בני מנשה פי5

בע"ה כו תמוז התש"פ

מישל בן שושן

מטות מסעי פי5

 

ננסה לענות על השאלות הבאות:

  1. למה ספר דברים חוזר ארבע פעמים על עיסוק בשבט מנשה, ערב הכניסה לארץ?
  2. למה שבט מנשה הוא השבט המרובה ביותר?
  3. למה משה מצרף את חצי שבט מנשה לבני גד וראובן, למרות שלכאורה הם לא בקשו שום דבר?

 

כדי לנסות ולהשיב, נציע השערה שנראית יותר ויותר מקובלת על ידי המפרשים החדשים:

בתקופת יוסף, מנשה ואפרים בניו, השתמשו, כנראה מהכוח שהוענק להם בתוקף בני השליט, כדי להתיישב בכמה מקומות משני עברי הירדן. בני אפרים, כנראה התיישבו יותר בארץ כנען, באזור בית חורון, שכם, בית אל,..ובני מכיר בן מנשה, אזור מזרח הירדן, בבשן. ההתיישבות העברית הזו התפתחה במקביל לשעבוד עם ישראל במצרים אחרי מות יוסף. אחרי יציאת מצרים, ייתכן ששני חלקי העם התאחדו. נראה לעניות דעתי שהתורה מתארת את החיבור מחדש בין השבטים הוותיקים לעולים החדשים, וזה נושא סוף הספר. נראה לי שהתורה העדיפה שלא לספר את הרקע ההיסטורי הזה כדי שכל העם יקבל עליו היסטוריה משוטפת כשיציאת מצרים שייכת לכל אחד.

 

נזכיר את תוכן שלושת הפרשות האחרונות :

פרשת פנחס:

  • פינחס
  • מפקד עם ישראל הכולל את צלפחד ובנותיו
  • בקשת בנות צלפחד
  • מינוי יהושוע
  • מוספי המועדים

 

פרשת מטות

  • דני נדרים
  • מלחמת מדין
    • המלחמה (11פסוקים)
    • תוצאות המלחמה, חלוקת השלל (30פסוקים)
  • בני גד ובני ראובן+ חצי מנשה

פרשת מסעי

  • 42מסעות
  • איך מחלקים את הארץ גורל-לפי הגודל
    • גבולות ארץ כנען
    • רשימת הנשיאים שיחלקו הארץ
  • נחלת הלויים 42 ערים
  • 6 ערי מקלט דיני גואל הדם..
  • משפחות מנשה

 

 

אם כן, יש ארבע מקומות בשלושת הפרשיות האלה שהתורה מעלה את ענייני שבט מנשה ובנות צלפחד .באריכות יוצאת דופן ובהדגשה יתרה, כשהספר כולו מסתיים בנושא הזה. נזכור את ארבעת המקורות:

בפרשת פנחס, במפקד הכללי, כשמונים לא רק השבטים אלא גם את ראשי המשפחות, מצויין כבר שם, שלחפר נולד צלפחד ושמות בנותיו:

במדבר פרק כו (כט) בְּנֵי מְנַשֶּׁה ,לְמָכִיר מִשְׁפַּחַת הַמָּכִירִי וּמָכִיר הוֹלִיד אֶת גִּלְעָד לְגִלְעָד מִשְׁפַּחַת הַגִּלְעָדִי:(ל) אֵלֶּה בְּנֵי גִלְעָד אִיעֶזֶר מִשְׁפַּחַת הָאִיעֶזְרִי לְחֵלֶק מִשְׁפַּחַת הַחֶלְקִי:(לא) וְאַשְׂרִיאֵל מִשְׁפַּחַת הָאַשְׂרִאֵלִי וְשֶׁכֶם מִשְׁפַּחַת הַשִּׁכְמִי:(לב) וּשְׁמִידָע מִשְׁפַּחַת הַשְּׁמִידָעִי וְחֵפֶר מִשְׁפַּחַת הַחֶפְרִי:(לג) וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה:(לד) אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת:

כלומר, במניין משפחות בני מנשה, התורה עצמה מציינת את בעיית צלפחד שמת ללא בנים. וזאת, לפני שבנות צלפחד ישאלו את משה. כאילו הבעיה היא עקרונית עבור התורה. הבעיה לא התעוררה על ידי בנות צלחפד אלא קודם כל על ידי התורה עצמה!! ורק אחר כך, בנות צלפחד מדברות:

במדבר פרק כז (א) וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה:(ב) וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:(ג) אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יְקֹוָק בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ:(ד) לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ:(ה) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְקֹוָק: ס

(ו) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ז) כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן:

(ח) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ:(ט) וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו:(י) וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו:(יא) וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: ס

 

בנות צלפחד מעוררות שאלה משה שואל ה' . ה' נענה לבקשתם וקובע, כביכול חוק חדש בישראל בעקבות בקשתם. כל המפרשים שאלו איך יכול להיות שהתורה לא חשבה על אפשרות זו לפני. נראה לעניות דעתי, שהתשובה קשורה להשערה ההתחלתית שלי: בנות צלפחד שייכות לעברים הוותיקים. הן, כנראה באו להצטרף לעם ישראל בשלב מסויים במסע ובכיבוש שלהם. ייתכן שגם צלפחד  נולד בעבר הירדן המזרחי ובא להתחבר לבני הדודים שעלו מהגלות. ברצוני להציע אפשרות שזה טמון בדבריהן של בנותיו:

(ג) אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יְקֹוָק בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ:

כלומר, אבינו לא שייך לאנשים שבתוככם שכל הזמן מנסים לחזור למצרים. אבא שלנו הוא מכאן!

בפרשת מטות, בנות צלפחד לא מופיעות אבל השבט שלהם כן. בני גד ובני ראשובן שעלו ממצרים ושנלחמו יחד עם הצבא הלאומי, דורשים להישאר במזרח הירדן. משה נענה להם אחרי שהם נשבעו שיעבור חלוצים עם אחיהם. משה נותן להם בנחלה רשמית את נחלתם מעבר לירדן. בני ראובן בדרום ובני גד צפונית להם. אבל, מה שמוזר, זה שמשה נותן לחצי שבט מנשה אזור הבשן בלי שהם בקרשו זאת!

 

:(לג) וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב:

 

למה משה נותן נחלה לבני מנשה? הם לא בקשו כלום לפני כן!!

על השאלה הזאת, ניסו כמה פרשנים לתת תשובות. נעשה סיקור קצר של התשובות הלאה:

  • רבי אברהם אבן עזרא סבור שבני מנשה כן הצטרפו לבקשת בני גד וראובן אבל בגלל שהיו מעט, לא מנה אותם הכתוב בבקשה אלא במתנה
  • לדעת רמב"ן:והאברבנל: משה צירף אותם כי השטח של מזרח הירדן היה גדול מדי והוא חיפש מתנדבים למלא השטחים
  • החזקוני מציע שזה היה עונש על זה שמנשה בן יוסף, גרם לאחים לקרוע את בגדיהם בסיפור הגביע ולכן העונש הוא שהשבט יקרע לשני מחוזות משני עברי הירדן!
  • המלבי"ם והרד"ק סבורים שמשה נתן לבני מנשה נחלות כי הם אלה שכבשו אותם כמו שנראה בהמשך בפסוקים
  • הנצי"ב סבור גם כן שגבורתם במלחמה במקומות האלה שכבשו כל עם ישראל היתה יוצאת דופן, וכמתנה עבור גבורתם משה נתן להם הארצות האלה. ועוד הסבר אפשרי שמשה רצה לחזק רוחנית את ראובן וגד על ידי שבט דתי יותר. וגם ליצור זיקה בין שני עברי הירדן כששבט נחלק לשניים משני העברים
  • הרב אורי שרקי וכן הרב תמיר גרנות ופרשנים ישראלים מצדדים בטענה שהעלנו לעיל שבני מנשה , כבר כבשו אזורים אלה בתקופת יוסף ולכן, משה , כאן, רק מאשר את החלקים האלה כשייכות להם בתור חלוקת הארץ. משה , בעצם, מאשרר עובדה מוגמרת שכיבוש לפני כ200 שנה לפני כן!]

 

ננסה לחזק את העמדה האחרונה הזו:

  1. בני מכיר:

כשבני גד ובני ראובן נוחלים ערים, הם נותנים להם שמות שאין להם קשר לשמות בני השבטים.

וַיִּבְנוּ בְנֵי גָד אֶת דִּיבֹן וְאֶת עֲטָרֹת וְאֵת עֲרֹעֵר:(לה) וְאֶת עַטְרֹת שׁוֹפָן וְאֶת יַעְזֵר וְיָגְבֳּהָה:(לו) וְאֶת בֵּית נִמְרָה וְאֶת בֵּית הָרָן עָרֵי מִבְצָר וְגִדְרֹת צֹאן:(לז) וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ אֶת חֶשְׁבּוֹן וְאֶת אֶלְעָלֵא וְאֵת קִרְיָתָיִם:(לח) וְאֶת נְבוֹ וְאֶת בַּעַל מְעוֹן מוּסַבֹּת שֵׁם וְאֶת שִׂבְמָה וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמֹת אֶת שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ:

אבל כשבני מנשה כובשים ערים, הערים האלה נושאים את שמות בני המשפחה

(לט) וַיֵּלְכוּ בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה גִּלְעָדָה וַיִּלְכְּדֻהָ וַיּוֹרֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בָּהּ:(מ) וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת הַגִּלְעָד לְמָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה וַיֵּשֶׁב בָּהּ:(מא) וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר:(מב) וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ:

אכן, הנה שמות בני מנשה:

מנשה

מכיר,      יאיר,    ….

 

 

גלעד

איעזר  חלק אשריאל   שכם   שמידע  חפר                                              פרש  שרש

צלפחד

מחלה חגלה מלכה נעה תרצה       אולם רקם

 

והרי כתוב בראשית פרק נ (כג) וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף:

 

"בני מכיר" הוא לפחות "גלעד". גלעד ישב על ברכי יוסף. אבל ארץ הגלעד היא מוכרת לנו כבר בהתחלת כיבוש מזרח הירדן . הזהות בין השמות נובע , כנראה משתי אפשרויות:

כשמכיר בן מנשה כבש את העיר הזאת, השם שלה היה כבר "גלעד" ואז הוא נתן שם זה לבנו הנולד לו

או שהוא נתן לעיר את שם בנו הנולד לו. או שגלעד עצמו כבש העיר הזאת ונתן לה השם שלו.

בכל האפשרויות האלה, גלעד כבש את הגלעד בתקופת יוסף, לפני כ200שנה!!

אפר להגיד אותו דבר לגבי יאיר וחוות יאיר, ונובח. כל אלה בני מכיר שנולדו על ברכי יוסף!!

 

אם כן, נראה ברור שהפסוק שלנו "וילכו בני מכיר גלעדה……" מתיחס על מאורע שקרה לפני 200שנה!! הוא כתוב כאן, כדי לחבר כין הכיבוש המוקדם הזה של הוותיקים לכיבוש החדש של העולים החדשים!

 

  1. בני אפרים :

אנחנו מכירים את המדרש שאומר שה' לא נחם את העם היוצאים ממצרים דרך ארץ פלישטים, כדי שלא יראו את בני אפרים שמתו בארץ כנען אחרי שהם עלו מוקדם.

שמות פרק יג (יז) וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה:

מכילתא דרבי ישמעאל  ד"א כי אמר אלהים זו מלחמת בני אפרים שנ' ובני אפרים שותלח וברד בנו והרגום אנשי גת (דה"א =דברי הימים א'= ז כא) ו

וכן בספר דברי הימים מסופר על בני אפרים שנהרגו בארץ כנען בתקופה קדומה ושאפרים עצמו בא לנחם אותם. אפרים נולד וחי במצרים. אם הוא התאבל על  בני משפחתו בארץ כנען, זה אומר שכן היו עברים בני אפרים שחיו מחוץ למצרים , לפני ובזמן השעבוד:

דברי הימים א פרק ז (כ) וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ:(כא) וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֵזֶר וְאֶלְעָד וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם:(כב) וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ:(כג) וַיָּבֹא אֶל אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בְּרִיעָה כִּי בְרָעָה הָיְתָה בְּבֵיתוֹ:(כד) וּבִתּוֹ שֶׁאֱרָה וַתִּבֶן אֶת בֵּית חוֹרוֹן הַתַּחְתּוֹן וְאֶת הָעֶלְיוֹן וְאֵת אֻזֵּן שֶׁאֱרָה:(כה) וְרֶפַח בְּנוֹ וְרֶשֶׁף וְתֶלַח בְּנוֹ וְתַחַן בְּנוֹ:(כו) לַעְדָּן בְּנוֹ עַמִּיהוּד בְּנוֹ אֱלִישָׁמָע בְּנוֹ:(כז) נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ:(כח) וַאֲחֻזָּתָם וּמֹשְׁבוֹתָם בֵּית אֵל וּבְנֹתֶיהָ וְלַמִּזְרָח נַעֲרָן וְלַמַּעֲרָב גֶּזֶר וּבְנֹתֶיהָ וּשְׁכֶם וּבְנֹתֶיהָ עַד עַיָּה וּבְנֹתֶיהָ:

  1. גורן האטד:

כשבני ישראל עולים ממצרים כדי לקבור את יעקב אביהם בחברון, הם עוברים דרך מזרח הירדן ומגיעים לגורן האטד כדי לעשות שם טקס האבלות. למה לא לנסוע ישירות דרך הנגב או ארץ פלישטים? כנראה שגורן האטד נמצא בגולן והם פשוט הלכו להתחבר עם הבני דודים משבט מנשה שגרו שם!!

בראשית פרק נ (י) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים:

  1. יהושע:

יהושע פרק יז (א) וַיְהִי הַגּוֹרָל לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה כִּי הוּא בְּכוֹר יוֹסֵף לְמָכִיר בְּכוֹר מְנַשֶּׁה אֲבִי הַגִּלְעָד כִּי הוּא הָיָה אִישׁ מִלְחָמָה וַיְהִי לוֹ הַגִּלְעָד וְהַבָּשָׁן:(ב) וַיְהִי לִבְנֵי מְנַשֶּׁה הַנּוֹתָרִים לְמִשְׁפְּחֹתָם …

יהושע מתאר מנשה,כבכור יוסף! ומכיר כבכור מנשה, כי בתור בכורים מגיע להם לכבוש נחלות בעודם שליטים על מצרים!

ניגש עכשיו למקור הרביעי והאחרון, שמסיים את כל ספר במדבר: תלונות בני מנשה:

 

במדבר פרק לו (א) וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:(ב) וַיֹּאמְרוּ אֶת אֲדֹנִי צִוָּה יְקֹוָק לָתֵת אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאדֹנִי צֻוָּה בַיקֹוָק לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו:(ג) וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ:(ד) וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן:(ה) וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי יְקֹוָק לֵאמֹר כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים:(ו) זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים:(ז) וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(ח) וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו:(ט) וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(י) כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד:(יא) וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים:(יב) מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף הָיוּ לְנָשִׁים וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן:

(יג) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ:

 

 

אחרי שה' שינה את חוקי הירושה בפרשת פנחס, לטובת בנות צלפחד, באים בני מנשה להתלונן על הבעיות שזה ייצור : נחלתם עלולה לעבור לשבטים אחרים במידה ויתחנתו בנות צלפחד לבני שבטים אחרים. ה' נענה שוב לבקשה זו והופך שוב החוק על ידי התנאת נישואי הבנות לבני השבט.

התורה שבכתב , קובעת שזה יהיה חוק לדורות:

ח) וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו:(

אבל התורה שבעל פה קובעת שזה אך ורק חוק נקודתי שהיה שייך אך ורק לבנות צלפחד ולבני מנשה!!

 

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קכ עמוד א אמר מר: באבות הוא אומר וכל בת יורשת נחלה. באבות אין, בבנים לא, מאי משמע? אמר רבא, אמר קרא: "זה הדבר", דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.

 

רמב"ן במדבר פרק לו (ז) ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה – לא חשש הכתוב אלא לתקן העת ההיא,

אם כן, השאלה כפולה ומכופלת: למה להתחשב כל כך לדרישות בני מנשה ובנות מנשה?? כך שפעמיים משנים את החוק כדי לרצות בקשתם??

 

אני מציע דבר פשוט: לעברים האלה שגרו בארץ כנען ובעבר הירדן, היו בטח חוקים ומנהגים משלהם. הם לא קבלו את התורה. הם עכשיו מתחברים לאחיהם העולים החדשים שבאים עם חוקים משלהם. חוקי הירושה היו, כנראה שונים. כשמשה מלמד את ישראל על חוקי הירושה לפני הכניסה לארץ, צצות כל מני בעיות. למה שבנות לא יורשות בחוקים שלכם? ואם אתם כל כך עומדים על כך שכל שבט ישמור על נחלת אבותיו, איך אפשר לאפשר ירושה דרך הגברים בלבד מצד אחד ולהתיר שנשים ינחלו נחלות מצד שני?

למה חשוב כל כך שהתורה תספר מחלוקות אלה ולמה חשוב שה' בעצמו יפסוק ויחדש, כשהוא משנה את החוקים שהוא כבר קבע בסיני??

נראה לי שהמטרה כאן היא אחדות בני שני חלקי העם הנפגשים!!

ה' מודע לפשרות שחייבים לעשות כדי לאפשר איחוד העולים עם הוותיקים!! ומוכן לוותר על מה שקבע, לטובת השלום בין חלקי העם!!

 

את דברים אלה, נראה לי שהחכמים ידעו והבינו למרות ששום דבר מזה לא נכתב במפורש.

לכן, הם לא קבלו את התיקונים האלה לדורות.

התיקונים נעשו אך ורק בגלל איחוד העם בזמן ההוא ולא כי זו תורת ה' מסיני.

 

מסכנות:

לעניות דעתי, הסבר זה מקיף ומסביר את חשיבות הנושא רגע לפני כניסה לארץ.

וזה יכול להוות עבורנו היום אור מנחה כשחלקים נכבדים מעמנו מתכנסים והולכים להמשיך להתכנס בארץ שלנו, כל אחד עם מנהגיו וחוקיו. איחוד החוקים, איחוד ההגדרות חשוב. אבל יש להתחשב בפשרות הנחוצות כדי לאפשר איחוד זה. ומי יותר מה' עצמו שמשנה את חוקיו יכול להוות עבורנו כדוגמא ודרך פעולה.

לגבי מספר הגבוה של בני מנשה יחסית לשאר השבטים (52000), ניתן להסביר אותו על ידי חיבור עם בני מנשה שישבו כאן מזמן קדום!

 

 

 

 

 

חצי שבט מנשה

 

 

 

מסעי פי4

בע"ה כח תמוז התשע"ט

מישל בן שושן

מסעי פי4

 

סיכום:

נראה לי שהקשר בין כל חלקי הפרשה הוא: חשיבות כל  חלקה בארץ כנען ,המתאים לכל חלק –שבט, בעם ישראל. בדרך כלל, אנו רגילים להסתכל על היסטוריית בני האדם. אבל, מסתבר, שיש גם נקודת מבט חשובה , נוספת ומקבילה, מצד הארץ עצמה. רוב הנושאים בפרשה לנו, אינם חדשים. כבר דובר עליהם ועוד ידובר עליהם בספר דברים. אבל קיבוצם בפרשה אחת, והבחינה המיוחדת שבה הם מסופרים, , באה, לעניות דעתי , כדי שנבין שלארץ עצמה יש "עצמיות", "רצון", כמין "נפש", והיא לא רק מצע שעליו פועל האדם. רק השילוב בין האדם והארץ יכול להביא ליישובה של הארץ על ידי העם. אני אנסה להציע , השתקפות רעיון זה דרך כל אחד מהנושאים בפרשה.

 

1:  המסעות

הפרשה מתחילה עם סיכום כל 42 המסעות של בני ישראל , מיציאת מצרים עד להגעתם בעבר הירדן. אם נתבונן ברשימה, מופתעים לגלות כמה פרטים :

המקומות של החניות לא תמיד מתאים למה שמסופר בספרי שמות ובמדבר. לא רק שינוי שמות המקומות אלה גם הסדר שבהם הם מופיעים, שונים

הרבה מאורעות , שנראו לנו חשובים מאוד (כמו למשל מתן תורה) לא מוזכרים בכלל. בעוד שמיתת אהרון או הימצאות עיינות מים ודקלים במקום מסויים, כן מפורטים.

הרשימה של המסעות נראית מספרת אותו הסיפור אבל מבחינה לגמרי שונה. הרבה מפרשים הפילגו עד להסבר שמות התחנות, כאילו אלה שלבים שונים של מצבים נפשיים שעבר העם ממצרים ועד לכניסתו לארץ. כאילו לא חשוב המסע גאוגרפי  כמו זה הנפשי. כאילו מתארים יותר את הבשלות הנפשית והשברים שגרמו לכך, ההתבגרות, של עם העבדים לעם שעומד להיכנס לארץ.

ברצוני לעשות הקבלה בין שני פסוקים:

הראשון, נמצא בפרשת בהעלותך, כשהעם עומד לצאת ממדבר סיני ,אחרי שכל המחנות אורגנו למופת. והשני, בראש פרשתנו:

  • במדבר פרק י (כח) אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְצִבְאֹתָם וַיִּסָּעוּ:
  • במדבר פרק לג (א) אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:

 

שני הפסוקים דומים מאוד. אבל אחרי הראשון, אין שום רשימה של מסעות, כי עדיין הם לא נסעו! הם בפתח המסעות .אם כן, מה פירוש "אלה מסעי.." אם אין מסעות עדיין? רש"י מדבר על "סדר מסעיהם" כאילו סידור המחנה, איזה שבט, תחת איזה דגל, באיזה מיקום , תחת פיקוד מי.. הם סדרי המסעות. עבור העם, זה המסע. אפילו שאין עדיין מסע, סידור המחנה הוא העיקר

אבל בפרשה שלנו, יש רשימה של 42 התחנות. והפסוק משתמש באותם המילים :"אלה מסעי". כאילו המטרה , כאן, היא אחרת: האם העם מוכן לקחת על עצמו את המשימה המיוחדת לכל שבט לנחלת הארץ.

וזה מסביר גם הנושא השני של הפרשה: מינוי ראאשי השבטים שינחילו את הארץ עם יהושוע ואלעזר

 

  1. הורשת יושבי הארץ

במקומות האחרים שבהם יש מצווה "להוריש" את הגויים היושבים בארץ, הסיבה העיקרית היא סכנת ההתבוללות. העמים האלה יתחתנו עם בנות ובני ישראל ויגרמו לעבודה זרה.

כאן, הסיבה שונה:

במדבר פרק לג (נה) וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ:

אם במקומות האחרים, הסיבה היא כאמור יחסים חמים שישררו בין ישראל לגויים, כאן, הסכנה היא הפוכה: הם יהפכו לאויבים. הסכנה היא בטחונית. אבל לא רק. כל חלק מארץ כנען זקוקה ששבט מסויים מעם ישראל יתנחל בה כדי לפתח את המידה המיוחדת שגנוזה בחלק הארץ הזה. במידה ויישארו חלקי ארץ עם גויים, החלקים האלה לא יוכלו לפתח את יכולתם! ואז, המשימה הכוללת של ירושת הארץ על ידי ישראל לא תוכל להתקיים במלואה!. כי המטרה העליונה היא לא למצוא ארץ מקלט לעם נרדף, אלא לפתח את כל פני הארץ והעם. ואם יחסר חלק מהעם או חלק מהארץ, משימה זו לא לוכל להתקיים במלואה. המשימה היא:

במדבר פרק לג (נג) וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ:

יש להוריש אותה (מכל יושביה האחרים) כדי לרשת אותה!!

  1. גבולות הארץ

למה לסרטט גבולות? גבולות ארץ כנען די ברורים מתקופת אברהם. הירדן במזרח והים התיכון במערב.! ואם חלק הארץ המזרחית לירדן ניתן לשלושת שבטים , אז למה לא לכלול אותם בגבולות הארץ? למה להמשיך לדבר על ארץ כנען כזו שמערבית לירדן בלבד?

ייתכן שהותר עושה הבדל מהותי בין ארץ כנען, במערב לירדן והארץ הגדולה יותר שיכולה להגיע עד לנהר פרת ולנילוס. לארץ כנען מסוגלות מיוחדת. חוקים משלה. זו ארץ שאמורה לפתח מידות מיוחדות לעם היושב בה. ההתחלות בה איננה דומה להתנחלות בעבר המזרחי של הירדן. לכן יש חשיבות גדולה לתאר את הגבולות שלה. יש לארץ הזו תכונות מיוחדות שאין לארצות אחרות. ועל התכונות האלה , באה הפרשה שלנו ללמד את החשיבות שכל שבט ינחל החלק המיוחד השייך לו.

 

  1. נשיאי השבטים שינחלו הארץ

כבר דיברתי על זה לעיל. יש חשיבות שכל שבט ינחל את חלקו המיוחד. כאן המקום לדבר על נושא מיוחד: הארץ חייבת להתחלק לשבטים לפי שני קריטריונים שונים: הגורל וגודל החלקה:

במדבר פרק לג (נד) וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ:

הרבה פרשנים התמודדו עם הקושי הזה. או שנחלק הארץ לפי הרב והמעט או שזה יהיה לפי הגורל ! איך אפשר לעשות שניהם ביחד??

נראה לי שכאן סוד הארץ: יש בעם ישראל שבטים עם מידות, אופי, תרבות, צרכים מיוחדים. אבל מצד שני יש לארץ חלקים שונים שה' יודע שהם מסוגלים לפתח את יושבי החלקה הזו מידות והארות מסוימות. ה' יודע אזו חלקה יכולה להתאים לאזה שבט. אבל יש גם להתחשב ביכולות והמצב של כל שבט. זה כמו זיווג! יש להתאים שני אנשים עם האילוצים של כל אחד מצידו. לכן התורה מתארת את האילוץ הזה: הגורל ייתן את הסכמת ה' והמצב הדמוגרפי את האילוץ שלו.

יעקב אבינו וגם משה, בברכם את השבטים כבר דברו על המידות השונות ועל ההתאמות לחלקים מסויים לארץ.

חלקת ארץ מסויימת מסוגלת להיות "עזר כנגדו" של שבט מסויים בישראל!! ולכן השידוך מסובך אבל הכרחי.

לכן יש להנחיל את הארץ על ידי שלושה גורמים שונים: יהושוע המנהיג , אלעזר הכהן (עם האורים ותומים והקשר עם האלוהים( ונשיאי השבטים שמכירים השבט שלהם).

 

  1. ערי הלויים

התורה הסברה לנו בכמה מקומות שאין ללויים חלק ונחלה בתוך שבטי ישראל. אם כן , למה יש מצווה לתת להם 48 ערים, עם מגרשים?? מה ההבדל בין בית של בן שבט שמעון לבין בית של משפחת לוי? לכל אחד הבית רשום בטאבו. לכל אחד בעלות מלאה על ביתו ועל המגרש מסביב. אז מה פירוש שאין ללוויים נחלה אם יש להם ערים ומגרשים???

נראה לי שכאן באמת הרעיון שהצענו לעיל יכול להתגלות באמת:

"נחלה" היא היכולת לפתח את המידה המיוחדת של השבט או של המשפחה בזיווג עם חלקה המיוחדת של הארץ. לכל שבט מידה שונה. לכל שבט זהות משלו שיש לפתח בתוך כלל ישראל.

ללוי אין מידה כזו. יש להם תפקיד כלל ישראלי של חינוך, של עבודת הקודש. אבל אין להם לפתח מידה מיוחדת כמו כל שבט. לכן אין להם "נחלה" במובן הזה. לא מדובר על חלקת אדמה אלה נחלה. זיווג מיוחד בין האופי המיוחד של השבט או המשפחה עם החלק המיוחד של הארץ. ערי הלויים מפוזרים בכל הארץ בלי שייקראו "נחלה". זאת אולי הסיבה של הגמרא:

תלמוד בבלי מסכת מכות דף יב עמוד א אמר ר' אבהו: ערי מקלט לא נתנו לקבורה, דכתיב: +במדבר ל"ה+ ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם, לחיים נתנו ולא לקבורה

לא קוברים הלויים בערים שלהם! כי קבורה היא נחלה כמו שראינו אצל אברהם! ולכן רבי אבהו רוצה ללמד לנו שאין עריהם נחלות.

 

  1. ערי מקלט

בדרך כלל מבינים את המילה "מקלט" כמקום שניתן להימלט מסכנה. בכמה מקומות בתורה זה באמת המובן. "לנוס שמה הרוצח". ממי הוא נס? מגואל הדם שמבקש לרצוח אותו.

אבל אם זה המובן היחידי של ה"מקלט", אז יש כמה שאלות:

  • למה לחכות שם עד למות הכהן הגדול? יש לחכות עד למות גואל הדם!
  • ואם אין גואל הדם, אם לנרצח אין קרובים, אז היינו מצפים שאין צורך לרוצח בשגגה לגור בעיר מקלט! ואין ההלכה כן. אפילו אם אין גואל דם, הוא חייב להישאר שם עד למות הכהן הגדול
  • אם באמת זה רק כדי להינצל מגואל הדם, אז מה יעשה הרוצח בצאתו מעיר המקלט אם הכהן הגדול ימות מיד? הרי גואל הדם עדיין נמצא ! למה לתת לו לצאת?
  • למה יש לקבור את הרוצח בשגגה בעיר המקלט ? אם זה היה רק כדי להציל אותו מגואל הדם, הרי הוא כבר מת ! שיקברו אותו בעיר שלו! לא! ההלכה מחייבת לקבור אותו בעיר המקלט (אם הכהן עדיין לא מת)
  • למה לאסור יציאה מעיר מקלט בכל מקרה? אפילו לקרבן פסח? אפילו אם סכנת גואל הדם חלפה לה?

הרב אלחנן סמט מסביר שמקור אחר יש למילה "מקלט":

ויקרא פרק כב (כג) וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה:

במומי הקרבנות, ישנם שניים שניתן בכל זאת לתת לבדק הבית אפילו אם אסור להקריב אותם על המזבח:

  • השרוע = הגדול מדי. או שיש לו אבר גדול מדי
  • והקלוט= הקטן מדי. או שיש לו אבר קטן

מכאן ש"מקלט" מרמז על מקום שחירותו של הרוצח מצומצם. כמו בית כלא.  זה כבר לו מקום שיוכל להציל את נפשו אלא מקום עונש שאסור לו לצאת ממנו, ללא קשר עם סכנת הגואל הדם!!

ולמה יש להעניש אותו?

זו בעיית הארץ!!:

במדבר פרק לה (לג) וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ:(לד) וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי יְקֹוָק שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

הארץ קבלה בתוכה "דם נקי". והיא דורשת נקמה. היא דורשת צדק. היא דורשת את דמו של הרוצח!!

במקרה של רוצח במזיד, אז הורגים את הרוצח ואז הארץ "מקבלת" את דרישתה

אבל במקרה של רוצח בשגגה, אי אפשר להרוג אותו כי הוא לא עשה זאת בכוונה!. לכן עושים שני דברים:

  • מסלקים מהארץ את הרוצח בשגגה. הארץ לא יכולה לסבול אותו מעליה! לכן מסלקים אותו למקום שהוא "לא נחלה" למקום אקסטרטריטוריאלי! עיר לויים, או עיר מקלט!. כאילו הוא לא נמצא יותר על הארץ!
  • דמו של הכהן הגדול יכפר סופית על הדם הנקי שנשפך. אבל אי אפשר להרוג כהן גדול בגלל זה. מחכים שימות ! ורק אז הארץ "שקטה" והרוצח בשגגה יכול לחזור לגור בארץ מחוץ לעיר המקלט!!

ועכשיו נחבר את שני המובנים: זו עיר מקלט מגואל הדם אבל יותר נכון להגיד שזה מקלט מרוגזה של הארץ עצמה!  הורגים את הרוצח במזיד ומגלים את הרוצח בשגגה בגלל….הארץ!! כאילו יש לארץ רצון, נפש, יישות משלה שיש לכבד מאוד!!. זוכרים שהתורה מדברת על הארץ שחייבת לרצות את שבתותיה . אם לא מקיימים את מצוות השמיטה, הארץ עצמה תדרוש שמיטה זו עד כדי גלות העם!. הארץ יכולה להקיא בעצמה את יושביה!!

 

  1. בני מנשה

למה הפרשה הזו איננהנמצאת במקומה הטבעי, מיד אחרי פרשת בנות צלפחד??

בני מנשה מעלים בעיה : אם בנות צלפחד יקבלו נחלת אביהם, אם יתחתנו עם בן שבט אחר, הנחלה תעבור לילדים שלהם והנחלה תצא מתחום שבט מנשה!!  זה, לכאורה נראה מאוד אגואיסטי !

הרב מנשה וינר מסביר שבדיוק ההיפך הוא הנכון:

הבעיה שחלקת אדמה תעבור משבט לשבט אחר מהווה בעיה לכל עם ישראל ולכל הארץ:

כל חלקת אדמה שייכת לשבט ומשפחה בגלל שיש לשבט הזה או לפשפחה הזו שייכות מיוחדת לחלקת האדמה המיוחדת הזו! כדי שהזיווג יעלה יפה !

אי אפשר לבלבל את היצועים!!!

 

לסיכום:

יש מטרה עליונה של עם ישראל: לייצג , על ידי כל שבטיו וכל שבעים פניו את כל האפשרויות להיות אדם ובאותו הזמן, לקיים אחדות בין כל הפלגים השונים

יש אותה מטרה לארץ כנען: להכיל בתוכה ולפתח מזגים שונים אצל יושביה.

כל חלק מהארץ כנען מתאימה לשבט מיוחד

רק הזיווג של השבט המיוחד עם חלקת האדמה המיוחדת יכולה להביא ליישום מטרות העם על ארצו

לכן, אין להשאיר מעמים אחרים עליה

לכן יש לנחל כל חלקה

לכן אין לתת לשבט חלקה אחרת

לכן הגורל שהוא דבר ה' ישתתף בחלוקת הארץ

לכן יש להביא את כל השבטים לבגרות מיוחדת, שבה כל שבט תוכל לפתח את ייחודה וגם להתאחד כעם.

קשה לנו היום , במאה ה21, להבין שיש לארץ ישראל מסוגלות מיוחדת כזו שהיא בעצמה דורשת מאיתנו דברים במישור המשפט, הצדק, הירושה וההתנחלות. אנו, בני האדם היושבים עליה, מיוחבים גם לארץ ולחוקיה המיוחדים. זו לא ארץ ככל הארצות. היא לא סתם ארץ מקלט לעם היהודי. היא ארץ שתכונות כל חלקי העם אמורים להתפתח ולהתגשם , בכל חלקיה

מטות מסעי פי

בע"ה ג סיוון התשע"ח

מישל בן שושן

https://divretorah.com/

 

מטות מסעי פי2

 

הרעיון המרכזי:

נראה לי שכל הנושאים בשתי הפרשיות האחרונות של ספר במדבר אומרים דבר אחד:

בארץ ישראל, המטרה היא לקדש את החול.

לכך עניין ה"תוספת" נמצאת כמעת בכל הנושאים. תוספת שטח קדוש לארץ ישראל. תוספת מצוות על ידי נדרים, תוספת או שינוי  חוקים על ידי בנות צלפחד…כאילו עולם הקודש צריך "לכבוש" שטחים בתוך עולם החול. וכשהוא הופך דבר חול לקדוש, הוא "מוסיף" מהחול אל הקודש.

למרות האזהרה "לא תוסיפו ..ולא תגרעו" סכנות התוספות מחול על הקודש והיתרון שלהן מעסיקות אותנו ערב הכניסה לארץ כי זה בעצם, סוד ארץ ישראל: לדעת איך ומתי ניתן להוסיף מחול על הקודש!

 

הכשרת הכלים:

אחרי מלחמת מדיין, נמצאים בשלל הרבה כלים. במקום לבקש מאיתנו לזרוק הכל כי הם "לא כשרים", הם שמשו הגויים לאכול מאכות אסורות. הם "טמאים". למרות זאת, התורה מסבירה איך ניתן לטהר אותם ואיך מכשירים אותם. אבל יתרה מזו, התורה משתמשת במונח מאוד נדיר: חוקת התורה!

וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:(כב) אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת:(כג) כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם:(כד) וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם וְאַחַר תָּבֹאוּ אֶל הַמַּחֲנֶה: (פרק לא (כא))

רק עבור דברים מאוד חשובים כמו פרה אדומה,התורה  השתמשה בביטוי הזה "חוקת התורה" כאילו הכל עומד עליו. אבל בעצם מדובר רק בהכשרת כלי משומשים!!

מסתבר שאכן, זה עיקרון גדול מאוד: איך ניתן להכשיר, איך ניתן לטהר. איך ניתן לקדש את החול.

(נראה לי שמעבר למושג "קידוש החול" או טהרת הטומאה, המושג הזה מתחיל להיות יותר ויותר רלוותי גם בעולם החול עצמו: אנו זורקים יותר מדי חפצים במקום למחזר או לתקן אותם!)

אבל, בארץ ישראל, המטרה היא שונה מאשר ה"דתיות" של חוץ לארץ. כאן, מתמודדים עם הדברים הכי ארציים, גשמיים, מכוערים, טמאים. אנו חייבים לפגוש עמים שונים מאוד מוזרים וטמאים. לא באנו כדי להיכנס לתוך מקדש טהרו. אלא לארץ שבה יש תושבים ארורים (כנען) ושונאים עובדי אלילים. אנו לא באנו לארץ השלום והשלווה, אל המנוחה ולא הנחלה, אלא למלחמות, לכיבוש, לניכור כל העמים בכל מה שנעשה . ההתמודדות מול כל העניינים האלה, שמסומלת על ידי הכשרת הכלים, היא מנת חלקנו ה"דתית" בארץ ישראל!!

 

הנדרים

בסוף הפרשה הקודמת, התורה תיארה את כל קורבנות ה"מוספים". הקרבנות שהופכים יום חול ליום טוב. יום רגיל לחג, לשבת, לראש חודש. ה"תוספת" קדושה מובלטת על ידי תיאור הקרבן התמיד, שבא במסגרת, אחד ביום ואחד בערב, ובאמצע היום, בין שני הקרבנות האלה, יש מרחב גדול שבו עובדים כדי לקדש את החול!

אבל בסוף הפרשה הקודמת, התורה כבר משווה את העבודה הזאת של ה"מוספים" לעבודה פרטית של הנדרים:

סוף הפרשה הקודמת: אחרי קרבנות המוספים:

במדבר פרק כט    (לט) אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיקֹוָק בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם:

 

התחלת פרשת מטות: הנדרים

במדבר פרק ל (א) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: פ(ב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק:(ג) אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיקֹוָק אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה:

הנדרים הם אפשרות שנותנת התורה להפוך פעולה מותרת לגמרי לאסורה. היא גם נותנת אפשרות לאדם לחייב את עצמו במעשה שהוא , לכתחילה איננו חייב לעשותו מדין תורה, ולהפוך את החלתתו להוסיף או לאסור דבר בהתנהגותו , כאילו זו מצווה מן התורה! התורה מאפשרת לאדם להוסיף מצווה אישית או איסור אישי! אם אדם עושה נדר שלא לאכול לחם לבן, אז הלחם הלבן הופך להיות מאכל אסור מדין תורה עבורו!! אם אדם מנדב קרבן למקדש, אי הקרבתו הופכת לעברה חמורה מדין תורה!

 

 

לא תוסיפו

החכמים לא אוהבים את הנדרים. וגם לא הנזירות והנדבות וההקדשים. כי הם חושדים בכוונות הטהורות של מעשים אלו. "לא די לך מה שהתורה אסרה..??". אבל יש גם בעיה נוספת : התורה אוסרת כל "תוספת":

דברים פרק ד (א) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם:(ב) לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם:

משה בעצמו, (אחרי שהוא ביקש, בכל זאת להיכנס לארץ- למרות הסירוב של ה'- ואחרי הש' אמר לו "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה"), מזהיר שאין להוסיף ואין לגרוע ממה שכתוב בתורה!!

זה נשמע כמו תמרור אזהרה מול כל נסיונות החידושים והתוספות.

אבל כל מה שכתוב בתורה, למשל בפרשה שלנו, מתירה ואף מכבדת את המהלכים ההפוכים מהוראה זו!!

כאילו התורה מציבה מולנו שתי קצבות הפוכות:

  1. מצד אחד איסור הוספה ויוזמה
  2. ומצד השני,דירבון ההוספה, היוזמה, החידוש, קידוש החול, לקיחת אחריות ושותפות עם הבורא בנסיון לבנות עולם טוב יותר

אנו תמיד נמצאים בין שתי הקצבות האלה. יש אנשים שידאגו להתרחק מהצד המחדש בטענה שזה מאוד מסוכן. והם צודקים. ויש אנשים שידחפו לכיוון השני בטענה שמסוכן עוד יותר להקפיא את המצב כמו שהוא בעולם משתנה מהר. שניהם צודקים! וההיסטוריה רצופה בנסיונות מכל צד, עם כישלונות והצלחות. מצד אחד , הגמישות היא סוד נצח ישראל ומצד שני, ללא הצבת הגבולות הברורים, הכל מתפורר והולך לאיבוד!

 

גבולות הארץ

כמה אופנית, הפרשה על גבולות הארץ! דווקא כאן, בפרשה שבה מרחיבים את הגבולות מזרחה לירדן, התורה מציירת לנו את הגבולות של הארץ המצומצמת, מערבה לירדן !

אפילו, לפני הכניסה לארץ, יוצרים הרחבה וקובעים כללים להכשרתה !

 

שבט מנשה

היוזמה של בנות צלפחד  לשנות את חוק הירושה לטובת הבנות , נראיתה לנו כמוצאת חן בעיני משה ובעיני ה' עצמו. בדיוק כמו שהאנשים הטמאים יזמו והולידו את "פסח שני", כך, למדנו שעל ידי היוזמה והאכפתיות, ניתן לחדש מצוות בתורה!. ( למרות שתמיד יהיו אנשים שיגידו שזה היה כבר נמצא בספר החוקים המתוכנן רק שחיכו שאנשים יגלו זאת בשעתם!). אבל כאן, יש חידוש על החיודש: לטובת הכלל, שלמות נחלת כל השבט, מבקשים תיקון  על התיקון! וגם הוא  התקבל!! בני מנשה, "בני יוסף" (יוסף, הבן המוסיף, הבן היוזם, הבן המקשר עם העולם החיצון), מסיימים את הספר כולו כמו שמנשה סיים כבר את ספר בראשית:

סוף ספר במדבר:

במדבר פרק לו (יא) וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים:(יב) מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף הָיוּ לְנָשִׁים וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן:(יג) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ:

סוף ספר בראשית:

  1. בראשית פרק נ (כג) וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף:(כד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:(כה) וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה:(כו) וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם:

בני מנשה, ממשיכים לחבר בין העולם הישן, הקבוע, הדרך הסלולה, לבין העולם החדש, (חלק יושב בעבר הירדן המערבית וחלק בחלק המזרחי) בשני עברי הירדן, בעולם החידוש, התוספת. בני מנשה הם אלה שכנראה אמונים על בירור העניין המסובך והחשוב של "איך להוסיף מחול על הקודש", באיזו מידה ומתי!

מעניין לשים לב לפרט קטן: מאז ברכת יעקב, אפרים תמיד הקדים את מנשה. אבל ככל שמתקרבים לארץ, משנה מקדים את אפרים בכל הרשימות של השבטים ובנשיאים. מנשה הוא באמת הבכור, האחראי על סודה של ארץ ישראל!

מי קובע בסופו של דבר שהחידוש נכון, שהיוזמה אינה פוגעת בעיקר?

  • בחוץ לארץ, הבדרים היו ברורים: ההלכה, השולחן ערוך, הראשונים. היה חשוב מאוד לשמור על הקיים.
  • אבל בארץ ישראל, המצב מחייב התיחסות שונה . וייתכן שרק הזמן, ההיסטוריה תגיד, בדיעבד,, מה היתה הדרך הנכונה!. בנתיים, בארץ ישראל, פועלים במקביל כוחות מנוגדים, בשני קצווי הקשת, כמו שמותחים חבלים בקצוות שונות ומנוגדות כדי לייצב את האוהל שהולך ומתייצב באמצע!

הסבר הרש"י הראשון בפרשה:

"אל ראשי המטות" רש"י מסביר שבעצם כל פעם שמשה דיבר אל העם, הוא קודם כל דיבר אל ראשי המטות קודם. אם כן, למה דווקא כאן יש ללמוד זאת?

הוא עונה שיש קשר עם הגדרת הבית דין שיכול להפר ה נדר, הפרה, התרה, דיין מומחה, דיין הדיוט..

אבל ניתן גם להבין שמדובר כאן בכניסה להרגשות האשייות של כל אדם מישראל. מי שנודר, הוא עושה זאת מתוך הרגשות אישיות. ומי כמו נשיא השבט שלו יכול להבין ולהדריך אדם כזה בחיפוש אחרי התאמת ההלכה לגביו!. אם כן, עניין ה"מטות", שדרך הגב מופיע בכל אורך שתי הפרשיות, כמעט בכל הנושאים, הוא טיפול ההתאמה האישית של ההלכה הכללית לכל מני מצבים אישיים ושבטיים.

"זה הדבר" גם כאן, רש"י מסביר שזה הגדרת עליונות נבואת משה על שאר הנביאים שהתנבאו ב"כה". אבל למה כאן לציין זאת?. נראה לי שדווקא בעניין התוספות, החידושים, היוזמה האנושית, חייבים לערב את סמכותו האישית של משה. ולא לחשוב שמדבור בהשערות של נביאים או כחמים לא מוצלחים. משה בעצמו, שמדבר מפי גרונו של ה',: הוא זה שמצווה בתורה על האפשרות להוספות ולחידושים!!ולא סתם חכם או נביא זוטר! נותן התורה הוא זה שמצווה על האפשריות ליוזמה האנושית ולחידוש ולהוספת מהחול על הקודש.

 

 

 

מסעי פי

בע"ה כז תמוז התשעז

מישל בן שושן

 

מסעי פי

 

גבולות הארץ

מתוך שיעור של הרב  מנחם לבטאג

 

בפעם הראשונה, התורה מתארת בדיוק רב את גבולות הארץ . מהתחלת ספר בראשית , אנו שומעים על הארץ שניתנת לאבות, אמנם בלי לדעת בדיוק הגבולות.

 במדבר פרק לד (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ:(ג) וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב מִמִּדְבַּר צִן …וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ סָבִיב:(יג) וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּתְנַחֲלוּ אֹתָהּ בְּגוֹרָל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לָתֵת לְתִשְׁעַת הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה:(יד) כִּי לָקְחוּ מַטֵּה בְנֵי הָראוּבֵנִי לְבֵית אֲבֹתָם וּמַטֵּה בְנֵי הַגָּדִי לְבֵית אֲבֹתָם וַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה לָקְחוּ נַחֲלָתָם:(טו) שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה לָקְחוּ נַחֲלָתָם מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ קֵדְמָה מִזְרָחָה: פ

 

לצערנו, המקומות שמתוארים אינם כולם ברורים. עבור התורה, המקומות חד משמעיים אבל לנו היום, קשה מאוד לאתר אותם. החוקרים מציעים כל מיני השערות בלי שנוכל עדיין להגיע למפה מדוייקת וסופית.

בנוסף לערפול הזה, ישנה שאלה עוד יותר קשה: לאברהם אבינו ניתנת ארץ שמשתרעת מנהר הפרת ועד לנילוס, בברית בין הבתרים. ובמקומות אחרים, הארץ הענקית הזאת מצטמצמת לחבל ארץ הרבה יותר קטן, "ארץ כנען",כמו למשל,בברית המילה. הרב ליבטאג לומד העניין הזה ומציע ראייה כוללת .

 

הארץ:

ברוב המקורות, מדובר על "ארץ", הארץ" הארץ אשר אראך, ארץ מגוריך, הארץ אשר אתה רואה.,הארצות האל..

  1. אבל בברית בין הבתרים כתוב במפורש:

 

בראשית פרק טו (יג) וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:… (יח) בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְקֹוָק אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:(יט) אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי:(כ) וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים:(כא) וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי: ס

אם "נהר מצרים" הוא הנילוס, מדובר על ארץ ענקית שיכולה לכלול כמעט את כל המזרח התיכון היום, וגם סודן ואתיופיה!

  1. בברית מילה כתוב:

 

  בראשית פרק יז (ז) וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ:(ח) וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים:

מה הן גבולות ארץ כנען? הן מתוארות בפרשת נוח:

טו וּכְנַעַן יָלַד אֶת-צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת-חֵת.  טז וְאֶת-הַיְבוּסִי וְאֶת-הָאֱמֹרִי וְאֵת הַגִּרְגָּשִׁי.  יז וְאֶת-הַחִוִּי וְאֶת-הַעַרְקִי וְאֶת-הַסִּינִי.  יח וְאֶת-הָאַרְוָדִי וְאֶת-הַצְּמָרִי וְאֶת-הַחֲמָתִי וְאַחַר נָפֹצוּ מִשְׁפְּחוֹת הַכְּנַעֲנִי.  יט וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד-עַזָּה  בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד-לָשַׁע

גם את הגבולות האלה אי אפשר לקבוע אותם בוודאות אבל ברור ש"ארץ כנען" היא הרבה יותר מצומצמת מאשר האזור מהפרת ועד הנילוס.

 

ירושה ונחלה

בעברית של היום, "ירושה" היא מה שהאדם מעביר לצאצאיו אחרי מותו. אבל בתורה, כדי לבטא זאת, יש שני מילים אחרות: נחלה או אחוזה.

"ירושה", בתורה , היא כיבוש חבל ארץ על ידי עם.

 

פרט ועם

ברית בין הבתרים היא ברית עם זרעו של אברהם מבחינת הכלל.

ברית המילה , היא ברית שכל אחד מקיים, באופן פרטי.

אלה שתי בריתות מקבילות. אחת כללית ואחת פרטית.

בברית בין הבתרים, הארץ היא ירושה. כלומר, היא כוללת את כל מה שהעם כבש. לפי המצב של אותו הדור. הכוחות והנסיבות.

בברית המילה , אברהם מקבל ארץ כנען, הארץ שהוא גר בה והוא מתמודד אישית עם יושבי הארץ. זו ארץ שיש כמובן לכבוש אותה אבל מיד יש לנחול אותה לאחוזות. כל אחד תהיה לו אחוזה , נחלה.

 

 

ברית בין הבתרים ברית מילה
לאומי פרטי
הארץ ארץ כנען
ירושה נחלה- אחוזה

 

אם כן, יש שני שלבים:

השלב הראשון וההכרחי הוא ירושת ארץ כנען וההתישבות בה. שכל אחד יקבל נחלה ואחוזה.

אחר כך, השלב השני , כיבוש ארצות אחרות , מחוץ לארץ כנען, בתוך הגבולות של נהר מצרים ועד הפרת, נתונה למלך, לבית הדין ורק אז תחול קדושת הארץ בחבלי הארץ האלה.

 

זה מסביר למה בפרשיות שלנו מדובר הרבה בנחלות ואחוזות, במיוחד כשמדובר על חלוקת הארץ ועניין בנות צלפחד. קודם כל יש ירושה ואחר כך נחלה:

במדבר פרק לב (כ) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְקֹוָק לַמִּלְחָמָהLכא) וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְקֹוָק עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיוLכב) וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְקֹוָק וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵיְקֹוָק וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְקֹוָקLכג) וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַיקֹוָק וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם:

 

נהר מצרים ונהר פרט

יש מקום להבין את ברית בין הבתרים כמטרה העליונה, הרוחנית, של עם ישראל:

לבנות גשר בין שני העולמות של אזף

מסופוטמיה בצפון מזרח

מצרים בדרום מערב

העולם נחלק לשתי התרבויות האלה בזמן ההוא

עם ישראל בתפקידו העליון הוא להעיד על אחדות המידות. ללמוד מכאן ומכאן ולהכניס הטוב מכלום בתוך ארץ ועם אחד.  המוטו של עם ישראל ושל ארץ ישראל יהיה אחדות.

אם כן, המטרה בברית בין הבתרים היא גם תרבותית: להיות המאחד בין כל התרבויות בעולם כדי להראות שיש בורא אחד.

 

אם ניקח בחשבון שזרעו של אברהם כולל גם ישמעאל, עשיו ובני קטורה, אנו יכולים להבין שפיזיט, העמים שיגורו בין הפרת והנילוס יהיו בחלקם הגדול מזרעו של אברהם.

 

אבל, מצד שני, רק אלה שיצאו לגלות יזכו בארץ. לכן, כשבני ישראל חוזרים ממצרים ופונים לעשיו, הם מצדיקים את השתייכותם לארץ על ידי הגלות שעברו במצרים.

 

מפת הארץ

נראה לי שהמפה של הארץ , בין המצומצמת ובין הרחבה יותר, היא תלויה במצב של עם ישראל עצמו.הארץ היא ראי של העם: ככל שהעם קשור לחבל ארץ, הוא נלחם ומקבל אותה.  ככל שהוא מראה ניתוק וניכור, הוא מאבד אותה.  כך שמפת הארץ השתנתה כל הזמן יחסית למצב של העם.

 

סיפור בני גד ובני ראובן מאוד מבהיר נקודה זו. למרות הצו האלוהי והגבולות שהם מערבה לירדן, שני שבטים רוצים כבר להרחיב את הגבולות ומצליחים.

ה' נותן ארץ (רחבה מאוד)

העם, מיוזמותיו, בזכויותיו, בהתנהגותו ובקשר שלו עם הארץ מצליח להנחיל את הארץ המתאימה למצבו הרוחני והפיזי!

 

מסקנה:

נראה לי שהיום, גבולות הארץ ייקבעו לפי זכות העם. אם היתה עלייה גדולה מאוד כבר ב1967, ייתכן שלא היינו מדברים היום על "החזרת שטחים".

אם העם היה ברובו קשור לחבלי ארץ היסטוריים, גם לא היו אומות העולם דורשים אותם מאיתנו.

הכל תלוי בעם! בנו! האם אנו קשורים יותר למקום זה או למקום אחר. למה אנו כאן?. האם מחפשים ארץ מקלט או ארץ אבותנו.

האויבים שלנו באים כדי לחדד את הדיון בקרבנו ולעורר בנו התשוקות הדרושות. או ההיפך.

 

מזרח הירדן

מעניין לשים לב שכל אלה ש יושבים ממזרח לירדן הם עמים או שבטים שנדחו!

עמון ומואב= בני לוט שנדחה מירושת הארץ כשהוא בחר להיפרד מאברהם

עשיו= נדחה מפני יעקב. הוא היה הבכור אבל נדחה

מדין= אחד מבני אברהם (מבני קטורה) שנדחה מפני יצחק

ראובן= בכור שנדחה

גד= בכור זלפה שבכורתו לא נלקחה בחשבון

מנשה= בכור יוסף שנדחה מפני אפרים

דן= בכור בלהה שבכורתו לא נלקחה בחשבון. דן מקבל חבל ארץ בגוש דן אבל הוא יזוז צפונה אל עבר הגולן מזרחה לירדן

 

אם כן, הארץ שממערב לירדן אמורה להכיל בתוכה עם ישראל שנבחר למטרה זו , בין השאר על ידי דחיית עמים אחרים. הבכורה בעם ישראל שעברה משבט ראובן לשבט יהודה בתחרות עם שבט יוסף, הכהונה שנתנה לשבט הלוי, הם בחירות . וכל בחירה גוררת דחיה בצידה.

 

שבטי ישראל שמעבר לירדן לא נדחו מעם ישראל אבל דחיית בכורתם מקימה אותם בחבלי ארץ "גבוליים".

 

מעניין ש"מפת הארץ" מקבילה למפת בחירת השבטים, תפקודם ואפיונם!

 

עוד ראייה שיש קשר הדוק בין הארץ ועם ישראל!

בעניין הגבולות

בעניין יישוב השבתים

בעניין העמים שנמצאים מסביב

בעניין הקשר הרוחני של העם לארצו.

 

ייתכן שה' "מפעיל" את העמים ואת השבטים האלה כדי לקדם את מצב הרוחניות של העם

ספר שופטים מלא בסיפורים הקושרים את רמת המוסריות של העם למלחמות נגד עמים שכנים.

כאילו ה' מפעיל אויב זה נגד העם כשהוא נחלש בעניין מסויים.

 

מסעי מוש

בע"ה כ תמוז התשעו

מישל בן שושן

 

מסעי מוש

 

לצבאותם

לפעמים כתוב "בצבאותם", לפעמים "לצבאותם" ולפעמים "על צבאותם"

מדובר על שלושה מצבים

  • "לצבאותם"= הם מרגישים בהתחלת הדרך "לקראת". זה המצב ביציאת מצרים, כשהם עדיין בתחילת הדרך , בתשוקה להתקדם האלאה.
  • "בצבאותם= כשהם כבר רכשו הרבה מדרגות בדרך. הם בתוך התהליך.
  • "על צבאותם"= כשהם בסוף התהליך,אפילו למעלה מהמלאכים.

 

מסעות

כל התחנות של המסע, מתפרשים על ידי המו"ש כדרגות התקדמות בעולם הרוחני והמוסרי.

  • רפידים= ריפוי הידיים (עדיין מרגישים עבדים, פאסיביים.)
  • מדבר סיני= קבלת התורה
  • קברות התאווה= רכשו האפשרות להתגבר על התאוות
  • חצרות= ההליכה בעולם החיצון, ולא להישאר בפחד מהתאוות כל החיים
  • רתמה= לעבוד ה' לא רק ביראה אלה באהבה כגחלי רתמים
  • רימון פרץ= הוא כבר יכול ללמוד מכל דבר בעולם החיצון. כמו ר' מאיר שמצא רימון ,אכל תוכו וקליפתו זרק.
  • לבנה= מגיע למדרגת הלבנונית עליונה ומשם ממשיך חסדים לכל ישראל.
  • רסה= עד שהוא ממשיך עשר הוויות של שם ה' (26X10=260=רס)
  • קהלתה=המדרגה העליונה ביותר כי הם מושכים הטובות לכלל עם ישראל כל הקהל.

 

אלה מסעי-ואלה מסעיהם

יש שני פסוקים, הראשון מתחיל ו"אלה מסעי בני ישראל" והשני "ואלה מסעיהם.."

"אלה"- פוסל הראשונים. יש להתנתק מהרע לפני שניגשים אל תהליך הטוב

אבל אחרי המסעות, יש להתחבר בחזרה אל כל העולם:

"ואלה" מוסיף על הראשונים

"מסעי"= מלשון "סיעה" =חבורה. התהליך של התקרבות אל ה' עובר דרך ההתקרבות אל שאר העם, במיוחד כשהולכים אל הצדיק (הרי המאור ושמש הוא צדיק, ה"רבי" שרואה בהתקהלות אליו של החסידים מהלך מבורך וחיוני להשגת התקרבות אל ה'!!)

 

 

ויכתוב משה את מוצאיהם

בהתחלה, הם יצאו על הדרכתם של משה ואהרון, לכן כתוב שמשה כתב את מוצאיהם, לקראת מסעיהם.

אבל אחר כך, כתוב "ואלה מסעיהם למוצאיהם" בלי משה! כבוגרים שנוסעים ומתחברים שוב למוצאיהם.

 

הגורל

ההתנחלות של חבלי הארץ, היתה תלויה ביכולת של כל שבט להתמודד עם הבעיות המיוחדת של החלק המסויים של ארץ כנען. היו צריכים "לשבור הקליפות" המיוחדות של כל חבל ארץ.

לכן, מלבד הקריטריון של המיעוט או ריבוי האוכלוסין, היה שיקול גם ליכולות הרוחניות של כל אחד.

לכן היה צריך גורל: כי רק ה' היה יודע איזה נחלה מתאימה לאיזה שבט ובגורל התערב ה'.

 

 

גבולות הארץ

מתחילה התורה בגבול הדרומי ואחר כך עולה למערב ואחר כך לצפון ואחר כך למזרח.

  • הדרום= מידת החסד (זה הצד הימני של המפה בראיית התורה, הדרום. זה החלק של אברהם אבינו, בעל החסד. כשהוא הלך נגבה, זה אומר שהוא השקיע במידה הזו.)
  • המערב= הדינים הקלים (הרפים). מתוך החסד, יש להכניע את הדינים והקטרוגים הקטנים. ואז נכללים הגבורות(מערב) בחסדים (דרום)
  • צפון= הדינים הקשים. גבורות של יצחק. לא לפנות אליהם ישירות אלא בהדרגה ,דרך המערב, הדינים הרפים.
  • מזרח= איך מתגברים על הדינים הקשים האלה? על ידי העלאתם לשורשם במזרח. כלומר, מקבלים יותר טוב הדינים כשמבינים שבעצם, בשורשם, הם לטובה. והמזרח הוא הקדם, הוא ההתחלה, השורש של הכל. משם באו אבותינו, מקדם. ואז שוב יורדות ההשפעות הטובות על ישראל בדרום.

 

כלב ואלדד

במינוי הנשיאים שיובילו את העם בארץ, שני נשיאים לא מקבלים את התואר "נשיא" והם כלב בן יפונה ואלידד.

"אלידד" הוא אלדד (מאלדד ומידד)

שניהם, פנחס ואלדד, וויתרו בענווה על התואר הנשיאות. וזו גדולתם והם נבחרו, גם בזכות חוסר הגאווה וההתנשאות שלהם. לכן, חוסר התואר כאן הוא מחמאה עבורם ולא בזיון

 

מגרשי הערים

אלה הערים אשר נתנו ללווים.

"מגרש" מלשון לגרש! כי הלווים פעלו "לגרש הקליפות". ואכן, ערי הלווים שימשו כמקומות של חינוך ומוסר. לכן, שם היו בורחים הרוצחים בשגגה: כדי לקבל מהלויים חינוך מחודש כי הם התדרדרו , בלי לשים לב למצב של הריגה בשגגה. כי עברה גוררת עבירה. ואפילו אם הם לא רצחו בזדון, העובדה שהם הגיעו למצב זה מראה שיש בהם פגם מוסתר שיש לטפל בו.

 

שש ערי מקלט

כי יש שש מידות שמתוכם יש לעבוד את ה' (שש הספירות חגת נהי) וכל עיר מקלט שימשה כתיקון למידה אחת.

בנוסף, היו גם מ"ב ערים, כמניין שם מ"ב (12 צירופי שמות ה')

 

את אדוני ציווה ה'

כשראשי האבות נגשו אל משה הם אומרים לו משפט מוזר :"את אדוני ציווה ה'.." כאילו הם אומרים שמשה הוא זה שהכריח את ה' לעשות כרצון בנות צלפחד!!

 

בנות צלפחד

שמותיהם מראות את צדקתן:

  • מחלה= שנמחלים לה עוונותיה
  • תרצה= שהוא מרצה לפנייה
  • חגלה= חג לה'
  • מלכה= מלכות שמים
  • נעה= שמסתלק ונועה בנות צלפחד ממנו.

מסעי גז

בע"ה כח תמוז התשעה

מישל בן שושן

 

מסעי גז

מסעיהם למוצאיהם

בני ישראל יצאו ממצרים בכוח (ביד חזקה). הם הרגישו שדוחפים אותם החוצה. הם לא התכוונו לעלות לארץ ישראל. לכן, העיקר אצלם היתה היציאה. המסעות במדבר שלהם היה בגלל היציאה! לכן, כתוב "מסעיהם למוצאיהם" כלומר המסע בגלל המוצא, היציאה.

אבל, עבור משה, המטרה היא הכניסה לארץ, ולכן כתוב שמשה כתב "מוצאיהם למסעיהם" כי היציאה יש לה תכלית והיא המסע לארץ.

עד היום יש יהודים שעוזבים את ארץ "מוצאם", רק כדי לעזוב אותה בגלל הרדיפות או קושי כל שהוא. ויש יהודים שעולים לארץ מרצונם בגלל אהבת ישראל ולא בגלל שזרקו אותם מארצותיהם!

 

העבודה זרה

מצאנו במקרא שלושה סוגים של עבודה זרה ממש:

1 פי החירות:

כשהאדם שם את "החירות " בראש כל סדרי העדיפות. הוא עושה פסל מהחירות. עבורו, החידות, החופש צריך להיות קיצוני. יש לאפשר הכל כלולם כל הזמן. למרות שהחירות הוא ערך עליון. יצאנו ממצרים לבני חורין. הלוחות היו כתובות "חרות" . למרות זאת, אין ללכת לקיצוניות ולחשוב שהחופש הוא הערך הגבוה כל הזמן. למשל, יש לשים מגבלות לפה שלנו. אין להגיד כל דבר לכל אחד בכל זמן שמתחשק.

  1. בעל צפון:

יש אנשים שחושבים שכדי להיות דתיים יותר, יש להתנתק מהעולם, מהחברה. להיכנס בבועה, במנזר. להתבודד, לחיות "צפון" חבוי. זו גם עבודה זרה!!

  1. בעל פעור:

זו ענווה מוגזמת. כשהאדם משפיל את עצמו לגמרי. הוא חושב שאין לו ערך עצמי. הוא יכול לחשוב שזה ערך דתי עליון להתבטל לגמרי מול האלוהים. הוא פותח כל המעצורים שלו, הגופניים והנפשיים. הוא כבר לא סוגר שום שריר, כדי לבטל כל הבעת רצון עצמי. הביטול הטוטאלי היא עבודה זרה.

 

אם כן, איסור העבודה זרה, איננו איסור פשוט. הוא קשור לכל עבודה דתית. גם בעבודת ה', אנו עלולים לטעות בעבודה זרה! לכן, בכל מקום בתורה שכתוב שיש לעבוד את ה' , מיד באה אזהרה שלא לעבוד עבודה זרה! כי אין קרוב יותר לעבודת ה' כעבודה זרה. ועלינו להיזהר מאוד, במיוחד אם אנו קוראים לעצמנו "דתיים".

 

מסעי אה

בע"ה כו תמוז התשע"א

מישל בן שושן

מסעי אה

האור החיים הקדוש

 

אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרון

  • שלוש שאלות:
  1. למה הפסוק בחר במושג "מסעות" ולא ב"חניות"?? גם המסורת בחרה ב"מסעי" ככותרת הסדרה כולה. מה יש מ"מסע" יותר מאשר ב"חניה"? בדרך כלל , עושים רשימת החניות כדי לתאר מסלול ולא רשימת ה"מסעות" כי אין במסע שום נקודת ציון, חוץ מהתחנה הקודמת והתחנה הבאה! אז היה צריך להגיד "אלה חניות בני ישראל…"!
  2. "אלה" , תמיד בא לפסול את הראשונים. מה המילה "אלה" כאן באה לפסול??
  3. מה פירוש "צבאות" בני ישראל , כבר ביציאת מצרים? עבור איזה מלחמה הצבאות האלה מאורגנים?

האור החיים הקדוש מציע, לפי פירוש הזוהר, שכל המסעות שהיו בעולם עד כה, הם "פסולים" לגבי המסעות של ישראל במדבר!!

יש ב"מסע", התערבות האדם במה שקורא בעולם. בניגוד ל"חניה", שבה האדם דואג לעצמו ולסביבתו, במסע, האדם מסתכן בפגישה עם העולם החיצון. מטרת עם ישראל בעולם היא "לטהר את העולם", כלומר, להביא בשורה, לעורר, להעיד, לגלות השגחת ה' בעולם.

המדבר הוא כאן , כנראה, סמל לעולם הרחב. העובדה שהוא לא מיושב בבני אדם, עושה אותו עוד יותר זקוק "לטהרה", זאת אומרת לחיים אמיתיים של בני אדם שיגלו מימד נוסף על המימד הארצי. המדבר הוא מקום מת מבחינת גילוי הבורא על ידי בני האדם. מקום מיושב בבני אדם, הוא כבר מגלה פן מסויים של רוחניות. בני האדם היושבים שם מגלים כבר, לפי דרכם, שיש משהוא בנוסף למימד הארצי גשמי. אבל המדבר , בהיותו רק מבני אדם (מקום עקרב, נחש, צימאון …) הוא ריק מכל תודעה כזו. לכן, המסע במדבר דווקא היא הסמל של כל עבודה אנושית באשר היא.

בני ישראל הם "צבא" מהרגע שהם שישים ריבוא. זאת אומרת, שהם מייצגים את כל האפשרויות להיות "בן אדם". כמו שהם 12 שבטים, 70 נפש, הם 600000אפשרויות לגלות את הבורא בעולם. הם מייצגים את כל האפשרויות האלה והם מעדים על האפשרות שכל האפשרויות האלה יכולים לחיות באחדות כי כל האפשרויות מגלות, כל אחת, בעצם פן אחד ממציאות אחת כוללת.

העובדה שששים ריבוא נוסעים במדבר היא הסמל של "טהרת" העולם!! היא הפחת רוח של חיים רוחניים (גילוי השגחה , מימד שמימי )בעולם גשמי גרידה (מימד ארצי).

לכן, העיקר כאן הוא "המסע" ולא החניה! כמו שיש "להתהלך בארץ" ולא רק לכבוש את הארץ. כמו שיש "להגעיל את הכלים" ולא רק לטבול אותם (ראה קובץ מטות איה), כך יש ערך למסע במדבר העולם.

ארץ ישראל היא המעבדה הקנה שעם ישראל נמצא בה כדי "להיות" ישראל. אבל המדבר הוא סמל לעולם הרחב שבו השפעת עם ישראל מתגלית. מעניין שלפני הכניסה לארץ ישראל, ה' בחר להעביר אותם במדבר. אולי כדי לסמן להם המטרה הסופית: השפעה על כל בני האדם. והאמצעי הוא יצירת עם קטן שמתבקש להיות עצמו וכך הוא ישפיע!

  • שלושת התשובות:
  1. העיקר הוא המסע של ישראל במדבר. לכן הסדרה נקראת "מסעי"
  2. "אלה" פוסל את כל המסעות האחרים שאינם בעלי המשמעות המיוחדת שתיארנו לעיל. כאן, המסע הוא לא רק אמצעי לעבור מנקודה לשנייה אלה ההליכה במרחב כדי להפיח בו חיים.
  3. "צבאות" מתאר את עם ישראל עם שישים ריבוא פרצופים שונים. מה שעושה את ישראל זה השישים ריבוא האלה. רק בזכות זה הם קבלו את התורה (ולא להיפך!). הרב נותן אפשרות נוספת להסברים שלו: כשישראל לא היו שישים ריבוא, הבה אומר אחרי חטא המרגלים, כשהם התחילו למות, אז המסעות היו באיכות ירודה מאות ואפילו הם לא היו "מסעות" אמיתיים. ואת המסעות האלה, שהתרחשו אחרי חטא המרגלים, בא הכתוב לפסול במילה "אלה"! כלומר, אלה המסעות הטובים: המסעות הראשונים מהיציאה ועד לחטא המרגלים. וצריך לפסול את המסעות האחרים עד שהם התקרבו לארץ בהתחלת פרשת במדבר ונהיו שוב שישים ריבוא. ישראל הם "צבא" בזה שהם מייצגים את השישים ריבוא אפשרויות להיות בן אדם.

פרק לג-נב: והורשתם את כל יושבי הארץ מפנכם ואבדתם את כל משכיותם ואת צלמי מסכותם תאבדו ואת במותם תשמידו. והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה.

 

יש שלושה מובנים אפשריים למילה "להוריש" , לפי המילון העברי:

  1. להשאיר ירושה לילדים
  2. לגרש עם מארצו
  3. לרושש, להפוך משהו לעני

רש"י והרב מתרגמים כאן "להוריש"= לגרש. מצווה לגרש את העמים שיושבים בארץ. כנראה אלה שעובדים עבודה זרה כי הפסוק ממשיך "אבדתם את מסכייותם …"

יש מצוות ברורות בספר דברים לגבי 7 העמים היושבים בארץ: יש להרוג אותם! (או לקחת אותם לעבדים במידה ויסכימו לעזוב את העבודה זרה שלהם..). אז למה כאן יש "רק" לגרשם? הרב נותן שני מצבים שיש להבין בהם את הפסוק שלנו:

  1. מדובר על עמים שלא מ7 העמים היושבים בכל זאת בארץ
  2. מדובר גם כן באחד מ7 העמים שיש מצווה להרוג אבל, ייתכן שאין לנו כוח להרוג אותם ואז יש מצווה לגרשם לפחות!!

נראה לי לפרש את המילה "להוריש" כך:

בצרפתית : DESHERITERכלומר לגרש אותם מהירושה. כאילו יש ירושה מהאלוהים. הכנענים ירשו אותה והם יושבים כעט כאן. הגירוש שלהם הוא השלב הראשון כדי לרשת בעצמנו את הארץ. הארץ צריכה לצאת מירושת הכנעני ולהיכנס לירושת בני ישראל. כמו שאומר סוף הפסוק: וישבתם בה ..וירשת את הארץ ." נוכל כך להבין את המשך הפסוקים: אם לא תורישו אותם, אם תשאירו אותם כאן, אז אני (ה') אעשה זאת לכם במקום לעשות להם: כאילו עם אחד צריך לרשת הארץ. במידה ואתם לא תגרשו אותם, אז אני אגרש אותכם! זה או אתם או הם!!

  • יש מחלוקת בין רש"י לרמב"ן: האם המצווה היא רק להוריש את הארץ מהגויים או שהמצווה היא לשבת בארץ. רש"י והאור החיים סוברים שהמצווה היא להוריש. כי, סוף הפסוק נותן את הטעם:"לרשת אותה". הרמב"ן סובר שהמצווה היא לשבת בה! ונראה לי שאין מחלוקת: הירושה של הארץ כוללת את שני השלבים: לגרש העמים האחרים ולהתיישב במקומם. כך אפשר לרשת אותה!

 

ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעינכם ולצנינים בצידכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם ישבים בה. והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם.

והיה :

שואל הרב: "והיה " תמיד מציין דבר שמח. איזו שמחה יש כאן שהם יפריעו לכם כל הזמן? אלה מסביר הרב: אפילו אם תשאירו חלק מהם , מרצון, בשמחה, על ידכם, כי הם עוזרים לכם או לא מפריעים לכם ותשמחו בעובדה שהם יגורו על ידכם על הארץ, אפילו הכי, יהיו לכם לאויבים מרים .

 

אשר אתם יושבים בה

אפילו אם תותירו מהם בחלקי ארץ אחרים ואתם תגורו במקום אחר. הם יציקו לכם במקומות שלכם ולא ייתנו לכם לשבת במקומות שלכם, לא רק שלא תוכלו לגור אצלם , אלא שגם אצלכם לא תוכלו לגור בשלום!!

 

 

 

מסעי מי

בע"ה כה תמוז התשע"ג

מישל בן שושן

 

מסעי מי

 

מטות מסעי

חיבור שתי הסדרות ברוב השנים מורה על עניין עמוק:

על ידי המטות, יכולים לצאת למסע!

כלומר, על ידי זה שהאדם מכיר את עצמו ויודע להגדיר את עצמו על ידי נדרים, אז הוא יכול לצאת למסעות ! המסע, הוא ההתפשטות . זו המטרה. אבל, כדי שהוא יוכל להתפשט , ליזום, לצאת למרחבים לא ידועים בחיים, האדם זקוק ל"צמצום", לנדרים, לשלב ראשוני של שמירה על כללים וגבולות, כדי שהמסע לא יבויל אותו לאבדן.

 

מ"ב המסעות

42  המסעות הם השלבים שכל אדם יכול להתעלות על ידם . הם הניסיונות, וההתנשאויות. לא רק השלבים של עם ישראל מיציאת מצרים לכניסה לארץ מדרגים ה42 המסעות האלה אלא אצל כל אדם בחייו , הם מסמלים שלבי גדולתו.

 

וייסעו מחרדה ויחנו במקהלות

כשהאדם איננו יודע מה לעשות. מה הוא רצון ה'. אז העצה היא: "שב ואל תעשה". כדאי להיכנס לתוך "חרדה". כלומר, מצב שבו הוא "ראש קטן". ירא מכל דבר ולא מעז ליזום ולחדש.

אבל, מצב כזה איננו רצוי כלל. מיד כשהוא יתחיל לברר את העניין ויראה שה' נותן בליבו תקופות, הוא צריך לצאת מ"חרדה" ולנסוע לעבר "מקהלות" .

הרמ"י אומר בפירוש:

חרדה= המצב של היהודים כשהם לא יודעים אם אכן יש לעלות לארץ ישראל או לא אחרי שיש גזרה של גלות. הרמ"י מדבר בהתחלת המאה ה19. והשאלה הזו היתה כבר על הפרק. אם היהודי חושש, איננו יודע, אם אין לו את ה"תקופות" ההתלהבות לעלות לארץ, אז כדאי לו להישאר במצב של "חרדה". (אז, נראה לי שהמושג "חרדי" לא היה קיים עדיין, אבל מעניין שזה מתאים בדיוק לדרך החרדיות!)

אבל, מיד כש יראה שה' חפץ לקבץ את כל נידחי ישראל, מיד יש לצאת מהחרדה ולנסוע ל"מקהלות", כלומר החיבור של כל הקהלים לארץ ישראל. הרמ"י מתפלל שזה יקרה מהר בימיו.(הרמ"י נפטר בשנת 1854)

 

כן מטה בני יוסף דוברים

בנות צלפחד הצליחו להשפיע על עצם החוק. בני יוסף מבקשים לשנות אותו שוב. והם מצליחים! והתגובה של ה' היא זהה: "כן בנות צלפחד דוברות" וכאן :"כן בני יוסף דוברים".

ה' מרוצה מאוד שבני האדם משתתפים, רוצים להגיב. איכפת להם, והם עשויים זאת בלי לקנטר, בלי בכוונות טובות.

לא חשוב אם החוק ישתנה. לא מנסים להגיע "לאמת" אלא יש דו-שיח בין החוק של האלוהים ובני האדם!! וזה כנראה שיא כוונת בריאת האדם!

אני אביא כאן את דברי הרמ"י במלואן כי הם מדברים בעד עצמם:

"לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". לחם, היינו דברי תורה, כללים הנצרכים לכל בכל עת וכל נפש מבלי שום שינוי ותמורה והם תרי"ג המצוות. והעיקר, הוא להבין בדברי תורה בכל זמן את רצון ה' מה רצונו בכל רגע לפי העת והזמן. ומדברי תורה יצא אור לבבות ישראל שיבינו עומק רצון ה' כפי הזמן. ועל ידי זה נכתב הפרשה הזאת (טענת בני יוסף) אחר סיום כל התורה: בכדי להבין לישראל כי מכל התורה יוצא פרטים לכל עת ולכל זמן וכל דברי התורה הם עצות בכדי שיבין האדם באיזה דבר יחפוץ השם יתברך עתה ויעסוק בה. על כן נכתב הפרשה הזאת שהוא גם כן אינו נוהג אלא לזמן"

 

לדעתי, פרשת הנדרים ופרשיות בנות צלפחד ובני יוסף באות כדי לתת חשיבות לתורה שבעל פה שתתחיל עם ספר דברים עצמו! כי שם, משה "מגיב" על התורה שבכתב. וזו ההגדרה של התורה שבעל פה לעניות דעתי: התגובה של האדם, השתתפותו, בהחייאת התורה שבכתב.

מסעי שם

15-07-09

מישל בן שושן

 

מסעי שם

 

(מאמר שנות תרע"ה-ו דף תיב)

 

יש 42 תחנות במסעי ישראל במדבר.

 

יש 6 ערי מקלט (שהן קולטות לדעת ושלא לדעת)

יש 42 ערי לויים שיכולות לקלוט רוצחים בשגגה (קולטות רק לדעת).

 

בפסוק "שמע ישראל" יש 6מילים.

בפרשה הראשונה של שמע (ואהבת) יש 42 מילים המקבילים ל42 ערי הלויים. הקולטים….את כל החטאים.

כי כל עוון אפילו חמור כרציחה , יש לו תיקון בקריאת שמע.

כי יש שני אופנים לתקן הפגמים:

  1. או על ידי איחוד שם שמיים (שמע-ה' אחד). וזה איננו בר השגה על ידי השכל. להיפך, השכל דוחה את האיחוד כי הוא רואה דברים הפוכים בעולם! לכן זה מקביל לערי מקלט שקולטות לא מדעת!
  2. או באהבת ה', דביקות, בפרשת ואהבת כמו בערי הלויים שהיו כל הזמן בדבקות , בשיר והתלהבות כלפי ה'. וזה מקביל לערי הלויים שלומדים ומלמדים את התורה. ואפשר להשיג גדלות ודבקות על יד השכל והאהבה יכולה להגיע על ידי הידיעה.

 

התחנות בין מצרים לארץ כנען הם השלבים הרוחניים והנפשיים ההכרחיים לכניסה לארץ.

 

כמו כן, בקבלת שבת, אנו אומרים 6מזמורי תהילים (לכו נרננה) המקבילים ל6 התחנות של השבוע לקראת השבת.

אחר כך אנו קוראים השם של 42 שם מ"ב.(אנא בכוח)

שמורכב משש אותיות בכל חרוז (שש כנפיים לאחד)

וכולם עולים ממטה למעלה בכל שבעת ימי בראשית, שהם שבעת החרוזים.

נמצא ש6 כפול 7 מהווים שם 42 מ"ב.

 
הערות והסברים:
יש שני הבדלים עיקריים בין 6 ערי המקלט ו42 ערי הלויים, למרות שכולן קולטות את הרוצח בשגגה:

1     שש ערי המקלט קולטות רוצח,"בין מדעתו , בין שלא מדעתו" , כלומר בין שהרוצח התכוון להגיע לשם להתגונן בפני גואל הדם ובין אם הגיע לשם בשביל סיבה אחרת לגמרי!. אבל עיר לויים, אינה קולטת אותו אלא אם הוא התכוון ללכת לשם בתור עיר מקלט (רק כשהרוצח הולך לשם מדעת)

2   בעיר מקלט הרוצח אינו חייב לשלם שכר דירה אבל בעיר לויים הוא חייב לשלם שכר דירה

דרך אגב, עיר המקלט לא רק שמגינה על הרוצח, אלא יש לה תפקיד של "כפרה". ואם למשל הרוצח נהרג, מביאים את גופתו לקבורה בעיר מקלט. ומעבירים את גופתו לבית קברות משפחתי אחרי מות כוהן הגדול!!!

כך שאפילו במותו הוא גולה לשם כפרה !

בע"ה כה תמוז התשע"ד

מישל בן שושן

 

מסעי שם2

 

נעיין בפסוקים הבאים שנמצאים בסדרה שלנו:

 

(נ) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר:

(נא) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן:

(נב) וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמֹתָם תַּשְׁמִידוּ: (נג) וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ:

( במדבר פרק לג )

 

רש"י במדבר פרק לג

(נא) כי אתם עברים את הירדן וגו' והורשתם וגו' – והלא כמה פעמים הוזהרו על כך, אלא כך אמר להם משה כשאתם עוברים בירדן ביבשה, על מנת כן תעברו, ואם לאו מים באין ושוטפין אתכם, וכן מצינו שאמר להם יהושע בעודם בירדן:

(נב) והורשתם – וגרשתם:

 

אכן, אם נעיין בספר יהושוע,הפסוקים ברורים: עם ישראל לא עברו את הירדן כשהירדן היה בשפל אלא בשיא הזרימה עד שנעשה "נד" מים מצד אחד והעם עבר בדיוק כמו שעברו בים סוף!:

 

יהושע פרק ג

(יד) וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָעָם מֵאָהֳלֵיהֶם לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן וְהַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן הַבְּרִית לִפְנֵי הָעָם:

(טו) וּכְבוֹא נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן עַד הַיַּרְדֵּן וְרַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן נִטְבְּלוּ בִּקְצֵה הַמָּיִם וְהַיַּרְדֵּן מָלֵא עַל כָּל גְּדוֹתָיו כֹּל יְמֵי קָצִיר:(טז) וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמַעְלָה קָמוּ נֵד אֶחָד הַרְחֵק מְאֹד מֵאָדָם הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן וְהַיֹּרְדִים עַל יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח תַּמּוּ נִכְרָתוּ וְהָעָם עָבְרוּ נֶגֶד יְרִיחוֹ: (יז) וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן בְּרִית יְקֹוָק בֶּחָרָבָה בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן הָכֵן וְכָל יִשְׂרָאֵל עֹבְרִים בֶּחָרָבָה עַד אֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל הַגּוֹי לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן:

 

 

קיצור הפירוש השם משמואל:

 

 

  1. אין מקום לעם ישראל בעולם הטבע

יצחק נולד מאימא עקרה. יעקב נולד מהורים עקרים. לידת עם ישראל נגדירה את העם כעם שלא היה מתוכנן להיוולד. לפי כל כללי הטבע, אין מקום לעם ישראל. לא רק היוולדו של העם היה מחוץ לחוקי הטבע אלא גם כל המשך חיו במשך כל ההיסטוריה, לעם ישראל אין מקום בחוקי הטבע, בין משפחות האדמה.

 

  1. קריעת ים סוף:

המקום של ישראל הוא להיות "בתוך הים ביבשה" המקום היחיד שאיננו "רשום בטאבו" על פני האדמה, זו היבשה שמתחת לים! זה מאוד סמלי. לישראל אין מקום אחר חוץ מהמקום הזה. ארץ ישראל היא גם כן ארץ שאיננה חלק משאר הארצות בעולם. לכן, ארץ כנען ישמש את ישראל לארץ ישיבה. אבל, הם ירגישו בה כמו ביבשה בתוך הים: עם שני קירות עצומים של מים, מימינם ומשמאלם שמבקשים לשטוף אותם! הטבע רוצה רק להמשיך להיות טבע! קש מאוד לים להסכים לשבור את חוקי הטבע כדי לתת מקום לעם ישראל. יש קטרוגים מכל עבר. המדרשים מרבים לספר שהים כעס מאוד (המים חומה= חימה) המלאכים כועסים "במה שונים אלו ישראל מהמצרים"?…

עם ישראל, בקריעת ים סוף מגלה שזהותו המיוחדת דורשת ממנו לשרוד את כל האנטי ישראליות של כל כוחות העולם. עמים וטבע.

מדרש מעניין מציין מה גרם לים להיפתח מול ישראל: הים ראה את ארונו של יוסף ונס לאחוריו. מה אומר לנו מדרש זה? נראה לי שיוסף היא הדמות היחידה מבין בני ישראל שנלחם נגד ההתבוללות ונגד האנטישמיות והצליח להישאר יהודי. אם יוסף הצליח, אז אולי יש תקווה שבניו יצליח! בזכותו ישראל עברו אם כן את הים. אבל המצב הזה של ישראל ביבשה בתוך הים ימשיך במשך כל ההיסטוריה בצורת מלחמה נגד האנטישמיות הטבעית.

 

 

  1. פתיחת הירדן

בכנען, יושב לו עם מיוחד מאוד. הכנענים הם בעלי עוצמה אדירה. הם מתוארים כ"אשני מידות", ענקים.. אבל הם פשעו בעיני האלוהים. לכן, על עם ישראל להילחם, בנוסף לאנטישמיות הרגילה שנמצאת בכל העולם נגד עצם קיומם, הם צריכים להילחם נגד יושבי ארץ כנען שיעשו הכל כדי להשמיד את ישראל בתוך הארץ. זו מלחמה שהיינו קוראים לה היום מלחמה על הבית או מלחמה על הישראליות. נגד האנטי ציונות.

זו מלחמה ואיום חדש שהוא מתווסף (ולא מחליף) את האיום של קריעת ים סוף.

בקריעה הזאת, יש רק קיר אחד ולא שני קירות כמו בים סוף. המחלמה היא לא נגד כל העולם וכל כוחות הטבע אלא נגד יושבי הארץ הכנענים והעבודה הזרה שלהם. יש חזית אחת ולא שתי חזיתות.

 

  1. פירוש רש"י:

רש"י מסביר שמשה מתאר לבני ישראל את המשימה העיקרית שלהם:

"אתם עוברים את הירדן". יש טעם מיוחד(תביר) במילה "אתם". כאילו כתוב "אתם"= "עוברים את הירדן". ואכן, השם משמואל טוען שהשם "עברים" נתן לישראל בזכות היכולת לעבור את ים סוף ואת הירדן.

משה מאיים: אם לא תורישו את יושבי הארץ, אתם מאבדים את הזכות להיות ישראל יושב בארץ הזאת. המים של הירדן ישטפו אתכם! לא רק בשעת המעבר, כמובן, אלא בכל ההיסטוריה שלכם בארץ הזאת. ארץ כנען היא כמו יבשת בתוך הים המאיים לחזור לאיתנו. כמו באמצע הירדם כשהירדן מאיים לשטוף את כולם. המצב בארץ לא יהיה אף פעם מצב של רוגע מושלם . על יושבי הארץ לזכות בישיבה באופן תמידי. הימצאותם בארץ נובעת לא מזכות טבעית או מכיבוש אלא אך ורק בזכות שהאלוהים רוצה בכך.

כמו שבים הים ראה את ארונו יוסף ונסוג אחורה (כי יוסף הוא סמל המלחמה בהתבוללות), כך הירדן נסוג בזכות מעבר ארון הברית. הברית המיוחדת בין הבורא וישראל. הפרת הברית עלולה לגרום לשטיפת העם בימי הירדן!

 

5 משמעות המצב הזה

אני אנסה לענות על שאלת ה"למה".:

לעניות דעתי, המטרה של יצירת עם שאיננו חלק מהטבע, זה כדי להזכיר לכל אומות העולם שהאדם, באשר הוא אדם, איננו יצור "רגיל".

כשהבורא ברא את האדם, הוא לא רצה לברוא "סופר חייה" או עוד בהמה אחת. הוא ברא את האדם בצלם אלוהים. הוא מצפה מהאדם שיגלה מימד נוסף על היותו סתם חיה.

הכוונה של הבורא, היתה, כנראה, שהאדם יהיה בעצמו משהוא אחר מאשר עוד חיה טבעית. כלומר, האדם זקוק לתזכורת שיש עליו אחריות, כוח בחירי, אנושיות שהוא חייב להפגין.

במידה והאדם לא כל כך מילא אחר רצון הבורא, הבורא המציא עם מיוחד (ישראל) שיהווה עדות חיה , באמצע אומות העולם, למצב שהיה האדם צריך להרגיש.

היהודי אמנם יחיה וייתן הרגשה לאחרים, שהוא "יוצא דופן" יחסית לשאר אומות העולם, אבל זה אמור לדרבן את כל בני האדם להבין שגם הם אינם יכולים להרשות לעצמם לבטל את האנושיות שלהם ושגם הם אינם יכולים להיבלע בתוך חיות העולם החיים בטעיות גמורה.

אם היהודי הוא אל טבעי (במובן הלא נחמד של המילה) , זה , אם כן, כדי להזכיר לכל בני אנוש את אנושיותם שהיא גם כן "אל טבעית". כלומר מוסרית ובעלת אחריות לגבי כוונת בורא האדם.

 

 

מסעי נה

בע"ה כה תמוז התשע"ד

מישל בן שושן

 

מסעי נה

 

42מסעות ולא 49

המסעות ממצרים ועד לערבות מואב הן במספר סמלי מאוד: 42 הוא המספר של שם מ"ב שמסמל שלמות בירורים. אבל יש עוד מספר, הרבה יותר "שלם" והוא מספר 49 שאנו מכירים בספירת העומר .

הנ"ה שואל למה יש 42 מסעות ולא 49 כמו כל תהליך שפונה אל שלמות האדם?

הוא עונה שכל המסעות התרחשו בחוץ לארץ ישראל. בחוץ לארץ, אין "כללות" העם. כשהעם מתיישב בארץ, יש מימד חדש שנוצר והוא המימד של כלליות ישראל. רק אז , ניתן לדבר על שלמות ועל שם 49.

בכל זאת, למספר 42 יש חשיבות כשיש בחוץ לארץ תקווה ורצון להגיע לארץ.

על השאלה:"והלה במתן תורה היתה אחדות ושלמות של העם. וזה היה במדבר"? הוא עונה שזו היתה אחדות רגעית שאיננה חוזרת על עצמה. בגלות אין כלליות ישראל.

 

למה ההורג בשגגה גולה?

האדם מורכב מגוף ותודעה.

ההורג בשוגג, חטא בגופו, כששכלו, תודעתו, "לא היה כאן" בעת המעשה! המעשה בשוגג הוא פעילות הגוף בלי תודעה. כאילו התודעה היתה בגלות מגופו!

לכן, התיקון שלו , זה שהגוף שלו ילך לגלות יחד עם התודעה שלו!

הוא צריך להרגיש מה היא "גלות" אם גופו יותר פעיל מתודעתו, אז שהגוף יגלה כמו שתודעתו גלתה