להתחתן או לפתוח עסק יקר..) אין מי שייקח במקומו את ההחלטה. אפשר לתת לו עצות, אבל הוא בעצמו צריך להחליט! זה מה שיגרום לו, דרך אגב ל"גדול"! כי הוא ירגיש שהוא לוקח אחריות מלאה על מעשיו! הנסיון הוא מהלך שבו האדם יגדל! ה' דורש מהאדם לגדול! להתנתק מהביטחון המוחלט שהוא עושה מה שאומרים לו (המצווה). הקושי העצום בנסיון הוא לא בכאב שהמילה תגרום אלא בעצם ההחלטה לעשות את הדבר הנכון! כמו שאומר הרב :"בניסיון ניתנת לאדם הבחירה"!! וזה הניסיון!

לכן אברהם הלך להתייעץ אצל חבריו האם לקיים את ברית המילה!!!

אכן המדרש (רבה פמ"ב יד) אומר לנו בהפתעה שאברהם הלך להתייעץ אצל שלושת חבריו ענר אשכול וממרה ורק אחד מהם עודד אותו , השאר הציעו לו לא למול את עצמו.

איך אפשר להבין מדרש זה?? היינו חושבים שגדול יותר היה אברהם אילו היה מל את עצמו בלי לחשוב פעמיים! בלי להיוועץ עם חברים! אנו מופתעים למצוא אברהם "מהסס"!!

אבל יש להבין שאברהם הלך להתייעץ כי הוא הבין טוב מאוד את עצם הניסיון! בדיוק אותו הדבר יקרה כשה' יבקש ממנו "להעלות את בנו". אברהם שואל את עצמו: האם שמעתי טוב? האם זו לא אשליה? מה בדיוק הפירוש של המילה "להעלות"? הרי ה' אמר לי שמיצחק יהיה לי זרע גדול! איך ניתן להבין את דבר ה'?….זה לקח לו שלושה ימים! וזה בדיוק מה שה' רצה מאברהם! זה הניסיון האמיתי!! הוא רצה שאברהם יתבגר וילמד לחיות מחוץ ל"דביקות" עם האלוהים!! בדיוק כמו שמתבגר מתייסר כדי ללמוד לחיות מחוץ לשמירה ולביטחון ולמצוות של הוריו!!

 

הלימוד הזה נראה לי חשוב ביותר, במיוחד בעידן שלנו שהיהדות הפכה לדת כמו כל הדתות שבהם, "הדתיים" מתגאים ב"ציות" העיוור אחרי מצוות האלוהים. מה שה' מבקש מאברהם זה בדיוק ההיפך הגמור: תלמד לקבל אחריות על מעשיך! בלי לתלות את האחריות על הרב או על התורה או על האלוהים!

היום יש לנו את ה"זכות" לחיות בתקופה שיש לנו באותו המקום רבנים שונים שמנחים את תלמידיהם לעשות דברים שונים לגמרי אחד מהשני, וכולם עושים זאת בשם אותה התורה ואותו השולחן ערוך! זו זכות , כי זה מאלץ את היהודי להבין שהוא ורק הוא אחראים על הפרשנות של "מה ה' רוצה שאני אעשה". אף אחד לא ייקח את האחריות במקומו (למרות ההבטחות השווא )! האדם ניצב מול אלוהיו. והאלוהים בחר להסתיר את נוכחותו כדי לתת לאדם לקבל אחריות על מעשיו!! הבורא בחר לו שלא לשלוח פקס כל בוקר לכל אדם עם הנחיות ברורות!! הבורא לא ברא רובוטים. זה אומר דרשני!! ה' מצפה מהאדם להתבגר ככל שיוכל! אמנם זה הדבר הכי קשה אבל הקושי איננו חל על העשייה עצמה אלה על עצם הקבלה שעלי להבין בעצמי (בעזרת אין ספור עצות , לימודים, הנחיות, מצוות…), מה שה' דורש ממני . עם אפשרות לתקן את הבנתי בכל רגע.

נראה לי שלא כל כך העובדה ש"המעשה שעשיתי  הוא הנכון", אלא עצם קבלת אחריות על המעשה היא המבחן האמיתי. "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להתבטל ממנה!"

 

מה מטרת הברית מילה?

ברצוני להציע הסבר ששמעתי מפי הרב ברנהיים על הברית מילה. כי הוא עזר לי להבין למה כל הלימוד הזה על משמעות הניסיון באה דווקא במצוות המילה:

על ידי המילה, האדם מחסיר מגופו חתיכת בשר. פתאום, אם היתה לו הרגשת שלמות, הוא מאבד אותה ומרגיש חסר. החוסר הזה עשוי לגרום לו לרצות להיות בקשר עם הזולת. (אשתו, למשל, תמלא רגעית, בזמן המשגל, את המחסור שהוסר לו בבירת מילה!). האדם שמרגיש חסר, יכול להיות יותר קשוב לאחר. קשוב לדבר ה'. קשוב לאנושיות שלו עצמו ושל הזולת.

"אין יותר שלם מלב שבור". כך האדם שמרגיש חסר, קרוב יותר לאנושיות שבו.

למה המקובלים מסבירים את המילה כהסרת הקליפה שמפריעה לי את האור האלוהי?

נראה לי שהמסך , הקליפה, הערלה, היא ההרגשה של שלמות!!

בהסרת הקליפה הזאת, האדם מסיר את הגאווה שהוא שלם ושהוא איננו זקוק לאף אחד אחר!

אכן, בהסרת הקליפה הזאת, יש לו יותר סיכוי להרגיש חסר ומשתוקק לאור של השני! ואור של האלוהים! הערלה היא הגאווה והיא המסך המעוור את האדם באשליה שהוא יחידה שלמה בלי צורך להיכנס בקשר עם האחר!

 

אם כן, כשה' דורש מאברהם למול את עצמו, להיות חסר, הוא דורש ממנו להכיר במצב הלא מושלם של האדם. לחיות בספק (מה הוא רצון ה'?) כל הזמן, לקבל אחריות על מעשי בלי להיות בטוח לגמרי שזה הדבר הנכון(האם זה מה שה' רוצה באמת ממני?), זה לקבל את העובדה שהאדם איננו שלם . ולהיות מוכרח בכל זאת לפעול כדי לקבל מהאחר (שיש לו הבנה שונה ומשלימה), להיות קשוב יותר אל המציאות ואל דבר ה' (כדי לנסות להבין מה ה' רוצה ממני). כי אין מה שיגרום לאדם לשמוע יותר, לפתוח את ליבו ואוזניו מאשר הרגשת החוסר. השקת של הסתרת הבורא. המילה היא באמת הנסיון הגדול ביותר! אבל בעצם זה תרגום הנסיון הראשון של "לך לך" בגופו של אברהם, ובעיקר, בגוף זרעו!

 

הפרדנו לעיל בין "המצווה" ו"הניסיון". אבל ייתכן שהם משולבים! בכל מצווה יש חלק מניסיון! והלוואי שנרגיש את גודל הניסיון שיש בכל מצווה שאנו עושים כדי לתת לנו הזדמנות לגדול. כי הנסיון הוא מהמילה "לעלות על נס" , להתבגר, לגדול יותר ויותר!

 

ביקש לעמוד אמר לו שב!

"והוא יושב פתח האוהל". רש"י מסביר שהתורה מציינת שאברהם ישב ולא עמד כי ה' בעצמו ביקש ממנו לשבת. סימן לדיינים שיושבים בדין למרות נוכחות  ה' שנמצא בכל בית משפט.(ה' ניצב בעדת אל).

נראה לי שהפירוש שנתתי לעיל מתאים בדיוק להסבר הזה:

  • העמידה היא סימן להכנעה מול מצוות ה'. עומדים דום.
  • הישיבה היא סימן לעצמאות!. אחרי הברית, אברהם זכה למעמד של "אלוהים"= דיינים.

למה נקרא שמם של הדיינים "אלוהים". כדי לתת להם מרחב תמרון.הם נעשים "שותפים לבורא במעשה בראשית" ה' רצה לתת לבני האדם את היכולת לקבוע מה הוא הדין! כמו שה' נתן לישראל את האפשרות לקבוע מתי יחול ראש חודש או יום כיפור! "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם- אשר תקראו אתם"! מה שאתם קובעים, אני ה' מקיים! אני אבוא לפגישה שלנו (המועד) לפי מה שהבית דין שלכם, על ידי עדות אנושית, יקבע!! זה סימן לאחריות שה' רוצה שבני האדם ייקחו על עצמם!

מטרת הנסיון היתה שאברהם יתנתק מהביטחון שה' עושה הכל ואין לו מה להחליט . עכשיו, אברהם הגיע לבגרות שהיא דומה לאחריות של הדיינים! שיושבים ולא  עומדים!!

 

למה אברהם מציל את לוט?

כי הוא יודע שמלוט יצא דוד המלך!!

לוט התרחק מאברהם בגלל שהייתה לו גסות רוח. הוא היה עני ושפל, יתום ובודד. אחרי שהוא התעשר עם אברהם, הוא לא נשאר עניו אלא הוא התגאה מאוד.

דוד המלך, הוא ההיפך הגמור באותה המידה של לוט: דוד הרגיש כל הזמן שהוא חייב לזכות במה שיש לו. אפילו את חייו, המדרש אומר שהיה צריך אדם הראשון לתת לו 70 שנה מחייו (במקום 1000שנים הוא חי רק 930!).

השם "דוד" בנוי משלושה אותיות:

  • ד= דלית, כמו דל, עני, דלית מגרמיה כלום. שאין לו שום דבר מצד עצמו. הכל הוא צריך לבקש ולזכות על ידי מעשיו.
  • ו= זה סימן להתעשרות. הוא מקבל את השפע מלמעלה.
  • ד= אבל הוא נשאר בהרגשתו של ענווה ודלות. למרות העושר והשפע, הוא נשאר דל בנפשו.

לעומתו, גוג, הוא מלך שמרגיש עשיר בהתחילה (גימל= גומל לאחרים) ועשיר בסוף.

אם כן, דוד הוא התיקון של לוט. תכליתם הוא לברר את אותו הנושא: איך מרגישים בעולם, במיוחד אחרי שמקבלים הרבה עושר. לוט התגאה ועזב את דרכו של אברהם. דוד הוא התיקון שלו. כמו שאומר הרב :"לוט התרחק על ידי קירובו ודוד התקרב על ידי ריחוקו"! לכן דוד הוא זה שייסד את מידת התשובה.

 

עקידת יצחק

אילו יצחק היה מסרב להישחט, אברהם היה פטור לגמרי מלהעלותו!

יצחק לא קיבל שום ציווי להישחט! הציווי היה לאברהם.

מכיוון שאי אפשר לכפות דבר כזה על יצחק, היה מספיק שיצחק יגיד לאביו שהוא לא מוכן לדבר הזה, ואז אברהם היה פטור לגמרי מהציווי האלוהי!!

אם כוונת ה' היתה שיצחק ימות, הוא היה יכול לגרום לכך ישירות, ללא צורך באמצעותו של אברהם.

הזוהר אומר(ח"א ק"ג-א) שיצחק לא סירב כי הוא "כיבד את אביו"!!

אם כן, הכל היה תלוי ברצון של אברהם!! לא מדובר כאן בציות עיוור אלא בהחלטה ביישוב הדעת של אברהם! וזה בעצם הניסיון הגדול ביותר!

המדרש אומר(ב"ר פנ"ו ה): שהשטן בא אל אברהם וטען בפניו שלמחרת, אם ישחט את בנו, ה' יאשים אותו בשפיכות דמים!! ואברהם ענה לו "אף על פי כן"!!

כלומר: הנסיון של אברהם הוא לא בזה שהוא חייב לציית באופן עיוור לצו האלוהי האכזרי והכואב ביותר. אלא הנסיון הוא בזה שאברהם היה צריך להתמודד עם החלטה לקבל אחריות על מעשה שייתכן ה' לא רוצה בו!! אבל עד שהוא בטוח שה' איננו רוצה בו, הוא הולך עד הסוף עם הבנתו של הצו האלוהי! הנושא בכל הסיפור הוא :איך אדם יכול לדעת מה הוא רצון ה'? אין לו ביטחון שהוא ידע בוודאות. ואף על פי כן, הוא חייב לפעול לפי הפרשנות שלו של רצון ה'. זה הופך להיות רצונו שלו!

עוד ראייה לדבר: יש מדרש אחר(תנחומא צו יג) : אילולי התעכב אברהם בבדיקת הסכין שלו, לא היה לו זמן למלאך להפסיק אותו!! כלומר, מה שהציל את יצחק, בסופו של דבר, תלוי בזה שאברהם לא מיהר בשחיטה ולקח זמן לבדוק אם הסכין מספיק כשרה!!

מה רוצה לומר המדרש? איך יכול להיות שאב יהיה ביישוב הדעת בזמן כזה?

דווקא! אם אברהם היה בשערת רגשות, מלא התפעלות או כעס או כאב או כל התעלות רוחנית משוג ההתלהבות של נדב ואביהו, אז הניסיון לא היה מצליח! כי הניסיון הוא שאברהם יישאר ביישוב הדעת! שיקבל אחריות מלאה על מעשיו ברוגע וביודעין!!

אין הנבואה באה אל האדם אלא מתוך שמחה. אם כן, אברהם  היה שמח כשהוא שמע את קול המלאך! כי לולי כן, הוא לא היה יכול לשמוע אותו!!!

מכאן שהספק שבו נמצא כל אדם לגבי החלטותיו, איננה צריכה לפגום בשמחה ובעשייה עצמה!! אלא הוא צריך לקבל אחריות, להחליט, ולהמשיך , לעשות, ולהיות קשוב, אולי יש לתקן את המעשה ולחשוב אחרת אחר כך. אבל בזמן המעשה, יש להיות שמח שקבלנו את ההחלטה הנכונה עם הנתונים שהיו בידנו!

וירא הרב ברנהיים

בע"ה ט מרח שוון התשעא

מישל בן שושן

עקידת יצחק

מאת הפירוש של הרב הראשי לצרפת גיל ברנהים

מתוך לימוד איתו ושיעור ב"אקדם"

ה' ניסה את אברהם:

הנסיון הוא לא כדי "לדעת" האם אברהם מאמין או לא! הוא בא כדי להעלות את אברהם במדרגה.  כמו שמעלים על נס , בגובה.

 

ויאמר אליו : אברהם!

ולא פעמיים "אברהם אברהם" כמו שהמלאך יקרא  לו בסוף הסיפור!!

ויאמר אליו= ה' אמר. כדי שאברהם ישמע. אבל זה לא אומר שאברהם שומע מה שהוא צריך לשמוע!! המילה "אליו" מצביעה על רצון ה' שאברהם ישמע משהוא. והוא אומר משהוא "אליו". האם הדבר הגיע באמת לאברהם או עדיין לא?. "אליו" הוא כמו "לקראת". כאילו משהוא נשלח אליו. הבעיה היא :האם הוא קיבל את מה שנשלח אליו? איך הוא קיבל? מה הוא קיבל?

 

ויאמר: הנני:

מיד , אברהם עונה! כמו ציות של אדם מאוד מאמין: יש סכנה בציות כל כך מהיר: החופזה לציית יכולה להטעות! יכול להיות שלא ישמע נכון! החיפזון הוא מן הסטן!!

 

קח נא

אין "נא" אלה לשון בקשה! הנסיון הוא מתנה , הזדמנות הניתנת לך כדי שתוכל להתעלות!

 

 את בנך

את זה שאתה חושב שהוא "שלך". הוא רכושך! את זה אתה צריך אולי להקריב.לפחות "לקחת" אותו ממך! להיפרד ממנו

 

את יחידך

אתה והוא עושים יחידה אחת. אתה לא מאפשר לו להיות עצמאי! את זה אולי אתה צריך להקריב!

 

אשר אהבת

לפעמים אהבה מופרזת מקלקלת. את זה גם כן צריך אולי להקריב.

 

ולך לך

"לטובתך והנאתך" אמר לנו רש"י על אותן המילים בהתחלת הפרשה! כלומר , מטרת הנסיון היא לא לטובת האל. כדי שהאל ידע את אברהם מאמין או לא! הנסיון הוא לטובת אברהם עצמו: כדי להגדיל אותו, לשפר אותו! זה ישנה באברהם משהו, לטובתו. נכון שזה ישנה גם ביצחק משהוא!! אבל , המטרה העיקרית היא אברהם!! (וזה יאפשר ליצחק את השינוי בו. אבל השינוי ביצחק עובר דרך השינוי באברהם!!)

 

אל ארץ המוריה

ולא "הר המוריה"!! עדיין ה' לא אומר במפורש את מקום העקדה.  "ארץ" היא כיוון הליכה אבל זה נשאר מאוד לא מדויק. מעניין ששם הארץ הזאת, (כמו שמה של הארץ שאליה הוא התבקש לנסוע אליה בהתחלת פרשת "לך לך" היא "הארץ אשר אראך") מורה על דבר שיש להבינו בהמשך. דבר שיש לראות בעתיד. דבר שיש לגלות אותו בהמשך (ואולי כל הזמן!)

 

והעלהו ..לעולה, על..

שלוש פעמים כתוב השורש "על". המטרה היא "עלייה". המילה "עולה" מוכרת במשמעותה של הקרבת קרבן עולה. אבל בל נשכח שיש אפשרות אחרת, יותר ראשונית של המילה: "לעלות !" פשוטו כמשמעו!! שהבן שלך לא יהיה "בן מסוג נמוך, כמו שעד כה הבנים היו כלפי אביהם(ראה חם כלפי נוח!) כלפי סיפור ה"תולדות". "בן" במלוא מובן המילה. משהוא "עליון" , בעל משמעות גבוה. בעל תפקיד גבוה.

אברהם מבין, כנראה מיד שיש להקריב, להרוג את בנו. וראינו לעיל משמעויות נכונות למובן הזה (להקריב את החלק הלא טוב שיש ביחסים בין אב לבן. אבל אברהם כנראה עדיין לא מבין את המשמעות הפשוטה של העלייה אל ההר, פשוט כדי להעלות את יצחק גבוה יותר!

 

אחד ההרים אשר אומר אליך

שוב אין דיוק על מקום העקידה! כאילו המקום תלוי בהשגת אברהם את אמירת ה' אליו!!

הנביא חייב לשמוע שוב ושוב את דבר ה' כדי לנסות ולהבין נכונה את מה שנאמר לו. אם יש לו פירוש מיידי, יכול להיות שבהמשך, יש לעשות עבודת זכרון על אותו המאמר שהוא שמע, ולנסות להבין אותו שוב ושוב , באופן מחודש, כי לא בטוח שהוא שמע את מה שהיה צריך לשמוע בפעם הראשונה!

בעצם, הכל (גם חיי יצחק!) תלוי במה שאברהם יבין ממה שה' אמר. וזה מה שאומר לו ה'!! הכל יהיה תלוי בהבנה שלך של מה שאני אומר!!

 

ויקח את שני נעריו איתו ואת יצחק בנו

הוא כנראה (ראה למטה הצעתי שהתקבלה על ידי הרב) לא יודע איזה מן השלושה הוא צריך להקריב

האם זה אליעזר "בן משק בתי"

האם זה ישמעאל בנו

או את יצחק

כי הרי ה' ציווה לו לקחת את בנו את יחידו, את יצחק. "את" משמש בלשון עם, ההבנה ששלושתם או אחד מהם הוא נושא הצו יתברר בהמשך הדרך

ואכן, אחרי שלושה ימים, אברהם מחליט שזה יצחק שצריך לקחת והוא משאיר את שני נעריו, את שתי האופציות האחרות למטה מן ההר.

אולי בעזרת הדו שיח בן יצחק לבן אברהם במשך שלושת הימים האלה שמסופר עליו בתורה עצמה.

 

וירא את המקום מרחוק

עדיין אין הדבר מדוייק עבורו! זה עדיין רחוק!

 

עצי העולה..

כל התיאור של המעשים והחפצים מורה לקורא שאברהם הבין בברור שהוא צריך לשחוט את בנו!

 

המאכלת:

ולא הסכין! יש ב"מאכלת" עניין האכילה. האכילה היא הפעולה על ידה האדם מכלה דבר מסויים כדי להשתמש לצורכו. ייתכן שיש ביחס של האב כלפי הבן, ניצול של מעמדו כדי "לאכול" את בנו! לגרום לבן לשמש אך ורק את צרכי האב, לפי ראות עניו של האב. אפילו אם לכתחילה הכל נעשה מאהבה!

 

וילכו שניהם יחדיו

האם "שניהם" או האם "יחדיו"? בנתים, אין הבדל בין שני המוסגים השונים! הם גם שני אנשים אבל הם עושים כאילו אדם אחד!! (חידושי הרים). הם עושים יחידה אחת. בדיוק מה שה' בקש מאברהם להקריב! "את יחידך".

המשפט הזה יחזור על עצמו לפני העקידה.

אבל, אחרי העקידה, יהיה כתוב או "וילכו שניהם" או "וילכו יחדיו", ביחד,. אבל לא את שניהם בבת אחת. כאילו העקידה גרמה להם הפרדה מסוימת. כל אחד לחוד ושניהם ביחד. נשברה "היחידה" . ובכל זאת הם יכולים להמשיך יחדיו!

 

ויאמר יצחק…: אבי ויאמר :הנני! בני!

אפשר להבין את "הנני בני" כ"פליטת פה פסיכולוגית" כאילו אברהם הוא הבן!! הנני בני. הנה אני בני!! אם התורה מביאה לנו בפרטות את המילים האלה , הם כנראה לא "סתם שיחת חולין" אלה מרכז העניין! איפה הבן איפה האב. מי מרגיש אב , ומי מרגיש בן?

 

איה השה..?

אברהם ויצחק מדברים על הקרבת "שה". בהמה צעירה מאוד. בניגוד ל"איל" שבסוף אברהם יקריב. כאילו בהתחלה חושבים להקריב את ה"בן" ובסוף יתברר שיקריבו את ה"בא"!!

 

 

 

ויאמר אברהם אלוהים יראה לו השה

"יראה לו" עדיין יש דברים לא ברורים. אברהם מחכה אולי להסברים נוספים מאת ה'. יש לו להמשיך ולעיין במה שנאמר לו בהתחלה על ידי ה'. מה ה' באמת רוצה? האם זה יהיה שה?

 

לעולה בני

לפי טעמי המקרא,שמקשרים את שני המילים יחד. ולא "יראה לו השה -לעולה, בני" כי אם "יראה לו השה, לעולה -בני" אפשר לפרש שכאן אברהם רומז שיצחק הוא יהיה הקרבן! (לע"ד)

 

ויבואו אל המקום אשר אמר לו האלוהים

איפה ומתי אמר לו?? הרי לא כתוב שה' הראה את המקום לאברהם! "אשר אמר לו" כנראה במאמר הראשון בהתחלת הדרך! (המדרש כן אומר שהראה לו המקום על ידי רמזים כמו ענן קשור על ההר..) מדובר שוב בנסיון של אברהם להבין את מה שנאמר לו בהתחלה. הרי ה' איננו מדבר כל משך העקידה. (אפילו אחר כך, זה מלאך שיגיד לו מה לא לעשות). אבל אברהם חושב שהוא מצא את המקום המדובר עליו. סימן שהכל תלוי במה שהנביא מבין מדבר ה', גם אחרי שהוא נתן כבר פירוש אחד וגם אם הספק תפס אותו בשבל מסוים, עבודת הזכרון  מאלצת אותו לחזור שוב ושוב על מה שנאמר לו ולנסות להבין. אפילו אם לא הגיע לאברהם שום מידע חדש לגבי המקום, החידוש בא מהבנת אברהם, היכולת שלו לשמוע, להבין שוב ושוב.

ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים

"מן השמים"! כמו שאומרים היום, משהוא עוזר לו לתקן את האי הבנה של אברהם!! עד לרגע זה, אברהם המשיך לפעול כאילו הוא התבקש להרוג את יצחק. אבל יש גבול! ה' לא יכול לתת לו לטעות עד כדי כך ולעשות מעשה בלתי הפיך!!

למה ה' בעצמו לא מדבר? אלה מלאך? נראה לי שזה כדי להשאיר זכות לאברהם בכל זאת. ה' לא שבר את כללי המשחק. עדיין אברהם צריך להבין בעצמו את מה שהתבקש לעשות. אם ה' ידבר אליו כדי להגיד לו להפסיק, הנסיון יפסיק גם הוא!! המבחן ייגמר!!

כל המבחן עד כה, וזה עוד ימשיך, זה שאברהם צריך להבין לבד!!

המלאך, זה אמצעי אמצעי! בין הבנת אברהם לדבר ה' מפורש!! עדיין יש לאברהם להאמין שהמלאך נותן לו עכשיו את הפירוש הנכון של דבר ה'!! הזכות של אברהם כאן היא ההסכמה עם המלאך שהפירוש של המלאך נכון.

 

אל תשלח ידך אל הנער..

אבל הוא עדיין לא מבטיח לאברהם שום שכר עד כה. כי הנסיון עדיין לא גמור!!

זה שאברהם לא הבין נכונה את המשימה, זה גם לא נורא. אבל עדיין אברהם צריך להבין דברים אחרים חשובים הרבה יותר:

 

כי ירא אלוהים אתה

לא הבנתה את המשימה והיית מוכן לשחוט את יצחק כי אתה עובד את ה' ביראה גדולה. והיראה , לפעמים מעוורת! הפחד מעוור. לא הקשבת מספיק אל דבר ה'!! בגלל היראה. אתה מאמין גדול מאוד. אבל אולי זה סנוור אותך!!

 

וישא אברהם את עניו

כאן אברהם מתחיל להבין!! הוא רואה דבר שלא ראה עד כה. סוף סוף הוא מבין. נשיאת העניים היא סמל להבנה גבוה ,חדשה!!

 

והנה איל!

לא כתוב "וירא איל" אלה "וירא , והנה איל"!! מסתבר שלא היה מדובר מלכתחילה על שה אלה על איל!! לא היה מדובר לשחוט את הבן, היה מדובר דווקא לשחוט דברים מסויימים אצל האב!! האיל הוא הזקן, השה הוא הצעיר בבהמות!!

כדי לתת לבן לחיות את חיו שלו, אתה צריך לתת לו מקום! לזוז הצידה!! לא לכפות עליו את הראות שלך!! אתה זקן! הזקנים רוצים לכפות על הצעירים את האמת שלהם.!!

אברהם, יצליח עם הקרבת האיל, להיות "צעיר בראש"! לא לכפות על בנו יצחק את האמת שלו. ואכן, יצחק יוכל לפתח מידה שונה לגמרי מאביו!! בזכות מעשה אברהם, יצחק יהיה בן ראוי להיות בעצמו אב!! זה היה מטרת העקידה!! רק אחרי הקרבת האיל נגמר הנסיון .

 

 

למה קוראים פרשה זו בראש השנה?

כי בראש השנה , אנו צריכים לחזור להיות "אדם חדש"

כלומר בלי חובות ישנים

אבל גם בלי זכויות!!

האדם שנשען על זכויותיו הישנים, מרשה לעצמו לסתות מן הדרך! להפסיק לעבוד ולהשתפר, להתקדם כל הזמן!

הקרבת האיל בעקידת יצחק, היא היכולת להיות מוכן להפסיק להישען על הזכויות. שהבן צריך לעשות את חייו בלי להישען על הזכויות של הוריו. שההורים לא יכפו על הבן את הזכויות שלהם. לתת לבן לבנות לעצמו זכויות משלו!!

הקרבת האיל היה הראש השנה של אברהם!!

 

וירא לעד

בע"ה טו מרח שוון התשע"ב

מישל בן שושן

 

וירא לעד3

 

  1. הקשר עם החלק השני של ההפטרה:

"האישה הגדולה" מגיעה למטרתה: הולדת בן בצורת נס (בעלה זקן). אבל הבן הזה יצטרך לעבור עוד נס אחר כדי לחיות, או ליתר דיוק , כדי לחיות מחדש.

כאילו מי שנולד מחוץ לגדר הטבע זקוק למערכת האל טבעית הזאת בהמשך ימיו!

 

בפרשה שלנו, יצחק נולד בנס אבל הוא זקוק לעוד נס, התערבות של מלאך האלוהים להפסיק את מה שהיה צריך להיות המתתו על ידי אברהם!

כאילו יצחק נולד "בדין" (זאת אומרת שהיו צריכים לזכות בלידתו, לשלם עבורה, כאילו זה לא דבר מובן מאיליו) וממשיך לחיות בדין (המשך חייו לא מובן מאליו, ה' דורש אותו למיתה!)

 

את זה אברהם צריך להבין.

ייתכן מאוד שאברהם לא היה מעוניין בלידת יצחק!! אברהם היה מסתפק בישמעאל!

אברהם לא התפלל כדי להציל את יצחק! למה??

הרב משה בוטשקו ז"ל מציע שאברהם לא התנגד להעלאת יצחק לעולה!!

קשה לאברהם להבין שההצלה של העולם, הברכה לכל משפחות האדמה, לא תבוא בטבעיות, על ידי שיכנוע , על ידו. אלא היא תבוא על ידי יצירת עם מיוחד מאוד שיבוא מיצחק!!

 

כי אכן מדובר בעם ישראל שצריך להיוולד בדין! הוא ייוולד בצורה אל טבעית. בחבלי לידה אדירים, על ידי "אבות" ו"אימהות" עקרים!! שכל התקדמות בלידת עם זה דורשת ייסורים ותלאות!!

ולא רק לידת העם היא "אל טבעית" אלא שקיומו היום יומי זקוק לתחזוקה אל טבעית!!

בכל שנות קיומו, עם ישראל נרדף על ידי אומות העולם בצורה בלתי הגיונית. בניגוד לכל תחזית הוא שורד את כל ההשמדות והרדיפות הנוראים ביותר.

כמו יצחק, עם ישראל עולה על ההר כדי להישחט. וזקוק להתערבות מלאך ברגע האחרון כדי להציל אותו!

 

אברהם איננו מבין למה צריך לא להרוג את יצחק!!

נראה לי שקשה יותר לאברהם לא לשחוט את בנו מאשר לשחוט אותו!!

 

החידוש הגדול בסיפור העקידה הוא לענות דעתי שאברהם לא שוחט את בנו!!

 

לשחוט את הבן כדי למצוא חן כביכול בעיני האלוהים, זה דבר נפוץ מאוד אצל כל ה"דתיים" בעולם. היום ומתמיד, לא קשה לדתי להיות מוכן למות או להרוג עבור האלוהים!!

גם עבור אברהם, זה לא נראה קשה במיוחד.

 

הקושי האמיתי הוא להיות "דתי" בזה שלא  הורגים את הבן!!

 

מה שלומד אברהם בעקידה, וזה הלימוד הגדול ביותר שלו, ולכן זה הניסיון העשירי והאחרון, זה שתפקידו (ונברכו בך כל גויי הארץ) יצטרך לעבור דרך עם "מיוחד" מאוד שיבוא מיצחק דווקא. שיבוא בצורה אל טבעית, שיחיה בצורה אל טבעית ושקיומו ידרוש כל הזמן מלאכים , תפילות וייסורים!!

 

שרה הבינה זאת כבר לפני זמן רב. והיא זאת שדחפה את בעלה להבין ולבצע את מה שהוא לא הסכים לו מראש: לנטוש את ישמעאל ולהאמין ביצחק!!

 

שרה היא האישה הגדולה שמדברת עליה ההפטרה!!

הבן שנולד בנס על ידי הנביא אלישע הוא יצחק, הוא עם ישראל.

הוא זקוק לנס תמידי כדי להמשיך לחיות!!

 

כל יהודי יודע שהוא איננו שייך לעם רגיל! הוא מודה על הנשמה שנתנה לו כל בוקר! הוא מברך על זה שיש לו נקבים! הוא מתפלל על הגשם. היהודי צריך להתמודד עם האשמות בלתי סבירות מצד הגויים. מוטלים עליו משימות בלתי אנושיות!!

 

אברהם היה רוצה שזרעו יהיה "ככל העמים". הוא היה מצביע ל"שלום עכשיו". הוא בא ממידת החסד.

יצחק מייצג את עם ישראל מבחינת מידת הדין! יש לזכות בכל. שום דבר לא בא בטבעיות, באיליו, חינם. צריך לשלם ולהילחם עבור כל דבר. וכך הכל מקבל את זכותו וערכו!

 

אם נותנים לבני האדם להמשיך לחיות בצורה נינוחה, מבחינת החסד, לחיות על מי מנוחות, אז הכל מתדרדר מבחינה מוסרית! במשך 20 דורות, העולם התדרדר כי ניתן לו הבורא לחיות את חייו בחסד אלוהי ולא בדין.

עם לידת יצחק, ערכו של האדם ניתן בזכות ולא בחסד. צריך לשלם עבור כל דבר. עם ישראל יקבל את התפקיד המיוחד הזה. הוא יתחיל לייצג את הדרך שעליה חשב הבורא לפני הבריאה (ישראל עלה במחשבה), וזאת, כדי שכל בני האדם ירגישו בבעיה ויהיה עם שימנע מהם לישון בשקט! ולהתדרדר!.

 

  1. החלק הראשון של ההפטרה

למה קוראים הפטרה בעלת שני סיפורים שונים? הסיפור השני שתיארנו לעיל היה מספיק לגמרי!

הסיפור הראשון של השמן שאיננו מפסיק וממלא את כל הכלים הריקים, מסמל , לעניות דעתי את החסד הגמור. אין כסף? אז הנביא מייצר שמן בלי סוף באופן ניסי, וכך פוטרים הבעיות!

זה, מסמל לדעתי את החלק הראשון של הפרשה שלנוף אברהם הוא איש החסד שדואג אפילו לסדום!

 

איך אלישע הנביא יכול לשלב את החסד עם הדין?

גם מתן חיים לילד מת זה חסד. אבל מבחינת הילד ומבחינת האם, זה דין: צריך לעבוד קשה כדי לזכות בילד. ויש לעבוד קשה כדי להחזיק אותו בחיים! שום דבר איננו מובן מאיליו. זו מידת הדין!

 

 

  1. למה אברהם זקוק לשני נערים איתו בעקידה??

הרי הם לא יהיו עדים כי יישארו למטה

הוא לא זקוק לשאת את העצים כי יש חמור ויצחק יכול לעזור לו!

 

נראה לי שאפשר להסביר בפשטות כך:

אברהם הולך להרוג את בנו.

במצב כזה, הוא חייב לחשוב על מחליף לירושה!! האם זה יהיה אליעזר "זקן ביתו המושל בכל אשר לו" או ישמעאל בנו ??

אברהם לוקח את שני נעריו אלה איתו כדי למנות אחד מהם אחרי שיהרוג את יצחק!!

 

 

 

מישל בן שושן

 

וירא לעד

 

שאלות:

 

  1. למה "וירא" נבחר ככותרת הפרשה?
  2. למה לא כתוב מה נאמר לאברהם דרך ההתגלות הזו?
  3. למה ישנם כל כך מלאכים בפרשה שלנו?
  4. למה ה' שולח מלאכים להרוס את סדום אם הוא עדיין לא החליט סופית מה לעשות ("ארדה נא וארה הכצעקתה..")?
  5. למה שלושת המלאכים (ובניהם גם זה שאמור להחריב את סדום) באים אל אברהם?
  6. מה תפקיד המלאך, במקום התערבות ישירה של ה'?
  7. אין החכמים ידעו שהתגלות ה' היא לצורך "ביקור חולים"?

 

 

 

הצעת תשובה:

 

  • אכן, ה' לא החליט סופית להפוך את סדום. הוא שולח לשם מלאכים כדי לנסות להחזיר אותם בתשובה:

 

  • בזכות המפגש עם אדם טוב, יכול אדם למצוא בתוכו את הכוחות להתחבר אל הטוב שבו. המלאך הוא אדם "טהור" שיש בו את כל הכוחות הטובים האפשריים שיכולים לעזור לאדם לעזור לעצמו ולצאת מהבעיה שהוא שקוע בה. לפעמים, רק "מפגש" עם גורם חיצוני יכול לעזור לאדם לעזור לעצמו. והמלאך מסמל הגורם הזר הכי טוב שיכול להיות. מפגש עם האלוהים הוא דבר נפלא גם כן אבל האדם צריך לעשות עבודה מסוימת כדי להגיע ל"מפגש " עם האלוהים!. מפגש עם מלאך היא יותר טבעית ופשוטה כי היא דומה למפגש עם בן אדם רגיל.

 

 

  • המפגש עם אברהם, עוזר לו להבריא ממחלתו. זו מטרת ה"ביקור חולים" שמוציאה אחד משישים מהמחלה של האדם. כי היא עוזרת לו למצוא כוחות בעצמו להירפא.

 

  • המפגש עם אברהם יכול לעזור לו גם למצוא בתוכו את הכוחות לגלות שאכן הוא מסוגל להוליד בן מיוחד עם שרה. והמפגש עם שרה יעזור לה להתקדם לכיוון אפשרות היריון .(ואכן, המדרש מציין שעקב הביקור , שרה מקבלת מייד מחזור, כאילו זה הורס את המחסום האחרון שהיה אצלה וזה ממצחיק אותה!)

\

 

 

 

 

  • המפגש עם לוט יהיה עוד יותר מוצלח, כי זה יעורר בלוט את הכוחות הטובים שיש בו, והוא מגלה בהכנסת אורחים יוצאת דופן, שאכן הוא ראוי להינצל מסדום. המפגש עם המלאך הוא זה שגורם לחזרה בתשובה של לוט והיא זו שמצילה אותו. ההצלה לא היתה מובטחת לכתחילה!! ולכן היה הכרחי לשלוח לו מלאכים.

 

  • המפגש עם בני סדום, לעומתו לא היה מוצלח. הם "הוכו בסנוורים". הם לא מוצאים "את הפתח" של עצמם. עניים להם ולא מצליחים לראות איך להינצל. הפתח של הצלתם נמצא בתוכם אבל הם מצליחים למצוא אותו! ועד אז , ה' לא נואש מלהציל אותם. רק אחרי שהמפגש עם המלאכים נכשל, רק אז, ה' מחליט להשמיד אותם.

 

 

  • בעצם לשלושת המלאכים יש אותו תפקיד. אולי כמו לכל מלאך: לעזור לאדם, בזכות מפגש אלוהי-אנושי, להתעורר ולמצוא כוחות עצמיים להשתנות ולהשתפר. אבל לכל אחד מהמלאכים צורה שונה לבצע את המפגש, כי הוא צריך לפעול בכיוון שונה במפגשו עם האדם.

 

  • אפילו המלאך שבא עבור אנשי סדום, מגיע אל אברהם כדי לעורר אצל אברהם רצון לתפילה עבור אנשי סדום. ואכן תפילת אברהם לא מכוונת להצלת הרשעים , אלה,למציאת פתרון להחזרתם בתשובה, להמצאתם של אנשים "צדיקים" בתוך אנשי סדום שיוכלו, בעתיד, להמשיך הנסיון להציל אותם. אבל בהעדר אנשים כאלה, המגש עם המלאכים הופך להיות ההצלה האחרונה האפשרית.

 

 

  • כל הפרשה , נראית עוסקת במפגש הבסיסי של האדם עם האלוהים: דרך המפגש עם אדם אחר!!!
  • "וירא" הוא מפגש אינטימי בין ה' לאברהם. ללא מילים, ללא צורך במילים כי המפגש עצמו הוא העיקר ולא בהכרח מסר כל שהוא. אבל, כדי לתרגם אותו הלכה למעשה, באים המלאכים. המפגש עם האלוהים נמדד דרך היחס עם בני האדם!

 

  • "ביקור חולים" הוא האב טיפוס של מפגש עם אדם אחר , כשהמפגש, בפועל, יכול להציל ולהביא רפואה כל שהיא! לכן, כנראה, המדרש מסביר לנו המפגש בין ה' והמלאכים לאברהם כ"ביקור חולים".

 

 

 

 

 

בע"ה יט מרח שוון התשע"ג

מישל בן שושן

 

בע"ה יט מרח שוון התשע"ג

מישל בן שושן

 

וירא לעד3

 

 

  1. למה התורה הכניסה את סיפור הצלת סדום לפני לידת יצחק?

נראה לי שכל מה שקורא לפני לידת יצחק בא כדי להביא ללידת יצחק! כלומר, שאברהם ושרה יבררו את כל מה שהם צריכים לברר כדי להביא לעולם את יצחק. בהצלת סדום, ה' כנראה רוצה שאברהם יברר מה הן הגבולות של מידת החסד. ידוע שאברהם ייסד את עבודת ה' דרך מידת החסד אבל למידה הזאת צריכים להיות גבולות. מה עושים עם סדום? האם מרחמים על האכזרים? כמה צריכים להיות שם "צדיקים" כדי להכריע את כף הרחמים וכולי. בעזרת כל זה, אברהם מברר את מידת החסד שלו שהיא צריכה להשתלב עם מידת הדין שתבוא אצל בנו יצחק. רק כך, הוא יוכל להנחיל לזרעו אחריו את ה"צדק ומשפט" ולא רק צדק(כלומר החסד) או רק משפט(כלומר רק דין כמו שעשו בסדום)

 

  1. למה באו שלושת המלאכים ביחד?

בדרך כלל, לכל מלאך יש תפקיד אחד ברור. המפרשים אומרים שלכל אחד היה באמת תפקיד שונה (רפואת אברהם, הפיכת סדום ובשורת לידת יצחק). אם כן למה לא באו כל אחד בנפרד? אחד אחרי השני? ולמה באו ביחד אל אברהם כאילו כולם באו לבשר על לידת יצחק! מה עושה כאן המלאך של הפיכת סדום?

נראה לי שכל מלאך , עם המשימה המיוחדת שלו, קשור לבשורת יצחק:

-המלאך שיבשר על לידת יצחק רוצה ששרה תצחק! ותבין שהילד הזה בא באופן אל טבעי!!

– המלאך שבא לרפא את אברהם בא כדי לקשור את לידת יצחק לברית המילה: אם אברהם שהוא בעל החסד יכול לעשות לעצמו מעשה "אכזרי" (ברית מילה) של דין, אז הוא יוכל להביא לעולם ילד שיהיה בעל מידת הדין!

המלאך שבא להפוך את סדום בא כדי שאברהם יברר את גבולות מידת החסד כמו שהסברנו לעיל.

כך ששלושת התפקידים שנראים שונים אחד מהשני, הם בעצם מצטרפים למטרה אחת: לידת יצחק על ידי בירור דברים על ידי אברהם ושרה! (ראה גם הפירוש של המי השילוח על השאלה הזאת)

 

  1. דמות שרה בפרשה:

שרה היא בעלת מידת הדין. היא לא מפחדת לגרש הגר וישמעאל. היא היחידה שהבינה את משמעות הבאת יצחק לעולם בתור "אב" שני בזהות היהודית.

נראה לי שהפרשה "חיי שרה" נקראת כך כי היא מדברת על יצחק! כי תפקיד יצחק מצד אחד ומקומה של רבקה מהצד השני, נובעים מהעבודה של שרה !

רש"י מסביר למה שרה כועסת על אברהם אחרי שהגר מתנהגת איתה "לא יפה": אברהם ביקש בן מה' אבל הוא לא ביקש שיהיה לו בן ממנו ומשרה ביחד! כלומר שרה דורשת מאברהם שישים לב שהבן צריך לבוא מאברהם ומשרה ביחד!! ולא רק "בן לאברהם" אלא להוסיף" אשר ילדה לו שרה"!! לכן היא חשבה שבן משפחה יוכל להיות כאילו בן שלה. אבל מהרגע ששרה רואה שהגר לא מתנהגת כ"שפחת שרה" אלא כ"אשת אברהם" אז כל התכנית נופלת ויש לגרש את הגר.

 

  1. גירוש הגר:

"גרש" דומה לשורש "ירש". כלומר, אם לא נגרש, אז בסופו של דבר הוא זה שיירש!(הרב הירש). ללא גירוש הגר, לא היה יכול יצחק להמשיך בתפקידו כ"אב".

 

  1. בן לזקוניו

שרה מתפארת בזהב שהיא ילדה לאברהם "בן לזקוניו". מה פירוש הקביעה הזאת? בדרך כלל מתרגמים שאברהם ילד בן כשהיה זקן. אבל , הוא יוליד הרבה ילדים אחרים שלא ייקראו בני זקונים! האמת, שניתן להבין ביטוי זה על ידי ההשוואה עם "בן זקונים" אחר:יוסף!  הוא בן זקונים ליעקב, כלומר הבן החשוב ביותר שאליו יש להעביר את עיקר התוכן של התולדות. ולא "הבן שנולד בשעת הזקנה" כי הרי היו ילדים נוספים אחרי יצחק (בני קטורה) והיה בנימין אחרי יוסף. (הרב שמשון רפאל הירש)

 

  1. צחוק

זו מילת המפתח של כל הסיפור! אילו היו צריכים לבחור פרשה לפורים היו בוחרים פרשת וירא! כי כאן מתגלית התכונה המיוחדת של עם ישראל, דרך שילוב בין יחסי איש ואישה (שרה ואברהם- בין אסתר למרדכי)!

כולם צוחקים: אברהם- שרה- כל מי ששומע (כל השומע יצחק לי) ישמעאל (מצחק עם יצחק), ה' קובע שזה שמו של יצחק. וכמובן, יצחק שיצחק לעתיד לבוא!

למה לצחוק? כי זה מעשה לא הגיוני! בלתי אפשרי!

להביא יצחק לעולם זה בלתי אפשרי כמו להביא את ה"גבורה" לעולם! וזה כמו ליצור עם ישראל בעולם הזה בין אומות העולם! בשלושת המקרים, מפרים את חוקי הטבע וההיגיון!

הגבורה , מרצונה , צמצמה את נוכחותה בעולם כדי לתת מקום לבחירה החופשית של האדם

כל נסיון "להשכין את השכינה בעולם הזה" ייתקל בקשיים עזים! לא לחינם הפרויקט של בניין משכן ומקדש היה כרוך במאמצים גדולים ובסוף נכשל על ידי חורבנם .

גם קיום עם ישראל שידגול באחדות המידות וההכרזה שה' הוא האלוהים, הוא כמעט "בלתי נסבל" עבור אומות העולם.

כך הקביעה ש "הכל בידי שמים, אפילו יראת שמים" (שהיא הקביעה של יצחק אבינו) היא בלתי נסבלת בעולם שבו יש בחירה חופשית לאדם.

לכן, חשוב להבין שהבאת יצחק לעולם הוא "צחוק" גדול. ורק בהכרה הזו ניתן להביא אותו לעולם.

כמובן שיצחק "יצחק" באמת, יהיה צודק, רק בעולם הבא (לעולם בזמן העתיד)לכן הוא לא נקרא "צחק" בהווה או בעבר. רק אז נבין שכל החטאים, הצרות, שעברו עלינו בעולם הזה היו בעצם לטובה. רק אז יצחק יצדק. אבל בינתיים, יצחק איננו צודק לפי ההלכה הוא כאן כדי לקבוע זאת כדי שנדע שהאמת הזו תהיה נכונה בעולם הבא.

 

7 הכפילויות בפרשיות

נראה לי שכמעט לכל סיפור או דמות בפרשיות שלנו, יש כפל:

  • אברהם- לוט (דומה לו מאוד)
  • שרה- ישכה
  • הגר- קטורה
  • נוסעים לאבימלך פעמיים
  • מתנהגים עם אבימלך בדיוק כמו שמתנהגים עם פרעה
  • ישמעאל- יצחק . שניהם מצחקים, אחד בהווה אחד בעתיד. (למרות שישמעאל הוא גם שם לעתיד, אבל על השמיעה ולא על הצחוק)
  • עקידת יצחק דומה מאוד לגירוש ישמעאל (אותם הביטויים.אברהם מתבקש להיפטר מילד-יש נסיעה למרחקים- יש מלאך שבא להציל הילד- ובסוף אפילו קוראים למקום ההוא עם הפועל "לראות" באר לחי רואי או ה' יראה).
  • היחס עם סדום: אברהם מוכן לסכן חייו ויוצא למלחמה- הוא גם נמסה להציל אותם על ידי משא ומתן עם האלוהים
  • המלאכים מתארחים אצל אברהם- הם גם יתארחו אצל לוט. יש גם מצות ואוכל ושתייה.
  • ………

מה שמעניין אלה ההבדלים הקטנים בין הסיפורים הדומים-שונים והדמויות הדומות-שוות-שונות!

 

בע"ה חי מרח שוון התשע"ד

מישל בן שושן

 

וירא לעד4

 

 

מה משמעות המילה "וירא"?

לכאורה, ההודעה שה' מתגלה אל האדם, מלווה בהרגשה של ביטחון רב ורוגע. סוף סוף, ה' מודיע מי הוא, מה הוא רוצה באמת. אין יותר ספקות. ההתגלות מרגיעה מאוד את האדם שה' מתגלה אליו.

אני מציע פירוש בדיוק הפוך: דבר ה' אל האדם בא כדי להוציא את האדם מתרדמתו. היא באה "לחייב" אותו במהלך שיוציא אותו משגרתו. דבר ה' איננו "פקניק"! דבר ה' (המילה "דיבור" היא תמיד לשון קשה) דורש מהאדם להתעלות, לעזוב דרך חשיבה כדי לצאת לקראת דרך חדשה.

יתרה מכן, כשהכתוב אומר לנו , הקוראים, שה' מדבר או נראה אל אדם מסויים, אנו בטוחים שאכן האדם קיבל את הדיבור, המראה, הנבואה, ללא שום ספק, ללא שום פקפוק בקשר למקור הדיבור. למה אנו בטוחים שאכן ה' הוא זה שמדבר ….כי זה כתוב!! אין לנו ספק בזה! אבל מה קורא אצל האדם שמקבל את הדיבור, המראה או הנבואה? האם הוא כל כך בטוח שהוא שמע טוב. שהוא שמע או ראה דבר שבא מהאלוהים עצמו? והאם הוא בטוח כל כך בתוכן המסר? כשקוראים את התורה או את ספר נביאים, נראה לנו, הקוראים, שהכל ברור מאוד למי שמקבל את הנבואה . אבל איך זה מתבצע בפועל, במציאות של המקבל את דבר ה'?

יש בדיחה שאומרת שאם אתה מדבר אל האלוהים, זה אומר שאתה אדם מאמין. אבל אם אתה שומע את דבר האלוהים, זה אומר שאתה סכיזופרן!!!

ואכן יש תמיד סכנה שהמקבל את ההתגלות, ככל שהיא ,ברורה" ובאספקלריה מאירה ככל שתהיה, הוא אולי לא הבין נכון או לא שמע טוב…! במיוחד כשגורלי מאוד ובמיוחד כשמדובר על מסרים סותרים! האם אברהם ששמע מפי ה' שייוולד לו יצחק שממנו הוא יוליד עם גדול, ואותו אברהם שומע יום אחר מפי אותו ה' שאומר לו "להעלות" את יצחק לעולה, לא יכול לשאול את עצמו? אולי הוא לא הבין, אולי זו טעות, אולי "להעלות לעולה" פירושו רק לעלות על ההר או לעלות מדרגה רוחנית ולא בהכרח שחיטה!

אחרי דיבור ה', נראה לי, האדם שקיבל את דבר ה', נמצא בבעיה לא קטנה:

  1. הוא צריך לוודא שאכן זו התגלות מהאלוהים (ולא סתם הזיה!)
  2. הוא צריך לוודא שמה שהוא שמע והבין אכן נכון.(כמה מאיתנו רוצים לדעת היום למשל מה רוצה באמת האלוהים שנתן את התורה: האם לשרת בצה"ל(כמו שסוברים הרבה חכמים) או להיפך (כמו שסוברים הרבה חכמים אחרים)? הרי ה' רוצה משהוא, הוא נתן לנו מצוות ותורה. אם כן מה הוא רוצה עכשיו?
  3. הוא חייב לפעול לפי הבנתו והכרעתו לגבי שתי הנקודות הראשונות!ולקבל אחריות על ההחלטה שלו, על הפרשנות שלו.

אם כן, הסיפור על התגלות ה' אל האדם מציבה קשיים לא מעטים אל הקורא אבל לא פחות אל האדם שהוא מתגלה אליו!! ואכן, נראה לי, ההתגלות באה תמיד להרים את האדם מתוך התרדמה, הביטחון העצמי, וההרגל שבו הוא חושב וחי אל עבר עולם חדש. ההתגלות באה "לפתוח" את האדם לעולמות חדשים. זה לא נוח. זה מאוד מחייב, זה לא משאיר את האדם אדיש. זה מערער. זה דורש אחריות עצומה. אבל זה הופך את האדם לבוגר יותר!

לכן, נראה לי שהמילה הזאת :"וירא", מתאימה מאוד להיות כותרת לפרשה שכולה ניסיונות שבאים להעלות את אברהם ממדרגה אחת לשנייה ודורשת ממנו שינוי תפיסה וקבלת אחריות על הוצרה שבה הוא מבין את הצו האלוהי. לא לחינם קוראים החכמים לכל הסיפורים האלה "נסיונות": הם מעלים את אברהם על נס, גבוה יותר, והם קשים מאוד לביצוע בגלל שהם מחייבים מאברהם לקבל החלטות קשות. ועיקר הקושי הוא להחליט מה ה' רוצה ממני?! כי שום התגלות איננה פשוטה, ברורה ומרגיעה. להיפך!

 

 

מי צודק?

מחלוקת ידועה וחריפה מאוד קיימת בין הראשונים בקשר לפרשה שלנו:

אכן, הפרשה מדברת על "שלושה אנשים שבאים אל אברהם" אבל אחר כך מדובר על "מלאכים". הם אוכלים!. בשר וחלב! הם מכירים את שמה של אשת אברהם. הם יודעים מה יקרה בעתיד. הם זקוקים אחר כך להגנה מפני תוקפנות אנשי סדום…כל זה מבלבל מאוד.

  • הרמב"ם במורה נבוכים (פרק מב) טוען שכל זה היה חלום! שמהפסוק הראשון "וירא אליו ה'…" ועד לפסוק "..ותהי לנציב מלח" היה חלום ארוך שבו ה' מתגלה לאברהם, מדבר איתו, מתווכח איתו. ומיד אחר כך כתוב "וישכם אברהם.." כלומר הוא ניעור משנתו ומהחלום הארוך הזה. אם כן, בחלום הכל אפשרי. שאנשים יהפכו למלאכים וכל השאר. כך ה' מדבר אל אברהם ואל כל נביא אחר.
  • הרמב"ן, יוצא חוצץ נגד פירוש זה. "אסור להאמין לדברים אלה"! לדעת הרמב"ן, אלה היו מלאכים בדמות אנשים.
  • הרלב"ג, טוען להיפך: אלה היו אנשים בשר ודם. ולא מלאכים. הם אומנם היו נביאים וידעו את מה שה' מתכנן. אבל הם לא היו מלאכים בכלל. הכתוב קרוא להם מלאכים רק משום כבוד לנביאים!

והנה אנו ניצבים מול שלושה פירושים שונים לגמרי. כולם מפרשנים גדולים. שחיו בארץ אחת (ספרד) בהפרש של מאה שנים. מה עלינו, אנחנו היהודים הפשוטים, אמורים להבין מכל זה?? למי אנו צריכים להאמין??

בעצם, אל הנקודה הזאת בדיוק התורה רוצה להוביל אותנו: על הקורא, על כל יהודי, מוצב דבר ה', התורה, הנבואה, הפרשנות..ועלינו להבין בכוחות עצמנו! וקחת החלטה מה להבין ! אף אחד לא יגיד לנו מה האמת!! למרות שיש הרבה אנשים שרוצים לדבר בשם האלוהים או בשם ה' או בשם התורה ולהגיד לנו "הנה כך ה' רוצה, כך תעשו וכך תחשבו כי זו האמת". ויש עוד יותר אנשים תמימים שמאוד רוצים שיגידו להם את זה!! אלה מתחברים בקלות אל אלה! וכולם שמחים! יש מטיפים ויש "מוטפים"! המצב הזה פןטר את כולם מלקבל אחריות ולחשוב בכוחות עצמם. הם כבר לא צריכים לפענח מה ה' דורש מהם. אומרים להם מה ה' חושב ומה ה' רוצה!!

נכון שזה נוח מאוד!

אבל נרה לי שזו הדרך שהתורה עצמה דורשת ממנו להתרחק ממנה!

מהדרך הזאת ה' אמר לאברהם "לך לך"! מהדרך הזאת התורה מזהירה אותנו מ"עבודה זרה". עגל הזהב היה נסיון לחזור לביטחון העצום של הפסל האחד, הביטחון של ההבנה האחת , של ה"אמצעי" הבטוח שאומר לנו מה חושבים ולמען מי לבחור!

התורה באה כדי לנו לפתוח אותנו לעולם חדש. לעורר אותנו.

הפרשנים הלכו כל אחד בדרך שלו. ואנו נדרשים ללכת כל אחד בדרך שלו! בעזרת ההתעוררות של כל פרשן ופרשן! לא ללכת להתכסות תחת כנפיו של איש! אפילו האיש הגדול ביותר! הרמב"ן לא פחד להגיד את ההיפך מרבו והרלב"ג מרבותיו והאור החיים מקודמיו.

דבר ה' מחייב אותנו לחשוב ולקבל אחריות על הפרשנות שלנו לרצונו! זה אולי יותר חשוב מאשר מה הוא באמת רצונו! אולי קבלת האחריות היא עצם רצונו! "לא עליך המלאכה לגמור" אבל אין אתה בין חורין להיבטל ממנה!

 

הצחוק

 

  • המילה הזאת נמצאת במרכז הולדת יצחק.
  • כשה' מבשר לאברהם על הולדת יצחק בסוף פרשת לך לך, אברהם צוחק. (במקום, אונקלוס מתרגם "חדי", כלומר שמחה, כמו חדווה) וה' איננו כועס על כך.
  • ה' מצווה לאברהם לקרוא לבני יצחק!. אולי בהקשר לצחוק של אברהם !
  • כששרה מתבשרת על לידת יצחק היא צוחקת "בקרבה".(אונקלוס מתרגם בלשון "חיוך", הפתעה ורתיעה)
  • ה' דורש מאברהם להבין את צחוק שרה :"למה זה צחקה שרה..". אני מתרגם זאת: תשמע טוב ותבין למה שרה צחקה. כל הזמן שאתה לא תבין זאת, לא תבין מה ממשמעות בלידת יצחק!
  • ה' דורש משרה עצמה, להכיר בצחוק שלה. הוא חשוב. הוא חיוני. היא צחקה בקרבה והיא מכחישה אותו וה' דורש ממנה להוציא החוצה את הצחוק: מתוך קרבה אל נפשה. ומנפשה, להוציא לפועל את הצחוק לתוך גופו של הילד שייוולד כי ייקרא יצחק
  • כששרה מניקה את יצחק היא אומרת "צחוק עשה לי אלוהים". כלומר, היא מעקלת את מה שקרה לה. היא הולידה צחוק החוצה מקרבה!
  • והיא מוסיפה " כל השומע יצחק לי" כלומר, הצחוק יצא באמת החוצה , כל מי ששומע אותי יבין שזה צחוק ויצחק בעצמו. כלומר, הצחוק של שרה התחיל באינטואיציה פנימית מאוד "בקרבה", וה' ידרשו ממנה להוציא לפועל את הצחוק הזה! שאברהם בעלה ישמע, שיבין אותו, שהיא בעצמה תכיר בו, שתוציא ותו החוצה, עד שיצא החוצה בתור ילד שייקח על עצמו להוביל את המשימה הלאה כי שמו יהיה יצחק. ולהוביל הצחוק אל עבר האנשים האחרים, מחוץ למשפחה. הצחוק אמור לדבק אחרים!

אם כן, על ידי הקריאה הזו שאני מציע, אין ה' כועס על זה ששרה צוחקת או שאברהם צוחק. להיפך! הוא רוצה שהצחוק יובן ויוכר ויצא החוצה. כי אם לא, ה' לא היה מצווה שהבן הזה ייקרא יצחק!!

אם כן, מה משמעות הצחוק הזה??

נראה לי שהצחוק הוא ראיית המציאות מזווית שונה. לוקחים מרחק ורואים אחרת את אותם הדברים. הפער בין הראייה הראשונית והשנייה יוצרת את הצחוק.

אפשר אפילו להגיד שזה מקור האופטימיות! כי  החיים יכולים להוביל את האדם מהר מאוד לדיכאון.

זה אפילו מקור לתקווה: ראיית מוצא טוב למצב שנראה סתום.

זה יכול להיות אפילו מקור לאמונה !

בעצם, הצחוק הוא היכולת לצאת מהטבע, מהחוקיות, מההיגיון הקר. מקור להשראה.

לא לחינם אומרים החכמים שלשרה היתה "רוח הקודש".היא יכולה ללמד לאברהם בעלה פרק בענייני צחוק.  ואם נתייחס לשינוי התרגום של אונקלוס לצחוק הראשון של אברהם לצחוק של שרה (ראה לעיל במרכאות), נציע שה' דורש מאברהם לשפר את הבנת הצחוק שלו לכיוון הבנת הצחוק של שרה!

 

אם כן, יצחק הוא הבן השונה, שיראה את החיים בעיניים שונות מאלה של אביו אברהם. אברהם יהיה בעל החסד והוא בעל מידת הגבורה והדין. אבל יותר מזה, הוא הדין שנולד מהחסד! וזה ממש צחוק גדול!! מתי נגיע לאיחוד המידות האמיתי? מתי נצחק באמת? לעתיד לבוא! כי שמו של יצחק הוא בזמן עתיד "יצחק" לעתיד לבוא! מתי נחזור לצחוק של אברהם, השמחה (כמו שמתרגם אותו אונקלוס) הרגושה של אברהם? רק לעתיד! בנתיים, אנו בצחוק של שרה, הצחוק של הפער. בין המציאות לחלום. בין ההיגיון לאמונה!

 

מה היא הבדיחה היהודית המפורסמת ביותר, הבדיחה של יצחק אבינו ושל כל הפרשה שלנו?:

" אנו מאמינים בביאת המשיח ואף על פי שמתמהמה, בכל זאת אחכה לו בכל יום שיבוא!"

 

מה הוא הקשר בין שלושת המלאכים?

אם הם באו ביחד ואם נאמר כמה פעמים "ויאמרו", זה מחייב אותנו למצוא קשר בין שלושת המשימות שלהם.

קודם כל, החלוקה בין שלושה משימות איננה נמצאת בטקסט עצמו אלא בפרשנות. היא יוצאת מההנחה שכל מלאך יכול לעשות רק מסימה אחת. זאת ההגדרה המקובלת עבור מלאך. ולכן המדרש מחלק את המשימות לשלושה:

  • גבריאל (הפיכת סדום)- למרות שבאים לפחות שני מלאכים לסדום!! ולא רק אחד
  • רפאל (לרפא את אברהם)- למרות, שלפי פירוש רש"י, ה' בעצמו – ולא המלאכים- ביקר אותו לרפא אותו בפסוק הראשון.(פרשנות זו מחלקת בין הפסוק "וירא אליו" שהיא התגלות בפני עצמה, לבין המשך הסיפור של שלושת האנשים שבאו בהתגלות אחרת)
  • מיכאל (לבשר על לידת יצחק).

כאמור חלוקה זו והמשימות השונות נעשית על ידי הפרשנות. ויש הגיון בחיפוש אחרי משימות רבות וחלוקה ביניהן. אבל למרות החלוקה, למה שלושת המלאכים באו ביחד?.

ואם אנו לא מקבלים את החלוקה למשימות שונות, למה צריכים אנו לשלושה מלאכים ולא למלאך אחד?

לכן, נראה לי נכון לחפש הקשר בין שלושת המשימות השונות:

  1. הקשר בין המילה ליצחק

הבשורה על לידת יצחק והרפואה לאברהם דורשת קשר בין המילה ויצחק. נראה לי שהמילה דורשת מהאדם להרגיש חסר ומתוך זאת, להרגיש הצורך בקשר עם הזולת. יצחק גם הוא נקרא על שם הצחוק שהוא המרחק שלוקחים בין המציאות וראייה שונה, מזווית שונה. הDECALAGE . לידת יצחק היא מאורע שדורש מאברהם ראייה חדשנית בנושא התולדה. המילה דרשה מאברהם שינוי תפישה. נדרש ממנו לשמוע לשרה, לצחוק, לצחוק של שרה. מתוך תפיסת העולם החדשה הזו ייוולד יצחק שיהיה בן חדש. בן מסוג חדש. ללא ברית המילה, לא היה אפשרי לאברהם להוליד את יצחק.

נראה לי שהמלאכים באים כדי לחבר בין ברית המילה ללידת יצחק באומרם: אל תחשוב שלידת יצחק היא "פרס" או דבר טבעי. היא דווקא המשך של אותו הניסיון שעברתה במילה ותוצאתו.

 

  1. הקשר בין המילה ולידת יצחק להפיכת סדום:

אולי הלימוד שבמידת החסד אי אפשר לפתור את כל בעיות העולם! כלומר, לא ניתן לזכות רשעים שהגיעו עד לקצה הרשעות על ידי מידת החסד. וזה יאפשר לאברהם להבין שיש צורך במידת הדין. הולדת יצחק דורשת ההכרה מאברהם בעל החסד, בצורך להוליד מידת הדין. גם ברית המילה היא באיזה שהוא מקום ביטוי למידת הדין כי עושים מעשה אלים שיגרום (כך מקווים) לפניה אל האחר ויצירת מידת החסד מתוך הרגשת החוסר. הרגשת שלמות , הרגשה שאין צורך באנשים אחרים, הורגת את מידת החסד כלפי האחרים.

 

 

נח מי

בע"ה א מרח שוון התשע"ג

מישל בן שושן

 

נח מי (מי השילוח)

רבי מרדכי יוסף ליינר מאישביצא

 

  • תיבת נוח

 

  1. סיכום המהלך:

התיבה באה להגן על נח בשעת טלטלה גדולה. כך היא באה ברמזים שונים לייעץ על כל אדם שיימצא בטלטלת החיים. נקרא לעצות האלה, עצות של "צמצום" עצמי.

אבל, מיד אחרי שהמבול הסתיים, יש לצאת מן התיבה! כלומר, כל העצות הטובות שנתנו עד כה ,אפשר(ואולי רצוי) לעזוב אותן לטובת "התפשטות". כי הרי ה' מצווה מנח :"צא מן התיבה" (כאילו נח לא רצה בעצמו לצאת. אולי נוח היה לו להישאר בתיבה, מוגן על ידי הצמצום!) ורק אז ניתן להתפשט, כלומר, להתנהג בניגוד להוראות הקודמות! ואכן, נח מפר כל אחת מהעצות שנתנו לו כשהוא היה בתיבה!!

 

 

  • הצמצום = הכניסה אל התיבה:

שלוש עצות עיקריות, לפי ה"מי השילוח", ניתנות לאדם כדי להגן על עצמו :

  1. עשה לך תיבת עצי..= לשלוט על התפרצויות הכעס כלפי חוץ.

התיבה מסמלת את ההגנה מפני העולם החיצוני. ההגנה מהתקפות שבאות מבחוץ. אבל גם , ובעיקר, מההתקפות שנובעות מהאדם עצמו! כעסו של האדם יכול להביא אותו ליצור מתחים מסוכנים ובלתי רצויים מבחוץ! כעסו של האדם יכול גם לגרום לאדם ליזום מהלכים שאינם לטובתו.

  1. קינים תשעה את הביתה= יישוב הדעת

"יישוב הדעת" היא המידה החשובה ביותר עבור חסידות אישביצא. קשה מאוד להגדיר במדויק מושג חשוב זה. אני אנסה להגדיר זאת בהצבת מרחק מסוים בין האדם לכל מה הוא יודע ומרגיש.לא מדובר על אדישות.זה יותר קרוב למידת האמצע של הרמב"ם. הרב ליינר (מי השילוח) מגדיר את יישוב הדעת כהיפך מההשתכרות. כלומר ההיפך מההתמכרות . לא רק ליין או לסמים, אלא גם ובעיקר לכל דעה או אידיאולוגיה שתוציא את האדם מיישוב דעתו!

הקינים של התיבה , הם תאים, "חדרים" שהאדם יודע לשים בכל אחד מהם את מה ששיך לאותו החדר. כלומר, היכולת של האדם לראות את המציאות בעיניים פקוחות ולדעת לשים כל דבר בתחום ובמסגרת שלו.

נראה לי שהיכולת הזאת היא החסרה ביותר היום. אנו מוצפים בכל מני ידיעות . גם ביהדות, יש לנו יותר מדי אינפורמציה, יותר מדי ספרים, הרצאות, שיעורים, מקורות באינטרנט .. עד כדי בלבול גדול . היכולת למדר כל דבר היא החשובה ביותר. "קינים תעשה את התיבה" דורש מהאדם לעבוד על רכישת כוח זה. כשאני יודע למה לשייך ידיעה זו, זה מאפשר לי להתייצב מולה במרחק הראוי כדי להחליט איך אני אתייחס אליה.

  1. וכפרת אותה מבית..= להעביר על מידותיו.

הכפרה היא הכיסוי. כדאי שהאדם יעבוד על עצמו כדי להוציא מלבו כל תרעומת וכעס על הזולת. כשיבין האדם שמעשי הזולת , אפילו אם הם מכוערים ומקוממים, באים מחסרונות הזולת , הוא יוכל להתנתק מהכעס השולט בו. הוא יוכל לנקות את הצעדים הדרושים כדי להגיב , אבל זה צריך להיעשות אחרי שיקול דעת  ו"התקררות ליבו".

 

  • מידות התיבה

הם מקבילים לגימטרייה של המילה "לשון" 30-300-50! כדי לרמוז לאדם שהוא צריך להתרחק מהלשון הרע. יש לשים לב שהמילה "תיבה" היא בעצמה נרדפת ל"מילה". כאילו הכניסה אל התיבה דורשת גם צמצום לשונו של האדם!

 

 

  • צוהר תעשה לתיבה

צהר הוא האור הגדול שצריך לבוא מה'! האדם צריך להבין שהוא "מקבל" את האור מהבורא. הוא מקבל את החיים, את הנשמה, את החכמה. האדם איננו יצור בלתי תלוי שיוצר את הכל בכוחות עצמו. להיפך, הוא צריך להיות כלי קיבול כדי לקבל את האור על ידי הצוהר "מלמעלה".

 

  • ואל אמה תכלנה מלמעלה:

מלמעלה הוא מקבל את השפע. אין לאדם לחפש לתפוס יותר ממה שהוא צריך. האמה היא מידת ידו, מידת קיבולו. היא המידה שהוא זקוק לה. אין לו לחפש לקבל יותר ממה שהוא זקוק אליו

  • ופתח התיבה בצידה תשים

הפתח פונה אל הזולת. מידת הרדיפה אחרי השלום

אבל לא לכל זולת בכל מחיר! יש גם בדברים הטובים מאוד כמו השלום, להתנהג ביישוב הדעת. לא כל אדם אני יכול לקרב לתוך ביתי. לכן כתוב "בצידה". יש לשקול כל דבר ולדעת לשים בצד לפעמים אפילו דברים טובים.

 

  • תחתיים שניים ושלישים תעשיה

כאן,רמז על חינוך הילדים. לנוח יש שלושה ילדים. ולכל אחד יש לתת את מה שנכון לו. אין לערבב בין הילדים השונים ולתת לכל אחד דבר שלא מתאים לו. גם בעניין "מסירת סודות העמוקים" שהאדם משתוקק למסור לבניו, אין לכל בן את היכולת לקבל את הכל. ולפעמים, ניתן לגלות חלק לבן זה ויותר לבן אחר. תחתיים=תגלה מעט לחם. שניים= תגלה יותר ליפת. שלישים= תגלה כל מה שאתה יכול לשם.

 

ב. ההתפשטות = היציאה מן התיבה

 

בעצם, אחרי היציאה , נח עשה בדיוק ההיפך ממה שעשה בפנים!:

כעס על חם= כעס ולא עבר על מידותיו!

וישת וישכר= שכרות שמנוגדת ליישוב הדעת.

ובכל זאת, הצו האלוהי לצאת מהתיבה מורה על כך שאין יותר צורך לצמצם את עצמו. על נוח לצאת אל העולם ולהתפשט, להתרחב, ליזום, ליצור מעצמו, לחדש…

נכון שנח עשה זאת בצורה לא תמיד נכונה, אבל הרב ליינר מבין שעבור כל אדם, המטרה היא כן..להתפשט!! לצאת מן התיבה! כל המוסר שנלמד בתוך התיבה אמור לעזור להתפשט בצורה נכונה.

אם האדם "נשלם" אז עליו להתפשט! זאת המטרה העליונה ! ולא הצמצום! כמו שהאהבה חשובה יותר מהיראה, כך ההתפשטות של האדם חשובה מצמצומו. אבל , כל התפשטות שלא קדם לה מהלך של צמצום, מובילה לקלקול! כמו שהאהבה ללא יראה סופה להביא לקלקול גדול!

לכן, לפני המבול, נוח לא היה עדיין "נשלם" ולכן היה לו להיכנס לתיבה ולצמצם את עצמו. אבל אחר כך, כפי דברי הרב: "כשהאדם נשלם אז מותר להתפשט כי אז הכל רצון ה'"!!

 

 

  1. הקשת בענן

 

הענן= הצמצום, היראה. האדם נמצא בענווה מסוימת כשהוא נמצא בענן . לא הכל ברור אצלו והוא לא במצב של יצירה וחידוש. להיפך, הוא יכול להיות בסכנה מסוימת.

הקשת= כלי תקיפה!! סמל להתפשטות האדם! (נזכיר שההתפשטות היא יוזמת האדם מכל מני תחומים. החידושים שלו, היצירתיות שלו. ההתלהבות והבעת רצונותיו. היציאה לעולם הגדול והדגשת העצמיות.

אם האדם רוצה להתפשט , אז הוא צריך קודם כל לצמצם את עצמו! ואחר כך יצליח! כלומר , חשוב שהקשת תהיה בענן!!

 

בעידן של המשיח, תהיה תעוזה ואפילו חוצפה. סימן של התפשטות . לכן, אומרים שבזמן המשיח נוכל לראות את הקשת!!

 

 

 

  1. מגדל בבל (מי השילוח -חלק שני)

 

 

 

כשה' אמר לנח "קץ כל בשר בא לפני.." נח לא ביקש עם האנושות רחמים.

כי הוא חשב שזה עוד "עולם שה' בונה ומחריב" כמו שקרא עד כה!!

הערה צדדית: מה הם העולמות האלה שה' ברא והחריב לפני שהוא ברא את העולם שלנו?

  1. ניתן לחשוב שאלה עולמות שלמים, כולל כל השמים והארץ וכל צבאם שהבורא ברא והחריב כי הוא "לא היה מרוצה מהם". אבל, אם כן, מה היתה התועלת בעולמות האלה? המי השילוח טוען שכל עולם כזה שנברא ונחרב עזר לעולמות הבאים אחריו להיות יותר חזקים ומורחבים !!
  2. לכן נראה לי להבין אחרת: העולמות האלה הם אנושיות שונות. צורות שונות של בני אדם. שחיו ונחרבו כמו שיש אימפריות ו"גלויות" שקמו , הגיעו לשיאן ונכחדו במשך ההיסטוריה המוכרת לנו. אם כן, כל אימפריה ותרבות שנחרבה "עזרה" באופן עקיף לאימפריה הבאה אחריה להפיק לקחים ולהשתפר. ולראייה לכך, הנה התורה עצמה מרמזת על ה"גלויות" האלה מהתחלת הבריאה עצמה. התוהו וה"בוהו" הם רמזים לארבע המלכויות שיבואו בהיסטוריה. כמו כן החלום של יעקב עם המלאכים שעולים ויורדים . לכן, אין ספק שאלה שלבים הכרחיים להתפתחות האנושות. ולהתפתחות תפקיד ישראל בעולם! לכן, אני נוטה לחשוב שה"עולמות" שה' ברא והחריב הם כל מני סוגי תרבויות של בני אדם שונים, לפני אדם הראשון, שהתקיימו ונחרבו. דרך אגב, התיאוריות האבולוציוניות ,אף הן, טוענות שהיו הרבה דורות של צורות חיים שונים שנכחדו בגלל שלא שרדו או שלא התאימו לאבולוציה .

אם כן, נח חשב שה' מתכוון להחריב את העולם כמו שהחריב את העולמות הקודמים ואין לו להתערב בנושא הזה אם המטרה היא שהאנושות הבאה תהיה חזקה ואיכותית יותר.

לכן, המבול ירד חלקית בגלל הסירוב של נוח להחזיר בתשובה את בני דורו. ולכן ישעיהו יקרא למי המבול "מי נוח"! כאילו המי המבול הם באחריות נוח עצמו!

אבל לא כך היה דבר ה' אליו. ונוח הבין זאת אחרי המבול. ה' בעצם לא רצה להחריב את האנושות שהוא ברא עכשיו אלא הוא רצה שתהיה מעורבות בין בני האדם שתביא לסוג של "אחדות" או יותר נכון של אחריות הדדית.

אחרי נוח, האנושות חיפשה לתקן את אחדותה על ידי יצירת האחדות הנכספת!

היה עוד  יתרון לאחדות הזאת, והי שמכוון שה' הבטיח שלא יחריב יותר את העולם, אז כדאי להם להישאר יחד כדי שה' לא יצליח להרוג את חלק מהם!!

 

אם כן מה היתה טעות דור הפלגה בניית המגדל?

  1. הם בנו המגדל בבקעה: כלומר מקום שקשה לעזוב אותו! אם משהוא זז הצידה, הוא "נופל" בחזרה לעומק הבקעה! בניגוד להר, שקשה מאוד להגיע לשיאו, וכשמגיעים אליו, קל מאוד ליפול ממנו! זאת אומרת, שדור הפלגה חפשו מקום שבו לא יצטרכו עוד לעבוד קשה כדי להישאר ביחד!! האחדות תיעשה באופן אוטומטית!
  2. הם בנו המגדל בארץ שנער, המקום שבו היו קבורים מתי המבול (לפי המדרש). ושם, היתה יראה גדולה באופן טבעי. הם לא היו צריכים לעבוד קשה כדי לעורר אצל בני האדם את היראה מהעונש כי הם חיו במקום שבו היראה שרתה מעצם המצאות הגוויות של מתי המבול! בניגוד למה שה' יבקש מעם ישראל: לעבוד קשה כדי להיות ביראה, מתוך החיים הרגילים. כלומר , ה' היה מעדיף שהאדם בעצמו יהיה אחראי על יצירת תנאי יראה! ושהעבודה והיראה , האדם יגיע אליה מרצון!! ולא מטבע המקום או הנסיבות!!
  3. לסיכום, טעות דור הפלגה היתה בסירוב לעבוד כל הזמן כדי להשיג אחדות ויראה באיכות גבוהה הרבה יותר מאשר אחדות ויראה "זולה" שנקנית אחת ולתמיד על ידי תנאי השטח והנסיבות! בית המקדש יבוא לתקן את מגדל בבל. הוא ייבנה על הר ולא בבקעה והוא ידרוש עבודה יום יומית כדי לעורר יראה ואהבה של כל אדם אחראי ובעל חופש בחירה. אחדות אנשי הפלגה היתה בעצם מסולפת! ואת זאת, ה' לא רצה.

התיקון של המצב עבר דרך הפיזור של האנושות : זה יעזור  לכל אחד למצוא את הדרך להגיע ליראה ואחדות בצורות הרבה יותר אישיות ואחראית. האחדות לא תהיה כפויה על ידי הטבע אלה על ידי הרצון של כל אחד

נח נה

בע"ה כח' תשרי התשע"ד

מישל בן שושן

נח נה

הקשר בין נוח לשבת

השם "נוח" הוא מאותו השורש של "מנוחה". כי , כמו שאומר רש"י, נוח איננו בא מהשורש "לנחם" אלא מהשורש להניח. כשלמך אביו קורא לבנו "נוח" בגלל ש"זה ינחמנו ..ומעיצבון ידינו", רש"י "קופץ" ושולל כל תרגום של המילה ל"נחמה". כי אם כן, אומר רש"י, היו צריכים לקרוא לו "מנחם" ולא נוח! אם כן, נוח הוא מלשון מנוחה, כמו שהשבת היא מנוחה. כתוב , לגבי השבת: "וינח ביום השביעי". כך ייכתב לגבי התיבה של נוח. "ותנח התיבה". אם כן, יש קשר מילולי בין נוח והשבת. אבל מה הוא הקשר העמוק שהכתיב את הקשר המילולי הזה?

בשבת, מפסיקים "ללכת לכל כיוון". לוקחים מרחק מהמלאכה, מימי המעשה.ביום הראשון פעלנו בכיוון מסויים. גם הבורא ברא דברים מסוימים בכיוון מסוים(למשל במידת החסד בבריאת האור). ביום השני, הבורא פעל בצורה שונה ופעל בכיוון אחר(למשל בכיוון מידת הדין, בהפרדת המים העליונים והתחתונים). וכן בכל יום, הבורא פעל בכיוון שונה. גם אנו פועלים בימי החול בכל מני כיוונים. אבל בשבת מפסיקים לעבוד.  לא שאנו סולדים את עניין העבודה או שחושבים שהמלאכה היא דבר רע. אלא כדי לתת לעבודה של ימי החול כיוון וטעם. כשהאדם מפסיק לעבוד, הוא מוזמן לחשוב על טעם העבודה, על הכיוון שהוא צריך לתת לחייו . הוא מחפש הנקודה המקשרת בין כל הדברים שהוא היה משועבד להם במשך השבוע.

גם נוח , הוא כנראה איש שמפסיק לרוץ! ("עמוד נוח!").איש שנח כדי לחשוב על משמעות הריצה של כל שאר בני האדם מאז אדם הראשון. כולם לפניו רצו לכל עבר, והם הובילו את האנושות לכישלונות עצומים. נח איננו ממציא גדול או מטיף מוסר. אבל הוא לפחות יודע להפסיק את הריצה כדי לחשוב.

בזה, נוח מאוד דומה למה שהשבת דורשת מהאדם. להפסיק לעבוד כדי לחשוב. המרחק שנוצר בין האדם והמלאכה תאפשר לו למצוא (או לפחות לחפש) כיוון , משמעות לכל הריצות שלו במשך ימי השבוע שעבר. לפחות, אם לא נרוץ  לא נרוץ לעשות רע!

לכן אפשר לגנות את עמדת נוח כי הוא לא רץ לשום מקום. הוא לא רץ לעשות טוב.

אבל מצד שני, הוא גם לא רץ לעשות רע! ובתקופתו זה היה מאוד חשוב! כי כולם רצו לעשות רע.

אם כן, אחרי סדרה של שישה ימי בראשית, מגיע יום השבת שמזמין את האדם לתת הכיוון לכל הבריאה. כמו כן, באותה סדרה (בראשית), אחרי עשרה דורות של בני אדם ש"הולכים לכל כיוון" ומקלקלים את הבריאה, נולד נוח. הוא יאפשר לאנושות למצוא פתח מילוט. יהיה אפשר להתחיל ולבנות אנושות חדשה ממנו.

 

פרשת "בראשית"
פרק ראשון: סיפור בריאת העולם שאר הפרקים: סיפור בני האדם
ששה ימים, שש קצוות – עשרה מאמרות- עשרה דורות מאדם ועד נוח- רצים לכל קצה אפשרי
שבת נותן לכל הבריאה כיוון. הנקודה המרכזית. נוח מנסה להרגיע הריצה ומחפש נקודה מרכזית

 

 

הקשר בין נוח למצוות אבר מן החי

הרמב"ם אומר  ש "6מצוות בני נוח" כבר ניתנו לאדם הראשון. אבל השביעית, ניתנה לנוח והמצווה הזאת היא "איסור אכילת אבר מן החי".

אכילת אבר אחד מבהמה חיה , שוללת את המכלול שנקרא "חיים". אחרי שהבהמה מתה, הגוף שלה מקבל משמעות אחרת. הוא הופך להיות "בשר". אבל לאכול אבר אחד מהמכלול שהוא יצור חי, זה לשלול הווית נקודה מרכזית ועקרונית שיש בבהמה והיא החיים שלה.

נוח, ראינו לעיל, בא כדי לאפשר למצוא נקודה עקרונית מרכזית שתיתן טעם למכלול החיים. כמו שהשבת בא לתת טעם למכלול שהוא הבריאה. אם כן, מצווה זו של איסור אכילת אבר מן החי מאוד מתאימה למה שנוח בא לחדש.

 

הקשר בין נוח לברית המילה

המדרש אומר שנוח נולד מהול. והזוהר אומר שנוח קשור לברית. ברית המילה נמצאת באמצע הגוף. מבחינה נפשית , המין הוא גם הכוח המניע את האדם. לא לחינם חכמי הקבלה מדברים עבורו על מידת ה"יסוד". יסוד מחבר את כל החלקים מעליו. לכן, נח קשור לעניין הברית מילה

אפשר להגיד שהוא אפילו מאפשר את כריתת ברית.(לאו דווקא ברית המילה אלא כל ברית) כי כשרוצים לכרות ברית, עושים זאת עם האדם או הגוף המרכזי. אם רוצים לסחוב עץ, קושרים את החבל מסביב לגזע ולא לענף!). רק מי שמנסה להגיע לנקודה המרכזית, מסוגל לכרות ברית. לכן, אחד מהיתרונות של נוח , הוא שהוא מנסה להגיע לנקודה המרכזית, וזה יאפשר לה' לכרות איתו בריתות.

 

 

נוח הוא לא טרפה!

הגמרא (עבודה זרא ו-א) מפרשת המילה "תמים" כאילו הוא חיה  שיש לשחוט אותה והיא צריכה להיות "תמימה" כמו שכתוב בכל קרבן, כלומר לא חולה באברים בפנימיים שלה.

הרב מסביר שבעצם הגמרא רוצה להגיד לנו שנוח היה "טוב מבפנים". כלומר, לא רק המעשים החיצוניים שלו מצאו חן בעיני הבורא אלא גם תכונותיו ומידותיו הפנימיות. אם כן נפרש עכשיו את המילים של הפסוק:

נוח איש צדיק (כשמסתכלים על חיצוניותו) ותמים (באבריו הפנימיים, כלומר במידותיו).

 

 

אלה תולדות נוח נוח

המדרש(בראשית רבה פ"ל ה) חותך את הפסוק וקורא: אלה תולדות נוח: נוח!

כלומר, עיקר פעולתו של נוח הוא שהוא היה בן אדם ! הוא היה באמת מה שנראה. נוח היה באמת נוח. הוא היה תוכו כברו!. אמנם נח לא שכנע את האנשים מסביבו לחזור בתשובה. הוא לא פעל, כמו אברהם בזמנו ובדורו, לפרסם את החידוש שהיה בו (עניין השבת שמפורש לעיל). הוא "רק" טיפל באישיותו. ויחסית לתקופה זה דבר אדיר! כי כולם אז חיפשו להתפשט לכל כיוון בלי לאמת את המידות הפנימיות ולחפש כיוון כללי לחייהם.

לעניות דעתי, ניתן להגיד ש"נח היה גם כן חן". כמו שכתוב בסוף פרשת בראשית: "ונח מצא חן בעיני ה'". משחק המילים הזה בין "נח" ל"חן", רוצה אולי להראות שנוח היה הוא עצמו בין שרואים אותו מהחוץ ומהפנים שלו. גם הפוך הוא היה נח!

מציאת החן אפשרית כשהאדם מפסיק לרוץ. כשהוא מתבונן על הפנימיות, על משהוא אחר ממה שנראה מבחוץ .

 

 

יפת אלוהים ליפת וישכון באוהלי שם

רבן שמעון בן גמליאל במסכת מגילה (ח-ב) טוען שאפשר לכתוב ספר תורה ביוונית. וההלכה כמותו, מול החכמים. (היום ההלכה השתנתה כי זו לא אותה כתיבה יוונית!). טעמו של רבן שמעון בן גמליאל הוא שהתורה דורשת ומקווה שיפת (אבי יוון) יוכל לשכון באוהלי שם.

שם= עשיית העיקר, המצוות, קיום התורה.

יפת= המידות הפנימיות. היופי הפנימי שיכול גם להתבטא ביופי חיצוני.

העיקר הוא שם. (יפת יכנס באוהל שם ושם לא נכנס באוהל יפת). אבל יש גם חשיבות להכניס בתוך שם אתיפת. כלומר שהמעשים  צריכים לא רק להיות נכונים, אלא הם צריכים להיות גם יפים! ושישפיעו לטובה על פנימיות האדם עד כדי כך שזה ייראה יפה גם מבחוץ! כמו שאומרת המשנה באבות: "תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם"

 

לע"ד: בתקופת רבן שמעון בן גמליאל, יוון שלטה בארץ. התרבות היוונית לא נדחתה על ידי החכמים הפרושים! למרות הרגשת זרות ו,גלות יוון", החכמים הכירו בטוב שיש בתרבות יוון ולא פחדו להכיר בזה.

כל הסלידה שיש ליהודים מכל תרבות גויה, נולדה, כנראה  מהגלות הארוכה שהיינו מוכרחים להגן על ייחודיות יהודית ולא להתבולל בתוך תרבויות העמים. אבל יש לנו כאן הוכחה שזו הרגשה נקודתית (אפילו אם היא נמשכה אלפיים שנה), הרגשה גלותית, שלא היתה לגמרי נפוצה אצל חכמנו בארץ ישראל בתקופות הישנות יותר.

אם ההלכה אסרה אחר כך את כתיבת ספרי תורה ביוונית זה כנראה רק בגלל הפחד להתבוללות ובגלל הדאגה להישרדות לשון הקודש ולא בגלל שתרבות זרה פסולה רק בגלל שהיא זרה!

אם כן ברכת נוח לבניו "יפת אלוהים ליפת וישכון באוהלי שם" היא תקווה שבאחרית הימים, ייווצר שיתוף פעולה פורה בין העמים, ובמיוחד בין יוון וישראל!

 

שמעתי היום חידוש:

רש"י מסביר את המילה "צוהר"(.. תעשה לתיבה), מקור אור. או חלון או אבן שמאירה. בכל אופן, צוהר הוא מקור אור. זה יכול לתת פתרון לפרוש המילה "זהב טהור" שכתוב למשל לגבי עשיית המנורה.

אכן, אי אפשר להבין ש"זהב טהור" פירושו מתכת שמכילה רק זהב. כי הזהב איננו יכול להיות חדק ומעמיד מבנה גדול כמו המנורה. הזהב הוא יותר מדי רך אם לא מערבבים אותו עם מתכות אחרות.

אם כן, ניתן לפרש "טהור"= מאיר. כמו שהארמית מפרשת טהור= צוהר. כמו "צהריים", מאיר מאוד.

אם כן, "זהב טהור" יכול להיות "זהב מבריק", "זהב מאיר". וכך ניתן אפילו להבין את משמעות המילה באופן יותר רחב. הטהרה היא תכונה של הארה!

לך לך אה

בע"ה ה חשוון התשע"ב

מישל בן שושן

 

לך לך אה

 

ויעבר אברם בארץ…והכנעני אז בארץ

 

  • מכאן שאברם נקרא "עברי".בלי להתגאות. הוא סתם עבר.
  • ייתכן שהכנעני לא היה יושב בארץ עד לתקופה הזו! ולכן הודיע על זאת הפסוק. (וכשהתורה מדברת על "ארץ כנען" בפסוקים הקודמים, היא דברה על שם העתיד!)
  • כנען= 190=שנות אברהם (100) ושנות שרה (90) כשנולד להם יצחק. כלומר, מהרגע שיצחק נולד, יש אפשרות להתמודד עם בעלות על הארץ, מול כנען! (זה מחזק את קשר שנעשה בהבטחות של ה' אל אברהם בין הזרע ובין הארץ)
  • כנען הוא "עבד" לחם ויפת. כל מה שבבעלות עבד, הוא בבעלות רבו. ולכן, כל אדם מצאצאי שם או יפת שהיה בא לארץ כנען היה יכול לזכות, משפטית, בארץ הזאת. ה' הציע לאברהם לבוא ולקחת את הארץ בתור צאצא של שם.
  • המדרש בתורת כוהנים (פרשת קדושים- כ-כ"ד) טוען שהארץ הזאת הייתה שייכת לבני שם . ובאו הכנענים וכבשו אותה מידיהם. כך שאברהם חוזר לארצו המקורית של שם.
  • מכל האפשרויות האלה יוצא שחשוב לבסס, בשלב ראשוני, את החוקתיות של נתינת הארץ לאברהם. ברור שהמישור המשפטי הזה איננו מספיק כדי "לזכות", מוסרית , בשמירה על ברית מיוחדת , בין העם לבין האלוהים ובין הארץ הזאת. אבל כאן, האור החיים מיישב את הטענה המשפטית לפני כל דיון על שמירת הברית המוסרית עם ה' לגבי זכות יישוב הארץ, בשלב שני.

 

 

ויהי בימי אמרפל מלך שנער….

 

אברם יצא למלחמה , לא כל כך בגלל לוט. (האור החיים מטאר יחסים עכורים בינו לבין לוט מהתחלת דרכם! וההפרדה ביניהם הקלה מאוד על אברהם. ) אברהם יוצא למלחמה כי "נשבה אחיו". כי המלכים לקחו את לוט "בין אחי אברם" ! כאילו קראו תיגר על אברם ועל רכושו. לכן אברם לא מבקש מהם , בדרכי שלום, להחזיר להם את לוט, אלא נלחם בהם: כי הם באו נגד אברהם, נגד שליחותו בארץ הזו! ולוט הוא סמל משפחת אברהם שחשוב להילחם עבורו בתור "בן אחי אברהם".

 

וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי…(טו-יד)

 

את = עם! ה' ינהיג את מידת הדין גם כלפי עם ישראל במצרים! ואכן, במכת החושך, ה' ימית את כל הרשעים מבני ישראל. זה פירוש ""את (עם)הגוי (מצרים) דן אנוכי (את ישראל)."

 

ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עוון האמורי עד הנה (טו-טז)

 

יש שני "קיצים":

  1. קץ הגלות של ישראל : 400 שנה אחרי לידת יצחק.
  2. קץ של החזרה לארץ : זה לא בהכרח יקרה אחרי סוף הגלות!!! כי יש צורך בעוד שלב: זכייה בארץ על ידי צדקות ישראל או רשעות הגויים הגרים בארץ! אין בהכרח שני הקיצים יתאימו אחד עם השני! והנה ההסבר:

כלל: שיש  רשע שיש לו קצת זכות מול צדיק שיש קצת עוונות : אין לצפות בכלל לניצחון של אחד מהם.

אם יש רשע גמור (ללא שום זכות לצידו) מול צדיק (אפילו אם הוא לא גמור), הצדיק מנצח!

רשע מול צדיק גמור, הצדיק מנצח!

 

מכאן, האור החיים מסביר: אם ישראל יהיו צדיקים גמורים (למשל כמו שהיו אחרי מתן תורה, אחרי יום הכיפורים) אז הם היו יכולים להיכנס מייד לארץ ישראל. אבל חטא המרגלים גרמה שהם איבדו את התואר "צדיק גמור" והיה להם חוב. לכן, היה צריך לחכות לזמן שהאויבים, האמורי, יהפכו לרשעים גמורים כדי שיוכלו לקבל את ארץ כנען! וזה היה מגיע, לפי חשבון ה', בדור הרביעי בלבד. כלומר, ה' נותן בפסוק הזה "רשת ביטחון" לכניסה לארץ: או בזכות ישראל, או, לכל המאוחר אחרי דור רביעי, כי אז תתמלא סאתם של האמורי, בדור הרביעי. ארבעים שנות נדודים במדבר באו כדי להמתין שרשעת הגויים תהיה "גמורה" כי ישראל איבדו את הצדקות "הגמורה" שלהם!!

 

ביום ההוא כרת ה' ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת .. (טו-יח)

 

למה כתוב "נתתי" בלשון עבר?הרי אין לאברם עדיין זרע! אלא כמו שפירש הרב לעיל, לגבי "והכנעני אז בארץ" שמבחינה משפטית, יש זכות לאברהם ולזרעו לרשת את הארץ מידי הכנעני.זה , הוא כבר נתן!

נשאר, כמו שאמרנו לעיל, לזכות בעוד מישורים אחרים את הארץ.

מלחמת אברהם נגד ארבעת המלכים היא סמל של הכיבוש העתידי של זרעו של אברהם את 10 העמים היושבים בחבל הארץ הזאת: עד כה, כבשו ישראל רק 7 עמים, וגם זאת, לא לגמרי. לא על ידי יהושוע ולא על ידי המלכים שבאו אחריו. ושלושת העמים הנוספים, (הקדמוני, הקני והקניזי) אף פעם לא כבשו אותם. וזה יקרה רק באחרית הימים. אבל כל הכיבושים האלה, מסומלים על ידי ניצחון של אברהם על ארבעת המלכים:

  • שלושת המלכים= שלושת העמים הנוספים (קניזי, קדמוני, קיני)
  • המלך הרביעי = תדעל מלך גויים, הוא מלך כל 7 הגויים הראשונים.

כך ש4 אלה מסמלים את 10 העמים שישראל יכבשו בסוף.

עיקר הנתינה היא לעתיד. למרות שיש "נתינה" מבחינה משפטית בעבר.

 

ותאמר שרי אל אברם: חמסי עליך אנכי נתתי שפחתי בחיקך….(טז-ה)

 

  • למה שרי כועסת על אברם ?

הגר היא שפחת שרי. אישית. היא קבלה אותה מאת פרעה במצרים. היא "שפחת מלוג", כלומר, הקרן (הגר) נשאר אצל האדון (שרי) והפירות (הילדים של הגר) אצל בלעה (אברם). כך שכוונת שרי ברורה: רק הבן יהיה של אברהם והגר תישאר שפחתה.

יש אפשרות לשחרר שפחה מעבדות: כשהאדון בועל אותה לשם אישות (כלומר ברצון מוצהר לשחרר אותה ושתהיה אשתו). השפחה הופכת לבת חורין לכל דבר במקרה כזה.

שרי לא רוצה שהגר תשוחרר כבת חורין. זה מאוד חשוב לה (ראה למטה, למה).

אברם בא על הגר כשהוא חושב שהיא משוחררת. ושרי כועסת עליו שהוא לא הבין כי היא לא רוצה לשחרר את הגר! היא עומדת על זה שהגר תישאר "שפחתה". וגם המלאך שפוגש את הגר בבריחתה מבית אברם, הוא מציע לה לחזור בתור "שפחה" אצל שרה ולהמשיך בתפקידה , ולהוליד בן לאברם.

  • למה כל כך חשוב לשרי שהגר תישאר שפחה?

מטרת כל הסיפור היא שאברם צריך להוליד בן משרה. הבן המיוחד הזה, חייב לבוא אחרי שאברהם התפטר מהקליפות שהיו בו מבית אביו. כדי שיצחק יצא "נקי" מהקליפות האלה, חשוב שיצא ישמעאל שיקח איתו את הקליפות האלה. אבל אם ישמעאל ייוולד מהגר "בת חורין", ישמעאל יהיה הבן של אברהם ולא עוד בן אחר יוכל להיוולד ממנו!! ויצחק לא יוכל להיוולד משרה כי כבר נולד בן מבת חורין. קשה מאוד יהיה להוציא זרע ישראל מישמעאל כי יהיו בו עדיין הקליפות של ארם.

  • אני אנסה לתרגם את עניין הקליפות:

לידת יצחק היא המטרה של כל הבריאה! לכן פרשת "תולדות יצחק" תיקרא כך כי רק ביצחק מתחילים תולדות בני האדם האמיתיים. למרות שמילת תולדות הופיעה עבור כל דור מאדם, רק ביצחק הפרויקט הזה מצליח. אברם עדיין לא מבין זאת. שרה כן. עבור אברם, לידת בן כל שהוא, מספיקה. אבל זה בן "ביולוגי" ולא בן של "תולדות". כל הניסיונות וכל הייסורים שיעבור אברהם יש להם מטרה אחת: שיבין מה תפקידו כאב של יצחק. הוא צריך אם כן להיפטר מהתפיסות המעוותות של הורות ביולוגית נטו. הוא צריך לעבור עוד מסע מפרך של ניסיונות עד שיבין מה זאת אומרת להיות "אב" אמיתי, מבחינת התולדות. ושרה יודעת זאת והיא זאת שתצליח להביא אותו להבנה ולתוצאה המיוחלת. כל המסע הזה יסתיים אחרי העקידה. ואז, אין יותר תפקיד לשרה והיא מתה!

 

ולא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם..(יז-ה)

 

המדרש אומר "אברם אינו מוליד, אברהם כן מוליד…" אבל אברם כל "הוליד" את ישמעאל!!

אלא שה' מסביר לו, שלא על ההולדה הזאת הוא מדבר! לידת ישמעאל היא רק שלב הכרחי ללידת יצחק.

והוא מזכיר גם את שרה באומרו "שרי אינה מולידה שרה כן מולידה" כי יצחק חייב לבוא מאברהם ושרה.

ויאמר אברהם אל האלוהים: לו ישמעאל יחה לפניך (  יז-יח)

 

אברם עדיין לא מבין . ומתפלל עבור ישמעאל. אבל ה' עונה לו:

 

ויאמר אלוהים אבל שרה אשתך יולדת לך בן…(יז-יט)

 

הוא לא עונה לו על ישמעאל. הוא מסביר לו שהעיקר הוא לפניו: "אבל"!! לא הבנתה כלום, הבן יבוא משרה והבן הזה יבוא נגד כל ההיגיון כי שרה ואתה עקרים. וחשוב שיבוא כהפתעה וכנס. כי בן כזה לא יכול להיות "מובן מאליו". לכן יקרא שמו "יצחק"! כלומר צחוק הבא מאי היגיון, אי התאמה, …

אם המטרה היתה להביא בן מאברם, זה כבר נעשה אבל המטרה היא להביא בן מאברהם ומשרה "אשתך"!!

ורק אחרי שהסביר לו כל זה, ה' מודיע לו שיברך גם ישמעאל כמו שביקש.

האור החיים הקדוש מוסיף: הקושי של אברהם להבין שמיצחק הזרע ימשיך ולא מישמעאל, יעלה לו "ביוקר"! יצחק ייוולד עם נשמה "נקבית"! ורק אחרי העקידה , יצחק יקבל נשמה "זכרית" ורבקה בת זוגתו תיוולד מיד. אברהם צריך לעבור את ניסיון העקידה כדי להבין סופית מה ה' ביקש ממנו מההתחלה. מה זה להיות אב של יצחק: שהבן הזה יהיה מצמאי בחיפוש אחרי דרך השגת האמת. והוא ימשיך את המסורת מצד אחד ויחדש בדורו דבר שלא היה קיים בדור שלפניו. כך יוכל להתחיל את סיפור התולדות האמיתי!

 

 

 

 

 

לך לך לעד

 

מישל בן שושן

 

 

ברית המילה  לעד

מתוך לימוד עם הרב ברנהיים על הנושא

 

 

 

המצווה לאברהם:

בסיפור ברכת בני נוח על ידי אביהם, לומדים שהבעיה העיקרית של סיפור התולדות ,היא ירידת הערך של ה"אב" על ידי חם בן נוח. נוח, לפי המדרשים הופך ל"אב מושפל". מאז, במשך 10 דורות, האבות חיים פחות ופחות זמן, ויולדים ילדים יותר מאוחר. עד אברם. "אב- רם". מטרתו היא כפולה:

  • א לתקן את עיוות שנעשה לתדמית האב. ובזה הוא אב רם.
  • ב להתחיל בעידן של העברת תוכן רוחני מדור לדור.מאב לבן. האב ידבר עם בנו.

אברם צריך להיות גם האבא וגם זה שמעביר מסר לדורות הבאים.

שתי המשימות האלה יתחוללו על ידי לידת יצחק. אבל כדי שזה יתאפשר, הוא חייב לעשות שלושה דברים:

  • לשנות את שמו לאברהם
  • לקיים מצוות ברית המילה
  • לשנות את שם אשתו משרי לשרה.

רק אז יהיה לו בן שעונה לדרישות התולדות. לא סתם בן כמו ישמעאל.

שינוי שמו לאב המון גויים. היא הרחבת משמעות האב.

שינוי באבר המין שלו, מבטא שינוי בראיית האב כאל "חייה מולידה" בלבד.כך שלא יוכל לחזור על עצמו סיפורו של חם עם אביו נוח.

שינוי שם שרי: גם היא חלק בהפיכת האבא ל"אב שמדבר עם בנו".

שינוי שני השמות מבטא לא רק תיקון העבר אלא בעיקר התוויית דרך חדשה בסיפור התולדות.

מכאן יוצאת משמעות ראשונה לברית המילה: פגיעה בתדמית (שחולל חם ) של אבא מצומצם לחייה מולידה. האבא הוא משהוא נוסף מהמוליד הביולוגי. וזאת על ידי פגיעה פיזית באבר המוליד דווקא.

 

 

המילה היא פגיעה בגוף:

חתיכת בשר מגוף האדם, עושה אתו חסר. שלמות האדם עוברת דרך ההכרה באי השלמות שלו. הכרה במגבלות, בזה שהאדם חסר.

האישה היא זאת שמסמלת את השלמת החסר הזה. והיא זאת שתכסה את האבר המגולה על ידי הזיווג. אבל כדי שיהיה זיווג בעניין התולדות, זווג בעל משמעות מולידה, האדם חייב להרגיש בחוסר שלו.  רק הרגשה של חוסר יכולה להוליד באמת! בהרגשת החוסר, האב יכול להיות במצב של בניה תמידית, הוויה תמידית, התהוות אין סופית של הקשר עם העולם. וההתהוות התמידית הזאת היא בדיוק מה שקורא עם הילד, עם הבן שלו!

 

 

 

מילה לגבר ולא לאישה

רק אצל הגבר קיימת הרגשה של "כל יכול". כדי להגיע להרגשת החוסר הדרושה , הוא חייב למול את עצמו, באבר הכי "גברי" ו"כל יכול" שלו.

האישה איננה צריכה זאת כי אצלה הכל פנימיות. עושר הפנימיות שלה מבטיח , ללא צורך במצוות המילה, הרגשה של חיפוש אחר תוכן וקשר עם הזולת , קשר בעל משמעות.

לסיכום ראשוני:

הולדת יצחק יכול להגיע רק אחרי שאברהם מרגיש חסר בעצמו הוא (הברית מילה). אחרי שהוא ישנה את שמו, לאב בעל משמעות רחבה . לשינוי שם אשתו, על ידיו, ("לא תקרא את שמה"- ולא "לא ייקרא שמה") כי אברהם צריך להרגיש באשתו השינוי. אשתו מולו, כבן אדם עצמאי (ולא "שרי"- השרה-שלי), שמולה יכול להתחיל קשר בעל משמעות.

 

פרשת תזריע

ברית המילה מגיעה אחרי שבעת ימי טומאה של האם. למה 7 ימי טומאה? כדי למנוע מהאב ליצור קשר מיידי עם האם. לתת לה זמן של "אבל" מהיפרדות הבן ממנה. כדי שהיא תגדיר את היחס החדש בינה לבין הבן שיצא ממנה. הניתוק הזה בן האם והבן בלידה מספיק חשוב כדי לתת לה זמן מיוחד כדי להגדיר את עצמה ואת הבן מחדש. כדי לתת לבן חיים משלו. עבור האב העבודה הזאת תיעשה על ידי הברית מילה. האב מצווה למול את בנו. מעשה של האב שיעשה את הבן עצמאי לגביו ולגבי אימו.

הטומאה גם מחייבת ריחוק בן האב לאם. חז"ל אומרים שזה יאפשר להם לעשות ילדים אחרים! כי אם יכנסו מייד אחרי הלידה לזיווג, לא יהיה המרחק הדרוש כדי להוליד ילדים במובן התולדות.כשלכל אחד יהיה את מקומו. הילד הראשון, האם, האב והילד השני.

היחס בין האם לבת שלה, דורש עוד יותר זמן כי היחסים יותר מסובכים. ההפרדה דורשת כפול זמן וכפול ימי טומאה מצד האם.

 

ברית "מילה".

מילה- דיבור. זה כל האתגר: איך האב ידבר לבן שלו? על ידי הרגשת החוסר אצל האב. על ידי יחס מתאים עם האם. על ידי זה שהאם תעזור לאב לדבר עם בנו. ברית המילה היא המעשה הראשון בתהליך הזה.

 

לסיכום:

הברית מילה היא גרעון בגוף האדם שמאפשר לו להרגיש חוסר מסויים , שמאפשר לו להכנס ליחס בעל משמעות עם הזולת. זה מאפשר לו גם להיות עצמאי וחלק מהחברה ביצירת קשר נכון , גם להתחתן בצורה של קידושין וגם להוליד בקדושה ולהעביר מסרים לילדים שלו.

DESSAISISSEMENT POUR LA TRANSMISSION

 

איך  יודעים שהמילה נעשית במקום אר המין?

"ומלתם את בשר ערלתו". מה היא ה"ערלה"?

בפעם הראשונה שמוצאים המילה "ערלה" היא בחם שגילה את ערוות אביו. ברית המילה קשורה למעשה חם.

ברית המילה היא מצווה הקשורה ל"זרע". והאבר המוליד הזרע הוא זה שמדובר עליו!

 

 

 

 

בע"ה ז מרח שוון התשעא

מישל בן שושן

 

מלחמת המלכים לעד

בהשראת יהודה הרצל הנקין מקור ראשון

 

בפרשת לך לך יש כמה רמזים לעמים שגרו במקום.

  1. כנעני ופריזי

כשאברם מגיע , נמצא הכנעני: "והכנעני אז בארץ".   אבל כשהוא חוזר ממצרים, יש כבר שינוי : "והכנעני והפריזי אז בארץ"!!   תהפוכות ההגירה של עמים שונים בארץ מאיימת על אברם ולוט. זה אולי מסביר את הרצון להפסיק מיד במריבות ביניהם,אפילו על מחיר היפרדות, בזמן של שליטה של עמים חדשים באזור!

 

  1. מלחמת המלכים:

בראשית פרק יד : (א) וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם:

(ב) עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ <צביים> צְבוֹיִים וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר: (ג) כָּל אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל עֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּלַח:(ד) שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ:(ה) וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם:(ו) וְאֶת הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּר:(ז) וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר:(ח) וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ <צביים> צְבוֹיִם וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִוא צֹעַר וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים:(ט) אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת הַחֲמִשָּׁה:(י) וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ:(יא) וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ:(יב) וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם:…… וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק:(טז) וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם:(יז) וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ:

 

מצד אחד: חמישה מלכים שמנסים להתגונן

 

מצד שני יש ארבעה מלכים תוקפים

  1. אמרפל (מלך שנער) הוא נמרוד לפי ת' יונתן
  2. אריוך (מלך אלסר)
  3. כדרלעומר (מלך עילם)
  4. תדעל (מלך גויים)

 

  1. ברע (מלך סדום)
  2. ברשע (מלך עמורה)
  3. שנאב (מלך אדמה)
  4. שמאבר (מלך צבויים)
  5. צער (מלך בלע)

 

  • ארבעה מלכים באים מרחוק ותוקפים אזורים שלמים:רפאים- זוזים- אימים-וחורי
  • חמישה מלכים מקומיים מארגנים תגובת נגד
  • ארבעת המלכים מנצחים ולוקחים כולם בשבי (יחד עם לוט)
  • אברהם נלחם נגד המנצחים, רודף אחריהם עד דמשק ומחזיר את השבויים (כולל לוט)

 

ייתכן שבואם של מלכים זרים לאיזור נובע מברית שכרתו המקומיים איתם בתנאי חסות ושבקשו להתגונן בפני פלישת הכנעניים באיזור.

אבל ייתכן שחמשת העמים , הגרים באיזור הכיכר,המתוארים כאן ש"עבדו את כדרלעומר מלך עילם" הם עמים שהיו אכן גרים בעילם,באכד ומשנער  ארץ רחוקה מאוד, על יד בבל, ושבאו לשכון בארץ כנען. הם היו עדיין תחת חסות כדרלעומר אבל בשלב מסוים בקשו את עצמאותם. "שלוש עשרה שנה מרדו". לכן, כדרלעומר בא מרחוק כדי להסדיר מחדש את כפיפות העמים תחת חסותו.

זה מסביר למה הוא לא נלחם נגד הכנעני. הוא רק נלחם נגד העמים שהיו תחת חסותו , שגלו לכאן ושמרדו בו בדרישת עצמאות. מעניין מאוד שאברהם נלחם נגד אמרפל, הוא נמרוד –לדעת יונתן בן עוזיאל- שהיה בסכסוך איתו כבר ביושבם באור כשדים! בעצם, אברם יציל את האנשים שנדדו מאותם הארצות שמהם הוא בעצמו בא ! אפילו אם לא "מוסריים" כמוהו והם בוני ערי סדום ועמורה!!

ייתכן שהוא מנסה להציל את סדום כי הם שכניו לשעבר!! הוא רוצה מאוד לגייר אותם!! הם קרובים אליו!!

 

  1. מי שלט אז על ארץ כנען?

לפי ההיסטוריה הכללית, בתקופת המאה ה13 לפני הספירה, מצרים היא השולטת! אחרי שהם נצחו וגרשו את ההיקסוסים!!

לך לך מי

בע"ה ח מרח שוון התשע"ג

מישל בן שושן

לך לך מי

מי השילוח

הבחירה באברם

המדרש (רבה לט-א) מספר שאברם ראה "בירה דולקת" והתרעם וחיפש מי אחראי עליה? "מי בעל הבירה?" . המדרש ממשיך:"הציץ עליו בעל הבירה ..". לא כתוב "הציץ אליו"! אומר המי השילוח!.כלומר, ה' מבקש מאברם לשים לב למה שהתרחש בתוך ליבו: אברם התרעם ומרגיש שחייב להיות משהוא אחראי על מצב העולם. ההרגשה הזאת היא ההוכחה שיש בתוכו "צלם אלוהים", כלומר דבר שמבדיל בינו לבין הבהמות שחיים את חייהם בלי לשאול שאלות כאלה ובלי להתרעם. אברם הוא אפילו יותר רגיש משאר בני אדם כי הוא שם לב לבעיה ולא האחרים! זה סימן שיש בו כל מה שצריך כדי להבין "מי בעל הבירה"! כלומר, ה' אומר לאברם שהתשובה של השאלה שלו טמונה בשאלה שלו! זה מזכיר פסיכולוג שאומר לפציינט :"מעניין מה שאמרת עכשיו!" תשים לב למה שאמרת! וזה פירוש :"לך לך" תלך בדרך לחקור מה יש בנפשך: יש בך הרגישות של בריאה מיוחדת שידעה להבליט את הצלם אלוהים שיש בה! הצלם אלוהים זו הרגישות לחיים! כמו שהבורא הוא מקור החיים, כל מה שמתבונן על משמעות החיים או מתרעם נגד האי צדק שיש בחיים או שמרגיש אחריות על מצב העולם , הוא שותף לדאגות של הבורא עצמו והוא יכול "להתחבר אליו" מתוך הדאגה הזאת ומתוך האכפתיות והרגישות הזאת.

אז למה ה' בחר באברם? כי אברם חיפש אותו!

עד עכשיו ה' דיבר אל בני האדם (אדם, קין, נוח..) כדי לתת להם פקודות. אבל עכשיו הוא מעוניין שאברם יוביל תהליך של גילוי האלוהים (מקור החיים) מתוך חוותו ושאלותיו. זה חשוב מאוד שאברם יחווה את התהליך בעמל רב שבא מתוכו כי התהליך הזה (עשרה נסיונות) הוא צריך להעביר הלאה לעולם כולו ולבניו במיוחד . כל מה שאברם ירכוש דרך נסיונות חייו ומתוך משברים אישיים, זה יהיה רכוש בעל ערך גדול יותר מאשר אם ה' "מוסר" לו את האינפורמציות או פקודות יבשות כמו שעשה עד עכשיו.

אברם חווה את סיפור מגדל בבל. הוא היה בן 48 כשה' הפיץ את אנושות . הוא היה תחת פקודות נמרוד. אבל כשכל הפרויקט הגיע למבוי סתום, אז כל עולמו התנפץ והוא התחיל לשאול את עצמו שאלות על משמעות החיים.

זאת נקודת מוצא טובה  כדי להכיר באמת את האלוהים!. "ה' נותן מים לצמא" . כלומר, אברם היה צמא לדעת מי ברא את העולם. ומהצימאון הזה ה' מתגלה אליו. ה' לא התגלה לאדם שאין לו צימאון כזה!

לע"ד:(האם יש במקרא סימנים לסיבת בחירת אברם?

לכאורה לא! כל מה שאמרנו לעיל מבוסס אך ורק על המדרש. אבל בכל זאת נביא כמה סימנים במה שכתוב בפסוקים של סוף פרשת נוח על אברם :

לאביו, תרח, יש שלושה ילדים (כמו נוח) כאילו חוזרים על ההיסטוריה מנוח כדי להתחיל אותה מחדש

אברם הוא הראשון שלוקח לו אישה אחת שרי. למך, לפניו , לקח לו שתי נשים , כל אחת (לפי רש"י) "תשמש" אותו בתחום מסוים. אברם הוא הראשון שלוקח לו אישה לשם בניית זיווג אמיתי

אברם "לוקח" את שרי. כמו ששם ויפת "לקחו"  את השמלה כדי לכסות את ערוות אביהם.

לתרח יש את האינטואיציה שהוא ומשפחתו  שייכים לארץ כנען.

המי השילוח איננו מסתמך על אף אחד מהסימנים האלה. הוא מסתמך על הפסוק "לך לך.." בלבד.)

לך לך:

לך לכיוון עצמך ושם תמצא את התשובות לשאלותיך! כלומר, רק בתוכך תמצא את משמעות החיים האמיתיים!

לך לאורך לתהליך ארוך שיסתיים רק עם יעקב אבינו! יש בך חלק טוב שנקרא יעקב. אבל אתה צריך לעשות מאמצים גדולים כדי שחלק זה יתברר מתוכך. (כתוב "יעקב אשר פדה את אברהם"= יעקב הצדיק את הצלת אברם מכבש האש בזה שהוא הצדיק את כל המהלך! עד יעקב , עדיין לא יודעים את אברהם יצליח במשימתו!) עד אז, אברהם יהי כל הזמן תהליך. ואפילו בנסיון האחרון שלו (עקידת יצחק) ה' יאמר לו עדיין "לך לך אל ארץ המוריה!"

מארצך

עזוב את מקומך. מקומו של אברם היה בהתמחות לאסטרולוגיה. כל העולם היה בא לשאול אותו על חכמתו העצומה בעניין. זה היה "מקומו". משם ה' מבקש ממנו ללכת כלומר לעזוב!

וממולדתך:

מההרגלים שלך. למשל, אברם היה רגיל לאכול הרבה. על שולחנו היה מספיק אוכל לכדי להאכיל 74 אנשים! זה מאוד נוח לחיות חיים של עושר. ולזה הוא התרגל עד כדי כך שההרגלים היו כמו "מולדים" אצלו. את זה הוא יעזוב על ידי הרעב שיפגש מיד בהגיעו בארץ כנען!

 

 

ומבית אביך:

הוא יצטרך להיפרד מלוט בן אחיו. לוט היה מאוד דומה לו . הוא גם היה בן משפחה ובעל מנהגים, שפה משותפים. אבל כל אלה רק עניינים חיצוניים. ה' מבקש מאברם שילמד להסתכל על הפנימיות של הדברים. רק הם יכולים לחבר אנשים באמת. כלומר, הוא דורש מאברם לדעת להתנתק מלוט שהוא מ"בית אביו", אם לוט איננו מתאים לו בגלל פנימיותו.

אל הארץ אשר אראך:

השם של הארץ הזאת (ארץ כנען) הוא "אשר אראך"!! זה לא שה' יראה לאברם על איזו ארץ מדובר , מאוחר יותר. אלא שה' אומר לו כבר עכשיו מה היא: היא הארץ שנקראת "אשר אראך". כלומר ארץ שהולכים בה כל הזמן, מחפשים בה כל הזמן את האלוהים ואת משמעות החיים. כי התהליך הזה הוא אין סופי כי ההתקרבות אל משמעות החיים היא אין סופית!

ואעשך לגוי גדול..

כל המילים של הפסוקים האלה, מההתחלה (לך לך) הם סימנים לכל הניסיונות שיעבור אברהם בחייו. כבר ביררנו כמה מהם לעיל. המי השילוח ממשיך בקו זה  ומסביר כל מילה כניסיון שיעבור בעתיד אברהם.

אל הארץ אשר אראך= רמז למלחמת המלכים

ואעשך לגוי גדול= פרשת בשורת הבנים

ואברכך= נגד פרשת ישמעאל

ואגדלה שמך= נגד הוספת ה' (האות הראשונה של שם ה') בשמו.

והיה ברכה= שתהיה כלי קיבול לכל השפע שיבוא אליך מהתהליכים האלה, כל פעם יותר ויותר.

 

ויבן שם מזבח

כל התהליך הזה דורש צמצום גדול מצד אברם. הוא חייב לעזוב הרבה דברים ולעבור הרבה נסיונות.

אבל אברם קיבל זאת בשמחה והודה לה' על זאת!!

אפילו כשאברם יחזור ממצרים עם כל העושר שיקבל מפרעה, אברם ידאג שלו להשתולל מכל העושר הזה. לכן כתוב:" ואברהם כבד מאוד בכסף…" מלשון כבדות! כלומר, כל הכסף הזה הכביד עליו כי הוא היה צריך לדעת מה לעשות איתו! האם הוא זכאי לו?, איך להשתמש בו לטובה? עבודה כזו, שלמה המלך לא ידע לעשות כשהוא הגיע לעושר דומה ולכן שלמה התקלקל מאוד!

 

ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין.

מלכי צדק הוא מלך שלם- ירושלים. הוא דואג מאוד לירושלים. הוא התפעל מאוד מאברהם שיצא להציל את לוט במחיר של מלחמה. כי במעשה הזה, אברהם יציל את שתי בנות לוט,.. רות,..עד דוד המלך שיבנה את ירושלים!!

 

הרימותי ידי אל ה'

למה אברהם מסרב לקחת כסף ממלך סדום על ההצלה במלחמת המלכים? הרי הוא ייקח כסף רב מפרעה ומאבימלך!

אלא שאברם לא רצה לקחת כסף מסדום כי זה היה גורם לו להיות "נוגע בדבר". כלומר, הוא היה נראה (אפילו בעיני עצמו) שהוא עשה כל זאת גם כדי להרוויח כסף. וזה היה פוסל אותו מהמעשה שלו. כי לצאת למלחמה ולסכן את חיי תלמידיו, זה מעשה נועז שלא ברור אם הוא מוצדק! במיוחד שהוא יציל לוט שהוא אדם אמביוולנטי מאוד. מצד אחד, מלוט יצאו עמון ומואב שיהיו האויבים המרים ביותר לישראל בהיסטוריה. אבל מצד שני , יכול להיות שיצאו ממנו גם רות ודוד המלך!! לכן, המעשה של אברהם היה "זקוק לבירור". זה היה מתוך ספק.

וכל פעם שהאדם נמצא מול ספק כזה, כשההלכה איננה ברורה או אפילו אם  נראה לו שההלכה מתנגדת למעה מסויים שהוא מרגיש שיש לעשותו (עת לעשות לה' הפרו תורתך), אז יש קריטריון ראשוני וחשוב שיכול להנחות את האדם: האם תהיה לו הנאה ונגיעה אישית מהמעשה הזה? אם יש הנאה, אז אסור לו לעשות זאת כי זה מצביע על מניעים לא כשירים. אבל אם אין לו מניעים אישית והוא יעשה זאת "לשם שמים" אז רוב הסיכויים שהמעשה שלו כשר!  לכן, אברהם לא רצה ליהנות מכספו של מלך סדום: כדי שמעיו יישארו לשם שמיים. וה' ידאג לשאר התוצאות!

 

במה אדע כי ארשנה

אברהם השיג כל מיני דברים . אבל הוא שואל את ה' איך הדברים האלה יוכלו להיקבע בלב לאורך זמן. איך הם יכולים להיקבע גם אצל זרעו שלא חוו את מה שהוא חווה ולא עברו את המסלול שהוא עבר כדי להשיג אותם דברים. וה' ענה לו שאפשר להגיע לאותם ההשגות על ידי "העבודה". עבודת הקרבנות למשל. ולכן הוא מבקש ממנו להביא קרבנות ויעשה איתו את ברית בין הבתרים. "עגלה משולשת" הוא רמז לספר ויקרא שבו מצווים הקרבנות. וכשהעבודה קובעת בלב את ההשגות האלה, זה נקרא "ירושה"!.

 

למה אברהם לא מל את עצמו לפני שה' ציוה לו? (מי השילוח –חלק שני)

 

המדרשים אומרים שאברהם קיים את כל המצוות של התורה! "אפילו עירובי תבשילים"!, אפילו שלא נצטווה על זה. חוץ ממצוות המילה.

מטרת המצוות= המצוות עוזרות לאדם להישאר "ישר"!ולא יטה לצד אחד בקיצוניות! המצוות יכולות לאפשר לאדם להסתכל על עצמו ועל העולם בצורה יותר טובה. המצוות "מאירות" אותו כדי שילך בכיוון שעליו כיוון האלוהים כשברא את האדם! "מצוות ה' ברה (בהירה) מאירת עניים". לכן, אברהם קיים המצוות כי הם עזרו לו להיות "ישר"!

עד שישמעאל היה בן 13, אברהם חשב שכל מה שברא ה' בעולמו , הוא מושלם. יש רק לא לקלקל את המקור וכך האדם יהיה ישר. אבל כשישמעאל הגיע לגיל 13, זמן שבו הוא התחיל להיות "רשע". הוא התפלא איך בנו חמודו ישמעאל יכול להיות רשע! הוא הבין שיש דברים שיש לתקן, אפילו אם "עושים הכל נכון", ה' הכניס בעולם דברים שיש לתקן אותם! ובניהם, גוף האדם! אכן, למרות שגוף האדם נברא על ידי ה', יש ל"תקן" אותו על ידי ברית המילה! רק אז, היה אברהם מוכן לקבל את מצוות המילה. ולכן, ה' ציווה לו על המילה אז. בלי מצווה מפורשת מה' עצמו, פגיעה בגוף האדם שהוא יצירת כפו של הבורא היה נועז מדי ונגד רצון ה'! לכן רק מצווה מפורשת מהבורא עצמו היתה יכולה לגרום לאברהם לבצע ברית מילה.

אם כן, ה' חיקה עד שאברהם יבין את נחיצות מצוות המילה (ישמעאל בן 13)

ה' ציווה במפורש על ברית המילה כדי להתיר תיקון מעשה הבורא עצמו.

 

 

לע"ד:

למה התיקון בא על ידי החסרת חלק מהגוף ?

כדי שהאדם יהיה מושלם בזה שהוא יהיה חסר!! ההרגשה של "חוסר" יכולה לפתוח את האדם לרצון ליצור קשר עם האחר. עם ה', עם אשתו..

למה ה' לא ברא את האדם מהול?

כדי שהאדם בעצמו ייצור בעצמו את החוסר המיוחד הזה שמשלים אותו! כי נושא השלמות חייב לכלול את ההשתלמות! ואין השתלמות בלי חסרון!. אדם מהול, פירושו אדם שלם אבל בלי ההשתלמות! ובלי ידיעת והרגשת החוסר!

למה לחסר משהוא באבר הזה דווקא?

כי הוא האבר של הקשר עם האחר המוחלט, האישה. האדם צריך לבוא אל אשתו בהרגשת חוסר. לא מנקודת שלמות ותקיפות. כדי לתת לסיפור התולדות להתרחש, יש להביא לעולם בן שבא מתוך הרגשת החוסר וההשתלמות על ידי הזולת. כי בעצם, מי שישלים את הערלה, זו האישה! גוף האישה תכסה את מה שהתגלה באבר האיש! ומתוך הקשר המיוחד הזה של חוסר והשתלמות על ידי השני, יכול (זה תנאי אבל זה לא מספיק) להביא יחס מיוחד כלפי הצאצאים ואיכות הרוחניות של ההורים כלפי הילדים ואיכות הרוחניות של הילדים עצמם.

למה אין מצווה דומה לאישה?

כנראה שהיא איננה זקוקה למצווה מיוחדת או לחסרון של גופה כדי להגיע להרגשה זו. היא בטבעה מרגישה בצורך להשלים ולהשתלם. לכן, כנראה, שרה היא זאת שתבין , יותר טוב מבעלה, את הצורך להביא לעולם את יצחק דווקא ולא רק את ישמעאל.

 

 

 

לך לך נה

בע"ה ו מרח שוון התשע"ד

מישל בן שושן

לך לך נה

 

לך לך

לך, "על אחריותך"! כמו שאומר רש"י בפרשת "שלח לך" ("אם אתה רוצה ,שלח. אני,(ה'), אינני מצווה עליך"!). גם כאן, רש"י אומר בעצם שה"לך" הוא "לטובתך ולהנאתך"!! ואני מתרגם זאת, בעקבות פירושו של הנ"ה, :"על אחריותך"! למרות שתרגום זה נועז, נראה לי שזה הכוונה של הנ"ה.

כי אם לא, מה הוא ה"ניסיון"? אם מדובר על הבטחה שהכל יהיה בסדר, ואולי עוד יותר טוב עבור אברהם,איך אפשר לקרוא למהלך של ההליכה לכנען "ניסיון"?

הקושי, עבור אברהם, הניסיון האמיתי, הוא לקחת אחריות על המהלך!!!

הנ"ה אומר זאת במילים שלו:"ה' מסיר מאברהם את הדבקות שהייתה בין אברהם לה' כדי שאברהם יוכל לעבור את הניסיון הזה". עבור החסידים, הדבקות היא המעלה הגבוה ביותר שמצפים מהחסיד להגיע אליה. להיות בדבקות עם ה', זה לאהוב אותו כל כך, עד שכמעט מתבטלת הבחירה החופשית של האדם ועושים הכל בציות מושלם.

כאן, זה בדיוק ההיפך שמתרחש: ה' מבקש מאברהם שיתנתק (לפחות לרגע) מהדבקות הזאת, שלא יעשה המהלך של ההתנתקות מתוך ציות עיוור, אלא שייקח אחריות על המהלך. ה"מצווה" הופכת אם כן ל"עצה טובה"!

מכאן, נראה לי לפרש את כל הקושי של המהלך שמתבקש מאברהם (לעזוב את העולם הנוח והמוכר שלו לקראת עולם לא מוכר, רחוק, ועדיין לא מוגדר לגמרי) הוא לקבל עליו אחריות על המהלך . בניגוד גמור לנוח, אברהם הוא האדם שה' יכול לצפות ממנו קבלת אחריות כזו.

בניגוד לכל הקריאות הרגילות של הפסוקים, אברהם איננו מתבקש כאן לציית לה' באופן עיוור. אלא להיפך!

 

ממולדתך

לעניות דעתי, ייתכן שצריך לפרש מילה זו, כמו שאנו מתרגמים אותה בסוף ספר בראשית (כשיעקב מדבר אל יוסף)"ומולדתך אשר הולדתה אחריהם לך יהיו" כלומר, הילדים שאתה יוסף ילדת אחרי מנשה ואפרים, יכנסו לתוך שבטי מנשה ואפרים ולא יהיה להם שבט אחר משלהם. שם, המילה "ומולדתך"= הילדים שהולדת.

אם כן, גם כאן, אין סיבה לא לפרש "מולדתך"= הילדים שכבר הולדת! כלומר, ייתכן מאוד שלאברהם היו כבר ילדים באור כשדים או בחרן. ואותם, אברהם צריך לעזוב, כמו שהוא מצווה לעזוב את כל שאר משפחתו חוץ מאלה שהכתוב מדבר עליהם (שרה ולוט).

 

אל הארץ אשר אראך

לע"ד, כאן ה' מגדיר את ארץ כנען כארץ "אשר אראך". זו ההגדרה של הארץ הזאת! אני לא חושב שה' אומר לו ללכת אל ארץ בלתי ידועה, שה' יראה לו אותה בהמשך הדרך. כי כבר תרח יצא לדרך לכיוון ארץ כנען ("וילכו ללכת ארצה כנען ויבואו עד חרן"). ברור לכולם, לה', לאברהם, שמדובר בארץ כנען. כאן, ה' מגדיר לו את ארץ כנען ואומר לו שהיא ארץ "אשר אראך". כלומר, היא ארץ מיוחדת שבה, האדם יוכל לראות את ה'. שבה, ה' יוכל להתראות אל האדם. שם, בארץ הזאת, שום דבר איננו מתרחש  לפי תכניות או תחזיות. כל דבר יכול להשתנות. כל יום נחיה שם כשנאמר "נראה!" הכל תלוי בהרבה גורמים: בהתנהגות האדם, בהשגחה האלוהית,..הכל תלוי בהרבה דברים והכל מתרחש לפי התנהגות הגורמים המשותפים בה: האדם והאלוהים! לכן, ארץ זו דורש פתיחות ואחריות מצד האדם החי בה. שום דבר לא "מובטח" (בניגוד להגדרה הגרועה לענוית דעתי "הארץ המובטחת"). הכל, שם, בהתהוות. הכל תלוי. הכל יכול להתרחש בכל רגע .

מכאן הקושי של המהלך שמתבקש מאברהם: עזוב את כל העולם שבנית כאן לקראת עולם שבו שום דבר איננו מוגדר ומקובע מראש!

 

על איזו דרך מדובר?

רש"י אומר שה' מבטיח לאברהם שלושה דברים :בנים, ממון ופרסום שמו. למה? כי הדרך גורמת למיעוט שלושת הדברים האלה. נראה לי שה"דרך" שאברהם ילך בה, היא לא רק הדרך מחרן אל אלון מורה בארץ כנען. אלה זו דרך ארוכה מאוד שאיננה מסתיימת עבורו אלא בעקידת יצחק (הניסיון האחרון שלו) ושתסתיים עבור זרעו, רק באחרית הימים! כלומר, הדרך הזו שאברהם מתחיל בה, היא הדרך של תיקון העולם. מהלך ארוך מאוד, מהלך כל ההיסטוריה האנושית!

אכן, ה"דרך" הזו, יש המון קשיים. ישראל ימצאו במצב לא נעים. הם יהיו כל הזמן בדרך. כמו ביציאה מדירת קבע לקראת ישיבה בדירת עראי בסוכות, המהלך הזה נראה ממעט את הביטחון והשיגשוג הכלכלי.

לכן, ברכת ה' חשובה מאוד: אכן נראה לעיני כל שמצב ההליכה בדרך, הוא מהלך מסוכן , אבל אני ה' מבטיח לך שהמהלך הזה יביא לך ולזרעך ברכה, שגשוג, אושר, הרבה יותר אמיתי מאשר החיים המקובעים והבטוחים כביכול של העמים האחרים!

 

והיה ברכה

אומר המדרש: "והיה בריכה". כאילו אברהם יהפוך להיות בריכה שבו טובלים אנשים להיטהר!

כלומר, המהלך הזה שאתה יכול לחשוב שהוא "ממעט" ביטחון ושגשוג, המצב הזה הלא בטוח, ה"דירת עראי" הזו שאתה מתבקש לצאת אליה, היא באופן פרדוקסאלי תבטיח עוד יותר יציבות ! יציבות כזו שאפילו כל העמים האחרים שנראים בטוחים בעצמם, יבואו להיטהר בתוכך! הארעיות שלך תהפוך למקום בטוח יותר שבו ניתן יהיה להיכנס (כמו בתוך בריכה) ולקבל כוחות מחודשים משם!

 

לחם ויין

מלכי צדק נותן לאברהם (שחזר ממלחמת המלכים) יין ולחם . המדרש אומר שזה כנגד המנחות (שבאים מהצומח כמו היין והלחם) שיקריבו בני ישראל בבית המקדש.

למה מלכי צדק לא נתן לו לאכול בשר כנגד הקורבנות?

זה מעסיק מאוד את הרב. הוא נותן כמה הסברים שונים ומשלימים. נסכם אותם:

  1. אברהם בא, בעצם, להציל את..דוד המלך! כי הוא ראה שדוד יצא מלוט. הצלת לוט היא הצלת דוד המלך שיצא מרות ביתו של לוט. דוד המלך הוא אדם שהרגיש תמיד שהוא "עני". המדרש אומר שאפילו את חייו הוא קיבל במתנה מאת אדם הראשון. כלומר, דוד היה צריך להתפלל אפילו על עצם חייו. החיים של דוד לא היו מובטחים. היה צריך שמשהוא ייתן לו אותם במתנה! דוד אם כן נלחם על חייו. (ואכן בחייו , רוב הזמן הוא ישרוד מול שאול וכל מני יצרים רעים בתוך תוכו). דוד מסמל את עצם החיים. המנחות הם באים מהצומח. סמל החיים. בלי להתחשב, בשלב זה, על הנשמה, על הרוח. רק גוף שחי! כמו הצמחים! זהו שלב מאוד ראשוני שעליו האדם לא חושב בדרך כלל (חוץ מרגעי מחלה קשה ל"ע). לכן, מה שאברהם מקבל אחרי שהוא מציל את לוט-דוד, אלה מנחות, מן הצומח, שהם סמל ההקרה של מתנת החיים עצמם.
  2. במהלך הזה, אברהם עזב לרגע את מידת החסד שלו. הוא התנהג במידת הגבורה והוא יצא למלחמה שהוא מהלך אמיץ ואלים. כאילו כאן, אברהם השתמש במידת בנו יצחק!. קרבן המנחה הוא סמל עירבוב המידות. תפילת המנחה , זמנה ב"בין הערביים". כמו בין הזמנים. בערבוב המידות של החסד ושל הדין.

יום כיפור

בע"ה ד תשרי התשע"ה

מישל בן שושן

 

יום כיפור לעד5

מתוך המאמר הראשון של הרב הוטנר (פחד יצחק)

קיימות שתי מציאויות שונות:     "ההוויה שלפני החטא"     "ההוויה שלאחרי החטא"

כשמדברים על ה"חטא", ניתן לחשוב על חטא עץ הדעת או חטא העגל או כל חטא שאדם עושה. אפשר, לעניות דעתי גם לחשוב על מצב הרבה יותר כללי של "לפני המשבר", כשהכל היה נראה טוב ויפה.

"אחר החטא" הוא המצב, אם כן הידוע לכולנו היום. אחרי חטא עץ הדעת, אחרי חטא העגל. המצב של כל בן אנוש.

  1. האם כוונת הבריאה היתה לברוא עולם ללא חטא?

בדרך כלל, מבינים אכן שהעולם היה אמור להתנהל ללא חטאים. אבל קרתה "תקלה מצערת" והאדם חטא. נראה לי שלא כן פני האמת. נראה לי, ליהפך, שכוונת הבורא היתה לברוא אדם איך שאנו מכירים אותו ("אחרי החטא") אבל הוא רצה שהאדם הזה יחיה בתהליך של "הליכה אל עבר" אידיאל. שהאדם יהיה מוסרי. שלאדם יהיה עולם טוב יותר, אידיאלי, לשאוף אליו. ולכן, לע"ד, תואר המצב האידיאלי הזה בראשית הבריאה כדי שיהיה עולם אליו האדם יוכל לשאוף ולתקן את עצמו. כמו כן, נראה לי ש"חטא העגל" מסופר, או קרה, כדי שנכיר מציאות של "תורה אידיאלית" שהאדם חייב לשאוף אליה. אבל הלוחות השניים שנתנו היו אלה שאכן תוכננו עבור האדם!!

  1. מה הן התוצאות של הדואליות הזאת?

האדם המוסרי נמצא תמיד בין שני עולמות: העולם שבו הוא חי והעולם שאליו הוא שואף. מכאן, הגדרות שנות למושגי יסוד:

  • א. יש שני סוגי תפילות:
  • התפילה שמקורה, בפסוק "ועבדתם את ה' אלוהיכם" ופרשו חכמנו שעבודה זו היא התפילה.מדובר על התקשרות עם האלוהים, במצב אידיאלי שבו האדם לא חטא.
  • התפילה שלאחרי החטא. זו תפילה מסוג אחר. החטא קרה. התפילה עוזרת, מזמינה את האדם לחזור בתשובה. זו התפילה של התשובה. מקור התפילה הזאת נמצא בפסוקים "ויעבור ה' על פניו ויקרא.." שהתעטף הקדוש ברוך הוא כחזן ולימד את משה איך להתפלל.
  • ב. יש שני סוגי השגת האלוהים
  • השם של ה' הראשון בפסוק "ה'- ה' אל רחום וחנון..". הוא השם של ההוויה ב"ה לפני החטא.
  • השם השני של ה', הוא השם של ההוויה שלאחרי החטא. כלומר השם שלוקח בחשבון גם החטא וגם מהלך התשובה. אם כן, כל המילים שבאות אחרי הקו שמפריד, בפסוק , בין שני השמות, הם התיאור של מהלך התשובה של האדם אחרי החטא. למשל, "רחום וחנון, ארך אפים"= הזמנה, מוכנות מצד האלוהים כלפי האדם, שהוא מוכן לקבל את התשובה שלו. מדובר על תשובה אמיתית וכוללת. "ונקה" היא האפשרות הקטנה יותר, לקבל תשובה חלקית, פרטית, על חטא מסוים ולא תשובה גורפת (לפי הרב הוטנר זצ"ל).
  • יש לשים לב ששני השמות האלה , זהים הם!! כלומר אין להתייחס, חס ושלום לשתי "רשויות" אלה לשתי השגות שונות של האלוהים שמכיל את כל חלקי הבריאה.
  • ג. יש שני לוחות הברית
  • הלוחות הראשונים, לפני חטא העגל, מייצגות את המצב האידיאלי. הן נשברות כי העם איננו מסוגל לקבל אותן. בכל זאת, הן אכן ניתנו ושברי הלוחות יישארו , יחד עם הלוחות השניים.
  • הלוחות השניים שקבלנו ביום כיפור. בזכות מעשה התשובה והכפרה.
  • יש לשים לב ששני הלוחות, הראשונים והאחרונים, נכתבו על ידי אותו ה' שמציג את עצמו פעמיים על ידי אותם המילים. מה שהשתנה זה האדם ולא הבורא חס ושלום.
  • ד. יש שני חגים על מתן תורה
  • חג השבועות הוא החג של המתן תורה הראשון. יש בו "עצרת לכם" וגם "עצרת לה'". כלומר, זה חג שבאופן שווה, מזמין את האדם ואת האלוהים לחגוג אותו בחלוקה שווה. יש מחלוקת בגמרא (בן רבי אליעזר ולרבי יהושוע) האם יש לחלק את צרכי החג בין הצרכים הגשמיים (לכם) לצרכים הרוחניים (לה') או שכולו לכם וכולו לה'.
  • יום כיפור הוא החג שבו ניתנו הלוחות השניים. הוא אך ורק "לה'". כי המהלך של התשובה של האדם גורם לו לחזרה מלאה וכינה אל ה'. אם כן, למה לא מזכירים, ביום כיפור שעיקרו הוא מתן תורה? אולי כי הכפרה תגמר סופית אחרי השמחה של סוכות (שמחת תורה) והכפרה הסופית (של הושענא רבא). ואולי כדי שנישאר מכוונים אל התהליך שהביא את מתן הלוחות השניים והוא תהליך התשובה. ואולי גם כן, החג שבו באמת קבלת התורה היא מלמטה, היא פורים! וזה יסביר את המשחק מילים בין פורים לכפורים!

לסיכום:

כיפור הוא החג של מתן הלוחות השניים. לוחות אלה ניתנו עבור בני האדם החיים את המציאות שלאחר החטא . בני אדם שחזרו בתשובה. אנו שמחים מאוד באותו היום, שהבורא מאוד מעוניין בתשובה שלנו כי הוא אוהכ אותנו ומעוניין בתשובה שלנו. זה הוא יום של התקרבות אמיתית עם הבורא. זה לא יום של סיגופים. אלא יום של שמחה והתעלות. בניגוד לשאר הצומות שמטרתם היא להביא את האדם לתשובה, ביום כיפור, התשובה היא זו שמביאה אותנו לצום!!(ראה למטה). התשובה היא הכלי שאיפשר את מתן לוחות השניים ולכן מצוות היום היא התשובה. אבל לא כמטרה בפני עצמה אלה ככלי, כאמצעי שמאפשר את קבלת הלחות השניים .

 

שביתת העשור

הצום של יום כיפור, מקביל לאיסור מלאכה בשבת. בעצם, יום כיפור הוא שדרוג השבת.

כמו שהשבת הוא "שביתת השביעי"

כך יום כיפור הוא "שביתת העשור".

הרמב"ם מונה ארבע מצוות דאורייתא בכיפור: שנים עשה ושנים לא תעשה(הנגזרות מהראשונות). הראשונה היא איסור מלאכה, כמו בשבת והשנייה היא איסור אכילה ושתייה. אבל נשים לב לניסוח המצווה השנייה הזאת: "מצווה אחרת יש ביום הכיפורים והיא לשבות בו מאכילה ושתייה". כאילו הרמב"ם איננו עושה הבדל מהותי בין איסור מלאכה לאיסור אכילה! שני האיסורים באים באותה הכוונה!!

כמו שאיסור מלאכה בשבת לא בא כדי להעניש או לסגף את האדם (למרות שזו יכולה להיות אחת התוצאות עבור אנשים מסוימים), כך איסור האכילה בכיפור איננו בא כדי להעניש או לסגף את האדם!

איסור המלאכה בשבת, בא כדי שהאדם יכיר בחלק אחר שקיים בתוכו. חלק יותר רוחני. חלק שאיננו משתעבד לעולם המלאכה והעיסוק בפרנסה ובעשייה. כשהאדם מגלה זאת בעשיית השבת, הוא מתעלה. הוא מקבל זווית אחרת על המציאות שלו בעולם.

כמו כן, ביום כיפור, נדרשת עבודה דומה, יותר עליונה, יותר קשה אולי, אבל הכוונה היא אותה כוונה: שהאדם יגלה חלק "מלאכי" בתוכו. לא אוכלים בכיפור כי אנו עושים כאילו , באותו יום, אין לנו גוף! כמו שלא עובדים בשבת כאילו אנו לא חייבים לעבוד ולהתפרנס והכין אוכל!

 

כיפור ושבת:

ה"אור שמח", המשך חוכמה, בפירושו על הרמב"ם, בהלכות עבודת יום הכיפורים (פרק ד הלכה א) קובע שאם יש חולה שיש בו סכנה ואוכל ביום כיפור, הוא חייב לקדש על היין. ואם כיפור נופל בשבת, הוא איננו צריך להגיד "מקדש השבת ויום הכיפורים" אלא רק "מקדש יום הכיפורים". למה? כי כיפור כולל שבת!!

אין שום סתירה בין כיפור ושבת! אחד (כיפור) יותר גדול מהשני (שבת) כי הראשון הוא בעשירי והשני הוא בשביעי!!

(להלכה היום, כולם מודים שאין לקדש , לא בכיפור ולא בכיפור שחל בשבת משום ספק ברכה)

 

הערה לגבי "ועיניתם את נפשותיכם"

בהסבר שפיתח הרב הוטנר, הוא לא מתייחס לקשר בין המילים "עינוי " ו"איסור אכילה". הוא מפתח כיוון אחר. לכן הוא השתמש במילה "סיגוף" ולא "עינוי" כי זה היה סותר את ההסבר שלו.למרות זאת, ברצוני להציע יישוב אפשרי של הסתירה:

אין התורה מפרשת מה מובן "עינוי הנפש". "מפי השמועה" אומרים חכמים, מדובר על הצום. אבל האם "עינוי הנפש" פירושו בהכרח סיגוף? לדעתי לא! אני מציע לתרגם "עינוי הנפש"= "השתקת צרכי הגוף":

ברצוני לחזור להשוואה בין השבת וכיפור

ברור לכולי עלמא שאין איסור המלאכה בשבת בא כדי לסגף את האדם. למרות זאת, אדם שמעשן כל השבוע , מרגיש עינוי גדול בשבת בגלל האיסור הזה. אדם שמכור לאי פון שלו, מרגיש חוסר וצער על אי שימוש באי פון בשבת. וכן סוחר שסוגר את החנות שלו בשבת למרות שזה היום שבו יש הכי הרבה קונים בשוק. כל אלה מתענים בשמירת השבת למרות שאין כוונת עינוי במצווה.

ייתכן שיותר מאוחר, או במישור אחר, כל אלה שהתענו באיסור מלאכה בשבת, ירגישו שבעצם זה עשה להם טוב כי הם נהנים מעולם אחר והם ירגישו פחות משועבדים. אבל זה רק בשלב מאוחר ומשני.

כלומר, ייתכן מאוד שאיסור המלאכה דורש, לאנשים מסוימים צער גדול בשלב ראשון ורק בשלב שני, יכול להביא להם תועלת מורגשת.

כך, לדעתי הדבר בכיפור."עינוי הנפש" יכול להיות "השתקת הגוף". כאילו מכבים את החלק הגופני שיש בנו כדי לתת לחלק הרוחני לתפוס מקום יותר משמעותי. דבר שיביא לקרבה אל ה', תשובה וכפרה. ייתכן ש"כיבוי" צורכי הגוף יביא איתו צער מסוים. הקושי לצום הוא דבר נפוץ מאוד. אבל הוא גם עלול להביא, בשלב שני, להתעלות. וכנראה זו היא המטרה. צמים כי אין לנו גוף כביכול, באותו היום!