פינחס פי5

בע"ה חי בתמוז התש"פ

מישל בן שושן

 

פינחס פי5

 

ננסה להבין את הימצאותם של כל חלקי הפרשה כיחידה אחת ,הנושאת את הכותרת "פינחס".

תוכן הפרשה

  • פינחס
  • מפקד עם ישראל
  • בנות צלפחד
  • מינוי יהושוע
  • מוספי המועדים

 

  1. פנחס השיב חמת ה':

הסיפור של פנחס מתחיל בסוף הפרשה הקודמת. הרב מנשה וינר מנסה להסביר למה הסיפור נחתך לשני חלקים על ידי המסורה, כשהחלק השני, ברכת ה' את פנחס, מופיעה בפרשה שלנו ולא בסוף הקודמת.

הצמדות הסיפור אל ברכות בלעם יכולה להיות מובנת: היצמדות העם אל בעל פעור הוא תוצאה מהעצה של בלעם. אבל למה להשאיר את הקורא במתח במשך שבוע כדי להכיר את הסוף הטוב של הסיפור? ולמה לעשות מזה כותרת לפרשה שלנו?

כדי להבין, הרב מגדיר באופן שונה שני מושגים:

  • חרון אף: זה כעס חיצוני. המתבטא בחריפות אבל שאיננו קשור לכעס פנימי. למשל, אבא יכל לכעוס על הילד ששיקר. זה הרבה יותר כדי להציב גבולות מול הילד, כדי לחנכו שהאבא יעמיד פנים של כעס. האבא ממשיך לאהוב חזק את הילד שלו. כדי לזכור הגדרה זו, נגיד שהכעס נראה על האף בלבד!
  • החמה: זה באמת כעס פנימי ומציף. כאילו כל הגוף מתחמם מבפנים. יכול להיות רצון לשבור את כל הכלים, לנתק כל מגע, להכחיד את הגורם לכעס הזה.

כשמתבוננים בסיפור כולו, ה' מציע בשלב ראשון שמשה וראשי העם יהרגו את כל החוטאים בבעל פעור. בזה, יעבור חרון אפו, על ידי מידת המשפטית האנושית שתפגע רק בחוטאים.

כה-(ג) וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בְּיִשְׂרָאֵל:(ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיקֹוָק נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְקֹוָק מִיִּשְׂרָאֵל:

אבל זה עדיין לא קורה. תוך כדי, זמרי עושה מעשה הרבה יותר נועז: במקום להיות בין הנשיאים שיעשו משפט ודין, הוא, בתור נשיא שבט שמעון, לוקח כזבי ומביא אותה מול אוהל מועד ושם הוא מבצע את זממו. זמרי , שהוא אמור להיות הדיין, הוא בעצמו מעלה על נס את העוון. הוא מציע להציב את עבודה לפעור ונשיאת בנות זרות, כעבודת ה' חדשה!

(ו) וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:

זה שובר את הכלים וחרון אף ה' הופך לחמה אמיתית.

החמה של ה' מחליטה לכלות את כל העם כולו. הקשר בין ה' וכל העם נפגם קשות. ואז המגפה מתחילה . המטרה היא כיליון ח"ו של כל העם. רק אז, פנחס בא ועושה את המעשה הנועז שלו. הוא לוקח על עצמו את חמת ה'. הוא מוסר את נפשו והורג את זמרי וכזבי. מעשה הקנאות הכשר הזה מצליח לקרר את חמת ה' והמגפה נעצרת.

(ט) וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף: פ….(יא) פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי:

בפרשה הקודמת, היינו במישור המשפטי הרגיל.

בפרשה שלנו, ה' מלמד אותנו שמעשה אדם בודד מסוגל להפוך החלטת ה', לקרר את חמתו הפנימית! אפילו אם היא נוגעת לגורל כל העם! וזה , כנראה נושא כל הפרשה, כמו שנראה בהמשך.

 

  1. פינחס בזוהר

אביא כאן כמה גימטריות ( בניגוד להרגלי) כי הן מביעות רעיונות שאנסה להבין: איך מתמודדים מול מכת המות, מול נגף הרסני שהחליט עליו ה' כביטול הקשר שלו עם בני האדם?

במדבר פרק כה (ז) וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדו

המות , מופיעה בתורה כתוצאה מאכילת עץ הדעת:

בראשית פרק ב (יז) וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:

המעשה של גרם לזה מתואר :

פרק ג  (ו) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:(ז) וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם …

המילה "מות" מופיעה בפסוקים האלה כך: מ (פריו)——-ות (ותקח-ותאכל-ותתן-ותפקחנה).

האות "מ", מסמלת את המוות האפשרית. המות המרחפת. כשהיא עדיין לא מתבצעת ומחכה את מעשה האדם.

 

את האות "מ" ראה  פינחס מרחפת על עם ישראל. הוא הרגיש שמעשה זמרי גרם לחמת ה'. זה כבר לא רק חרון אף שניתן לעצור על ידי עשיית משפט והריגת הפושעים בלבד.

ואז הוא מסר את נפשו ותפס את ה"מ" הזאת כדי להתמודד איתה ולהכניעה. וזה מתבטא בלקיחת ה"רמח":

  • פינחס +מ= רמח (208+40=248)

אבל כל מעשה מסוכן כזה דורש שלא תהיה נגיעה אישית. לא יהיה בה אינטרס אישי או דחף אינטרסנטי. הוא היה חייב לפעול אך ורק בשם ה'. בשלמות המעשה.

הרצון להתמודד עם הבעיה הענקית הזו, נבעה ממידת הגבורה של יצחק אבינו.

  • (פינחס= יצחק= 208)

והמעשה שלו איננו יכול להיות בשלמות אם הוא פועל אך ורק מתוך מידה אחת.

הוא היה צריך לשקף את כל המידות כולם, כולל זו של אברהם. בלקיחת הרמח, הוא עובר ממידת יצחק, הדין, למידת אברהם, מידת החסד

  • (רמח=אברהם=248)

 

מעשה הקנאות  של פינחס התקבל כי הוא עשה זאת , וזאת אנו ידועים בדיעבד, בפרשה שלנו, כשהוא פעל בכל מידות המרכבה כולה. כולל אברהם, יצחק, יעקב ודוד.

רק כך הוא הצליח להפסיק את פגיעת המות בעם. הוא תפס, כאמור את ה"מ" המרחפת ונהיה רמח.

אבל במעשה שלו, הוא התנגד לשתי האותיות האחרות: ו-ת על ידי צירופם של כל ארבעת עמודי המרכבה, שלושת האבות ודוד המלך ביחד:

  • רמח+ו+ת=ב(אברהם +יצחק+יעקב+דוד).(248+406=654=248+208+182+14+2)

 

לסיכום: מעשה קנאות כשר (דבר שאיננו נפוץ, פשוט וברור), חייב להיעשות בשלמות של כל המידות,למען כלל ישראל, ללא נגיעות אישיות, כשהמטרה היא אך ורק מניעת המות היוצא מחמת ה'.

 

יש עוד דרך, לפי התורה, למנוע מגפה :הצדקה, כאן בתרומת "מחצית השקל":

 

שמות פרק ל (יב) כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיקֹוָק בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם:(יג) זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ ..

 

הגאון מווילנה (מצוטט על ידי הרב מנשה וינר, מסביר, שמעשה צדיק, הוא פעולת הצדקה של כל אדם, עשוי להציל מהמות. כשמתבוננים על המילה "מחצית", האותיות הראשונות והאחרונות מבטאות את ההפרדה בין המות לחים. וה"צ" באמצע הוא זה שעושה ההפרדה ומציל ממות:

 

חי

 

 

מחצית השקל:           מ—ח—צ—י—ת             צ= צדקה, תציל ממות.

 

 

מת

 

כשפינחס רצה לקרר את חמתו של ה', הוא עשה מעשה של צדיק ובכך הפריד בין החים למות שנמצאים במילה "חמתי":

 

מת

 

חמתי         ח—מ—ת—י          פינחס הצדיק- צדקה, השיב את חמתי

 

 

חי

 

תהלים פרק קו (ל) וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה:(לא) וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה לְדֹר וָדֹר עַד עוֹלָם:

 

מעשה פינחס נחשב לו כצדקה שמצילה ממות!

  1. מניין בני ישראל

המפקד החדש בפרשה שלנו של כל העם נראה מוצדק

מדובר על הדור השני שעדיין לא נפקד ,ויש מצווה לחולל מלחמה מול מדיין, ולכן יש מקום למנות את החיילים היוצאים לקרב (למרות ששבט לוי נמנה!)

נראה לעניות דעתי, שמול כל מהלך חדש וחשוב של עם ישראל, חייב העם להכיל לפחות 600000גברים מעל גיל 20. זה המניין המינימאלי כדי לדבר על עם ישראל שמופיע בהיסטוריה. מיציאת מצרים ועד לכיבוש הארץ ועד להקמת מדינת ישראל בימנו, המספר הזה מופיע כתנאי הכרחי.

אבל, נשאלת השאלה, למה לחכות עד לפרשה שלנו כדי לעשות מפקד כזה ולא בהתחלת כיבוש מזרח הירדן בפרשת חוקת?

נראה לי שהמיוחד במפקד שלנו הוא : מניית 70 משפחות הנכללות ב12 השבטים. לא רק מספר 70 נפשות ו70 פנים שונות מרכיבות העם הזה. אלה הייחודיות של כל אחד המרכיבים הכרחי לגורל העם כולו.

וזה, כאמור לעיל, החוט המקשר לעניות דעתי בין כל מושאי הפרשה שלנו.

 

  1. בנות צלפחד:

הדרישה, היוזמה וההצלחה של בקשת בנות צלפחד לשנות את החוק, מעלה על נס המקום שהתורה נותנת לכל אדם בישראל , במידה וזה נעשה לפי כללים הגונים ,רצון כן ולשם שמים, להשפיע על כלל העם, אפילו כשזה נוגע לחוק שניתן מהשמיים! ה' בעצמו, בתוך התורה שבכתב, מסכים עם יוזמה אנושית ומשנה את החוק שנתן. ראינו זאת כמה פעמים בספר במדבר:

קרבנות הנשיאים: אף אחד לא ביקש מהם וה' קיבל הקרבנות האלה

פסח שני: טמאי המת היו פטורים מלהקריב הפסח. ובכל זאת, נוצר, בעקבות דרישתם פסח שני.

בנות צלפחד כאן

בקשת שבט מנשה (שבטן של בנות צלפחד ) לשנות שוב את השינוי שנעשה על ידי בנות צלפחד התקבל גם הוא!

 

  1. מינוי יהושוע:

מינוי יהושוע הופיע כבר בתורה לפני כן. אבל כאן, הוא מופיע כדרישת משה אל ה'!

פרק כז (טו) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק לֵאמֹר:(טז) יִפְקֹד יְקֹוָק אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה:….

פסוק חד פעמי זה, שהופך את הסדר הרגיל, מציב את משה כדואג על העם יותר מה'!! אבל הוא גם מבטא שלכל אדם יש רוח אחרת! ומשה עצמו מבקש לשמור על רוחו של כל אדם בכל הכלל! ה' הוא "אלהי הרוחות לכל בשר" והוא ידאג למנות אדם שיכל להסתדר עם כל הרוחות השונים הנושבות בתוך העם! זו ההגדרה של המנהיג שהגיע אליה משה בסוף ימיו! :"עם ישראל בנוי מריבוי שיש לשמור אותו ולכבד כל מרכיביו. כי כל מרכיב חשוב לכלל והוא יכול להשפיע על הכלל כולו לטובה!

 

  1. פרשת המוספים

מיקום הפרשה הזאת בסוף ספר במדבר מאוד הקשה על המפרשים. היינו יכולים לצפות שפרשה זו תהיה כתובה , למשל, לפני או בהקשר לחנוכת המשכן. למשל עם קרבן התמיד בספר שמות או בתוך ספר ויקרא עם קרבנות היחיד. מה היא עושה כאן??

 

  • עמדת רש"י:

רש"י במדבר פרק כח (ב) צו את בני ישראל – מה אמור למעלה (כז, טז) יפקוד ה'. אמר לו הקב"ה עד שאתה מצוני על בני, צוה את בני עלי. משל לבת מלך שהיתה נפטרת מן העולם והיתה מפקדת לבעלה על בניה וכו', כדאיתא בספרי:

רש"י, בעקבות הספרי, קושר את מות משה לקרבנות המוספים:

שמשה מבקש מה' לדאוג לעם ישראל. כמו שאימה שהולכת למות מבקשת מבעלה להמשיך לדאוג לילדים .  ה' מבקש ממשה לדאוג שהקשר שלו עם עם ישראל לא ייפסק בגלל מות משה! ה' מבקש ממשה שיתקין מערכת (המוספים) שתדאג לשמור את הקשר בין העם לה' גם אחרי מות משה. כמו שלמשל, קובעים, אחרי מות אחד או שני ההורים, לשוב ולהיפגש, כל האחים, מדי שבת בערב בבית ההורים, או להתקשר כל יום לאבא , או לבוא ולהתכנס בכל חג…כך התמיד והמוספים באים כדי לשמור על הקשר בין ה' והעם, אחרי שהאימא (משה ) ילך לעולמו!

 

  • עמדת הראב"ע והרמב"ן:

אבן עזרא שמות פרק כט פסוק מב (מב) עלת תמיד לדרתיכם יעשו ככה בבואם אל ארץ כנען, כי לא הקריבו עולות רק חמשים יום במדבר סיני, וזהו עולת תמיד העשויה בהר סיני (במד' כח, ו). ..ועל דרך הסברא לא הקריבו ישראל עולות וזבחים רק בסיני לבדו,

לדעת הראב"ע, בני ישראל לא הקריבו קרבנות במדבר. (בגלל חוסר בחומר גלם) ולכן, לפני כניסת הארץ, ראוי ללמד אותם מה שיצטרכו לעשות בארץ.

רמב"ן במדבר פרק כח (ב) וטעם צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי – כי אחרי שאמר לאלה תחלק הארץ, צוה להשלים תורת הקרבנות שיעשו כן בארץ. כי במדבר לא הקריבו המוספים .. ועכשיו חייב באי הארץ לעשות שם הכל, התמידין והמוספין ומנחתם ונסכיהם.

גם הרמב"ן , שתמיד טוען נגד העמדה של "אין מוקדם ומאוחר..", חושב שלא הקריבו מוספים במדבר ולכן, ראוי למסור מצוות אלה ערב הכניסה לארץ.

מעניין ששני הפרשני הגדולים האלה , נראים כמתעלמים מדעתו של רבי עקיבא שטוען שכן בני ישראל הקריבו מוספים במדבר:

תלמוד בבלי מסכת מנחות דף מה עמוד ב רבי עקיבא אומר: …. מה שאמור בחומש הפקודים קרב במדבר, ומה שאמור בתורת כהנים לא קרב במדבר.

לכן, חשובה מאוד עמדת הרב סמט בעניין:

  • הרב אלחנן סמט:

הרב סמט טוען שלכל ספר יש נקודת ראות שונה . כל ספר בתורה מבטא ממד שונה של אותה המציאות. כדי להאיר מזוויות שונות כל דבר חשוב ומורכב. למשל, הוא לוקח את תיאור חנוכת המשכן בשלושת הספרים שמות ויקרא ובמדבר:

 

בספר שמות, המשכן נבנה בעיקר כדי שה' ירד לשכון בתוך העם. ה' ירד במצרים להציל את עמו, הוא ירד על הר סיני להתגלות אל העם ומבקש שההתגלות הזו, מלמעלה למטה, תוכל להימשך, דרך ירידת ה' במשכן. הכלי החשוב בספר שמות הוא הארון. כי עליו, בין הכרובים ה' יתגלה למשה כדי לדבר אתו ולהגיד את דבריו. משה הוא עיקר הספר כי הוא זה שמקבל את דבר ה'. בין במצרים, בין בהר סיני, ובין באוהל מועד. חנוכת המשכן מסתכמת בספר שמות על ידי סיום הרכבתו וקריאתו של ה' אל משה (אמנם כתוב בפסוק הראשון של ויקרא כהמשכו של תהליך ספר שמות).

 

בספק ויקרא, חנוכת המשכן מתוארת מנקודת עבודת הכהנים, נציגי ה', שמקבלים את הקרבנות של העם, כדי להעלות אותם על המזבח. המזבח הוא הכלי החשוב. בחנוכת המשכן, אש יורדת על המזבח ואוכלת הקרבנות שהביאו העם. כדי להיות ראוי להתקרב אל ה' חייבים להיות טהורים, קדושים. זה ספר הקרבנות הפרטיים שמאפשר לכל אחד להתקרב , אישית אל ה' ולקבל כפרתו. הכהן הוא זה שמייצג את ה' עלי אדמות מול כל אחד שמביא את קרבנו.

 

בספר במדבר, חנוכת המשכן מתוארת אך ורק על ידי קרבנות הנשיאים (פרשת נשא).  המשכן כולו מתואר יחסית לכל מחנה העם היושב מסביבו. כל הספר מדבר על ענייני החברה, המחנה, העם. ארגונו בעיותיו, כשהמשכן הוא כלי חשוב מאוד לאחדות העם מסביבו. הלויים, הם נציגי העם מול ה'. לכן ,הקדשת הלויים תופסת מקום נרחב. אם הכהנים היו בספר ויקרא נציגי ה', הלויים, בספר במדבר הם נציגי העם. כך שהמפגש בין האלוהים והעם יכול להיעשות בעבודה משוטפת בין הכהנים והלויים. כל ספר במדבר מתעניין בענייני החברה כולה.

לכן, קרבנות המוספים, שמייצגים את הקשר בין ה' לעם, מופיע דווקא בספר שענינו כלל עם ישראל. הקשר בין ה' לעם והעם לה'. כמוש ראינו בהסבר של רש"י, קרבנות המוספים הם החלפת היעדרות משה כמתווך.  אין עניין קרבנות המוספים, עניינם של הכהנים בכלל. אמנם הם אלה שיתפלו בזה, אבל הפסוקים מתיחסים אך ורק לעם ישראל כולו. אלה קרבנות ציבור שאין מקומם בספר ויקרא אלא בספר דברים. ודווקא כשמדובר במות משה!

 

במדבר פרק כח(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ….

 

 

 

 

המשכן

ספר שמות ה' יורד ושוכן בתוך ישראל הארון משה
ספר ויקרא כל איש ישראל יכול להתקרב אל ה' המזבח הכהנים
ספר במדבר היחס בין המחנה והעם למשכן המשכן הלויים- הנשיאים

 

 

 

לסיכום:

ראינו שספר במדבר עוסק בענייני הציבור. היחס האופקי בין ה', המשכן והעם. ארגונו של העם. אבל, הפרשה שלנו מתעסקת, כנראה בדבר יותר ממוקד: איך כל אדם, כל משפחה, במידה ויוזמתו ובקשתו מוצדקת ופונה לערכאות המתאימות ופועלות לשם שמים, עשויות להשפיע על הכלל כולו ועל החלטות ה' בענייני הכלל. הקשר בין ה' לעם שהיה עד כה מוגשם על ידי משה רבנו, יוחלף על ידי קשר מתמיד במשך השנה על ידי הקרבנות הציבוריים. זה כמעט לא עניין דתי פרטי כמו שזה עניין לאומי עקרוני. מעשה פינחס הוא מעשה יוצא דופן שמטרתו להציל את כלל העם. זה לא מעשה דתי. כי אמנם ההלכה כמותו אבל לא מלמדים זאת לכולם. זה לא ענינו של משה. כי משה מתעסק בחוק וזה מעשה שנמצא כמעט מחוץ לחוק הכללי. פינחס מקבל את הכהונה על ידי מעשיו ולא מתוך זה שאביו כהן. הכהן היה תמיד מי שדואג לכלל. אהרון נבחר כי הוא רדף שלום בין כל חלקי העם. לכן, פינחס מקבל את הכהונה וברית השלום.

השלום החברתי מכבד כל חלק שונה בחברה. הוא לא מנסה להשתיק העמדות. אבל הוא גם שומר על אחדות העם וההצלה ממות ומהכחדה. המעשה של פינחס הוא יותר לאומי מאשר דתי. אבל, ניתן להגיד לעניות דעתי, שבספר במדבר, הדתי הופך ללאומי!

 

 

בלק פי5

בע"ה י תמוז התש"פ

מישל בן שושן

 

בלק פי5

 

תוכן הפרשה:

  1. סיפור בלק ובלעם
  • בלק שולח לבלעם מלאכים. ה' נראה אל בלעם. סירוב
  • בלק שוב שולח מלאכים. ה' נראה לבלעם . הסכמה על תנאי
  • מלאך ה' בא להטות בלעם מדרכו
    • הוא מכה האתון
    • הוא שוב מכה האתון
    • הוא מכה אותה פעם שלישית

המלאך מדבר אל בלעם הסכמה עם תנאי

שלוש ברכות של בלעם

  • בלק מביא בלעם אל "במות בעל" .קרבנות. בלכות
  • בלק מביא בלעם אל "שדה צופים". קרבנות. ברכות
  • בלק מביא בלעם אל "ראש הפעור". קרבנות . ברכות

ארבע משלים של בלעם לגבי "אחרית הימים" : מואב, אדום, עמלק, אשור (בבל), כיתים (יוון)

 

  1. פעור- בנות מואב- מעשה זמרי . פנחס

 

הערה: המספר 3 מאוד בולט. נראה שכל סיפור חוזר שלוש פעמים בצורה שונה. וייתכן  שמספר המתים במגפה (24000), בסיפור הפעור, מקביל ל7כפול 3 ועוד 3 : 7מזבחות שלוש פעמים ושלוש הכאות..?

 

  1. סיפור האתון

כשהתורה כתבה שהנחש דיבר אל האישה בגן עדן, היא לא עשתה מזה מאורע ניסי. פשוט הנחש מדבר! אבל כאן, התורה כותבת במפורש: "ויפתח ה' את פי האתון". כלומר, קרה כאן נס שיוצא מגדר הטבע. המשנה במסכת אבות יודעת לכלול נס זה עם 10 נסים שתכנן בורא העולם כבר בערב שבת הבריאה!:

משנה מסכת אבות פרק ה משנה ו [ה] עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות ויש אומרים אף המזיקין וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה:

אנחנו מאוד מעוניינים לשמוע מה יש לאתון להגיד! אבל אולי מתאכזבים לשמוע שהיא "רק" מתלוננת על שלוש המכות של בלעם. כל חיית מחמד יכולה להביע לבעלה רגשות כאלה של אי נעימות, בלי שום צורך שה' יפתח את פיה! פתיחת פי האתון על ידי בורא העולם משאיר אותנו פעורי פה!

אבל ההפתעה של הקורא עוד יותר גדלה כשאנחנו שומעים מה "מלאך ה'" אומר לבלעם:

 

  • :(לב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ יְקֹוָק עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי:(לג) וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי:(לד) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ יְקֹוָק חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי:
  • (לה) וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְקֹוָק אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק:

 

המלאך משתמש ב33 מילים כדי להתלונן על זה שבלעם הכה את האתון וב11 מילים (שליש) כדי לדבר על המשימה העיקרית שלו: לתת לו רשות או למנוע ממנו ללכת בדרכו!!

 

מתוך שתי ההערות האלה, הכאת האתון מקבלת חשיבות יתרה ובלתי מובנת לכאורה בסיפור הכללי. חשבנו עד כה שהסיפור של בלק ובלעם בא כדי לדבר על נושאים  חשובים: האם ניתן לקלל את עם ישראל? מה ה' חושב על אפשרות זו? מה יחס אומות העולם כלפי עם ישראל…

והנה שבורא העולם, המלאך, והתורה, מתעסקים.. בצער בעלי חיים!!

 

 

הרב יוחנן סמט בוחן עניין צער בעלי חיים בתורה. למשל, כמה מצוות בנראות קשורות ישירות לעניין הזה.

למשל:

  • שמות פרק כג (ד) כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ:
  • שמות פרק כג (ה) כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ: ס
  • שמות פרק כג (יב) ..וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר:
  • ויקרא פרק כב (כח) וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד:
  • דברים פרק יב (כג) רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר:
  • דברים פרק כב (ז) שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים: דברים פרק כב (י) לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו:
  • דברים פרק כה (ד) לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ:

יש מצוות שניתן להסביר אותן בצורה שונה (איסור הצער לבעל החי בא כדי שהאדם לא ילמד להיות אכזרי כלפי בני אדם אחרים) אבל ישנן שבברור באות להגן על בעלי החיים עצמן

בכל אופן, בהרבה מקורות בתלמוד, החכמים פוסקים שאיסור צער בעלי חיים מדאורייתא. למשל:

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף לב עמוד ב  ולעולם צער בעלי חיים דאורייתא.

 

במדרש הגדול (חלק שני עמוד קסט במהדורת שלמה פיש), מופיע משפט נחרץ של רבי יוחנן:

 

"צער בעלי חיים דאורייתא, דכתיב: "על מה היכית את אתונך" "

(הממרא הזאת מוזכרת גם בפי הרמב"ם במורה נבוכים ג' פרק יז))

 

כלומר, יש מצווה מהתורה שאסור לגרום צער לבעלי חיים, והמקור הוא הסיפור שלנו!!

 

וכאן המקום לזכור מה מקומם של בעלי החיים כלפי האדם:

בראשית פרק א (כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:(כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:(ל) וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן:(לא) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי: פ

מטרת בריאת האדם היא: שירדו בבעלי החיים שנבראו קודם לו!! הרדייה הזו איננה התעללות חס ושלום אלה שהאדם ישלוט בעולם החי כדי לעשות בו סדר, או כדי לתת לו משמעות. עליונות מחייבת. מה היה קורה אילו ה' לא היה בורא בעלי חיים בכלל? לכאורה, לא היה צורך לברוא את האדם!! זה נראה לנו הזוי אבל זה מה שכתוב. לא כתוב שה' התכוון לברוא את האדם, ובשלב מאוחר יותר, אחרי שהוא ברא אותו, הוא אפשר לו לרדות בבעלי החיים. כתוב, בפסוק שבו עדיין האדם לא נברא, כשה' משתף אותנו בכוונתו לברוא את האדם, את תכלית בריאת האדם: לשלוט על עולם החי!!

בעלי החיים מקבלים, כמו האדם, רשות לאכול את עולם הצומח אבל אין רשות לאדם לאכול בעלי חיים אחרים.

בפרק השני כתוב:

בראשית פרק ב (טו) וַיִּקַּח יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:(טז) וַיְצַו יְקֹוָק אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל:

כאן, מטרת בריאת האדם, המצווה הראשונה שהוא מקבל היא לעבוד ולשמור את הגן. כלומר, לא רק לדאוג לבעלי החיים כמו שראינו בפרק הראשון אלא גם לשמור ולעשות כל פעולה נחוצה כדי לתפעל את העולם כולו. הצומח ואפילו הדומם, האדמה עצמה.

 

כל מני קלקולים גרמו לשיבוש התכניות המקוריות. אחרי המבול ניתן רשות לאכול , בתנאים מקבילים, בעלי חיים. האדם גורש מגן עדן.. אבל התורה לא מחכה את הפסוקים הקראנו לעיל! היא השאירה אותם כסימן למטרה העליונה של הבריאה כולה ובריאת האדם בפרט!

 

אם כן, איסור צער בעלי חיים איננו פרט שולי, עבור בורא העולם. זו אחת מהכוונות הראשוניות והעקרוניות שלו.

 

בפרשה שלנו, אנחנו מוזמנים לעשות "זום אווט", לקחת פרספקטיבה רחבה יותר. לצאת מההסתכלות האינטימית בין ה' ועם ישראל. אנחנו מוזמנים לשמוע מה קורה בחוץ. ואפילו אצל האויבים שלנו. פתאום, אנחנו שומעים שה' מדבר עם גויים. שה' שולח מלאכים לגויים רשעים. ואפילו בעלי החיים יכולים להסתכל על מלאכים!

פתאום, הדרישה של התורה היא לצאת מהקופסה הצרה ולחשוב על היחס של הבורא אל עולמו ובריאתו. אמנם, עם ישראל נמצא עדיין במרכז העניינים. אבל, לבורא העולם יש יחס לכל עולמו! גם לגוים, גם לבעלי החיים, וגם לעולם כולו!

 

בפרשת קרח, למדנו שעניין הבחירה איננו התעלות ורודנות של הנבחר על השני, אלה העלאת האחריות של הנבחר על השאר. שבט לוי איננו חשוב יותר . הוא אחראי יותר על היחס של העם אל הקודש. הכהן איננו חשוב יותר משאר בני האדם אלה הוא נושא את עוון המקדש וכפרת העם. עם ישראל איננו חשוב יותר משאר האומות. אלא יש לו אחריות מוסרית ועדות של עניין האחדות כלפי אומות העולם. בני האדם אינם חשובים יותר מבעלי החיים ואלה לא על עולם הצומח או הדומם. אלה כל הבריאה חייבת להתנהל על פי סדר מסויים, כשמי שנמצא , כביכול מעל, חייב לזכות במעמד ולהיות עוד יותר אחראי לכבד את העולמות האחרים שנמצאים, כביכול מתחתיו!

 

ה' מכריז לבלעם שעם ישראל "ברוך" הוא. אבל, מהרגע שעם ישראל חוטא, באותה הפרשה עצמה, הוא לא מהסס לרצות לכלותם ובנס, הוא הורג מהם "רק" 24000! אין הברכה והבחירה מאפשרות זלזול בכללים המוסריים. להיפך. כל סטייה של אדם "נחבר" תגרום לעונש עוד יותר חמור! הדרישה ממנו חמורה יותר!

 

לסיכום, נראה לי:

היהדות , במיוחד זו של היום, הסתגרה בארבע כנפות עולמה הדתי המצומצם. הפרשה שלנו מזכירה לנו שיש מטרות עליונות לא פחות חשובות , כמו הדאגה לצער בעלי החיים, כמו הבעיות האקולוגיות העולמיות….

הלוואי שיום אחד רבנים יקבעו שבעלי חיים שעברו התעללות לפני השחיטה, אינם יותר כשרים לאכילה, כדי לאסור את הצער שהמכונה התעשייתית גורמת לבעלי החיים! הלוואי ויבוא יום ויהיו רבנים שיבקשו , כתנאי לכניסת מפלגתם  לקואליציה בממשלה, לחקוק חוקים להגנת הסביבה ובעלי החיים! כי אלה, לעניות דעתי , לא פחות "דתיים" משמירת השבת או כסף ללימוד תורה!

 

  1. חוש הראייה.

הפרשה הקודמת (חקת) הסתיימה כשעם ישראל נמצא בגאי, בערבות מואב, מול ירדן ירחו. הוא כבר כבש האמורי ועוג בבשן. אילו התורה היתה ממשיכה ומתארת את סיפור זנות עם ישראל עם בנות מואב, בלי לדבר בכלל על כל סיפור בלק, לא היינו לכאורה מפספסים שום דבר.

ובכל זאת, נראה שאי אפשר להבין מה קרה בן בנות מואב ובני ישראל, בלי לספר את כל החלק הראשון של הפרשה. יש , כנראה, עניין רב בהכללת שני החלקים האלה (סיפור בלק ומעשה זמרי ופנחס ) בפרשה אחת

הפרשה מתחילה  במילים :" (ב) וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר.." ומסתיימת עם "וירא , פנחס….ויקח רומח בידו..". בין שתי הראיות האלה, יש עוד הרבה ראיות באמצע. האתון שרואה המלאך. בלעם שאיננו רואה. ראיית חזון אחרית הימים על ידי "שטום העין", בלעם. גילוי העניים של בלעם על ידי ה' עצמו.

מה האדם רואה ומה הוא צריך לראות באמת? האם מה שהוא רואה ומבסס את הערכתו של המציאות , היא ראייה נכונה ושלמה? האם המציאות מורכבת מדברים שלכאורה לא רואים?

למה רק פנחס "רואה" את המצב ? מה הוא רואה ששאר העם לא רואים? מה משה לא וראה ופנחס כן רואה?

רוב ההחלטות של האדם נובעות מראייתו הסובייקטיבית של המציאות.

בלק מוביל את בלעם אל שלוש נקודות תצפית שונות כדי לנסות לקלל את ישראל. מה שרואים מכאן, לא רואים משם! המציאות מורכבת תמיד. עם מורכב מאוד. חיפוש אחרי נקודות טורפה מתחיל בעין רעה שיודעת לבחון הזווית המתאימה כדי לתקוף.

האם , מה שנדרש לנביא, באשר הוא, זה קושר הראייה שלו. העין הרעה בוחנת את החולשות וחצי הכוס הריקה. עין טובה, מחפשת את נקודות האחיזה של האופטימיות וכוח החיים. עין רעה הורסת ועין טובה רוצה לבנות ולחיות.

 

  1. הפעור

לכאורה, הפרשה שלנו אינה כוללת בתוכה את פירוט העצה שנתן בלעם לבלק: להזנות את בנות מואב כדי לגרום להם לעבוד עבודה זרה, עבודת הפעור. מיד אחרי שבלעם מסיים לדבר, כל אחד הולך לדרכו. ואחר כך כתוב מה שישראל עשו עם בנות מואב. אבל הקשר בין שני הסיפורים לא מפורש.

במקומות אחרים בתורה ובשאר התנ"ך כן מפרשים לנו את הקשר ההדוק. אבל הפרשה שלנו משאירה את דמות בלעם כמברך התמים שעושה רצון ה'.אבל מקומות אחרים מאשימים את בלעם בכל הצרות שנגרמות אחר בואו:

  • במדבר פרק לא (טו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה:(טז) הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּיקֹוָק עַל דְּבַר פְּעוֹר
  • מיכה פרק ו (ה) עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְקֹוָק:

 

הרב תמיר גרנות רואה בכל זאת רמז בפרשה שלנו: בנסיון השלישי של בלק, הוא מביא את בלעם אל "בעל פעור". ומשם, בלעם איננו כבר מנחש נחשים. הוא מקבל את דבר ה' ממש. ואז הוא מדבר על אהלי ישראל. כלומר, על מידת הכשרות של היחסים בתוך המשפחות היהודיות.

במדבר פרק כג (כח) וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן:… כד (א) וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי יְקֹוָק לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו:(ב) וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים…(ד) נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם:(ה) מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל:

 

וגם אחר כך, כתוב:

במדבר פרק כד (יד) וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים:

למרות שבדבריו לא כתובה עצה כל שהיא, נרמז כאן שכן בלעם נתן עצה לבלק. וייתכן מאוד שמדובר על זנות בנות מואב.

יש קשר בין המקום המיוחד, פעור, שממנו בלעם רואה את אהלי ישראל  והתוכן : עם ישראל עומד על נקודת תורפה: הפיתוי המיני.

 

עבודת הפעור, היא, לפי מה שכתוב במסכת עבודה זרה והמצצאים ההיסטוריים הכללים, עבודה הקשורה למוות. האדם נמצא מול המוות ומשם, הוא מזלזל בכל ערך אחר חוץ מאשר הנסיון להנות מכל רגע , בלי לחשוב על התוצאות. שכרון החושים של ההנאה המקסימאלית , עד למוות. יש לרעיון המוות דבר מקסים. משיכה שמפתחת היצרים המיניים השליליים. יש קשר בין היצר המיני השלילי והמוות.

 

שתי דרכים מול כל אדם בכל רגע: החיים והמוות. אפשר לדבוק בלכ אחת מהדרכים האלה.

הדבקות בחיים: הערך הליון זה החיים הנמשכים, כלומר המשמעות של החיים (כי למשמעות אין קצבה בזמן), המוסר (כי האכפתיות משאר בני האדם, בדור הזה ובדורות הבאים עוברת את זמן החיים האישיים הקצובים), הקשר עם האין סוף שחי לאורך הדורות, מעבר להווה ולמקום המצומצם של הפרט, כל אלה מכניסות את האדם לדרך של חיים שמעבר לחיים הביולוגיים שלו. "ואתם הדבקים בה' אלוהיכם , חיים כולכם היום". ההרגשה האמיתית של החיים איננה מוגבלת בשאלת החיים הביולוגים שמסתיימים במוות. הם הרבה מעבר להם.

הדבקות במוות: היא פילוסופיית חיים שונה לגמרי. נקודת המוצא היא שאנחנו הולכים למות. ולכן, יש לחיות לפני כן. והחיים האלה , הנגזרים מהמוות הבאה, מבטלת כל מה שקשור לאין סופיות ולכלל האנושות. היא מצמצמת אותי להווה ולאני בלבד. הדבקות הזו היא "הצמדה לבעל פעור" (ויצמד ישראל לבעל פעור).

 

לכן, הפיתוי לפילוסופיית הפעור היא דבר שמלווה את האדם עד היום (ובעיקר היום!).המלחמה בבעל פעור היא מלחמה יהודית מתמדת. היא מלחמתו העיקרית של משה. והוא ייקבר מול בית פעור כדי לסמל שכל חייו הוא ניסה לבנות פילוסופיה נגדית.

 

  1. זמרי

בני ישראל נמצאים בגאי. מול ירדן יריחו. משם, הם הולכים לעשות קניות אצל השכנים הערבים. שם, הם נהנים לקנות בגדים ועוד בגדים. ומשם, המוכרות מפתות אותם למעשים עוד יותר מפתים, עד לפיתוי הקיצוני של הפעור. להיפתח לגמרי לפיתויים של החיים ללא גבול. כששורפים כל ערך על מזבח המוות (זבחי מתים)

אבל מה עשה זמרי שלא עשו שאר העם?

הוא מביא את כזבי מול אוהל מועד. מול ה'. הוא מציע שהדרך הזו של הפעור, תהיה בעצמה עבודת ה'!! והנכיס את האקסטזה של הנהנתנות האין סופית בעבודת ה'!! וזה כבר חוצה כל גבול.

זה גורם לעם לבכות. כי הם מבולבלים יותר מדי. גם משה נבוך ולא מגיב. מי יכול להתנגד להתלהבות ולאקסטזה בעבודת ה'?  רק מעשה של קנאות מצד פנחס יכולה להציל את המצב.

הרב תמיר גרנות שם לב שכל פעם שיש אזהרה לעבודה זרה, ובמיוחד זו של הפעור, התורה מזהירה על בל תוסיף!

דברים פרק ד (ב) לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם:(ג) עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ:(ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם:

לסיכום:

עבודת ה' דורשת איפוק, צמצום ,כבוד וקדושה. כל התפרצות, התרחבות, התפשטות, שאין בה צמצום, מובילה לאבדון. כל אהבה שאין בה יראה, סופה בטלה וגוררת עוון.

הכניסה לארץ דורשת תעוזה, התפשטות, יוזמה רבה וחידושים. אבל , לפני הכניסה, בא סיפור הפעור כדי להזהיר על גבולות ההתפשטות הזו והגדרתה. דווקא במעבר בין הצמצום הרב של חיי המדבר וחיי החול וההתרחבות של החיים בארץ, סכנת הפעור באה כאות אזהרה נצחי.

 

מקורות: סיפור האתון:

  • במדבר פרק כב (כא) וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב:
  • (כב) וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְקֹוָק בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ:(כג) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְקֹוָק נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ:
  • (כד) וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְקֹוָק בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה:(כה) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְקֹוָק וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ:
  • (כו) וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ יְקֹוָק עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול:(כז) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְקֹוָק וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל:
  • (כח) וַיִּפְתַּח יְקֹוָק אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים:(כט) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ:(ל) וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא:
  • (לא) וַיְגַל יְקֹוָק אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ יְקֹוָק נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו:(לב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ יְקֹוָק עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי:(לג) וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי:(לד) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ יְקֹוָק חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי:
  • (לה) וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְקֹוָק אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק:

 

אחריות                                                                                                           חשיבות

האדם

 

עולם החי

 

 

עולם הצומח

 

 

עולם הדומם

 

 

ייצור כלי האדם.

 

 

 

 

 

חקת פי5

בע"ה ב תמוז התש"פ

מישל בן שושן

חקת פי5

נושאי הפרשה

  1. הפרה האדומה
  2. מות מרים
  3. מי מריבה
  4. מבקשים מאדום לעבור. הוא מסרב
  5. מות אהרון
  6. הנחשים
  7. נחל זרד, נחל ארנון..
  8. שירת הבאר
  9. כיבוש האמורי
  10. כיבוש הבשן

 

אני מציע לעיין בנושאים המסומנים בלבד, ולהראות, אולי , קשר בין נושאים אלה: פרה אדומה, חטא משה ושירת הבאר.

 

  1. פרה אדומה

ברצוני להתמקד בשאלה של המיקום האמתי של הפרשה הזאת . הסגנון שלה והנושא שהיא מטפלת בו (טומאת מת והטהרה ממנו) נראים שייכים יותר לספר ויקרא. הרב סמט מציע שהמיקום הטבעי שלה נמצא בין פרשת שמיני , שמסתיימת עם הלכות טומאה ממגע עם נבלה , ובין פרשת תזריע שדנה בטומאות האדם ודרכי הטהרה מהם.

התורה בחרה שלא להציב את טומאת הנבלה עם טומאת האדם המת, כדי, כנראה, לכבד את האדם, אפילו שאז הוא דומה מאוד לגוויית בהמה, ולהבדיל מיתת האדם למיתת בהמה.

שימוש באפר פרת האדומה נעשה כבר בתורה, למשל כדי לחטא את הלויים. מהרגע שהמשכן נחנך והקריבו בו קרבנות היו חייבים להשתמש באפר הפרה כדי לטהר האנשים המקריבים. אם כן, ברור שמצוות הפרה ניתנה בשנה הראשונה אחרי יציאת מצרים.

אם אנחנו יכולים להבין למה היא לא נכתבה במקומה (יחד עם טומאת נבלות ), למה התורה בחרה לכתוב אותה כאן ,אחרי 38 שנים, כשעם ישראל עומד לכבוש ולהיכנס בארץ??

נראה שהסיבה פשוטה: דור שלם מת. נדודי המדבר , התלונות, העונשים, 38 שנה עברו על דור שלם שידע שהאופק היחיד שלו זה המוות במדבר.

לכן, לפני שהתורה מתחילה לספר את סיפור הדור החדש והעידן החדש, היא מצאה לנכון לכתוב כאן מצווה שנתנה לפני 37 שנים ,כי עניינה :טהרה ממיתה!

 

  1. חטא משה

כשאנחנו מתבוננים על תלונת בני ישראל, לא מדובר רק על מים. עם ישראל שנמצא בקדש, על קצה הנגב, מתבונן בארץ המובטחת מנקודה זו. ואז עם ישראל מאוכזב: הוא רואה הנגב,החול, היובש, והוא לא מצליח לראות הבדל עם אותו החול ואותו היובש שהוא חווה במדבר!:

 

במדבר פרק כ (א) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם:(ב) וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן:(ג) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְקֹוָק:(ד) וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְקֹוָק אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ:(ה) וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת:(ו) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד יְקֹוָק אֲלֵיהֶם: פ

הם שואלים את עצמם ואת משה: למה לתלתל אותנו ארבעים שנה בתוך המדבר, כדי להביא אותנו, בסוף, אל ארץ מדברית! ארץ שאין בה מים לשתות או לעשות חקלאות!! לא מדובר על תלונה הדומה לתלונות המדבר הישנות. שם, לא היה מים והיה מוצדק לבקש מים כי זה המדבר! אבל כשה' ומשה הבטיחו: עוד מעט ניכנס אל ארץ זבת חלב ושיש בה רימונים ותאנים וגפן, הם מופתעים לגלות ההיפך הגמור: הנה מול עיננו הארץ והיא זה למדבר בדיוק!!

התלונה שלהם מובנת מאוד. המבחן של משה הוא לא לתת להם מים בלבד. אלה הוא להסביר להם שארץ ישראל היא אכן ארץ שנראית כמו הארצות האחרות ואפילו יותר גרועה מבחינת מים וחקלאות. אבל, עם רצון טוב, עם אמונה, עם קשר עם האלוהים, עם מסירות נפש, אפשר להוציא ממנה יותר ממה שיש בכל ארץ!!

זה מה שה' חיכה שמשה יסביר לישראל! הוא רצה שמשה ידבר אל ליבם בעניין הסלע: ארץ ישראל דומה לסלע יבש אבל דווקא הערך המוסף של האדם הקשור לה', שמאמין ומוסר נפשו עליה יכול להשיג הרבה יותר ממה שכל ארץ תיתן אף פעם! יש לדבר בענייני הסלע! הארץ היא סלע שנותן מים אם מדברים נכון אל האנשים החיים בה.

משה לא הבין זאת כנראה. הוא מתנהג כמו שתמיד התנהג עד כה. הוא התנהג כאילו הם מדברים על המדבר ועל עידן המדבר! הוא עושה בדיוק מה שהוא עשה בחורב: הוא מזלזל בתלונת העם ומכה הסלע ועושה נס כמו שנעשו ניסים במדבר.

(ז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ח) קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם:

(ט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ:(י) וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם:(יא) וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: ס(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:(יג) הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְקֹוָק וַיִּקָּדֵשׁ בָּם: ס

ה' כועס על משה ואהרון! זו לא הפעם הראשונה שהם מראים חוסר הבנה בשינוי העמוק שיש לעשות בתפוסי המחשבה בין המדבר והארץ. ה' כבר החליט שהם לא יכולים להיכנס לארץ ולהנהיג העם שם. אבל, היתה הזדמנות אחרונה בסיפור הזה. ומשה ואהרון אכזבו את ה'. לכן גזר הדין נופל: אתם לא מסוגלים להנהיג העם בארץ!

 

  1. שירת הבאר

 

במדבר פרק כא (י) וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת:(יא) וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מוֹאָב מִמִּזְרַח הַשָּׁמֶשׁ:(יב) מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ בְּנַחַל זָרֶד:(יג) מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר הַיֹּצֵא מִגְּבֻל הָאֱמֹרִי כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי:(יד) עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְקֹוָק אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן:(טו) וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב:(טז) וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם: ס

(יז) אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ:(יח) בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה:(יט) וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת:(כ) וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן: פ

(כא) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר:

 

אהרון מת. העם מתחיל את הכיבוש של מזרח הירדן.

 

 

ג. גלעד והבשן

נחל יבוק

 

ב.  האמורי                   ארץ כנען                                 ים התיכון

(לשעבר מואב ועמון)

 

 

נחל ארנון

 

  • מואב

נחל זרד                                             אדום

 

 

 

קדש?

 

 

 

 

יש מול העם שלושה אזורים:

 

  • האזור מצפון לנחל זרד, לפני נחל ארנון:

האזור הזה הוא שטח השייך למואב. אסור לכבוש אותו. כי אברהם חילק את הארץ עם לוט ובכך נתן לבניו (עמון ומואב) את אזור מזרח הירדן.

אבל, האזור הזה נחשב כבר כארץ המובטחת . איך אפשר לקבוע זאת? כתוב בספר דברים:

 

דברים פרק ב (יג) עַתָּה קֻמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם אֶת נַחַל זָרֶד וַנַּעֲבֹר אֶת נַחַל זָרֶד:(יד) וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל זֶרֶד שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לָהֶם:(טו) וְגַם יַד יְקֹוָק הָיְתָה בָּם לְהֻמָּם מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה עַד תֻּמָּם:(טז) וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם: ס(יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלַי לֵאמֹר:(יח) אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת גְּבוּל מוֹאָב אֶת עָר:..

 

בפסוקים האלה, המעבר של נחל זרד הוא סימן שכיבוש הארץ מתחיל. כל הדור הקודם מת והדור החדש מתחיל את הכניסה לארץ על ידי מעבר של נחל זרד.

העם נכנס לשטח ממזרח כדי לא להילחם מול מואב ומגיעים אל נחל ארנון וחוצים אותו:

 

  • האזור מצפון לנחל ארנון ועד לנחל יבוק:

השטח הזה היה נחלת מואב ועמון. אבל עם האמורי כבש אותו מהם. מעכשיו, לישראל מותר להילחם עם האמורי. אחרי סירוב האמורי לתת להם לעבור הם נלחמים וישראל כובש את כל השטח מהארנון ועד היבוק.

בתוך השטח הזה נמצא, בין השאר, המקום שנקרא "באר" ושם ישראל שרים שירה.

 

  • האזור מצפון לנחל יבוק הגלעד והבשן

השטח הזה הוא שטחו של עוג מלך הבשן. גם הוא בא להילחם נגד ישראל ומשה וישראל נלחמים נגדו וכובשים השטח הזה וחוזרים אחרי כל כיבוש מזרח הירדן עד לערבות מואב מול יריחו.

 

נחזור לשירת הבאר:

היא מתרחשת עמוק בתוך השטח הכבוש של מזרח הירדן. ובכל זאת, התורה מספרת שזה מקום הנקרא על שם באר. והבאר המדובר הוא הבאר שבו משה נתן מים לעם!! יש כאן אנכרוניזם בולט! הרי זו הפעם הראשונה שעם ישראל מגיע למקומות האלה! וסיפור המים והבארות היה במדבר ובפעם האחרונה בקדש!

הרב תמיר גרנות מציע שהשירה הזו באה כדי לציין שעם ישראל הגיע לשלב חדש בחייו. הוא מתרגם את כל סיפור הניסים של המדבר לסיפור גשמי, ארץ ישראלי.

אכן, אין בשירה הזאת לא את שמו של משה ולא את אזכור שם ה'. אם נזכור את השירה הקודמת שנעשתה על קריעת ים סוף ,שירת ים סוף,נבחין מהר זאת:

 

שמות פרק טו (א) אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיקֹוָק וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַיקֹוָק כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם:(ב) עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ:(ג) יְקֹוָק אִישׁ מִלְחָמָה יְקֹוָק שְׁמוֹ:…(יא) מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יְקֹוָק מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא:…(יח) יְקֹוָק יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד:

 

כאן, בשירת הבאר, אותם המילים בדיוק , מבליטות את מה שלא כתוב בהן:

(יז) אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ:(יח) בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה:

בני ישראל הבינו את מה שמשה לא הסכיל להגיד להם בסיפור מי מריבה! בני ישראל עצמם כובשים שטחים, בני ישראל עצמם חופרים באר ומוצאים מים על ידי המנהיגים שלהם, נדיבי העם. יכול להיות שמדובר במרים ומשה אבל הם נזכרים כאן לא בשמם אלא כמנהיגים! ואין יותר הלל לשם. יש הלל לעובדה שמוצאים מים בעזרת מעשי ידי אדם. הם באמת דור חדש. השירה הזו באה כתיקון של סיפור מי מריבה!!

 

אפשר לסכם ולהגיד שכל הפרשה שלנו באה כדי לתאר את טומאת הדור הקודם המיוצג על ידי מרים אהרון ומשה. ואת הטהרה ממנו על ידי העם עצמו שמבין שעליו לעזוב את המדבר, הנסים, התלות הגלויה במשה ובה'. הם בעצם מגלים את המים הנובעים מתוך האדמה במקום ליהנות מהמים הנובעים מהסלע שנמצא מעל פני השטח. יש לחפור, למסור את הנפש עבור ארץ ישראל וזה באמת נותן את מימיו, מים של טהרה!!

שלח לך פי5

בע"ה חי סיוון התש"פ

מישל בן שושן

 

שלח לך פי5

 

סיכום:

ברצוני להציע קריאה של סיפור המרגלים מנקודת מבטם השונה של יהושוע וכלב. בכך, נציע הסבר על איסור ההעפלה בסוף הסיפור.

 

מהלך הסיפור בפרשה(ראה המקורות למטה) :

  1. ה' מצווה למשה לשלוח אנשים לתור הארץ.
  2. משה שולח 12 בחירי השבטים. מתוכם, כלב בן יפונה משבט יהודה. והושע בן נון , תלמידו של משה שמקבל שינוי שם ממשה רבו.
  3. אחרי שובם, האנשים מספרים שהארץ והעם היושב בה קשים מדי.מה שגורם תרעומת אצל עם ישראל.
  4. כלב, הוא היחיד שאומר דברים שונים ומנסה להפיח רוח חיובית לגבי האפשרות לעלות לארץ.
  5. שאר התרים מניאים את העם לסרב לעלות כי הדבר מסוכן מאוד. היאוש מגיע לשיאו כשהעם מחליט לשנות מנהיגות.
  6. משה ואהרון מגיבים לראשונה בשתיקה ונפילת פנים.
  7. רק אז יהושוע נושא דברים, מלווה בכלב. הוא מעודד עליה לארץ בעזרת אמונה בה'.אבל העם עומד לסקול את יהושוע וכלב.
  8. ה' מגיב. הוא מבקש להמית את כל העם. משה מתפלל ואז ה' מחליט להמית רק את הדור מבן עשרים ומעלה חוץ מכלב בן יפונה שיכנס לארץ עם הדור הבא.
  9. ה' שוב מגיב ומסביר שהדור החוטא יישאר ארבעים שנה במדבר ולא ייכנס לארץ. הדור הבא כן יכנס, יחד עם יהושוע וכלב.
  10. מגפה פוגעת מיד בעשרת התרים וכלב ויהושוע ניצולים.
  11. סיפור המעפילים: כמה אנשים עושים תשובה ורוצים לעלות לארץ בניגוד להוראה החדשה שאין לעלות לארץ. הם בכל זאת עולים והם נהרגים על ידי האויב.

 

אנחנו מגלים שכלב ויהושוע אינם פועלים כאיש אחד תמיד. בהתחלה רק כלב מגיב. יהושוע וכלב ביחד מגיבים אחרי שמשה ואהרון נופלים על פניהם. גם ה' מדבר על כלב בלבד כאדם שמילא אחרי דבריו. ורק בתגובה שנייה של ה', יהושוע נכלל עם האנשים שלא ימותו וכן יכנסו לארץ.

 

הבדל דומה ,בן כלב ליהושע, אנחנו מגלים גם בספר דברים כשמשה מספר את הסיפור מזווית ראייה שונה(ראה מקורות למטה): כלב הוא היחיד שמילא אחר כוונת ה'. ולכן הוא ייכנס לארץ. משה נאשם גם הוא ונענש באי כניסה לארץ .יהושוע ייכנס, אבל  רק בתור מי שמחליף את משה!

 

כשאנו קוראים את המפגש בין יהושוע וכלב , ארבעים וחמש שנים מאוחר יותר, בספר יהושוע (ראה מקורות למטה), כלב דורש לעצמו את חבל חברון ומזכיר ליהושוע את ההבדל בין כניסתו לכניסת יהושוע. רק הוא מילא אחרי דבר ה' ויהושוע תפס פיקוד רק בזכות נאמנותו למשה. יהושוע נענה לבקשה של כלב בלי לענות מילה.

 

הרב תמיר גרנות מציע לראות את תגובות כלב ויהושוע כשתי התגובות האפשריות מול משבר:

 

המבשר הוא ההכרה שארץ כנען היא אכן ארץ קשה. העם היושב בה הוא אכן קשה. עם ישראל נמצא מול מציאות קשה. עשרה מתוך 12 התרים מחליטים שאין אפשרות להתמודד עם הקשיים האלה. וכל העם שומע להם.

אבל לכלב ויהושוע עמדות שונות. הם מאמינים שכן יש לעלות לארץ. אבל הם עושים זאת משתי זוויות שונות.

יהושוע מאמין. הוא מאמין בה'. הוא סומך על ה', על הניסים שלו. יהושוע הוא תלמידו של משה, איש האלוהים. יש בו אמונה חזקה מאוד ביכולת ה' לחולל ניסים כדי שהעם כן יצליח להתמודד מול הקשיים.

כלב מאמין גם הוא. אבל הוא לא רק מאמין בה' (הוא אכן מצטרף ליהושוע בטיעונים שלו באמונה בה'). הוא בעיקר באמין בכוחות הטמונים בתוכו, בכוחות שיש להפעיל בכל אדם, בכל עם. כלב איננו טוען שאין קשיים. הוא רק מרגיש שמול הקשיים האלה, האתגר של האדם הוא להתגבר , להתעלות מעל לאמת של המציאות. אין להיכנע לאמת היבשה של המציאות. קל מאוד להסתתר מאחורי האמת של המציאות ולהרים ידיים מול "המציאות". הרבה יותר קשה, וזה, לדעת כלב המשימה של האדם, להתמודד מול המציאות כדי לשנות אותה לטובה! נזכור את דברי כלב:

וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ:

למה יהושע לא הגיב בהתחלה עם כלב? אולי בגלל שהוא חיכה שמשה רבו יגיב בעצמו. אולי , כמו שמציע המדרש, הוא הגיב והעם השתיק אותו כי לא היו לו ילדים (אתה רוצה שאנחנו נסכן את הילדים שלנו, קל לך לרצות לעלות לארץ כי אין לך ילדים!) . בעצם יהושע הגיב רק כאשר מנהיגותו של משה התערערה וכשמשה נפל על פניו.

 

יהודה או יוסף?

אי אפשר שלא לזכור ששני האישיים האלה ,כלב ויהושוע מייצגים שני שבטים יריבים יהודה ויוסף. שתי סגוי מנהיגויות. העם יתפצל בין שתי ממלכות שונות בעקבות היריבות הזאת. כאן אין יריבות אבל יש בהחלט הבדלי גישה שונים.

 

מה עדיף?

בין שתי האמונות האלה: האמונה בה' של יהושוע, והאמונה בחיים עצמם של כלב, הרב תמיר גרנות קובע שאמונת כלב גדולה יותר וכוללת את השנייה.

  • האמונה בה', דוחקת את הישועה מחוצה לי, אל עבר אל עליון שיעשה הכל כדי לעזור לי ,אבל מקור הכוח נמצא מחוצה לי. אני נשען עליו. אמונה כזו אי אפשר להנחיל לאחרים. כל אחד יכול להגיע לאמונה רק בזכות חוויה או הליכה מאחורי רב גדול כמו שיהושוע האמין בעקבות משה רבו.
  • האמונה בחיים עצמם, הם דורשים מהאדם לפתח אופטימיות מבפנים. לראות את ישועת ה' מתוך כוחות האדם והעם עצמם. עבורו, ה' איננו בחוץ אלה בפנים! בתוך המציאות עצמה! לא לחינם, ה' יאמר שלוש פעמים "חי ה'" כדי להישבע. כאיל הוא נמצא בחיים עצמם וזה סימן לאמיתות השבועה. אמונה כזו, עשוייה לעבור מהורים לילדים. חוסר הפחד מהחיים. הביטחון העצמי הבסיסי שמאפשר להתמודד עם קשיי החיים, נמצאים בתוך כלב. הוא מייצג באמת את מה שה' חיפש אצל העם.

משה רבנו נמצא כולו באמונת ה'. הוא איש האלוהים. הוא דיבר איתו פנים בפנים. אין לו צורך למצוא כוח פנימי. עבורו הדברים ברורים כזכוכית שקופה לגמרי.

ברור שעדיף אמונתו של כלב. אבל אמונה זו חייבת להתבסס על אמונה בה'!! וזה כל הקושי! להרבה עמי הארץ יש בטחון עצמי. להרבה רשעים יש גם בטחון עצמי. אבל הגדולה של כלב היא שיש לו גם וגם. יש לו גם את התעוזה הפנימית וגם את האמונה בה'.

לכן, חשוב שיהושוע יתחיל להיות המנהיג הבא ורק אחר כך יוכל להתפתח דרכו של כלב, דרכו של דוד המלך.

רק אחרי משיח בן יוסף, כמו יהושוע, יבוא משיח בן דוד כמו כלב.

 

המעפילים:

ועכיו נציע הסבר לסירוב ה' בהעפלת העם אחרי שהם כביכול עשו תשובה ומוכנים כן לעלות:

נראה לי שהמעפילים הבינו את מה שכלב הרגיש: תעוזה פנימית חזקה, מסירות נפש, …

אבל חסרה היתה להם האמונה בה'! את דרכו של יהושוע הם לא הפנימו!! ולכן ה' אסר להם לעלות.

 

במדבר פרק יד (מ) וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק כִּי חָטָאנוּ:(מא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי יְקֹוָק וְהִוא לֹא תִצְלָח:(מב) אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְקֹוָק בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם:(מג) כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי יְקֹוָק וְלֹא יִהְיֶה יְקֹוָק עִמָּכֶם:(מד) וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה:(מה) וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה: פ

 

הם מוכנים לעלות. כמו שכלב אמר: עלה נעלה! אבל משה הבחין שאין ה' בקרבם!! כלומר, הם דרגו על עמדת יהושע. הם שכחו שכלב דיבר יחד עם יהושע , בעניין אמונה בה'!!

העלייה חייבת להתבצע מתוך שתי הבחינות יחד, גם זו של כלב וגם זו של יהושוע!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מקורות:

 

סיפור התרים בפרשת שלח לך פרק יג-יד:

 

ה' :            במדבר פרק יג (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי .             נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם:

משה:

(ג) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי יְקֹוָק כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה:(ד) וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר:… (ו) לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה:.. (ח) לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן:… (טז) אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ: יז) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר:(יח) וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב:(יט) וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים:(כ) וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים:….

התרים 1:

(כו) וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ:(כז) וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ:(כח) אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם:(כט) עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן:

כלב:

(ל) וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ:

התרים 2:

(לא) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ:(לב) וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת:(לג) וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם:

כל העם:

פרק יד (א) וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא:(ב) וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ:(ג) וְלָמָה יְקֹוָק מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה:(ד) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה:

משה ואהרון:

(ה) וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

יהושוע וכלב:

(ו) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם:(ז) וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד:(ח) אִם חָפֵץ בָּנוּ יְקֹוָק וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:(ט) אַךְ בַּיקֹוָק אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיקֹוָק אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם:(י) וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים    (ארץX6)

ה' 1:

וּכְבוֹד יְקֹוָק נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פ(יא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ:(יב) אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ:

             משה מתפלל :       מה יאמרו הגויים?   מידות הרחמים

ה'2 :

(כ) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ:(כא) וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד יְקֹוָק אֶת כָּל הָאָרֶץ:(כב) כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי:(כג) אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ:(כד) וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה:(כה) וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף: פ

ה' 3:

(כו) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:(כז) עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי:(כח) אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי נְאֻם יְקֹוָק אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם:(כט) בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי:(ל) אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן:(….(לד) בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי:(לה) אֲנִי יְקֹוָק דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ:

 

התרים:

(לו) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ:(לז) וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק:(לח) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ:(לט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד:

 

 

אותו הסיפור מסופר על ידי משה בספר דברים

 

דברים פרק א (יט) וַנִּסַּע מֵחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא אֲשֶׁר רְאִיתֶם דֶּרֶךְ הַר הָאֱמֹרִי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ אֹתָנוּ וַנָּבֹא עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ:(כ) וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּאתֶם עַד הַר הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ:(כא) רְאֵה נָתַן יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת:

 

העם כולו:

(כב) וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן:

משה:

(כג) וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט:

 

המרגלים:

(כד) וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ:(כה) וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ:

העם:

(כו) וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:(כז) וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְקֹוָק אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ:(כח) אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם:

משה:

(כט) וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם:(ל) יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם:(לא) וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה:(לב) וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:(לג) הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם:

ה':

(לד) וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר:(לה) אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם:(לו) זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְקֹוָק:(לז) גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְקֹוָק בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם:(לח) יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל:(לט) וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ:(מ) וְאַתֶּם פְּנוּ לָכֶם וּסְעוּ הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף:

 

 

הסיפור מזווית כלב עצמו בספר יהושוע:

 

יהושע פרק יד (ו) וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי יְהוּדָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים עַל אֹדוֹתַי וְעַל אֹדוֹתֶיךָ בְּקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ:(ז) בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק אֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי:(ח) וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם וְאָנֹכִי מִלֵּאתִי אַחֲרֵי יְקֹוָק אֱלֹהָי:(ט) וַיִּשָּׁבַע מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר אִם לֹא הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרְכָה רַגְלְךָ בָּהּ לְךָ תִהְיֶה לְנַחֲלָה וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי מִלֵּאתָ אַחֲרֵי יְקֹוָק אֱלֹהָי:(י) וְעַתָּה הִנֵּה הֶחֱיָה יְקֹוָק אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר זֶה אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מֵאָז דִּבֶּר יְקֹוָק אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֶל מֹשֶׁה אֲשֶׁר הָלַךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה:(יא) עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא:(יב) וְעַתָּה תְּנָה לִּי אֶת הָהָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אַתָּה שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם הַהוּא כִּי עֲנָקִים שָׁם וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת אוּלַי יְקֹוָק אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק:

(יג) וַיְבָרְכֵהוּ יְהוֹשֻׁעַ וַיִּתֵּן אֶת חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה לְנַחֲלָה:(יד) עַל כֵּן הָיְתָה חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי לְנַחֲלָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:(טו) וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה: פ

 

בהעלותך פי5

בע"ה יג סיוון תש"פ

מישל בן שושן

 

בהעלותך פי5

 

 

 

פרשת בהעלותך מכילה שלושה חלקים שונים . החלק השני, שני הפסוקים המובדלים עם "נונים" הפוכים "ויהי בנסוע הארון.." שמוגדרים כספר בפני עצמו, חותכים אותו עד כדי כך שהגמרא מציעה שהתחלת ספר במדבר עד אותם הפסוקים מהווים ספר בפני עצמו, שני הפסוקים עצמם ספר בפני עצמו וסוף הספר , ספר שלישי.

אפילו לולי היו שני הפסוקים האלה, תוכן החלק הראשון והשלישי כל כך שונים שהיינו יכולים לעשות ההפרדה בעצמנו! החלק הראשון ממשיך תיאור של סדר מופתי של ארגון המחנה, מינוי הלויים והתחלת המסע ממדבר סיני לקראת ארץ כנען.

החלק השלישי מרכז את כל התלונות של העם במדבר. החלק הזה מלא כעסים (של העם, של משה, של ה'..) תלונות מצד העם, מצד משה, מצד מרים ואהרון..), משברים ועונשים. סיכמתי את שלושת החלקים האלה :

 

נושאי פרשת בהעלותך:

 

 

 

 

         החלק הראשון:                                     החלק השני:                                החלק השלישי :

 

  1. הדלקת המנורה: "בהעלותך את הנרות"
  2. מינוי והקדשת הלווים
  3. פסח שני
  4. הענן והאש על המשכן
  5. חצוצרות כסף
  6. הצעה ליתרו להישאר

יוצאים לדרך …

ויהי בנסוע הארון..

ובנוחו יאמר ….

 

 

  1. והאספסוף התאוו תאווה
  2. השלו
  3. תלונת בני ישראל משה נשבר
  4. שבעים זקנים
  5. אלדד ומידד מתנבאים .
  6. מרים ואהרון מדברים על משה

 

שני החיצים מסמלים את ה"עליה" לקראת יציאה מסודרת של המחנה וה"ירידה" ממת השלווה שהושגה כביכול, בחלק הראשון ובעיקר בשני הפסוקים המרכזיים.

ננסה להתמקד רק בשני נושאים של החלק הראשון:

  • מינוי הלויים
  • החצוצרות

 

 

 

 

 

 

  1. מינוי הלויים(המקורות נמצאים בסוף המאמר)

 

בעצם לא מדובר ב"מינוי" הלוויים כמו שמדובר בטהרת הלוויים. הכשרת הלוויים. כבר מהתחלת ספר במדבר, כל פרשה עוסקת בנושא הבדלת הלוויים משאר העם. מה שמאפיין את הפרשה שלנו זה החלק המעשי בטהרתם, במינוי ידיהם. הרב איתמר אלדר למד את כל הפרטים שכתובים כאן (טהרה, גילוח השערות, הנפה….)והשווה אותם עם אותם המעשים  שמתבקשים אצל הכהנים ואצל המצורע. אכן, רק אצל שלושת קבוצות אנשים אלה התורה מתארת הצורך במעשים יוצאי דופן כדי למלא את ידם או לטהר אותם.

 

 

 

נסתי לסכם הדברים בטבלה:

 

  לוי כהן מצורע
טהרה מי חטאת    
  תער על כל בשרם   יגלח את כל שערו
  כבסו בגדיהם   כיבס בגדיו
קרבן שני פרים פר ושני אלים שני כבשים..
קידוש   רחיצה במים רחיצה במים
    הלבשת בבגדים מיוחדים  
שמן   על ראש הכהן בהן יד ורגל ואזן,על ראשו
דם   בהן יד ורגל ואזן בהן יד ורגל ואזן
סמיכה כל ישראל    
הנפה הכהן מניף אותם    
    למלא את ידם , לקדש אותם לכהן לי.  
    שבעת ימים שבעת ימים
  במקום בני ישראל מוקדשים לכהן עבור ה' חוזר לחיים

 

לסיכום ההבדלים:

הכהנים משנים זהות! הם הופכים לאנשים אחרים. הם לובשים בגדים מיוחדים. הם "מוקדשים" לה'. לכן הם לא זקוקים "לטהרה" כי הם חדשים ובגדיהם חדשים לגמרי. הם לא זקוקים לטהר את עברם. כי אין להם כבר את העבר הזה כביכול! הם גם לא זקוקים ל"הנפה". כי ההנפה הי מעשה שמציין שהדבר שמניפים שייך לה' אבל הוא נשאר בעולם הזה במצב שלו. ההנפה מזכירה את השייכות לה' , הדרושה כדי שנהיה מודעים לשייכות של כל מה שקיים בעולם לה', וזה מאפשר לנו להשתמש בדבר. אבל מכיוון שהכוהנים הם שייכים בהגדרתם לה', אין צורך בהנפה. הכהנים זקוקים להזיה על ראשם, על גופם של דם ושל שמן כאילו הם כלי המקדש. הם מוקדשים לה'. כלי שנבנה עבור המקדש איננו קדוש עד שמקדישים אותו במשיחה. כך הכהנים זקוקים למשיחה ולהזיית שמן ודם

 

הלווים הם נציגי העם. הם נשארים שייכים לעם. הם נתונים לעבודת ה' "מתוך בני ישראל". הם לא לובשים בגדים מיוחדים. לכן, הם חייבים לכבש את בגדיהם. והם חייבים להיטהר מהעבר שלהם כי העבר שלהם ממשיך להיות קיים עבורם. הם לא משנים זהות. גם שמם לא משתנה. הם שייכים לשבט לוי כמו שיהודים שייכים לשבט יהודה. הכהנים משנים את שמם מלויים לכהנים ובכך מגדירים את זהותם החדשה. התער על כל בשרם הוא שלב בטהרה שלהם כאילו הם נולדים מחדש, הם נמשלים לתינוק שנולד. הם מתחדשים על ידי הטהרה הזו כי עכשיו הם מקבלים על עצמם לייצג את כל עם ישראל בעבודת המקדש. הם במקום הבכורות של כל העם. אבל מצד שני הם נשארים שייכים לעם למרות היבדלותם ממנו.

 

המצורע: עובר את שני התהליכים! הוא היה נחשב במעט למת. הוא צריך להיוולד מחדש. ולקבל בחזרה את כל מה שהוא איבד כיהודי. התהליך שהוא עובר כמו הלוויים, מטהר אותו מטומאתו והתהליך הדומה להקדשת הכהנים מחזיר אותו לעם היהודי, עם ה'.

 

 

 

 

 

 

  • החצוצרות

 

 

 

 

בציור רואים הכהנים שתוקעים בשתי חצוצרות ובאמצע כהן שתוקע בשופר.

כשמצוות היום היא בחצוצרות, מתחילים לתקוע גם בשופר וגם בחצוצרות אבל השופר מפסיק והחצוצרות ממשיכות.

כשמצוות היום בשופר , החצוצרות מקצרות והשופר מאידך.

 

 

כדי להבין מה קורה בפרשת החצוצרות, נראה לי חשוב לקרוא גם הנושאים הקודמים לפרשיה זו ומה שבא אחריו (המקורות עצמם מובאים למטה) הנה הסיכום של הנושאים:

 

  1. תיאור הענן על המשכן שתזוזתו מעל המשכן מסמנת לכל העם שיש לנסוע
  2. מצוות החצוצרות שעוזרות לכל העם לדעת שהמחנה צריך לנסוע
  3. תיאור המסע הראשון על ידי מסע הדגלים
  4. בקשת משה מיתרו לנסוע איתם כדי להיות להם "לעניים" ולהראות את הדרך.
  5. תיאור המסע כשהארון עצמו מראה לכל העם את הדרך ומכין להם הדרך כי הוא מקדים את כל המחנה
  6. שני הפסוקים "ויהי בנסוע" שמחזקים את ההובלה של הארון במסעות.

 

סיכמתי את הפסוקים במגמה ברורה: להשיב על השאלה: מי מוביל את הדרך? והנה שיש לנו לפחות ארבע תשובות:

  • החצוצרות
  • יתרו (גורם חיצוני, טבעי)
  • הענן
  • הארון

בכל קטע, יש הרגשה שרק גורם אחד הוא הגרום המוביל. אבל כשאנחנו קוראים את כל הפסוקים ביחד אנחנו נוטים לאחד את כולם. (למשל: הענן זז, ואז הארון מתקדם, ואזמשה תוקע בחצוצרות, ואם היה יתרו ,זה גם היה עוזר!…).

אבל ברור שהפסוקים מפרידים בין כל הדרכים האלה בין בתוכן הפסוקים ובין בעובדה שהתורה ראתה לנכון לעקור כל פרשיה ממקומה הטבעי וקיבצה את כולן כאן בשעת היציאה למסע.

  • אכן, מצוות עשיית החצוצרות, נאמרה למשה, כלל הנראה, ביחד עם כל כלי המשכן. יכול להיות יחד עם הכיור . גם המצווה לעשות אותן מכסף ומקשה, מראה שהכל הפרשיה נעקרה מפרשת תרומה או כי תישא והושתלה כאן בגלל הנושא המעניין אותנו: היציאה למסע של העם והדרכים השונות להובלת העם.
  • גם פרשת הבקשה של משה מיתרו לנסוע עם העם אל ארץ כנען כבר נזכרה בפרשת יתרו בספר שמות! כאן, היא מקבלת פן חדש שמדגיש את היתרון היחסי של יתרו בהנהלת המחנה מצד ידיעותיו של המדבר. כמו שהתורה כתבה את העצה של יתרו למינוי שופטים (למרות שבספר דברים העצה הטובה הזו באה ממשה עצמו!) כך היא מצהירה כאן שהנהגה של אדם חיצוני יכל לעזור בהחלט!!
  • גם תיאור הענן על המשכן כבר נכתב בהרבה מקומות. בין היתר בפסוקים האחרונים של ספר שמות.
  • גם תיאור הארון כמוביל קדימה למחנה יכולה להפתיע אותנו שכן הוא תואר עם שאר הכלים כנוסעים במרכז המחנה ולא בנפרד קדימה ובהובלה של שלוה ימים.
  • אם כן, הימצאותם , כאן, של כל הפרשיות האלה (מחוץ למקומן הכרונולוגי) אומרת דרשני!!

 

 

 

 

ברצוני  להציע כאן: שהתורה מציגה את ארבעת הדרכים לצאת לדרך. לאו דווקא בדרך המדבר לכיוון ארץ כנען, אלא הדרך להובלת החיים הפרטיים של כל יהודי , הדרך של הובלת הכלל, בכל המצבים השונים בהיסטוריה.

 

 

הענן:

הנהגת הענן והאש מסמלות את ההנהגה הנסית האלוהית. אין בהנהגה שום חלק לבחירה האנושית. ה' בכבודו ובעצמו מוביל. על האדם רק ללכת בדרך שה' מראה לו על ידי סימנים גלויים (או נסתרים).

נראה לי שהרבה "דתיים" רואים את הנהגת חייהם על פי המודל הזה. הרבה יהודים , למשל, אינם מוכנים לעשות שום פעולה אם נס גלוי ברור ומוכרז, כמו עמוד אש, איננו מצווה להם לפעול. ישנם שמקבלים את דבר רבנים, צדיקים, מורי דרך כמחליפי הענן והאש המתוארים כאן כנציגי ה'

 

 

הארון:

הנהגת הארון היא מאוד סמלית: הארון מכיל את לוחות הברית שה' בעצמו נתן . אמנם מדובר בכלי שבני אדם בנו אבל הוא מכיל לוחות שמימיים. והלוחות מצוות על מצוות. כלומר, שמירת התורה והמצוות היא זו שמנהיגה את האדם והעם. אם אני שומר מה שכתוב בארון, הארון המונהג על פי ה', יראה לי את הדרך בצורה ניסית. כלומר הנס יתרחש בתנאי שאני אקיים או לפחות אכבד, את מה שכתוב בארון.

 

 

החצוצרות:

הם כלי שנוצר כולו על ידי בני אדם. אבל הוא "מקשה": היה גוש חומר (כאן כסף) ובני האדם הוציאו את כל החומר מסביב הכלי שיצא ממנו. כאילו בני האדם עזרו להוציא את הקליפות שמסתירות את הכלי הקדוש שה' יצר בעולם. יש כאן גילוי קדושה על ידי האדם. בנוסף, החצוצרות מזכירות את ה'. "ונזכרתם לפני אלוהיכם", "והיו לזיכרון לפני ה'". כששומעים את קול החצוצרות, קוראים לה' לעזרתנו ומרגישים בנוכחותו. החצוצרות עשויות גם למקרה העדה סביב המשכן כדי שמשה ימסור להם את דבר ה'. יש בחצוצרות חיבור בין מעשה אדם ונוכחות ה'.

השמעת הקול הזה , כמו שהעם שמע קולות השופר בסיני, היא אחת הדרכים להנכיח את ה' בתוך העם.

ההנהגה על ידי חצוצרות מסמלת , אם כן, שיתוף פעולה בין מעשי האדם ששומע את דבר ה'. השמיעה הזו היא לא השמיעה למצוות אלה פיתוח רגישות לקול ה' בעולם, לנוכחותו בקרבנו.

 

 

יתרו:

למה משה ביקש את עזרת יתרו? הרי ה' הוא זה שעוזר לנו , הוא זה שמנחה אותנו בכל שעל במדבר. הוא מגן על כל המחנה מכל הבחינות הפיזיות. מה הצורך לבקש עזרה מיתרו?? משה מבקש ולמרות הסירוב של יתרו הוא שוב ושוב מבקש. התורה אפילו לא טורחת להגיד מה ענה בסוף יתרו. כאילו זה פחות חשוב מאשר בקשת משה!

הנהגת יתרו היא סמל לעזרה שהאדם מבקש מכל הכוחות שברשותו בעולם. זה הgps,שאני תולים את בחירת דרכנו היום. אבל זה גם כל המדע שעוזר לנו לקחת החלטות בחיינו. כל היכולות שפיתח האדם כדי להיעזר בכל אמצעי כדי לעזור לו להנחות אותו בחיים.

העובדה שיתרו סירב היא פחות חשובה מאשר האישור שנותן לנו משה כאן, שיש כן להיעזר בכל אמצעי כאילו אין ענן ואין ארון!!

 

מה שמעניין, לעניות דעתי, זה העובדה שהתורה איננה מתארת חיבור בין כל הדרכים. היא מתארת כל דרך כאילו היא היחידה. אבל היא כותבת את ארבעתן יחד באותו הרצף! כאילו עלינו ללכת בכל אחת מהדרכים כאילו אין דרך אחרת! לפעול כאילו אין השגחה פרטית ולהאמין בהשגחה כאילו היא לא תלויה !

יכול להיות שהאדם מורכב בכל הבחינות האלה. יכול להיות שהוא משתמש בכל אחת או בחיבורן בזמנים שונים בחייו או בנסיבות. יכל להיות שלכל אחד יש נטייה טבעית לאחת יותר מהשנייה. אבל ארבעתן קיימות! משה רבנו הכשיר כל אחת!

 

 

החצוצרות

 

עכשיו שגילינו את ה"סביבה" של פרשת החצוצרות, נוכל לגשת פנימה לפסוקים של החצוצרות:

יש לחצוצרות שני תפקידים שהם ארבע:

 

אסיפה :                                     מסביב למשכן ולמשה כדי שמשה ימסור את דבר ה'

בחגים במועדים, אסיפה מסביב למקדש

 

יציאה:                                      יציאה לדרך המסעות במדבר

יציאה למלחמה

 

  • האסיפה מתבצעת על ידי קול תקיעה אחידה, מרגיעה
  • הפיזור, היציאה, על ידי התרועה, מקוטעת ומפחידה, דורשת התעוררות והכנה מיוחדת

 

גם בתוך החצוצרות, אנחנו מוצאים ארבע כיוונים שמורכבים משילוב שני מרכיבים: ה' והאדם ומונחים על ידי שתי תנועות עקרוניות בחיים: הכינוס והפיזור. הכניסה והיציאה. היום  (היציאה אל עבר העולם )  והלילה (הכינוס לתוך הבית והשינה)

כמו הנשימה, שכוללת  השאיפה והנשיפה, החיים של האדם מורכבים משני המהלכים המנוגדים והמשלימים האלה. בכל אחד מהתחומים, נוכחות ה' מתבטאת בצורה שונה. ודורשת מהאדם רגישות שונה לנוכחות ה'.

נזכיר את החידוש של ה"מגיד ממזריץ": חצוצרותחצי צורות ! האדם ה' נפגשים! לכן הן שתים ולכן המילה המתארת אותן מכילות האותיות של ה"חצי". יש בקולות האלה מפגש בין האדם וה'. אבל כמו כל מפגש, הוא תלוי בנסיבות.

שני המצבים השונים האלה של היציאה והכינוס, הם המצבים שמתוארים בשני הפסוקים המפורסמים בין שני הנונים:

"ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: קומה ה' ויפוצו אויבך.." הפסוק מתאר מצב של יציאה , של אויבים, של צורך בהגנה של ה' .

"ובנוחו יאמר שובה ה' רבבות..": הפסוק הזה מתאר המצב ההפוך: של המנוחה, של השקט, של הרגיעה. המהלך של התשובה, של השיבה לתוך הבית, לתוך הארץ, לתוך מצוות ה'. השיבה אל חיק בטוח .

 

רק בזכות התיאור הזה של כל המצבים האפשריים של האדם היוצא והנכנס, המסתכן והבטוח, נוכל לעבור אל המסעות עצמם, כלומר אל עבר הבעיות, אל עבר התלונות, אל עבר יצירת עם תוסס בעייתי אבל משמעותי!

—————————————————————————————————————–

מקורות עבור ההשוואה בין הלויים הכהנים והמצורע המיטהר

 

הלוויים    במדבר פרק ח (ה) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ו) קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם:(ז) וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ:(…ט) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(י) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי יְקֹוָק וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם:(יא) וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת יְקֹוָק… וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לַיקֹוָק:(יד) וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם:(טו) וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה:(טז) כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת פִּטְרַת כָּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אֹתָם לִי..(יט) וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ…

 

הכהנים    שמות פרק כט (א) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר … וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם:(ה) וְלָקַחְתָּ אֶת הַבְּגָדִים וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן …(ז) וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ:……..כ) וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאַיִל וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית ..:(כא) וְלָקַחְתָּ מִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וּמִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו ….(כט) … וּלְמַלֵּא בָם אֶת יָדָם:(ל) שִׁבְעַת יָמִים … לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ:… שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם:….(… וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי:(…

 

המצורע:    ויקרא פרק יד (..ב) זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ …:(ח) וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים:(ט) וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר….יד) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית:(טו) …(יז) וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית ..

מקורות לארבע דרכי ההנהגה:

 

  1. הענן

 

במדבר פרק ט (טו) וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר:(טז) כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה:(יז) וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(יח) עַל פִּי יְקֹוָק יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ…(כג) עַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ וְעַל פִּי יְקֹוָק יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק שָׁמָרוּ עַל פִּי יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה: פ

 

  1. החצוצרות:

 

במדבר פרק י (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת:

(ג) וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:(ד) וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל:

(ה) וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה:(ו) וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם:(ז) וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ:(

ח) וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:

(ט) וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם:

(י) וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם: פ

 

סיכום התפקידים של החצוצרות:

תקיעה שתי חצוצרות אספת כל העם אל משה
חצוצרה אחת אספת הנשיאים אל משה
תרועה   נסיעת המחנה הראשון
  נסיעת המחנה השני
תרועה   יציאה למלחמה
תקיעה   ביום שמחה ומועד, על הקרבנות

 

  1. הענן והדגלים:

 

(יא) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת:(יב) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן:(יג) וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל פִּי יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה:(יד) וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב:…..

..

  1. בקשה מיתרו:

 

 (כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְקֹוָק דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל:ל) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ:(לא) וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם:(לב) וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְקֹוָק עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ:

 

  1. הארון:

 

(לג) וַיִּסְעוּ מֵהַר יְקֹוָק דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה:(לד) וַעֲנַן יְקֹוָק עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה: ס

 

  1. שני הפסוקים:

נ  (לה) וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְקֹוָק וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ:

(לו) וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְקֹוָק רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: פ  נ

 

 

במדבר פי5

בע"ה כא אייר התש"פ

מישל בן שושן

במדבר פי5

 

תוכן המאמר:

  • פרשת במדבר. מבנה
  • המפקדים
  • הבעיה הכרונולוגית והצעת פתרון
  • כפילות מינוי הלויים
  • הכיסויים של כלי המקדש
  • החלק הראשון של ספר במדבר

 

1 תוכן פרשת במדבר:

פרק א':

  • אחד באייר: מצוות מפקד מבן 20 שנה. מינוי הנשיאים.
  • תוצאות המפקד לפי כל שבט. סה"כ 603550 (ללא הלוויים)
  • ה' מצווה לא לפקוד הלוויים (1)"בתוך" בני ישראל. יש להם תפקיד מסביב למשכן ונשיאת המשכן במסעות

פרק ב':

  • סדר הדגלים קבוצות של שלושה שבטים. חוזרים על המספר של כל שבט. סה"כ 603550.
  • אין לפקוד הלויים (2)

פרק ג':

  • תולדות אהרון ומשה (3)
  • בחירת הלוויים (4), (5)
  • מצוות לפקוד הלוויים מבן חודש . סה"כ 22000(6)
  • מצווה לפקוד הבכורות מבן חודש. סה"כ 22273
  • מצווה לקחת הלויים תחת הבכורים. (273X5שקל=1365שקלים לכהנים). (7)

פרק ד'

  • נשא את ראש בני קהת (30-50שנה) (8)
  • מצווה לכהנים לכסות הכלים.
  • מצווה לא להכרית את הקהתים! (9)

 

הפרשה מדברת על הצורך לפקוד את העם על ידי משה אהרון וראשי השבטים. במקביל, יש תשעה מקומות שבהם מודגשת הבחירה של הלויים כשבט מיוחד שיש לספור בנפרד. לכן, ננסה להתעניין בבחירה הזאת של הלווים ועל עצם המפקד. אולי יש מקום לדבר על שני מפקדים, אחד בפרק הראשון שמטרתו לא ברורה ובפרק השני , בו חוזרים על המפקד, הפעם כדי לארגן את המחנה מסביב למשכן.

 

  1. המפקדים

 

ספר במדבר נקרה "ספר הפיקודים" כי יש בו מפקד בתחילתו (בפרשה שלנו) ולקראת סיומו, בשנה הארבעים. הרבה מפרשים ניסו להסביר את סיבת המפקד.

כדי לבנות "צבא". לקראת המלחמה לכיבוש הארץ. זה דורש להבין את המילה "צבא"(לצבוא צבא) במשמעות שלנו היום. משמעות זו אינה חד משמעית כי גם לגבי הלויים, דובר על "צבא". אבל הלויים לא משרתים בצבא המלחמה. לכן, נראה שהמילה "צבא" קרובה יותר לכניסה לתפקיד כל שהוא או המוכנות לשרת במשימה קבוצתית.

כדי להתארגן מסביב למשכן. זה נכון לגבי פרק ב'. אל בפרק א' אין עדיין שום הוראה כזו.

לשם חיבה! כמו שרש"י אוהב להגיד בראש כל חומש. ה' אוהב לספור את עמו!

אבל, כל ההסברים האלה אינם כתובים בפשט הפסוקים והתורה השאירה את מטרת המפקד בעמעום (מכוון?)

 

שאלה נוספת היא: מדוע המספר שמקבלים בסיום המפקד זהה בדיוק למספר שקבלנו בספר שמות 603550!

אכן, בספר שמות, היה מפקד דרך מתן מחצית השקל ובתרומת כל הכסף הזה, בנו את אדני וווי המשכן.

שמות פרק לח (כה) וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:(כו) בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:(…

 

הכסף שנתרם על ידי מחצית השקל: 1775שקל +100ככר  (1כיכר=3000שקל)= 301775

100כיר=300000שקל כסף….עבור 100אדנים

1775שקל כסף…….עבור ווים

603550 גברים מבן עשרים שנה ומעלה   (301775X2=603550)

 

נסכם: לפי פשוטי הפסוקים שעליהם כל המפרשים (חוץ מקסוטו ובודדים בעקבותיו) מסכימים, היו שני מפקדים! אחד, שהתרחש בין ה10 בתשרי (ירידת משה מהר סיני עם מצוות הבאת תרומה לבניין המשכן) ובין ה1 בניסן בשנה השנית (בו, המשכן כבר בנוי). על המפקד הזה , אנחנו לומדים בעקיפים בספר שמות. ויש מפקד שני, ב1 בחודש השני (כלומר כמה חודשים בודדים אחרי המפקד הראשון) שתוצאותיו זהות לראשון ומטרתו אינה מוסברת! אני אביא כאן טבלה של המפקדים בספר במדבר:

 

שמות ספר במדבר
לח א-ה א-כ ב-י כו-ה
 

תרומת המשכן

מינוי מפקד   סדר   מפקד
הנשיאים המדבר המיקום מסביב למשכן כניסה לארץ
  ראובן ראובן יהודה 74,600   ראובן 43,730
  שמעון שמעון יששכר 54,400 186,400 שמעון 22,200
      זבולון 57,400   גד 40,500
  יהודה גד ראובן 46,500   יהודה 76,500
יששכר יהודה שמעון 59,300 151,450 יששכר 64,300
  זבולון יששכר גד 45,650   זבולון 60,500
  אפרים זבולון לוי 22,000   מנשה 52,700
  מנשה אפרים אפרים 40,500   אפרים 32,500
  בנימין מנשה מנשה 32,200 108,100 בנימין 45,600
  דן בנימין בנימין 35,400   דן 64,400
  אשר דן דן 62,700   אשר 53,400
  גד אשר אשר 41,500 157,600 נפתלי 45,400
  נפתלי נפתלי נפתלי 53,400      
 

603550

סה"כ 625,550 603,550 סה"כ 601,730

 

 

 

 

 

 

 

מספר הלוויים מבן 30 ועד 50שנה= 8,580

 

 

 

 

  1. הבעיה הכרונולוגית והצעת פתרון

 

נתעקב על פרט שנראה קטן ושולי הנמצא בפסוק הראשון של הפרשה:

 

במדבר פרק א (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:(ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר

 

התאריך הזה מסבך אותנו מאוד! בגללו צצות כל השאלות שלנו לעיל.נסכם כמה מהבעיות האלה:

  1. למה לבחור תאריך זה כדי לצוות על מפקד שכבר נעשה לפני חודש?
  2. בפסוקים הראשונים, ה' ממנה את ראשי השבטים שיזכו לעמוד עם משה ואהרון לפקוד את כל העם:

ד) וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא:(ה) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם לִרְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר:……..

אבל הנשיאים האלה, הם אותם הנשיאים שהביאו את קרבנות הנשיאים בזמן חנוכת המשכן…בחודש הראשון! (כמו שיהיה כתוב בפרק ז בספר שלנו)

במדבר פרק ז (א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן …:(ב) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים:….(יב) וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה:..

אם היו כבר ידועים למה למנות אותם חודש אחר כך? במיוחד שכתוב בפסוק ב' הנ"ל:"הם העומדים על הפקודים" כאילו זה קרה לפני החודש הראשון!! כאילו המפקד עם הנשיאים האלה קרה "לפני" החודש הראשון. אם כן, איך להבין שזה קורה בחודש השני???

  1. בהמשך, מוסבר שבני ישראל עוזבים את מדבר סיני ב20 בחודש השני. למה תאריך זה נבחר??
  2. בספר ויקרא, כשמתארים את יום חנוכת המשכן, אין בכלל אזכור לקרבנות הנשיאים ! למרות שכתוב בספר במדבר שזה קרה בחנוכת המשכן!
  3. כפי שנראה בחלק השישי של מאמר זה, כל מה שארע בחודש השני (מפרקים א' עד ז') שוב מתואר כמתרחש בחודש הראשון (מפרק ז' עד י')!! למה?? ולמה חודש השני קודם לחודש הראשון בחלוקה הזו?

 

לכן, ברצוני להציע פתרון אחד לכל הבעיות האלה:

יש להבין את המילה "חודש" כ"בחינה" או "מישור" או "ממד". כלומר , תיאור מה שקרה ב"חודש הראשון" הוא תיאור "מבחינה ראשונה" של הדברים. מה שמתואר "בחודש השני" מתאר אותם ימים, רק "מבחינה שנייה". כך שאין כאן הבדל תאריכים אלה הבדלי בחינות. הבדלי נקודת מבט שונות של אותם המאורעות

 

בעזרת המפתח הזה, אנו עונים על כל השאלות:

  • לא היה אלה מפקד אחד שקרה לפני ה1 בניסן. המפקד הזה נעשה על ידי תרומת מחצית השקל בכסף שעזר לבנות המשכן. במפקד הזה , נכחו משה אהרון ונשיאי העדה.
  • יום כלות משה להקים את המשכן= 1 בניסן
  • היום השמיני, יום חנוכת המשכן לעיני העם= 8 בניסן
  • מאותו היום, הביאו 12 הנשיאים את קרבנם עד..ל20 בניסן!
  • ב20 בניסן, הסתיימו כל טקסי חנוכת המשכן, והמחנה יצא באותו היום ממדבר סיני!!

 

כל המטרה של התורה היא לתאר "מישורים" שונים לאותם האירועים.

  • החודש הראשון, מתאר כל מה שחשוב מבחינת המשכן עצמו
  • החודש השני מתאר אותם המאורעות אבל מבחינת המחנה מסביב למשכן!

 

ספר שמות הסתיים בצומת הזו: ביום הקמת המשכן. הצומת הזו פונה לשני מישורים מקבילים

  1. מצד אחד, לספר ויקרא שמטרתו היא ללמד את מושג הקדושה הקשורה למשכן ומחוצה לו. זה עניינו של החודש הראשון
  2. והצומת מפנה אותנו גם לספר במדבר שמטרתו היא החודש השני, כלומר ארגון המחנה, הבחינה הפוליטית חברתית

 

ספר שמות ספר ויקרא תיאור "החודש" הראשון, הקדושה, המשכן
ספר במדבר תיאור "החודש השני", ארגון המחנה והחברה מסביב למשכן

הנה סיכום הדברים לפי הכרונולוגיה המקובלת ולפי ההצעה שלי:

 

הכרונולוגיה המקובלת

 

 

15 ניסן שנה 1 10תשרי שנה1 1ניסן שנה 2 1אייר שנה 2   שנה 40
יציאת מצרים כיפור חנוכת המשכן במדבר לפני הנסיעה   ערבות מואב
600000 603550 603550   601730

 

10תשרי         1ניסן             8ניסן             12ניסן                   1 אייר              20אייר

 

 

 

 

 

הכרונולוגיה לפי הצעתי:

 

חומש ויקרא   (החודש הראשון)

שמות

1           8                                                 20

 

חומש במדבר (החודש השני)           12ימי הנשיאים         נוסעים

 

 

 

ארגון החברה שם את הדגש על הייחודיות של כל אחד. כל אדם חשוב בגלל מה שמיוחד בו שאין באחר. לכן, כל אחד הוא אמנם מספר, אבל הוא גולגולת, יש לו "שם". בנוסף, יש חשובות להבדלים בין המשפחות ובתי האב וכן ההבדלים בין השבטים. לכן היה צורך לשתף את משה (שמכיר את נשמת כל העם), את אהרון(שדואג לשלום בין כולם) ולנשיאי השבטים (שמכירים את הייחודיות של כל אחד).

אין התורה מחפשת לטשטש את ההבדלים האלה. להיפך, היא רוצה שנמשיך לפתח את ההבדלים האלה. היא דורשת שכל שבט ישב בנפרד. היא דורשת שיהיו דגלים ולא דגל אחד. אבל, כדי לארגן את כל הריבוי הזה, יש לאחד את כולם מסביב למשכן. המשכן, בספר במדבר איננו מתואר לפי מה שמתרחש בתוכו אלה בתפקיד המאחד שלו עבור כל המחנה!!

 

כותרת הספר והפרשה שלנו, "במדבר" מורה על העיקר בספר: ארגון האנשים העומדים מפוזרים כאן, במדבר. ה' לא מדבר אל משה מהר סיני או מאוהל מועד אלה "במדבר סיני, מאוהל מועד" אכן, פיזית הדיבור אל משה מתרחש בין שני הכרובים באוהל מועד. אבל, העניין הוא ההדגשה של המציאות של המדבר. מקום העמידה של כל העם. והעם , ארגונו, הסדר בו, וטיפול הבעיות שנוצרות עקבותיו, הם במרכז הספר כולו.

 

 

 

  1. כפילות מינוי הלווים

 

כמו שעם ישראל נבחר מתוך שאר העמים, כך שבט הלויים נבחר מתוך עם ישראל. לכן יש לו מפקד משלו, בין בתור בני אדם (מבן חודש ומעלה) בין בתפקיד שלהם (30-50)

 

פקדת בני ישראל פקידת הבכורות פקידת הלויים (לא קשור לעבודה) פרק ג :יד,טו פקידת הלויים (עבודה)  פרק ד
20-60 0-120 0-120 30-50

 

אבל,ריבוי הפסוקים שעוסקים באי פקידת הלווים עם שאר העם ועל בחירתם ועל המפקד שלהם מאלצת אותנו לבחון את ההבדלים בין המקומות שנראים כחוזרים על אותם הדברים.

הרב תמיר גרנות בוחן למשל בין שני מקורות רצופים:

 

מקור ראשון של בחירת הלויים:

פרק ג': (ה) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ו) הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ:(ז) וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כָּל הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן:(ח) וְשָׁמְרוּ אֶת כָּל כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן:(ט) וְנָתַתָּה אֶת הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(י) וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת:

 

מקור שני של בחירת הלויים:

(יא) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(יב) וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם:(יג) כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי יְקֹוָק: ס

 

מצד אחד, הלויים הם "נתונים" לאהרון לשימוש הכהנים והמשכן

מצד שני, הם "נתונים" לה'! הוא בחר בהם והם מחליפי הבכורות

מצד אחד הם נספרים בין גילאי 30-50 לתפקידם

מצד שני הם נמנים מבן חודש ומעלה כבני אדם ולאו דווקא בתפקיד כלשהו

מצד אחד הם "נבחרים מתוך בני ישראל" ומצד שני, הם המשכם של תולדות משה ומאהרון

סכמתי את כל ההבדלים בטבלה:

 

 

דיבור ראשון (ה-י) דיבור שני (יא-יג)
הלויים נתונים לו (לאהרון) הלוויים נתונים לי (לה')
עוזרי הכהנים בחירה כמחליפי הבכורות –עם ישראל
תולדות אהרון ומשה והלויים מתלווים אליהם בתור תולדותיהם נבחרו בגלל משפחה

"אשרי תבחר"……………..

בחירה מלכתחילה יחסית לבכורות ולזכות מעשיהם  בעגל (מי לה' אלי)

……………………."ותקרב"

פקידה 30-50 פקידה 0-120
סגולה עצמית-תולדות בזכות מעשיהם התקרבו

 

כתוב בספר תהילים:

סה  (ה) אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ קְדֹשׁ הֵיכָלֶךָ:

שתי בחינות שונות ומשלימות יש בבחירת מי ששוכן בחצרות הקודש:

  • ה' בוחר אותם. כמו שהוא בחר במשה ואהרון
  • הם מתקרבים (בזכות מעשיהם למשל בחטא העגל)

תפקדי מורחב יותר של הלויים מתואר על ידי משה בסוף ימיו:

דברים פרק לג (ח) וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה:(ט) הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ:(י) יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ:

שתי הבחינות האלה דומות לבחירת עם ישראל ונתינת ארץ כנען לעם ישראל:

  • מצד אחד, בחירה מלמעלה, סגולה, הבטחה
  • מצד שני, הכל תלוי במעשי בני האדם

 

 

 

 

סכמתי את שתי הבחינות על ידי שני סמלים:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

העיגול הפנימי מסמל את המשכן

המעגל השני, את מקום ישיבת הלויים (והכהנים)

המעגל השלישי, החיצוני ביותר, את מקום ישיבת העם.

 

הדיבור הראשון בטבלה לעיל, מתארת את בחירת הלויים  בקשר למשכן, לכהנים. המעגל של הלויים נובע מהמעגל של המשכן

 

הדיבור השני בטבלה , מתאר בחינה אחרת, בה הבחירה יונקת את מקורה מעם ישראל עצמו (החלפת הבכורים)

 

כמובן, הלויים עצמם מחברים בין שתי הבחינות.

אבל חשוב לתורה כנראה, לתאר תמיד בחינות שונות בנפרד כאילו היא לבדה חשובה ואחר כך, עלינו לאחד את הבחינות בפועל ולהגיד שהתורה היא אחת!

 

  1. הכיסויים של כלי המקדש

 

בסוף הפרשה שלנו, משפחת הקהתי (אחת משלושת משפחות הלויים) מצווים לקחת ולשאת על כתפיהם את כלי המשכן אחרי שיפורק לקראת המסעות. הכהנים מכסים כל כלי ורק אחר כך הלויים יכולים לנגוע בכיסויים ולהרים הכלים.  בעקבות הסבריו של הרב תמיר גרנות ניתן לעשות טבלה מסכמת של הכיסויים השונים של כל כלי:

 

 

הכלי הארון השולחן מזבח הזהב הכלים מזבח החיצון
הכיסוי הפנימי ביותר פרוכת תכלת תכלת תכלת ארגמן
  תחש תולעת שני
הכיסוי החיצוני ביותר תכלת תחש תחש תחש תחש

 

רק לארון ולשולחן יש שלושה כיסוים. לשאר יש שני כסוים.

 

  • התכלת היא תמיד מסמלת את האין סוף, הקדושה, השמיים.. זה צבע קר האמור לציין מרחק.
  • התחש, הם עורות שמאפרים הגנה מפני הרוח והגשם.
  • תולעת השני והארגמן, הן צבעים חמים המסמלים , בדרך כלל, קרבה. כמו מזבח החיצון הקרוב לעם

מובן שהתחש מכסה את כל הכלים מפגעי מזג האוויר. אבל, מעניין שבארון, התכלת, הקדושה  האין סופית שלו, בוקעת מעבר שאר הכיסויים כאילו הארון הוא מעבר לתנאי עולם הזה! התכלת היא בחוץ!!

 

כמו הבגדים הפניים שמכסים את האדם, יש בגדים פנימיים לכל כלי כאילו לא רק החיצוניות שלהם חשובה.

 

 

 

 

 

 

דרך אגב, למי שזה מעניין, הנה הכיסויים הקבועים, במשכן, כשהוא בנוי:

 

יריעות המשכן

  1. יריעות תחשים
  2. יריעות אלים מאודמים
  3. יריעות עיזים: שחורות
  4. יריעות המשכן: 24 חוטים

(תכלת, תולעת שני, שש.)

שני כרובים (אריה ונשר)

הארון

 

  1. החלק הראשון של ספר במדבר

ספר במדבר כולל עשרה פרקים ראשונים שמהוות יחידה בפני עצמה כי היא מתארת את הישיבה של המחנה במדבר וההכנות למסע שיתחיל אחרי כן. עשרה פרקים כדי לתאר הארגון לפני הנסיעה.

הרב יונתן גרוסמן מציע לחלק את כל 10 הפרקים האלה לשניים:

  • מפרק א' עד ו: זה קרה , לפי התורה, בחודש השני:

במדבר פרק א (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:(ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ ….

 

  • מפרק ז' עד י: זה קרה, לפי התורה בחודש הראשון:

במדבר פרק ז (א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם:(ב) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים:

  • מפרק י-פסוק יא: מתחיל המסע הארוך מהיום ה20 של החודש השני:

במדבר פרק י (יא) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת:(יב) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן:

 

והנה החלוקה הפנימית של שני החלקים האלה:

בחודש השני באחד בחודש

  • פרקים א' ב': ארגון השבטים מסביב למשכן (סדר השבטים מיהודה..)
  • פרקים ג ד : ארגון הלוויים בשירות המשכן
  • פרקים ה' ו': חוקים הנוגעים לקהילה (שילוח הטמאים- ברכת כהנים)

 

בחודש הראשון באחד לחודש

  • פרק ז': קרבנות הנשיאים (שבטים) לחנוכת המשכן. (סדר השבטים מיהודה..)
  • פרק ח' : גיוס הלווים לשרות המשכן
  • פרקים ט' י' : חוקים הנוגעים לקהילה (פסח שני,הטמאים, כוהנים, חצוצרות)

 

 

הרב יוני גרוסמן איננו מציע (ולא מכיר ) את ההצעה שלי שהצגתי למעלה על קריאת

  • "החודש הראשון" כ"בחינה הראשונה" בחינת הקודש , בחינת המשכן
  • ו"החודש השני" כבחינה השנייה, ששמה את המחנה, העם, במרכז האירועים

אבל קריאתו איננה פוגעת בהצעתי. היא אפילו מעודדת אותה!

כל חלק מחולק לשלושה כשיש הקבלה ביניהם. לכן צבועים הראשונים בירוק , השניים בכחול והשלישיים באדום. נשווה בקצרה בין החלקים האלה

  • א. השוואת החלקים הראשונים : מינויי הנשיאים
  • בחלק הראשון (בחודש השני) הנשיאים מופקדים על מפקד העם. וזה מתאים להצעתי
  • בחלק השני, (בחודש הראשון) הנשיאים, אותם הנשיאים בדיוק, מריבים קרבנות במשכן

 

מינוי הנשיאים וארגון השבטים
במדבר א-ב במדבר ז
מסביב למשכן בתוך המשכן
בחינת "החודש השני" הממרכזת את העם מסביב בחינת "החודש הראשון" המתרכזת במשכן פנימה

 

  • ב. השוואת החלקים השניים: הבחירה של הלויים:

רשמתי לעיל, בסעיף מיוחד את ההבדלים בין שתי בחינות הבחירה של הלויים.

  • הלויים כנציגי העם
  • הלויים כמשרתי הכהנים
  • ג. המצוות הנוגעות לקהילה:

במדבר פרק ה

  • וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(.. וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ:
  • (ה) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ו… לִמְעֹל מַעַל בַּיקֹוָק וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא:
  • (יא) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(… תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל:….סוטה
  • במדבר פרק ו (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(… אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר :…
  • (כב) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(כג… כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:

 

במדבר פרק ט

  • וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר:(ב) וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ:……פסח שני
  • (טו) וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר:….
  • במדבר פרק י (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת:(ג) וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:…

 

נסכם בטבלה את המצוות החותמות כל חלק:

 

חוקים הנוגעים לקהילה
החלק הראשון (החודש השני) החלק השני (החודש הראשון)
זקוקים למשכן אבל לא תלויים בו תלויים במשכן
במדבר פרק ה במדבר פרק ט
מחנה טהור (שילוח הטמאים) פסח שני
דיני מעילה הענן על המשכן
סוטה  
נזיר  
ברכת כהנים חצוצרות

 

  • החלק הראשון (החודש השני), מדבר על בעיות הנוגעות לקהילה עצמה. אבל תמיד בזיקה אל המשכן! האשה הסוטה היא עניין אישי משפחתי שקורה בקהילה. אבל הפתרון נמצא במשכן אצל הכהן!. גם כאן, הבחינה של החודש השני, הבחינה של המחנה שא6חדותו מובטחת על ידי מרכזיות המשכן צצה לה. דרך אגב, ברכת כהנים שהיא מתרחשת במשכן, מתבררת כאינה תלויה במשכן אלה בעם עצמו. כי הנה המקדשים חרבו וברכת הכהנים ממשיכה בכל מקום שיש מנין!
  • החלק השני, (החודש הראשון), מדבר על המשכן פנימה. פסח שני שהוא צורך המשכן שלא ניכס בו בטומאה, הענן והחצוצרות גם כן.

מסעי פי4

בע"ה כח תמוז התשע"ט

מישל בן שושן

מסעי פי4

 

סיכום:

נראה לי שהקשר בין כל חלקי הפרשה הוא: חשיבות כל  חלקה בארץ כנען ,המתאים לכל חלק –שבט, בעם ישראל. בדרך כלל, אנו רגילים להסתכל על היסטוריית בני האדם. אבל, מסתבר, שיש גם נקודת מבט חשובה , נוספת ומקבילה, מצד הארץ עצמה. רוב הנושאים בפרשה לנו, אינם חדשים. כבר דובר עליהם ועוד ידובר עליהם בספר דברים. אבל קיבוצם בפרשה אחת, והבחינה המיוחדת שבה הם מסופרים, , באה, לעניות דעתי , כדי שנבין שלארץ עצמה יש "עצמיות", "רצון", כמין "נפש", והיא לא רק מצע שעליו פועל האדם. רק השילוב בין האדם והארץ יכול להביא ליישובה של הארץ על ידי העם. אני אנסה להציע , השתקפות רעיון זה דרך כל אחד מהנושאים בפרשה.

 

1:  המסעות

הפרשה מתחילה עם סיכום כל 42 המסעות של בני ישראל , מיציאת מצרים עד להגעתם בעבר הירדן. אם נתבונן ברשימה, מופתעים לגלות כמה פרטים :

המקומות של החניות לא תמיד מתאים למה שמסופר בספרי שמות ובמדבר. לא רק שינוי שמות המקומות אלה גם הסדר שבהם הם מופיעים, שונים

הרבה מאורעות , שנראו לנו חשובים מאוד (כמו למשל מתן תורה) לא מוזכרים בכלל. בעוד שמיתת אהרון או הימצאות עיינות מים ודקלים במקום מסויים, כן מפורטים.

הרשימה של המסעות נראית מספרת אותו הסיפור אבל מבחינה לגמרי שונה. הרבה מפרשים הפילגו עד להסבר שמות התחנות, כאילו אלה שלבים שונים של מצבים נפשיים שעבר העם ממצרים ועד לכניסתו לארץ. כאילו לא חשוב המסע גאוגרפי  כמו זה הנפשי. כאילו מתארים יותר את הבשלות הנפשית והשברים שגרמו לכך, ההתבגרות, של עם העבדים לעם שעומד להיכנס לארץ.

ברצוני לעשות הקבלה בין שני פסוקים:

הראשון, נמצא בפרשת בהעלותך, כשהעם עומד לצאת ממדבר סיני ,אחרי שכל המחנות אורגנו למופת. והשני, בראש פרשתנו:

  • במדבר פרק י (כח) אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְצִבְאֹתָם וַיִּסָּעוּ:
  • במדבר פרק לג (א) אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:

 

שני הפסוקים דומים מאוד. אבל אחרי הראשון, אין שום רשימה של מסעות, כי עדיין הם לא נסעו! הם בפתח המסעות .אם כן, מה פירוש "אלה מסעי.." אם אין מסעות עדיין? רש"י מדבר על "סדר מסעיהם" כאילו סידור המחנה, איזה שבט, תחת איזה דגל, באיזה מיקום , תחת פיקוד מי.. הם סדרי המסעות. עבור העם, זה המסע. אפילו שאין עדיין מסע, סידור המחנה הוא העיקר

אבל בפרשה שלנו, יש רשימה של 42 התחנות. והפסוק משתמש באותם המילים :"אלה מסעי". כאילו המטרה , כאן, היא אחרת: האם העם מוכן לקחת על עצמו את המשימה המיוחדת לכל שבט לנחלת הארץ.

וזה מסביר גם הנושא השני של הפרשה: מינוי ראאשי השבטים שינחילו את הארץ עם יהושוע ואלעזר

 

  1. הורשת יושבי הארץ

במקומות האחרים שבהם יש מצווה "להוריש" את הגויים היושבים בארץ, הסיבה העיקרית היא סכנת ההתבוללות. העמים האלה יתחתנו עם בנות ובני ישראל ויגרמו לעבודה זרה.

כאן, הסיבה שונה:

במדבר פרק לג (נה) וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ:

אם במקומות האחרים, הסיבה היא כאמור יחסים חמים שישררו בין ישראל לגויים, כאן, הסכנה היא הפוכה: הם יהפכו לאויבים. הסכנה היא בטחונית. אבל לא רק. כל חלק מארץ כנען זקוקה ששבט מסויים מעם ישראל יתנחל בה כדי לפתח את המידה המיוחדת שגנוזה בחלק הארץ הזה. במידה ויישארו חלקי ארץ עם גויים, החלקים האלה לא יוכלו לפתח את יכולתם! ואז, המשימה הכוללת של ירושת הארץ על ידי ישראל לא תוכל להתקיים במלואה!. כי המטרה העליונה היא לא למצוא ארץ מקלט לעם נרדף, אלא לפתח את כל פני הארץ והעם. ואם יחסר חלק מהעם או חלק מהארץ, משימה זו לא לוכל להתקיים במלואה. המשימה היא:

במדבר פרק לג (נג) וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ:

יש להוריש אותה (מכל יושביה האחרים) כדי לרשת אותה!!

  1. גבולות הארץ

למה לסרטט גבולות? גבולות ארץ כנען די ברורים מתקופת אברהם. הירדן במזרח והים התיכון במערב.! ואם חלק הארץ המזרחית לירדן ניתן לשלושת שבטים , אז למה לא לכלול אותם בגבולות הארץ? למה להמשיך לדבר על ארץ כנען כזו שמערבית לירדן בלבד?

ייתכן שהותר עושה הבדל מהותי בין ארץ כנען, במערב לירדן והארץ הגדולה יותר שיכולה להגיע עד לנהר פרת ולנילוס. לארץ כנען מסוגלות מיוחדת. חוקים משלה. זו ארץ שאמורה לפתח מידות מיוחדות לעם היושב בה. ההתחלות בה איננה דומה להתנחלות בעבר המזרחי של הירדן. לכן יש חשיבות גדולה לתאר את הגבולות שלה. יש לארץ הזו תכונות מיוחדות שאין לארצות אחרות. ועל התכונות האלה , באה הפרשה שלנו ללמד את החשיבות שכל שבט ינחל החלק המיוחד השייך לו.

 

  1. נשיאי השבטים שינחלו הארץ

כבר דיברתי על זה לעיל. יש חשיבות שכל שבט ינחל את חלקו המיוחד. כאן המקום לדבר על נושא מיוחד: הארץ חייבת להתחלק לשבטים לפי שני קריטריונים שונים: הגורל וגודל החלקה:

במדבר פרק לג (נד) וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ:

הרבה פרשנים התמודדו עם הקושי הזה. או שנחלק הארץ לפי הרב והמעט או שזה יהיה לפי הגורל ! איך אפשר לעשות שניהם ביחד??

נראה לי שכאן סוד הארץ: יש בעם ישראל שבטים עם מידות, אופי, תרבות, צרכים מיוחדים. אבל מצד שני יש לארץ חלקים שונים שה' יודע שהם מסוגלים לפתח את יושבי החלקה הזו מידות והארות מסוימות. ה' יודע אזו חלקה יכולה להתאים לאזה שבט. אבל יש גם להתחשב ביכולות והמצב של כל שבט. זה כמו זיווג! יש להתאים שני אנשים עם האילוצים של כל אחד מצידו. לכן התורה מתארת את האילוץ הזה: הגורל ייתן את הסכמת ה' והמצב הדמוגרפי את האילוץ שלו.

יעקב אבינו וגם משה, בברכם את השבטים כבר דברו על המידות השונות ועל ההתאמות לחלקים מסויים לארץ.

חלקת ארץ מסויימת מסוגלת להיות "עזר כנגדו" של שבט מסויים בישראל!! ולכן השידוך מסובך אבל הכרחי.

לכן יש להנחיל את הארץ על ידי שלושה גורמים שונים: יהושוע המנהיג , אלעזר הכהן (עם האורים ותומים והקשר עם האלוהים( ונשיאי השבטים שמכירים השבט שלהם).

 

  1. ערי הלויים

התורה הסברה לנו בכמה מקומות שאין ללויים חלק ונחלה בתוך שבטי ישראל. אם כן , למה יש מצווה לתת להם 48 ערים, עם מגרשים?? מה ההבדל בין בית של בן שבט שמעון לבין בית של משפחת לוי? לכל אחד הבית רשום בטאבו. לכל אחד בעלות מלאה על ביתו ועל המגרש מסביב. אז מה פירוש שאין ללוויים נחלה אם יש להם ערים ומגרשים???

נראה לי שכאן באמת הרעיון שהצענו לעיל יכול להתגלות באמת:

"נחלה" היא היכולת לפתח את המידה המיוחדת של השבט או של המשפחה בזיווג עם חלקה המיוחדת של הארץ. לכל שבט מידה שונה. לכל שבט זהות משלו שיש לפתח בתוך כלל ישראל.

ללוי אין מידה כזו. יש להם תפקיד כלל ישראלי של חינוך, של עבודת הקודש. אבל אין להם לפתח מידה מיוחדת כמו כל שבט. לכן אין להם "נחלה" במובן הזה. לא מדובר על חלקת אדמה אלה נחלה. זיווג מיוחד בין האופי המיוחד של השבט או המשפחה עם החלק המיוחד של הארץ. ערי הלויים מפוזרים בכל הארץ בלי שייקראו "נחלה". זאת אולי הסיבה של הגמרא:

תלמוד בבלי מסכת מכות דף יב עמוד א אמר ר' אבהו: ערי מקלט לא נתנו לקבורה, דכתיב: +במדבר ל"ה+ ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם, לחיים נתנו ולא לקבורה

לא קוברים הלויים בערים שלהם! כי קבורה היא נחלה כמו שראינו אצל אברהם! ולכן רבי אבהו רוצה ללמד לנו שאין עריהם נחלות.

 

  1. ערי מקלט

בדרך כלל מבינים את המילה "מקלט" כמקום שניתן להימלט מסכנה. בכמה מקומות בתורה זה באמת המובן. "לנוס שמה הרוצח". ממי הוא נס? מגואל הדם שמבקש לרצוח אותו.

אבל אם זה המובן היחידי של ה"מקלט", אז יש כמה שאלות:

  • למה לחכות שם עד למות הכהן הגדול? יש לחכות עד למות גואל הדם!
  • ואם אין גואל הדם, אם לנרצח אין קרובים, אז היינו מצפים שאין צורך לרוצח בשגגה לגור בעיר מקלט! ואין ההלכה כן. אפילו אם אין גואל דם, הוא חייב להישאר שם עד למות הכהן הגדול
  • אם באמת זה רק כדי להינצל מגואל הדם, אז מה יעשה הרוצח בצאתו מעיר המקלט אם הכהן הגדול ימות מיד? הרי גואל הדם עדיין נמצא ! למה לתת לו לצאת?
  • למה יש לקבור את הרוצח בשגגה בעיר המקלט ? אם זה היה רק כדי להציל אותו מגואל הדם, הרי הוא כבר מת ! שיקברו אותו בעיר שלו! לא! ההלכה מחייבת לקבור אותו בעיר המקלט (אם הכהן עדיין לא מת)
  • למה לאסור יציאה מעיר מקלט בכל מקרה? אפילו לקרבן פסח? אפילו אם סכנת גואל הדם חלפה לה?

הרב אלחנן סמט מסביר שמקור אחר יש למילה "מקלט":

ויקרא פרק כב (כג) וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה:

במומי הקרבנות, ישנם שניים שניתן בכל זאת לתת לבדק הבית אפילו אם אסור להקריב אותם על המזבח:

  • השרוע = הגדול מדי. או שיש לו אבר גדול מדי
  • והקלוט= הקטן מדי. או שיש לו אבר קטן

מכאן ש"מקלט" מרמז על מקום שחירותו של הרוצח מצומצם. כמו בית כלא.  זה כבר לו מקום שיוכל להציל את נפשו אלא מקום עונש שאסור לו לצאת ממנו, ללא קשר עם סכנת הגואל הדם!!

ולמה יש להעניש אותו?

זו בעיית הארץ!!:

במדבר פרק לה (לג) וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ:(לד) וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי יְקֹוָק שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

הארץ קבלה בתוכה "דם נקי". והיא דורשת נקמה. היא דורשת צדק. היא דורשת את דמו של הרוצח!!

במקרה של רוצח במזיד, אז הורגים את הרוצח ואז הארץ "מקבלת" את דרישתה

אבל במקרה של רוצח בשגגה, אי אפשר להרוג אותו כי הוא לא עשה זאת בכוונה!. לכן עושים שני דברים:

  • מסלקים מהארץ את הרוצח בשגגה. הארץ לא יכולה לסבול אותו מעליה! לכן מסלקים אותו למקום שהוא "לא נחלה" למקום אקסטרטריטוריאלי! עיר לויים, או עיר מקלט!. כאילו הוא לא נמצא יותר על הארץ!
  • דמו של הכהן הגדול יכפר סופית על הדם הנקי שנשפך. אבל אי אפשר להרוג כהן גדול בגלל זה. מחכים שימות ! ורק אז הארץ "שקטה" והרוצח בשגגה יכול לחזור לגור בארץ מחוץ לעיר המקלט!!

ועכשיו נחבר את שני המובנים: זו עיר מקלט מגואל הדם אבל יותר נכון להגיד שזה מקלט מרוגזה של הארץ עצמה!  הורגים את הרוצח במזיד ומגלים את הרוצח בשגגה בגלל….הארץ!! כאילו יש לארץ רצון, נפש, יישות משלה שיש לכבד מאוד!!. זוכרים שהתורה מדברת על הארץ שחייבת לרצות את שבתותיה . אם לא מקיימים את מצוות השמיטה, הארץ עצמה תדרוש שמיטה זו עד כדי גלות העם!. הארץ יכולה להקיא בעצמה את יושביה!!

 

  1. בני מנשה

למה הפרשה הזו איננהנמצאת במקומה הטבעי, מיד אחרי פרשת בנות צלפחד??

בני מנשה מעלים בעיה : אם בנות צלפחד יקבלו נחלת אביהם, אם יתחתנו עם בן שבט אחר, הנחלה תעבור לילדים שלהם והנחלה תצא מתחום שבט מנשה!!  זה, לכאורה נראה מאוד אגואיסטי !

הרב מנשה וינר מסביר שבדיוק ההיפך הוא הנכון:

הבעיה שחלקת אדמה תעבור משבט לשבט אחר מהווה בעיה לכל עם ישראל ולכל הארץ:

כל חלקת אדמה שייכת לשבט ומשפחה בגלל שיש לשבט הזה או לפשפחה הזו שייכות מיוחדת לחלקת האדמה המיוחדת הזו! כדי שהזיווג יעלה יפה !

אי אפשר לבלבל את היצועים!!!

 

לסיכום:

יש מטרה עליונה של עם ישראל: לייצג , על ידי כל שבטיו וכל שבעים פניו את כל האפשרויות להיות אדם ובאותו הזמן, לקיים אחדות בין כל הפלגים השונים

יש אותה מטרה לארץ כנען: להכיל בתוכה ולפתח מזגים שונים אצל יושביה.

כל חלק מהארץ כנען מתאימה לשבט מיוחד

רק הזיווג של השבט המיוחד עם חלקת האדמה המיוחדת יכולה להביא ליישום מטרות העם על ארצו

לכן, אין להשאיר מעמים אחרים עליה

לכן יש לנחל כל חלקה

לכן אין לתת לשבט חלקה אחרת

לכן הגורל שהוא דבר ה' ישתתף בחלוקת הארץ

לכן יש להביא את כל השבטים לבגרות מיוחדת, שבה כל שבט תוכל לפתח את ייחודה וגם להתאחד כעם.

קשה לנו היום , במאה ה21, להבין שיש לארץ ישראל מסוגלות מיוחדת כזו שהיא בעצמה דורשת מאיתנו דברים במישור המשפט, הצדק, הירושה וההתנחלות. אנו, בני האדם היושבים עליה, מיוחבים גם לארץ ולחוקיה המיוחדים. זו לא ארץ ככל הארצות. היא לא סתם ארץ מקלט לעם היהודי. היא ארץ שתכונות כל חלקי העם אמורים להתפתח ולהתגשם , בכל חלקיה

פינחס פי4

בע"ה י תמוז התשע"ט

מישל בן שושן

 

פינחס פי4

 

ננסה למצוא מכנה משותף לכל נושאי הפרשה. אבל לפני כן, נעיין בכמה נושאים מזווית מיוחדת:

 

  1. מות משה

כשה' מבקש ממשה לעלות אל ההר כדי למות, הוא קודם כל מבקש ממנו "לראות את הארץ":

במדבר פרק כז (יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:(יג) וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ:(יד) כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן:

היינו חושבים שהראייה הזו היא "תנחומים" על זה שהוא לא יוכל להיכנס. אז לפחות שיראה אותה. זה בעצם מה שמשה בעצמו ביקש בפרשת ואתחנן:

דברים פרק ג (כג) וָאֶתְחַנַּן אֶל יְקֹוָק בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:(כד) אֲדֹנָי יְקֹוִק אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ:(כה) אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן:(כו) וַיִּתְעַבֵּר יְקֹוָק בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה:(כז) עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: (כח) וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה:

אבל הרב תמיר גרנות מציע סיבה אחרת: ה' באמת מבקש ממשה לראות, כמצווה, כאחת התפקידים החשובים שעליו למלא. כדי להבין עלינו לזכור את הבטחת הארץ לאברהם:

בראשית פרק יג (יד) וַיקֹוָק אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה:(טו) כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם:(טז) וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה:(יז) קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה:

יש שני מהלכים שחייב אברהם לעשות כדי לזכות בארץ:

  • א. לראות את הארץ: שא עיניך וראה
  • ב. להתהלך, פיזית בארץ

יש מחלוקת בגמרא, :האם הראייה של חפץ הפקר מקנה אותו למי שראה אותו או שמה יש לתפוס את החפץ ביד. ההלכה חתכה שראייה בלבד איננה מספיקה (כי כל אחד יוכל להגיד שהוא ראה החפץ ראשון! חייב להיות מעשה. אבל אי אפשר לזלזל בדעה השנייה של רבאף

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף קיח עמוד א אמר רבא: לא, דכולי עלמא הבטה בהפקר קני,

 

תוספות מסכת בבא מציעא דף ב עמוד א  דבראיה בעלמא לא קני – והא דאמרי' בפרק הבית והעלייה (לקמן דף קיח. ושם) הבטה בהפקר קני היינו שעשה מעשה כל דהו כגון שגדר גדר קטן.

 

תיאורטית, עמדה זו אמיתית. רק בגלל בעיות הוכחה ומחלוקת בין אנשים, היא לא התקבלה להלכה. אבל העיקרון קיים: ראייה דבר הפקר מקנה אותו למי שרואה.

כשאברהם או משה "רואים" את הארץ, הם "קונים" אותה במובן מסויים. הראייה היא כוללת הרבה יותר. לא מדובר רק במה שאפשר לראות עם העניים, אלה בעיקר החזון של הנביא על התפקיד של המקומות האלה. זה , כנראה, משמעות "שא עיניך". זה לא תלוי אם באותו יום היה מעונן ואי אפשר לראות רחוק. נראה לי שהנביא מתבקש לתפוס את משמעות הקניין של המקומות האלה בראייה כוללת ורחבה.

בנוסף, יש מהלך שני שמתבקש והוא הכיבוש, ההליכה הפיזית במקומות האלה. מבחינת :

"כל המקום אשר תדרוך כף רגליכם בו, לכם יהיה.."

 

הבקשה מה' למשה לראות את הארץ, היא דרישה על סוג של קניין הממשיך את הראייה של אברהם אבינו.

חשוב שמי שהוציא את ישראל ממצרים , הוא זה שנתן התורה, והוא זה שקונה את הארץ. בכל, מחברים את התורה, ההיסטוריה, ארץ ישראל להבטחת האבות.

 

 

 

 

  1. ישנן שתי ארצות!

 

  • יש את ארץ כנען: גבולותיה מוגדרים היטב : מערבית לירדן. לארץ הזו יש מעמד מיוחד. היא ארץ הקודש. בארץ הזו , לא יורד גשם רק אם האדם מתפלל לה' היא מתירה ליושביה שפע רק אם הם יתנהגו בה באופן מוסרי. זו ארץ שעיני ה' בה כל הזמן.
  • יש את "הארץ": זו הארץ שמשתרעת מהפרת ועד נהר מצרים. זו ארץ הרבה יותר רחבה. היא שייכת לעם ישראל גם כן, אבל בתנאי שהם כבר כבשו את הארץ הגרעינית, ארץ כנען רק אז, ובמידה ויש לעם מספיק זכות יוזמה ותעוזה אז הם יכולים לכבוש חלקי ארץ אחרים בגבולות הארץ הגדולה.

למה קיימת הפרדה בין שתי הארצות האלה?

הראשונה, ארץ כנען, היא כמין מעבדה, שבתוכה עם ישראל אמור ללמוד לעבוד את ה'. התנאים בארץ הזו מאלצים את העם היושב בה לרכוש אמונה ולהכיר את דרכי ה'. החיים בארץ הזו הם הבסיס . רק אם מצליחים להתמודד עם החיים בה, נוכל לעבור לשלב שני: כיבוש ארצות נוספות. המטרה בכיבוש הזה הוא לא סתם תאוות שלטון יותר רחב, התעשרות, נפש אימפריאליסטית. להיפך. כל מי שחי בארץ כנען מבין שאלה לא המטרות שעליהם התאווה ה'. אלה כיבוש ארצות נוספות מטרתו להרחיב את תווך הפעולה של ישראל מול הגויים. ארץ כנען מאלצת אותו לחיות בתוך עצמו ולבנות את רוחו בתור אומה מיוחדת פנימה. ההתרחבות אל עבר ארצות אחרות , מטרתה להיות יותר "אור לגוים". כשלעם יש ראייה הרבה יותר רחבה של מטרת קיומו על הארץ. כשיש לעם יכולת רוחנית להשפיע לטובה לסביבה. במרחבים הנוספים האלה, אין צמצום בגשם ובשפע . שם , כבר לא זקוקים לתזכורות תמידיות שאנו תלויים בה'. זה כבר הופנם היטב. עוברים לשלבים אחרים.

ההתרחבות כלפי ארצות אחרות באה כתוספת קדושה, תוספת מטרות, הרחבת אופקים.

הדבר הזה, השלב השני של כיבוש הארץ הגדולה, כבר הובטח לאברהם כמטרה העליונה. לכן, אברהם היה צריך הרחבת אופקים, חזון גדול אוניברסאלי,כדי "לראות" את כל הארץ מנהר מצרים ועד נהר פרת.

 

כך גם משה: ה' מבקש ממנו לשאת את עניו (בפרשת ואתחנן) ולראות את הארץ. את כל הארץ ,גם מזרחה (!) גם צפונה ונגבה..

דברים ג: :(כז) עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה

ראיה של חזון. של קניין באופן שנחשוב על מטרת הכיבוש העתידי.

אין שום תועלת בכיבוש אם אין חזון מאחורי הכיבוש.

ללא ראיה מוקדמת, ללא חזון, ללא מטרה עליונה, כל כיבוש יתפוגג ויישאר רק "כיבוש" מגונה! כי לא נבין למה אנחנו כבשנו בכלל השטחים האלה! ונאבד אותם ח"ו.

לכן הראייה של הארץ על ידי אברהם ומשה היא הכרחית קודם כל כיבוש בפועל. והראייה חייבת להיות מתורגמת בעם עצמו ובמנהיגיו גם לאחר הכיבוש.

הקניית הווירטואלי הזה הוא הכרחי מאוד. הוא חייב גם להיות מלווה בכיבוש פיזי . אבל אין לנתק האחד מהשני אף פעם! (והמבין יבין!)

 

  1. למה משה לא נכנס ?

בכל זאת, נאסר על משה לעבור את הירדן. למה? כנראה שמשה לא היה מסוגל להנהיג את העם בתוך ארץ כנען עצמה. כי הארץ הזו, היא המעבדה הקשה והמיוחדת שבה העם חייב ללמוד לחיות בתוך עולם גשמי דרך הרוחניות!

הרב תמיר גרנות מסביר את חטא מי מריבה שבגללה אהרון ומשה נפסלו מלהנהיג את העם בארץ כנען:

נקראה בעיון מה שאומרים בני ישראל בסיפור מי מריבה: הם נמצאים בקדש, בדרום הארץ, אולי בגבול ארץ כנען דרומה, על יד הנגב.

במדבר פרק כ (ג) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה ..(ד) וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְקֹוָק אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה ל…לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת…(ז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ח) קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן …:(יא) וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: ס(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:

כשהעם מתלונן על זה שאי אפשר לעשות חקלאות במקום הזה (לא מקום זרע ותאנה..) הם לא מדברים על המדבר. הם מדברים כבר על הנגב! והם תוהים: אנחנו מבינים שבמדבר אין מים אבל זו כבר הארץ! היא אמורה להיות ארץ זרע וחייבים מים כדי לזרוע . ואפילו לשתות אין מים!!

זו לא תלונה רגילה, כמו שהיו כאלה הרבה במדבר. זו תלונה מיוחדת כי כבר הגיעו לארץ ורואים חלקה!

במדבר, משה הוציא להם מים באופן ניסי לגמרי. בהכאת הסלע. וזה היה בסדר גמור. כי אין מים במדבר

אבל החידוש הגדול שחייבים להבין אותו בארץ זה שאין מים בלי תפילה, בלי אמונה, בלי רוחניות.

במצרים, יש מים בלי תפילה

במדבר, אין מים וחייבים נס אל טבעי

בארץ כנען, יהיו מים אבל חייבים להתפלל, ולעמול קשה

הטעות של משה היא שהוא לא הבין את ההבדל בין מציאות המדבר ומציאות ארץ כנען. אין מים, אז הוא מתנהג כמו במדבר, הוא עושה נס. במקום ללמוד וללמד את העם איך מתנהגים בארץ כנען, (וזה המובן "הקדישני בעיני ישראל") הוא מתנהג כמו מנהיג של המדבר. קשה למשה להיות מנהיג בארץ. הוא קרוב יותר מדי לאלוהים. הירידה לתחום הגשמי שממנו משיגים הרוחני, רחוקה ממנו. עבורו, משיגים גשמיות דרך הרוחניות. וזה המהלך ההפוך של ארץ כנען. לכן הוא לא יכול להיות המנהיג בארץ כנען.

אבל, הוא כן יכול להיות המנהיג מזרחית לירדן, בארץ הגדולה! ושם הוא כן יכל לראות את כל הארץ. אבל לא להיכנס לארץ כנען כמנהיג!

 

אם אהרון מת בהר ההר, לפני הכיבוש של מזרח הירדן, זה כי לא היה לו שום תפקיד בכיבוש ובראיה הזו של משה. הוא לא זה שנתן את התורה והיה חייב להתחבר עם כיבוש הארץ. הוא נפסל , כמו משה , בגלל מי מריבה, מלהיכנס לארץ ולכן הוא מת לפני הכיבוש. משה היה חייב לכבוש חלק מ"הארץ" הגדולה ולראות את כולה כדי להתחבר אותה לתורה ולהבטחת האבות.

 

 

  1. הנושאים האחרים בפרשה:

 

  1. בנות צלפחד

הן מצליחות להרחיב את גבולות החוק. החוק, ההלכה, קובעת שרק הבנים יורשים. בזכות המידות הטובות שלהן, הן מצליחות לשכנע את משה וה' בעצמו שיש להרחיב החוק לבנות במקרים מסויימים. איך החוק יכול להתרחב?. נראה לי שכמו בנושא הקודם, יש גרעין קדוש ורק אם מקיימים אותו ומראים מוכנים להרחבה, ניתן להרחיב את הגרעין . יוזמת האדם שתרחיב את ההלכה מתאפשרת רק אחרי שהם כבר "כבשו" את ארץ הגרעין. למדנו זאת כבר עם פסח שני.

  1. פינחס:

מעשה של קנאות הוא דבר מאוד עדין.. האם מעשה פינחס היה בתוך ההלכה?  זו "הלכה  אבל לא מורים כך" כלומר זה בגבול האפור של הסיכון העצמי. החכמים חתכו את סיפור פינחס בין הפרשה הקודמת , בלק, לסוף הסיפור בפרשתנו. הם השאירו אותנו במתח: מה יקרה עם פינחס? האם המעשה שלו יתקבל על ידי ה' או לא?. למה היינו במתחת? כי הוא עשה מעשה שספק אם הוא כשר או לא. רק אחרי שה' ידע שלפינחס אין בכלל נגיעות אישיות, הוא נקי לגמרי בכל תחומי הגרעין ההלכתי והמידות שלו, רק אז, הותר לו לעבור את הגבול ולכבוש שטחים מחוץ לגרעין ההלכתי המצומצם!

  1. המוספים

הפרשה שלנו מתארת את כל הקרבנות שמקריבים במקדש במועדים השונים. וזה ההבדל המהותי בין פרשתנו לבין פרשת אמור שבה כבר רשומים כל המועדים .

נשאל לעצמנו שאלה פשוטה: אם לא מביאים קרבנות החג בסוכות, האם זה יהיה סוכות בכל זאת? כמובן! סוכות היא החג שהוגדרה בפרשת אמור. עשיית הסוכה, הקידוש, הלולב. אם כן מה תפקיד הקרבנות? הם "תוספת קדושה", ולכן, לעניות דעתי, הם "מוספים" כלומר יש השפעה של קדושת החג אצל הציבור אל עבר מה שנעשה במקדש! מבליטים אז את "תוספת הקדושה" של המועדים על ימי החול. זה עניין התוספת, המוספים.

  1. המפקד:

תכנית, המפקד הנוסף, אחרי 38 שנים נועד להארגן העם לקראת הכיבוש, הכניסה לארץ. מגיעים למספר הקסום: יותר משישים ריבוא (המינימום הנדרש למהלך היסטורי של העם).

אבל, נראה לי שיש חידוש במניין הזה שלא היה במניינים הקודמים: מונים את הילדים והמשפחות. אפשר להגיע ל70 משפחות, ילדי 12 השבטים. כבר לא מדובר בשבט זה אלא במשפחה זו. התורה חוזרת "לישווה משפחת הישווי.." כאילו זה חידוש להגיד לנו ששם המשפחה של זרח זה משפחת..הזרחי! אלה נראה לי שהלימוד הוא יצירת משפחות. הרחבת המספר 12 השבטים שאליהם השתייכו עד כה למספר 70 המשפחות שאליהם ישתייכו מעכשיו. נזכור שההרחבה הזו(מ12 ל70) מקבילה לירידת בני יעקב למצרים. והיא מבשרת על התפקיד האוניברסאלי של עם ישראל כלפי 70 אומות העולם.

יש ללמוד קודם כל  לחיות במימד ה12, בגרעין העם, ורק אחר כך ללמוד לחיות במימד ה70 המשפחות, למטרות עליונות יותר, כלפי העולם החיצון.

 

 

 

 

לסיכום:

נראה לי שכל הנשואים בפרשה, מדברים על "הרחבת הקדושה" התוספת של הקדושה שבאה אחרי ורק אחרי שמקדשים את הגרעין. יש לכבד את השלבים: אין לקפוץ לשלב השני בלי שנכבד השלב הראשון.

המטרה היא הרחבת הקדושה. אבל חשוב שלא נדלג על קדושת הגרעין. מי שקופץ, לא משיג את השלב השני:

 

נושאי הפרשה "הגרעין" תוספת הקדושה אם קופצים שלב נענשים
פינחס קיום ההלכה מעשה קנאות נדב ואביהו, מקושש עצים, המעפילים..
המפקד 12 השבטים 70 המשפחות  
בנות צלפחד מידות טובות הרחבת ההלכה ראה לעיל
ראיית הארץ על ידי משה ארץ כנען הארץ הגדולה גלות
המוספים קדושת הזמן שבת המועדים והמוספים שלהם  

 

 

  1. יהושע

למה משה לא עלה אל ההר למות, יחד עם מחליפו, כמו שקרה עם אהרון. אהרון עלה עם משה ואלעזר ועל הר ההר, הוחלפו התפקידים בין אהרון לאלעזר.

אבל משה נצטווה לעלות לבד!

אחר כך משה מבקש מה' שימנה מחליף. אולי משה חושב על פנחס כי הוא הצליח למלא את מקומו של משה בהגנה על עם ישראל ובעצירת המגפה (תפקיד שתמיד מילא משה עד כה) אבל ה' בוחר ביהושוע.

אבל אפשר לשאול: מה היה קורה אילו משה לא היה מבקש זאת מה'? האם לא היה מחליף?

אברבנל משיב: נכון! לא היה מחליף! כי ה' מעדיף שלא יהיה מלך! שלא יהיה מחליף למשה בכלל. כמו שהתורה אומרת בספר דברים "ואמרת אשימה עלי מלך…ככל הגויים.." אז "שום תשים עליך מלך". כלומר, אני, ה' מעדיף שלא יהיו מתווכים במלכות ביני ובין עמי. אבל אם אתם באמת מרגישים בצורך, אז בסדר, תשימו עליכם מלך בתנאים אלה..

כלומר, עבור ה', לא היה צריך מחליף בכלל למשה! כמו שלא צריך מלך בכלל! לכן, משה מבקש וה' עונה לו קח את יהושע!

הרב תמיר גרנות מוסיף תשובה משלו: אין ולא יכול להיות מחליף למשה! יהושוע איננו המחליף של משה. אלה שהוא יחליף אותו בנושאים מוגבלים ביותר: כיבוש הארץ, הנהגה מדינית. אבל כנותן התורה וכנביא על, אין מחליף למשה!

 

6 המוספים:

 

הקרבנות פרשת פינחס

  כבש פר איל
יום חול בבוקר 1    
שבת 2    
ראש חודש 7 2 1
פסח 7 2 1
שבועות 7 2 1
ראש השנה 7 1 1
כיפור 7 1 1
שמיני עצרת 7 1 1
סוכות 14 7-13 2

 

יש דבר בולט: בראש חודש, פסח ושבועות, מקריבים 2 פרים. בעוד שבחגי תשרי רק אחד.

כאילו קיימות שתי מערכות:

  1. זו של יציאת מצרים (שבה קשורים ראש חודש, פסח ושבועות), עם התחלת שנה משלה, השייכת כולה אך ורק לעם ישראל שהוא מעבר לחוקי הטבע, כמו "מוסף" לשאר הגויים, קדושה יתרה ומיוחדת.
  2. זו של השנה הטבעית "תקופת השנה" שמתחילה בתשרי ועוסקת בחוקי הטבע האוניברסאלים.

פר אחד של קדושה רגילה, שני פרים לתוספת קדושה

עניין חג הסוכות מחבר את שתי המערכות גם יחד:

סוכות שייכת גם למערכת "שלושת הרגלים "(פסח שבועות סוכות) וגם לחגי תשרי. ולכן הקרבנות כפולים בסוכות. במקום 7 כבשים יש 14 כבשים. במקום איל אחד יש שני אלים

לגבי הפרים, יש מערכת שלמה מיוחדת שמחברת בין ישראח לאומות העולם, בין הפן הלאומי והפן האוניברסאלי

את הכפילות הזו של חג הסוכות ניתן היה להבחין בה כבר בפרשת אמור כשמתוארים שני חגי סוכות:

 

ויקרא פרק כג  פרשת אמור

 

כותרת : ד) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְקֹוָק מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם

  • פסח (:(ה) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיקֹוָק:….(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק:
  • שבועות: (יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיקֹוָק:(יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיקֹוָק וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:(יט) וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים:…
  • ראש השנה:(כג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(כד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ:…
  • כיפור (כז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק:…
  • סוכות 1: (לג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(לד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיקֹוָק:(לה) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:(לו) שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיקֹוָק בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:

סיכום כללי 1 (לז) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיקֹוָק עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ:…

  • סוכות 2 (לט) אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן:(מ) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:(מא) וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ:(מב) בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת:

(מג) לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:

סיכום כללי 2 (מד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יְקֹוָק אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פ

בלק פי4

בע"ה ח תמוז התשע"ט

מישל בן שושן

 

בלק פי4

 

למה פרשת בלק נמצאת בתורה ?

 

פרשת בלק היא כמו עב"ם. אמנם היא עוסקת בעם ישראל. אבל הנפשות הפועלות הם מחוצה לו. הפרשה די ארוכה ומופיעים בה פרטים רבים. קשה להבין את משמעותה כמה הסברים הוצעו כמו למשל:

  1. זה כדי להסביר לנו שהגויים לא אוהבים אותנו!
  2. זה כדי לקבל ברכות מהגויים
  3. זה כדי שנבין שה' שומר עלינו מלמעלה אפילו אם לא מרגישים זאת או אפילו אם הוא כועס עלינו
  4. כדי שנדע שהאלוהים מדבר גם עם נביאי אומות העולם
  5. כדי שנבין מי הציע למואבים להזנות את בנותיהן כדי להכשיל את ישראל בסיפור הבא
  6. לספר לנו מה קרא, באופן כרונולוגי.(מעניין לקרוא "חדשות חוץ" בעיתון, לפעמים)
  7. כדי שנבין שגם מה שקורה אצל אומות העולם מסתובב סביב ישראל
  8. סיפור זה היה קיים בצורות שונות אצל אומות העולם , ומשה עיצב אותו בהתאם לעם ישראל.

כל אחת מההסברים האלה , שניתנו על ידי המפרשים ,יכול להיות רק חלקי. כי לא היינו זקוקים לפרקים שלמים כדי שנבין מסר שיכול להסתכם בכמה פסוקים. ייתכן שמכלול מסוים של תשובות יכול לספק תשובה שלמה. וגם זה קשה להבין.

בשלב ראשון, ברצוני להביא כמה הערות מעניינות של הפרשנים הישראלים העכשוויים וננסה אולי מכאן להבין יותר את מרכיבי הפרשה

 

בלעם הצדיק או בלעם הרשע?:

רש"י והראב"ע, רואים, מהתחלת הסיפור, בלעם כאדם רשע. כל מעשיו, כל דיבוריו, נחשבים, לפי פירושם ,לשקר, להטעיה ..הוא רשע גמור.

הרמב"ן, לעומתם, איננו מקבל זאת . עבורו, יש פסוקים שמראים שבלעם הוא "ירא שמיים" אמיתי. הוא אומר לכל מי ששומע אותו שרק את מה שהאלוהים יחליט הוא יעשה.. בלעם הוא כמעט צדיק!

הרב מרדכי סבתו מציע למצוא בהתחלת הפרשה שני תיאורים סותרים. שתי בחינות שונות. כדי להבין , נחלק הפרשה לארבעה חלקים:

  1. מפסוק ב' ועד פסוק ז': הקדמת רקע הסיפור. בלק מבקש מבלעם לבוא לקלל את ישראל
  2. מפסוק ח' ועד פסוק כ': שני סיפורים שבהם שליחים מבלק מגיעים לבלעם והוא עונה להם שהוא יעשה רק מה שה' יחליט. הפסוקים האלה, מתארים את בלעם כ"צדיק"!
  3. מפסוק כא' ועד לה: סיפור האתון. בסיפור הזה, בלעם הוא רשע. הוא מכה האתון, הוא לא רואה את המלאך. הוא האיש הרע בסיפור. למרות הפסוק האחרון בחלק הזה שבו הוא מוכן לחזור בו מהשליחות.
  4. מפסוק לו עד הסוף: בלעם פוגש את בלק ומתחילים הקללות שנהפכות לברכות

 

אם נמחק את כל החלק מס 2, לא היינו מרגישים בחסרונו! השליחים מגיעים ומבקשים מבלעם לבוא איתם ובלעם חובש את אתונו בבוקר והולך איתם! כל החלק השני, בעצם, מסבך אותנו כי הוא מתאר את בלעם כאיש טוב ששומע אמרי אל ופועל רק לפי רצון האל. החלק הזה בא כדי לתאר לנו בחינה שונה, נקודת מבט אחרת לגמרי על בלעם!

 

אם נמחק עכשיו את כל חלק 3, את סיפור האתון.(חבל כי זה החלק האהוב והפיקנטי ביותר!) גם אז, לא היינו, כנראה, מאבדים שום דבר מהעלילה. החיבור בין חלק 2 וחלק 4 יכול להיות מושלם! ה' מתיר לבלעם ללכת והוא אכן מגיע לבלק! אם כן, מה תפקידו של סיפור האתון??

 

מסתבר שהחלקים 2 ו3 באים כדי לתאר את דמותו המורכבת של בלעם. וזאת, ללא קשר עם המשך העלילה!

 

 

 

 

מה רוצה בלעם באמת?

 

התורה לא מבהירה בצורה חד משמעית מה הוא רצונו של בלעם. עבור בלק, התורה היא חד משמעית: הוא מחפש לקלל את ישראל על ידי מומחה בדבר. אבל האם בלעם רוצה ללכת לקלל? כנראה שכן ויש לכך ראיות:

  1. למשלחת השנייה, הוא לא מסרב מיד. הוא שוב מחכה לתשובת האל! אבל הוא כבר אמר לו בלילה הראשונה שאין ללכת! למה לשאול שוב? זה מראה שהוא מחפש פתח כן ללכת! ולכן ה' לא מתנגד לרצונו החופשי ונותן לו ללכת. אבל הוא מזהיר אותו שהוא יהיה כפוף לדברים שישים בפיו! כלומר ה' מכבד את חופשיותו של בלעם, אבל מצד שני, הוא יגביל את חופש דיבורו! אלה תרתי דסתרי!!
  2. כשהמלאך בא למנוע את הליכתו, בלעם, בסופו של דבר מוכן לחזור לביתו. אבל המלאך נותן לו רשות ללכת, בניגוד למטרת בואו של המלאך בהתחלה! גם כאן, התגובה של ה' או של המלאך סותרת את עצמה! אבל העובדה שבלעם הולך למרות הכל, מראה שהוא חיכה לפתח הזה שנתן המלאך ומשתמש בה ללכת לקלל.
  3. בלעם מבקש מבלק להכין לו מזבחות ומנסה כל פעם לקלל את ישראל. זה לא הולך לו, אבל הוא לא מפסיק לנסות! סימן שרצונו כן לקלל!

אם כן, לבלעם כנראה יש רצון פנימי עמוק, לקלל את ישראל, אבל הוא מתחסד כל פעם כאילו הוא "רק" כלי בידי האלוהים. בלעם מוצא כל פעם הצדקה להליכתו. ה' מבין זאת ומעניק לו כל פעם את הכיסוי שהוא דורש!

זה מאוד מזכיר לנו את הדואליות שיש ביחס של ה' לפרעה:

  • מצד אחד רוצה שפרעה ישלח את העם
  • מצד שני הוא מחזק את לב פרעה כדי שלא ישלח אותם!

 

גם כאן, ה' נראה משחק על שני המישורים ההפוכים.

ולכן, באותה מידה ששאלנו מה הוא באמת רצון בלעם , חייבים לשאול :

 

"מה הוא רצון ה'??

 

  • אם מטרת ה' היא, לכתחילה, שבלעם יבוא ויברך את עמו, אז למה הוא מונע זאת ממנו בלילה הראשונה? למה הוא כועס כשהוא הולך, למה הוא שולח לו מלאך לעצור אותו?
  • אם מטרת ה' היא שבלעם לא יבוא בכלל, אז למה הוא מאפשר לו ללכת בכל זאת ולמה המלאך נותן לו רשות ללכת? ולמה לא למנוע את בואו מלכתחילה על ידי אמצעי מכריע אחר. למה לא לפגוע בבלק, למה לא לפגוע בשליחים, למה לא לפגוע בבלעם עצמו? למה לתת לכל הסיפור להתרחש?
  • אם ה' רצה שהברכות יבואו בדרך עקלקלה, דרך קללות, אז למה משמשת כל התחלת הסיפור? שהתורה תגיד ישירות שבלעם בא לקלל ואז, היא תכתוב הברכות שיוצאות מפיו!
  • אולי ה' לא רצה שום דבר מלכתחילה והוא "רק" הגיב למתרחש. יש מי שרוצה לקלל, אז ה' מתערב ובא להגן על עמו. אילו בלק לא חשב לקרוא לבלעם, אז לא היה קורה כלום! לא היתה נכתבת בכלל הפרשה הזו בתורה כי לא היתה פרשה! אז אפשר להגיד תודה לבלק ש"בזכותו" נכתבה פרשה שהחכמים הציעו שתאמר פעמיים בכל יום, בקריאת שמע!! (באותה הזדמנות ,נגיד תודה להמן שבזכותו יש לנו פורים!!! או תודה לפרעה, שבזכותו יש לנו פסח!)
  • אולי הרעיון המנחה הוא ש"בדרך שרוצה האדם ללכת מולכים אותו"? אבל ה' כן מתערב בשלב מסויים!

 

השאלה "מה רוצה ה'" היא אולי השאלה הקשה ביותר בחיים שלנו. יש אנשים שיסתפקו בקיום תורה ומצוות לפי השולחן ערוך, ובכך, יחשבו שהם לא צריכים יותר לשאול את עצמם מה הוא רצון ה'? ה' אמר את רצונו פעם אחת ולתמיד בתורה (שבכתב או שבעל פה??) ומאז רצונו לא משתנה.( אבל , אנו מכריזים בעוצמה שה' הוא חי! רצונו לא יכול להיות מוקפא. הרי אנו מתפללים "יהי רצון מלפניך.." מנסים להשפיע על רצונו). לדעת האנשים האלה,  רצון ה' הוא רק קיום המצוות הכתובות בשולחן ערוך. או שרצון ה' הוא מה שהרבי שלי שאומר לי לעשות.

אבל יש אנשים אחרים שלא מסתפקים בקיום המצוות ומחפשים, מעבר לקיום תורה ומצוות, איך הם יכולים לעשות את רצון בוראם. ולמען מטרה עליונה זו, הם מחפשים כל הזמן מה הוא רצון ה' ? היום, עבורי, עבור העולם. רצון שיכול להשתנות כל הזמן אולי, בהקשר למציאות המשתנה?.

נראה לי שאין אף אדם שיוכל להגיד שהוא קלע בול לרצון ה' כל הזמן בחייו. אני לא מדבר על האפשרות "לחטוא" במובן הרגיל (אני יודע מה רצון ה' ובכל זאת אני לא עושה אותו) , אלא  בגלל שהוא לא הבין מה הוא רצון ה'! הוא לא מצא מה ה' רוצה ממנו! נראה לי ש"מה הוא רצון ה'?" היא שאלת השאלות עבור כל אדם "דתי".

 

האם פרשת בלעם באה כדי לעורר בנו שאלות אלה?

 

 

ההקבלה בין סיפור האתון לסיפור הברכות:

 

בניתוח פשוט של שני הסיפורים המרכזיים (סיפור האתון וסיפור הברכות) ניתן לראות הקבלה מעניינת:

בסיפור האתון, בלעם רוכב על אתונו, המשרתת אותו. היא אמורה לעשות את רצונו כל הזמן. הוא בעל הבית. כל סטייה מההנחיות שלו מביאה מיד ענישה. אבל, מסתבר, אחרי שלוש פעמים, שמי שמחליט באמת הוא מי שלא נראה בסיפור. לא הרוכב ולא מי שרוכבים עליו: מלאך ה'!

 

כך גם בין בלק לבלעם. בלק הוא המזמין. הוא המשלם. הוא בעל הבית. בלעם אמור לעשות את רצון בלק. אבל, אחרי שלוש פעמים, מתברר שיש מי שמחליט באמת, ולא ראינו אותו :ה'.

 

שלוש פעמים בלעם מכה באתונו. שלוש פעמים, מתחולל אותו דפוס פעולה. אבל, אחר כך, בפעם הרביעית ובהמשך, כל המסגרת מתפוצצת לה. מתגלה האמת שמעבר למה שהיה נראה כמציאות

 

שלוש פעמים בלק מבקש מבלעם לנסות שוב. אבל במעם הרביעית, הכל נשבר. בלק נשאר במקום כנראה אבל כבר לא משחק שום תפקיד. בלעם ממשיך עם משל רביעי, חמישי, שישי ושביעי. בלי בלק בלי מזבחות, בלי תפוסי ההנהגות הרגלים של שלושת הפעמים הראשונות.

 

סיפור האתון סיפור הברכות
בלעם רוכב על האתון בלק משלם ומזמין את בלעם
האדון מכה את המשרת האדון כועס על המשרת
המשרת רואה את מה שהאדון לא רואה: מלאך המשרת רואה את מה שהאדון לא רואה: דבר ה'
אחרי שלוש פעמים, הכל מתהפך ומציאות חדשה מופיעה: בלעם רואה המלאך ומתנצל אחרי שלוש פעמים, בלק משותק. ובלעם נותן דרור לברכות ה' בפיו

 

הרב סמט מדבר על "סימולציה" כאילו מתחילים לחוות המשל(בלעם והאתון) ואחר כך חווים את הנמשל(בלק ובלעם). ורק אז , אולי, מבינים את המשל שקדם! האם בלעם הבין המשל? ספק מאוד כי הרי הוא המשיך בדרכו. אולי הוא הבין רק בסוף הסיפור. אבל העיקר הוא שאנחנו, קוראי ולומדי התורה, נלמד מהסיפור. אולי זה מזכיר לנו שאנו מבינים את המשמעות של הדברים רק אחר זמן רב. כשאנו חווים מציאות, אנו לא יכולים עדיין להבין את משמעותה, את תוצאותיה האמתיות. כשאדם חושב שדבר מסוים הוא "לטובתו", האם הוא יכול להיות משוכנע שאכן זה לטובתו? לפעמים הדברים מתגלים רק אחרי זמן רב , ואף דורות שלמים!

נראה לי, שבעצם, הפרשה איננה מדברת רק על "הפיכת קללות לברכות" אלא גם , אולי, על הפיכת משמעות המציאות לפי נקודות ראות שונה, בין לאורך זמן, בין מנקודת מבט אחרת באותו זמן.

 

פי האתון

החכמים מחשיבים את נס פתיחת פי האתון כאחד מעשרת הדברים שה' היה צריך להתנות עם העולם בעת הבריאה. נס כל כך גדול שה' הכין את ביצועו בסוף יום השישי של הבריאה רגע לפני כניסת השבת!

אם זה נס כל כך חשוב, בואו נשמע מה יש לאתון להגיד!: היא מתלוננת על שמכים אותה על לא עוול בכפה! זה עיקר הדיבור שלה. וזה גם עיקר הדיבור של המלאך! "למה הכית את האתון שלך?"! חשבנו שתפקיד המלאך היה למנוע את הליכתו של בלעם לבלק. והנה שגם המלאך מתעסק בעיקר בהכאה של בלעם את האתון! מה פשר הסיפור הזה?? אילו האתון היתה מכריזה "ה' הוא האלוהים!" כהוכחה שכל החיות משרתות את הבורא ויודעות את האמת, זה היה אולי מצדיק את "פתיחת פי האתון" ! אבל זה מאוד מאכזב לשמוע שהיא מדברת רק כדי להתלונן על מכות ועל כפיות טובה על זה שהיא משרתת את בלעם כל השנים!!

אותי, הרבה יותר מפתיע תוכן דיבור האתון מאשר עצם נס פתיחת פיה!

יש חכמים שרצו ללמוד מזה הלכה על איסור צער בעלי חיים מן התורה. יכול להיות "דרך אגב" אבל סיפור כזה דווקא כאן "רק, ללמוד הלכה זו, נראה דחוק.

 

האם כל אחד מאתנו, היה מתנהג מול אתונו בצורה שונה מבלעם? חמור סוטה ממסלולו, טבעי שנכוון אותו עם המקל שבידנו! יש אולי הגזמה עם מכות קשות ולא רק הנחיות על ידי מקל. אבל הבעיה היא שאנו, הקוראים, יודעים את מה שבלעם לא יודע: יש סיבה טובה לאתון לסטות מהדרך. קוראים דברים שאנו לא יודעים אליהם, או לא רגישים אליהם כדי לקחת החלטות נכונות. נול עיננו ושכלנו, נראים רק חלק מהנתונים. אין מנוס אלא להתנהג על פי מה שאנו כן רואים. ולמרות זאת, אנו יודעים שאנו לא יודעים הכל. וזה לא צריך לשתק אותנו מלפעול ולקבל אחריות על מעשינו.

יהיו אנשים שיגידו: אחרי שלוש פעמים שזה קורה לך, אתה חייב לשים לב ל"סימנים". כאילו יש כל הזמן סימנים שניתנים מלמעלה כדי שנבין מה קורה מאחורי הפרגוד. העמדה הזו, הקרובה למיסטיקה, דורשת מהאדם לנסות להיות "קשוב" לכל מה שמתרחש . קרוב הזמן שהאדם יראה בכל דבר "סימן" ואין לדבר סוף.

נראה לי שעמדה כזו , המיסטית, היא דווקא בגדר של ניחושים וכישוף ושאלת אוב וידעוני,.. דברים שאוסרת התורה במקומות רבים. עלינו לפעול עם מה שיש מולנו. בענווה אמנם, כי אנו יודעים שאין אנו יודעים את הכל. אבל, חייבים לקחת אחריות על מעשינו שנגזרים מהמציאות הגלויה.

 

אם נחזיר את סיפור האתון בקונטקסט: אנשים רוצים לפגוע בעם ישראל. בלק במישור הלאומי פוליטי ובלעם במישור הרוחני, אידיאולוגי, לקלל אותו, כלומר לתת לו מכות רוחניות שדרכם, הם מעריכים, הם יוכלו לנצח במלחמה. בדרך, בלעם מכה את אתונו והוא, שאמור "לראות" ולתקשר עם עולם הנסתר, איננו רואה את המלאך בזמן שאתונו כן רואה אותו.

אם נחליף את ה"מוכה", האתון, במי שאמור להיות מוכה , כלומר, בעם ישראל. אפשר ללמוד אולי מסר סמוי:

אתם ,עם ישראל, תהיו מוקפים באנשים שירצו להכות בכם. לכם, אני נגליתי בסיני. אני ה' מתגלה דרך נביאי ישראל. כמו האתון, אתם, בני ישראל דעו שיש עולם נסתר שיגן עליכם. וזה יסביר שהדבר הראשון שאומר המלאך לבלעם זה "למה הכית את אתונך?" . וזה יהיה , כנראה המסר הכללי של כל הסיפור: אתם , עם ישראל, למרות האנטישמיות, הקשיים שתפגשו בהיסטוריה הקשה , למרות העונשים והכעסים נגדכם, גם מצד ה' עצמו, דעו שיש לכם הגנה כוללת!

כשהאתון צועקת: למה הכיתני? זה יכול להקדים את הצעקה של עם ישראל כלפי ה': למה עזבתני?

 

לסיכום??:

בלעם נראה לנו במורכבותו של כל איש דתי: הוא נראה כפוף לכוח העליון. אבל מצד שני, הוא מנסה להשפיע על אותו כוח. (הרב תמיר גרנות). במיוחד אצל אנשים שמכריזים על עצמם כך, יש נטייה מרושעת להשתמש בהתחסדות חיצונית כדי להצדיק מעשים לא כשרים!

נבואה, כוחות על שמאפשרים קשר עם האלוהים, אינם מאפשרים לדעת "הכל". הנבואה מאפשרת לפתוח חלון, אבל לא כל החלונות! הנבואה היא כשרון מצד האדם אבל, בעיקר, רצון עליון להשתמש באדם הזה כדי להעביר מסר.

דמותו של בלק היא הרבה יותר פשוטה: הוא שונה את ישראל, מפחד. הוא מנסה להשתמש בכלים שיש בידו: הוא משלם למומחה-קוסם כד שזה ישפיע על הכוח העליון המגן על ישראל כדי להחליש את האויב המדומה שלו. הוא איתן בעמדתו מההתחלה עד הסוף. למרות שישראל לא הווה איום עליו, עצם נוכחות עם ישראל על ידו מאיימת עליו. זו אחת מתופעות האנטישמיות הבסיסית, הלא הגיונית, שאנו סובלים ממנה עד היום. לזירה כזו עם ישראל נכנס. חשוב שיידע איך הגויים הסובבים אותו עלולים לתפוס אותו.

האתון יכולה לסמל את בלעם מול בלק. היא יכולה לסמל כל אדם או עם מדוכה. הצעקה של האי-הצדק. האדם איננו רואה הכל, לא מבין הכל. האדם הוא מרכבה שעליו רוכבים כוונות עליונות ממנו.

ובכל זאת, הוא חייב להיות אחראי למעשיו ולהתחשב בעולם הגלוי. לדעת שעולם נסתר קיים, ובכל זאת, לפעול אך ורק לפי העולם שה' מגלה לו. הוא חייב לתת דין וחשבון רק לפי מה שנמצא בפניו.

מה היא ברכה ומה היא קללה? הזמן עצמו הופך דבר שחשבנו שהיא קללה ומסתבר שהיא ברכה ולהפך. מה שנחשב קללה עבורי יכול להיות ברכה עבור נקודת מבט אחרת.

אדם יכול להיות צדיק מנקודת מבט אחת ורשע מנקודת מבט אחרת

עם הרוצה שלום, יכול למשוך כלפיו שנאה תהומית לא מוסברת.

 

אנו נמצאים מול סיפור מורכב מאוד שקשה מאוד להסיק ממנו מסר אחד וחד.  ואולי על המורכבות הזו שבין  הטוב והרע, בחיפוש אחרי הרצון, האיזון בין חופש הבחירה לכפייה,  בהוויית האדם, באה הפרשה הזו לעורר את עם ישראל לפני כניסתם לארץ. מסרים כאלה יכולים להינתן רק לעם בשל, בוגר, שעומד להיכנס בהיסטוריה מורכבת ומסובכת.

יש כמובן "סוף טוב", יש ברכות נהדרות. יש הבטחת הגנה, רשת ביטחון מהאלוהים עצמו.

אבל גם הבשורה הזו מופרת מיד בסוף הפרשה: אל תהיו שאננים! אל תירדמו עם זרי הדפנה מעל ראשכם! אתם עדיין אחראים למעשיכם. עברת הזנות באה כמכה חריפה אחרי הברכות !

כאילו הברכות, אינן באמת  פוליסת ביטוח. הברכות מעלות את רף הדרישות המוסריות של מי שמקבל אותן! הבחירה אינה פוטרת מאחריות, להיפך היא מחייבת עוד יותר!

 

 

 

חוקת פי4

בע"ה א תמוז התשע"ט

מישל בן שושן

 

חוקת פי 4

 

 

  1. ניפוץ מיתוס (הרב אלחנן סמט)

בתודעה שלנו, אחד הדברים המוזרים בחוקת הפרה זה עניין טומאת הטהור וטיהור הטמא. הרב אלחנן סמט , בלימוד מעמיק, מצליח לנפץ את הדעה הקדומה הזו. חוקת הפרה נשארת בלתי מובנת בהרבה מובנים, אבל כבר לא בנושא טומאת הטהור וטהרת הטמא. הנה סיכום הלימוד:

 

  • החלק הראשון של הפרשה:

 

במדבר פרק יט (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:(ב) זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל:.. אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו:(ד) וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים:(ה) וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו ..(ז) וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב: (ח) וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:(ט) וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא:(י) וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב

 

לפי התחלת הפרשה , חמישה אנשים נטמאים:

  • הכהן השוחט
  • הכהן המקבל את הדם
  • הכהן המזה לכיוון בית המקדש
  • האיש השורף את הפרה
  • האיש האוסף את אפר הפרה

אבל, כשלומדים את ההלכות הנוגעות לשאר החיות שיש לשרוף או להמית מחוץ לבית המקדש, נראה שכל אחד שמתעסק בחיות האלה, נטמא:

  • לגבי פר ושעיר של יום הכיפורים (וכל השעירים והפרים נשרפים מחוץ למקדש):

ויקרא פרק טז (כח) וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה:

  • שעיר לעזאזל:

ויקרא פרק טז (כו) וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה:

ישנם עוד שני מקרים , אבל הם לא קשורים לבית המקדש ולכן הם לא מטמאים את המתעסק בהם:

  • ציפורי המצורע
  • העגלה הערופה

את שעיר לעזאזל מוציאים ממקום המקדש. את השעירים והפרים הנשרפים שוחטים במקדש לפני שמוציאים אותם לשרפה בחוץ והפרה, מזים את דמה לכיוון המקדש כדי לציין את הקשר שלה למקדש.

 

אם כן, העובדה שכל מי שמתעסק בפרה האדומה נטמא, לא משום שזו פרה אדומה אלא בגלל שזו עבודה הקשורה למקדש שנעשית מחוץ למקדש. כאילו יש מחיר "לשלם" על זה שעושים עבודה מחוץ למקדש.(כאילו מזלזלים במקדש או שמה נחשבו שעובדים עבודה זרה או שנדמה למי שמתעסק בזה שיש לו אפשרות להוציא את קדושת המקדש לחוץ…) תהיה הסיבה שתהיה ברור שאין דין הפרה יוצא דופן משאר ההלכות הנוגעות לעבודות חוץ הקשורות למקדש.

 

  • החלק השני של תיאור מה עושים עם העפר הזה:

 

 

(יד) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים:..(יז) וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי:(יח) וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם ..(יט) וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב…(כא) וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם  וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו   וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב:(..

 

כאן, כתוב ששני אנשים נטמאים:

  • מזה מי הנדה
  • הנוגע במי הנידה

אבל, החכמים "עקרו" את פשט הפסוק וקבעו שלא מדובר במזה מי הנדה על הטמא אלא באנשים שמשתמשים במי הנדה האלה שלא לצורך! כאילו התורה לא רוצה שסתם אנשים ישתמשו במי הנידה האלה לכל צורך חוץ מאשר לטהר טמא מת! ואלה כמה מהמקורות:

 

 

 

  • רש"י במדבר פרק יט (כא) ומזה מי הנדה – רבותינו אמרו שהמזה טהור, וזה בא ללמד שהנושא מי חטאת טמא טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו, משא"כ בנוגע. וזה שהוציאו בלשון מזה, לומר לך, שאינן מטמאין עד שיהא בהן שיעור הזאה:

 

  • רמב"ם הלכות פרה אדומה פרק טו הלכה א

הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה בין אדם בין כלים טמא ואינו מטמא בגדים בשעת מגעו, שנאמר והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב הנה למדת שמי הנדה אב מאבות הטומאות של תורה, וטומאת מגען בכל שהוא ואם היה בהן כדי הזאה מטמאין במגע ובמשא, והנוגע בהן או שנושאן שלא לצורך מטמא בגדים בשעת מגעו או בשעת משאו עד שיפרוש ממטמאיו שנאמר ומזה מי הנדה יכבס בגדיו אינו מדבר במזה על הטמא אם טיהר את הטמא קל וחומר שיהיה הוא טהור מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה ומזה מי הנדה לא נאמר אלא לשיעור שהנוגע או הנושא מי נדה שיש בהן כדי הזייה שלא לצורך הזאה טמא ומטמא בגדים דין תורה, וכמה הוא שיעור הזאה כדי שיטבול ראשי גבעולין של אזוב במים, בד"א שמי חטאת מטמאין בזמן שנגע בהן או נשאן שלא לצורך קודם שיעשו מצותן אבל אחר שעשו מצותן אינן מטמאין כלל, כיצד הרי שטבל את האזוב והזה על האדם הטמא או על הכלים והיו המים שותתין ויורדין מעל הטמא לארץ, וכן המים הניתזין בשעת הזאה על הארץ או על הטהור הרי אותן המים טהורים והנוגע בהן והנושאן טהור

 

  • תלמוד בבלי מסכת נדה דף ט עמוד א מי יתן טהור מטמא לא אחד. ורבנן – א"ר יוחנן: זו שכבת זרע, שהוא – טמא, ואדם הנוצר ממנו – טהור. ור"א אומר: אלו מי הנדה, שהמזה ומזין עליו – טהור, ונוגע – טמא. ומזה טהור? והכתיב: +במדבר י"ט+ ומזה מי הנדה יכבס בגדיו! מאי מזה – נוגע. והכתיב מזה, והכתיב נוגע? ועוד, מזה – בעי כבוס, נוגע – לא בעי כבוס! אלא: מאי מזה – נושא. וליכתוב, נושא קמ"ל – דעד דדרי כשיעור הזאה. הניחא למ"ד הזאה צריכה שיעור, אלא למ"ד אין צריכה שיעור, מאי איכא למימר? אפילו למ"ד אינה צריכה שיעור, ה"מ – אגבא דגברא, אבל במנא – בעינא שיעור; כדתנן: כמה יהיו במים ויהא בהן כדי הזאה כדי שיטבול ראשי גבעולין ויזה, והיינו דאמר שלמה +קהלת ו' /ז'/+ אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.

 

הנה מקרה שהפשט נראה לנו ברור: מזה מי הנדה נטמא בגלל ההזייה אבל החכמים לא קבלו את ההסבר הזה וקבעו שרק מי שמשחק או משתמש במי הנידה (בתנאי שיהיה בהם כמות מספיקה להזייה) נטמא. ובכך הם הגנו על המי הנידה האלה מבזבוז ומזלזול.

 

יוצא מכל הלימוד הזה שאין הפרה או מי הנידה (אפר הפרה מעורבב במים) מטמאים בעצמם. רק העיסוק במעשה הנראה כעבודת מקדש מטמא בגלל שהוא נעשה מחוץ למקדש וכל מי שמתעסק במי הנידה שלא לצורך נטמא כדי להגן על המים האלה!

 

  1. נחש הנחושת (הרב יובל שרלו)

משה עשה את נחש הנחושת במצוות ה'.

ובכל זאת, כשחזקיהו המלך הרס אותו, (כדי למנוע עבודה זרה על ידו) זה היה מעשה ראוי לא פחות מאשר עשייתו!

הרב שרלו לומד מזה שאין שום מצווה מה' שאין לה מקום לביטולו. כי ערך המצווה אינה תלויה בדבר עצמו אלא בנסיבות ובשימוש הנכון שלו. זה ההבדל הדק והחשוב בין עבודת ה' לעבודה זרה!

האמת שהיינו ללמוד מחורבן בתי המקדש את הלימוד הזה. אין כמו מצוות בניין המקדש. אבל מהרגע שהשימוש בו הסתלף, אין בעיה, מצד ה', להרוס אותו!!

או למשל השבת: במקרה של פקוח נפש, העברה על איסור שבת הוא מצווה!

קדושת המצווה היא בשימוש, בקיום רצון ה', ולא בחפץ או במעשה כשהוא מנוגד לרצון ה'!!

 

  1. מי נידה:

המים המעורבבים באפר הפרה, שמזים על הטמא ביום השלישי וביום השביעי לטהרתו נקראים "מי נידה".

המילה "נדה", באה, לפי רש"י, מהשורש יידוי, כמו ידוי אבנים. השלכת דבר למרחוק. המיים האלה , מזים אותם אל עבר הטמא.

גם לגבי אישה נדה, אונקלוס מתרגם על ידי השורש "ריחוק" . האישה מתרחקת מבעלה ולכן היא נקראת נידה. לא בגלל טומאה אלא בגלל ריחוק.

אולי שורש אחר למילה הוא "נדד", דבר שיסביר את הדגש באות דלת. אבל זו משמעות קורבה מאוד: התרחקות.

 

  1. מסעות בני ישראל (הרב תמיר גרנות)

בני ישראל ישבו בקדש שם, כנראה היה מקום מושבם הארוך ביותר ומשם התחילו את המסעות שלהם לעבר הארץ. בשנה השנית, אחרי שהיה בת שנה במדבר סיני, הם שלחו מרגלים בדרך הנגב, (הדרך מספר 1 בציור למטה) כלומר מהדרום לצפון. זו הדרך הקצרה וההגיונית ביותר.

אבל , בשנה ה39, בפרשה שלנו, יש התלבטות מסוימת.  והם פונים לקראת מזרח (הדרך מס 2 בציור) כדי להיכנס משם ליריחו. למה הם לא נכנסים , כמו בדרך שלקחו המרגלים, מדרום, מהנגב ?

  • אולי בגלל ה"טראומה" של המרגלים! כמו שמסביר רש"י :" דרך האתרים"= דרך התרים! אם אלו נרתעו מלעלות, זה אולי בגלל שלקחו הדרך הקצרה (]ארוכה) הזו! ואולי עדיף לקחת דרך ארוכה יותר (שתהיה קצרה אם באמת ייכנסו!)
  • אולי בגלל שהמלחמה נגד הכנעני שהתרחשה, הרתיעה אותם למרות נצחונם.
  • אולי בגלל שאדום יצא נגדם למלחמה והם לא רצו להילחם נגדו

מקריאת הסיפור בפרשה שלנו, יוצא, שהכניסה דרך מזרח, נובעת מאילוצים טקטיים, מהנסיבות.

 

אבל, כשקוראים את הסיפור שספר דברים,  הסיבות נראות לנו שונות לגמרי:

ה' הוא זה שמצווה להם ללכת בדרך הזו לכתחילה

ה' מונע מהם להתנגד לאדום (האחים) ומצווה להם לפנות מזרחה כאילו זו התכנית ה מקורית לכתחילה. ולא בדיעבד כמו בספר במדבר)

ייתכן  שכל החלק המזרחי של הירדן הוא חלק מארץ ישראל. שה' רוצה בכך שנכבוש את כל הארצות האלה ולא בדיעבד. בספר דברים, נראה שזו התכנית מלכתחילה: כיבוש החלק המזרחי של הארץ

ייתכן מאוד, שמשה רוצה להשתתף בכיבוש הארץ. יש למשה עוד הרבה דברים לאמר ולעשות בערבות מואב. והוא חייב לעבור דרך המזרח כדי לעשות את כל הדברים האלה. אילו הם היו נכנסים מהנגב, משה היה אמור למות מיד ! והוא לא היה בכלל משתתף בשום כיבוש ורגלו לא היתה נוגעת בחלק בארץ ישראל (המזרחית לפחות).

 

בספר דברים, מתברר שהסיבה לכנסיה דרך המזרח היתה לכתחילה, והתוצאה החושבה ביותר היתה

  1. שמשה כן השתתף בחלק מהכיבוש
  2. שמשה, המוציא את העם ממצרים ונותן התורה , הוא זה שמתחיל את כיבוש הארץ, ובכך, משה מחבר בין יציאת מצרים ומתן תורה ליישוב ארץ ישראל. פרשת המרגלים שברה את היחידה המוצקה של התורה המחוברת לארץ . חטא המרגלים נתן לנו הרגשה כאילו קיים בעם ישראל יצר הרע שרוצה להפריד בין התורה לארץ ישראל. בספר דברים, משה מחבר בכתב ובעצמו, בין שני העניינים האלה: תורה וארץ ישראל! באותו הכיוון, חשוב מאוד שדווקא יהושוע, תלמידו של משה הוא זה שימשיך את כיבוש הארץ ויחבר בכך את התורה להמשך התנ"ך!

 

 

אמורי

נחל ארנון

 

מואב

 

 

אדום    כנעני

2                                 1

קדש *