בע"ה יב כסלו התשע"ט

מישל בן שושן

וישב פי 4

1 פתרון חלומות יוסף

יש שישה חלומות :שניים של יוסף, שניים של השרים בכלא ושניים של פרעה. לארבע האחרונים יש פתרונות שנותן יוסף. והתורה מתארת אותם כ"פתרונות". אבל את שני החלומות הראשונים, חלומות יוסף בהתחלת הפרשה, לא כתובים "הפתרונות". לאחים וליעקב יש הרגשה שהם מבינים יפה מאוד מה המשמעות של החלומות : יוסף רוצה לקחת את השלטון במשפחה עד שכל המשפחה תבוא להשתחוות לפניו. כל האחים ויעקב מגיבים יחסית להבנה הזו  של החלומות אבל בשום מקום לא כתובים הפתרונות ולא כתובה המילה "פתרונות" לגביהם. אנחנו, הקוראים, מבינים היטב את החלומות גם כן ונראה לנו ברור שמה שחושבים בני המשפחה מהחלומות הוא נכון וברור. בכל זאת, הרב אלחנן סמט מציע פתרונות קצת שונים מהמקובל והוא מנסה לפרש גם את הסמלים, גם את כל שלבי החלומות וגם הסיבה שיש שני חלומות.

• החלום הראשון

(ו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי: (ז) וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי: (

יש בו שלושה שלבים. וכל שלב מתחיל במילה "והנה":

• והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה:
• והנה קמה אלומתי וגם נצבה
• והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחווינה לאלומתי

השלב הראשון, מדבר על אחדות בן כל האחים. כולם פועלים ביחד. זה מקביל לתקופה שבה כולם צעירים

השלב השני, מדבר על הפרדת יוסף משאר האחים. והמצב הזה של ההפרדה נמשך זמן רב. מדובר, כנראה על התקופה שבה יוסף נמכר למצרים ונשאר שם 20 שנה

השלב השלישי, הוא השלב שעשה רושם אצל האחים (הם לא מדברים על שני השלבים הראשונים), מדבר על תלות (השתחוויה היא תלות) כלכלית ביוסף. ואכן תקופה זו מקבילה לשנות הרעב שבהם יוסף כלכל את משפחתו.

כל החלום מדבר על "אלומות", כלומר מסביב לאוכל הבסיסי, על הקיום הכלכלי של המשפחה.

חלום זה אכן יתקיים כולו עד שיוסף מבטיח את הסיפוק הכלכלי של כל המשפחה במצרים

• החלום השני:

וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי:

חלום זה איננו עוסק בכלל באוכל, פרנסה , כלכלה בכלל. הוא מדבר על מאורות השמים. יש לזכור שבעם האחרונה שהתורה דיברה על כוכבים, זה היה בהבטחת ה' לאבות, כשזרעם נמשלים לכוכבי השמים.

אם כן, עכשיו שסיימנו את תקופת האבות, הדור הבא נראה מתחיל את קיום זרע האבות, והם הכוכבים. הכוכבים הם הסמל של קיום המשימה של העם היוצא מהאבות. האור לגוים או האור לעולם כולו. הם העם שאמור להאיר, באור של האבות.  ומי הם האבות שיש להמשיך את דרכם, ייתכן מאוד שמדובר בשמש והירח, האבות והאימהות, או לפחות האימא והאבא של יוסף.  ההשתחוויה של כל הכוכבים והשמשה והירח ליוסף, מסמלים שיוסף הוא האחראי על אחדות העם, מי שאחראי על קיום הבטחת האבות והאימהות, מבחינה רוחנית! ואכן, כשפתרון החלומות מתברר, בסוף ספר בראשית, יוסף מכריז על פתרונם האמיתי:

בראשית פרק מה (ו) כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר:(ז) וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם

• לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ
• וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה:

(ח) וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

בראשית פרק מז (יא) וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה:

• (יב) וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף:

בראשית פרק נ (יט) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי:(כ) וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה

• לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב:

אכן, מתברר שיוסף איננו מאכיל את אחיו , בעזרת האוכל שהוא צבר במצרים, אלא הוא מרגיש שהוא הכלי של האלוהים שצריך להבטיח את עיצוב כל המשפחה בגלות, את תנאי השרדותם הפיזיים והרוחניים בגלות ויצירת העם עצמו במצרים!! אין כאן רק "כלכלה" אלה גם "החיית עם רב", "יצירת שארית", החיית פליטה גדולה.

זה מסביר למה יש שני חלומות ולא אחד בלבד. הראשון עבור המשימה הכלכלית והשני המשימה הרוחנית, הלאומית. החלום השני, יתחיל את הגשמתו אולי בהתחלת חיי יעקב במצרים אבל עיקרו ממשיך אחרי מות יעקב. ולכן, לא חשוב שרחל, האמא של יוסף כבר מתה. כי לא מדובר על ההשתחוויה הפיזית של הוריו כלפיו אלא התלות של חזון ההורים, האבות והאימהות, בתפקיד יוסף כמאחד את כל העם מסביבו והצבת הכלים הכלכליים והרוחניים שיאפשרו הקמת העם והשרדותו בארץ מצרים.

בתור ממשיך דרכם של האבות והאימהות, יוסף יהיה אחראי להחזרת כל העם לארץ אחרי סיום הגלות. ואכן יוסף יאמר לאחיו בסוף ימיו:

פרק נ (כד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב

יוסף דואג להנחיל לעם הנוצר במצרים את המשימה הסופית: היציאה מהגלות והחזרה לארץ כנען. ואכן, למילים האלה "פקוד יפקוד", ה' ימסור את המסר לעם שסוף הגלות הגיעה:

שמות פרק ג (טז) לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם:

שמות פרק ד (לא) וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד יְקֹוָק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ:

שמות פרק יג (יט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם

הפתרון הזה, הוא מובן וברור, כשאנחנו, הקוראים, מכירים את סוף הסיפור. אבל, בזמן החלומות על ידי יוסף, מסתבר שגם האחים , גם יעקב וגם יוסף עצמו, לא מפענחים נכונה את החלומות!! יוסף עצמו, הוא מתואר כ"נער"! ובתור נער, הוא גאה להיות המלך והחשוב ביותר במשפחה. ואם החלומות נותנים לו את ההרגשה הזו, הוא מקבל הסבר זה. עבור האחים, החלומות רק מעצימים בעיניהם את מה שכבר הרגישו עם ההעדפה של יעקב ליוסף, סיפור הכתונת וזה רק עוזר להגביר את השנאה שלהם כלפי יוסף. הפתרון שלהם לחלומות מסולפת על ידי הרגשות הקודמים שלהם. והם רואים בחלומות רק סימן לבחירתו של יוסף כאדון עליהם. גם יעקב איננו מבין לגמרי החלומות ועבורו "השתחוויה" היא "השתחוויה" פיזית ממשית. והוא , אולי מנסה להראות לאחים שאין לשים לב לחלומות המעוותים האלה כי הרי רחל כבר מתה!

וייתכן שזו הסיבה שהתורה איננה נוקטת במילה "פתרון, כל עוד ההסברים אינם נכונים. התורה נותנת לנו להבין הפתרונות רק כשהסיפור מתגשם. ויוסף מבין את הפתרון של החלומות שלו רק בסוף הסיפור!!

ייתכן שהמילים "ואביו שמר את הדבר" משאירים אצל יעקב האופציה שהפתרון הנראה לעין כל, יתגלה בעתיד. כאילו יעקב יודע אולי שהפתרון איננו כל מה שכולם חשובים מיד אלא הוא משאיר אפשרות לפתרון אחר.

2. האחים לא מכרו את יוסף!(הרב אלחנן סמט)

כל פרשני התורה מאמצע בית שני ועד לתקופת רש"י, פרשו את הסיפור כאילו האחים מכרו את יוסף לישמעאלים שבעצמם מכרו אותו למדיינים שמכרו אותו למצרים. אבל, הרשב"ם, נכדו של רש"י מטיל פצצה בפרשנות המסורתית כשהוא מציע שהאחים לא ידעו בכלל מה קורה עם יוסף. וכך קרו הדברים לפי הרשב"ם:

האחים שמו את יוסף בבור והתרחקו לאכול. כי הוא צעק והם לא רצו לשמוע את צעקותיו.

באותו הזמן, במורד ההר, באו מדיינים ושמעו את יוסף צועק. ובלי שהאחים ראו אותם, הם העלו את יוסף מהבור ומכרו אותו אחר כך לישמעאלים, לסוחרים שמכרו אותו אחר כך למצרים. אבל כל זה נעשה במורדות ההר  ומוסתר מעיני האחים. האחים אכן ראו הישמעאלים והם אולי התכוונו למכור להם את יוסף, אבל הם לא הספיקו כי המדיינים באו בינתיים והעלו את יוסף והם אלה שמכרו את יוסף לישמעאלים!

כשראובן מגיע אל הבור, כדי להציל את יוסף, הוא לא מוצא את יוסף והוא חוזר לאחים ואומר להם שיוסף איננו! האחים לא מגיבים (הם לא אומרים, נכון מכרנו אותו) אלא הם פעורי פה! והם חושבים שהוא נאכל על ידי חייה רעה! כלומר, כשהאחרים חוזרים ליעקב , הם באמת חושבים שיוסף טרוף טורף על ידי חיה רעה. אין להם מושג שהוא נמכר ולכן הם לא מחפשים אותו. ראובן לא מעלה על דעתו שיוסף חי אם לא, הוא היה מחפש אחרי הישמעאלים כדי לקנות אותו ולהציל אותו! . כשהאחרים מגיעים למרים, הם לא מתחלקים לכל השערים כדי לחפש את יוסף כמו שטוען רשי והמדרש כי אין להם מושג שיוסף חי. כשהם מספרים ליוסף מה קרה לאח שלהם, הם אומרים "איננו" ויהודה יאמר "ואחיו מת". כי באמת הם חושבים שיוסף מת כי הם לא מכרו אותו!!

כשיוסף אומר "אני יוסף…. אשר מכרתם אותי מצרימה" זה אומר שהם גרמו מכירתו . אבל בשום פנים לא מכרו אותו בפועל. ייתכן שיוסף חשב שהם אלה שמכרו אותו לישמעאלים! אבל ברור שלא למצרים כי הוא עבר מכירה נוספת למדנים.

הרב סמט גם מתנגד לפירוש הידוע של המדרש ושל רשי שהבור היה מלא בעקרבים ונחשים. כי הרה ראובן הוא זה שמצביע על הבור הזה. והוא לא רוצה שיוסף ימות. הוא לא היה בוחר בבור מלא עקרבים שיהרגו את יוסף עלך המקום! הבור אינו מכיל מים כדי שיוסף לא ימות מטביעה.  מטרת האחים הייתה שיוסף ימות לאט מרעב ומצמא. אבל לא מיד כדי שלא ירגישו במותו המידית.

לפי הפירוש הזה, תכנית ראובן לא הצליחה בגלל המכירה אל הישמעאלים ותכנית יהודה למכור אותו לישמעאלים לא הצליחה גם כן כי המדיינים "גנבו" את יוסף לפני שהאחים ידעו על כך.

3. תפקיד החלומות (בעיקבות שיעור של הרב תמיר גרנות)

אצל האבות, ה' "דיבר" איתם , או ישירות, או על ידי מלאכים. המלאכים באו, כדי להגיד לאבות מה ה' חושב, מה ה' מתכנן, מה נדרש מהם, מה הולך לקרוא.

אצל הבנים, אין יותר מלאכים. אבל דבר ה', עובר דרך החלומות. החלומות מחליפים את המלאכים.

אבל, החלומות לא באים אך ורק כדי להגיד לבני האדם מה הולך לקרוא בעתיד. לחלומות יש גם השפעה על מה שמתרחש! החלומות של יוסף גורמים להגברת השנאה של האחים ולמכירת יוסף. וזה מה שיגרום להתגשמות החלומות!! החלומות של פרעה לא רק מספרים מה יקרה אלא גם הם משפיעים על המציאות. כי חלום פרעה גורם להצלת יוסף מהכלא, ולמינויו! בלי החלומות, מי היה מוציא את יוסף וממנה אותו למלך על צרים?

ברור שיש לחלומות תפקיד של זרז המציאות.

אנו נמצאים במעגל מוזר:

• החלום מבשר על העתיד
• החלום גורם לתגובות שונות אצל בני האדם השומעים והחיים את החלום
• המציאות שנגרמת מהתגובות האלה היא עצמה התגשמות העתיד שניבא אותו החלום!!

זה מאוד מעניין כי כך, יוצאים לגמרי מהבחירה בין שתי אופציות הקיימות על הסבר משמעות החלומות הקלסיות:

1. בעבר, כמעט בכל התרבויות, החלומות באו "מבחוץ", מהאלילים, מכוחות עלונים, שמבשרים את העתיד לבני האדם. היו מומחים שהסבירו לחום ולסביבתו את פשר החלום, הפתרון שהוא ההבנה הנכונה של ה"קוד" הצפון ברמזים בחלום.
2. מאז פרויד, החלומות הם ביטוי העבר. הם הביטוי של התת מודע שהאדם חי בעבר

התורה יוצאת משני האופציות האלה ומדברת על חלומות כאל מסר שבא מהאלוהים, אבל הוא גם כן משפיע על האדם וההשפעה הזו היא חלק מהתגשמות החלום! כאילו לאלוהים יש ידיעה על העתיד, יש לו השפעה על המתרחש. אבל גם לאדם שהוא חלק מהמציאות הזו יש השפעה על כל זה! יש לו השפעה על המציאות ולפי הבנתו של החלום, המציאות תוכל להשתנות. והתגובה החופשית של האדם לחלום , תהיה השפעה עצומה על המציאות. אבל  מה שעוד יותר מעניין הוא שלמרות שהאדם השפיע בעצמו על המציאות, המציאות תפגוש את החלום !! זה הפרדוקס של הבחירה החפשית בתוך התכנית האלוהית. החלום בא מכוח עליון. פתרון החלום הוא בידי האדם החולם או השומע (החלום הולך לפי הפה) והמציאות משתנה לפי הפתרון של האדם והמציאות הנגזרת מתאימה לחלום שבא מהאלוהים!! ייתכן שהחופש מתבטא על הדרך שבה החלום מתגשם ולא על המטרה הסופית, אבל יש גם מקום לחשוב שלחופש האדם יש יותר מרחב תמרון .

נחזור להערה הראשונה: אם החלומות אצל הבנים מקבילה למלאכים אצל האבות, נזכור שהמלאכים, אצל האבות, לא רק מדברים ומספרים את העתיד לאבות. הם גם מאפשרים לבני האדם להגיב למאלכים, עד למאבק ממשים עם יעקב ותלות מסוימת בידי יעקב האדם! גם אצל המלאכים, התבטאה תלות באדם,. ביטוי להשפעה של האדם על התכניות האלוהית. אברהם כן ניהל משא אומתן על סדום למרות שליחת מלאך להפוך סדום. ולולי המאבק של יעקב , לא היה נולד השם "ישראל"!!

3. יהודה ותמר (מתוך שיעור של הרב יונתן גרוסמן)

הסיפור של יוסף קטוע במרכזו והתורה עוברת לסיפורו של יהודה. יש כמה הקבלות בין שני הסיפורים, ונסיתי לסכם אותם בטבלה:

גם משך שני הסיפורים כמעט זהה: עשרים שנה. הזמן שלקח ליהודה להתחתן, להוליד ילדים, שגדלו ומתו והולדת שני ילדים מתמר, דומה מאוד לתקופת 20 השנים שבהם יוסף ישב לבדו במצרים עד שהוא גם כן הוליד שני ילדים.

שניהם, יהודה ויוסף, התמודדו מול בעיה של פיתוי מיני. שניהם חזרו בתשובה בעניין זה. יהודה כשהוא מודה "צדקה ממני" ויוסף על ידי העזיבה של בגדו ברגע האחרון.

בשני הסיפורים, מדובר כל הזמן על "שני בנים"

ליהודה יש שני בנים שמתים.

ליוסף נולדים שני בנים

ראובן, יציע ליעקב שהוא ימית את שני בניו כערבון לבנימין, כאילו זה המחיר המקובל: המתת שני בנים, כדי לזכות בהצלת המצב !

גם יוסף חוזר בתשובה במובן מסויים כי בהתחלה הוא מפרש את החלומות שלו כבחירה ועליונות , והוא מבין , בסופו של סיפור שהוא רק כלי בידי ה' כדי לבנות את עם ישראל. גם יהודה, שהיה האכזרי ביותר בהצעתו למכור את יוסף כדי להרוויח כסף בנוסף , עושה בתשובה גם בסיפור עם תמר וגם בלקיחת אחריות על בנימין והתעוזה שלו להגן על בנימין בפרשת ויגש.

מה שעוד יותר מעניין , לעניות דעתי, הוא התיאור של התורה של שני בנים שונים, יהודה ויוסף, במקביל, בלי התערבות בין שני סיפורים. פיתוח כל סיפור בנפרד, ואחר כך, בפרשיות הבאות, ההתנגשות בין שני הסיפורים שאמורה להוביל לשלום בין האחים.

זה מעניין עוד יותר מהזווית ההיסטורית והמשיחית: תמיד התנגשו בניהם , בתוך העם היהודי ,שתי ההשקפות של יוסף ויהודה

• יוסף: מי שאחראי על אחדות העם, הבטחת קיומו הגשמית והדאגה להישרדותו בגלות עד לחזרה לארץ. המשימה להיות "אור לגוים" יחד עם השמירה הזהותית.
• יהודה: הדאגה להישאר בארץ, מלכות ישראל דרך דוד היוצא ממנו, לאומניות, וגם דאגה קודם כל לתוכן יהודי פנימה , וההגנה כלפי הפיתוי של העולם החיצון.

אנו מכירים את הפיצול הדרמטי בין מלכות יהודה בדרום ומלכות ישראל, מסיב לשבטי יוסף בצפון.

אנו זוכרים את מה שלמדו החכמים והנביאים על שני משיחים, זה של יוסף הדואג לבניין מדינה ומשיח בן יהודה שאמור לתת תוכן רוחני בתוך המסגרת הגשמית שבונה משיח בן יוסף.

זה מזכיר לנו שאנו נמצאים, כנראה בתווך, בין שני המשיחים האלה. בסופה של תקופת משיח בן יוסף, הציונות (ציון= יוסף=156), והחלל הרוחני שעדיין לא התמלא לגמרי על ידי משיח בין יהודה!!

בע"ה יג כסלו התשע"ט

מישל בן שושן

וישלח פי4

מתוך השיעור של הרב אלחנן סמט

1. המאבק עם המלאך

החלק הראשון של הפרשה , המפגש של יעקב עם עשיו , מכיל שני חלקים שונים לגמרי:

הראשון, מהתחלת הפרשה ועד לפסוק כד, מתאר יעקב מפחד, כולו מלא חרדות כי הוא חושב שעשיו בא להרוג אותו ואת עמו. התורה לא מציבה אפשרות אחרת. לא כתוב "אולי..," כולנו בטוחים שזה מה שיקרה וכולנו (הקוראים ויעקב עצמו) חרדים למה שהולך לקורא. יעקב מתכונן בדורון, מלחמה ותפילה.

ופתאום, בחלק השני של הסיפור (מפסוק א בפרק לג ועד פסוק כ), כשהתורה מתארת את המפגש, המפגש בין האחים כולו מלא רגשות טובים. מתנשקים, מתחבקים, נותנים מתנות, ..האווירה שונה לגמרי ממה שחשבנו בחלק הראשון.

ואז נשאלת השאלה: האם צדקנו, אנו יעקב ,בהיסטריה שאחזה אותנו? האם לא הגזמנו? למה כל כך פחדנו? והאם לא היה מקום לחשוב על אפשרות של מפגש מפויס ומלא רוך כמו שבאמת קרה?

התשובה היא שכנראה לא הגזמנו ואכן בכוונות עשיו היו רעות וארבע מאות האנשים שבאו אתו היו לוחמים שבאו להילחם ולא לנשק את יעקב ומשפחתו!.

אם כן, מה גרם למהפך הדרמטי? אולי אלה המתנות ששלח יעקב לפניו אל עשיו , ששינו את כוונותיו? אולי זו התפילה של יעקב שאילצה את ה' לשנות את כוונותיו של עשיו?

יכול להיות שכל אחד מההכנות של יעקב תרמה למהפך. אבל, בין שני החלקים של הסיפור, נמצאים פסוקים חשובים מאוד שמתארים את המפגש המסתורי של יעקב, באמצע הלילה, עם איש שנאבק אתו, נותן לו שם ישראל ומתגלה לנו כמלאך, או , בלשון המדרש "שרו של עשיו"!

הסיפור המרכזי הזה , מיקומו בין שני החלקים, המאפיינים שלו (הזמן שזה מתרחש והמקום שהוא מתרחש והדברים שנאמרים בו) הוא הציר המרכזי שמסביר את כל הסיפור.

בעצם סיפור המאבק עם המלאך, הוא "חלון" בין שני עולמות שבדרך כלל מקבילים ולא נפגשים:

עולם הזה, עולם הגלוי שבו בני האדם מתנהגים ופועלים בו

עולם "עליון" , מקביל לעולם שלנו, עולם של "מלאכים", עולם נסתר, שיש לו השפעה גדולה על העולם הראשון והוא בעצמו מושפע רבות מהעולם הראשון.

הכל מתרחש כאילו האדם פועל במציאות גלויה , ויש השפעה גדולה על מציאות עליונה ורחבה יותר שגם היא משפיעה על העולם התחתון! כשאדם עושה פעולה , הוא "מוליד" מלאך בעולם העליון. והמלאך הזה, עם כל מני התרחשויות עליונות , יכול להשפיע בחזרה על העולם התחתון של בני האדם!!

כבר קראנו בתורה על השפעות כאלה, כשאברהם מזמין לאכול אצלו מלאכים ומאלץ אותם לאכול ולשבת מתחת לעץ. אבל הסיפור של המאבק בין יעקב והמלאך, הוא ייחודי מאוד  כי כאן, המלאך נאבק ממש פיזית, ויש השפעה פיזית על הירך של יעקב שנפצע מהמאבק. המלאך מבקש אפילו שיעקב ישחרר אותו! והמלאך מברך את יעקב, משנה לו את השם ואף מבקש ברכה מיעקב!!

נראה שאנו בעצם נמצאים מול סיפור הרבה יותר מופלא מאשר החלום של הסולם. כי הסולם היה בחלום, וכאן, לא כתוב שזה בחלום. שם, המלאכים עלו וירדו ולא השפיעו פיזית על יעקב. וכאן, העולם הזה והעולם העליון נפגשים ומשפיעים אחד על השני!!

2. פסוקי המאבק

יש לשים לב קודם כל על המילים שהתורה משתמשת בהם:

השורש ב"ק:

• יעקב והאיש "נאבקים".
• בסוף הסיפור, יעקב ועשיו "מתחבקים"
• וזה קורה מסביב לנחל "יבק"

ראיית הפנים

• יעקב מתפלא שהוא ראה את האלוהים "פנים אל פנים", הוא קורא למקום "פנו אל" : "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים"
• והוא שמח ומכריז, כשהוא ראה את עשיו :"ראִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי".

הלילה:

• המפגש עם המלאך קורא בלילה. אסור שהמפגש יגלוש אל עבר היום. מיד בעלות השחר, יש לשחרר את המלאך. המפגש עם עשיו , הוא כן יתרחש ביום. כאילו המפגש עם המלאך שייך לעולם הנסתר, של הלילה, של המסתור, בעוד שהמפגש הגלוי , עם עשיו, מתרחש ביום לאור היום.
• אבל יש עוד דימוי חשוב: הלילה רומז לגלות. הגלות של העם היהודי והגלות של האנושות כולה בעולם הזה. הגלות של הנשמה בגוף. מצב חשוך, מלא ייסורים ומאבקים, ולא תמיד מבינים מה משמעותו. ואנו סובלים דווקא מאי הבהירות הזו וחוסר משמעות החיים הקשים בעולם.
• בעוד שהיום, הוא הגילוי, הגאולה, הזמן שבו הכל יתבהר ונבין אז שכל הפחדים והחששות, הספקות, והסבל, היו בעצם לטובה ואז נבין את המשמעות האמתית. ויתברר שלא היה מקום לפחד!

נחל יבוק:

נחל יבוק, מעבר לשמו שמסמל המעבר בין המאבק וההתחבקות (ראה לעיל), נמצא בגבול של ארץ ישראל. זה הוא נחל שנמצא מעבר לירדן, בזווית ישירה איתו ומפריד בין הגלעד העליון (אזור שלבן ביקש שיעקב לא יחזור לשם) והגלעד התחתון שהוא כבר ארץ ישראל המזרחית . דווקא באזור המעבר הזה, מתרחש המאבק, בין הלילה והיום ובין חוץ לארץ לארץ ישראל.

3. משמעות המאבק

כשהחכמים מסבירים לנו שהמלאכים הם בעצם  "שרים" שמייצגים את העמים, למעלה, הם בעצם רומזים, כנראה, שיש לכל עם, לכל תרבות, משהוא שנמצא מעבר לאנשים שחחים את התרבות הזו.

"שרו של מצרים" , למשל, מייצג את התרבות המצרים, מעבר למצרים עצמם. כדי להילחם נגד התרבות המצרית, אין רק להילחם נגד המצרים אלא נגד כל מה שהם מייצגים, שהוא מעבר למצרים עצמם!

כמו כן, "שרו של עשיו", מייצג, הרבה יותר מסתם הגוף הפיזי של עשיו: כל מה שעשיו מייצג בתור תרבות ומשימה בעולם הזה. יש את עשיו האיש, יש את כל אנשי עשיו, האדומיים, אנשי שעיר, ארבע מאות האנשים אשר אתו, ואת כל מה שכל האנשים האלה וההיסטוריה שלהם, ומה שמייצגת התרבות שלהם בעולם, וכל זה, הרבה יותר "עליון" מעשו הבן אדם. זה "שרו של עשיו"

כשיעקב נאבק עם "שרו של עשיו", הוא צריך להראות כמה התרבות שלו, הרוחניות שלו, זכויותיו, כל מה שהוא אמרו לייצג בעולם, מעבר לבן אדם יעקב, כל מה שעם ישראל מייצג לאורך כל ההיסטוריה, יכול להתנגד למאבק עם התרבות של עשיו לאורך כל הזמנים!

בעצם, מסתבר שהסיפור "הקטן" בין יעקב ועשיו, הוא מאבק בין שתי תרבויות לאורך כל ההיסטוריה. והתוצאה של המאבק , מסמנים את התוצאה הסופית של המאבק לאורך כל ההיסטוריה בין שתי תרבויות יריבות , זו של ישראל וזו של הנצרות. מה שחשוב ומכריע, זו המלחמה התרבותית, הרוחנית. היא כולה תלויה במה שהעם עושה בפועל בעולם הזה, אבל היא זו שמכתיבה גם כן את הדרך לתוצאה הסופית.

4. יעקב ישראל

בעצם, ניתן לשאול את עצמנו האם המאבק הסתיים? יעקב ניצח. הוא קיבל את שמו ישראל שהוא השם של הניצחון. אבל, העובדה שהוא יצא משם צולע, ובעיקר העובדה שיעקב ימשיך להיקרא יעקב ולא רק ישראל, מצביעה על תהליך שעדיין לא הושלם: התהליך שבו יעקב חייב להראות שהוא אכן ניצח בפועל, והופך לישראל. יעקב איננו עדיים שם. עם ישראל מתנהל בין שתי הזהויות :

• הזהות של יעקב, הגלותי, שרוצה לשבת באוהל ולא להתעסק עם עולם החומר, המוכנות לשבת בגלות
• הזהות של ישראל, שמקבל על עצמו את המאבק, המלחמה, עם האויבים, הלאומיות למרות שהיא מצריכה כיבוש, מלחמות, ועיסוק בחומר. לאומיות, וחזרה אל הארץ.

שתי הזהויות ממשיכות עד היום להיאבק בינהם וההיסטוריה עושה את הבירור עד שיעקב יהפוך סופית לישראל. רק אז, אולי המאבק עם שרו של עשיו ייגמר זסופית ויעקב אכן יקבל, סופית את השם ישראל. רק כשהוא ייתמודד עם הרוח ועם החומר גם יחד.

בעצם, הסיפור של המאבק עם שרו של עשיו, נשאר נסתר בלילה, כי הוא עדיין לא יצא לפועל לגמרי תמיד.

זה יגרום לעשיו האיש לשנות את כוונותיו ולמשפחת יעקב כן להמשיך אל דרכה, אבל הדרך עדיין מאוד ארוכה עד שהמפגש בין האחים יתרחש בשלום, בכל הממדים. ההיסטוריה תתנהל לאיטה, "עד אשר אבוא אל אדני שעירה"

• גיד הנשה

המצווה היחידה בתורה שמוסברת על ידי סיפור, היא המצווה הזו. המלאך תקע בכף ירך יעקב בגיד הנשה שלו ולכן לא יאכלו בני ישראל את החלק הזה של הבהמה!! זה נראה מוזר! מה הכשר ומה המשמעות?

יש לציין שהחכמים חלקו את 613 המצוות לשניים:

• 248 , רמ"ח, מצוות עשה, המקבילים ל רמ"ח אברים בגוף האדם
• 365, שס"ה, מצוות לא תעשה, המקבילות. .שסה גידי גוף האדם!

ויש אומרים ש שס"ה המצוות לא תעשה מקבילות ל365 ימות השנה

מעניין לשים לב שמצווה לא תעשה של איסור אכילת גיד הנשה, מדברת על גיד האדם יעקב. כאילו מה שקורה ליעקב יקרה לכל זרעו!

ומעניין שהסיפור של תקיעת כף ירך יעקב מתרחש בלילה ומסתיים בזריחת השמש!, רמז לימות השנה!

אבל, מעבר לכך, נראה לעניות דעתי, שהמשעות של האיסור עמוק מאוד:

המאבק של עם ישראל בהיסטוריה , הוא אמנם מובטח בסיום מוצלח של ניצחון. אבל, זה לא יהיה קל והניצחון הזה יגבה מעם ישראל מחיר כבד כמו שהמאבק גבה מחיר ליעקב

יעקב יוצא צולע

ועם ישראל יוצא צולע בהיסטוריה שלו. מנצח אבל צולע! הוא איבד המון מבניו הטובים במהלך כל הגלות ומעבר לגלות.

אסור לאכול את זה!

אסור להגיד: זה היה לטובה!, לאכול את האובדן של חלקים גדולים מהעם שלנו בהיסטוריה, זה להשלים עם זה כאילו אנו מבינים ומצדיקים את זה.

איסור האכילה של הגיד הזה, סימן למחיר ששילמנו, הוא האיסור להפוך את הרע לטוב. להגיד שהשואה היתה אמצעי להקמת מדינת ישראל, זה לאכול את גיד הנשה!

יש תמיד לכבד את החולשה, הכאב, האסון, האבדן ולא "לאכול" אותו בהסברים שונים ומשונים!!

• המלאכים

ליעקב יש קשר עשיר עם המלאכים.

בראשית פרק כח  (י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב …:(יב) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם .. וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ:

בראשית פרק לא :(י) .. וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים ..:(יא) וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי:(יב) וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ:

בראשית פרק לב  (ב) וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים: (ג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם: פ

(ד) וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם:

לפעמים הם נקראים מלאכים, לפעמים, מלאכי אלוהים (דבר שמקשה על המקומות שכתוב רק "מלאכים", אוליהם לא של האלוהים?) ולפעמים "איש" ממש כמו במאבק עם שרו של עשיו בהמשך

מי הם המלאכים האלה?

לפי רוב המפרשים, הם שלוחי האלוהים שמתלבשים בצורה אנושית ובאים בשליחות האל.

אבל נעיין במה שכותב הרמב"ן על "מחניים:

רמב"ן בראשית פרק לב פסוק ב ונקרא שם המקום מחנים, כי כן הדרך בשמות. או מחנים, מחנהו ומחנה העליונים, לומר כי מחנהו בארץ כמחנה המלאכים, כלם מחנות אלהים, ..

על השאלה, למה יעקב פוגש "מחנה אלוהים" וקורא לו "בחניים", שני מחנות?. מאיפה צץ לו מחנה חדש של מלאכים?. רש"י עונה שפשוט אותו המחנה היה חצוי לשניים, חלק שבאו אתו מחול וחלק שבאו ללוותו לארץ, בדיוק כמו שני הסוגים שפגשנו בסולם.

אבל הרמב"ן, מציע שיש מלאכים  שהם פשוט אנשי יעקב! "מחנהו", כאילו יש ליעקב מלאכים משלו! ולא מלאכי אלוהים!! והמלאכים האלה שווים למלאכי אלוהים!!

זה לעניות דעתי, פותח אפשרות הבנה חדשה לגמרי: לכל אדם יש את הגוף שלו וצמה שניתן לראות ולהרגיש מאישיותו. אבל יש , בנוסף, כל מני כוחות, משימות, עבר ועתיד, נשמה, כל מה ששייך לאדם ולא נראה . היחס שלו עם הבורא, היחס שלו עם העולם. אלה המלאכים של האדם. בדומה למה שאומר המדרש על המלאכים שנולדים כשאדם מקיים מצווה.

מכיוון שיעקב הוא אבי האומה הישראלית, חשוב מאוד לדבר לא רק על האיש אלא על כל מה שהוא מסמל, מה שמסביבו, מה שמנחה אותו, ומה היחס שלו עם ההשגחה. לגבי בניו , התורה תדבר יותר על חלומות (הפרויקט של כל אחד) אבל, לגבי יעקב, התורה מדברת על המלאכים שהוא פוגש כדי לתאר את נפח הזהות שהוא אמור למלא.

לסיכום

הפרשה שלנו פתחה לנו חלונות הנושקים בין עולמות שונים

• החלון הראשון הוא החלון בין עולם בני האדם ועולם המלאכים. הקשרים הבלתי נראים בין העולם הגלוי והעולם הנסתר וההשפעות בניהם
• החלון השני הוא הקשר בין עולם המצוות, שאנו מקיימים כי הן מצוות, נקודה. ועולם המשמעויות של המצוות, הטמונות בסיפורי האבות ובכוונות העמוקות של הזהות שלנו.
• ויש מקובלים שטוענים שחלון שלישי נפתח בפרשה שלנו: גילוי מה שיקרה באחרית הימים, דרך הרמזים של שמות אלופי עשיו ותולדותיו. אבל , חלון זה עדיין סתום לרוב הקוראים!

בע"ה ג סיוון התשע"ט

מישל בן שושן

https://divretorah.com/

תולדות פי 4

מתוך השיעורים של הרבנים: תמיר גרנות, מנשה וינר, חנוך וקסמן ואלחנן סמט

ארבע קריאות

ארבע דמויות שולטות בעלילה של פרשתנו: יצחק, רבקה, יעקב ועשיו. אי אפשר לקרוא את הפרשה בלי להיות מופתע, בלי להיות אמפטי לעמדה זו או אחרת, בלי לתהות, ולפעמים אפילו, בלי לכעוס. אכן יש לכאורה מעשים שהמוסר הפשוט איננו מקבל, או לפחות לא מבין. וכל קורא מצייר לעצמו את העמדה של כל דמות, לפי הפרשנויות והמדרשים שמשקים אותנו רבות.

אבל, לעניות דעתי, הנקודה המעניינת אותי ביותר היא העובדה שהתורה אינה נוקטת בעמדה מוסרית. היא פשוט מתארת. יש אמנם כמה מילים חזקות כמו "רמאות", גנבה.. אבל אלה מילים שהדמויות עצמם אומרים. התורה לא מציירת דמות מרושעת וכנגדה דמות צדקת. דמות פקחית ומולה דמות עיוורת. דרך אגב ,נראה  שבעצם התורה עושה זאת כמעט כל הזמן , בספר בראשית, בפרשיות שה' איננו מדבר במפורש בהם). רק דבר ה' יכול להביע עמדה . אבל בפרשה שלנו, חוץ ממה שאומר ה' לרבקה לגבי "שני גויים בבטנך..", ה' לא מתערב בסיפור והתורה נשארת די בעמדה ניטרלית.

ייתכן שהמצב הזה מאלץ אותנו, הקוראים , ללמוד את  הסיפור מתוך כמה זוויות שונות כדי לקבל תמונה רחבה יותר.. וזה מה שאני מציע לעשות בפרק הזה, בעזרת החידושים של הרבנים שציטטתי לעיל. ננסה לקרוא את הסיפור מתוך נקודת הראייה של כל דמות בנפרד.

• רבקה

בקריאה המסורתית , רבקה היא הגיבורה של הסיפור. כמו שרה מול אברהם, היא מבינה את אילוצי סיפור התולדות. היא רואה מה שיצחק לא יכול לראות (בגלל עוורונו או בגלל שהיא לא ספרה לו מה קרה בבטן שלה במשך ההיריון): שיש אחד משני הבנים בלבד שחייב להמשיך את השושלת כדי ליצור את עם ישראל. היא אוהבת יעקב ודוחה את עשיו כמו ששרה בקשה לגרש את ישמעאל, למרות שיצחק אוהב את עשיו ואברהם אהב את ישמעאל. אמנם רבקה מאלצת את יעקב להתחפש, לשקר, לגנוב ברכות, אבל, זה הרע במיעוטו. המטרה מצדיקה את האמצעים. יש לנו הרגשה שלולי רבקה, היה קורה אסון ועם ישראל לא היה קם על רגליו. רבקה היא היד האלוהית בסיפור. ה' דיבר איתה כשהיא היתה בהריון וסיפר לה את הסוד שהיא שומרת בקרבה עד שהיא מבחינה בזמן שבו היא מרגישה חייבת לפעול לטובת המטרה האלוהית: "רב יעבוד צעיר", כלומר עשיו (הרב- הבכור) יהיה תחת יעקב (הצעיר).

"ויחרד יצחק חרדה גדולה". אם יצחק כל כך מופתע שיעקב הוא זה שהוא בירך, למה הוא בירך אותו כשהוא היה עדיין בספק של "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו"? הוא היה צריך לברר עוד יותר מי נמצא מולו!

אלא , ייתכן שיצחק חשב באמת לתת את ברכת אברהם למי שהיה מולו. ומיכוון שהוא נשאר בספק, הוא לא נתן את ברכת אברהם (שייתן רק אחרי כן ליעקב) והוא הסתפק בברכה חומרית (טל השמים ושמני הארץ).

אבל זה לא מסביר עדיין למה הוא נחרד? ייתכן שהחרדה הזו היא פשוט הבנה עמוקה שזעזעה אותו: עד כה הוא חשב שיש מקום לשני ילדיו: אחד יטפל בחומר ואחד ברוח, ושניהם יתאחדו. אבל, כשהוא גילה שיעקב, שהיה אמור לטפל רק ברוח, איש תם, מוכן לסכן את כעצמו, לשקר, להתחפש, כדי לקבל הברכה של עשיו, הוא הבין שעשיו וויתר על תפקידו ושיעקב בעצם מוכן לקחת על עצמו את שני התפקידים, זה שלו (הרוח) וזה של עשיו (החומר). והחרדה שלו היא לא חרטה אלה זעזוע כי הוא מבין שהוא טעה עד עכשיו. ולראיה, זה המשפט שהוא אומר אחר כך "גם ברוך יהיה"! כלומר, יצחק מאשר את הברכות שהוא נתן ליעקב בדיעבד! הוא לא חוזר בו!

בעצם, רבקה גרמה ליצחק לפקוח את עניו ולהבין לאשורו את המצב.

• יצחק

מנקודת המבט שתיארנו לעיל, יצחק איננו יוצא גדול בסיפור! יצחק נראה מאוד פאסיבי, עיוור במלא מובן המילה. יצחק , לכאורה, מעוניין רק לאכול והוא לא מבין שעשיו רשע ושיש לתת את הברכה ליעקב! האמנם?!

אם נעיין בשלושת הברכות שקיבל יעקב (שניים מאביו ואחת מה' בפרשת ויצא) , נגלה דברים מפתיעים:

1. הברכה שיעקב מקבל מיצחק אביו, כשהוא מחופש לעשיו, היא איננה הברכה של אברהם. כלומר זו לא הברכה שרבקה חשבה שחשוב שיעקב יקבל, המשכת השושלת להקמת העם היהודי! יצחק רק רצה לברך את עשיו , בנו הבכור, שמתעסק בחומריות, בברכה של חומריות. אין מילה בברכה הזו שמדברת על ברכת אברהם שיש להמשיך דרכו (ראה למטה הטבלה המסכמת).
2. אבל, יצחק כן קורא ליעקב אחרי שהוא כבר "גנב " לעשיו הברכה החומרית , כדי לתת לו את ברכת אברהם! ייתכן ויצחק, לא התכוון אף פעם למנות את עשיו כיורש השושלת . הוא תמיד התכוון לברך את יעקב בברכת אברהם על הארץ והזרע! לראיה, הוא עושה זאת ללא כל לחץ, ביודעין, בלי תחפושת!
3. אם כן, יש מקום לחשוב שרבקה טעתה ! היא השתדלה יותר מדי, במקום שהיה צריך לתת לדברים לקרוא מעצמם! ועל הטעות הזו, יעקב ישלם בגלות 20 שנה!
4. יש עוד כישלון חרוץ בתכנית של רבקה: היא חשבה שכך יעקב יוכל להשתלט על "אחיו". והנה לבן, שקורא לעצמו אחי יעקב (אחי ובשרי), ישתלט על יעקב 20 שנה ויעקב לא ייהנה מסטטוס של גביר אלא יעבוד קשה כשכיר! כלומר, הוא בעצמו לא ייהנה אפילו מהברכות החומריות שהוא גנב מאביו! יעקב לא יהיה "גביר לאחיך"!
5. ועוד, רבקה חשבה שיעקב יישאר אצל לבן "ימים אחדים". אבל זה ארך 20 שנות גלות וכשיעקב יחזור, ייתכן והיא כבר מתה ולא זוכה לראות אותו!
6. היא רק עוררה את הכעס של עשיו על יעקב, יעקב לא קיבל במעמד הזה שהיא יזמה את הברכה החשובה (כי הוא יקבל אותה מיצחק באופן גלוי ורגוע) והיא גרמה ליעקב לחטוא , לגלות…

הקריאה הזו, של רבקה חוטאת וטועה, היא מנוגדת לכל הקריאות שאנו רגילים אליהם, אבל היא לא משוללת בסיס. יש מקום לכל טענות האלה! ולפחות, העמדה הזו מחזירה את יצחק לעמדה הרבה יותר נוחה: יצחק משאיר לה' לעשות את מה שהוא צריך לעשות! יצחק איננו מתערב במה שקורה כי הוא בוטח בה' לגמרי. הוא רגוע. אמנם הוא עיוור, אבל, הוא לא טיפש! הוא יודע בדיוק למי הוא צריך לתת את הברכות החשובות באמת!

מידת הגבורה

אם כבר אנו מדברים על יצחק, נשים לב שבניגוד לאביו, הוא לא מחדש הרבה. הוא הולך לאבימלך, ושם הוא מתנהג בדיוק כמו אברהם אביו. הוא קורא לאשתו אחותי. אפילו הבארות שהוא חופר, הם אותם הבארות שחפר אביו. אפילו השמות הם אותם שמות. אפילו לבאר שבע, הוא נותן שם מקורי: באר שבע!. וכמו שראינו לעיל, עשיו "צד אותו בפיו" וגם יעקב מרמה אותו בלי שזה יגרום לו לאבד עשתונות! הוא נראה ממש פאסיבי לגמרי.

ואולי זו בדיוק מידת הגבורה: ,איזה הוא גיבור? הכובש את יצרו!" הוא כובש את עצמו. הוא ושמר על הקיים. כי כל חידוש זקוק לשמירה! כמו שכתוב "יברכך ה'"- בממון, "וישמרך" שישמור לך את הכסף, שלא תאבד אותו מהר! זו עבודה לא פשוטה לשמור את מה שהושג! בעבודה בגן עדן, היו שתי הוראות: "לעבדה"(וזה עשה אברהם) "ולשמרה"(זו עבודת יצחק!) מידת הגבורה!

למה יצחק אוהב את עשיו?

יצחק אוהב לאכול! עבורו , זו המצווה הגבוה ביותר. הוא נמצא בנקודה של אדם הראשון לפני החטא, כשהמצווה היחידה שה' מבקש ממנו לקיים היא האכילה הנכונה מכל עץ הגן! הישיבה בארץ ישראל והפיכת כל החומר לקדוש, היא המטרה העליונה ויצחק הגיע למדרגה הזו. הוא בהחלט איש ארץ ישראל. לכן, בן שמטפל ב"שדה", הוא הבן הממשיך את דרכו! לכן הוא אוהב אותו! "כי ציד בפיו"! יצחק זורע שדות. הוא חופר בארות. הוא אוהב לאכול. קידוש החומר היא עבורו ייעוד עליון. אבל עשיו איננו במעלה הזו. עשיו מבין שרצון אביו הוא הטיפול בחומר, ולכן הוא שואל אותו איך מעשרים את התבן (ראה למטה) אבל זו רק מצג שווא. הוא לא מקדש את החומר הוא רק רצה להיות חומרי.

מאה עשרים ושלוש

יצחק בן 123 שנה במעמד הברכות. יודעים זאת כי יעקב ועשיו היו בני 63 ויצחק היה בן 60 בלדתם.

הוא נמצא מול דילמה: יש מולו שני אחים תאומים שעירים! שמביאים לו לאכול שעירים. ידיהם שעירות. והוא צריך לבחור בניהם. בסופו של דבר הוא לא בוחר. המציאות, ה', בוחרים עבורו. והוא מברך את יעקב.

זה מאוד מזכיר לנו את הכהן הגדול מול שני השעירים ביום כיפור. הם זהים והם שעירים גם כן. הגורל יחליט עבורו. מי לה' ומי לעזאזל!

ייתכן שהתורה רומזת לנו לקשור בין יצחק במעמד הברכות ואהרון הכהן הגדול הראשון , כשהיא מציינת שאהרון היה בן 123 במותו!!

• עשיו

יש מקום לקרוא את כל הפרשה מזווית ראייתו של עשיו! בהתחלה, עשיו מתחתן עם כנעניות. בסוף הפרשה הוא מתחתן גם עם בת ישמעאל. למה? כי הוא ראה שרעות בנות כנען בעיני הוריו. ואיך הוא ראה זאת? על ידי זה שיצחק ברך את יעקב ולא אותו. ולכן הוא נבחר, כי הוא לא התחתן עם כנעניות . יעקב ילך לפדן ארם להתחתן.

עשיו עשה הכל כדי למצוא חן בעיני אביו, ובכל זאת, זה לא עבד עד הסוף!

אבל עשיו הוא האח התאום של יעקב. זה לא ישמעאל בת השפחה שאפשר לגרש. עשיו יישאר תמיד בצד , מול יעקב- ישראל עד אחרית הימים, עד אשר תשוב חרון אף אפו ועד שהוא יקבל עליו את הבכורה ויטפל כראוי בחומריות עבור אחיו יעקב.

התבן והמלח (הרב מנשה וינר)

המדרש ורש"י מספרים לנו שהוא היה מרמה את אביו ,"צד אותו בפיו", כאשר הוא היה שואל אותו :"איך מעשרים את התבן והמלח?".

לעשר: אברהם נהג לעשר: הוא נתן מעשר מכל למלכי צדק מלך שלם

יעקב ידע לעשר: כל אשר תיתן לי עשר אעשרנו לך

יצחק גם הוא , לפי המדרש עישר: הוא מדד את מאת השערים שלו לפי שהוא עישר את שדהו!

המעשר הוא ביטוי מובהק לקידוש החומר. לדעת איך משתמשים בחומר!

התבן: הוא קליפת הגרעין. הוא שומר את הגרעין. התבן שעיר (במיוחד התבן של השעורים!) והגרעין חלק. בדיוק כמו עשיו ויעקב. עשיו רוצה להגיד לאביו שהוא מבין שהוא צריך להיות הקליפה השומרת על יעקב! רק שהוא באמת לא מוכן לעשות זאת!

המלח : הוא גם סמל מעניין מאוד: לבד, המלח הוא בלתי נסבל לאכילה. אבל, כשהוא מצטרף, במידה הראויה, למאכלים אחרים, אז הוא יכול לשבח אותם בטעמם.

אם המדרש בחר בתבן ובמלח, זה, כנראה  להגיד לנו שעשיו הבין היטב את מה שרצה אביו: לראות את עשיו משטלב עם יעקב. כשעשיו יהיה התבן ויעקב הגרעין של השעורה. כשעשיו יהיה המלח שישבח את החיבור עם יעקב. עשיו הבין והשתמש בהבנה הזו כדי למצוא חן בעיני אביו. אבל, נראה שהוא לא התכוון לבצע את תפקידו בכל מה שנוגע לחיבור עם יעקב. ייתכן אולי שגם האנושות לא היתה עדיין בשלה לקלב חיבור כזה מיד. היה אולי צריך לחכות ששני התחומים (הרוח והחומר) יתפתחו לבדם ורק בשלב שני יוכלו להתחבר . החיבור, מתואר אצל הנביאים כמצב אידיאלי באחרית הימים.

• יעקב

יש לשים לב לעובדה שלולי עשיו, יעקב היה אולי נשאר באוהל שלו! מה שמוציא את יעקב, זו רבקה אימו, בגלל האיום של עשיו על הברכות!  יש לזכור: רק כשיעקב מחופש לעשיו, יעקב מקבל הברכות!

אם כן, יש חשיבות עקיפה לעשיו בתהליך שעובר יעקב.  וייתכן שזה יימשך לאורך ההיסטוריה!

בסוף הפרשה עשיו עושה ברית עם ישמעאל בחתונה עם ביתו מחלת.   ייתכן שזו הברית בין אדום לערבים שמאלצים את יעקב להתקדם ולהיות ישראל! בגלות אדום,  הנוצרים אילצו את היהודים לשמור על זהותם , בצורה עקיפה כשהם היוו איום מתמיד על היהודים. האנטישמיות , לצערנו, הזכירה תמיד ליהודים מי הם. ואפילו החזרה לארצם, בסוף גלות אדום, דורבנה על ידי השואה והרדיפות. גם הערבים מאיימים על הישראלים: כאילו הם אומרים להם: תחליטו אם אתם כאן או לא! אם לא, אנו ניקח את המקום הזה!

בקיצור, יעקב, איש תם יושב אוהלים, נראה כולו תלוי בעקב עשיו! בגללו-בזכותו הוא בורח לפדן ארם כדי להתחתן! ובזכותו- בגללו, הוא מקבל את הברכות.

בזכות עשיו, יעקב מבין שעליו לקחת על עצמו את האחריות על העולם החומרי , בנוסף לעולם הרוחני.

ייתכן שהמצב האידיאלי היה ששני האחים יטפלו ביחד, כל אחד בתחומו, בעולם. האחדות בניהם היתה יכולה להוות הפתרון המושלם למתח בין החומר והרוח.

ייתכן שסירובו של עשיו לקחת על עצמו את הבכורה (לטפל בחומר עבור האחים האחרים-יעקב) אילצה את ההורים שלהם ואת יעקב למצוא פתרון חלופי , לאורך ההיסטוריה עד שהמפגש בין האחים יצליח בסוף!

כי אין לשכוח ששרו של עשיו הוא זה שייתן את השם "ישראל" ליעקב

ואם יעקב עדיין לא החליט לגמרי האם הוא רוצה להיות ישראל, זה ידרוש ממנו המון סבל.

בהתחלת הפרשה, יעקב מתואר כאיש תם. ועשיו כמי שמרמה את אביו

אבל , יעקב ירמה את אביו עוד יותר ולבן ירמה את יעקב , מידה כנגד מידה! כשלבן יגיד : "לא יעשה כן במקומנו לתת הבכירה לפני הצעירה". כאילו לבן נותן מוסר ליעקב! אנחנו מכבדים את הבכור!

המרמה של יעקב נראית כאילו הוא היה חייב לבחור בין הרע והרע יותר. אבל יש תמיד לשלם עבור הרע, אפילו אם הוא נעשה בלית ברירה! וייתכן שעם ישראל כולו משלם על העיקובים והאילוצים שלו לעשות, לפעמים רע!

לסיכום:

הרבה יותר מעניין לנתח את הסיפור לפי כמה זוויות שונות, כשכל אישיות בסיפור מגלה אמת משלה. עמדות עקרוניות שימשיכו להכות שורשים לאורך ההיסטוריה עד ימינו אלה!

בע"ה ג סיוון התשע"ט

מישל בן שושן

https://divretorah.com/

חיי שרה פי 4

ניתן לחלק את הפרשה לשני סיפורים ארוכים:

• קבורת שרה
• חתונת יצחק לרבקה

ברצוני להציע ששני הסיפורים הם שני פנים של רעיון אחד, אותו ננסה לברר.

באופן טכני, התורה כבר מזמינה אותנו לעשות זאת כי  שלוש עשרה פעמים כתוב השורש "קבר" בסיפור הראשון, ושלוש עשרה פעמים השם "רבקה" בסיפור השני. אותם האותיות בסדר הפוך

, בנוסף, הגמרא בראשונה במסכת קידושין, מחפשת מקור לאפשרות לקדש אישה על ידי כסף. והמקור הראשון שהיא מציעה היא "קיחה- קיחה משדה עפרון" כלומר, יש גזרה שווה בין המערה שננרכשה מעפרון לאברהם תמורת ""לקיחת" כסף, והעובדה שכתוב במקום אחר בתורה "כי ייקח איש אישה.."! ומהגזרה שווה הזו, לומדים שאחת הדרכים לקדש אישה היא בכסף!

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ב עמוד א /מתני'/. האשה נקנית בשלש דרכים, //נקנית בכסף, בשטר, ובביאה. … גמ'. האשה נקנית. //וכסף מנ"ל? גמר קיחה קיחה משדה עפרון, כתיב הכא: +דברים כב+ כי יקח איש אשה, וכתיב התם: +בראשית כג+ נתתי כסף השדה קח ממני, וקיחה איקרי קנין, דכתיב: +בראשית כה+ השדה אשר קנה אברהם,

אבל ניתן לשאול בפשטות: "האם לא היה יותר הגיוני ללמוד זאת , למשל, מהנזמים שהעבד נותן לרבקה? כי כאן מדובר באמת בחתונה ! למה ללכת כל כך רחוק בעניין קבורה ,כדי ללמוד על חתונה?

מכאן, אני מציע להבין שהגמרא פשוט רצתה שאנו נעשה את הקבלה בין שני חלקי הפרשה: קבורת שרה וחתונת רבקה ,הם אותו נושא! למרות שזה לא נראה לכתחילה! וכאמור אני מזמין לעיין בשני הסיפורים כדי למצוא, אולי הקשר העמוק בניהם.

קבורת שרה

לכאורה, קריאת הסיפור נותנת את ההרגשה כאילו קבורת שרה היא רק תירוץ כדי לקנות חלקה בארץ כנען! בפסוק אחד מתואר שאברהם בא , סופד ובוכה את אשתו. עוד פסוק אחד, בסוף הסיפור שאומר שאברהם אכן קבר אותה שם. אבל כל הפרשה מספרת בדיוק רב את המשא ומתן על קניית השדה! ועוד ראייה להרגשה הזו:

1. יז) וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב:(יח) לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ:
2. (יט) וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:
3. (כ) וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת קָבֶר מֵאֵת בְּנֵי חֵת: ס

פסוקים יז ויח' קובעים שאברהם קנה סופית השדה. אחר כך, פסוק יט' מספר על קבורת שרה. אבל למה בא םסוק כ'? כאילו הוא מסיים הסיפור, הוא מטרת הסיפור וקבורת שרה היא רק אמצעי לקנות סופית השדה! כאילו יש קניין על ידי הקבורה!! זה ממש נראה "משפיל" את שרה! היא כאו רק כדי שנקנה השדה.

אבל, יש לזכור מה היתה תורתה של שרה. מה היא חידשה לאברהם?. אברהם היה קוסמופוליט! עבורו, יש לדאוג לכל עמי הארץ. הוא "אב המון גויים" ומטרתו היא לברך את כל גויי הארץ. יצירת עם קטן , לאומי, נפרד, הוא רעיון שזר לו לכתחילה. שרה היא זו שמביאה אותו להכרה שיש לבנות עם ישראל. אברהם היה לגמרי מסתפק באליעזר או בישמעאל.

מצד שני, אברהם שונא את העימותים!

כשיש רעב בארץ (אם כן, יש אלימות גוברת וכולם נלחמים על פת לחם) הוא בורח למצרים

כשיש ריב קטן עם רועי לוט, הוא מציע לחצות את כל הארץ לשניים ולוותר על חצי המלכות!

כשיש בעיה עם אבימלך, הוא מוכן להישבע שהוא וזרעו לא יכבשו ארץ פלישתים לעולם!

כשהוא צריך לגור, הוא לא קונה בית בתוך העיר אלא נוטע אוהל בדרך כדי לקנות נפשות לדרכו.

העימות עם יושבי המקום מרתיע אותו!

שרה אילצה אותו להביא את יצחק לעולם ולגרש את ישמעאל.

המטרה האולטימטיבית של שרה היא: שאברהם יקנה אחוזה בארץ!!

לכן, היא כאן, בחברון, העיר הקשה ביותר מבחינת קיצוניות התושבים .(קריית ארבע= מקום שמנסה לחבר- חברון- עם ארבע קצוות הארץ. ארבע ענקים מנסים להביא את העולם לכיוון שונה. ארבע האבות יבנו מידות שונות. המקום הזה הוא מקום העימות . ודווקא שם שרה מתה! בעוד שאברהם היה רחוק מאוד, בבאר שבע! מות שרה גורמת לאברהם לבוא למקום הזה והיא מכריחה אותו, אחרי מותה, במותה, לקנות חלקת אדמה כדי לקבור אותה! ואברהם עומד במשימה!. כאילו בעל כרחו אבל הוא כן עושה זאת.

והקניין של האחוזה היא אולי ההספד הטוב ביותר שאברהם היה יכול לעשות עבור שרה!

גם אחרי מותה היא משפיעה! אלו באמת "חיי שרה" אפילו שהיא מתה!!

גם אם יש לנו את ההרגשה שהעיקר היא קניית אחוזה בארץ, זה עדיין בהשראת שרה, לכבוד שרה , מורשת שרה!

חתונת יצחק

התורה מספרת שהגר "לקחה "אישה מארץ מצרים לבנה ישמעאל. האימא מחתנת הבן!. אבל עשכיו שרה איננה ויש לחתן את יצחק. אברהם לוקח על עצמו המשימה והוא יעשה זאת, בהשראת שרה גם כן:

הוא לא מסכים שיצחק ייתחתן עם כנענית,. זו תורתה של שרה: לבנות משפחה עברית!

והוא מבקש שהיא תהיה בעלת חסד, ממשפחתו.

אבל המשימה לא נגמרת עד שיצחק מתחתן עם רבקה, והיא נכנסת "לנעליים" של שרה אימנו, כלומר עד שהיא באמת מראה שהיא תהיה האימה השנייה בשושלת האימהות הבונות את עם ישראל:

:(סז) וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ:

אין לראות את ה"נחמה" של יצחק רק כנחמה נפשית פסיכולוגית של בן שהיה קשור לאימא והנה אשתו לוקחת את מקום האימא בחייו. נראה שזה הרבה יותר עמוק: השאלה היא האם יש להיות אוניברסאלי או שיש להמשיך במשימה לבנות עם קטן, מיוחד ונפרד מכולם?

לכאורה, הגברים, האבות, פחות מעוניינים בבניין המשפחה הקטנה הזו שתיקרא ישראל. הם חושבים יותר על עבודת ה' והפצת דרך ה' בעולם, כמו אברהם

האימהות, לעומתם, דואגות הרבה יותר לבניין המשפחה הישראלית. מצידו, כמו שאביו אברהם היה מעוניין בישמעאל, יצחק היה מאוד מעוניין בעשיו. לולי רבקה שעשתה הכל כדי להבריח את יעקב ולדאוג לבניין השושלת, ספק אם היה קם עם ישראל!

לסיכום:

לכן, נראה לי ששני הסיפורים מדברים על נושא אחד: בניין עם ישראל וארץ ישראל. שני הבניינים האלה, נראים קשים מאוד כי הם במסלול "אנטי טבעי"! יש להילחם כל הזמן נגד זרם חוקי הטבע והטבע האנושי, כדי ליצור את עם ישראל ולעשות הכל כדי שיתיישב בארץ ישראל.

שרה ממשיכה אחרי מותה למאלצת את אברהם לקנות אחוזה בארץ ישראל. שרה ממשיכה עוד להשפיע על ידי מציאת רבקה לבנה יצחק, רבקה שתמשיך את פעולת שרה בדור הבא.

רק אחרי שיצחק ורבקה מתחתנים, אפשר לספר על קבורת אברהם עם שרה אשתו  במערת המכפלה.

ועוד ראיה למה שאנו טוענים:

אחרי שאברהם "מסדר" את המשכיות השושלת, אליבא דשרה, על ידי מציאת אישה ליצחק, הוא ממשיך בדרכו המקורי: הוא ממשיך לעשות נפשות מחוץ לעם ישראל!! על ידי הולדת ששה בנים מקטורה !! מכאן, אנו עוד יותר מבינים שללא שרה וללא רבקה, לא היה קם עם ישראל!!

ועוד רעיונות על הפרשה

1המשא ומתן על הקבר:

נראה שהמשא ומתן נעשה בשלבים

בהתחלה , אברהם מבקש "אחוזת קבר". לפי מה שהארכאולוגים מצאו באזור, נראה שבתקופה ההיא, רק מי שהיה אוחז בקרקע, מעבד אותו בחקלאות, היה יושב ישיבת קבע בחלקת האדמה, היה יכול לקבור את מתיו במערות, בקבורה משפחתית חמולתית. לעומתם, הנוודים, מי שהיה "גר", נקבר על פנה השדה, בקבר יחיד. כי הוא לא נחשב כ"עם הארץ". אברהם (בהשראת שרה) מבין שעליו לקנות "אחוזה" כאילו הוא תושב קבע. אבל, מצד שני, הוא מגדיר את עצמו כ"גר ותושב" כי הוא אכן כך! היא לא מתערב לגמרי עם תושבי המקום. הוא "נשיא אלוהים", הוא חי בשמים. בעוד שאנשי עם הארץ חיים בארץ. ולכן, בנימוס, בני חת מסרבים לתת לו "אחוזה" קבר, כן, אבל לא בקניין עולם. לכן אברהם משתחווה והולך

בשלב שני, אברהם חוזר עם רעיון חדש: לבקש מעפרון, אבל מול כל בני חת שיהיו עדים לדבר. ואז עפרון קובע: אין אפשרות לקנות רק מערת קבורה . חייבים גם לקנות השדה מסביב! כי כך המנהג! יש להיות חקלאי ולגור פה כדי לזכות במערת קבורה קנויה ב"טאבו"! ואז הוא מציע קודם כל שזה יעשה חינם (כלומר, בלי קניין אמיתי!) ואחר כך עם מחיר מופרז של 400 שקל.(מחיר עבר , לפי התורה הוא 20 שקל- מחיר יבול שדה שעורים בשנה שווה שקל אחד!). אברהם מוכן לשם מיד והוא קונה! אבל כולם מחכים שתהיה "חזקה", והקבורה משמשת כחזקה על בעלות הקרקע שנקנה.

2. חתונה יצחק

כשאברהם מדבר על האלוהים אשר הוציא אותו מאור כשדים, הוא מדבר על "ה' אלוהי השמים אשר לקחני.." אבל, כשהוא מדבר על ה' בארץ כנען, הוא כבר לא רק אלוהי השמים, אלא גם אלוהי הארץ!:

(א) וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים ..ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ …(ג) וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיקֹוָק אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי ….ז) יְקֹוָק אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי …:

אברהם מבין שבארץ ישראל, ה' הוא כבר לא רק אלוהי השמים אלא שיש להכניס את אלהותו בארציות, דבר שהוא הבין אחרי קניין מערת המכפלה !

3. העבד והאיש

השם "אליעזר" לא מופיע בסיפור. כשהוא נמצא מול אברהם או מול ה', הוא נקרא בתורה :"העבד". אבל, כשהוא נמצא מול לבן, הוא כבר הופך ל"איש". אבל, כשהוא חוזר והוא נמצא מול יצחק, רבקה קוראת ליצחק "איש" ולאליעזר היא חוזרת לקרוא "העבד".

כאילו הסטטוס של עבד הוא יחסי מול מי הוא מתייצב. מול אברהם ומול יצחק, הוא באמת עבד

אבל מול לבן, הוא נחשב לאיש!

רקבה נופלת מעל לגמל כי היא ראתה את יצחק כ"איש", כלומר איש חשוב שמקרין אור מיוחד.

4. המספרים

מילה מנחה, בטקסט, מופיעה, בדרך כלל שבעה פעמים.

כשסופרים את המילים המנחות בשני הסיפורים, מגלים שיש 13 פעמים המושג "קבר" ו13 המילה "רבקה" ו13 פעמים מדובר על שרה (5 פעמים בתור "שרה"- ו8 פעמים בתור "מת").

איפה מסתתרים הפעם הארבע עשרה (כדי להיות פעמיים 7)? אנו מוצאים אותם בסוף הסיפור כך שבאמת נמצאים 14 פעמים שלושת המילים המנחות, כשמשלבים את שני הסיפורים כיחידה אחת:

(*)סוף פרשת חיי שרה:

בראשית פרק כה (:(י) הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ:

בע"ה י מרח שוון התשט

מישל בן שושן

לך לך פי3

ניתן לקרוא את הפרשיות שלנו (וגם עוד הרבה פרשיות בתורה ) בצורה כזו :

• סיפור, תיאור מצב. בעיה , כישלון, או תיאור נקודת מוצא.
• ה' מדבר אל האדם (אברם-אברהם-שרה..), כדי לטפל בבעיה הקודמת, להתגבר על הכישלון או לתת כיוון חדש, לדרוש מהאדם להתעלות מעל השלב שבו היה נמצא
• סיפור חדש ,שבדרך כלל מתאר את ההתקדמות שאליה הגענו ביחס לדבר ה'. הסיפור הוא בעצם תגובה של האדם לדרישה של ה'
• ה' מדבר שוב , יחסית להתקדמות שקראנו בסיפור הקודם, וכך מתקדמים או נסוגים, הכל יחסית לצורה שבה האדם מגיב לדבר ה'.
• סיפור…

סיכמתי בטבלה את השלבים השונים:

לא נלמד כאן את כל השלבים  אני מציע בחום לנסות לקרוא את הפרשה בצורה כזו, כך שכל דיבור הוא בעצם דרישה של ה' והסיפור מתאר איך העולם, האדם, הגיב לדרישה הזו.

אבל ,כן נתייחס לארבע נקודות חשובות ונשווה ביניהן בעזרת שני מפרשים ישראלים דגולים:

• הרב יואל בן נון
• והרב תמיר גרנות (מתלמידיו)

יש הרבה "הבטחות", על הזרע והארץ. יש לפחות שתי בריתות ויש שתי בשורות על לידת יצחק (אחת לאברהם והשנייה לשרה). למה כל כך הבטחות, בריתות ובשורות על אותו הדבר?

לפי מה שהצעתי לעיל (שלבי "דרישה-תגובה"), ניתן לאומר, שה' מצפה מאברהם לעבור תהליך מסוים. לא לחינם החכמים מדברים על סדרה של עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו. אברהם חייב לעבור, שלב אחרי שלב, תודעה, הבנה, חוויות שיובילו אותו למטרה הסופית, להיות אב נכון ליצחק. אבל בדרך, יש הרבה מסימות אחרות ודרכים שונים שאברהם יפתח בנוסף להולדת יצחק. אברהם הוא גם אב המון גוים וגם אב ראשון לעם ישראל. את שני הפנים האלה, אברהם יפתח בדרכו בשלבים שיובילו אותו , ואותנו, להבין מה משמעות יצירת עם ישראל מתוך אומות העולם. כלומר מה המשמעות הלאומית ומה משמעות האוניברסאלית של ישראל.

אכן,ה' היה יכול , מההתחלה, לבשר לאברהם על הולדת יצחק. במקום זאת, הוא מדבר על ברכה שתצא מאברהם. אברהם , בצדק, יכול להבין שמדובר בתלמידים (הרי אין לא ילדים). בשלב שני, ה' מסביר לו שזה חייב לעבור דרך זרעו ממש. אברהם, בצדק, מבין שזה דרך ישמעאל שעכשיו נולד לו. רק בשלב מאוחר יותר, ובעזרת שרה, אברהם יבין שזה חייב לעבור דרך יצחק !

שתי בריתות

אפשר אולי להבין את ההתקדמות בשלבי "ההבטחות". אבל קשה להבין למה יש שתי בריתות. ברית הוא דבר רציני מאוד, סופי שמחייב את כל הצדדים מכאן והלאה. אם הסברנו שיש התקדמות בהבטחות כדי להסביר דברים מסוימים לאברהם, אי אפשר לעשות כך עם הבריתות. לכן, אנו חייבים לשאול את עצמנו מה פשרם של שתי הבריתות . במה הן שונות , ולמה הן שתיים. לכן, אני מציע שנשווה , בעזרת הרב יואל בין נון, בין שתי הבריתות: ברית בין הבתרים וברית המילה.

1. ברית בין הבתרים: פרק טו (א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר יְקֹוָק אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר …ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יֱקֹוִק מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר:(…:(ד) וְהִנֵּה דְבַר יְקֹוָק אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ:(ה) … וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ:(……:(יג) וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:(….:(טז) וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה …(יח) בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְקֹוָק אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:(יט) אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי

(ביען שתי הבריתות , יש את כל פרק טז  =  לידת ישמעאל)

2. ברית המילה :  פרק יז (.. וַיֵּרָא יְקֹוָק אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים:(ב) וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד:(ג) וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר:(ד) אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם:(ה) וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ:(ו) וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ:(ז) וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ:(ח) וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים:(ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם:(י) זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר:(יא) וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם…

נסכם בטבלה את ההבדלים:

על ידי ניתוח הפשט ושימוש במילים שונות (למשל "הארץ" במקום "ארץ כנען"..) ניתן להסיק כמה מסקנות:

ברית בין הבתרים  תלויה כולה בעתיד. אברהם בתרדמה, הוא חולם. וה' מבשר לו על ההיסטוריה של עם ישראל. הכל תלוי במה שישראל יעשו. איך הם יגיבו ואיך ה' יגיב למעשיהם. גם קדושת ארץ ישראל תיקבע רק לפי הכיבושים. כמו , שלמשל, הרמב"ם, מתאר את הקדושה הראשונה והשניה והשלישית: הכל לפי מה שקרה בפועל בהיסטוירה. ה' נותן רק את המסגרת הרחבה: מנהר פרת ועד הנילוס. אין הגדרה מדוייקת. הכל תלוי במה שהעם יקבע בפועל. "כל המקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם נתתיו"(כמו שמשה יסביר יותר מאוחר). כלומר, זו ברית שתלויה כולה במה שהעם יעשה. ה' יגיב למעשה ישראל ויפעל בהתאם. גם הארץ תוגדר בהתאם.

ברית המילה היא שונה לחלוטין: היא איננה תלויה בזמן. אברהם ער, שומע ומקיים מייד את המצווה. היהודי מוגדר כך מלידתו ונכנס לברית כשהוא עדיין תינוק. לא מצפים ממנו שום צעד נוסף כשיגדל. הוא כבר יהודי לכל חייו.

גם הארץ מוגדרת בצורה שונה: היא ארץ כנען שכבר גבולותיה הוגדרו בפרשת נוח. קדושת הארץ אינה תלויה בכיבושה. הארץ תמיד תהיה קדושה, ללא תלות בשלטון ישראלי עליה. אין קדושה ראשונה או שניה. יש רק קדושה תמידית.

שתי התפיסות האלה , הדתית (ברית מילה) וההיסטורית (בין הבתרים), , ממשיכות אצל כל החכמים בתלמוד , אצל הראשונים ועד היום. למשל, רבי יהודה הלוי דוגל ביהדות, משוג ברית המילה והרמב"ם או הרמב"ן מחזיקים בדיעה הפוכה שמקורה בברית בין הבתרים.

שתי התפיסות האלה קיימות ביהדות. ועלינו להחזיק בשתיהן גם יחד!

וכאן, אנו יכולים להבין לעומק את משמעות המצווה שנצטוו בני ישראל ביציאת מצרים: כל ערל לא יאכל בו! חייבים ביציאת מצרים, בזמן מימוש ברית הבתרים, לקיים את ברית המילה גם יחד.

"בדמייך חיי"! בדם המילה ובדם קרבן הפסח!!

וכן כשנכנס יהושוע וכבש את הארץ: מיד יש למול את בני ישראל! כדי לחבר בין שתי בריתות, בין שתי התפיסות, הדתית וההיסטורית!

שתי בשורות

מיד אחרי ברית המילה, ה' מבשר לאברהם על הולדת יצחק . אבל, בפרשה הבאה, שלושה מלאכים באים כדי שוב לבשר על הולדת יצחק. הפעם, הדגש הוא על שרה :"איה שרה אשתך". למה שתי בשורות על הולדת אותו הבן? נביא את הפסוקים ונסכם בטבלה:

1. בשורת לידת יצחק לאברהם:(טו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ:(טז) וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ:(יז) וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד:(יח) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ:(יט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו:(כ) וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ .(כא) וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת:

אברהם עושה ברית מילה לכל ביתו

פרק יח שלושת המלאכים:

2. בשורת לידת יצחק לשרה וירא אליו ה' באלומי ממרה..ט) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל:(י) וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו:(יא) וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים:(יב) וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן:(יג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי:(יד) הֲיִפָּלֵא מֵיְקֹוָק דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן:(..

הרב תמיר גרנות משווה בין שתי הבשורות. ברורים ההבדלים:

הראשונה, לאברהם, קוראת יחד עם ברית המילה. כאילו הבן בא כדי שיהיה למי לעשות ברית!.

השנייה, לשרה. היא מוקד הביקור. הפעם, לידת יצחק לא באה כדי למלא תפקיד לאומי דתי אלא כדי שלשני הזקנים הצדיקים האלה ייוולד סוף סוף בן! זה עניין משפחתי, אנושי. גם הסיפור הוא אנושי. קבלת אורחים, דיבור לבני הזוג בדרישה שכל אחד ידבר עם השני (למה זה צחקה שרה, איה שרה אשתך, ..)

בראשון, אברהם צוחק. בשני שרה צוחקת. ואכן זה סימן שמבינים שייוולד יצחק.

מהרגע שישמעאל "מצחק" בהווה, יש לגרש אותו! כי הצחוק חייב להיות באמת רק לעתיד לבוא!

ההבדל הוא רק בין התפיסה הדתית לאומית לתפיסה המשפחתית

אלא גם בין התפיסה האוניברסאלית (כל זרע אברהם יימול ואברהם יהיה אב המון גוים) ותפיסה לאומית שדורשת גירוש הזרים, יצירת משפחה, שעל זה דואגת האימא, שרה.

האבא , אברהם רוצה בן כדי שהוא ימלא תפקיד , חזון (ימשיך בשושלת, יטפל בחברה שהקים האבא, ימשיך את שם המשפחה..) והאם , שרה, שדואגת לחיי הגרעין המשפחתי ויש להגן עליו

גם אצל יצחק ורבקה אנו פוגשים דאגות שונות דומות

רבקה אוהבת את יעקב ולה , ה' מגלה שיש להפריד אותו מעשיו. בעוד שליצחק, יש ראייה כוללת, מכילה, גם לזה וגם לזה והוא ממשיך לדאוג לעשיו!

הקונטקסט גם הוא חשוב (ראה ההערה הראשונה)

ברית המילה, בבשורה הראשונה לאברהם , מסמלת את כל מה שאמרנו לגבי ייעודו של אברהם כאב לגוי גדול ולהבטחת זרע , גויים, בשורה לאנושות

הבשורה השנייה, לשרה עם המלאכים, מחוברת להפיכת סדום: זה לימוד גדול עבור אברהם: הוא צריך ללמוד שיש גבול לדאגה אל הגויים כולם. ה' נותן לו את האפשרות לדאוג לסדום. והוא בעצמו מגלה, בסופו של דבר שאפילו עשרה צדיקים אין שם! יש גבול לאוניברסליות! , ולכן יש מקום לדאוג ליצירת עם ישראל עם קדושה מרוכזת שיהיה אור לגויים לעתיד. אבל אי אפשר לטפל בכל בעיות כל העולם גם יחד. אי אפשר לקדם את המשימה עם כל אומות העולם מיד. סיפור סדום, בעצם, מצדיק את עמדת שרה: יש לגרש את הלא רצויים וליצור עם קטן , פנימה, שתפקידו יהיה גם אוניברסאלי, אבל לעתיד ולא מיד.

דבר תורה בבית הכנסת

אילו לא היתה כתובה בכלל פרשת לךלך, מה היינו מפסידים ?

הרי יצחק ייולד רק בווירא. נעשה לו ברית מילה.

נראה שכל מה שכתוב בלך לך הם רק טעויות של אברהם. הוא חשב שלוט יירש איתו הארץ ואחר כך הוא חשב שזה אליעזר ואחר כך ישמעאל. ורק בסוף מודיעים לו שזה יצחק.

האמת שאנו, הקוראים, חייבים להבין את כל השלבים האלה שעבר אברהם. את כל הסניונות שלו

כדי להבין שיש מקום בתוך עם ישראל לפן האוניברסאלי

התחלנו ב"ונברכו בך כל משפחות האדמה

והגענו ליצירת עם קטן , עם ישראל.

אבל המוסר השכל ברור:

אי אפשר להגיע לברכת כל העמים עכשיו. (סיפור סדום הוא הוכחה נוספת)

לכן יש צורך ביצירת עם ישראל שיהיה עד במשך כל ההיסטוריה לכוונת הבורא עבור כל האנושות.

בסופו של דבר, כן ייברכו כל משפחות האדמה אבל זה ייקח זמן!

ישמעאל, בנו של אברהם "מצחק" כי הוא חושב שעכשיו כבר הגענו אל התכלית

שרה תלמד את אברהם שרק לעתיד, נוכל לצחוק. ולכן ה' קורא לו יצחק בעתיד.

בע"ה ג סיוון התשע"ח

מישל בן שושן

https://divretorah.com/

נוח פי 3

היחס בין  האדם להחיות. מתוך רעיון של הרב תמיר גרנות והרב יונתן גרוסמן.

אחרי המבול, האלוהים מבטיח שזה לא יקרה עוד. למה? האם התנאים שה' מציב לאדם שונים מאלה שהוא הציב לפני המבול?. כדי לענות על השאלה, נעיין בשינויים שחלו, בנקודת המבט של האלוהים אל האדם, לפני ואחרי המבול:

1 לפני המבול:

בראשית פרק א : (כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:

אנו כל כך רגילים לקרוא את הפסוקים האלה שלא שמים לב לדבר חשוב: האלוהים בורא את האדם והחיות באותו היום, יום שישי. אחרי בריאת החיות, הוא מחליט לברוא את האדם. באותו הפסוק עצמו שה' חושב לברוא את האדם, הוא מפרט מטרת בריאת האדם: "וירדו בדגת הים…". לא משובר בפסוק אחר שבו , האדם יהיה מוגדר כ"מעל" לחיות. אלא באותו הפסוק עצמו, כסיבת בריאתו, מוגדר התפקיד של האדם:" להיות השליט, האחראי, המנהל, מי שייכוון וייתן אולי משמעות לעולם החי! זה תפקיד האדם!  לא כתוב שה' רוצה לברוא אדם כדי שילמד תורה או שייקיים מצוות או שיתפלל, או כל דבר חשבו שאנו חושבים עליו, כאנשים דתיים היום. אלא עלינו להפין היטב את הפסוק הזה : מטרת בריאת האדם היא להיות מלך החיות!! רצף הפסוקים נראים ברורים למדי: ה' בורא חיות ומחפש להם מנהיג! ואז הוא בורא את האדם שיהיה המנהיג הזה!

הפסוק השני (פסוק כז) מתאר איך הבורא מתכוון לאפשר המנהיגות הזאת: הוא מכניס משהוא מעצמו (צלם אלוהים) בתוך האדם, כדי שהאדם יהיה כמן מתווך בין האלוהים וביןה חיות. זה "הכח" המיוחד שה' שם באדם כדי שיוכל למלא את תפיקדו!. נקרא את ההמשך:

(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:

זה נראה מאוד מתאים לפסוק הראשון (כוונת בריאת האדם) ולפסוק השני (הבריאה עצמה). עכשיו הוא מצווה לאדם למלא את תפקידו : לפרות, לרבות, למלא את הארץ, "לכבוש" אותה, ובעיקר "לרדת" על כל עולם החי. המילה הזו "ורדו", מפורשת על ידי רש"י:

וירדו בדגת הים – יש בלשון הזה לשון רידוי ולשון ירידה, זכה רודה בחיות ובבהמות, לא זכה נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו:

אם רש"י מדגיש שקיימות שתי אופציות בהבנת המילה, זה בגלל שהוא רואה שתי אפשרויות בייסום התפקיד: או שהאדם "זוכה" לשלוט או שהוא לא יזכה לשלוט! זה מאוד מתאים לתפקיד על, של אחראי על קבוצת ברואים, תפקיד מחייב מאוד שדורש התנהגות מוסרית ומנהיגותית שיצדיקו, כל הזמן את התפקיד העל. במילים אחרות, אין לאדם עליונות טבעית על שאר החיות, אלא פוטנציאל שמחייב אותו לזכות בעליונות הזו. הכל תלוי באדם ובזכות שהוא מקנה לעצמו על ידי התנהגות נאותה!!

נמשיך בקריאת הפסוקים:

(כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:(ל) וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן:

עוברים עכשיו לתזונה של עולם החי: גם לאדם וגם לחיות, ניתן עולם הצומח לאכלה. כלומר, כל עולם החי חייב להיות צמחוני. וזה מסביר שעולם הצומח נברא ביום השלישי, (ראה הקובץ "בראשית פי3"), יום בו, האלוהים עדיים בורא את המסגרות הבסיסיות של עולם החי. הצומח הוא "רק" אמצעי לקייום עולם החי. ומיכוון שעולם החי, במנהיגות האדם אמור לכבד את עצמו ואת בוראו, לא בא בחשבון בכלל שיצור חי יאכל יצור חי אחר (חוץ מהדגים שאינם מופיעים בפסוק ל').

היחס בין האדם והחיות הוא יחס של כבוד, של אחריות, של שלטון ומנהיגות. אבל, כמו שלא בא בחשבון שמלך יאכל את נתיניו או שאב יאכל את בניו או שמפקד יאכל את פקודיו, אסור לאדם לאכול חיות ואסור לחיות עצמן לאכול חיות אחרות. העליונות של האדם על החיות היא קודם כל אחריות ומנהיגות שדורשת זכות, כבוד ומחייבת מוסריות גדולה בכל עת.

2. אחר המבול

עכשיו נקרא את מה שאומר האלוהים למשפחת נוח אחרי שיצאו מהתיבה:

בראשית פרק ט (א) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ:(ב) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ:

הפריה והרבייה , הם לא חידוש. כבר נאמר להם זאת לפני המבול. דרך אגב, ברצוני להעיר שמצווה זו חשובה מאוד מבחינה מהותית: בכוונה תחילה, הבורא דורש מעולם החי לקחת יוזמה ואחריות בהמשך התפתחותו! בניגוד לכל שלושת ימי הבריאה הראשונים, כשהבורא פונה אל שלושת הימים האחרונים של הבריאה, איננו "משלים" את הבריאה. להיפך, הוא יוצר את התנאים להמשך החיים אבל הוא "מצפה" מכל עולם החי שייקח יוזמה , אחריות, ויהיה שותף להמשך מעשה הבריאה. ה"ברכה" של הבורא היא הזמנה לפתח את הפוטנציאל שקיים במינים השונים של החי ובמין האנושי. לכן, מצוות "פרו ורבו" היא בעלת משמעות חשובה כי היא מצביעה על הבקשה לקחת אחריות על המשך סיפור הבריאה!

אבל החידוש הגדול, בפסוק הזה הוא במילים :"ומוראכם וחתכם יהיה על כל חיית הארץ". אין כבר כבוד, אין מנהיגות. יש אימה, פחד, כוחניות, שימוש בכל האמצעים האפשריים כדי להתגונן, לנצח בקרב ההישרדות, ואפילו להרוג, במידת הצורך, חייה שבאה לאיים על האדם!!

יצאנו לגמרי מכל ההגדרות הראשונות שהוצבו בבריאת האדם והחיות.

הכל מתרחש כאילו הדרישות של האלוהים מלפני המבול לא התגשמו. האדם (וכנראה גם החיות עצמן) לא "זכו" במשימות שהוטלו עליהם.  כמו שהפסוק כבר תיאר זאת לפני המבול :

"כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ"

"כל בשר" כולל כל בשר! כלומר גם האדם וגם החיות. הבורא ציפה לדבר אחד והנה גם האדם וגם החיות אכזבו אותו. ה' נתן הארכה של 10 דורות והכישלונות רק התעצמו. עד שהאלוהים החליט למחוק את הכל ולהתחיל מחדש! אבל הוא מציב נורמות חדשות, פחות גבוהות, עם דרישות נמוכות יותר. והעולם החדש הזה כולל ירידה גם של האדם וגם של החיות.

מעכשיו, ישרור יחס של אימה, של כוחניות, של הישרדות בין כל עולם החי, כולל האדם עצמו!

זה מסביר ש"אכילת" יצור חי מתחילה להיות מותרת. אבל , בכל זאת, לא הכל אבוד. נשארים כמה עקרונות:

(ג) כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל:(ד) אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ:

(ה) וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם:

(ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם:

1. מותר לאדם לאכול בשר
2. המעמד המיוחד של "צלם אלוהים" נשאר לאדם אבל , זה מחייב אותו בחוקים מגבילים: אסור לו לאכול אבר מן החי. כלומר, האכילה עצמה, מותרת רק אחרי מיתת החייה. אסור לאכול יצור חי כשהוא עדיין בחיים.
3. אסור לאדם לאכול אדם אחר, ואסור לו להתאבד
4. יש להעמיד מערכות שיוכלו להרוג רוצחים וה' בעצמו יטפל ברוצחים שמערכת זו לא תוכל לתפוס או להרוג
5. אסור לבעלי חיים להרוג בני אדם !! כלומר מוצאים כאן מצווה יחידה מסוגה שבה ה' מצווה את החיות (ולא את האדם) בהתנהגות מיוחדת !! ועונש לצידה (ה' יטפל בחיות האלה שיפרו את מצווה זו!)

כל השינויים המכריעים האלה, מבטיחים, כנראה, שהעולם לא יחרב יותר! סף הדרישות ירד, ולכן, כנראה, גם תגובות האלוהים פחות טובעניות כלפי האדם!

זה מאוד מזכיר את מה שקרה במתן תורה

1. מתואר מתן לוחות ראשונות, בעלי דרישות גבוהות, כמעט אידאליות כלפי עם ישראל.
2. אחרי חטא העגל, הלוחות האלה נשברות ה' רוצה להרוג את כולם
3. משה (שהוא ממשיך דרכו של נח מהרבה בחינות) מציל את המצב
4. לוחות שניות, פחות טובעניות, עם דרישות פחותות, ניתנות, והן, הלחות השניות, מתקיימות כל הזמן.

גם כאן, אנו מוצאים אותו המהלך:

ה' מציב דרישות גבוהות לאדם (יחס של כבוד מנהיגות והתנהגות נאותה כלפי העולם ועולם החי

1. כישלון של החיות והאדם
2. ה' רוצה להרוג את כולם
3. נח מציל את המצב חלקית
4. חוקים חדשים, פחות טובעניות ניתנות וזה מאפשר את קיום העולם

למה התורה מתארת את כל הסיפור הזה? אם באמת היו כשלונות והאדם לא הצליח לעמוד בדרישות המקוריות, למה להזכיר זאת ולהתחיל את סיפור האדם בתאור הכשלון העצום הזה.?

נראה לי שהתשובה ברורה: כדי ללמד אותנו מה הכוונה המקורית שאליה אנו חייבים לנסות ולהגיע דרך העולם התיקון (עולם אחרי המבול- לוחות השניות). האדם חייב לחיות בעולם הפחות דורש, עולם הפשרה, עולם המציאות הלא אידיאלית, אבל בת בבד, הוא חייב לשאוף להגיע לעולם האידיאלי שתואר בראשונה.

יכולים אנו להמשיך קו מחשבתי זה ולהגיד שכל התורה כולה היא לימוד החיים בעולם שאחרי המבול כדי לנסות ולחזור לקריטריונים של לפני המבול!

הכניסה לארץ ישראל , היא אולי רמז לחזרה לגן עדן עצמו

"אחרית הימים" הם אולי החיים המתוקנים שלפני הנפילה הגדולה.

עדיין הלוחות הראשונות הם המטרה העליונה ומחזיקים בשברי הלוחות יחד על הלוחות השנייות. ,"זכור ושמור" בדיבור אחד נאמרו וממשיכים לנסות לקיים את שניהם גם יחד, אפילו שהזכור נכתב בלוחות הראשונות והשמור בשניות.

ייתכן ששתי הפרשיות האלה, של בראשית ונוח, הן לא רק "הקדמה" הסטורית של סיפור התולדות. אלה ההסבר העמוק ביותר של כל משמעות סיפור יצירת העם היודי כהתחלת תיקון כל העולם כולו שאמור לחיות בעולם ירוד לקראת תיקון אותו עולם ולשאוף לעולם מתוקן יותר שתואר מראש כאידיאל וכוונה ראשונה של הבורא!

• הגירוש מגן עדן אחרי החטא הראשון דומה ליציאה לגלות
• ההצלה מים סוף על ידי אדם שניצל בעצמו מהמים (משה) דומה לתיקון המבול
• מתן התורה ובמיוחד הלוחות השניים, דומה לשבעה מצוות בני נוח
• והכניסה לארץ מזכיר את החזרה לגן עדן שממנו גורש האדם

המטרה , אם כן, היא , דרך גאולת ישראל, גאולת כל האנושות כולה . כי הסיפור של התורה התחיל מבעיית אנושית אוניברסאלית וסופו של התנ"ך , היא הבטחת הגאולה השלמה האוניברסאלית.

לא לחינם, כמה רבנים, ובראשם הרב קוק זצ"ל, לימד שהמטרה העליונה היא כיבוד העולם, כיבוד עולם החי והצומח עם נטייה ברורה לחזור לצמחונות, מתוך כוונת הפסוקים הראשונים המספרים על כוונת  בריאת האדם.!

מגדל בבל:

ניתן לחלק את הפרשנויות על סיפור מגדל בבל לשלו קבוצות של פרשנים

1. חכמנו מהתלמוד והמדרש
2. הפרשנים של ימי הביניים
3. הפרשנים המודרניים

הקבוצה הראשונה והשלישית תמימי דעים שחטא אנשי דור הפלגה היתה המלחמה באלוהים עצמו. אכן, בני האדם רצו להגיע לשמים ולהילחם באלילים.

הקבוצה השנייה (שכוללת פרשנים גדולים כמו הראב"ד, הרד"ק, הרשב"ם, לא הלכו בדרך הזו. הם לא רצו לקחת בחשבון ש ראש המגדל יגיע לשמים היא אכן מטרת כל הסיפור. הם השוו זאת למטאפורה כמו שכתוב אצל המרגלים "ערים גדולות ובצורות בשמים". הם רכזו את כל חטאם של הדור ההוא ברצונם להתרכז במקום אחד (פן נפוץ על פני כל הארץ", כי הם לא הבינו (בתום לב או ברשעות) שמטרת האלוהים היא שימלאו את הארץ. ולכן, הם מסבירים שה' מתקן את דרכם על ידי הפצת כל האנושות וחלוקת לשונותיהם.

אם הקבוצה הראשונה והשלישית תמימי דעים , זה, כנראה, בגלל שחכמי התלמוד חיו ממש באותם המקומות שעליהם התורה מספרת שזה קרא: בבל!. הם הרגישו ואף ראו בעיניהם את שרידי התרבויות האלה והם קלטו את כוונותיהם. הקבוצה השלישית, ובראשם הרב קסוטו , למדו מהארכיאולוגיה והממצאים החדשים של מבנים וכתובות של התרבויות האלה, שחכמי התלמוד אכן צדקו בפרשנותם. וכך שתי הקבוצות האלה (חכמי התלמוד והחכמים המודרניים) התאחדו במסקנותיהם נגד פרשני הפשט של ימי הביניים (להוציא את רש"י שהלך בעקבות התלמוד והמדרשים)

משמעות הסיפור לאור חכמי התלמוד, והחכמים המודרניים:

נראה שהבעיה היא מאוד אקטואלית:

הבורא נתן לבני האדם יכולות על. צלם אלוהים, בחירה חופשית, כלים אדירים כדי למלא את תפיקדם כאחראים על העולם ועל בריותיו.

אבל, האדם השתמש בכוחות האלו כדי ללכת נגד חוקי הטבע ונגד חוקי האלוהים. הוא ממש השתמש בכוחות האלה נגד העולם עצמו ונגד האלילים- או האלוהים:

האלילים הבבליים שנגדם בוני המגדל באו להתחרות, משמלים את בורא העולם עצמו. אלה שאחראים לבריאה ומעוניינים בהצלחתה! ולא חשוב כאן אם מדובר באל אחד או אלילים רבים או כוחות הטבע או הטבע עצמו. יש פשוט זלזול המוני של בני ה אדם נגד הטבע. דבר שאנו , כולנו מתחילים להיות מודעים אליו ומסכן את קיומו של העולם עצמו!!

מעניין מאוד שהתורה איננה מצביעה על אדם אחד שאחראי על המבול.

כמו כן, נמרוד איננו בפרוש הבעיה היחידה בבוני המגדל. מי שאחראי על כל הכשלונות האלה הם "בני האדם", "הדור", "כל בשר", כלומר, כל המין האנושי באותו הדור. העובדה שאין הצבעה על אחראי מסויים היא זו שבעיני מאוד מפחידה ומאיימת עד היום על כולנו:

אילו היה אדם אחד רשע שגרם לכל הבעיה, זה היה יותר קל. ה' היה הורג אותו , או לפחות מצביע עליו כמקור הבעיה.  כשאין אפשרות להצביע על אדם אחד או קבוצה אחת של אנשים וכל הדור או כל האנושות אחראית על המצב, זה מתחיל להיות מפחיד מאוד!

כשאנו היום שומעים דוחות כאלה או אחרים של מדענים ורואים שכדור הארץ מתחמם. היה לנו הרבה יותר קל להגיד שזה בגלל אדם או קבוצה של אנשים וי שלהרוג אותם או לגרום להם לשנות התנהגות.

המצב הרבה יותר חמור: כולנו, כלומר כל אחד ואחד בפרטי וכולנו כחברה ותרבות אחראים!! וזה מצד אחד מדלל את גובה האחריות, ומצד שני מציב אותנו במצב שאף אחד איננו יכול להציל, לבדו את העולם!!

אז מה אנו יכולים לעשות?

אומרים שיש לעבוד בסביבה  שלנו במעשים קטנים מאוד שאולי ירגיעו את המצפון שלנו ויעזרו, במידה וכולם יעשו כן, אולי להפחית את הנזקים.

אומרים שעל מנהיגי העולם כולו, מנהיגי החברות הגדולות לפעול…

האם זה אפשרי והאם זה יספיק?. לא בטוח אבל  בכל זאת חייבים לעשות זאת כדי לנסות ולהפחית הנזקים !

ברצוני להצביע על בעיה אחרת:

היהודים לקחו על עצמם לקיים מצוות התורה. והם עושים זאת בקפדנות אלפי שנים. המצוות האלה אמורות להביא גאולה לעולם. גאולה לעצמנו, לצד האנושי, המוסרי, לקיים את "רצון הבורא"..

אבל האם לא הגיע הזמן לאמץ לעצמנו מצוות נוספת, דאגות נוספות, הקשורות למצב האקולוגי של העולם?

הרי דאגות אלה , הם לא זרות לתורה. הם הדאגות הראשונות של התורה עצמה!

האם לפני שנדאג למצב המוסרי של האדם , בתוך העולם הדתי, אין לנו לדאוג בראש ובראשונה למצב העולם ועולם החי והצומח ולכדור הארץ, הבית שלנו ??

האם דרישה זו היא מחוץ לתחום ה"דתי"?

או האם, היא, וזאת עניות דעתי, המצווה הראשונה והדאגה הראשונה הקודמת לכל המצוות האחרות!?

האם אין חובה על העם היהודי (שרגיל לקחת על עצמו את מצב העולם כולו ולקיים המון מצוות בקפדנות)ועל מנהיגיו, לקחת על עצמו את הדאגה הזו כדאגה דחופה ועיקרית?

האם יש להשאיר את התחום הזה ל"מנהיגים הפולטים" , לגויים, לגדולי העולם, בלבד ,או שמה האחריות מוטלת גם על כל אחד ואחד ועל המנהיגים הדתיים עצמם??

אם, כמו שאומר הרב דניאל אפשטיין, כל פרשה היא מכתב שאנו מקבלים ושעלינו להתייחס ברצינות אליה כל שבוע מחדש, הפרשה שלנו איננה צועקת לנו להכניס את הדאגה למצב האקולוגי של העולם לתוך השולחן הערוך שלנו?.

הרי הפרשה שלנו לימדה אותנו שאדם אחד יכול להציל את כל האנושות.

אדם בודד יכול להתחיל ולפעול להציל את העולם. ובשביל זה לא חייב להיות לא צדיק או ולא תמים. רק לקרוא את המציאות!

אני חולם על יום שבו יכריזו הרבנים שלנו על שורת מצוות כמו

1. מצוות המחזור
2. מצוות הפחתת שימוש בגזי חממה
3. מצוות שמירת הטבע ובעלי החיים
4. מצוות איסור צרכנות מופרזת ונסיון לתיקון חפצים במקום לזרוק אותם
5. ……
6. ….

אפשר לקיים מצוות אלו כבר עכשיו .באופן פרטי .אבל כמה נכון ,יפה ומכובד יהיה אם הרבנים יכריזו עליהם!