סדרת קרח לעד

בע"ה א' תמוז התשע"ג

מישל בן שושן

 

בע"ה א' תמוז התשע"ג

מישל בן שושן

 

סדרת קרח לעד

 

ננסה למצוא מכנה משותף לכל חלקי הסדרה.

  1. מרד קרח ועדתו
  2. מרד כל העם נגד משה ואהרון
  3. מבחן המטות (נגד הנשיאים)
  4. מתנות כהונה והגדרת תפקידם הלווים והכהנים

 

אם נמשיך את קו הפרשנות של המי השילוח על קרח, נגיד שחטאו של קורח הוא בזה שהוא בלבל את השאיפה אל העתיד לבין הווה. במקום שכל העם ישאף להיות קדושים כל הזמן (בלי להגיע אל הקדושה השלמה) הוא קבע שהגענו כבר אל זמן הקדושה. וכולם כבר קדושים עכשיו. זה מבטל כל היררכיה בין האנשים כי כבר אין צורך להתקדם האלה.

קרח יהיה צודק, בעולם הבא. אבל הוא לא צודק בעולם הזה. לכן "בני קרח", כלומר "קרח בעתיד" הם צדיקים שמחברים לשמם מזמורי תהילים!

בעולם הבא, אומרים המדרשים, ה' יעשה "מחול לצדיקים" כלומר לא תהיה יותר היררכיה בין בני אדם. כי לא יהיה  צורך באמת להיררכיה

אבל,בעולם הזה, בהווה, כן יש צורך בהיררכיה. יש אנשים שה' ביקש שיהיו מורמים משאר העם. "נשא את בני לוי",הכהנים מנושאים , הנשיאים מנושאים כשמם.אבל אם יש התנשאות של חלקים מהעם זה אך ורק כדי לתת כיוון לעבודה. כדי למשוך מעלה את העם כלפי עבודה ושאיפה לגדול ולהתקדם כל הזמן אל מעבר למציאות של ההווה.

עבור קרח, כולם נמצאים באותו המצב הרוחני (המצוין) ואין יותר צורך להתקדם.

מכאן, הערעור ער כל היררכיה. משה, אהרון, כהונה, לווייה …

 

הטענה הזאת מופיעה בדרך כלל עוד יותר אצל אנשים רמי דרג. העובדה שהם "נישאים" מהעם, יכולה לתת להם אשליה שהם לפחות הגיעו אל המטרה. מורים, רבנים, אנשי ציבור, יכולים בקלות לחשוב שהם "קדושים" ואין להם יותר לחפש ולבחון מחדש את דרכם .  אם מבקשים מהם למשוך מעלה את העם הנמצא מטה, זאת אומרת שהם "כבר הגיעו" אל המטרה! וכך הם חוטאים למטרה לשם כך הם נישאו מהשאר!

ההתנשאות היא לא "פריווילגיה". היא מחויבות!

ולא רק זאת, כל מי ש"מנושא" חייב להרגיש כפליים שהוא בשרות העם והוא חייב גם הוא (ואולי הוא יותר מכולם) להיות בשאיפה לגדול כל הזמן ולא לחשוב שהוא "הגיע".

 

לכן, נדמה לי שכל הסדרה שלנו מטרתה היא ללמד לכולם שהם חייבים להרגיש אי שלמות בהווה וחובה לגדול, להשתפר, לחפש את הדרך, לשאוף לעתיד טוב יותר.

 

כול חלקי העם עלולים ליפול באשליה ש"הם", הבינו את כל מה שהשאר לא הבינו עדיין! "הם" הגיעו אל המטרה! וזה חמור מאוד!

לכן, מעבר לעונש שמקבלים קרח ועדתו, הסדרה מטפלת בכל חלקי העם שיכולים להרגיש טענה דומה

 

העם: בתור קהילה, בתור קבוצה של אנשים שיכולים , על ידי ההתקהלות, להוות כוח מאיים. למרוד, להפגין. שכרון הכוח המרדני של המפגינים יכול לתת להם אשליה ש"הם צודקים" האמת היתם. אין להם לעשות חשבון נפש כי הם "העם"! גם להם ה' פונה ברוגז רב ומנסה ללמד אותם פרק בענווה.

 

הנשיאים: הם לא מדברים בפרשה אבל ברור שכל עניים המטות מופנה כלפי טענותיהם הסמויות. מהרגע שהם הגיעו למעמד הזה של "משיא" הם מסתכלים על עצמם כאל אנשים שהגיעו. ומשם, הם רוצים לבטל כל היררכיה מעליהם. לכן מטה אהרון שפורח בא להחזיר אותם לענווה הרצויה.

 

בני לוי: גם הם מורמים מעם. קרח הוא מכירי הלויים. יש צורך לתת להם מגבלות ולכן החלק האחרון של הסדרה מטפל בהם.

 

הכהנים: הם צריכים "לשאת את עוון כהונתם"!! זה אומר הכל! הכהונה היא לא פרס היא מחוייבות. והעובדה שהם מורמים מעם , היא עצמה מהווה "עוון" כי זה נותן להם הרגשה שהם כבר לא צריכים לעבוד יותר כדי להשתפר!!כל הם "חוטפים " במעמדם בסוף הסדרה.

 

משה ואהרון: לעניות דעתי, גם הם , על הכוונת. למה התורה מצטטת את הטענה של העם נגדם :"אתם המתם את העם הזה". זו טענה חמורה מאין כמותה שהתורה היתה יכולה להסתיר! אם זה נכתב בתורה, זה נשאר מתריס נגדם! למה יהיו כל כך מתים בעם רק כדי להציל את כבודם של משה ואהרון? האם הם באמת האנשים המסורים ונטולי הנגיעות שהם אמורים להיות? כמובן שכל הסיפור יוכיח שכן. אבל היה צריך לעבור את כל הייסורים האלה כדי להגיע למסכנה זו!! כלומר, אפילו הגדולים והנעלים ביותר חייבים להיות תחת הביקורת העצמית והציבורית! האם הגדולה שיש להם על שאר העם איננה מנוצלת לרעה, אפילו כלפי עצמם (כלומר האם הם לא נופלים , לפעמים, באשליה שהם "הגיעו" אל המטרה, והם אולי מפסיקים לשאול את עצמם על המשך העבודה הרצויה בתמידות)

 

יש לשים לב שכל פעם שה' כועס ומאיים להרוג את כולם, זה בגלל שהם התקרבו יותר מדי לאוהל מועד. גם קורח ועדתו וגם העם.

עניין הקרבה הוא מרכזי מאוד:

ה' ביקש שיתקרבו אליו. שיבנו משכן כדי שישכון "בתוכם". הדרישה לקרבה היא מרכזית מאוד בכל העבודה הנפשית של היהודי.

אבל , מצד שני, קרבה יתרה, נגיעה, אסורה בהחלט! "כל הקרב יומת"!!

כלומר, יש להתקרב ולא להתקרב מדי!

מעניין שאחד התפקידים העיקריים של הלויים היא למנוע מגע עם הקודש!

אבל הם בעצם מצויים שלא לנגוע ! הכהנים מכסים את הכלים לפני שהלויים נגשים אליהם לשאת אותם.\

 

זה הוא עניין הקדושה: שמירתה מרחק בתוך הרצון להתקרב!!

 

לסיכום:

העניין המטופל בסדרה הוא עניין שנוגע לכל אחד בכל הזמנים. אם היה מדובר בעניין פשוט (כמו למשל מחלוקת או קנאה) לא היו עושים מזה פרשה שלמה!. כל חלקי העם , היחידים ושבטים שלמים , יכולים להרגיש שהם הגיעו אל המנוחה ואל הקדושה . באה סדרה זו להזהיר אותנו מפני אשליות אלה. כולנו חייבים לעבוד קשה , לחפש, לשאוף ליותר. ולא להישען על העבר כדי לבסס שאננות והתנשאות על פני אחרים.

כל מעלה שנתנה (בין לכהנים, בין ללווים, בין לנשיאי העדה, בין למנהיגי העם, ובין לעם ישראל עצמו) לא נתנה כדי להתהדר בה והשתמש בכוח כל שהוא  אלא היא מחויבות כלפי עצמנו וכלפי האחרים: אם אני כביכול "מנושא" זה כדי לשאוף ליותר ולתת הרגשה כזו לאחרים: להרים אותם מעלה ולעלות איתם.

 

ננסה למצוא מכנה משותף לכל חלקי הסדרה.

  1. מרד קרח ועדתו
  2. מרד כל העם נגד משה ואהרון
  3. מבחן המטות (נגד הנשיאים)
  4. מתנות כהונה והגדרת תפקידם הלווים והכהנים

 

אם נמשיך את קו הפרשנות של המי השילוח על קרח, נגיד שחטאו של קורח הוא בזה שהוא בלבל את השאיפה אל העתיד לבין הווה. במקום שכל העם ישאף להיות קדושים כל הזמן (בלי להגיע אל הקדושה השלמה) הוא קבע שהגענו כבר אל זמן הקדושה. וכולם כבר קדושים עכשיו. זה מבטל כל היררכיה בין האנשים כי כבר אין צורך להתקדם האלה.

קרח יהיה צודק, בעולם הבא. אבל הוא לא צודק בעולם הזה. לכן "בני קרח", כלומר "קרח בעתיד" הם צדיקים שמחברים לשמם מזמורי תהילים!

בעולם הבא, אומרים המדרשים, ה' יעשה "מחול לצדיקים" כלומר לא תהיה יותר היררכיה בין בני אדם. כי לא יהיה  צורך באמת להיררכיה

אבל,בעולם הזה, בהווה, כן יש צורך בהיררכיה. יש אנשים שה' ביקש שיהיו מורמים משאר העם. "נשא את בני לוי",הכהנים מנושאים , הנשיאים מנושאים כשמם.אבל אם יש התנשאות של חלקים מהעם זה אך ורק כדי לתת כיוון לעבודה. כדי למשוך מעלה את העם כלפי עבודה ושאיפה לגדול ולהתקדם כל הזמן אל מעבר למציאות של ההווה.

עבור קרח, כולם נמצאים באותו המצב הרוחני (המצוין) ואין יותר צורך להתקדם.

מכאן, הערעור ער כל היררכיה. משה, אהרון, כהונה, לווייה …

 

הטענה הזאת מופיעה בדרך כלל עוד יותר אצל אנשים רמי דרג. העובדה שהם "נישאים" מהעם, יכולה לתת להם אשליה שהם לפחות הגיעו אל המטרה. מורים, רבנים, אנשי ציבור, יכולים בקלות לחשוב שהם "קדושים" ואין להם יותר לחפש ולבחון מחדש את דרכם .  אם מבקשים מהם למשוך מעלה את העם הנמצא מטה, זאת אומרת שהם "כבר הגיעו" אל המטרה! וכך הם חוטאים למטרה לשם כך הם נישאו מהשאר!

ההתנשאות היא לא "פריווילגיה". היא מחויבות!

ולא רק זאת, כל מי ש"מנושא" חייב להרגיש כפליים שהוא בשרות העם והוא חייב גם הוא (ואולי הוא יותר מכולם) להיות בשאיפה לגדול כל הזמן ולא לחשוב שהוא "הגיע".

 

לכן, נדמה לי שכל הסדרה שלנו מטרתה היא ללמד לכולם שהם חייבים להרגיש אי שלמות בהווה וחובה לגדול, להשתפר, לחפש את הדרך, לשאוף לעתיד טוב יותר.

 

כול חלקי העם עלולים ליפול באשליה ש"הם", הבינו את כל מה שהשאר לא הבינו עדיין! "הם" הגיעו אל המטרה! וזה חמור מאוד!

לכן, מעבר לעונש שמקבלים קרח ועדתו, הסדרה מטפלת בכל חלקי העם שיכולים להרגיש טענה דומה

 

העם: בתור קהילה, בתור קבוצה של אנשים שיכולים , על ידי ההתקהלות, להוות כוח מאיים. למרוד, להפגין. שכרון הכוח המרדני של המפגינים יכול לתת להם אשליה ש"הם צודקים" האמת היתם. אין להם לעשות חשבון נפש כי הם "העם"! גם להם ה' פונה ברוגז רב ומנסה ללמד אותם פרק בענווה.

 

הנשיאים: הם לא מדברים בפרשה אבל ברור שכל עניים המטות מופנה כלפי טענותיהם הסמויות. מהרגע שהם הגיעו למעמד הזה של "משיא" הם מסתכלים על עצמם כאל אנשים שהגיעו. ומשם, הם רוצים לבטל כל היררכיה מעליהם. לכן מטה אהרון שפורח בא להחזיר אותם לענווה הרצויה.

 

בני לוי: גם הם מורמים מעם. קרח הוא מכירי הלויים. יש צורך לתת להם מגבלות ולכן החלק האחרון של הסדרה מטפל בהם.

 

הכהנים: הם צריכים "לשאת את עוון כהונתם"!! זה אומר הכל! הכהונה היא לא פרס היא מחוייבות. והעובדה שהם מורמים מעם , היא עצמה מהווה "עוון" כי זה נותן להם הרגשה שהם כבר לא צריכים לעבוד יותר כדי להשתפר!!כל הם "חוטפים " במעמדם בסוף הסדרה.

 

משה ואהרון: לעניות דעתי, גם הם , על הכוונת. למה התורה מצטטת את הטענה של העם נגדם :"אתם המתם את העם הזה". זו טענה חמורה מאין כמותה שהתורה היתה יכולה להסתיר! אם זה נכתב בתורה, זה נשאר מתריס נגדם! למה יהיו כל כך מתים בעם רק כדי להציל את כבודם של משה ואהרון? האם הם באמת האנשים המסורים ונטולי הנגיעות שהם אמורים להיות? כמובן שכל הסיפור יוכיח שכן. אבל היה צריך לעבור את כל הייסורים האלה כדי להגיע למסכנה זו!! כלומר, אפילו הגדולים והנעלים ביותר חייבים להיות תחת הביקורת העצמית והציבורית! האם הגדולה שיש להם על שאר העם איננה מנוצלת לרעה, אפילו כלפי עצמם (כלומר האם הם לא נופלים , לפעמים, באשליה שהם "הגיעו" אל המטרה, והם אולי מפסיקים לשאול את עצמם על המשך העבודה הרצויה בתמידות)

 

יש לשים לב שכל פעם שה' כועס ומאיים להרוג את כולם, זה בגלל שהם התקרבו יותר מדי לאוהל מועד. גם קורח ועדתו וגם העם.

עניין הקרבה הוא מרכזי מאוד:

ה' ביקש שיתקרבו אליו. שיבנו משכן כדי שישכון "בתוכם". הדרישה לקרבה היא מרכזית מאוד בכל העבודה הנפשית של היהודי.

אבל , מצד שני, קרבה יתרה, נגיעה, אסורה בהחלט! "כל הקרב יומת"!!

כלומר, יש להתקרב ולא להתקרב מדי!

מעניין שאחד התפקידים העיקריים של הלויים היא למנוע מגע עם הקודש!

אבל הם בעצם מצויים שלא לנגוע ! הכהנים מכסים את הכלים לפני שהלויים נגשים אליהם לשאת אותם.\

 

זה הוא עניין הקדושה: שמירתה מרחק בתוך הרצון להתקרב!!

 

לסיכום:

העניין המטופל בסדרה הוא עניין שנוגע לכל אחד בכל הזמנים. אם היה מדובר בעניין פשוט (כמו למשל מחלוקת או קנאה) לא היו עושים מזה פרשה שלמה!. כל חלקי העם , היחידים ושבטים שלמים , יכולים להרגיש שהם הגיעו אל המנוחה ואל הקדושה . באה סדרה זו להזהיר אותנו מפני אשליות אלה. כולנו חייבים לעבוד קשה , לחפש, לשאוף ליותר. ולא להישען על העבר כדי לבסס שאננות והתנשאות על פני אחרים.

כל מעלה שנתנה (בין לכהנים, בין ללווים, בין לנשיאי העדה, בין למנהיגי העם, ובין לעם ישראל עצמו) לא נתנה כדי להתהדר בה והשתמש בכוח כל שהוא  אלא היא מחויבות כלפי עצמנו וכלפי האחרים: אם אני כביכול "מנושא" זה כדי לשאוף ליותר ולתת הרגשה כזו לאחרים: להרים אותם מעלה ולעלות איתם.

קרח לעד2

בע"ה כה סיוון התשע"ד

מישל בן שושן

 

קרח לעד2

 

"אתם תישאו את עוון המקדש"

במה המקדש חטא?

 

"אתם תישאו את עוון כהונתכם"

במה אהרון ובניו חטאו בזה שהם כוהנים?

 

נראה לי שהפסוקים האלה , שמתחילים את החצי השני של הפרשה שלנו (חלק פרשת "מתנות כהונה") בא כתשובה לחלק הראשון של הפרשה (פרשת קרח ועונשו):

 

לכל אדם במעמד גבוה, יש פיתוי להשתמש במעמד הזה כדי לשלוט, להפעיל כוח, להעליב את האדם שמתחתיו. היחס המתוח בין הכהן והלוי, רק בא להמחיש הבעייתיות שבכל יחסי אנוש:

 

הלוי אמור לשרת את הכהן. הכהן יכול להשתמש במעמדה הזאת כדי להעליב את הלוי או לשעבד אותו. הלוי יכול אפילו להרגיש אי נוחות רק מעצם המעמד השונה, אפילו אם הכהן לא הפעיל שום כוח.

 

בכל "כהונה" יש סכנת ניצול המעמד. לכל "כהונה" יש עוון. או פוטנציאל של עוון. ורק הפוטנציאל מהווה כבר "עוון", כלומר על בעל המעמד לדאוג , רק מעצם המעמד שלו, לעשות פעולות, לקחת אמצעי זהירות והרגעה, כדי לנטרל את סכנת הניצול של העליונות! על הכהן לדאוג על זכויות הלוי!! אי אפשר לפעול בהעלם עין ולהגיד שהלוי (כסמל למי שיש מעמד פחות) צריך לדאוג לזכויותיו, או שהוא לא צריך להיעלב…אלא בעל המעמד( כאן הכהן) חייב לדאוג לבעיה הזאת

 

ב"מעמדים", אני מתכוון לכל סוגי המעמדים. בין שהם קבועים, בין שהם מזדמנים.

אפילו בין איש לאשתו, בין הורה לבנו, בין אדם שעומד בתור קדימה כלפי מי שעומד אחורה. בין אדם שעומד לצאת מחניה באוטו לבין מי שמחכה למקום בסבלנות. בין מורה לתלמיד, בין שוטר לאזרח, בין עני לעשיר (ולהיפך!)….

זו דאגה מוסרית ממדרגה ראשונה כי היא ביסוד רוב העיוותים שהחברה יכולה לחלות מהם. רוב הזמן, האלימות נולדת מבעיה של ניצול מעמד או איום לניצול מעמד כזה!

 

טענות קורח אמנם נפסלו. אבל, קיים יסוד באפשרות שטענות כאלה יהיו נכונות. לכן, נראה לי, המיסוד של המעמדות והטלת אחריות על המעמד ה"כביכול עליון" פותחת את פרשת "מתנות כהונה" בסדרה שלנו.