בע"ה ז אב התשע"ג

מישל בן שושן

 

ואתחנן מי

 

 

למה משה מספר לנו כישלון התפילה שלו?

הרמ"י מסביר שמשה לימד אותנו איך להתפלל וששום תפילה איננה חוזרת ריקם.

אבל למה לעשות זאת כאן, בתפילה היחידה שמשה נכשל בה ??

משה מבקש להיכנס לארץ וה' מסרב!

בכל זאת משה הצליח במשהו: משה יישאר המנהיג של עם ישראל, אפילו בארץ ואפילו לאורך כל הדורות!

זה נראה דבר מובן מאליו אבל לדעת הרמ"י, לא ברור היה אם אי כניסתו של משה לא היתה פוסלת אותו מלהמשיך להיות המנהיג הרוחני גם בארץ. כלומר, האם ניתן להמשיך לעסוק בתורת משה בארץ אם הוא לא נכנס?.

על ידי הסיפור הזה: ואתחנן אל ה'.." ישראל מקבלים את התשובה:כן!

ננסה להבין:

כוח התפילה הוא ביכולת לשבור את ההיגיון, את הטבע. לפרוץ גדרים ולשנות את ההחלטות של הגורל או של האלוהים.

בלימוד הזה, משה הפך ל"משה רבנו" לכל הדורות ולכל המצבים. כי זה הלימוד העיקרי: איך כל אדם, כל תלמיד יוכל בעצמו לשנות את הנגזר עליו במידה והוא יתפלל בכוונה, ברצינות, וכשהוא ניצב מול האלוהים ללא אמצעים. ללא אמצעים פיזיים או אנושיים! "אסור שיהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר" אומרת הגמרא בברכות. הרמ"י מפרש: שיהי האדם מול שורש החיים. מול עצמו ומול הקדוש ברוך הוא. ללא מסכים וללא מתווכים.

משה, המתווך, מבטל את הצורך במתווכים. הוא מציב כל אדם מול הבורא. פנים מול פנים.

במה הצליחה תפילתו של משה? הוא אמנם לא נכנס לארץ. אבל הוא נכנס הרבה יותר עמוק! הוא נכנס לכל דור ודור כמורה העליון: כי הוא המורה שמלמד איך להפוך למורה בעצמנו. איך אנו יכולים לא להיות תלוים במורה! זו גדולתו של משה. והוא הרוויח את הגדולה הזאת כאן!

למה בכל זאת תפילתו להיכנס לא התקבלה ? ולמה לומדים את כוח התפילה בתפילה שהתקבלה רק בחלקה?

נראה לי שזה לימוד עוד יותר חזק:

אם האב טיפוס של התפילה היה תפילה שמתקבלת מיד במלואה, אז זה היה הופך את התפילה ל"כספומט"! מתפללים, מקבלים. העובדה שיש אפשרות להתפילה לא תתקבל במלואה, יוצרת את הקשר הראוי עם הבורא. נכון שאפשר להשפיע על רצונו. אבל זה לא מבטל את רצונו! כוח התפילה מבוסס על הרעיון של הכבוד של רצון השני. ה' מכבד את רצוני אבל גם אני צריך לכבד את רצונו!

 

לא תעשה לך פסל וכל תמונה

עבור הרמ"י, פסל= להפוך מצוות עשה לעבודה זרה

תמונה= להפוך מצוות לא תעשה לעבודה זרה!!

פסל= לקבע דבר שהיה בעל פנים רבות. אפשרויות רבות. עושר וחיים. ההפיכה לפסל "פוסלת" את כל האפשרויות האחרות! וכן התמונה!

מצווה היא לא מטרה בפני עצמה. היא כלי שאמור לעורר את האדם לראיה חדשה על המציאות. המצווה צריכה לשמש כלי לחיפוש אחר רצון ה'. רצון ה'  הוא המטרה. המצווה הוא אמצעי

הפיכת ה אמצעי (מצווה) למטרה, זה עבודה זרה!

אם הגמרא מתארת את המחלוקות לגבי כוונת המצווה או דרך עשייתה בכלל, זה כדי לפתוח לנו את האופציות שהמצווה אמורה לפתוח אותי כלפיהם!

במובן הזה, השולחן ערוך "הרג" בצורה מסוימת את המצוות! הוא קיבע אותן! אבל זה נעשה בתקופה מאוחרת מאוד באין ברירה.