מסעי פי4

בע"ה כח תמוז התשע"ט

מישל בן שושן

מסעי פי4

 

סיכום:

נראה לי שהקשר בין כל חלקי הפרשה הוא: חשיבות כל  חלקה בארץ כנען ,המתאים לכל חלק –שבט, בעם ישראל. בדרך כלל, אנו רגילים להסתכל על היסטוריית בני האדם. אבל, מסתבר, שיש גם נקודת מבט חשובה , נוספת ומקבילה, מצד הארץ עצמה. רוב הנושאים בפרשה לנו, אינם חדשים. כבר דובר עליהם ועוד ידובר עליהם בספר דברים. אבל קיבוצם בפרשה אחת, והבחינה המיוחדת שבה הם מסופרים, , באה, לעניות דעתי , כדי שנבין שלארץ עצמה יש "עצמיות", "רצון", כמין "נפש", והיא לא רק מצע שעליו פועל האדם. רק השילוב בין האדם והארץ יכול להביא ליישובה של הארץ על ידי העם. אני אנסה להציע , השתקפות רעיון זה דרך כל אחד מהנושאים בפרשה.

 

1:  המסעות

הפרשה מתחילה עם סיכום כל 42 המסעות של בני ישראל , מיציאת מצרים עד להגעתם בעבר הירדן. אם נתבונן ברשימה, מופתעים לגלות כמה פרטים :

המקומות של החניות לא תמיד מתאים למה שמסופר בספרי שמות ובמדבר. לא רק שינוי שמות המקומות אלה גם הסדר שבהם הם מופיעים, שונים

הרבה מאורעות , שנראו לנו חשובים מאוד (כמו למשל מתן תורה) לא מוזכרים בכלל. בעוד שמיתת אהרון או הימצאות עיינות מים ודקלים במקום מסויים, כן מפורטים.

הרשימה של המסעות נראית מספרת אותו הסיפור אבל מבחינה לגמרי שונה. הרבה מפרשים הפילגו עד להסבר שמות התחנות, כאילו אלה שלבים שונים של מצבים נפשיים שעבר העם ממצרים ועד לכניסתו לארץ. כאילו לא חשוב המסע גאוגרפי  כמו זה הנפשי. כאילו מתארים יותר את הבשלות הנפשית והשברים שגרמו לכך, ההתבגרות, של עם העבדים לעם שעומד להיכנס לארץ.

ברצוני לעשות הקבלה בין שני פסוקים:

הראשון, נמצא בפרשת בהעלותך, כשהעם עומד לצאת ממדבר סיני ,אחרי שכל המחנות אורגנו למופת. והשני, בראש פרשתנו:

  • במדבר פרק י (כח) אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְצִבְאֹתָם וַיִּסָּעוּ:
  • במדבר פרק לג (א) אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:

 

שני הפסוקים דומים מאוד. אבל אחרי הראשון, אין שום רשימה של מסעות, כי עדיין הם לא נסעו! הם בפתח המסעות .אם כן, מה פירוש "אלה מסעי.." אם אין מסעות עדיין? רש"י מדבר על "סדר מסעיהם" כאילו סידור המחנה, איזה שבט, תחת איזה דגל, באיזה מיקום , תחת פיקוד מי.. הם סדרי המסעות. עבור העם, זה המסע. אפילו שאין עדיין מסע, סידור המחנה הוא העיקר

אבל בפרשה שלנו, יש רשימה של 42 התחנות. והפסוק משתמש באותם המילים :"אלה מסעי". כאילו המטרה , כאן, היא אחרת: האם העם מוכן לקחת על עצמו את המשימה המיוחדת לכל שבט לנחלת הארץ.

וזה מסביר גם הנושא השני של הפרשה: מינוי ראאשי השבטים שינחילו את הארץ עם יהושוע ואלעזר

 

  1. הורשת יושבי הארץ

במקומות האחרים שבהם יש מצווה "להוריש" את הגויים היושבים בארץ, הסיבה העיקרית היא סכנת ההתבוללות. העמים האלה יתחתנו עם בנות ובני ישראל ויגרמו לעבודה זרה.

כאן, הסיבה שונה:

במדבר פרק לג (נה) וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ:

אם במקומות האחרים, הסיבה היא כאמור יחסים חמים שישררו בין ישראל לגויים, כאן, הסכנה היא הפוכה: הם יהפכו לאויבים. הסכנה היא בטחונית. אבל לא רק. כל חלק מארץ כנען זקוקה ששבט מסויים מעם ישראל יתנחל בה כדי לפתח את המידה המיוחדת שגנוזה בחלק הארץ הזה. במידה ויישארו חלקי ארץ עם גויים, החלקים האלה לא יוכלו לפתח את יכולתם! ואז, המשימה הכוללת של ירושת הארץ על ידי ישראל לא תוכל להתקיים במלואה!. כי המטרה העליונה היא לא למצוא ארץ מקלט לעם נרדף, אלא לפתח את כל פני הארץ והעם. ואם יחסר חלק מהעם או חלק מהארץ, משימה זו לא לוכל להתקיים במלואה. המשימה היא:

במדבר פרק לג (נג) וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ:

יש להוריש אותה (מכל יושביה האחרים) כדי לרשת אותה!!

  1. גבולות הארץ

למה לסרטט גבולות? גבולות ארץ כנען די ברורים מתקופת אברהם. הירדן במזרח והים התיכון במערב.! ואם חלק הארץ המזרחית לירדן ניתן לשלושת שבטים , אז למה לא לכלול אותם בגבולות הארץ? למה להמשיך לדבר על ארץ כנען כזו שמערבית לירדן בלבד?

ייתכן שהותר עושה הבדל מהותי בין ארץ כנען, במערב לירדן והארץ הגדולה יותר שיכולה להגיע עד לנהר פרת ולנילוס. לארץ כנען מסוגלות מיוחדת. חוקים משלה. זו ארץ שאמורה לפתח מידות מיוחדות לעם היושב בה. ההתחלות בה איננה דומה להתנחלות בעבר המזרחי של הירדן. לכן יש חשיבות גדולה לתאר את הגבולות שלה. יש לארץ הזו תכונות מיוחדות שאין לארצות אחרות. ועל התכונות האלה , באה הפרשה שלנו ללמד את החשיבות שכל שבט ינחל החלק המיוחד השייך לו.

 

  1. נשיאי השבטים שינחלו הארץ

כבר דיברתי על זה לעיל. יש חשיבות שכל שבט ינחל את חלקו המיוחד. כאן המקום לדבר על נושא מיוחד: הארץ חייבת להתחלק לשבטים לפי שני קריטריונים שונים: הגורל וגודל החלקה:

במדבר פרק לג (נד) וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ:

הרבה פרשנים התמודדו עם הקושי הזה. או שנחלק הארץ לפי הרב והמעט או שזה יהיה לפי הגורל ! איך אפשר לעשות שניהם ביחד??

נראה לי שכאן סוד הארץ: יש בעם ישראל שבטים עם מידות, אופי, תרבות, צרכים מיוחדים. אבל מצד שני יש לארץ חלקים שונים שה' יודע שהם מסוגלים לפתח את יושבי החלקה הזו מידות והארות מסוימות. ה' יודע אזו חלקה יכולה להתאים לאזה שבט. אבל יש גם להתחשב ביכולות והמצב של כל שבט. זה כמו זיווג! יש להתאים שני אנשים עם האילוצים של כל אחד מצידו. לכן התורה מתארת את האילוץ הזה: הגורל ייתן את הסכמת ה' והמצב הדמוגרפי את האילוץ שלו.

יעקב אבינו וגם משה, בברכם את השבטים כבר דברו על המידות השונות ועל ההתאמות לחלקים מסויים לארץ.

חלקת ארץ מסויימת מסוגלת להיות "עזר כנגדו" של שבט מסויים בישראל!! ולכן השידוך מסובך אבל הכרחי.

לכן יש להנחיל את הארץ על ידי שלושה גורמים שונים: יהושוע המנהיג , אלעזר הכהן (עם האורים ותומים והקשר עם האלוהים( ונשיאי השבטים שמכירים השבט שלהם).

 

  1. ערי הלויים

התורה הסברה לנו בכמה מקומות שאין ללויים חלק ונחלה בתוך שבטי ישראל. אם כן , למה יש מצווה לתת להם 48 ערים, עם מגרשים?? מה ההבדל בין בית של בן שבט שמעון לבין בית של משפחת לוי? לכל אחד הבית רשום בטאבו. לכל אחד בעלות מלאה על ביתו ועל המגרש מסביב. אז מה פירוש שאין ללוויים נחלה אם יש להם ערים ומגרשים???

נראה לי שכאן באמת הרעיון שהצענו לעיל יכול להתגלות באמת:

"נחלה" היא היכולת לפתח את המידה המיוחדת של השבט או של המשפחה בזיווג עם חלקה המיוחדת של הארץ. לכל שבט מידה שונה. לכל שבט זהות משלו שיש לפתח בתוך כלל ישראל.

ללוי אין מידה כזו. יש להם תפקיד כלל ישראלי של חינוך, של עבודת הקודש. אבל אין להם לפתח מידה מיוחדת כמו כל שבט. לכן אין להם "נחלה" במובן הזה. לא מדובר על חלקת אדמה אלה נחלה. זיווג מיוחד בין האופי המיוחד של השבט או המשפחה עם החלק המיוחד של הארץ. ערי הלויים מפוזרים בכל הארץ בלי שייקראו "נחלה". זאת אולי הסיבה של הגמרא:

תלמוד בבלי מסכת מכות דף יב עמוד א אמר ר' אבהו: ערי מקלט לא נתנו לקבורה, דכתיב: +במדבר ל"ה+ ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם, לחיים נתנו ולא לקבורה

לא קוברים הלויים בערים שלהם! כי קבורה היא נחלה כמו שראינו אצל אברהם! ולכן רבי אבהו רוצה ללמד לנו שאין עריהם נחלות.

 

  1. ערי מקלט

בדרך כלל מבינים את המילה "מקלט" כמקום שניתן להימלט מסכנה. בכמה מקומות בתורה זה באמת המובן. "לנוס שמה הרוצח". ממי הוא נס? מגואל הדם שמבקש לרצוח אותו.

אבל אם זה המובן היחידי של ה"מקלט", אז יש כמה שאלות:

  • למה לחכות שם עד למות הכהן הגדול? יש לחכות עד למות גואל הדם!
  • ואם אין גואל הדם, אם לנרצח אין קרובים, אז היינו מצפים שאין צורך לרוצח בשגגה לגור בעיר מקלט! ואין ההלכה כן. אפילו אם אין גואל דם, הוא חייב להישאר שם עד למות הכהן הגדול
  • אם באמת זה רק כדי להינצל מגואל הדם, אז מה יעשה הרוצח בצאתו מעיר המקלט אם הכהן הגדול ימות מיד? הרי גואל הדם עדיין נמצא ! למה לתת לו לצאת?
  • למה יש לקבור את הרוצח בשגגה בעיר המקלט ? אם זה היה רק כדי להציל אותו מגואל הדם, הרי הוא כבר מת ! שיקברו אותו בעיר שלו! לא! ההלכה מחייבת לקבור אותו בעיר המקלט (אם הכהן עדיין לא מת)
  • למה לאסור יציאה מעיר מקלט בכל מקרה? אפילו לקרבן פסח? אפילו אם סכנת גואל הדם חלפה לה?

הרב אלחנן סמט מסביר שמקור אחר יש למילה "מקלט":

ויקרא פרק כב (כג) וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה:

במומי הקרבנות, ישנם שניים שניתן בכל זאת לתת לבדק הבית אפילו אם אסור להקריב אותם על המזבח:

  • השרוע = הגדול מדי. או שיש לו אבר גדול מדי
  • והקלוט= הקטן מדי. או שיש לו אבר קטן

מכאן ש"מקלט" מרמז על מקום שחירותו של הרוצח מצומצם. כמו בית כלא.  זה כבר לו מקום שיוכל להציל את נפשו אלא מקום עונש שאסור לו לצאת ממנו, ללא קשר עם סכנת הגואל הדם!!

ולמה יש להעניש אותו?

זו בעיית הארץ!!:

במדבר פרק לה (לג) וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ:(לד) וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי יְקֹוָק שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

הארץ קבלה בתוכה "דם נקי". והיא דורשת נקמה. היא דורשת צדק. היא דורשת את דמו של הרוצח!!

במקרה של רוצח במזיד, אז הורגים את הרוצח ואז הארץ "מקבלת" את דרישתה

אבל במקרה של רוצח בשגגה, אי אפשר להרוג אותו כי הוא לא עשה זאת בכוונה!. לכן עושים שני דברים:

  • מסלקים מהארץ את הרוצח בשגגה. הארץ לא יכולה לסבול אותו מעליה! לכן מסלקים אותו למקום שהוא "לא נחלה" למקום אקסטרטריטוריאלי! עיר לויים, או עיר מקלט!. כאילו הוא לא נמצא יותר על הארץ!
  • דמו של הכהן הגדול יכפר סופית על הדם הנקי שנשפך. אבל אי אפשר להרוג כהן גדול בגלל זה. מחכים שימות ! ורק אז הארץ "שקטה" והרוצח בשגגה יכול לחזור לגור בארץ מחוץ לעיר המקלט!!

ועכשיו נחבר את שני המובנים: זו עיר מקלט מגואל הדם אבל יותר נכון להגיד שזה מקלט מרוגזה של הארץ עצמה!  הורגים את הרוצח במזיד ומגלים את הרוצח בשגגה בגלל….הארץ!! כאילו יש לארץ רצון, נפש, יישות משלה שיש לכבד מאוד!!. זוכרים שהתורה מדברת על הארץ שחייבת לרצות את שבתותיה . אם לא מקיימים את מצוות השמיטה, הארץ עצמה תדרוש שמיטה זו עד כדי גלות העם!. הארץ יכולה להקיא בעצמה את יושביה!!

 

  1. בני מנשה

למה הפרשה הזו איננהנמצאת במקומה הטבעי, מיד אחרי פרשת בנות צלפחד??

בני מנשה מעלים בעיה : אם בנות צלפחד יקבלו נחלת אביהם, אם יתחתנו עם בן שבט אחר, הנחלה תעבור לילדים שלהם והנחלה תצא מתחום שבט מנשה!!  זה, לכאורה נראה מאוד אגואיסטי !

הרב מנשה וינר מסביר שבדיוק ההיפך הוא הנכון:

הבעיה שחלקת אדמה תעבור משבט לשבט אחר מהווה בעיה לכל עם ישראל ולכל הארץ:

כל חלקת אדמה שייכת לשבט ומשפחה בגלל שיש לשבט הזה או לפשפחה הזו שייכות מיוחדת לחלקת האדמה המיוחדת הזו! כדי שהזיווג יעלה יפה !

אי אפשר לבלבל את היצועים!!!

 

לסיכום:

יש מטרה עליונה של עם ישראל: לייצג , על ידי כל שבטיו וכל שבעים פניו את כל האפשרויות להיות אדם ובאותו הזמן, לקיים אחדות בין כל הפלגים השונים

יש אותה מטרה לארץ כנען: להכיל בתוכה ולפתח מזגים שונים אצל יושביה.

כל חלק מהארץ כנען מתאימה לשבט מיוחד

רק הזיווג של השבט המיוחד עם חלקת האדמה המיוחדת יכולה להביא ליישום מטרות העם על ארצו

לכן, אין להשאיר מעמים אחרים עליה

לכן יש לנחל כל חלקה

לכן אין לתת לשבט חלקה אחרת

לכן הגורל שהוא דבר ה' ישתתף בחלוקת הארץ

לכן יש להביא את כל השבטים לבגרות מיוחדת, שבה כל שבט תוכל לפתח את ייחודה וגם להתאחד כעם.

קשה לנו היום , במאה ה21, להבין שיש לארץ ישראל מסוגלות מיוחדת כזו שהיא בעצמה דורשת מאיתנו דברים במישור המשפט, הצדק, הירושה וההתנחלות. אנו, בני האדם היושבים עליה, מיוחבים גם לארץ ולחוקיה המיוחדים. זו לא ארץ ככל הארצות. היא לא סתם ארץ מקלט לעם היהודי. היא ארץ שתכונות כל חלקי העם אמורים להתפתח ולהתגשם , בכל חלקיה

פינחס פי4

בע"ה י תמוז התשע"ט

מישל בן שושן

 

פינחס פי4

 

ננסה למצוא מכנה משותף לכל נושאי הפרשה. אבל לפני כן, נעיין בכמה נושאים מזווית מיוחדת:

 

  1. מות משה

כשה' מבקש ממשה לעלות אל ההר כדי למות, הוא קודם כל מבקש ממנו "לראות את הארץ":

במדבר פרק כז (יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:(יג) וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ:(יד) כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן:

היינו חושבים שהראייה הזו היא "תנחומים" על זה שהוא לא יוכל להיכנס. אז לפחות שיראה אותה. זה בעצם מה שמשה בעצמו ביקש בפרשת ואתחנן:

דברים פרק ג (כג) וָאֶתְחַנַּן אֶל יְקֹוָק בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:(כד) אֲדֹנָי יְקֹוִק אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ:(כה) אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן:(כו) וַיִּתְעַבֵּר יְקֹוָק בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה:(כז) עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: (כח) וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה:

אבל הרב תמיר גרנות מציע סיבה אחרת: ה' באמת מבקש ממשה לראות, כמצווה, כאחת התפקידים החשובים שעליו למלא. כדי להבין עלינו לזכור את הבטחת הארץ לאברהם:

בראשית פרק יג (יד) וַיקֹוָק אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה:(טו) כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם:(טז) וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה:(יז) קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה:

יש שני מהלכים שחייב אברהם לעשות כדי לזכות בארץ:

  • א. לראות את הארץ: שא עיניך וראה
  • ב. להתהלך, פיזית בארץ

יש מחלוקת בגמרא, :האם הראייה של חפץ הפקר מקנה אותו למי שראה אותו או שמה יש לתפוס את החפץ ביד. ההלכה חתכה שראייה בלבד איננה מספיקה (כי כל אחד יוכל להגיד שהוא ראה החפץ ראשון! חייב להיות מעשה. אבל אי אפשר לזלזל בדעה השנייה של רבאף

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף קיח עמוד א אמר רבא: לא, דכולי עלמא הבטה בהפקר קני,

 

תוספות מסכת בבא מציעא דף ב עמוד א  דבראיה בעלמא לא קני – והא דאמרי' בפרק הבית והעלייה (לקמן דף קיח. ושם) הבטה בהפקר קני היינו שעשה מעשה כל דהו כגון שגדר גדר קטן.

 

תיאורטית, עמדה זו אמיתית. רק בגלל בעיות הוכחה ומחלוקת בין אנשים, היא לא התקבלה להלכה. אבל העיקרון קיים: ראייה דבר הפקר מקנה אותו למי שרואה.

כשאברהם או משה "רואים" את הארץ, הם "קונים" אותה במובן מסויים. הראייה היא כוללת הרבה יותר. לא מדובר רק במה שאפשר לראות עם העניים, אלה בעיקר החזון של הנביא על התפקיד של המקומות האלה. זה , כנראה, משמעות "שא עיניך". זה לא תלוי אם באותו יום היה מעונן ואי אפשר לראות רחוק. נראה לי שהנביא מתבקש לתפוס את משמעות הקניין של המקומות האלה בראייה כוללת ורחבה.

בנוסף, יש מהלך שני שמתבקש והוא הכיבוש, ההליכה הפיזית במקומות האלה. מבחינת :

"כל המקום אשר תדרוך כף רגליכם בו, לכם יהיה.."

 

הבקשה מה' למשה לראות את הארץ, היא דרישה על סוג של קניין הממשיך את הראייה של אברהם אבינו.

חשוב שמי שהוציא את ישראל ממצרים , הוא זה שנתן התורה, והוא זה שקונה את הארץ. בכל, מחברים את התורה, ההיסטוריה, ארץ ישראל להבטחת האבות.

 

 

 

 

  1. ישנן שתי ארצות!

 

  • יש את ארץ כנען: גבולותיה מוגדרים היטב : מערבית לירדן. לארץ הזו יש מעמד מיוחד. היא ארץ הקודש. בארץ הזו , לא יורד גשם רק אם האדם מתפלל לה' היא מתירה ליושביה שפע רק אם הם יתנהגו בה באופן מוסרי. זו ארץ שעיני ה' בה כל הזמן.
  • יש את "הארץ": זו הארץ שמשתרעת מהפרת ועד נהר מצרים. זו ארץ הרבה יותר רחבה. היא שייכת לעם ישראל גם כן, אבל בתנאי שהם כבר כבשו את הארץ הגרעינית, ארץ כנען רק אז, ובמידה ויש לעם מספיק זכות יוזמה ותעוזה אז הם יכולים לכבוש חלקי ארץ אחרים בגבולות הארץ הגדולה.

למה קיימת הפרדה בין שתי הארצות האלה?

הראשונה, ארץ כנען, היא כמין מעבדה, שבתוכה עם ישראל אמור ללמוד לעבוד את ה'. התנאים בארץ הזו מאלצים את העם היושב בה לרכוש אמונה ולהכיר את דרכי ה'. החיים בארץ הזו הם הבסיס . רק אם מצליחים להתמודד עם החיים בה, נוכל לעבור לשלב שני: כיבוש ארצות נוספות. המטרה בכיבוש הזה הוא לא סתם תאוות שלטון יותר רחב, התעשרות, נפש אימפריאליסטית. להיפך. כל מי שחי בארץ כנען מבין שאלה לא המטרות שעליהם התאווה ה'. אלה כיבוש ארצות נוספות מטרתו להרחיב את תווך הפעולה של ישראל מול הגויים. ארץ כנען מאלצת אותו לחיות בתוך עצמו ולבנות את רוחו בתור אומה מיוחדת פנימה. ההתרחבות אל עבר ארצות אחרות , מטרתה להיות יותר "אור לגוים". כשלעם יש ראייה הרבה יותר רחבה של מטרת קיומו על הארץ. כשיש לעם יכולת רוחנית להשפיע לטובה לסביבה. במרחבים הנוספים האלה, אין צמצום בגשם ובשפע . שם , כבר לא זקוקים לתזכורות תמידיות שאנו תלויים בה'. זה כבר הופנם היטב. עוברים לשלבים אחרים.

ההתרחבות כלפי ארצות אחרות באה כתוספת קדושה, תוספת מטרות, הרחבת אופקים.

הדבר הזה, השלב השני של כיבוש הארץ הגדולה, כבר הובטח לאברהם כמטרה העליונה. לכן, אברהם היה צריך הרחבת אופקים, חזון גדול אוניברסאלי,כדי "לראות" את כל הארץ מנהר מצרים ועד נהר פרת.

 

כך גם משה: ה' מבקש ממנו לשאת את עניו (בפרשת ואתחנן) ולראות את הארץ. את כל הארץ ,גם מזרחה (!) גם צפונה ונגבה..

דברים ג: :(כז) עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה

ראיה של חזון. של קניין באופן שנחשוב על מטרת הכיבוש העתידי.

אין שום תועלת בכיבוש אם אין חזון מאחורי הכיבוש.

ללא ראיה מוקדמת, ללא חזון, ללא מטרה עליונה, כל כיבוש יתפוגג ויישאר רק "כיבוש" מגונה! כי לא נבין למה אנחנו כבשנו בכלל השטחים האלה! ונאבד אותם ח"ו.

לכן הראייה של הארץ על ידי אברהם ומשה היא הכרחית קודם כל כיבוש בפועל. והראייה חייבת להיות מתורגמת בעם עצמו ובמנהיגיו גם לאחר הכיבוש.

הקניית הווירטואלי הזה הוא הכרחי מאוד. הוא חייב גם להיות מלווה בכיבוש פיזי . אבל אין לנתק האחד מהשני אף פעם! (והמבין יבין!)

 

  1. למה משה לא נכנס ?

בכל זאת, נאסר על משה לעבור את הירדן. למה? כנראה שמשה לא היה מסוגל להנהיג את העם בתוך ארץ כנען עצמה. כי הארץ הזו, היא המעבדה הקשה והמיוחדת שבה העם חייב ללמוד לחיות בתוך עולם גשמי דרך הרוחניות!

הרב תמיר גרנות מסביר את חטא מי מריבה שבגללה אהרון ומשה נפסלו מלהנהיג את העם בארץ כנען:

נקראה בעיון מה שאומרים בני ישראל בסיפור מי מריבה: הם נמצאים בקדש, בדרום הארץ, אולי בגבול ארץ כנען דרומה, על יד הנגב.

במדבר פרק כ (ג) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה ..(ד) וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְקֹוָק אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה ל…לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת…(ז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ח) קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן …:(יא) וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: ס(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:

כשהעם מתלונן על זה שאי אפשר לעשות חקלאות במקום הזה (לא מקום זרע ותאנה..) הם לא מדברים על המדבר. הם מדברים כבר על הנגב! והם תוהים: אנחנו מבינים שבמדבר אין מים אבל זו כבר הארץ! היא אמורה להיות ארץ זרע וחייבים מים כדי לזרוע . ואפילו לשתות אין מים!!

זו לא תלונה רגילה, כמו שהיו כאלה הרבה במדבר. זו תלונה מיוחדת כי כבר הגיעו לארץ ורואים חלקה!

במדבר, משה הוציא להם מים באופן ניסי לגמרי. בהכאת הסלע. וזה היה בסדר גמור. כי אין מים במדבר

אבל החידוש הגדול שחייבים להבין אותו בארץ זה שאין מים בלי תפילה, בלי אמונה, בלי רוחניות.

במצרים, יש מים בלי תפילה

במדבר, אין מים וחייבים נס אל טבעי

בארץ כנען, יהיו מים אבל חייבים להתפלל, ולעמול קשה

הטעות של משה היא שהוא לא הבין את ההבדל בין מציאות המדבר ומציאות ארץ כנען. אין מים, אז הוא מתנהג כמו במדבר, הוא עושה נס. במקום ללמוד וללמד את העם איך מתנהגים בארץ כנען, (וזה המובן "הקדישני בעיני ישראל") הוא מתנהג כמו מנהיג של המדבר. קשה למשה להיות מנהיג בארץ. הוא קרוב יותר מדי לאלוהים. הירידה לתחום הגשמי שממנו משיגים הרוחני, רחוקה ממנו. עבורו, משיגים גשמיות דרך הרוחניות. וזה המהלך ההפוך של ארץ כנען. לכן הוא לא יכול להיות המנהיג בארץ כנען.

אבל, הוא כן יכול להיות המנהיג מזרחית לירדן, בארץ הגדולה! ושם הוא כן יכל לראות את כל הארץ. אבל לא להיכנס לארץ כנען כמנהיג!

 

אם אהרון מת בהר ההר, לפני הכיבוש של מזרח הירדן, זה כי לא היה לו שום תפקיד בכיבוש ובראיה הזו של משה. הוא לא זה שנתן את התורה והיה חייב להתחבר עם כיבוש הארץ. הוא נפסל , כמו משה , בגלל מי מריבה, מלהיכנס לארץ ולכן הוא מת לפני הכיבוש. משה היה חייב לכבוש חלק מ"הארץ" הגדולה ולראות את כולה כדי להתחבר אותה לתורה ולהבטחת האבות.

 

 

  1. הנושאים האחרים בפרשה:

 

  1. בנות צלפחד

הן מצליחות להרחיב את גבולות החוק. החוק, ההלכה, קובעת שרק הבנים יורשים. בזכות המידות הטובות שלהן, הן מצליחות לשכנע את משה וה' בעצמו שיש להרחיב החוק לבנות במקרים מסויימים. איך החוק יכול להתרחב?. נראה לי שכמו בנושא הקודם, יש גרעין קדוש ורק אם מקיימים אותו ומראים מוכנים להרחבה, ניתן להרחיב את הגרעין . יוזמת האדם שתרחיב את ההלכה מתאפשרת רק אחרי שהם כבר "כבשו" את ארץ הגרעין. למדנו זאת כבר עם פסח שני.

  1. פינחס:

מעשה של קנאות הוא דבר מאוד עדין.. האם מעשה פינחס היה בתוך ההלכה?  זו "הלכה  אבל לא מורים כך" כלומר זה בגבול האפור של הסיכון העצמי. החכמים חתכו את סיפור פינחס בין הפרשה הקודמת , בלק, לסוף הסיפור בפרשתנו. הם השאירו אותנו במתח: מה יקרה עם פינחס? האם המעשה שלו יתקבל על ידי ה' או לא?. למה היינו במתחת? כי הוא עשה מעשה שספק אם הוא כשר או לא. רק אחרי שה' ידע שלפינחס אין בכלל נגיעות אישיות, הוא נקי לגמרי בכל תחומי הגרעין ההלכתי והמידות שלו, רק אז, הותר לו לעבור את הגבול ולכבוש שטחים מחוץ לגרעין ההלכתי המצומצם!

  1. המוספים

הפרשה שלנו מתארת את כל הקרבנות שמקריבים במקדש במועדים השונים. וזה ההבדל המהותי בין פרשתנו לבין פרשת אמור שבה כבר רשומים כל המועדים .

נשאל לעצמנו שאלה פשוטה: אם לא מביאים קרבנות החג בסוכות, האם זה יהיה סוכות בכל זאת? כמובן! סוכות היא החג שהוגדרה בפרשת אמור. עשיית הסוכה, הקידוש, הלולב. אם כן מה תפקיד הקרבנות? הם "תוספת קדושה", ולכן, לעניות דעתי, הם "מוספים" כלומר יש השפעה של קדושת החג אצל הציבור אל עבר מה שנעשה במקדש! מבליטים אז את "תוספת הקדושה" של המועדים על ימי החול. זה עניין התוספת, המוספים.

  1. המפקד:

תכנית, המפקד הנוסף, אחרי 38 שנים נועד להארגן העם לקראת הכיבוש, הכניסה לארץ. מגיעים למספר הקסום: יותר משישים ריבוא (המינימום הנדרש למהלך היסטורי של העם).

אבל, נראה לי שיש חידוש במניין הזה שלא היה במניינים הקודמים: מונים את הילדים והמשפחות. אפשר להגיע ל70 משפחות, ילדי 12 השבטים. כבר לא מדובר בשבט זה אלא במשפחה זו. התורה חוזרת "לישווה משפחת הישווי.." כאילו זה חידוש להגיד לנו ששם המשפחה של זרח זה משפחת..הזרחי! אלה נראה לי שהלימוד הוא יצירת משפחות. הרחבת המספר 12 השבטים שאליהם השתייכו עד כה למספר 70 המשפחות שאליהם ישתייכו מעכשיו. נזכור שההרחבה הזו(מ12 ל70) מקבילה לירידת בני יעקב למצרים. והיא מבשרת על התפקיד האוניברסאלי של עם ישראל כלפי 70 אומות העולם.

יש ללמוד קודם כל  לחיות במימד ה12, בגרעין העם, ורק אחר כך ללמוד לחיות במימד ה70 המשפחות, למטרות עליונות יותר, כלפי העולם החיצון.

 

 

 

 

לסיכום:

נראה לי שכל הנשואים בפרשה, מדברים על "הרחבת הקדושה" התוספת של הקדושה שבאה אחרי ורק אחרי שמקדשים את הגרעין. יש לכבד את השלבים: אין לקפוץ לשלב השני בלי שנכבד השלב הראשון.

המטרה היא הרחבת הקדושה. אבל חשוב שלא נדלג על קדושת הגרעין. מי שקופץ, לא משיג את השלב השני:

 

נושאי הפרשה "הגרעין" תוספת הקדושה אם קופצים שלב נענשים
פינחס קיום ההלכה מעשה קנאות נדב ואביהו, מקושש עצים, המעפילים..
המפקד 12 השבטים 70 המשפחות  
בנות צלפחד מידות טובות הרחבת ההלכה ראה לעיל
ראיית הארץ על ידי משה ארץ כנען הארץ הגדולה גלות
המוספים קדושת הזמן שבת המועדים והמוספים שלהם  

 

 

  1. יהושע

למה משה לא עלה אל ההר למות, יחד עם מחליפו, כמו שקרה עם אהרון. אהרון עלה עם משה ואלעזר ועל הר ההר, הוחלפו התפקידים בין אהרון לאלעזר.

אבל משה נצטווה לעלות לבד!

אחר כך משה מבקש מה' שימנה מחליף. אולי משה חושב על פנחס כי הוא הצליח למלא את מקומו של משה בהגנה על עם ישראל ובעצירת המגפה (תפקיד שתמיד מילא משה עד כה) אבל ה' בוחר ביהושוע.

אבל אפשר לשאול: מה היה קורה אילו משה לא היה מבקש זאת מה'? האם לא היה מחליף?

אברבנל משיב: נכון! לא היה מחליף! כי ה' מעדיף שלא יהיה מלך! שלא יהיה מחליף למשה בכלל. כמו שהתורה אומרת בספר דברים "ואמרת אשימה עלי מלך…ככל הגויים.." אז "שום תשים עליך מלך". כלומר, אני, ה' מעדיף שלא יהיו מתווכים במלכות ביני ובין עמי. אבל אם אתם באמת מרגישים בצורך, אז בסדר, תשימו עליכם מלך בתנאים אלה..

כלומר, עבור ה', לא היה צריך מחליף בכלל למשה! כמו שלא צריך מלך בכלל! לכן, משה מבקש וה' עונה לו קח את יהושע!

הרב תמיר גרנות מוסיף תשובה משלו: אין ולא יכול להיות מחליף למשה! יהושוע איננו המחליף של משה. אלה שהוא יחליף אותו בנושאים מוגבלים ביותר: כיבוש הארץ, הנהגה מדינית. אבל כנותן התורה וכנביא על, אין מחליף למשה!

 

6 המוספים:

 

הקרבנות פרשת פינחס

  כבש פר איל
יום חול בבוקר 1    
שבת 2    
ראש חודש 7 2 1
פסח 7 2 1
שבועות 7 2 1
ראש השנה 7 1 1
כיפור 7 1 1
שמיני עצרת 7 1 1
סוכות 14 7-13 2

 

יש דבר בולט: בראש חודש, פסח ושבועות, מקריבים 2 פרים. בעוד שבחגי תשרי רק אחד.

כאילו קיימות שתי מערכות:

  1. זו של יציאת מצרים (שבה קשורים ראש חודש, פסח ושבועות), עם התחלת שנה משלה, השייכת כולה אך ורק לעם ישראל שהוא מעבר לחוקי הטבע, כמו "מוסף" לשאר הגויים, קדושה יתרה ומיוחדת.
  2. זו של השנה הטבעית "תקופת השנה" שמתחילה בתשרי ועוסקת בחוקי הטבע האוניברסאלים.

פר אחד של קדושה רגילה, שני פרים לתוספת קדושה

עניין חג הסוכות מחבר את שתי המערכות גם יחד:

סוכות שייכת גם למערכת "שלושת הרגלים "(פסח שבועות סוכות) וגם לחגי תשרי. ולכן הקרבנות כפולים בסוכות. במקום 7 כבשים יש 14 כבשים. במקום איל אחד יש שני אלים

לגבי הפרים, יש מערכת שלמה מיוחדת שמחברת בין ישראח לאומות העולם, בין הפן הלאומי והפן האוניברסאלי

את הכפילות הזו של חג הסוכות ניתן היה להבחין בה כבר בפרשת אמור כשמתוארים שני חגי סוכות:

 

ויקרא פרק כג  פרשת אמור

 

כותרת : ד) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְקֹוָק מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם

  • פסח (:(ה) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיקֹוָק:….(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק:
  • שבועות: (יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיקֹוָק:(יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיקֹוָק וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:(יט) וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים:…
  • ראש השנה:(כג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(כד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ:…
  • כיפור (כז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק:…
  • סוכות 1: (לג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(לד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיקֹוָק:(לה) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:(לו) שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיקֹוָק בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:

סיכום כללי 1 (לז) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיקֹוָק עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ:…

  • סוכות 2 (לט) אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן:(מ) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:(מא) וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ:(מב) בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת:

(מג) לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:

סיכום כללי 2 (מד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יְקֹוָק אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פ

בלק פי4

בע"ה ח תמוז התשע"ט

מישל בן שושן

 

בלק פי4

 

למה פרשת בלק נמצאת בתורה ?

 

פרשת בלק היא כמו עב"ם. אמנם היא עוסקת בעם ישראל. אבל הנפשות הפועלות הם מחוצה לו. הפרשה די ארוכה ומופיעים בה פרטים רבים. קשה להבין את משמעותה כמה הסברים הוצעו כמו למשל:

  1. זה כדי להסביר לנו שהגויים לא אוהבים אותנו!
  2. זה כדי לקבל ברכות מהגויים
  3. זה כדי שנבין שה' שומר עלינו מלמעלה אפילו אם לא מרגישים זאת או אפילו אם הוא כועס עלינו
  4. כדי שנדע שהאלוהים מדבר גם עם נביאי אומות העולם
  5. כדי שנבין מי הציע למואבים להזנות את בנותיהן כדי להכשיל את ישראל בסיפור הבא
  6. לספר לנו מה קרא, באופן כרונולוגי.(מעניין לקרוא "חדשות חוץ" בעיתון, לפעמים)
  7. כדי שנבין שגם מה שקורה אצל אומות העולם מסתובב סביב ישראל
  8. סיפור זה היה קיים בצורות שונות אצל אומות העולם , ומשה עיצב אותו בהתאם לעם ישראל.

כל אחת מההסברים האלה , שניתנו על ידי המפרשים ,יכול להיות רק חלקי. כי לא היינו זקוקים לפרקים שלמים כדי שנבין מסר שיכול להסתכם בכמה פסוקים. ייתכן שמכלול מסוים של תשובות יכול לספק תשובה שלמה. וגם זה קשה להבין.

בשלב ראשון, ברצוני להביא כמה הערות מעניינות של הפרשנים הישראלים העכשוויים וננסה אולי מכאן להבין יותר את מרכיבי הפרשה

 

בלעם הצדיק או בלעם הרשע?:

רש"י והראב"ע, רואים, מהתחלת הסיפור, בלעם כאדם רשע. כל מעשיו, כל דיבוריו, נחשבים, לפי פירושם ,לשקר, להטעיה ..הוא רשע גמור.

הרמב"ן, לעומתם, איננו מקבל זאת . עבורו, יש פסוקים שמראים שבלעם הוא "ירא שמיים" אמיתי. הוא אומר לכל מי ששומע אותו שרק את מה שהאלוהים יחליט הוא יעשה.. בלעם הוא כמעט צדיק!

הרב מרדכי סבתו מציע למצוא בהתחלת הפרשה שני תיאורים סותרים. שתי בחינות שונות. כדי להבין , נחלק הפרשה לארבעה חלקים:

  1. מפסוק ב' ועד פסוק ז': הקדמת רקע הסיפור. בלק מבקש מבלעם לבוא לקלל את ישראל
  2. מפסוק ח' ועד פסוק כ': שני סיפורים שבהם שליחים מבלק מגיעים לבלעם והוא עונה להם שהוא יעשה רק מה שה' יחליט. הפסוקים האלה, מתארים את בלעם כ"צדיק"!
  3. מפסוק כא' ועד לה: סיפור האתון. בסיפור הזה, בלעם הוא רשע. הוא מכה האתון, הוא לא רואה את המלאך. הוא האיש הרע בסיפור. למרות הפסוק האחרון בחלק הזה שבו הוא מוכן לחזור בו מהשליחות.
  4. מפסוק לו עד הסוף: בלעם פוגש את בלק ומתחילים הקללות שנהפכות לברכות

 

אם נמחק את כל החלק מס 2, לא היינו מרגישים בחסרונו! השליחים מגיעים ומבקשים מבלעם לבוא איתם ובלעם חובש את אתונו בבוקר והולך איתם! כל החלק השני, בעצם, מסבך אותנו כי הוא מתאר את בלעם כאיש טוב ששומע אמרי אל ופועל רק לפי רצון האל. החלק הזה בא כדי לתאר לנו בחינה שונה, נקודת מבט אחרת לגמרי על בלעם!

 

אם נמחק עכשיו את כל חלק 3, את סיפור האתון.(חבל כי זה החלק האהוב והפיקנטי ביותר!) גם אז, לא היינו, כנראה, מאבדים שום דבר מהעלילה. החיבור בין חלק 2 וחלק 4 יכול להיות מושלם! ה' מתיר לבלעם ללכת והוא אכן מגיע לבלק! אם כן, מה תפקידו של סיפור האתון??

 

מסתבר שהחלקים 2 ו3 באים כדי לתאר את דמותו המורכבת של בלעם. וזאת, ללא קשר עם המשך העלילה!

 

 

 

 

מה רוצה בלעם באמת?

 

התורה לא מבהירה בצורה חד משמעית מה הוא רצונו של בלעם. עבור בלק, התורה היא חד משמעית: הוא מחפש לקלל את ישראל על ידי מומחה בדבר. אבל האם בלעם רוצה ללכת לקלל? כנראה שכן ויש לכך ראיות:

  1. למשלחת השנייה, הוא לא מסרב מיד. הוא שוב מחכה לתשובת האל! אבל הוא כבר אמר לו בלילה הראשונה שאין ללכת! למה לשאול שוב? זה מראה שהוא מחפש פתח כן ללכת! ולכן ה' לא מתנגד לרצונו החופשי ונותן לו ללכת. אבל הוא מזהיר אותו שהוא יהיה כפוף לדברים שישים בפיו! כלומר ה' מכבד את חופשיותו של בלעם, אבל מצד שני, הוא יגביל את חופש דיבורו! אלה תרתי דסתרי!!
  2. כשהמלאך בא למנוע את הליכתו, בלעם, בסופו של דבר מוכן לחזור לביתו. אבל המלאך נותן לו רשות ללכת, בניגוד למטרת בואו של המלאך בהתחלה! גם כאן, התגובה של ה' או של המלאך סותרת את עצמה! אבל העובדה שבלעם הולך למרות הכל, מראה שהוא חיכה לפתח הזה שנתן המלאך ומשתמש בה ללכת לקלל.
  3. בלעם מבקש מבלק להכין לו מזבחות ומנסה כל פעם לקלל את ישראל. זה לא הולך לו, אבל הוא לא מפסיק לנסות! סימן שרצונו כן לקלל!

אם כן, לבלעם כנראה יש רצון פנימי עמוק, לקלל את ישראל, אבל הוא מתחסד כל פעם כאילו הוא "רק" כלי בידי האלוהים. בלעם מוצא כל פעם הצדקה להליכתו. ה' מבין זאת ומעניק לו כל פעם את הכיסוי שהוא דורש!

זה מאוד מזכיר לנו את הדואליות שיש ביחס של ה' לפרעה:

  • מצד אחד רוצה שפרעה ישלח את העם
  • מצד שני הוא מחזק את לב פרעה כדי שלא ישלח אותם!

 

גם כאן, ה' נראה משחק על שני המישורים ההפוכים.

ולכן, באותה מידה ששאלנו מה הוא באמת רצון בלעם , חייבים לשאול :

 

"מה הוא רצון ה'??

 

  • אם מטרת ה' היא, לכתחילה, שבלעם יבוא ויברך את עמו, אז למה הוא מונע זאת ממנו בלילה הראשונה? למה הוא כועס כשהוא הולך, למה הוא שולח לו מלאך לעצור אותו?
  • אם מטרת ה' היא שבלעם לא יבוא בכלל, אז למה הוא מאפשר לו ללכת בכל זאת ולמה המלאך נותן לו רשות ללכת? ולמה לא למנוע את בואו מלכתחילה על ידי אמצעי מכריע אחר. למה לא לפגוע בבלק, למה לא לפגוע בשליחים, למה לא לפגוע בבלעם עצמו? למה לתת לכל הסיפור להתרחש?
  • אם ה' רצה שהברכות יבואו בדרך עקלקלה, דרך קללות, אז למה משמשת כל התחלת הסיפור? שהתורה תגיד ישירות שבלעם בא לקלל ואז, היא תכתוב הברכות שיוצאות מפיו!
  • אולי ה' לא רצה שום דבר מלכתחילה והוא "רק" הגיב למתרחש. יש מי שרוצה לקלל, אז ה' מתערב ובא להגן על עמו. אילו בלק לא חשב לקרוא לבלעם, אז לא היה קורה כלום! לא היתה נכתבת בכלל הפרשה הזו בתורה כי לא היתה פרשה! אז אפשר להגיד תודה לבלק ש"בזכותו" נכתבה פרשה שהחכמים הציעו שתאמר פעמיים בכל יום, בקריאת שמע!! (באותה הזדמנות ,נגיד תודה להמן שבזכותו יש לנו פורים!!! או תודה לפרעה, שבזכותו יש לנו פסח!)
  • אולי הרעיון המנחה הוא ש"בדרך שרוצה האדם ללכת מולכים אותו"? אבל ה' כן מתערב בשלב מסויים!

 

השאלה "מה רוצה ה'" היא אולי השאלה הקשה ביותר בחיים שלנו. יש אנשים שיסתפקו בקיום תורה ומצוות לפי השולחן ערוך, ובכך, יחשבו שהם לא צריכים יותר לשאול את עצמם מה הוא רצון ה'? ה' אמר את רצונו פעם אחת ולתמיד בתורה (שבכתב או שבעל פה??) ומאז רצונו לא משתנה.( אבל , אנו מכריזים בעוצמה שה' הוא חי! רצונו לא יכול להיות מוקפא. הרי אנו מתפללים "יהי רצון מלפניך.." מנסים להשפיע על רצונו). לדעת האנשים האלה,  רצון ה' הוא רק קיום המצוות הכתובות בשולחן ערוך. או שרצון ה' הוא מה שהרבי שלי שאומר לי לעשות.

אבל יש אנשים אחרים שלא מסתפקים בקיום המצוות ומחפשים, מעבר לקיום תורה ומצוות, איך הם יכולים לעשות את רצון בוראם. ולמען מטרה עליונה זו, הם מחפשים כל הזמן מה הוא רצון ה' ? היום, עבורי, עבור העולם. רצון שיכול להשתנות כל הזמן אולי, בהקשר למציאות המשתנה?.

נראה לי שאין אף אדם שיוכל להגיד שהוא קלע בול לרצון ה' כל הזמן בחייו. אני לא מדבר על האפשרות "לחטוא" במובן הרגיל (אני יודע מה רצון ה' ובכל זאת אני לא עושה אותו) , אלא  בגלל שהוא לא הבין מה הוא רצון ה'! הוא לא מצא מה ה' רוצה ממנו! נראה לי ש"מה הוא רצון ה'?" היא שאלת השאלות עבור כל אדם "דתי".

 

האם פרשת בלעם באה כדי לעורר בנו שאלות אלה?

 

 

ההקבלה בין סיפור האתון לסיפור הברכות:

 

בניתוח פשוט של שני הסיפורים המרכזיים (סיפור האתון וסיפור הברכות) ניתן לראות הקבלה מעניינת:

בסיפור האתון, בלעם רוכב על אתונו, המשרתת אותו. היא אמורה לעשות את רצונו כל הזמן. הוא בעל הבית. כל סטייה מההנחיות שלו מביאה מיד ענישה. אבל, מסתבר, אחרי שלוש פעמים, שמי שמחליט באמת הוא מי שלא נראה בסיפור. לא הרוכב ולא מי שרוכבים עליו: מלאך ה'!

 

כך גם בין בלק לבלעם. בלק הוא המזמין. הוא המשלם. הוא בעל הבית. בלעם אמור לעשות את רצון בלק. אבל, אחרי שלוש פעמים, מתברר שיש מי שמחליט באמת, ולא ראינו אותו :ה'.

 

שלוש פעמים בלעם מכה באתונו. שלוש פעמים, מתחולל אותו דפוס פעולה. אבל, אחר כך, בפעם הרביעית ובהמשך, כל המסגרת מתפוצצת לה. מתגלה האמת שמעבר למה שהיה נראה כמציאות

 

שלוש פעמים בלק מבקש מבלעם לנסות שוב. אבל במעם הרביעית, הכל נשבר. בלק נשאר במקום כנראה אבל כבר לא משחק שום תפקיד. בלעם ממשיך עם משל רביעי, חמישי, שישי ושביעי. בלי בלק בלי מזבחות, בלי תפוסי ההנהגות הרגלים של שלושת הפעמים הראשונות.

 

סיפור האתון סיפור הברכות
בלעם רוכב על האתון בלק משלם ומזמין את בלעם
האדון מכה את המשרת האדון כועס על המשרת
המשרת רואה את מה שהאדון לא רואה: מלאך המשרת רואה את מה שהאדון לא רואה: דבר ה'
אחרי שלוש פעמים, הכל מתהפך ומציאות חדשה מופיעה: בלעם רואה המלאך ומתנצל אחרי שלוש פעמים, בלק משותק. ובלעם נותן דרור לברכות ה' בפיו

 

הרב סמט מדבר על "סימולציה" כאילו מתחילים לחוות המשל(בלעם והאתון) ואחר כך חווים את הנמשל(בלק ובלעם). ורק אז , אולי, מבינים את המשל שקדם! האם בלעם הבין המשל? ספק מאוד כי הרי הוא המשיך בדרכו. אולי הוא הבין רק בסוף הסיפור. אבל העיקר הוא שאנחנו, קוראי ולומדי התורה, נלמד מהסיפור. אולי זה מזכיר לנו שאנו מבינים את המשמעות של הדברים רק אחר זמן רב. כשאנו חווים מציאות, אנו לא יכולים עדיין להבין את משמעותה, את תוצאותיה האמתיות. כשאדם חושב שדבר מסוים הוא "לטובתו", האם הוא יכול להיות משוכנע שאכן זה לטובתו? לפעמים הדברים מתגלים רק אחרי זמן רב , ואף דורות שלמים!

נראה לי, שבעצם, הפרשה איננה מדברת רק על "הפיכת קללות לברכות" אלא גם , אולי, על הפיכת משמעות המציאות לפי נקודות ראות שונה, בין לאורך זמן, בין מנקודת מבט אחרת באותו זמן.

 

פי האתון

החכמים מחשיבים את נס פתיחת פי האתון כאחד מעשרת הדברים שה' היה צריך להתנות עם העולם בעת הבריאה. נס כל כך גדול שה' הכין את ביצועו בסוף יום השישי של הבריאה רגע לפני כניסת השבת!

אם זה נס כל כך חשוב, בואו נשמע מה יש לאתון להגיד!: היא מתלוננת על שמכים אותה על לא עוול בכפה! זה עיקר הדיבור שלה. וזה גם עיקר הדיבור של המלאך! "למה הכית את האתון שלך?"! חשבנו שתפקיד המלאך היה למנוע את הליכתו של בלעם לבלק. והנה שגם המלאך מתעסק בעיקר בהכאה של בלעם את האתון! מה פשר הסיפור הזה?? אילו האתון היתה מכריזה "ה' הוא האלוהים!" כהוכחה שכל החיות משרתות את הבורא ויודעות את האמת, זה היה אולי מצדיק את "פתיחת פי האתון" ! אבל זה מאוד מאכזב לשמוע שהיא מדברת רק כדי להתלונן על מכות ועל כפיות טובה על זה שהיא משרתת את בלעם כל השנים!!

אותי, הרבה יותר מפתיע תוכן דיבור האתון מאשר עצם נס פתיחת פיה!

יש חכמים שרצו ללמוד מזה הלכה על איסור צער בעלי חיים מן התורה. יכול להיות "דרך אגב" אבל סיפור כזה דווקא כאן "רק, ללמוד הלכה זו, נראה דחוק.

 

האם כל אחד מאתנו, היה מתנהג מול אתונו בצורה שונה מבלעם? חמור סוטה ממסלולו, טבעי שנכוון אותו עם המקל שבידנו! יש אולי הגזמה עם מכות קשות ולא רק הנחיות על ידי מקל. אבל הבעיה היא שאנו, הקוראים, יודעים את מה שבלעם לא יודע: יש סיבה טובה לאתון לסטות מהדרך. קוראים דברים שאנו לא יודעים אליהם, או לא רגישים אליהם כדי לקחת החלטות נכונות. נול עיננו ושכלנו, נראים רק חלק מהנתונים. אין מנוס אלא להתנהג על פי מה שאנו כן רואים. ולמרות זאת, אנו יודעים שאנו לא יודעים הכל. וזה לא צריך לשתק אותנו מלפעול ולקבל אחריות על מעשינו.

יהיו אנשים שיגידו: אחרי שלוש פעמים שזה קורה לך, אתה חייב לשים לב ל"סימנים". כאילו יש כל הזמן סימנים שניתנים מלמעלה כדי שנבין מה קורה מאחורי הפרגוד. העמדה הזו, הקרובה למיסטיקה, דורשת מהאדם לנסות להיות "קשוב" לכל מה שמתרחש . קרוב הזמן שהאדם יראה בכל דבר "סימן" ואין לדבר סוף.

נראה לי שעמדה כזו , המיסטית, היא דווקא בגדר של ניחושים וכישוף ושאלת אוב וידעוני,.. דברים שאוסרת התורה במקומות רבים. עלינו לפעול עם מה שיש מולנו. בענווה אמנם, כי אנו יודעים שאין אנו יודעים את הכל. אבל, חייבים לקחת אחריות על מעשינו שנגזרים מהמציאות הגלויה.

 

אם נחזיר את סיפור האתון בקונטקסט: אנשים רוצים לפגוע בעם ישראל. בלק במישור הלאומי פוליטי ובלעם במישור הרוחני, אידיאולוגי, לקלל אותו, כלומר לתת לו מכות רוחניות שדרכם, הם מעריכים, הם יוכלו לנצח במלחמה. בדרך, בלעם מכה את אתונו והוא, שאמור "לראות" ולתקשר עם עולם הנסתר, איננו רואה את המלאך בזמן שאתונו כן רואה אותו.

אם נחליף את ה"מוכה", האתון, במי שאמור להיות מוכה , כלומר, בעם ישראל. אפשר ללמוד אולי מסר סמוי:

אתם ,עם ישראל, תהיו מוקפים באנשים שירצו להכות בכם. לכם, אני נגליתי בסיני. אני ה' מתגלה דרך נביאי ישראל. כמו האתון, אתם, בני ישראל דעו שיש עולם נסתר שיגן עליכם. וזה יסביר שהדבר הראשון שאומר המלאך לבלעם זה "למה הכית את אתונך?" . וזה יהיה , כנראה המסר הכללי של כל הסיפור: אתם , עם ישראל, למרות האנטישמיות, הקשיים שתפגשו בהיסטוריה הקשה , למרות העונשים והכעסים נגדכם, גם מצד ה' עצמו, דעו שיש לכם הגנה כוללת!

כשהאתון צועקת: למה הכיתני? זה יכול להקדים את הצעקה של עם ישראל כלפי ה': למה עזבתני?

 

לסיכום??:

בלעם נראה לנו במורכבותו של כל איש דתי: הוא נראה כפוף לכוח העליון. אבל מצד שני, הוא מנסה להשפיע על אותו כוח. (הרב תמיר גרנות). במיוחד אצל אנשים שמכריזים על עצמם כך, יש נטייה מרושעת להשתמש בהתחסדות חיצונית כדי להצדיק מעשים לא כשרים!

נבואה, כוחות על שמאפשרים קשר עם האלוהים, אינם מאפשרים לדעת "הכל". הנבואה מאפשרת לפתוח חלון, אבל לא כל החלונות! הנבואה היא כשרון מצד האדם אבל, בעיקר, רצון עליון להשתמש באדם הזה כדי להעביר מסר.

דמותו של בלק היא הרבה יותר פשוטה: הוא שונה את ישראל, מפחד. הוא מנסה להשתמש בכלים שיש בידו: הוא משלם למומחה-קוסם כד שזה ישפיע על הכוח העליון המגן על ישראל כדי להחליש את האויב המדומה שלו. הוא איתן בעמדתו מההתחלה עד הסוף. למרות שישראל לא הווה איום עליו, עצם נוכחות עם ישראל על ידו מאיימת עליו. זו אחת מתופעות האנטישמיות הבסיסית, הלא הגיונית, שאנו סובלים ממנה עד היום. לזירה כזו עם ישראל נכנס. חשוב שיידע איך הגויים הסובבים אותו עלולים לתפוס אותו.

האתון יכולה לסמל את בלעם מול בלק. היא יכולה לסמל כל אדם או עם מדוכה. הצעקה של האי-הצדק. האדם איננו רואה הכל, לא מבין הכל. האדם הוא מרכבה שעליו רוכבים כוונות עליונות ממנו.

ובכל זאת, הוא חייב להיות אחראי למעשיו ולהתחשב בעולם הגלוי. לדעת שעולם נסתר קיים, ובכל זאת, לפעול אך ורק לפי העולם שה' מגלה לו. הוא חייב לתת דין וחשבון רק לפי מה שנמצא בפניו.

מה היא ברכה ומה היא קללה? הזמן עצמו הופך דבר שחשבנו שהיא קללה ומסתבר שהיא ברכה ולהפך. מה שנחשב קללה עבורי יכול להיות ברכה עבור נקודת מבט אחרת.

אדם יכול להיות צדיק מנקודת מבט אחת ורשע מנקודת מבט אחרת

עם הרוצה שלום, יכול למשוך כלפיו שנאה תהומית לא מוסברת.

 

אנו נמצאים מול סיפור מורכב מאוד שקשה מאוד להסיק ממנו מסר אחד וחד.  ואולי על המורכבות הזו שבין  הטוב והרע, בחיפוש אחרי הרצון, האיזון בין חופש הבחירה לכפייה,  בהוויית האדם, באה הפרשה הזו לעורר את עם ישראל לפני כניסתם לארץ. מסרים כאלה יכולים להינתן רק לעם בשל, בוגר, שעומד להיכנס בהיסטוריה מורכבת ומסובכת.

יש כמובן "סוף טוב", יש ברכות נהדרות. יש הבטחת הגנה, רשת ביטחון מהאלוהים עצמו.

אבל גם הבשורה הזו מופרת מיד בסוף הפרשה: אל תהיו שאננים! אל תירדמו עם זרי הדפנה מעל ראשכם! אתם עדיין אחראים למעשיכם. עברת הזנות באה כמכה חריפה אחרי הברכות !

כאילו הברכות, אינן באמת  פוליסת ביטוח. הברכות מעלות את רף הדרישות המוסריות של מי שמקבל אותן! הבחירה אינה פוטרת מאחריות, להיפך היא מחייבת עוד יותר!

 

 

 

חוקת פי4

בע"ה א תמוז התשע"ט

מישל בן שושן

 

חוקת פי 4

 

 

  1. ניפוץ מיתוס (הרב אלחנן סמט)

בתודעה שלנו, אחד הדברים המוזרים בחוקת הפרה זה עניין טומאת הטהור וטיהור הטמא. הרב אלחנן סמט , בלימוד מעמיק, מצליח לנפץ את הדעה הקדומה הזו. חוקת הפרה נשארת בלתי מובנת בהרבה מובנים, אבל כבר לא בנושא טומאת הטהור וטהרת הטמא. הנה סיכום הלימוד:

 

  • החלק הראשון של הפרשה:

 

במדבר פרק יט (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:(ב) זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל:.. אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו:(ד) וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים:(ה) וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו ..(ז) וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב: (ח) וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:(ט) וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא:(י) וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב

 

לפי התחלת הפרשה , חמישה אנשים נטמאים:

  • הכהן השוחט
  • הכהן המקבל את הדם
  • הכהן המזה לכיוון בית המקדש
  • האיש השורף את הפרה
  • האיש האוסף את אפר הפרה

אבל, כשלומדים את ההלכות הנוגעות לשאר החיות שיש לשרוף או להמית מחוץ לבית המקדש, נראה שכל אחד שמתעסק בחיות האלה, נטמא:

  • לגבי פר ושעיר של יום הכיפורים (וכל השעירים והפרים נשרפים מחוץ למקדש):

ויקרא פרק טז (כח) וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה:

  • שעיר לעזאזל:

ויקרא פרק טז (כו) וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה:

ישנם עוד שני מקרים , אבל הם לא קשורים לבית המקדש ולכן הם לא מטמאים את המתעסק בהם:

  • ציפורי המצורע
  • העגלה הערופה

את שעיר לעזאזל מוציאים ממקום המקדש. את השעירים והפרים הנשרפים שוחטים במקדש לפני שמוציאים אותם לשרפה בחוץ והפרה, מזים את דמה לכיוון המקדש כדי לציין את הקשר שלה למקדש.

 

אם כן, העובדה שכל מי שמתעסק בפרה האדומה נטמא, לא משום שזו פרה אדומה אלא בגלל שזו עבודה הקשורה למקדש שנעשית מחוץ למקדש. כאילו יש מחיר "לשלם" על זה שעושים עבודה מחוץ למקדש.(כאילו מזלזלים במקדש או שמה נחשבו שעובדים עבודה זרה או שנדמה למי שמתעסק בזה שיש לו אפשרות להוציא את קדושת המקדש לחוץ…) תהיה הסיבה שתהיה ברור שאין דין הפרה יוצא דופן משאר ההלכות הנוגעות לעבודות חוץ הקשורות למקדש.

 

  • החלק השני של תיאור מה עושים עם העפר הזה:

 

 

(יד) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים:..(יז) וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי:(יח) וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם ..(יט) וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב…(כא) וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם  וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו   וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב:(..

 

כאן, כתוב ששני אנשים נטמאים:

  • מזה מי הנדה
  • הנוגע במי הנידה

אבל, החכמים "עקרו" את פשט הפסוק וקבעו שלא מדובר במזה מי הנדה על הטמא אלא באנשים שמשתמשים במי הנדה האלה שלא לצורך! כאילו התורה לא רוצה שסתם אנשים ישתמשו במי הנידה האלה לכל צורך חוץ מאשר לטהר טמא מת! ואלה כמה מהמקורות:

 

 

 

  • רש"י במדבר פרק יט (כא) ומזה מי הנדה – רבותינו אמרו שהמזה טהור, וזה בא ללמד שהנושא מי חטאת טמא טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו, משא"כ בנוגע. וזה שהוציאו בלשון מזה, לומר לך, שאינן מטמאין עד שיהא בהן שיעור הזאה:

 

  • רמב"ם הלכות פרה אדומה פרק טו הלכה א

הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה בין אדם בין כלים טמא ואינו מטמא בגדים בשעת מגעו, שנאמר והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב הנה למדת שמי הנדה אב מאבות הטומאות של תורה, וטומאת מגען בכל שהוא ואם היה בהן כדי הזאה מטמאין במגע ובמשא, והנוגע בהן או שנושאן שלא לצורך מטמא בגדים בשעת מגעו או בשעת משאו עד שיפרוש ממטמאיו שנאמר ומזה מי הנדה יכבס בגדיו אינו מדבר במזה על הטמא אם טיהר את הטמא קל וחומר שיהיה הוא טהור מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה ומזה מי הנדה לא נאמר אלא לשיעור שהנוגע או הנושא מי נדה שיש בהן כדי הזייה שלא לצורך הזאה טמא ומטמא בגדים דין תורה, וכמה הוא שיעור הזאה כדי שיטבול ראשי גבעולין של אזוב במים, בד"א שמי חטאת מטמאין בזמן שנגע בהן או נשאן שלא לצורך קודם שיעשו מצותן אבל אחר שעשו מצותן אינן מטמאין כלל, כיצד הרי שטבל את האזוב והזה על האדם הטמא או על הכלים והיו המים שותתין ויורדין מעל הטמא לארץ, וכן המים הניתזין בשעת הזאה על הארץ או על הטהור הרי אותן המים טהורים והנוגע בהן והנושאן טהור

 

  • תלמוד בבלי מסכת נדה דף ט עמוד א מי יתן טהור מטמא לא אחד. ורבנן – א"ר יוחנן: זו שכבת זרע, שהוא – טמא, ואדם הנוצר ממנו – טהור. ור"א אומר: אלו מי הנדה, שהמזה ומזין עליו – טהור, ונוגע – טמא. ומזה טהור? והכתיב: +במדבר י"ט+ ומזה מי הנדה יכבס בגדיו! מאי מזה – נוגע. והכתיב מזה, והכתיב נוגע? ועוד, מזה – בעי כבוס, נוגע – לא בעי כבוס! אלא: מאי מזה – נושא. וליכתוב, נושא קמ"ל – דעד דדרי כשיעור הזאה. הניחא למ"ד הזאה צריכה שיעור, אלא למ"ד אין צריכה שיעור, מאי איכא למימר? אפילו למ"ד אינה צריכה שיעור, ה"מ – אגבא דגברא, אבל במנא – בעינא שיעור; כדתנן: כמה יהיו במים ויהא בהן כדי הזאה כדי שיטבול ראשי גבעולין ויזה, והיינו דאמר שלמה +קהלת ו' /ז'/+ אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.

 

הנה מקרה שהפשט נראה לנו ברור: מזה מי הנדה נטמא בגלל ההזייה אבל החכמים לא קבלו את ההסבר הזה וקבעו שרק מי שמשחק או משתמש במי הנידה (בתנאי שיהיה בהם כמות מספיקה להזייה) נטמא. ובכך הם הגנו על המי הנידה האלה מבזבוז ומזלזול.

 

יוצא מכל הלימוד הזה שאין הפרה או מי הנידה (אפר הפרה מעורבב במים) מטמאים בעצמם. רק העיסוק במעשה הנראה כעבודת מקדש מטמא בגלל שהוא נעשה מחוץ למקדש וכל מי שמתעסק במי הנידה שלא לצורך נטמא כדי להגן על המים האלה!

 

  1. נחש הנחושת (הרב יובל שרלו)

משה עשה את נחש הנחושת במצוות ה'.

ובכל זאת, כשחזקיהו המלך הרס אותו, (כדי למנוע עבודה זרה על ידו) זה היה מעשה ראוי לא פחות מאשר עשייתו!

הרב שרלו לומד מזה שאין שום מצווה מה' שאין לה מקום לביטולו. כי ערך המצווה אינה תלויה בדבר עצמו אלא בנסיבות ובשימוש הנכון שלו. זה ההבדל הדק והחשוב בין עבודת ה' לעבודה זרה!

האמת שהיינו ללמוד מחורבן בתי המקדש את הלימוד הזה. אין כמו מצוות בניין המקדש. אבל מהרגע שהשימוש בו הסתלף, אין בעיה, מצד ה', להרוס אותו!!

או למשל השבת: במקרה של פקוח נפש, העברה על איסור שבת הוא מצווה!

קדושת המצווה היא בשימוש, בקיום רצון ה', ולא בחפץ או במעשה כשהוא מנוגד לרצון ה'!!

 

  1. מי נידה:

המים המעורבבים באפר הפרה, שמזים על הטמא ביום השלישי וביום השביעי לטהרתו נקראים "מי נידה".

המילה "נדה", באה, לפי רש"י, מהשורש יידוי, כמו ידוי אבנים. השלכת דבר למרחוק. המיים האלה , מזים אותם אל עבר הטמא.

גם לגבי אישה נדה, אונקלוס מתרגם על ידי השורש "ריחוק" . האישה מתרחקת מבעלה ולכן היא נקראת נידה. לא בגלל טומאה אלא בגלל ריחוק.

אולי שורש אחר למילה הוא "נדד", דבר שיסביר את הדגש באות דלת. אבל זו משמעות קורבה מאוד: התרחקות.

 

  1. מסעות בני ישראל (הרב תמיר גרנות)

בני ישראל ישבו בקדש שם, כנראה היה מקום מושבם הארוך ביותר ומשם התחילו את המסעות שלהם לעבר הארץ. בשנה השנית, אחרי שהיה בת שנה במדבר סיני, הם שלחו מרגלים בדרך הנגב, (הדרך מספר 1 בציור למטה) כלומר מהדרום לצפון. זו הדרך הקצרה וההגיונית ביותר.

אבל , בשנה ה39, בפרשה שלנו, יש התלבטות מסוימת.  והם פונים לקראת מזרח (הדרך מס 2 בציור) כדי להיכנס משם ליריחו. למה הם לא נכנסים , כמו בדרך שלקחו המרגלים, מדרום, מהנגב ?

  • אולי בגלל ה"טראומה" של המרגלים! כמו שמסביר רש"י :" דרך האתרים"= דרך התרים! אם אלו נרתעו מלעלות, זה אולי בגלל שלקחו הדרך הקצרה (]ארוכה) הזו! ואולי עדיף לקחת דרך ארוכה יותר (שתהיה קצרה אם באמת ייכנסו!)
  • אולי בגלל שהמלחמה נגד הכנעני שהתרחשה, הרתיעה אותם למרות נצחונם.
  • אולי בגלל שאדום יצא נגדם למלחמה והם לא רצו להילחם נגדו

מקריאת הסיפור בפרשה שלנו, יוצא, שהכניסה דרך מזרח, נובעת מאילוצים טקטיים, מהנסיבות.

 

אבל, כשקוראים את הסיפור שספר דברים,  הסיבות נראות לנו שונות לגמרי:

ה' הוא זה שמצווה להם ללכת בדרך הזו לכתחילה

ה' מונע מהם להתנגד לאדום (האחים) ומצווה להם לפנות מזרחה כאילו זו התכנית ה מקורית לכתחילה. ולא בדיעבד כמו בספר במדבר)

ייתכן  שכל החלק המזרחי של הירדן הוא חלק מארץ ישראל. שה' רוצה בכך שנכבוש את כל הארצות האלה ולא בדיעבד. בספר דברים, נראה שזו התכנית מלכתחילה: כיבוש החלק המזרחי של הארץ

ייתכן מאוד, שמשה רוצה להשתתף בכיבוש הארץ. יש למשה עוד הרבה דברים לאמר ולעשות בערבות מואב. והוא חייב לעבור דרך המזרח כדי לעשות את כל הדברים האלה. אילו הם היו נכנסים מהנגב, משה היה אמור למות מיד ! והוא לא היה בכלל משתתף בשום כיבוש ורגלו לא היתה נוגעת בחלק בארץ ישראל (המזרחית לפחות).

 

בספר דברים, מתברר שהסיבה לכנסיה דרך המזרח היתה לכתחילה, והתוצאה החושבה ביותר היתה

  1. שמשה כן השתתף בחלק מהכיבוש
  2. שמשה, המוציא את העם ממצרים ונותן התורה , הוא זה שמתחיל את כיבוש הארץ, ובכך, משה מחבר בין יציאת מצרים ומתן תורה ליישוב ארץ ישראל. פרשת המרגלים שברה את היחידה המוצקה של התורה המחוברת לארץ . חטא המרגלים נתן לנו הרגשה כאילו קיים בעם ישראל יצר הרע שרוצה להפריד בין התורה לארץ ישראל. בספר דברים, משה מחבר בכתב ובעצמו, בין שני העניינים האלה: תורה וארץ ישראל! באותו הכיוון, חשוב מאוד שדווקא יהושוע, תלמידו של משה הוא זה שימשיך את כיבוש הארץ ויחבר בכך את התורה להמשך התנ"ך!

 

 

אמורי

נחל ארנון

 

מואב

 

 

אדום    כנעני

2                                 1

קדש *

 

 

 

 

שלח לך

בע"ה חי סיוון התשע"ט

מישל בן שושן

 

שלח לך פי4

 

כלב ויהושוע (הרב תמיר גרנות)

בדרך כלל, אנו מחברים בין שני האנשים "הטובים" :כלב ויהושוע, שדיברו טוב על הארץ , נגד 10 המרגלים הרעים שגרמו לעם לסרב לעלות לארץ ולמות במדבר. אבל עיון בפסוקים מראה שיש הבדלים משמעותיים בין כלב ליהושוע . הבדלים שיכולים ללמד על שתי התפיסות השונות של הציונות עד היום.

 

עיון בפסוקים:

אחרי שעשרת המרגלים דיברו רעה על הארץ, הראשון והיחיד שמדבר הוא כלב:

במדבר פרק יג  (ל) וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ:

כלב לבדו , מול כל העם מנסה להעלות את המורל. הוא פשוט אומר "YES WE CAN"! יכול נוכל לה!

אחר כך, ממשיכים העם להתלונן על כל התכנית לעלות לארץ ומגיעים אף להציע למנות מנהיג חדש שיחזיר אותם למצרים. רק אז, שומעים על משה ואהרון:

במדבר פרק יד (ד) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה: (ה) וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

אבל הם לא מדברים!. הם "נופלים על פניהם"! ואז, אנו שומעים לראשונה על התגובה של יהושוע. :

ו) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם: (ז) וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד:(ח) אִם חָפֵץ בָּנוּ יְקֹוָק וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:(ט) אַךְ בַּיקֹוָק אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיקֹוָק אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם:(י) וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד יְקֹוָק נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פ

יהושוע וכלב מדברים ביחד אבל יהושוע כתוב ראשון. כאילו הוא המדבר העיקרי וכלב איתו. בניגוד לכלב, יהושוע מסתמך על רצון ה'. יש לעלות כי זו מצוות ה'! לא למרוד בה'! בעזרת ה' יהיה בסדר! בעוד, כלב דיבר על ליבם של האנשים כדי לתת להם כוח נפשי, יהושוע מסתמך על המימד הדתי. כאילו הוא אומר מה שמשה היה צריך לאמר. מהרגע שמשה מגיב והוא לא מדבר, אז , יהושוע, בתור תלמידו של משה, אומר את מה שמשה, לדעתו היה צריך לאמר! יהושע לא אומר שהדבר קל, בהישג יד, כמו כלב. יהושע לא שולל את העובדה שזה מאוד מסוכן וכמעת בלתי אפשרי. הוא רק מבקש לסמוך על ה'! האם ההבדל הזה ביניהם יתגלה בהמשך?

 

כשה' כועס על העם ומחליט שכל הדור הזה ימות במדבר, הוא מציין:

(כד) וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה ..

בדברי ה', רק כלב זוכה להיכנס לארץ בזכות זה שרק הוא "מילא אחרי ה'"! מה עם  יהושע ? ומה עם  משה??

אחרי כמה פסוקים, מגלים שה' "הוסיף" בניצולים גם את יהושוע וגם את דור הצעירים (טפכם):

(ל) אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: (לא) וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ:

למה יהושע מתלווה לכלב ברשימה של הנכנסים לארץ? נעיין באותו הסיפור שמשה מספר אותו בספר דברים:

דברים פרק א  (לד) וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: (לה) אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם: (לו) זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְקֹוָק:  (לז) גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְקֹוָק בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם: (לח) יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל:

משה מכריז שה' החליט בעקבות חטא המרגלים, שהוא בעצמו לא ייכנס לארץ! (כלומר אין לחכות לחטא הסלע שיקרה בעוד 38 שנה. כבר כאן, הוחלט שמשה לא ייכנס!

ואז, יהושוע, בתור מחליפו של משה, ייכנס! אם כן יש לנו שלוש קבוצות אנשים שייכנסו לארץ בגלל סיבות שונות:

  • כלב בן יפונה: הוא נכנס כי היה לו האומץ להתנגד לשאר המרגלים וניסה להפיח כוח בעם כדי להיכנס.
  • יהושוע בן נון: הוא נכנס בעיקר בתור מחליפו של משה רבנו שלא ייכנס!
  • הילדים בני פחות מגיל עשרים, בזכות התפילה של משה.

אם מסתכלים על אותם האנשים ,כלב ויהושע, נפגשים בניהם ארבעים וחמש שנים אחר כך, בספר יהושוע, מגלים אותם ההבדלים הסמויים והגלויים בין כלב ליהושוע:

יהושוע מנהיג את העם וכבר כבש את הארץ ומתחיל לחקל אותה לשבטים:

 

יהושע פרק יד (ו) וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי יְהוּדָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים עַל אֹדוֹתַי וְעַל אֹדוֹתֶיךָ בְּקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ:(ז) בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק אֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי:(ח) וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם וְאָנֹכִי מִלֵּאתִי אַחֲרֵי יְקֹוָק אֱלֹהָי:(ט) וַיִּשָּׁבַע מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר אִם לֹא הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרְכָה רַגְלְךָ בָּהּ לְךָ תִהְיֶה לְנַחֲלָה וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי מִלֵּאתָ אַחֲרֵי יְקֹוָק אֱלֹהָי:(י) וְעַתָּה הִנֵּה הֶחֱיָה יְקֹוָק אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר זֶה אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מֵאָז דִּבֶּר יְקֹוָק אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֶל מֹשֶׁה אֲשֶׁר הָלַךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה:(////יג) וַיְבָרְכֵהוּ יְהוֹשֻׁעַ וַיִּתֵּן אֶת חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה לְנַחֲלָה:

 

כלב אומר ליהושע "אתה ידעת את הדבר. .על אודותיי ועל אודותיך.." במילים אחרות: אתה יודע בדיוק את ההבדל ביננו וההבדל בגללו ה' הכניס אותנו ! זו צורת לחץ דיפלומטי כדי ששבט יהודה יקבל את החלק שלו ולכלב תינתן חברון! כלב מתאר את הסיפור כאילו הוא לבדו דיבר טוב על הארץ. בניגוד ל"אחי אשר עלו עמי"! הוא לבדו "מילא אחרי דבר ה'"!!

 

מסקנה:

שני אנשים מתוך 12 התרים דברו טובה על ארץ כנען. אבל שניהם מזוויות שונות:

כלב, הוא זה שהלך אל קברת האבות במערת המכפלה (לפי המדרש), קשור מאוד לזהות היהודית. יש בו גאווה יהודית. הוא משבט יהודה, שבט המלוכה, שממנה יצמח בית דוד. בית דוד היא שושלת. דוד יוצא מיהודה ומבועז ..ובניו ימשיכו להיות מלכים עד סוף הדורות , עד משיח "בן" דוד. חשובים עבורם הייחוס המשפחתי .

כלב מסמל את הכוח הלאומי, הגאווה הלאומית ומסירות הנפש של העם עבור גורלו.

 

יהושוע, לעומתו הוא בעיקר התלמיד של משה. לפי ספר דברי הימים, ליהושוע בין נון לא היו ילדים! כמו משה, לא ילדיו הם ממשיכים את דרכו אלא תלמידיו. יהושוע לא מדבר אל "רוח העם" אל "נפש יהודי הומיה" אלא על ה', דבר ה', מצוות ה'.. הוא ממשיכו של איש האלוהים.

 

אם כן כלב ויהושוע מייצגים לעניות דעתי את שתי העמדות הציוניות בימינו:

  • הציונים שבאו לבנות את הארץ במסירות נפש מתוך גאווה לאומית, כדי להציל את עמם מהגלות והאנטישמיות. עם כוחות נפשיים אדירים, אפילו אם הם לא עשו זאת מתוך מצווה דתית (לפעמים נגדה!). הם התיחסו לאבות, לנביאים, לדורות הקודמים אבל לאו דווקא למצוות התורה. כלב בן יפונה הוא הגיבור שלהם.
  • הציונים הדתיים, שבגדול, באו לבנות את הרץ מתוך מצווה, מתוך הגשמת ההבטחה המשיחית.

הם שתי ההנהגות העיקריות של הציונות. בנוסף, ומסביבם יש את ה"דור החדש", העם שממלא את המדינה ופועל למענה.

 

למה משה מתפלל עבור יהושע?

בהתחלת הסיפור, כתוב שמשה משנה את שמו של יהושוע:

במדבר יג (טז) אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ:

רש"י :(טז) ויקרא משה להושע וגו' – התפלל עליו יה יושיעך מעצת מרגלים:

יהושוע נקרא בתורה יהושוע כבר במלחמת עמלק! אם כן, שינוי שמו מ"הושע" ליהושוע" קרה אולי הרבה זמן לפני סיפור התרים! למה התורה מזכירה זאת עכשיו? ולמה משה מרגיש הצורך להגן על יהושוע בפני "עצת המרגלים"? למה לא להגן על כולם או על כלב גם כן?

נראה שהתשובה ברורה מההצעה שלנו לעיל:

ליהושע אין כוח וכלים כדי להתנגד לעצת המרגלים! לכלב יש את הכוח הזה.

לכן, יש צורך לחזק את יהושוע! יהושע מתחזק על ידי היוד שמשה רבו מוסיף לשמו! יהושוע בנוי כולו מכוחו של משה רבו. אין לו מעצמו כוח כמו שיש לכלב! לכלב אין צורך בספר תהילים קטן בכיס שיגן עליו!!

אפשר להגיד ש יהושע מסמל את כוח התלמיד (בזכות הרב), וכלב מסמל את כוחו של הבן(בזכות אביו)

 

כלב יהושע
יהודה אפרים (יוסף)
החלטה מתוך לבבו בתור ממשיך דרכו של משה
הכוח של העם עזרת ה'
מלכות בית דוד מנהיג חד פעמי
תורת האב תורת הבן
משיח בן דוד משיח בן יוסף

 

מקורות לעיון נוסף:

השושלת של כלב ויהושוע:

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף לה עמוד א   ויהס כלב את העם אל משה – אמר רבה: שהסיתן בדברים, פתח יהושע דקא משתעי, אמרי ליה: דין ראש קטיעה ימלל? אמר: אי משתעינא אמרי בי מילתא וחסמין לי,

דברי הימים א פרק ז  (כ) וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח …(כו) לַעְדָּן בְּנוֹ עַמִּיהוּד בְּנוֹ אֱלִישָׁמָע בְּנוֹ:(כז) נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ:

לפי  הגמרא, יהושע רצה לדבר אבל העם עצר אותו מיד בטענה שאין לו ילדים! הוא "ראש קטיעא" (חסר ילדים) ולכן, קל לו לבקש מהעם לעלות ולסכן את ילדיהם בעוד שהוא עצמו אין לו ילדים! והגמרא מסתמכת על דברי הימים שלא כותבת את המשך שושלת יהושוע. היא נגמרת איתו.

 

לעומתו, לכלב יש הרבה נשים והרבה ילדים. בין נשותיו, אפרת היא כנראה מרים! ואפילו בת פרעה, בתיה התחתנה איתו!

דברי הימים א פרק ב (ט) וּבְנֵי חֶצְרוֹן אֲשֶׁר נוֹלַד לוֹ אֶת יְרַחְמְאֵל וְאֶת רָם וְאֶת כְּלוּבָי:

(יח) וְכָלֵב בֶּן חֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת עֲזוּבָה אִשָּׁה וְאֶת יְרִיעוֹת וְאֵלֶּה בָנֶיהָ יֵשֶׁר וְשׁוֹבָב וְאַרְדּוֹן:(יט) וַתָּמָת עֲזוּבָה וַיִּקַּח לוֹ כָלֵב אֶת אֶפְרָת וַתֵּלֶד לוֹ אֶת חוּר:(כ) וְחוּר הוֹלִיד אֶת אוּרִי וְאוּרִי הוֹלִיד אֶת בְּצַלְאֵל: ס

(כד) וְאַחַר מוֹת חֶצְרוֹן בְּכָלֵב אֶפְרָתָה וְאֵשֶׁת חֶצְרוֹן אֲבִיָּה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַשְׁחוּר אֲבִי תְקוֹעַ:

(מב) וּבְנֵי כָלֵב אֲחִי יְרַחְמְאֵל מֵישָׁע בְּכֹרוֹ הוּא אֲבִי זִיף וּבְנֵי מָרֵשָׁה אֲבִי חֶבְרוֹן:(מג) וּבְנֵי חֶבְרוֹן קֹרַח וְתַפֻּחַ וְרֶקֶם וָשָׁמַע:

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יא עמוד ב "וכלב בן חצרון הוליד את עזובה "…. – בן חצרון? .. בן יפנה הוא! בן שפנה מעצת מרגלים. ואכתי בן קנז הוא, דכתיב: +שופטים א+ וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב! אמר רבא: חורגו דקנז הוה.

רש"י מסכת סוטה דף יא עמוד ב חורגו דקנז – בן אשתו של קנז היה כלב ונמצא עתניאל אחיו מאמו.

רש"י דברי הימים א פרק ב (ט) ואת כלובי – זהו כלב כמו שמוכיח למטה וכלב בן חצרון

רש"י שמות פרק כד פסוק יד חור – בנה של מרים היה, ואביו כלב בן יפנה, שנאמר (דברי הימים א' ב יט) ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור. אפרת זו מרים, כדאיתא בסוטה (יא ב):

דברי הימים א פרק ד (טו) וּבְנֵי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה עִירוּ אֵלָה וָנָעַם וּבְנֵי אֵלָה וּקְנַז:..(יח) וְאִשְׁתּוֹ הַיְהֻדִיָּה יָלְדָה אֶת יֶרֶד …. וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח מָרֶד:

מגילה יג א:  "ואלה בני בתיה אשר לקח מרד" וכי מרד שמו והלא כלב שמו אמר הקב"ה יבא כלב שמרד בעצת מרגלים וישא את בת פרעה שמרדה בגלולי בית אביה

 

 

 

 

ירחמיאל

 

יהודה—פרץ—חצרון—רם—עמינדב—–נחשון ——שלמא—בעז—עובד—ישי—דוד—שלמה———-

 

כלובי—(אפרת- מרים))—-חור—אורי—בצלאל

 

יוסף-—אפרים—בריעה—רפח—רשף-תחל—תחן—לעצן—עמיהוד—אלישמע—נון—יהושע.

 

לוי—קהת—עמרם–משה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

גפן ,תאנה ורמון  (הרב מנשה וינר)

 

העם מתבגר. אחרי שהייה שנה שלמה בהר סיני ולקראת הכניסה לארץ, העם שנולד במצרים כעם, מתחיל את שנות ה"התבגרות" שלו. הוא מתחיל לרצות "לבדל". לכן, הוא מסרב להמשיך לאכול את המן שבאה מהשמים ומחכה ללחם שיצא מהארץ מכוח עצמם. הם רוצים בשר , לא מתוך רעב אלא מתוך תאווה.

לכן, ביחס לשבעת המינים של ארץ ישראל, הם מזלזלים בכל מה שקשור למן:

 

דברים פרק ח (ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:

 

המן= הלחם= החיטה והשעורה.

שמות פרק טז (ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם ..

שמות פרק טז (לא) וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ:

במדבר פרק יא (ו) וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ:

במדבר פרק כא (ה) וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל:

במדבר פרק יא :(ז) וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא .. וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן:

 

אבל המן הוא גם הדבש של התמרים והשמן של הזיתים:

 

משבעת המינים, נשארים שלושה שאינם קשורים למן: התאנה , הרימון והגפן!

בדיוק שלושת המינים שהתרים מביאים איתם מהארץ!:

 

(כג) וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים:(כד) לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

 

ארץ חיטה ושערה   ….                                                  וגפן ותאנה ורימון …

ארץ זית שמן דבש

המן המרגלים מביאים איתם:
לחם=חיטה ושערה ענבים רימונים  תאנים
דבש (תמרים), שמן (זית) כמו שכתוב לגבי הבכורים

 

למה להזכיר ש"הימים ימי ביכורי ענבים"?

במדבר פרק יג (כ) וּמָה הָאָרֶץ .. וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים:

כנראה שזה קשור לדוגמאות הביכורים שנוקטת בהם הגמרא:

 

משנה מסכת ביכורים פרק ג משנה א [א] כיצד מפרישין הבכורים יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה אשכול שביכר רמון שביכר קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים ורבי שמעון אומר אף על פי כן חוזר וקורא אותם בכורים מאחר שיתלשו מן הקרקע:

לסיכום:

המרגלים מביאים איתם שלושת המינים מתוך שבעה שבהם משתבחת ארץ ישראל. ארבעת המינים האחרים , קשורים למן , הלחם מהשמיים שהעם מאס בו.

 

 

זה יכול להסביר את הימצאותם של הפרשיות הנוספות בפרשה:

 

פרשת הנסכים: קידוש היין, הענבים. נקבעת הלכה שיש להביא יין יחד עם קורבנות המועדים ובנוסף למנחת הסולת. ייתכן שזו הזדמנות לקדש אחד משלושת הפרות שהביאו המרגלים: הענבים

 

מצוות חלה: זו קדושת הלחם: החיטה והשעורה!

 

מצוות ציצית: הסכנה שיש במעשה התיור. "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עניכם" דבר שעשו המרגלים

 

 

 

 

 

אשכל:

 

בין שלושת הפירות שהביאו המרגלים, יש אחד שהתורה מיחדת אותו: הענבים:

 

במדבר פרק יג  (כג) וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים: (כד) לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

הם מגיעים ל"נחל אשכל". ואחרי שהם כורתים משם זמורה ואשכול ענבים, התורה מסבירה שהמקום נקרא "נחל אשכול". אם כן, למה לקרוא לנחל הזה בשם שיינתן לו רק אחרי מעשה כריתת הזמורה?

הגאון מוולנה מבקש לשים לב שהמילה "אשכל" הראשונה נכתבת ללא וו. אבל, האשכול שכורתים המרגלים נקראת "אשכול" עם וו וכן שמו של הנחל המחודש הוא "אשכול" עם וו. כאילו אכן הנחל נקרא "אשכל" (בלי וו )ובני ישראל קראו לו "אשכול" (עם וו). הם הוסיפו הוו!

וכאן המקום לזכור שבמקום הזה גרו שלושת החברים של אברהם ענר אשכל וממרא. ייתכן מאוד שהחברים האלה נתנו את שמם למקומות באזור. כמו "אלוני ממרא ונחל אשכל!:

 

 

בראשית פרק יד (יג) וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם:…(כד) בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם:

 

עניין הענבים נמצא מהתחלת התורה. יש אומרים שעץ הדעת היה גפן. מהענבים אפשר להשתכר או להתעלות רוחנית. נוח השתכר אחרי שנטע גפן.

לכן, הטיפול ביין הוא חשוב. הוא יכול להוביל לטוב או לרע!

הוספת הוו למילה "אשכל" היא אולי נסיון לקדש את הענבים! וזה יכול להסביר את מצוות הנסכים שבאה מיד אחרי פרשת המרגלים.

 

אבל ברצוני להציע כיון מחשבה נוסף:

נשווה את הסיפור שלנו למה שרבקה אומרת ליעקב בנה כשהיא ממליצה לו לברוח ללבן:

 

בראשית פרק כז :(מב) וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ:(מג) וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה:(מד) וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ:(מה) עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד:

 

ההבדל בן עשיו ליעקב, שני האחים התאומים מזכיר את ההבדל בין כלב ליהושע. ייתכן שהגאולה תבוא עם החיבור של שניהם!  אשכל הענבים שהם נושאים "בשניים" מזכיר את המילה "אשכל" שעליה מדברת רבקה

 

(כג) וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם

 

אולי ניתן לחפש משמעות חדשה לדברי רבקה הסתומים דווקא בנסיון לחיבור בין כלב ליהושוע , באחרית הימים, "יום אחד"!

 

 

נשא פי4

בע"ה ב סיוון התשע"ט

מישל בן שושן

 

נשא פי4

 

ננסה למצוא מכנה משוטף לכל נושאי הפרשה שיצדיק את הימצאותם ,כאן, ביחד.

סיכום נושאי פרשת נשא:

  1. תיאור התפקידים של שתי משפחות הלווים גרשום ומררי
  2. מצוות שילוח הטמאים מהמחנה
  3. אשם גזלות
  4. סוטה
  5. נזיר
  6. ברכת כהנים
  7. מתנת העגלות של הנשיאים
  8. 12 קרבנות הנשיאים

 

  • א. נתחיל בהבנת סיפור העגלות (7) שהנשיאים נותנים במתנה:

 

במדבר פרק ז (א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן ..(ב) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים: (ג) וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי יְקֹוָק שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר .. וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן:(ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ה) קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ:(ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הָעֲגָלֹת וְאֶת הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם:(ז) אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּפִי עֲבֹדָתָם: (ח) וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי כְּפִי עֲבֹדָתָם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:(ט) וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ:

 

ביום חנוכת המשכן, הנשיאים מביאים מתנה שאף אחד לא ציווה עליהם להביא. הם מביאים שש עגלות מונעים על ידי 12 בקר. משה, כנראה (לפי המדרש) תמה מאוד. הוא לא מבין מה לעשות עם המתנה הזאת. האם לקבל אותה בכלל. ה' מתערב ומבקש ממנו לקחת המתנה ולהשתמש בעגלות לצורך המשא של כלי המקדש במדבר, בעת הפירוק של המשכן כשהעם נוסע. למרות שקראנו בהתחלת הפרשה וגם בסוף הפרשה הקודמת, שהלויים חייבים "לשאת" את כל המשכן, מתחולל כאן שינוי . ה' מסכים שחלק מהלויים (בני גרשום ובני מררי- אלה שאיתם פותחת הפרשה שלנו) יוכלו להיעזר על ידי עגלות ולא יישאו הכלים כל כתפיהם. אבל משפחת הקהתי, שעליהם מדובר בסוף הפרשה הקודמת, לא יוכלו להיעזר בעגלות: הם צריכים לקחת הכלים שלהם, ובן השאר הארון, על הכתפיים. לכן, העגלות מחולקות בים בני גרשון (2 עגלות) ובני מררי (4 עגלות) בלבד.

 

הרב תמיר גרנות מבקש להסתכל על המדרש על פסוק משיר השירים:

 

שיר השירים רבה פרשה ו ד"ה ב ד"א יפה ב ד"א

יפה את רעיתי כתרצה, (שיר השירים פרק ו (ד) ): כשאת כד את בעייא לית את צריכה בעייה מכלום מילף מכלום, מי אמר להם להביא עגלות ובקר לטעון המשכן, לא מהן ובהן הביאו אותן, הה"ד (במדבר ז') ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלות צב..

 

ה' אומר לישראל שהיא יפה כשהיא יוזמת, כשהיא "רוצה". אז, אין צורך בשאלה, בחוק, בהסבר. היופי של כנסת ישראל מתגלה כשהיא לוקחת יוזמה מעבר למצוות ולחוקים. המדרש לומד זאת מהעגלות של הנשיאים! לא רק שה' מסכים לקבל המתנה שלהם אלא שזה סימן ליופי של עם ישראל!

הנשיאים יזמו מתנת עגלות כדי לשתף את העם ב"נשיאת עול הקודש"! בנשיאת עול הבריאה (אם המשכן מסמל את הבריאה כולה) יחד עם הבורא עצמו. הלויים, נציגי עובדי ה' היו אמורים לכתחילה לשאת בעצמם אותם אבל הנה שהתכנית משתנה בגלל היוזמה המבורכת של נציגי העם! שינוי התכנית הוא ממש מבורך, רצוי והרי הוא מגלה היופי!

 

אבל , יש לציין שהכלים החשובים (הארון, המנורה, השולחן..) עדיין יישאו על ידי בני קהת בכתף!! את אלה , אסור לשים בעגלות! יש גבול להתערבות של בני האדם. יש גבול ליוזמה האנושית!

איפה לומדים שדווקא הארון אסור לשים על עגלה? הרב מנשה וינר מפנה אותנו לסיפור המוכר של דוד המלך:

אחרי שהארון נגנב על ידי הפלישתים והוחזר , הוא נשאר בכל מיני מקומות עד שבא דוד המלך וביקש להביאו מקריית יערים לירושלים לקראת בניין בית המקדש .

שמואל ב פרק ו (:(ב) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים ..:(ג) וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה:(..:(ה) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְקֹוָק בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים:(ו) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר:(ז) וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים: (ח) וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ יְקֹוָק פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (ט) וַיִּרָא דָוִד אֶת יְקֹוָק בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן יְקֹוָק:(י) וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן יְקֹוָק עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי:(יא) וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן יְקֹוָק בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ יְקֹוָק אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ:(יב) וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ יְקֹוָק אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה

 

למה ה' כל כך כעס? הרי עוזה ביקש סך הכל למנוע מהארון ליפול ארצה? לכך עונה התלמוד:

 

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף לה עמוד א    דרש רבא: מפני מה נענש דוד? מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר: +תהלים קיט+ זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי, אמר לו הקב"ה: ד"ת שכתוב בהן +משלי כג+ התעיף עיניך בו ואיננו, אתה קורא אותן זמירות? הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, דכתיב: +במדבר ז+ ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש וגו', ואיהו אתייה בעגלתא

דוד המלך הרגיש קרבה גדולה אל ה'. האהבה אצלו מתפרצת על ידי ריקודים, שירים,. ובעיקר על ידי היוזמה המבורכת שלו להביא הארון לירושלים ולבנות מקדש קבוע. אבל, כשדוד קורא לכל דברי התורה "זמירות", זה נראה מזלזל ביראה שיש לכבד מול התורה. שהוא יכתוב מזמורים ,זה בסדר. אבל לא כל התורה היא רק  פיוטים ומזמורים! כשדוד מחליט לשים את הארון על עגלה, יש כאן סימן לחוסר כבוד בגלל התלהבות יתרה. בדומה ליוזמה של נדב ואביהו! ודרך אגב, הארון הושם על העגלה על ידי "אבי-נדב"(שמזכיר מאוד את נדב- ואביהו!) ושני בניו "עוזה"(תעוזה, עזות פנים..) ואחיו.

 

יוזמה, התלהבות, כן! זה מבורך וזה מגלה היופי של כנסת ישראל!

אבל יש גבולות! הארון נמצא מחוץ ל"משחק"!

את זאת, מבין דוד יותר מאוחר. אחרי שלושה חודשים. רק אז הוא מבין שיש לעטוף את הארון, לקדש הכהנים והלויים ושהם , ולא עגלה , צריכים לשאת את הארון:

 

דברי הימים א פרק טו (יא) וַיִּקְרָא דָוִיד לְצָדוֹק וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם …הִתְקַדְּשׁוּ אַתֶּם וַאֲחֵיכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֵת אֲרוֹן יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הֲכִינוֹתִי לוֹ:(יג) כִּי לְמַבָּרִאשׁוֹנָה לֹא אַתֶּם פָּרַץ יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ בָּנוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ כַּמִּשְׁפָּט:(יד) וַיִּתְקַדְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:(טו) וַיִּשְׂאוּ בְנֵי הַלְוִיִּם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה כִּדְבַר יְקֹוָק בִּכְתֵפָם בַּמֹּטוֹת עֲלֵיהֶם:

 

רק אז הארון יכול להגיע בשלום לירושלים!

דרך אגב, המעמד המיוחד של הארון כבר צויין במצוות לבנות אותו:

שמות פרק כה (טו) בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ:

לארון יש טבעות ובדים כדי לשאת אותו. וזה לא רק במדבר אלא תמיד! אפילו אם בונים מקדש קבוע, חייבים הבדים להישאר עליו כאילו הוא יכול להתסלק, הוא יכול עוד לזוז! לקבע אותו! אסור לחשוב שהתורה הנמצאת בארון נלמדה אחת ולתמיד. היא תמיד תוכל להפתיע אותנו. תמיד נלמד ממנה דברים חדשים. הבדים המרמזים על התנודתיות חייבם להיות תמיד חלק מהארון עצמו! ייתכן שהם מבטאים את המרחק שיש לשמור עם הארון ועם התורה: היא נשארת תמיד מעבר. אסור "לתפוס" אותה אחת ולתמיד .

 

לשים כלי על עגלה, מבטא ההשתתפות האנושית בכלים המקודשים. אבל יש גבול : הארון לא!

התורה מספרת כמה סיפורים דומים שהם מבטאים שהיוזמה האנושית מבורכת:

  • פסח שני: אנשים טמאים לא יכולים להקריב קרבן הפסח. לכאורה הם פטורים אבל הם מתעקשים ומקבלים מועד ב' חודש אחר כך. מצווה זו תישאר בקובץ המצוות לעולם
  • בנות צלפחד: נשים מסרבות שהירושה של אביהם לא תעבור אליהן רק בגלל שהן נשים. הן מקבלות חלק ממבוקשן .("יפה את רעיתי כתרצה"- תרצה מבנות צלפחד היתה!)
  • פינחס: הוא הורג את זמרי וכזבי במעשה של קנאות. אילו הוא היה מבקש מה אומרת ההלכה, לא היה מקבל אישור. אבל בדיעבד המעשה שלו מקבל אישור וברכה מה'.
  • בני ראובן ובני גד: הם מבקשים לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחית. והם מקבלים מבוקשם\
  • העגלות :לרשימה הידועה הזו, יש להוסיף, אם כן, את קרבנות הנשיאים בפרשה שלנו.

מצד שני כמה מעשים דומים אינם מקובלים והמפורסם ביותר הוא:

  • נדב ואביהו: ההתלהבות שלהם גורמת ליוזמה מעבר למצווה והם נשרפים.
  • מעשה עוזה: דוגמא אחת מהנ"ך, הוא המקרה שהבאנו לעיל לגבי דוד ששם הארון על עגלה.
  • ב. בני גרשון ובני מררי(1).

ללוי יש שלושה בנים: קהת גרשון ומררי. התורה מתארת את התפקיד של כל אחת משלושת המשפחות האלה. כבר בסוף הפרשה הקודמת (במדבר) , תואר התפקיד של בני קהת:

 

סוף פרשת במדבר: פרק ד א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:(ב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם:(ג) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד:(ד) זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים:…(טו) וְכִלָּה אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת וְלֹא יִגְּעוּ אֶל הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד:…(יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:(יח) אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם:(יט) וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ:(כ) וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ: פ

 

אבל ההמשך, כלומר התפקיד של שתי המשפחות האחרות נמצא בהתחלת הפרשה שלנו. תמוהה מאוד ההחלטה של המסורת "לחתוך" בין התפקיד לבני קהת בסוף הפרשה הקודמת לשתי המשפחות. למה לא לכלול את שלושת המשפחות באותה הפרשה . או במדבר או בנשא?

בנוסף, למה כתוב, על בני גרשון :"גם הם"?

(כא) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(כב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם:

בעזרת הלימוד הקודם על העגלות, מבינים אנו שאכן יש הבדל בין שלושת המשפחות. בני קהת, נושאי הארון ישאו אותו "בכתף" בלבד. שתי המשפחות האחרות, גרשון ומררי, יכולים לקבל עגלות כדי לשאת את הכלים. ההבדל מהותי. בניהם עובר הגבול בין היוזמה האנושית המותרת למה שאסור.

אם כן, הגבול הזה בין המותר והאסור בתוך עולם היוזמה האנושית, עובר בין שתי הפרשיות במדבר ונשא ומפרידה בין קהת לאחיו גרשון ומררי.

"גם הם"= אפילו שיוכלו לשים הכלים על העגלות! גם אותם , אתה משה, תישא את ראשם לתפקיד המורם כמו שאר בני לוי.

 

  • ג. השליחה מהמחנה (2)

בספר ויקרא למדנו על שליחה מהמחנה של:

  • טמאי מתים משולחים מהמשכן
  • הזב והזבה משולחים גם ממחנה לויה
  • המצורע משולח מכל שלושת המחנות.

אבל כאן, בספר במדבר, נראה שכל שלושת המקרים נשלחים מכל שלושת המחנות!. כאילו ה' לא שוכן אך ורק במשכן, אלא בכל המחנה כולו! מדובר על טהרת "כל המחנה".

ה (ג) …ּ ..תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם:

אם כן, הרב תמיר גרנות רואה כאן שינוי מהותי בין ספר ויקרא לספר במדבר: ספר ויקרא דיבר על הקדושה במשכן הקדושה שנובעת מהמשכן. ה' שכן במשכן. הקדושה במחנה היתה פועל יוצא מקדושת המשכן.

אבל כאן, מתחילים לגלות נקודת מבט שונה לגמרי: המחנה הוא העיקר. ה' נמצא במחנה עצמו ולא רק במשכן. לכן , מבקשים לטהר את המחנה כולו.

 

  • ד. אשם גזלות (3)

הרב יונתן גרוסמן מסביר :אדם גזל חפץ מחברו. זה נראה בעיה בין בני אדם. אבל התורה מדברת על "מעילה",

  1. … כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּיקֹוָק ..

מילה שמשתמשת התורה לגבי הגנבה מדבר קדוש, מהמשכן. כאילו גונבים נה' עצמו!. המסר ברור: אפילו בין בני האדם, יש להרגיש שיש לנו עסק עם ה' עצמו! לא רק את מהחבר גונבים אלא גם מה' !! זו מעילה!

  • ה. סוטה(4)

התחלנו במעגל שכולל את כל המחנה

עברנו על היחס בין בני האדם בחברה

וכעכשיו המעגל מתהדק לתוך התא הזוגי. היחס האיטימי בין בני זוג מעניין את ה'! הוא מוכן שהמחקו את שמו כדי להחזיר את האמון בן איש לאשתו!

 

 

 

  • ו. הנזיר(5)

המעגל מתהדק עוד יותר ועוסק בבן אדם הבודד! אדם שרוצה להיות כהן גדול! רוצה להתקרב עוד יותר אל ה'! הוא בעצם מתבודד מהחברה. הוא לא יכול להתחבר בצערם (אסור לו לבוא ללוויה ) ולא בשמחתם (לא שותה יין). התורה מטפלת בו עד שהוא יוכל לשוב לחיק החברה. זה מקרה, בו, לוקחים בחשבון קרבה יתרה של אדם בודד אל הקדושה. אדם זה יצא מהמחנה למרות שהוא נשאר בו. לא בכפייה כמו הטמא אלא מרצונו. לא בגלל טומאה אלא בגלל קדושה יתרה.

 

  • ז. ברכת כהנים (6)

כדי לסגור את מעגל המצוות שהובאו לעיל, הדאגה של ה' לכל אחד מהפרטים של עם ישראל מתבטאת בברכה שהוא מבקש שתחול על כל אחד. הוא משתמש בכהנים כצינור לברכה אבל הם רק אמצעי. המטרה היא שה' בעצמו יברך כל אחד מישראל!

המטרה היא הברכה של כל אחד.

המטרה היא הקרבה של ה' לכל אחד ולכל המחנה.

 

  • ח. קרבנות הנשיאים (8)

בנוסף למתנות של עגלות , הנשיאים מביאים קרבנות נוספים:

  1. קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ
  2. מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
  3. (יד) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
  4. (טו) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:(טז) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:(יז) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה

מהם כלים לשימוש המשכן ומהם קרבנות ממש.

ה' מצווה שכל אחד מהנשיאים יקריב את קרבנו ביום אחר.

במדבר פרק ז (יא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ:

כדי לתת כבוד רב לכל אחד. הנשיאים מייצגים את העם. עד כה, ה' תכנן את תפקוד המשכן ללא צורך בקרבנות האלה. אלה קרבנות יוצאי דופן שאינם בכלל ברשימת הקרבנות האפשריים. ובכל זאת, היוזמה מתקבלת ברצון ואפילו בכבוד רב! כאילו זו גולת הכותרת של כל המהלך: שלא רק הכהנים והלווים יתעסקו במשכן. אלא אפילו כל העם על ידי נציגיו, יוכל להשתתף וליזום קרבנות!

גם התורה מכבדת את הקרבנות האלה על ידי חזרה ארוכה מאוד של התיאור של הקרבן של כל אחד מהנשיאים.

כמו שהעגלות , שנתנו במשותף, היו ביטוי ליופי של עם ישראל (יפה אל רעיתי כתרצה). כך הקרבנות של כל אחד מבטא את הייחודיות של כל שבט וה' מבקש לחלוק לכל אחד את הכבוד שלו!

 

 

  • ט. מסקנה:

נראה אם כן, שהפרשה שלנו שמה דגש על המטרה העליונה: שה' ישכון בקרב העם בעצמו. שהיוזמה תביא מלמטה. ספר ויקרא נתן לנו להרגיש שהעיקר הוא המשכן והיחס אליו. כאן, נראה שלהיפך, המשכן היה רק אמצעי והמטרה היא העם, המחנה, התא המשפחתי, האדם הבודד.

הקשר של ה' לכל אחד מהמעלים האלה מסביב לאדם במחנה הוא העיקר.

ה' ציווה מלמעלה על בניין משכן. הוא מינה כהנים ולווים. הוא ביקש שתהיה הפרדה בין הקודש לחול. הוא יצר היררכיה . אבל, מגלים שהמטרה היתה הפוכה: כל זה נבנה בשביל הקשר עם האדם הפשוט במחנה.

ה' מצווה , אבל הוא מחכה ליוזמה האנושית

ה' שוכן במשכן, אבל המטרה היא שה' ישכון במחנה

אמנם, חייבים להיות גבולות. לא הכל מותר. אבל הגבולות והמגבלות והמצוות באות כדי לאפשר קרבה נכונה אל ה'!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נשא

ארבע פרשיות באמצע- הרב יונתן גרוסמן

 

תפקיד הלויים: בני גרשון ובני מררי

  1. הוצאת הטמאים מהמחנה ה (ג) …ּ ..תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם:
  2. אשם גזלות ה … כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּיקֹוָק ..
  3. סוטה ה אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל:
  4. נזיר ו (יג) וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:

ברכת כהנים

קרבנות הנשיאים

 

העגלות- הרב מנשה וינר

  1. 3בני לוי :   קהת     גרשון  מררי

 

סוף פרשת במדבר: פרק ד א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:(ב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם:(ג) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד:(ד) זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים:…(טו) וְכִלָּה אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת וְלֹא יִגְּעוּ אֶל הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד:…(יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:(יח) אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם:(יט) וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ:(כ) וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ: פ

פרשת נשא

  1. (כא) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(כב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם:..(כד) זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא:(כה) וְנָשְׂאוּ אֶת יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד מִכְסֵהוּ וּמִכְסֵה הַתַּחַשׁ אֲשֶׁר עָלָיו מִלְמָעְלָה וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:..
  2. (כט) בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם תִּפְקֹד אֹתָם:….(לא) וְזֹאת מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם לְכָל עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמּוּדָיו וַאֲדָנָיו:..

 

  1. במדבר פרק ז (א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם:(ב) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים:
  2. (ג) וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי יְקֹוָק שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן:(ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ה) קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ:(ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הָעֲגָלֹת וְאֶת הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם:(ז) אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּפִי עֲבֹדָתָם:(ח) וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי כְּפִי עֲבֹדָתָם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:(ט) וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ:

 

  1. (יב) וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה:(יג) וְקָרְבָּנוֹ
    1. קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ
    2. מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
    3. (יד) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
    4. (טו) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:(טז) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:(יז) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב: פ

 

  1. נשא: נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן ..לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא  …. וְנָשְׂאוּ אֶת יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן
  2. (ב) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל הם מחזיקים את משא העם עליהם. כי תישא את ראש בני ישראל
  3. להרים ולהתרומם

 

  1. של מי הרעיון לשאת בעגלות?
    1. הנשיאים?
    2. ה'. אבל בדיעבד! כי לכתחילה כולם היו צריכים לשאת בכתף!
    3. שבט יישכר?
  2. הארון: שלה – פלישטים-בית שמש- קריית יערים. דוד: לירושלים

 

  1. שמואל ב פרק ו (:(ב) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם יְקֹוָק צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו:(ג) וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה:(ד) וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן:(ה) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְקֹוָק בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים:(ו) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר:(ז) וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים: (ח) וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ יְקֹוָק פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (ט) וַיִּרָא דָוִד אֶת יְקֹוָק בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן יְקֹוָק:(י) וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן יְקֹוָק עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי:(יא) וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן יְקֹוָק בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ יְקֹוָק אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ:(יב) וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ יְקֹוָק אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה

 

  1. שלושה חודשים: הבעיה היא לא רק עוזה!

דברי הימים א פרק יג (…

  1. דברי הימים א פרק טו (יא) וַיִּקְרָא דָוִיד לְצָדוֹק וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם לְאוּרִיאֵל עֲשָׂיָה וְיוֹאֵל שְׁמַעְיָה וֶאֱלִיאֵל וְעַמִּינָדָב:(יב) וַיֹּאמֶר לָהֶם אַתֶּם רָאשֵׁי הָאָבוֹת לַלְוִיִּם הִתְקַדְּשׁוּ אַתֶּם וַאֲחֵיכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֵת אֲרוֹן יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הֲכִינוֹתִי לוֹ:(יג) כִּי לְמַבָּרִאשׁוֹנָה לֹא אַתֶּם פָּרַץ יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ בָּנוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ כַּמִּשְׁפָּט:(יד) וַיִּתְקַדְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:(טו) וַיִּשְׂאוּ בְנֵי הַלְוִיִּם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה כִּדְבַר יְקֹוָק בִּכְתֵפָם בַּמֹּטוֹת עֲלֵיהֶם: (טז) וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְשָׂרֵי הַלְוִיִּם לְהַעֲמִיד אֶת אֲחֵיהֶם הַמְשֹׁרְרִים בִּכְלֵי שִׁיר נְבָלִים וְכִנֹּרוֹת וּמְצִּלְתָּיִם מַשְׁמִיעִים לְהָרִים בְּקוֹל לְשִׂמְחָה: פ

 

  1. תלמוד בבלי מסכת סוטה דף לה עמוד א דרש רבא: מפני מה נענש דוד? מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר: +תהלים קיט+ זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי, אמר לו הקב"ה: ד"ת שכתוב בהן +משלי כג+ התעיף עיניך בו ואיננו, אתה קורא אותן זמירות? הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, דכתיב: +במדבר ז+ ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש וגו', ואיהו אתייה בעגלתא

 

  1. רש"י דברי הימים א פרק יג פסוק ז (ז) וירכיבו את ארון האלהים על עגלה חדשה – מה ראה דוד שהרכיבו על עגלה חדשה ולא במשא הלוים כאשר עשה כשהביא אותו משם לציון באחרונה לפי שאמר דוד כל עומת שבא אלי כשהשיבוהו פלשתים על עגלה חדשה כדכתיב וישימו את הארון ה' על עגלה וגו' לפיכך נענש:
  2. יש להיזהר: אין רק אהבה זמירות. .יש גם יראה! נדב ואביהו (אבה-אהבה).
  3. כהנים זה בסדר אבל ללוויים: הארון:  אי אפשר בעגלות !
  4. ירושלים= תחנה סופית. דוד טעה וחשב שזה הוא! עד עכשיו היה דרך, מדבר..האמת שזה אף פעם לא נגמר! תמיד יש בדים!!

שמות פרק כה (טו) בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ:

  1. הארון: תמיד מוכן לתזוזה! וזאת לא הבין דוד!
  2. אבינדב= נדב ואביהו

 

  1. דברי הימים א פרק כג …(כד) אֵלֶּה בְנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתֵיהֶם רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִפְקוּדֵיהֶם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה לַעֲבֹדַת בֵּית יְקֹוָק מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה:(כה) כִּי אָמַר דָּוִיד הֵנִיחַ יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְעַמּוֹ וַיִּשְׁכֹּן בִּירוּשָׁלִַם עַד לְעוֹלָם:(כו) וְגַם לַלְוִיִּם אֵין לָשֵׂאת אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו לַעֲבֹדָתוֹ:(כז) כִּי בְדִבְרֵי דָוִיד הָאַחֲרֹנִים הֵמָּה מִסְפַּר בְּנֵי לֵוִי מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וּלְמָעְלָה:(כח) כִּי מַעֲמָדָם לְיַד בְּנֵי אַהֲרֹן לַעֲבֹדַת בֵּית יְקֹוָק עַל הַחֲצֵרוֹת וְעַל הַלְּשָׁכוֹת וְעַל טָהֳרַת לְכָל קֹדֶשׁ וּמַעֲשֵׂה עֲבֹדַת בֵּית הָאֱלֹהִים:(כט) וּלְלֶחֶם הַמַּעֲרֶכֶת וּלְסֹלֶת לְמִנְחָה וְלִרְקִיקֵי הַמַּצּוֹת וְלַמַּחֲבַת וְלַמֻּרְבָּכֶת וּלְכָל מְשׂוּרָה וּמִדָּה:(ל) וְלַעֲמֹד בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר לְהֹדוֹת וּלְהַלֵּל לַיקֹוָק וְכֵן לָעָרֶב:(לא) וּלְכֹל הַעֲלוֹת עֹלוֹת לַיקֹוָק לַשַּׁבָּתוֹת לֶחֳדָשִׁים וְלַמֹּעֲדִים בְּמִסְפָּר כְּמִשְׁפָּט עֲלֵיהֶם תָּמִיד לִפְנֵי יְקֹוָק:(לב) וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וּמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי אַהֲרֹן אֲחֵיהֶם לַעֲבֹדַת בֵּית יְקֹוָק: פ

 

הרב תמיר גרנות

 

  1. שיר השירים פרק ו (ד) יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה נָאוָה כִּירוּשָׁלִָם אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת:
  2. שיר השירים רבה פרשה ו ד"ה ב ד"א יפה ב ד"א יפה את רעיתי כתרצה, כשאת כד את בעייא לית את צריכה בעייה מכלום מילף מכלום, מי אמר להם להביא עגלות ובקר לטעון המשכן, לא מהן ובהן הביאו אותן, הה"ד (במדבר ז') ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלות צב,
  3. נשיאת המשכן= נשיאת העולם כולו על כתפיהם של ישראל כמו שמסייעים לה' נושא את העולם על כתפיו
  4. התורה שבעל פה טמונה בתוך התורה שבכתב!

 

 

 

 

 

 

 

הרב סמט על ברכת כהנים  למה האשכנזים לא נוהגים בברכת כוהנים כל יום?

כי כנראה היא מדרבנן! (כי הרי אין הוגים את שם המפורש בגבולין) למרות פסיקת הרמב" שהיא מדאוריתא

היא נתקנה עבור ארץ ישראל (בגבולין)

יש לטבול לפני (ר יוסף קארו)

ביטול מלאכה בחו"ל

בחול אין להם שמחה (הרמא)

האם הכהנים הם באמת כהנים?

המנהג השתרש!

בכרת כהנים קשורה למקום (בית המקדש) ולא כל כך לעבודה (ברכת העבודה בתפילה)

במדבר פי4

בע"ה כג אייר התשע"ט

מישל בן שושן

 

במדבר פי 4

 

  1. מטרת המפקד (הרב חנוך וקסמן)

הפרשה שלנו מרבה לתת לנו פרטים על "איך", "מי", "מתי"..אבל היא לכאורה לא מדברת על ה"למה"? למה יש לעשות מפקד?

רש"י במדבר פרק א (א) וידבר. במדבר סיני באחד לחדש – וגו' מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם:

בהרבה מקומות בתורה, כשהתורה מדברת על מפקד או מספר בני ישראל, רשי מדבר על "חיבה". במקרים מסוימים (אחרי העגל או אחרי המגפה על דבר פעור בסוף במדבר), הוא מדבר על מגפה שקדמה למינוי שמצריך לדעת את מניין הנותרים מהמגפה (דבר תמוה בפני עצמו כי התורה נותנת לנו את מספר הנפגעים בדרך כלל). כאן, הוא מוסיף עניין הקמת המשכן. היה כבר  מפקד לפני הקמת המשכן ויש מפקד אחר מפקד המשכן. ה' רוצה להשרות שכינתו ורוצה לדעת כמה הם!

בעל העמק דבר נותן הסבר מקורי ומעניין מאוד: לפני שקורה דבר משמעותי בהיסטוריה של עם ישראל, חייב להיות העם , לפחות בין 600000גברים מעל לגיל 20. כך היו ביציאת מצרים, כך היו לפני הקמת המשכן , כך הם צריכים להיות לפני שיוצאים לדרך ממדבר סיני וכך חייבים להיות לפני כניסתם לארץ.(כך היו לפני הקמת המדינה ב1948!). כך הוא מסביר גם כן העובדה שהמניין בפרשה שלנו זהה למניין שנערך לפני כמה חודשים, לפני הקמת המשכן: הם ספרו וכשהגיעו למספר המינימאלי הם הפסיקו לספור כי לא חשוב שיהיו יותר, העקיר שנגיע למספר המינימאלי כדי להמשיך בדרך!

 

אבל מה אומר הפשט עצמו??

המילה "מפקד" קרובה לשורש "תפקיד". כלומר, יכול להיות שפוקדים אותם, סופרים אותם בעצם כדי לתת להם תפקיד.

יש דעה רווחות שהמפקד נעשה לצורך ארגון העם לקראת המלחמות שעומדות בפתח. אכן, מיד אחרי עזיבת מדבר סיני הם היו אמורים להיכנס לארץ ולכבוש אותה. ובאמת הפסוקים מדברים על "כל יוצא צבא.."

המילה "צבא" המופיעה גם כן בפרשה ("..כל יוצא צבא תפקדו אותם.."), יכול להיות בעל משמעות שונה מהמובן שרגילים בו בימינו: קהל היוצא למלחמה. הרמב"ן מציע שפירוש המילה , בשורשה הוא יותר "אספה" למען ייעוד משותף. זה מתאים לגבי "הנשים הצובאות" שהם הנשים שנאספו והביאו תכשיטים  מנחושת ליצירת כלי המשכן. יש בתורה ביטוים כמו "לצבא על" כלומר "להתאסף מסביב ל..". זה גם מתאים לשימוש המילה "צבא" לגבי הלויים. הם לא יוצאים למלחמה ובכל זאת בפרשה שלנו מדברים על הלויים :

ב:(ב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי ..כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד..

התורה מדברת על התפקיד של הלויים: להיות משרתי המשכן, במקום הבכורות,לשאת את חלקי המשכן המפורקים בשעת המסעות, ולמנוע משאר העם מלנגוע במשכן. לכן, הם חונים מסביב למשכן במעגל ראשון כששאר המחנות חונים במעגל שני מרוחק יותר. כל אלה "תפקידים".

אם כן מה הוא "תפקיד" שאר השבטים שסופרים אותם בפרשה שלנו?

נראה שכאן החידוש:

התפקיד של כל אחד הוא להיות במקום שלו!

יש לכל יהודי תפקיד. והוא, להיות שייך למשפחתו, שייך לשבטו, ולחנות במקום המיועד לשבטו, תחת דגל שבטו ותחת דגל שלושת השבטים שחונה באחד מארבעת הכיוונים מסביב למשכן!

כאילו עם ישראל הוא פאזל ענק המורכב מלפחות 600000חלקים שונים. התפקיד של כל חלק הוא להיות החלק הזה!!

מטרת המפקד, אם כן, כן כתובה בפשט הפסוקים: לתת לכל אחד את החשיבות שלו: לחיות את השתייכותו לעם באחריות ענקית כי הוא חלק עיקרי בפאזל הגדול. לכל אחד תפקיד שונה. עליו להכיר אותו. ולמלא אותו.

ובו בזמן, כולם מתייצבים מסביב למשכן. ריבוי ואחדות! זו עבודת ה'!!

 

  1. סוד הדגלים

מכאן , נבין את חשיבות הדגלים.

יש שני מובנים הפוכים במושג הדגל:

  1. אני מיוחד. אני שונה מהאחרים. אני גאה בשוני הזה ומוכן להרים את הדגל שלי בגאווה ומסירות נפש.
  2. אני מוכן לעמוד מאחורי הדגל של הקבוצה, של הציבור, כשאני מוותר על המיוחדות שלי!!

יש פרדוקס עצום בדגל: הוא מבטא ייחודיות והוא דורש לאגד מאחוריו אנשים שונים כשכל אחד ייוותר על המיוחדות שלו ומבליט דבר אחת משותף עם שאר הפרטים שעומדים מאחורי דגל אחד.

כל אחת משתי המשמעויות האלה חשובה . לכל אחת לבד יש סכנות איומות. האנושות מטולטלת בין שני הקצוות: להיות שייך לקבוצה

או להיות חופשי לגמרי מכל השתייכות לקבוצה.

הראשונה גרמה למלחמות אין ספור

השנייה נראית הרבה יותר טובה אבל אין לה קיום כי היא שוללת ממד חשוב באדם.

חיילים שעומדים תחת הדגל, משרתים אותה המטרה. לבושים באותם המדים. נשמעים לאותם הפקודות.

בזמנים המודרניים, עידן האדם הפרטי שחירותו שוללת כל עמידה מאחורי אידאולוגיה , הדגל הפך להיות סימן לרודנות, למלחמה, לדוגמה, להשתעבדות שכלית ולדיכוי המחשבה והחירות. מדברים על "זכויות הפרט", כבוד האדם וחירותו. וכל "לאומיות" שייכות לעם, לגזע, לדת, מיד מחשידה . לאומיות, לאומניות, נחשבת כנחלת מפלגות הימין ("הקיצוני"). בעוד שה "נאורות", הקדמה, החופש של האדם, ההומניזם, נחשבים כנחלת מפלגות השמאל ("המתונות").

המהלך הזה נחשב להתקדמות מאוד חשובה ביחס לעולם "עתיק" שבו שררו מלחמות ודיכויים

אבל, יחד עם ההתקדמות הנפלאה הזו, זרקנו את התינוק עם המים!

זרקנו את הפן השני העקרוני לא פחות והוא השיוך לקבוצה!

כנראה שזה מימד לא פחות חשוב! ולכן, אנו עדים בתקופה האחרונה להתעוררות של מפלגות "לאומניות" קיצוניות, לאידיאולוגיות פונדמנטליסטיות , שמושכות אליהם  קהלים רבים. כאילו, בתגובה לזריקת הדגל לפך האשפה!

 

לכן נראה שהפרשה שלנו ומבנה עם ישראל בכלל, עוסקים בפרדוקס הזה:

חייב כל אחד ואחד להיות גאה בייחודו

ובו בזמן חייב הוא לדעת להשתייך לקבוצה !

 

הרבה מדרשים מדברים על המבנה המיוחד של הדגלים, כבר בתוך משפחת יעקב. לפני מותו, יעקב אבינו בירך כל אחד מבניו בברכה מיוחדת! כאילו הוא ציווה לכל אחד לשבת תחת דגל מיוחד, שונה מחברו. ובו בזמן, הוא ביקש מהם להתאסף לעם אחד! מסביב לארונו עמדו השבטים במבנה זהה לעמידתם מסביב למשכן בפרשה שלנו.

אם כן, הדגלים שעליהם מדברת הפרשה שלנו איננה עניין רק צבאי. מדובר בעיקרון שמנחה את ייעודו של עם ישראל כולו: לייצג את הריבוי וגם את האחדות גם יחד!

  • כל אחד הוא דגל, אבל הוא חייב להשתייך לדגל של משפחתו כי יש לה ייחודיות .
  • לכל משפחה יש "דגל" ובכל זאת היא חייבת להתייצב תחת דגל השבט
  • לכל שבט יש דגל אבל הוא חייב להתייצב תחת הדגל המוביל את שלושת השבטים במחנה בצפון או בדרום..
  • וכן כל העם היהודי כולו , עם כל דגליו, הוא חייב להשתייך לזהות אחת לעם אחד!

גם הארץ מחולקת לשבטים שונים. ובכל זאת היא ארץ אחת!

 

הרב ויצמן– ראש ישיבת מעלות , מסיק מזה שתי מסקנות:

  1. לכל אחד חלק מהאמת

אסור לי לוותר על הדגל שלי. על מה שאני מייצג. על החלק שלי בפאזל הגדול. ובו בזמן, עלי להבין שלשני יש דגל שונה. לכבד אותו. לדעת שבלעדיו הפאזל חסר. להיות מוכן לשבת תחת דגל אחד למרות השוני ביננו, זו גדולה בעבודת ה'. לא מדובר על וויתור על עמדתי אלא ההכרה שיש בעמדת השני מקום ולכבד אותה ואפילו להילחם כדי שהוא יוכל להביע אותה . הרב מזכיר גמרא חשובה:

תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק ד דף כב טור א /ה"ב    :אמר רבי ינאי אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה מה טעם וידבר יי' אל משה אמ' לפניו רבונו של עולם הודיעיני היאך היא ההלכ' אמר לו אחרי רבים להטות רבו המזכין זכו רבו המחייבין חייבו כדי שתהא התור' נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור מיניין? ודגל"ו (49) וכן הוא אומר אמרות יי' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים (77X)

התורה עצמה לא נתנה "חתוכה", כלומר עם פסקי הלכה חתוכים. היא השאירה את הדברים לא חתוכים, כדי שנוכל לפתח 49 סיבות להגיד שדבר מותר ו49 סיבות להגיד שדבר זה אסור. כי כל הדעות חייבות להיות מיוצגות. כי כל אחת מגלה פן אחר של האמת. אבל, בגלל אילוץ המציאות שדורשת שנעשה דבר אחת בבת אחת ולא שניים, אז יש כלל שה' נתן למשה רבנו: ללכת לפי הרוב! (לדמוקרטיה יש על מה להישען במקורות שלנו!). אבל אין לחשוב שדעת המיעוט אין בה אמת. ההלכה היא לא "האמת". ההלכה היא דרך לפעול בעולם מעשי שבו אי אפשר ליישם את "כל האמת". לכן יש תמיד להזכיר את דעת המיעוט:

משנה מסכת עדויות פרק א משנה ה [ה] ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין היה גדול ממנו בחכמה אבל לא במנין במנין אבל לא בחכמה אינו יכול לבטל דבריו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין:

  1. בכל אחד קיימים פנים רבות

כשיעקב ברך את ילדיו , כתוב:

בראשית פרק מט (כח) כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם:

חכמים דרשו "אותם" ולא "אותו". כאילו הוא ברך כל אחד גם בברכות של חברו!!

אחרי שאמרנו שלכל אחד דגל, לכל אחד תפקיד, מתברר שזה בעולם אידאלי שאיננו קיים במציאות שלנו.  המציאות היא שאין אף אחד יודע מראש מה תפקידו, מה ייחודו, מי היא בת זוגו המיועדת לו כזיווג ראשון, …בפני כל אחד ניצבים המון דרכים ואפשרויות. כמעט כל אחד יכול להפוך לכמעט כל בעל מקצוע , להתחנתן עם כמעט כל בת זוג, לגור לכמעט בכל מקום…

יש אמירה בגמרא שגרם להרבה בלבולים: היא עניין הזיווג הראשון. כאילו יש לכל אחד זיווג שנכתב לו מהשמים משעת לידתו. ועל האדם לחפש אותו כל ימיו עד שימצא אותו.

הרמח"ל שולל מכל וכל את הרעיון הזה ומשאיר אותו למציאות אידיאלית בלתי מציאותית:

הרמח"ל: "מאז חטא אדם הראשון, אין אדם נוטל את בת זוגו!"

כלומר, אין לצפות שאנו נפגוש את הזווג הראשון המיועד מהשמיים. זה יכול לקרוא רק בדיעבד. לרוב, אנו נפגשים עם זיווג שני או שלישי, כפי שקובעים אנו במציאות

לכן, אין צורך ב"קליעה למטרה". כל דבר כרוך בעבודה. כמובן שיש צורך בהתאמה אישית. חייבים למצוא חן , להרגיש שייכות, לרצות בדבר.. אבל רוב הדברים ניתנים בהישג יד . עלינו לעבוד אבל זה אפשרי ורצוי.

הרב קוק מדבר על המצב שלנו, שבו, למשל, אין אנו מכירים לאיזה שבט אנו שייכים. אין אנו יודעים בדיוק מה התפקיד שלנו.. .. כמצב "עליון". לכאורה היה הרבה יותר קל אילו היינו יודעים את התפקיד שלנו בעולם. אבל האתגר של הספק הרבה יותר עליון! והוא שייך לדור הגאולה!

מתבקשת מאתנו הרבה יותר אחריות ובגרות!

  • "ודגלו עלי אהבה"= בכל דבר שנבנה, תהיה אהבה!

 

מה לעשות בפועל?

יש לדגול בדגל שלי. אבל להיות בו בעת, מוכן לפעול אחרת, כמצוות הדגל של השני!

הרמח"ל מסביר את הפסוק בתהילים :

"עת לעשות לה', הפרו תורתיך"

כשהמצב דורש זאת, תהיה מוכן להפר את התורה שלך, הרעיונות שלך, הדגל שלך, לטובת עשייה לשם שמיים, העשייה לשם ה'!. מדובר כמובן במקרה יוצא דופן, רוב הזמן אתה דבוק בדגל שלך, אבל לפעמים יש "לדלג" על הדגל שלי לטובת דגל הכלל , לשם שמיים.

 

  1. הצעת פרשנות (לעניות דעתי)

 

בספר במדבר אנו נצבים בפני שאלות קשות שהתמודדו מולם רוב הפרשנים. נביא כמה מהן:

בסוף ספר שמות , בעת בניית המשכן, נעשה כנראה כבר מפקד. המפקד הזה קרה בין יום כיפור של השנה הראשונה, שבו משה ירד מהר סיני שעם הלוחות השיינות וציווה על התרומה למשכן. ועד להקמת המשכן ביום א' בניסן בשנה השנייה. אנו יודעים על המפקד הזה משני מקורות שונים:

שמות פרק ל (יב) כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיקֹוָק בִּפְקֹד אֹתָם ..יג) זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל ..יד) כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְקֹוָק:(..(טז) וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד ..: פ

מכאן שה' מצווה כן לפקוד את בני ישראל, ולא רק מציע מה לעשות במקרה שירצה לפקוד אותם. כי הוא אומר שיש לקחת את כסף הכיפורים (כל המחצית שקל שיתנו במפקד לצורך המשכן. ואכן כתוב בפרשת פקודי:

שמות פרק לח (כה) וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:(כו) בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:(כז) וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן:(כח) וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם:

אם כן, היה מפקד בין יום כיפור וא' בניסן. ותוצאת המפקד היה 603550.

אם כן , איך אפשר להבין את התחלת הספר שלנו:

וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:(ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם:(ג) מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן:(…

ותוצאת המפקד היא: בדיוק 603550!

מו) וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:

 

אם כן:

  • למה לעשות מפקד חדש חודש או חודשים ספורים אחד אחרי השני?
  • איך ייתכן שהתוצאה זהה??

 

ועוד שאלה:

בפרשת נשוא, נשמע על קרבנות הנשיאים. כל נשיא הביא מתנה (זהה) מהיום הראשון של הקמת המשכן ועד היום השנים עשר. יודעים שזה קרה אחרי הקמת המשכן כי כתוב:

במדבר פרק ז (א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם:(ב) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים:..(יב) וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה:..יח) בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשכָר:

אבל בהתחלת הפרשה שלנו, שהיא אמורה להתרחש בא' באייר, כתוב:

במדבר פרק א (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית …(ד) וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא:(ה) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם ..(ז) לִיהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב:(ח) לְיִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר:

ה' נותן למשה את שמות נשיאי העדה שיעמדו בא' באייר, אבל , כשאנו אמורים לחזור אחורה בפרשת נשוא, בא' בניסן, אותם הנשיאים בדיוק מקריבים את הקרבנות בתור נשיאי העדה. ! קשה להאמין שזה קרה לפני המינוי שלהם על ידי ה'!

 

ועוד בעיה:

כשהתורה סיפרה לנו בדייקנות מה קרא בימים א' בניסן וביום השמיני, היא לא דיברה בכלל על קרבנות הנשיאים! החכמים נאלצו לשכלל את הקרבנות של נחשון בן עמינדב ביום השמיני כאילו זה היה היום הראשון של קרבן הנשיאים! למה התורה שהקפידה להסביר לנו כל פרט לגבי כל קרבן של אותו היום, לא דברה בכלל על קרבנות הנשיאים??

ועוד בעיה:

אם באמת פרשת הקרבת קרבנות הנשיאים התחיל בא' בניסן, למה שזה יהיה כתוב בספר במדבר בפרק ז' בעוד שפרק א' מדבר על א' באייר??

 

הצעתי היא פשוטה:

קיימות שתי בחינות שונות ומקבילות בסיפור הקמת המשכן

  • הבחינה הדתית
  • הבחינה הלאומית חברתית

ספר ויקרא מפתח את הבחינה הדתית, מה שקרה במשכן, עניין הקדושה

ספר במדבר מפתח את הממד החברתי, לאומי, מדיני.

שתי הבחינות קורות בת בבד. ביחד. אבל במישורים שונים. והתורה איננה מוותרת על שום בחינה, להיפך היא מפתחת כל אחת , אבל היא עושה זאת בספרים שונים כדי לתת לכל אחת את המרחב שלה. עלינו לאחד את כל הבחינות האלה לתורה אחת וזה מה שעושים החכמים כל הזמן, במיוחד בתלמוד.

המימד הראשון, הבחינה הראשונה, מתוארת כמתרחשת "בחודש הראשון"

הבחינה השנייה, מתוארת כמתרחשת "בחודש השני"

אבל, בעצם הכל קרא באותו החודש וכך הדברים התרחשו בפועל:

א' בניסן: משה מסיים להקים את המשכן. ה' קורא לו מאוהל מועד ומצווה לו את כל המצוות הכרוכות בדיני הקרבנות והקדושה במשכן ובחברה. זה נמשך 7 ימי מילואים שבהם משה בלבד משרת במשכן ככהן גדול. זה התחלת ספר ויקרא

במקביל, ה' אומר למשה שהמפקד שהיה לפני כן, בין כיפור לניסן, שדרכו אספו את הכסף לאדנים, ישמש עתה למיקומו של כל שבט מסביב למשכן בעת המסעות, וזה מסותר בהתחלת ספר במדבר (כאילו מתרחש "בחודש השני")

ח' בניסן: המשכן נפתח לשאר העם. הכהנים מתחילים לעבוד בו וכבוד ה' נראה לכל העדה אש יורדת מהשמים, מיתת שני בני אהרון. זה מתואר בפרשת שמיני

באותו היום, ח' בניסן, מתחילים הנשיאים להביא את הקרבנות שלהם. שבעצם אלה בעיקר "מתנות" של כלים שלא יוקרבו ממש על המזבח אלא ישמשו הלוויים במשא כלי המשכן ועוד כלים שישמשו הכהנים ועוד בשמים.. זה מתואר בפרשת נשא. זה קשור להשתתפות העם בפועל במשכן, על ידי הנציגים שלהם, הנשיאים. הם המייצגים את הפן החברתי.

ביד בניסן: בני ישראל חוגגים את הפסח המתואר בספר במדבר :

במדבר פרק ט (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר:(ב) וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ:

בכ' בניסן, בדיוק בסוף קרבן הנשיאים (הרי התחילו ביום 8 ועברו 12 ימים כל אחד מקרבי את קרבנו), אפשר להתחיל לצאת לדרך ואכן מתחילים את המסע בכ' בניסן(למרות שכתוב שזה קורא בכ' ב"חודש השני")

במדבר פרק י (יא) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת:(יב) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן:

 

אם התורה כותבת "חודש ראשון" ו"חודש שני", זה לדעתי כדי להפריד בין שתי הבחינות. והיא לא עושה זאת כל הזמן רק בהתחלת הספר בפסוק הראשון ובפסוק על העזיבה של מדבר סיני. בשאר המקומות היא לא כותבת תאריך מדויק. לא בנשיאים ולא כשהיא כותבת "ויהי ביום הקים משה את המשכן" בלי להגיד בדיוק מתי.

בעצם, פחות חשוב לדעת באיזה חודש כל דבר קרה. חשוב להגיד שמתחילים עידן חדש על ידי "החודש הראשון" (למרות שהמשכן היה כבר מוכן בחנוכה, ה' חיכה כמה חודשים עד שהוא מצווה להקים אותו בפועל!!) והיא מתארת את הפן הלאומי מדיני על ידי "החודש השני".

כשכל העם נוסע מסביב למשכן, שני הפנים, שתי הבחינות מתאחדות ואפשר להתחיל הדרך לארץ!

 

בעצם לא היה אלא מפקד אחד בשנה הראשונה ותוצאותיו הם 603550! הוא  מצוטט בשני הספרים כי הם שתי בחינות של אותו סיפור!!

 

 

כפי שהפרשנים מתארים הכרונולוגיה:

 

15 ניסן שנה 1 10תשרי שנה1 1ניסן שנה 2 1אייר שנה 2   שנה 40
יציאת מצרים כיפור חנוכת המשכן במדבר לפני הנסיעה   ערבות מואב
600000 603550 603550   601730

 

שני מפקדים בעיגול

10תשרי         1ניסן             8ניסן             12ניסן                   1 אייר              20אייר

 

 

 

 

לפי הצעתי: ספר שמות נפתח לשני ספרים ויקרא ובמדבר כי הם פיתוח של שתי בחינות שונות שמתרחשות במקביל קיים רק מפקד אחד (בעיגול) והוא התרחש לפני הקמת המשכן.

חומש ויקרא   (החודש הראשון)

 

 

1           8                                             20

 

חומש במדבר (החודש השני)         12ימי הנשיאים         נוסעים